חולין לט ע"ב

דף לט - ב

מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות שהם שחיטה וזריקה שמוזכרות במקראות לגבי עבודת כוכבים ^[387], אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים - הרי אלו זבחי מתים. מפורש בברייתא כדברי רבי יוחנן.

ממשיכה הברייתא: שחטה ולא אמר בזמן השחיטה דבר, ואחר כך חישב עליה ואמר שמתכוין לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודה זרה ^[388], ואין אנו יודעים אם נתכוין בזמן השחיטה לעבודה זרה, זה היה מעשה בקיסרי ושאלו את החכמים, ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר.

אמר רב חסדא: השאלה שנשאלה בקיסרי תלויה במחלוקת דרבנן ורבי אליעזר, האם סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ^[389], שהרי התגלה ששוחט הבהמה הוא עובד כוכבים, ולא ידענו אם התכוין בשחיטה זו לעבודת כוכבים. ולכן לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן, ולא אמרו היתר משום כבודו דרבי אליעזר.

ודחינן לרב חסדא: ממאי? [מה יש להשוות?] דלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם בעובד כוכבים אלא דלא שמענא דחשיב על בהמה זו לעבודת כוכבים, ומן הסתם לא שחטה לעבודת כוכבים, אבל הכא דשמענא דחשיב שוחט בהמה זו שרוצה לזרוק דמה לעבודה זרה, אף שלא שמענו זאת בזמן השחיטה, יש לומר הוכיח סופו על תחלתו ששחט לעבודה זרה.

אי נמי, [או שיש לומר] ההיפך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שהבהמה אסורה אלא גבי עובד כוכבים, דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים, אבל ישראל שהוא בחזקת כשרות וכששחט היה עדיין בחזקת כשרות, אף שאחר כך עבד עבודה זרה, הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן, כי יש לתלות שנכנס בו יצר הרע והמיר דתו אחרי השחיטה.

אלא אמר רב שיזבי: השאלה היא, האם הוכיח סופו על תחלתו, ולא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל, האומר סברת הוכיח סופו במקום אחר.

ומבררינן: הי [היכן הם דברי] רבן שמעון בן גמליאל?

אילימא רבן שמעון בן גמליאל דאמר לגבי גיטין הוכיח סופו של הבעל על תחילתו?

דתנן: הבריא שאמר לשני עדים: כתבו גט לאשתי וחתמו עליו, ולא אמר להם תנו לה את הגט, אינם נעשים לשלוחים שלו לגרש, שהרי לא צוה אותם אלא לכתוב, ועשה כן מפני שרצה לשחק בה שלא תפציר בו לתת לה גט כדי לפוטרה מיבום, אבל חולה מסוכן שאמר לעדים: כתבו גט ולא אמר תנו, נעשו שלוחים לתת את הגט ולגרש, מפני שאנו אומרים ששכח לומר תנו מתוך שהיה בהול על מיתתו, והאשה פטורה מהיבום.

ומעשה בבריא שאמר: כתבו גט לאשתי, ועלה לגג ונפל ומת, וקודם מיתתו נתנו העדים גט לאשתו אף על פי שלא אמר תנו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו ומדעתו נפל, הרי זה גט, ואם הרוח דחתו - אינו גט. [גיטין ס"ו ע"א].

והוינן בה: וכי המשנה מביאה מעשה לסתור את מה שאמרה שבריא שאמר: כתבו, לא צוה לגרש!

ומשנינן: חסורי מחסרא והכי קתני: אם הוכיח סופו של הבריא על תחלתו שהיה בהול על מיתתו, הרי זה גט. ומעשה נמי בבריא שאמר: כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל, הרי זה גט, ואם הרוח דחתו - אינו גט ^[390].

וחזינן: שהתיר רבן שמעון בן גמליאל את האשה על סמך ההוכחה מסופו של הבעל, וכן בעיננו יש לפסול את השחיטה מטעם זה ^[391].

ודחינן: ודלמא שאני התם דקאמר כתבו, וכשאמר כן, כבר יש מקום להסתפק אם מתכוין שיתנו, וכאשר איבד עצמו לדעת הוכח שזו היתה כוונתו, אבל בעניננו שהשוחט שחט כשהוא בחזקת כשרות ובשעת מעשה לא התעורר ספק שמא הוא מתכוין לעבודה זרה, לא אומרים הוכיח סופו על תחילתו.

אלא אמר רבינא: לא התירו משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהכא.

דתניא: הכותב שטר ונותן את נכסיו לאחרים שאינם יורשיו, והיו בהן עבדים, ואמר הלה [מקבל המתנה]: אי אפשי בהן, לא התבטלה המתנה, ואם היה רבו שני - מקבל המתנה - כהן, הרי אלו אוכלין בתרומה כדין עבדי כהן. ואף שעל ידי אמירת אי אפשי הוא מפקיר אותם ^[392] ויצאו לחרות, ומעתה אין הוא יכול לחזור ולשעבדם, עדיין הם עבדיו לענין היתר אכילת תרומה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה: אי אפשי בהן בטלה המתנה מעיקרא וכבר זכו בהן יורשין של נותן המתנה.

והוינן בה: לתנא קמא, האם מקבל מתנה קונה אותה אפילו עומד וצווח שאינו רוצה בה, והלוא אין אדם קונה דבר בעל כרחו!

אמר רבה ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרא כשמקבל את השטר ואומר איני חפץ בעבדים, דכולי עלמא לא פליגי דלא קנה בעל כרחו.

בשותק כשקבל את השטר ובסוף צווח, דכולי עלמא לא פליגי דקנה, כי בתחילה כששתק הוכיח שרוצה את העבדים, ועתה חוזר בו.

כי פליגי באופן שזיכה לו את השטר על ידי אחר בפניו ^[393], ובזמן הזכוי שתק ולא מחה על קבלת העבדים ולבסוף צווח כשהגיע השטר לידו ^[394].

תנא קמא סבר: מדשתיק בשעת הזכיה קננהו לעבדים, שהרי מן הסתם הוא רוצה בהם, והאי דקא צווח בשעה שמקבל את השטר לידו, אין זה אלא משום דמיהדר קא הדר ביה, ולא אומרים שעתה הוכח שגם בשעת הזכיה לא רצה את העבדים.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מאחר שמתחילה לא היתה הוכחה חזקה שרוצה לקבל את העבדים, ועכשו הוא צווח שאינו רוצה בהם, הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה את העבדים גם אז, והא דלא צווח מעיקרא יש לנו לתרץ בדוחק שמקבל המתנה סבר: כי לא אתי לידיה, אמאי אצווח? [כשהשטר לא בא עדיין לידו, בשביל מה לו לצווח ^[395]?] ואף על פי שזכה במתנה לפני שהגיע השטר לידו ^[396].

וחזינן: שאף שבשעה שזכה במתנה היו העבדים בחזקתו ולא היתה לנו אז סיבה לפקפק בבעלותו עליהם, עכשו שהוא צווח הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה בהם מעולם לפי רבן שמעון בן גמליאל ^[397]. וגם בעניננו לא אמרו איסור ולא היתר משום מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן ^[398].

הגמרא חוזרת למחלוקת שבמשנתנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי שאין מחשבת הבעלים אוסרת, ואפילו אם ידוע לנו שהבעלים התכוין לעבודה זרה, לא נאסר הבשר.

ומייתינן עובדא: הנהו טייעי דאתו לציקוניא [ישמעאלים באו לציקוניא], יהיב דיכרי לטבחי ישראל, [נתנו אילים לטבחים ישראלים] לשוחטם, כי דרך הישמעאלים לשחוט את הבהמות, אמרו להו הישמעאלים לטבחים: דמא ותרבא לדידן [הדם והחלב יהיה שלנו] לצורך העבודה זרה, משכא ובישרא לדידכו [העור והבשר יהיה שלכם].

שלחה רב טובי בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף: כי האי גוונא מאי? האם הבשר מותר?

שלח ליה: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, ומותר לאכול את הבשר ^[399].

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי שאלה זו: לרבי אליעזר, אי יהיב ליה עובד כוכבים זוזא לטבח ישראל תמורת בשר מבהמה אחת, מאי? האם אותו עובד כוכבים אוסר את הבהמה כיון שיש לו חלק בה, כשם שרבי אליעזר אוסר בהמה של עכו"ם שהעכו"ם יאכל רק מחצר כבד שלה ^[400]?

אמר ליה: העובד כוכבים קנה חלק מהבהמה במעות שנתן, שכן מעות קונות מטלטלים לעובד כוכבים ^[401], אבל הבעלות לא אוסרת, אלא רק כאשר השוחט מוכרח לתת לבעלים את חלקו. אז הוא שוחט בשביל הבעלים ^[402] ונעשה שליח ^[403] על השחיטה ומחשבת הבעלים על השחיטה מועילה, ולכן חזינן, אי איניש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה [אם הגוי הוא אלים ואי אפשר לדחות אותו ולא לתת לו מהבשר], הבשר אסור, ואי לא אדם אלים הוא ואפשר לדחותו ולומר לו קח את כספך ולא אתן לך מהבשר, לא נאסר הבשר, כי אין הוא שלוחו, שהרי אילו היה רוצה אמר ליה: רישך והר. [הרי ראשך וההר הכה אותם זה בזה].

מתניתין:

השוחט שהקריב בהמה לעבודה זרה ^[404] המחוברת, כגון ששחט לשם הרים או לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות - שחיטתו פסולה, והבשר אסור באכילה, אף שאין בו משום איסור תקרובת עבודה זרה ואינו אסור בהנאה מהטעם שיתבאר בגמרא.

שחטה ואח"כ חישב עליה. כלומר ששחטה^א)נראה דצ"ל ששחטה סתם בלא מחשבה.:

רצה לשחק בה כלומר ואין כותבין. (כלומר) שאינו עושה אלא שחוק:

והוינן בה מעשה לסתור כלומר ברישא אמרינן רצה לשחוק בה ובסיפא אמר הוי גט:

אם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט. כלומר כגון הכא דעלה לגג ונפל ומת:

אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט. כלומר דהוכיח סופו על תחילתו הכא נמי שחט ואח"כ חישב הוכיח סופו על תחילתו ופסול:

אם היה רבו שני כהן כו'. כלומר שהרי הן שלו וקנאן:

ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו. כלומר כשם שאמר הוכיח סופו על תחלתו לענין עבדים כך אמרינן סופו על תחילתו לענין שחיטה:

הלכה כר' יוסי כלומר כר' יוסי דמתני' (כלומר) דנכרי אינו יכול לפסול. הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי כלומר דאין הולך אלא אחר השוחט וכיון דישראל שוחט לית לן בה למחשבתו דנכרי:

יהב ליה זוזא לטבח ישראל מאי כלומר שיהא לו חלק בבהמה ששוחט:

דלא מצי מדחי ליה אסור. כלומר דאמרינן מחשבתו לע"ז ואי לא א"ל רישא והר כלומר א"ל אם אתה רוצה לקבל זוזא לחיי ואי לא הכה ראשך בהר. אין שוחט לא לתוך ימים. כלומר משום ע"ז דאמרינן^א)נראה דצ"ל לאיסריה ור"ל שר של ים וכעין זה בע"ז (דף מ"א ע"ב) שבקיה איסריה לדגון ופירש"י שר שלו כמו איסריה דעניותא. לאיסורא דימא קא שחט אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים כדבעינן לפרושי:

אלא א"ר שיזבי לא אמרו ביה היתר משום כבודו דרשב"ג. פי' ואסור, משום כבוד עצמן שלא היה נראה להם לאוסרה ואע"ג דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בגיטין מיהו הכא לא פשיטא להו למימר סופו הוכיח על תחלתו דישראל לגבי ע"ג מבזז בזיז ומבדל בדיל מניה ואין אומרים בו סופו הוכיח על תחלתו אלא אמרינן השתא הוא דאלבשיה יצר והדר דחינן דאפי' גבי גיטין ליכא איסורא לאו א"ר שמעון ב"ג אלא משום דאמר כתובו אבל לא אמר כתובו לא ולא היה להם לחוש כלל בדבר.
וי"מ איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואע"ג דגבי גיטין לא חזינן דפליגי רבנן עליה הא ודאי מיפלג פליג שהרי אפי' במסוכן (פליג) [פליגי] עליה (ר"ש) [דר"ש] שזורי בראשונה לא היו אומרים אלא היוצא בקולר והיוצא בשיירא והמפרש בים ואינו מחוור שא"כ הי' לו לומר ולפרש איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן.

כשזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח. מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל צוח לא ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה.
ואיכא דק"ל, הא דאמרינן בענין קידושין חוששין שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואמאי אפי' נתרצה נמי הרי אין חבין לו לאדם שלא בפניו וחוב הוא לו שהוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה ועוד שהוא אוסרו בקרובותיה.
ויש מי שאומר כך הוא הדין, שאפי' בחובה אם רצה בה זכה לו שכיון שהוא רוצה בה זכות הוא לו אלא בחובה שלא שמעיניה מצי היאך למהדר ביה אבל בזכות אין הלה יכול לחזור בו עד שיהא מקבל צווח [פי' – בשעת מעשה] ואומר איני רוצה אבל כשאמר רוצה אני א' זה וא' זה זוכין לו שכיון שהוא רוצה באותה חובה אינה אלא זכות ולפיכך חוששין בקידושין שמא נתרצה מפני שהיא דבר שבערוה ומחמירין בה.
ואין זה כלום, שלעולם אין חבין לו אלא מדעתו ובשליחותו אלא התם היינו טעמא שאינו חוב גמור שרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותי' מלישב בטל דמצוה עביד ואם ישא אשה ע"כ יאסר בקרובותיה לפיכך אם נתרצה הוו קידושין.
וי"א משום דבן במילי דאבוה ניחא ליה, וכן מה שאמרו שמא נתרצה האב מפני טעם זה הוא דאיהו מסתמא ניחא ליה במה שבתו רוצה כדאמרינן אסור לאדם שישיא בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לפי' אע"פ שהוא כחוב לו במקצת דהא מפיק לה מרשותיה סתמא מינת ניחא ליה וכזכות דמי אם נתרצה.

אילימא רבן שמעון בן גמליאל דגיטין. ואם תאמר אם כן אמאי לא אמרו בו איסור, דהא ליכא מאן דפליג בההיא אדרבן שמעון בן גמליאל. יש לומר משום כבוד עצמן דלא סבירא ליה לדמויה אההיא דהתם, דשאני הכא דישראל מיבדל בדיל מעבודה זרה, ואף על גב דשמעיניה השתא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן דדלמא יצר הוא דאלבשיה השתא, אי נמי איכא למימר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי אי הכי אמאי לא אמרו בו איסורא, אלא כיון דלא קאי לא חש לאקשויי.

חזינן אי גברא אלימא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישיה והר. פירש רש"י ז"ל: אף על גב דמעות בנכרי קונות אי לאו גברא אלימא הוא דמצי מדחי ליה שרי, דאינו נעשה שלוחו, דאמר ליה לעוותי לא שלחתיך. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא איתסר, דהא על כרחך שותפא הוא ואוסר, ופירוש הוא ז"ל דאי לאו גברא אלימא [ד]לא מצי מדחי ליה לא סמכא דעתיה, ואף הוא אינו מחשב דמימר אמר דילמא דחי לי ישראל מינה.
ועדיין אינו מיושב בעיני, דלא הוה ליה למימר ואי לא אמר ליה רישיה להר אלא הכין הוה ליה למימר ואי לא שרי דאמר אמר ליה רישך להר, ומסתברא לי דהא אתיא כאמימר דאמר בשילהי עבודה זרה (עא, א) דמעות בנכרי אינן קונות, וקיימא לן כותיה. והלכך אי לאו גברא אלמאהוא לא קנה ואינו שותף בה דאמר ליה רישיה להר. מיהו בגברא אלמא, דעל כרחך שקיל, הוה ליה כאילו נעשה שותף בה ואסור, ומדרבנן קאמר, וכאותה שאמרו בפסחים (ה, ב) בעירו חמירא דבני חילא דאילו מיתבד או מיגנב ברשותייכו קאי הוה ליה כדדיכו. ובהא מיתרצא לי נמי אחריתי דאי לא אפילו בגברא אלמא אמאי אסור, והא קיימא לן (ב"מ מח, א) דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות, ואף הרמב"ם ז"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בעבודה זרה (שם), דמעות בנכרי קונות ולא קיימא לן כותיה, ואין צורך.

שחטה שלא לשם ע"ז אבל כיון בה בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הרי זה פסולה ואסורה בהנאה אע"פ שלא זרק ולא הקטיר כבר אמרו שמחשבה בשעת עבודה זו לעבודה אחרת פוסלת אבל שחטה על דעת שיקבל דמה לע"ז או שיוליך ואפי' עשה מעשה אין זה כלום ויש אוסרין אותה באכילה אף במחשבה:

לא כיון בשעת שחיטה לשום דבר אבל נמלך אחר כן וזרק דמה או חלבה לע"ז שחיטתו פסולה מספק שמא אף בשעת שחיטה חישב עליה לכך שהרי הוכיח סופו על תחלתו היה שם דבר המתחדש שהוא מוכיח שלא בשעת שחיטה כיון לכך יראה לי שהיא כשרה שהרי אין כאן הוכיח סופו:

לא סוף דבר בחולין שהכל הולך אחר השוחט ואין ביד מחשבתו של בעל הבהמה לאסור אלא אף במוקדשין שחשבו הבעלים לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו או בשאר מחשבות הפוסלות אפילו שמענו לו כן בפי' הואיל ומחשבת העובד אין בה מעילה הקרבן כשר:

חישב העובד אחת מן המחשבות הפוסלות כגון ששחט על מנת לאכול מן הראוי לאכילה חוץ לזמנו או חוץ למקומו או להקטיר ממנה ממה שראוי להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו שאף אכילת מזבח אכילה היא אם חישב כן בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בשעת זריקה פסול אבל אם חישב כן בשעת הפשט או הולכת אמורים או אף בשעת הקטרה אין זה כלום:

חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה שלא לשמה פסולה אע"פ שאין בשחיטה עצמה כונה הפוסלת שמחשבה מעבודה לעבודה פוסלת בארבע עבודות על הדרך האמור במחשבת אכילה חוץ לזמנה ושאר מחשבות הפגול כמו שביארנו במשנה:

האומר לעדים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים וחותמים אבל אין נותנין לאשתו אא"כ צוה ליתן שהרי לא אמר תנו ואם נתנו אין זה כלום אבל אם היה מסוכן כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו אלא כתבו הרי הוא כמי שאמר כתבו ותנו:

בריא שאמר כתבו גט לאשתי והם כתבו ונתנו לה ועלה זה לגג והפיל עצמו ומת או שהשליך עצמו לים הרי זה גט סופו הוכיח שמסוכן היה עלה לגג ודחפתו הרוח או שמת מיד לסבה המתחדשת אין זה גט שהרי לא היה דעתו לכך בשעה שאמר כתבו עלה לגג ונפל ומת ולא נודע אם הפיל עצמו או נפל מאליו או לסבה אחרת פרשו בתלמוד המערב שהוא גט עד שיודע שלא לדעתו נפל ועיקר דבר זה במסכת גיטין פרק התקבל:

מי שנתן מתנה לחברו וצוח מיד ואמר שאינו רוצה בה לא קנאה וחוזרת לבעלים זכה בה ולאחר זמן חזר ואמר שאינו רוצה בה אין בידו לחזור והרי היא הפקר אם אין בחזרתו חוב לאחרים זיכה לו על ידי אחר וזכה אותו אחר בשבילו אין הנותן יכול לחזור שמע זה ואמר שאינו רוצה בה הרשות בידו וחוזרת לבעלים שמע זה ושתק ולאחר זמן אמר שאינו מקבלה הדבר ספק אצל גדולי המחברים שמא שתיקתו של זה קבלה היתה או שמא הואיל ולא באה לידו לא הקפיד להודיע את רצונו ואין כונתו ליטלה וחוזרת לבעלים ואם קדם אחר וזכה בה זכה שמא זכה בה המקבל ועכשיו מפקירה וזה בא וזכה מן ההפקר אלא שאם חזרו בעלים הראשונים ולקחוה מיד הזוכה אין מוציאין אותה מידו שמא לא קנאה זה כלל והרי היא ברשות בעלים היו בנכסים אלו עבדים כל שאמרנו שהוא זוכה באותן הנכסים אם היה הוא כהן אוכלין בתרומה עמו וכל שאמרנו בו שהוא ספק אין אוכלין ויש בשמועה זו דרכים אחרים לקצת מפרשים וקצרנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה וכבר הארכנו בה בכדי היכולת בבתרא פרק נוחלין:

המשנה העשירית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר"מ פי' מה שאמר שחיטתו פסולה מורה שהנשחט מותר בהנאה על מנת שיכוין לאותו ההר או הנהר וזולתם אבל אם שחט לרוחות או לכוכב על דעת שאותו ההר הוא תחת ממשלתו או לדבר מן הדברים העליונים שכחותם מגיעים לאלו הדברים לפי דעתם ועושין רושם בהם כמו שמאמינים בעלי הצלמים הנקראים בערבי עלאס הנה אותו הנשחט תקרובת ע"ז והוא זבחי מתים ואסור בהנאה ואמרו בתלמוד כשמקשה ההלכה ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה לשם לבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם צלצול קטן הרי אלו זבחי מתים והשוו שני המאמרות הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר ופי' גדא דהר המזל והגד וכן אמרו בפי' בגד אתא גדא דביתא ר"ל מזל הבית והצלחתו ומן הענין הזה העורכים לגד שלחן ר"ל שהם מקריבים לכוכבים מזלם כדי שיצליחם המזל ונתבאר מה שאמרנו:

אמר המאירי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם אגמים לשם מדברות שחיטתו פסולה פי' ואינה אסורה בהנאה ופי' הדברים בשלא נתכוין לעבדם אלא שעושה כן דרך רפואה של הבאי או דרך כשוף אבל אם עשה כן דרך עבודה אף היא זבחי מתים ואסורה בהנאה ויש בה צדדין גם כן שאפי' דרך רפואה או דרך כשוף אסורה בהנאה ונמצא דבר זה חלוק על שלשה צדדין ואלו הן שחט לשם אחד מכל אלו על מחשבה שיהא עובדו בכך אסורה בהנאה שאע"פ שאין ההרים אסורין כעבודה זרה אחרת כמו שיתבאר במסכת ע"ז מאמרו אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא נאמר כן אלא שלא ליאסר הן עצמן אבל לחייב את עובדיהן אין ספק שהם נהרגין וכמו שאמרו במסכת ע"ז בעובדים את ההרים שהם מותרין ועובדיהן בסייף וכל שכן ליאסר תקרובת שלהם או הנעשה לשמם בהנאה שחט לשם אחד מכל אלו דרך כשוף ודרך רפואה המונית מדברי הבאי ומהבלי הטפלות הרי זו אסורה באכילה ומותרת בהנאה שחט לשם מלאך או כוכב הממונה על אותו הר אפי' לשם מיכאל השר הגדול או לאיזה שר של מעלה ממטטרון עד שרו של תולעת קטן אפי' דרך רפואה או כשוף ושלא לכונת עבודה הרי זה גוף ע"ז ואסורה בהנאה:

תוס' בד"ה מקום שאין מחשבה כו' וצ"ל נהי דבהמה לא מיתסר דם מיהא איתסר עכ"ל וצ"ע מה תקנו בזה דאכתי תקשי לן אמאי דקאמר בשתי עבודות דהיינו בשחיטה וזריקה הא הקטרת חלבה נמי איתא כה"ג נהי דבהמה לא איתסר חלבה מיהא איתסר דהקטרה שייכא בעבודת כוכבים דכתיב וקטר לבעל ובחלב בהמה ודאי שייך תקרובת עבודת כוכבים וצ"ל דה"ק הני תרתי שחיטה וזריקה איתנהו מעבודה לעבודה דהיינו בשחיטה לזרוק או להקטיר לעבודת כוכבים לאסור אף בשרה ובזריקה נמי אם חשב להקטיר לעבודת כוכבים לאסור מיהת דמה משא"כ בהקטרה דלא שייכא כלל לאסור מעבודה לעבודה דאפי' בפנים לא הוי כפרש"י וכל זה שיטת רש"י אבל הרז"ה הקשה לפרש"י קושית התוספות וכתב שיטה אחרת דהני ד' עבודות כולהו [איתנהו] בשחיטה מעבודה לעבודה כגון שוחט ע"מ לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר ובעבודת כוכבים אינו בשחיטה אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שוחט ע"מ לזרוק או להקטיר דלעולם אין מחשבת עבודת כוכבים אוסר אלא בשחיטה דכתיב זבחי מתים עכ"ל וקצת נראה כדבריו מהא דקאמר בפרק ד' מיתות ודקאמרת זובח למה לי דמחשבין מעבודה לעבודה כו' ודו"ק:

ד"ה כי לא אתי לידיה אמאי אצווח וכו' דהאי טעמא כו' לא שייך התם ואיכא טעמא אחרינא וכו'. הוצרך לומר ואיכא טעמא אחרינא התם וכו' דאל"כ מאי קא מבעי ליה התם פשיטא כיון דלא שייך התם האי טעמא דהכא כי לא אתי לידיה וכו' א"כ פשיטא דלכ"ע מדשתיק מעיקרא שתיקתו הודאה היא לכך קאמר ואיכא טעמא אחרינא התם וכו' ולכך בעי התם אי אמרינן דלההוא טעמא אפי' ת"ק דהכא מודה דשתיקתו לא הוי הודאה א"ד כיון דלא שייך התם טעמא דהכא כי לא אתיא לידיה וכו' אפי' רשב"ג דהכא מודה התם דכיון דשתיק מעיקרא שתיקתו כהודאה דמיא:

גמרא משום כבודו דר' אלעזר. וכן בע"ז (לב ב) הגי' כן אלעזר בל"י. והגרי"פ לא העיר כאן כמו שהעיר שם. ולא עוד אלא שכ' שם דבכל המקומות הוא ביו"ד. ואין ראיה לגי' אלעזר מדפליג ר' יוסי עלי'. דעמש"כ בפסחים (עז) בס"ד:

שם ח"מ וה"ק אם הוכיח סופו ע"ת ה"ז גט ומעשה כו' ארשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט. משמע דסתם משנה ג"כ סבירא דאמרי' הוכיח סופו ע"ת ולא הביאה עובדא דר"ג אלא לראי'. וכ"כ הר"ן שם דל"פ רבנן עלי'. ובתוספתא שהביא הרא"ש שם משמע דת"ק מיקל טפי ע"ש. וא"כ קשה אמאי לא אמרו בה איסור. ואולי דהגמרא נקיט לישנא דהחסורי מחסרא לפי מאי דמסיק דש"ה דאמר כתבו לכן ל"פ רבנן עליה כמש"כ הר"ן שם. אבל רב שיזבי לפי הס"ד מפרש הח"מ בל"א והוא רשב"ג מתיר בהוכיח סופו ע"ת ומעשה נמי כו'. וכדרך דמתרץ רבא שם (י ב) וכן בכ"ד. ודע דאפי' אם נאמר דהוכיח סופו ע"ת דמעיקרא הי' ג"כ דעתו לכך בשעת שחיטה שיזרוק דמה לעבודת כוכבים. מ"מ לא עדיף ממחשב בפירוש. וא"כ יהי' מוכח דמחשבה בלא דבור מהני אפי' בחוץ וכש"כ בפנים (דאל"כ יופרך הק"ו דר' יוסי). ולא כן כ' התוס' בס"פ המפקיד. וכן לעיל (בע"א) נסתפקו בזה:

תד"ה רישך. ואי אלמא הוא כו' אפי' למ"ד כו' דמשיכה כו'. נראה דזהו כדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ד דבאנס אע"פ שלא קבל אחריות חייב לבער ודלא כהראב"ד שם:

במשנה השוחט לשם הרים כו'. הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א:

לא אמרו בו לא איסור ולא היתר, הטור פסק לענין שחיטה דהוה ספיקא וכרבנן דקיסרי ובח"מ פסק בהחלט דזכה בהן יורשי' וסתר עצמו, וליישב זה נ"ל דצריך להבין לרשב"ג דהוכיח סופו על תחלתו שכך היה בדעתו מתחלה מה בכך הא דברים שבלב אינן דברים כיון דשתיקתו מורה שמודה לזכותו של פלוני שזכה בעבורו מה בכך שחשב בלבו מה שחשב עיין קידושין מ"ט סוף ע"ב ובראשונים שם. מיהו לרשב"ג י"ל ולחלק דלענין שתיקה כהודאה מועיל דברים שבלב עיין ב"מ ל"ז ריש ע"ב וק"ל מ"מ הא קשיא דלמא ע"כ לא פליגי רבנן אדרשב"ג אלא התם בממון ומשום דברים שבלב אינן דברים ולא ס"ל לחלק בין שתיקה כהודאה לשאר מילי, אבל במחשב לע"ז דנפסלת ע"י מחשבה בעלמא מודו רבנן דהוכיח סופו על תחלתו וי"ל דהא עכ"פ איכא רבנן דגיטין דפליגי אדרשב"ג אפי' גבי עלה לגג ונפל ומת דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו א"כ מכ"ש בעלמא, וצריך לומר דאיכא שום ברייתא מפורשת בעלמא דפליגי רבנן אדרשב"ג בהא דגיטין וברשב"א דשמעתין כ' דלא פליגי והא"ש דס"ל להטור בהא דיזכו בהן היורשים הלכה כרבנן נגד רשב"ג כיון שאינו במשנתינו וכמ"ש רשב"ם בב"ב פ' יש נוחלין שם. ומ"מ איכא לספוקי בשחיטה משום דלמא ע"כ לא קיי"ל כרבנן אלא משום דדברים שבלב אינו דברים אבל בשחיטה לא קיי"ל כוותי' אלא כרשב"ג דהוכיח סופו על תחלתו דהרי בהאי דגיטין נמי קיי"ל כוותי' דרשב"ג במשנתינו, והש"ס דאמר מפני כבודו של רשב"ג הומ"ל בדרבנן גופי' מסופקים כנ"ל אלא דעדיפי לי' למצא ספיקא בפלוגתא דתנאי מלומר שמספקים בגוף הדין שאין דרך התנאים להיות מסופקים וכמ"ש תוס' בשבועות כ' ד"ה מתפיס ע"ש לכן אמר דרבנן דקסרי מסופקים אי הלכה כרשב"ג או כרבנן אבל לעולם בדרבנן גופי' נמי יש להסתפק כנ"ל וק"ל:

היתה בהמת חברו רבוצה, פירש"י דאי אגבה קני' וה"ל כשלו והתוס' תקשו הא שניהם אינם יכולים להקדישו ולפע"ד רש"י נמי לא אמרה אלא הכא דשחטה ועשה בה שינוי דלא הדר וס"ל בכה"ג יכול להקדישו:

חולין. לענין עבודת כוכבים שאין מחשבה פוסלת בהן בד' עבודות אלא בשנים בשחיטה ובזריקה דהני הוא דכתיבן (שמות כב) זובח לאלהים יחרם בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים טז) אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו והקטרה אע''ג דשייכא בעבודת כוכבים מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודת כוכבים היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודת כוכבים דהא אפילו בפנים לא מפסיל קרבן אם חישב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים: ואח''כ חישב עליה. לזרוק דמה או להקטיר חלבה: משום כבודן דרבנן. דאמרי לא אמרינן סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים והאי נמי אף על גב דאיגלאי מילתא דמומר הוא לא אמרינן מסתמא כי שחטה ברישא להכי שחטה דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים לא אמרינן: אלא דלא שמעינא דחשיב. לא בתחלה ולא בסוף: אלא גבי עובד כוכבים. דבשעת שחיטה בחזקת עובד כוכבים הוה: אבל ישראל. כיון דהוי בחזקתו בשעת שחיטה: הוכיח סופו לא אמרינן. דדלמא אחר השחיטה נכנס בו יצה''ר והמיר דתו: דרשב''ג. דאמר הוכיח סופו על תחלתו: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי. ולא אמר כתבו ותנו והלך לו: רצה לשחק בה. שלא תפציר בו לתת לה גט לפוטרה מיבם אם ימות והפליגה בדברים ואין אלו נעשין שלוחו לגרש דהא לא אמר תנו להכי נקט בריא דאילו מסוכן קיימא לן הלכה כר''ש שזורי דאמר כותבין ונותנין דתנן (גיטין דף סה:) בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי אע''פ שלא אמר תנו הרי אלו כותבים ונותנים שמפני שהיה בהול על מיתתו לא הספיק לגמור דבריו וחזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר''ש שזורי אומר אף המסוכן וא''ר חננאל הלכה כר''ש שזורי: ונפל ומת. וכבר כתבו ונתנו העדים גט לאשתו: אם מעצמו נפל. ודאי מתחלה היה דעתו לעלות וליפול וה''ל בהול כמסוכן: מעשה לסתור. הא אמרת רישא רצה לשחק בה ולא נתת חילוק בדבר: ודילמא שאני התם. דקאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחלה ונפילתו גלויי מילתא בעלמא הוא דהאי דאמר ברישא כתבו ע''מ ליתן קאמר: ואמר הלה. זה שניתנו לו: אי אפשי. אין רצוני: אם היה רבו שני כהן. זה האומר אי אפשי בהן על כרחו שלו הן ויאכלו בתרומה ולקמיה פריך ואפילו עומד וצווח: כבר זכו בהן יורשי ראשון. שהוא ישראל: אפילו עומד וצווח. בתמיה והיכן מצינו מקבל מתנה בעל כרחו: בשותק. וקבל השטר: שזיכה לו ע''י אחר. שמסר שטר המתנה לאחר בפניו ואמר לו זכה בשטר זה לשם פלוני: כרבי יוסי. דאין הכל הולך אלא אחר השוחטו ואפילו שמעיניה דחשיב לא פסול: טייעי. ישמעאלים ואינן אוכלין אלא בשר שחוטה ואפילו היא מתה מאליה שוחט אותה לאוכלה וכן דרכן: דיכרי. אילים: דמא ותרבא לדידן. לעבודת כוכבים דמתוך שהיו טרודים בעסקיהן היו נותנין לטבחי ישראל לשחוט ולהפשיט: כרבי יוסי. ומותרין: לר''א. דאמר מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים פוסלת שחיטת ישראל אפילו אין לו בה אלא דבר מועט: יהיב ליה. עובד כוכבים זוזא לטבח ישראל בשביל בשר ואמר לו כשתשחוט בהמתך תן לי בדינר זה בשר מי מיתסר (כו') בהמה בהכי מי אמרינן כי אמר רבי אליעזר היכא דהואי בהמה בשותפות מכי זבנוה מעיקרא או שהיתה כולה של עובד כוכבים ונתנה לישראל חוץ מחצר כבד שלה אבל כי האי גוונא לא או דלמא לא שנא: אי איניש אלמא. האי עובד כוכבים ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר לו דינר שלו אישתכח דקנייה גמורה היא: ואי לא מצי א''ל רישך והר. הרי ראשך והרי הר הכה זה על זה או קבל דינר שלך וכיון דמצי לדחויי ואשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתא דעובד כוכבים קשחיט ואינו נעשה שלוחו על כרחו דמימר אמר האי ישראל אי בעינא מהדרנא ליה זוזיה הילכך שריא ואי בעי יהיב ליה ואע''ג דקי''ל (בכורות דף יג.) מעות העובד כוכבים קונות ויש לו חלק בה מיהו ישראל כי שחיט מסלק ליה לעובד כוכבים ואינו נעשה שלוחו דא''ל לא לעוותי שיתפתיך אבל באיניש אלמא על כרחו שחיטה אף בשבילו היא ועובד כוכבים מחשב עליה: מתני' לשם ימים. שעשה הים עבודת כוכבים:

מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות. פירש בקונטרס בשחיטה ובזריקה דכתיב וקשה לריב''א דבזריקת דם לעבודת כוכבים לא מיתסר בשר כדמוכח לקמן גבי הנהו טייעי דיהבי דיכרי לטבחי ישראל ואמרי להו דמא ותרבא לדידן ובישרא לדידכו ומסיק דכשרה דהלכה כרבי יוסי דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ובמה שזרקו דם לעבודת כוכבים אחרי כן לא חיישינן עוד תניא בהדיא בתוספתא אם מששחטה זרק דם לעבודת כוכבים והקטיר חלבה לעבודת כוכבים זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר והיינו משום שהוכיח סופו על תחלתו כדבסמוך אבל בזריקה מיהא לא מיתסרא וצ''ל נהי דבהמה לא מיתסרא דם מיהא איתסר: עד כאן לא קא שרו רבנן אלא דלא שמעינן דחשיב. וללישנא בתרא דלעיל ע''כ לא שרו רבנן אלא בזה מחשב וזה עובד אבל הכא אותו עצמו ששחט זרק אחרי כן דם לעבודת כוכבים: אם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה. בפרק המביא אשם תלוי (כריתות דף כד:) מפרש דקסברי רבנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה: כי לא אתי לידיה אמאי אצווח. הא דבעי בפ''ק דב''מ (דף ו.) תקפה אחד בפנינו מהו ומוקי בשתק ולבסוף צווח שפיר בעי בין לר''ש בין לרבנן דהאי טעמא כי לא אתי לידיה אמאי אצווח לא שייך התם ואיכא טעמא אחרינא התם דקסבר אמאי אצווח הא קא חזו ליה רבנן: רישך והר. אפילו למ''ד מעות בעובד כוכבים קונות הכא לא סמכא דעתיה כיון דמצי מדחי ליה ואי אלמא הוא אסור מדרבנן ואפילו למ''ד בפ' שני דבכורות (דף יג.) דמשיכה בעובד כוכבי' קונה ולא מעות: