חולין לז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

ומעתה מיבעיא ליה לריש לקיש: מאי [מהו] דין התורה?

וצדדי הספק הם: כי מהניא חבת הקדש לפסולא דגופיה, אבל למימנא ביה ראשון ושני, לא. או דלמא, לא שנא.

ומסקינן: תיקו.

מתניתין:

משנתנו מלמדת את דין המסוכנת.

בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטת למות, הואיל ולא אירעה מכה באבר מאבריה הממיתין אותה, הרי זו מותרת, שלא אסרה תורה אלא כעין טרפת חית היער, שהרי נעשית בה מכה הממיתה אותה. [לשון הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הי"א].

המסוכנת מותרת בתנאי שתפרכס ותהיה לנו הוכחה שהיתה חיה במשך זמן השחיטה. ואם לא פרכסה - ידוע לנו שנטלה נשמתה ממנה קודם גמר השחיטה ולוקים על אכילתה ^[314].

נחלקו תנאים בפרטי הפירכוס הנצרך.

אומרת המשנה: השוחט ^[315] את המסוכנת, רבן גמליאל ^[316] אומר: אינה מותרת עד שתפרכס ביד וברגל.

רבי אליעזר אומר: אין צורך בכך, אלא דיה אם זינקה [קילחה] והוציאה דם בכח ממקום השחיטה.

אמר רבי שמעון: השוחט בלילה ^[317] בהמה מסוכנת ולא ידע אם פירכסה או לא, ולמחר השכים ומצא כתלים של צואר ^[318] הבהמה הקרובים לבית השחיטה ^[319] מלאים דם - כשרה, מפני שאנו רואים שזינקה, ודי בכך כמדת רבי אליעזר ^[320].

וחכמים אומרים: אין די במידת רבי אליעזר, אלא אינה מותרת עד שתפרכס או ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה, ואין צורך שתפרכס ביד וגם ברגל כדעת רבן גמליאל.

אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה נאמר בהם דין זה ומחלוקת זו שבין התנאים. אמנם בפרט זה יש הבדל ביניהם, בהמה דקה שפשטה ידה בגמר שחיטתה ולא החזירה - פסולה לפי שפעולה זו אינה פירכוס המעיד על חיים אלא דרך הבהמה בשעת הוצאת נפש בלבד, אבל בהמה גסה אין דרכה בכך בשעת הוצאת נפש ^[321].

במה דברים אמורים שצריך פירכוס, בבהמה שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת ^[322] בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו - כשרה, ואין חוששים שמא היתה מסוכנת. בגמרא מבואר מהו הסימן של מסוכנת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט את המסוכנת - מותרת אם פירכסה.

והוינן: מסוכנת ממאי דשריא? [מנין שמסוכנת מותרת?]

ומהדרינן: וממאי תיסק אדעתין דאסירא? [ומפני מה יעלה על דעתנו שהיא אסורה] והלוא אין לה חסרון בגופה כמו שיש לטרפה?

ומפרשינן להויין: יש ללמוד שמסוכנת אסורה ממאי דכתיב: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" [ויקרא י"א ב'] משמע שבהמה אשר היא חיה חיות שלמה - אכול, ושאינה חיה חיות שלמה - לא תאכל, והא מסוכנת אינה חיה אלא נוטה למות. ויש לנו למצוא ראיה מהתורה שמסוכנת מותרת, ואז נדחה דרשה פשוטה זו ונדרוש באופן אחר ^[323].

ואמרינן: יש ללמוד שהמסוכנת מותרת מדאמר רחמנא: נבלה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך מסוכנת אסירא נמצא שעל כל ^[324] נבלה חל איסור לפני מיתתה כשהיתה מסוכנת ^[325], ולמה צריכה התורה לאסור את הנבלה, השתא מחיים אסירא, לאחר מיתה מיבעי, והלוא אין סיבה שהאיסור יסתלק עם המיתה!

ודחינן: ודלמא, היינו איסור נבלה היינו איסור מסוכנת, ואיסור נבלה חל מחיים משעה שנעשית הבהמה מסוכנת, ולומדים שיש בה איסור עשה מ"זאת החיה" ואסור לאו מנבלה לא תאכל.

ואמרינן: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] שאיסור נבלה חל מחיים, דכתיב: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" [ויקרא י"א ל"ט] הרי שלאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה, מחיים לא אקרי נבלה ^[326], וחוזרת השאלה: לשם מה התורה אסרה את הנבלה לאחר המיתה אם כבר חל איסור מחיים? ומוכח שהמסוכנת מותרת ולא חל על הנבלה איסור מחיים.

ודחינן: ודלמא לעולם אימא לך: היינו נבלה היינו אותה בהמה שהיתה קודם לכן אסורה באיסור מסוכנת ^[327], ואיסור נבלה חל רק לאחר מיתה, וששאלת למה צריך לאסור אחר מיתה, והלוא כבר נאסרה מחיים? יש לומר: מחיים נאסרה הבהמה רק באיסור עשה, והוסיפה התורה לאחר מיתה לאסור באיסור לאו ויש בו מלקות.

ואמרינן: אלא יש להוכיח שהמסוכנת מותרת מדאמר רחמנא: טרפה לא תאכל, מכלל דמסוכנת שריא, דאי סלקא דעתך, מסוכנת מחמת חולי - אסירא, לשם מה כתבה התורה איסור טרפה? השתא מסוכנת דלא מחסרא דבר בגופה - אסירא, טרפה שהיא עומדת למות מחמת חסרון בגופה מיבעיא!

ודחינן: ודלמא, היינו איסור טרפה היינו איסור מסוכנת, ואין פירוש השם "טרפה" שנטרפה על ידי חיה והיא מחוסרת, אלא "טרפה" היא שנטרפה דעתה ובריאותה מחמת חולי ^[328] והיא המסוכנת, וכתבה התורה את האיסור פעמים לעבור עליו בעשה דחיה אכול ולא תעשה דטרפה!

ואמרינן: אם כן שיש במסוכנת איסור לאו ולא רק איסור עשה, חוזרת השאלה: נבלה דכתב רחמנא למה לי? ומה מחיים קאי עלה בלאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא, ומה הוסיף איסור נבלה, והלוא לוקים על נבלה משום לאו דטרפה!

ודחינן: ודלמא היינו נבלה היינו אותה בהמה שהיה עליה איסור טרפה, ואיסור טרפה היינו ממש איסור מסוכנת ^[329], והחמירה התורה בנבלה לעבור עליו בשני לאוין ועשה ולוקים על נבלה שמונים מלקות!

ואמרינן: אלא מהכא יש ללמוד, שאיסור נבלה חל גם על דבר שהיה היתר לפני שחל, כשהיתה הבהמה מסוכנת, ולא בא לאו דנבלה רק להוסיף חומרא.

כתוב בתורה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" [ויקרא ז' כ"ד] וכבר כתוב בתורה "כל חלב וכל דם לא תאכלו" [ויקרא ג' י"ז].

ואמר מר: למאי הלכתא? [בשביל איזו הלכה] חזרה התורה על איסור חלב בנבלות וטרפות? התשובה היא: אמרה התורה: יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, והאוכל חלב נבלה לוקה שמונים מלקות ולא אומרים שאין איסור חל על איסור, וכן יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.

הערות

^[314] כך כתב הרמב"ם. [פ"ד ממאכלות אסורות הי"ג]. וכתב הב"ח, שכיון שהמסוכנת שלא פרכסה היא ודאי נבלה, מותר לשחוט את בנה או את אמה באותו יום. [יור"ד סימן י"ז ד"ה מסוכנת]. והקשה התבואות שור: איך אפשר לומר שבודאי מתה המסוכנת בשעת השחיטה, הלוא הבריאה אינה צריכה פירכוס, הרי שאפשרי הדבר שהבהמה תהיה חיה ולא תפרכס, אלא שבמסוכנת שהיא עלולה למות בזמן השחיטה - אנו מצריכים פירכוס כדי שתהיה לנו הוכחה שחיה בזמן השחיטה, אבל מנין לנו הודאות שאם לא פירכסה - היא מתה בשעת השחיטה! ותירץ התבואות שור, שידוע לחז"ל שרוב המסוכנות שאינם מפרכסות הם מתות בזמן השחיטה. [תבו"ש י"ז ס"ק ז'].

^[315] מותר לכתחילה לשחוט מסוכנת כדי לאוכלה. [תוד"ה השוחט].

^[316] בספרים שלנו כתוב "רבן שמעון בן גמליאל". וכתב המהרש"א שהגירסא הנכונה היא "רבן גמליאל" ועיין בהערה 347.

^[317] לכתחילה אין לשחוט בלילה בלי אבוקה. [גמרא לעיל י"ג ב].

^[318] כך פירש רש"י במשנה על פי דברי שמואל בגמרא. [לקמן ל"ח ע"א]. ועיין בהערה 352 דעה, שלא כל האמוראים פרשו כן, אלא יש שפרשו שמדובר בכתלי הבית.

^[319] הכוונה לעור שבצד מקום השחיטה, ולא לבית השחיטה ממש, כי בית השחיטה עצמו מלא דם אף ללא זינוק. [תפארת ישראל].

^[320] הרמב"ם פסק: "השוחט את המסוכנת בלילה, ולא ידע אם פרכסה או לא פרכסה, הרי זו ספק נבלה ואסורה" [פ"ד ממאכלות אסורות הט"ו]. והטור פסק כרבי אליעזר ורבי שמעון, ותמה עליו הבית יוסף, ופסק כהרמב"ם [טוש"ע סימן י"ז ס' ב']. והקשה החתם סופר, מדוע אין הולכים אחרי חזקת החיים של הבהמה, ואומרים שהיתה חיה בזמן השחיטה? ומתרץ החתם סופר, שכנגד חזקת חיים יש על הבהמה חזקת איסור שאינו זבוח שעל פיה היה לנו לומר שהיא ודאי נבלה, וכשיש חזקה נגד חזקה נשאר הדבר בספק. ופוסק החתם סופר לפי זה, שכאשר יש ספק אם פרכסה הבהמה ועד אחד מעיד שפרכסה - נאמן, ואין אומרים שלא תועיל עדותו מפני שהיא נגד חזקת איסור, כי חזקת האיסור בטלה מפני חזקת החיים שכנגדה. [שו"ת חתם סופר יור"ד סימן כ'].

^[321] חיה, בין שהיא גסה בין שהיא דקה דינה כבהמה דקה. [גמרא ע"ז ט"ז ב].

^[322] כתב התפארת יעקב, שמכך שכתוב במשנה "היתה בחזקת בריאה", ולא כתוב היתה בריאה, משמע שאפילו אם לא בחנו אותה וראו שהיא עומדת, מכיון שלא יודעים שהיא לא היתה עומדת, הרי היא בחזקת בריאה, ומותרת בלא פירכוס.

^[323] בפרק אלו טרפות הגמרא דורשת מ"זאת החיה" שטרפה אינה חיה. [לקמן מ"ב ע"א]. ואומרים תוספות, שאחרי שאנו מביאים ראיה שמסוכנת מותרת, ואין לדרוש מ"זאת החיה" איסור מסוכנת, אנו דורשים מפסוק זה שטרפה אינה חיה. [תוד"ה שאינה]. והנה, בסוגיא שלנו הגמרא רוצה להוכיח שמסוכנת מותרת ממה שהתורה אסרה טרפה, ואם מסוכנת אסורה - אפשר ללמוד טרפה ממסוכנת, ולומר אם זו שאין לה חסרון בגופה - אסורה, טרפה שיש לה חסרון בגופה והיא נוטה למות בודאי שאסורה. ומקשה הראש יוסף, אם אנו אוסרים את המסוכנת, לא נדע שהטרפה אינה חיה, אלא אף טרפה שחיה אסורה, ואם כן אין ללמוד טרפה ממסוכנת. כי הטרפה אסורה אף כשהיא לא נוטה למות! ואומר החתם סופר: אין ספק בזה שטרפה הוא חסרון שמביא לידי מיתה באיזה זמן, וכל הנדון אם טרפה חיה או לא אינו אלא אם אפשר להגביל זמן ולומר שתוך זמן זה הבהמה תמות בודאי.

^[324] לקמן בסוגיא הגמרא מקשה, שיש נבלה שלא היתה מסוכנת לפני התנבלותה, ויכלה הגמרא להקשות קושיא זו כאן. [תוד"ה השתא].

^[325] כשאנו אומרים שהמסוכנת אסורה, איסורה חל מחיים, כמו שאיסור טרפה חל מחיים והחָלָב שלה אסור מהתורה.

^[326] הלב אריה מוכיח מכאן, שאין להפריד בין איסור נבלה לטומאת נבלה, ולומר שאיסור נבלה חל כשאין עדיין טומאת נבלה, נגד אחרונים שאומרים שלשיטת הרמב"ם יש מקרה שאיסור נבלה חל מחיים כשאין עדיין טומאת נבלה.

^[327] רש"י ותוספות מפרשים, שהלשון "היינו נבלה היינו מסוכנת" לא מתפרש כאן כמו בגמרא למעלה. [רש"י בד"ה דלמא לעולם ותוד"ה דלמא].

^[328] רש"י ותוספות פירשו, שלפי הגמרא כאן פירוש המילה טרפה הוא בהמה שקרובה למות. והרמב"ן פירש, שטרפה היא בהמה שנטרפה דעתה ובריאותה. והרשב"א פירש בכוונת רש"י את דברי הרמב"ן.

^[329] פירוש "היינו נבלה היינו טרפה" אינו כמו פירוש "היינו טרפה היינו מסוכנת" אף על פי ששלושתן נאמרו במשפט אחד. ועיין רמב"ן שלא גרס כאן "היינו נבלה".

מאי [מה] מסקנת הדבר? האם כי מהניא [כאשר מועילה] חבת הקדש, הרי זה לפסולא דגופיה [לפסול את גופו] של הקודש, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני לא מועילה, או דלמא לא שנא [שמא אין הבדל], ואף לענין זה היא מועילה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א משנה השוחט את המסוכנת (בהמה העומדת למות) — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינה כשרה עד שתפרכס ביד (ברגל הקדמית) וגם ברגל (האחורית), שכך ניכר הדבר שהיתה בה חיות בזמן השחיטה. ר' אליעזר אומר: דיה אם זינקה, כלומר, אם הדם מזנק ממקום השחיטה. אמר ר' שמעון: השוחט בלילה בהמה מסוכנת, ולמחר השכים ומצא שהכתלים מלאים דם — כשרה, שהדבר מעיד שזינקה, וכמדת (וכשיטת) ר' אליעזר, שהכשיר אם זינקה. וחכמים אומרים: השוחט את המסוכנת אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה.

ומוסיפים: אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה לענין זה, שמסוכנת צריכה פירכוס כדי להכשירה. בהמה דקה שבשעת השחיטה פשטה ידה שהיתה כפופה ולא החזירה את היד — פסולה, שאינה אלא סימן להוצאת נפש בלבד, ואין זה נחשב פירכוס שיש בו סימן של חיים. במה דברים אמורים שיש צורך בסימנים אלו? שהיתה הבהמה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו — כשרה.

ב גמרא ושואלים: מסוכנת ממאי [ממה] אנו יודעים דשריא [שהיא מותרת] על ידי שחיטה? ושואלים כנגד זה: וממאי תיסק אדעתין דאסירא [וממה יעלה על דעתנו לומר שהיא אסורה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב) ודי היה לו "זאת אשר תאכלו", אלא מכאן ניתן היה ללמוד כי דווקא חיה (שראויה לחיות) אכול, ושאינה חיה לא תאכל, והא [וזו] שהיא מסוכנת הרי אינה חיה, שהיא עומדת למות. ומנין שהיא מותרת?

ומשיבים, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה]: נבלה לא תאכל ("לא תאכלו כל נבלה". דברים יד, כא) — מכלל הדברים אתה למד שזו שאינה נבילה אלא רק מסוכנת שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], השתא מחיים אסירא [עכשיו, הרי מחיים היא אסורה כבר], לאחר מיתה מיבעי [נצרכה לומר] שהיא אסורה?

ודוחים: ודלמא היינו [ושמא זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, שאיסור נבילה חל על הבהמה כבר בחייה, כשהיתה מסוכנת ועומדת למות! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומכאן אתה למד שלאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא [שקראה אותה התורה] נבלה, מחיים לא אקרי [אינה קרויה] נבלה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] מסוכנת, שמדובר באותו איסור, ואולם מחיים, אם שחטה כשהיא מסוכנת — עובר עליה רק באיסור עשה, כפי שלמדנו לעיל מ"זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב), ומכאן שמסוכנת שאינה חיה לא תאכלו, ואילו לאחר מיתה עובר עליה גם בלאו (איסור לא תעשה) של "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא)!

אלא הראיה היא ממקום אחר, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] טרפה לא תאכל ("ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שמות כב, ל), שבעל חיים שנטרף (ואירע בו נקב או חסרון אחר שהוא עתיד למות ממנו), אסור באכילה — מכלל הדברים אתה למד שמסוכנת, העומדת למות מחמת חולי שריא [מותרת], דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] שמסוכנת אסירא [אסורה], מדוע הוצרך הכתוב לאסור טריפה? השתא [עכשיו, הרי] מסוכנת דלא מחסרא אסירא [שאין בה חסרון אסורה], טרפה שהיא מסוכנת מחמת חסרון שאירע בה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה? אלא מכאן שמסוכנת אינה אסורה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, כלומר, גם מסוכנת היא בכלל "טרפה לא תאכל", ש"טריפה" משמעה כל בהמה העומדת למות, בין אם מחמת חסרון ובין אם מחמת חולי, וממה שנאמר "וזאת החיה" למדנו לעבור עליו גם בעשה וגם בלא תעשה! ודוחים: אם כן, נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שאסור לאוכלה, למה לי? ומה מחיים, כשהיא מסוכנת ועומדת להיעשות נבילה, קאי עלה [עומד עליה] באיסור לאו ועשה, לאחר מיתה מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא אסורה גם בלאו וגם בעשה? וכי להיכן נעלם האיסור שהיה בה? אלא מכאן שמסוכנת אינה בכלל איסור טריפה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור נבילה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] היינו [זוהי] נבלה היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ומה שנאמר בתורה איסור לא תעשה בנבילה הוא כדי לעבור עליו לאחר מותו בשני לאוין ועשה!

אלא מהכא [מכאן] ראיה שמסוכנת מותרת, שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד), ואמר מר [החכם]: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר איסור זה? וכי משום שהיא נבילה או טריפה יהיה מותר חלבה? אלא אמרה התורה: יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, שהאוכל חלב נבילה יעבור גם על איסור אכילת חלב וגם על איסור אכילת נבילה, וכן יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: What is the resolution of the dilemma raised by Rabbi Shimon ben Lakish: When regard for sanctity is effective in rendering an item susceptible to impurity, is it only to disqualify that item itself, but to count the descending levels of first-degree impurity and second-degree impurity, it is not effective; or perhaps once it is rendered susceptible to impurity there is no difference whether it is rendered susceptible by means of regard for sanctity or by means of contact with liquids? The Gemara answers: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal that is in danger of imminent death, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slaughter is valid only in a case where after the slaughter it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if blood spurted from the neck. Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is valid only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail.

This is the halakha with regard to both a small animal, e.g., a sheep, and a large animal, e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. In what case is this statement said? It is in a case where the presumptive status of the animal was that it was in danger of imminent death. But if its presumptive status was that it was healthy, then even if there were none of these indicators, the slaughter is valid.

GEMARA: The Gemara asks: From where is it known that the flesh of an animal in danger of imminent death is permitted by means of slaughter? The Gemara responds with a question: And from where would it enter your mind that it is prohibited? The Gemara explains that one may have thought it is prohibited, as it is written: “These are the living beings [haḥayya] that you may eat among all the animals that are on the earth” (Leviticus 11:2). One might have thought that the verse is saying: Eat an animal that is fit to live [ḥayya], but do not eat an animal that is not fit to live. And this animal in danger of imminent death is not fit to live.

The fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states that you shall not eat an unslaughtered animal carcass, as it is written: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21); one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now if an animal is prohibited while alive, is it necessary to state that it is prohibited after death?

The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, and the prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass,” includes both. The Gemara answers: It would not enter your mind to say so, as it is written: “And if any animal of which you may eat dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). This indicates that it is after death that the Merciful One calls the animal a carcass; while alive, the animal is not called a carcass.

The Gemara questions that understanding. And perhaps, actually I will say to you: The halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as that of an animal in danger of imminent death, but if one slaughters the animal in danger of imminent death while alive, he would be in violation of a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat” (Leviticus 11:2), whereas after its death, he would be in violation of a prohibition: “You shall not eat any unslaughtered carcass” (Deuteronomy 14:21).

Rather, the fact that its meat is permitted is derived from the fact that the Merciful One states you shall not eat that an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], as it is written: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [tereifa]” (Exodus 22:30). From here, one learns by inference that eating the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. As, if it enters your mind that eating the meat of an animal in danger of imminent death is prohibited, now that an animal in danger of imminent death that is not lacking any limb is prohibited, is it necessary to state that a tereifa, an animal that was mauled and lacking body parts, is prohibited?

The Gemara rejects that proof. And that is not a legitimate inference, as perhaps the halakhic status of a tereifa that is lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts, and both are included in the category of tereifa. This would render one who slaughters either to be in violation of both a positive mitzva: “These are the living beings that you may eat,” and a prohibition: “And you shall not eat any animal that was mauled in the field [tereifa].” The Gemara questions that understanding: If so, why do I need the prohibition that the Merciful One writes with regard to an unslaughtered carcass? If while an animal is alive one stands in violation of a prohibition and a positive mitzva, is it necessary to state that it is prohibited after death?

The Gemara objects: And that is not a legitimate question, as perhaps the halakhic status of an unslaughtered carcass is the same as a tereifa that is lacking body parts, and is the same as that of an animal in danger of imminent death that is not lacking body parts. Therefore, when the Torah writes the word “carcass,” it is the same as though it had written tereifa and the same as though it had written an animal in danger of imminent death. The Torah prohibits each, and the result will be that he will violate two prohibitions and a positive mitzva.

Rather, the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted is derived from here: “And the fat of a carcass and the fat of a tereifa may be used for any purpose; but you shall not eat it” (Leviticus 7:24). And the Master says: In order to derive what halakha is this verse written? Would one imagine that because it is an unslaughtered carcass or a tereifa its fat would be permitted for consumption? The Torah states: Let the prohibition against eating an unslaughtered carcass come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists. One who eats the forbidden fat of an unslaughtered carcass is liable for violation of both prohibitions. Likewise, the word “tereifa” in the verse teaches: Let the prohibition against eating a tereifa come and take effect upon the prohibition against eating forbidden fat, which already exists, so that one who eats the forbidden fat of a tereifa is liable for transgressing both prohibitions.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאי תיסוק אדעתין דאסירא. כלומר מינה תלמד ומאי תיסק אדעתין דאסירא:

זאת החיה אשר תאכלו. כלומר למה אמרת מאי תיסק אדעתין דאסירא דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כו':

ומחיים בעשה. כלומר חיה אכול [שאינה חיה לא תאכל] טרפה מיבעיא:

כלומר דמחסרא כגון ניטל הטחול^א)הדבר צ"ע דהא בניטל הטחול או דניטל הכליות תנן בהדיא דכשרה ונראה דט"ס הוא וצ"ל ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום או שניטלו צומת הגידין ניטל הירך וכו': ניטלו הכליות ניטל ירך וחלל שלה:

ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. כלומר בעשה חיה אכול לא תעשה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו:

ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פי' דכיון דמחיי אסורה לאחר מיתה נמי דאסורה להיכן אזל ואקשינן ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליה בב' לאוין, פי' דכיון דכתב רחמנ' חיה אכול שאינה חיה לא תיכול ע"כ קראי להכי אתו והא דאמרינן היינו טרפה היינו מסוכנת ולא אמרינן היינו נבלה משום דטרפ' ומסוכנת חדא ממש ונבלה לאתר מיתה ומתוסף עלה חד לאו ורש"י ז"ל גריס היינו טרפה היינו מסוכנת היינו נבלה.
ופרקינן אלא מהכא וכו' ואי ס"ד היינו טרפה היינו מסוכנת לכתוב רחמנא נבלה וכו' ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא דאסורי קמאי דטרפה ומסוכנת שחלו על החלב מחיים חלין נמי לאחר מיתה אסורייהו להיכן אזל דכיון דאיסור טרפה חייל עליה איסור נבלה נמי חייל לאחר מיתה שהרי נבלה וטרפה ומסוכנת כולן איסור אחד הן וכל זמן שמתקרבת למיתה איסור מוסיף בה ואין לך טרפה שאין איסור נבלה חל עלה ואף זו כיון שלמדתך תורה בפי' שאיסור טרפה חל על החלב מחיים אף איסור נבלה חל עליו דאיסור נבלה על איסור טרפה דחייל כשאר כל הנבלות שבעולם, ועוד דכיון דמקצת איסורין שבנבלה שאינן אלא מחמת קירוב מיתה חלין על איסור החלב לאו דנבלה עצמה מיבעי'.

ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פירש רש"י ז"ל דטרפה לאו מחוסרת אלא בין מיחסרא בין לא מחסרא משעה שאינה ראויה לחיות קרויה טריפה, דמאי טרפה שנטרפה בריאותיה ומסוכנת ומפני שהיא קרובה למות, ואקשי אם כן נבלה דכת(י)ב רחמנא למה לי. דאי לעבור עליה בעשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול ובלא תעשה דנבלה כדאמרינן לעיל, תו לא איצטריך דהשתא מחיים כי הויא מסוכנת הויא טרפה וקא עבר עליה בלאו ועשה לאחר מיתה מיבעיא, איסורא להיכן אזל, ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת, כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנסתכנה מצית מוקמת לה ולעבור עליה בב' לאוין ועשה, אלא מהכא (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וכו', ואי סלקא דעתך היינו טריפה היינו מסוכנת ומשום שהיא קרובה למות אתי טרפה וחאיל אאיסור חלב, לכתוב חלב טרפה אכול לא תאכלוהו ואנא ידענא דכל שכן חלב נבלה, דהשתא טרפה דמחיים שעדיין לא מתה מפני שהיא קרובה למות וחאיל איסורה אאיסור חלב נבלה ממש שנסתכנה ומתה לא כל שכן, וליכא למימר דצריכי כדמצרכי להו בזבחים (ע, א) דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא, ואי אשמועינן טרפה משום דאסורה מחיים דהשתא הא אמרינן דהיינו נבלה היינו מסוכנת ונבלה נמי מחיים היא, אלא מדכתב רחמנא נבלה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, דמסוכנת משרא שריא, ומאי טרפה מחוסרת, וכיון שכן איצטריך חלב נבלה וחלב טרפה דלא אתי חד מחבריה, דאיסור טרפה לאו משום מיתה, אלא משום חסרון וכדמצרכינן להו התם בזבחים, דאי כתב רחמנא טרפה משום דחסרה אסורה ואפילו מחיים, ואי כתב נבלה משום דמיטמא, ודלמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, ונבלה הבאה מכח מסוכנת ודאי לא איצטריך קרא למיכתב, דמטרפה אתינן כדקאמר, אלא נבלה דהכא לאו דאתיא מכח מסוכנת אלא דעשאה גסטרא, וההיא לא אתיא מטרפה, דאיכא למימר כדמצרכינן לה בזבחים כנ"ל שטתו של רש"י ז"ל.
[ו]בשם ר"ת ז"ל פירשו ומה מחיים אתי איסור טרפה וחאיל אאיסור חלב ואף על פי שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה כלומר דמטמאה לכל שכן, ואין להשיב על זה כמו שהשיבו שם בזבחים דאי כתב רחמנא טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה דלא אסורה בחיים לא, שהרי נבילה אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומר בטריפה היינו מסוכנת היינו נבילה ואף על פי שניתוסף בה איסור לאו מכל מקום מצינו נבילה מחיים.

המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בחלק השלישי במה שאנו צריכים אחר שחיטה לקצת בהמות ואמר על זה השוחט את המסכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד ורגל ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר' אליעזר וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה אמר הר"מ פי' המסוכנת היא הנוטה למות ושיעור ענין זה כמו שאמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ופי' פרכוס שהיא מפרכסת וזינקה גזור מן יזנק מן הבשן והוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנומה קורא אותו הדבר בערבי גטיט וכן שמו ומה שאמר והוא מה כותלים מלאים דם ר"ל צואר הנשחט והוא מה שנאמר כתלי בית השחיטה שנינו ומה שאמר שפשטה ידה ולא החזירה זהו ביד בלבד אבל אם פשטה ידה והחזירה כשרה וזו היא פסק ההלכה:

אמר המאירי השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר אסורה עד שתפרכס אחר שחיטה ביד וברגל שכל שלא עשתה כן הדברים מוכרחים בה שקודם גמר שחיטה מתה ומצד חליה ור' אליעזר מכשיר בזנוק לבד והוא נפיחת הגרון והוצאת הדם בכח אותה נפיחה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ר"ל את המסוכנת ולמחר השכים ומצא כותלים ר"ל כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם כשרה שאם אין זנוק אין דם בסביבות בית השחיטה ושמא תאמר הרי אפשר שזנוק זה בתחלת שחיטה היה תדע שר' שמעון סובר שאף פרכוס שבתחילת השחיטה מציל והוא הענין שנתחדש בדבריו ואין הלכה כן וחכמים אומרים או ביד או ברגל והם מחמירים יותר מר' אלעזר ומקילין יותר מרבן גמליאל ואין אנו צריכים אלא לפרכוס יד או רגל או לכשכוש זנב בין בבהמה דקה בין בבהמה גסה ומ"מ יש חלוק בפרכוס יד בין דקה לגסה שבדקה אם פשטה ידה ולא החזירה לצד גופה אין זה פרכוס ובגסה מתוך כבדותה הרי זה פרכוס ומ"מ ברגל אף בדקה דינו בפשטה לבד שאין תנועת הרגל קלה כל כך כתנועת היד במה דברים אמורים שאנו צריכים לפרכוס במסוכנת אבל בבריאה אין אנו צריכים לכלום אלא תשחט ואם פרכסה פרכסה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לא נשלם ביאורו במשנה זו לאחד מן התנאים שבה ומה שנאמר בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים האמורים בה אלו הן:

במשנה ר"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל כו' כצ"ל וכ"ה לקמן בגמרא ורש"י ותוס' ורי"ף ורא"ש אבל בדפוס חדש הגיהו גם לקמן רשב"ג ואינו נכון דא"כ מאי פריך בסוף שמעתין מאי קא משמע לן הא כולהו תנינהו כו' הא אדרבה כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה השתא מחיים אסור כו' ואם תאמר למאי דפרישית אי אמרת נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה מחיים לא איקרי נבלה כצ"ל:

[שם] חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו כצ"ל:

בתוס' ד"ה השתא מחיים וכו' כגון שעשאה גיסטרא וכו' אבל א"ל דאפלו אפשר לנבלה וכו' וא"ת למאי דפרישית וכו' דרחמנא אמרה וזבחת וכו' כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאסר רחמנא טריפה אפילו הכי אצטריך לאסור נבלה וכו'. כל זה הוא מל' הקושיא דתוס' וכן הא דקאמר אלא פשיטא דאין זה ק"ו וכו' דחל מחיים וכו' כל זה הוא ל' הקושיא ואע"ג דלקמן בדף זה ע"ב כתבו התוס' דאי מסוכנת אסורה גם איסור דנבלה מתחיל מחיים ולא שייך למפרך מה לטריפה שכן מחיים היינו כדאתית למילף נבילה מטרפה אבל אי אתית למילף נבלה ממסוכנת גופא שייך שפיר למיפרך מה למסוכנת דחל מחיים וק"ל והא דקאמרו התוס' הכי בלשון הקושיא דלעיל דאע"ג דאסר רחמנא טרפה אפי הכי אצטריך לאסור נבילה משום דטרפה מיחסרא היו יכולין לסתור זה מטעם דנבלה נמי כיון דמת אין לך חסרון גדול מזה כמו שהקשו התוס' לקמן ע"ב אלא דבלאו הכי דחי לה שפיר:

תד"ה כי. דלר"י דלעיל בעי נמי מדרבנן. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דנ"מ לענין כמה דברים כו'. עי' לשונם בפסחים (כ) שהוא מדויק יותר:

רש"י ד"ה ומהדרינן וכו׳ וממאי תיסק אדעתין וכו׳ כצ"ל:

השוחט את המסוכנת היינו שקרובה למות ולא יחי' אחרי נפלו ורובם למיתה כמו גוסס באדם משא"כ חולים רובם לחיים ועיין בערוך ערך סכן וערך מסכן והנה בבכורות מ"א ע"א דרשינן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים פרט לחולה וזקן ומזוהם ומצריך להו דזקן ה"א הואיל ולא הדר משא"כ חולה חולה לאו אורחי' משא"כ זקן וכו' ע"ש. וקשה דלמא קרא למסוכן דלא הדר ולאו אורחי' ואכתי בחדא מיני' מנ"ל. ונלע"ד אה"נ אי לא הוה כתיב אלא חד קרא לא הוה ממעטין אלא מסוכן דאיכא תרתי לריעותא דלא הדר ולא אורחא והשתא דכתיב עוד קרא ממעטינן אפי' חדא לריעותא והי מיניהו מפקת דשקולים הם חולה דלאו אורחי' וזקן דלא הדר. וש"ס דנקט מן למעוטי זקן ומן למעוטי חולה לישנא קיטא נקט דהאמת כן הוא. אבל לעולם אי לא הוה כתיב אלא חד מן לא הוה ממעטינן חולה להקרבה אלא מסוכן דלא הדר:

וראיתי בתב"ש ססי' י"ז שהקשה מנ"ל מקרא דיחזקאל דמסוכנת מותר לעלמא. דא"כ מאי רבותי' דיחזקאל. דלמא קרא אחולי קאי דאסור לגבו' ומותר להדיוט ויחזקאל נהג סלסול בעצמו ולא אכל אפי' חולי אבל מסוכן אפי' לעלמא אסור. ולק"מ דלשון נבלה וטרפה לא יוצדק אלא אמסוכן דלא הדר וקרוב להיות נבלה וטרפה. אבל חולי שרובם לחיים לא שייך נבלה וטרפה ע"כ לא הו"מ לאוקמי קרא דיחזקאל כ"א במסוכנת:

זאת החי' וכו' עיין תוס'. פי' למסקנא דאית לן קרא דמסוכנת דלא מיחסרא שרי' וטרפה דמחסרי' נמי דוקא כשהוא מסוכנת כמ"ש רמב"ם דכתיב לכלב תשליכון עד שיעשה אותו בשר הראוי להשליך לכלב דאפ"י למ"ד טרפה חי' מ"מ מודה שמסוכנת היא וסופה למות באותה מיתה שזה היא מכה הממיתה אלא שאין גבול לחיותה שאפשר שתחי' כך כמה שנים ומתנוונה והולכת וסוף מתה באותה מיתה ונמצא נעשה בשר הראוי לכלב לכולי עלמא. אך למאי דקיי"ל טריפה אינה חי' פי' שיש שום גבול לזמן חיותה היינו למ"ד יום למר ויב"ח למר והכי קיי"ל ולהכי אתי קרא שאינה חי' לא תיכול והוא כמהופך אותה שלא תאכל היינו אותה שאינה חי' הגבול אשר ניתן לה מהל"מ יב"ח. אבל למ"ד שאין גבול לזמן אין צריך קרא שסופה למות דהאי מלכלב תשליכין אותו נפקא אלא ע"כ קרא אתי' שיש זמן מהל"מ לחיותה ונפקא מיני' לברר ס' טרפה ע"י חיות יב"ח. וכל זה לקושטא דמילתא אבל להס"ד מקשה דלמא קרא לאסור מסוכנת אתי' וק"ל:

השתא מחיים אסירא. לקמן פירש"י מק"ו ותוס' כ' דאין זה ק"ו דמה להתם דאסירא מחיים ואין מובן לדבריהם מה בכך הא על זה אנחנו דנין השתא מחיים נאסר משום דקרוב למיתה כ"ש מתה ממש והתם בזבחים הכי פירושו דטרפה דמחסרא הוה חסרונו מחיים משא"כ נבלה נהי אין חסרון גדול ממיתה מ"מ החסרון נולד אחר מיתה משא"כ טרפה שהחסרון נולד מחיים. ולק"מ ק' תוס' לקמן בד"ה ומה מחיים וכו' ע"ש. ומ"מ הכא בהס"ד לא פירש"י מק"ו כבמסקנא אלא פי' כמ"ש תוס' דפשיטא דמיתה לא שרי' לי'. דאי הוה שקלא וטרי' דנילף מק"ו לא הוה צ"ל דשאינה חי' לא תאכל ליכא אלא עשה דאפי' הוה נמי ל"ת הא אין עונשין מן הדין וזה רמיז בחי' ר"ן. אלא ע"כ שקלא וטרי' דשמעתין לאו מק"ו אלא מסברא דאי ס"ד נאסר מחיים איסורא להיכן אזיל. ומה שהקשו תוס' אכתי איסור שאינו זבוח להיכן אזיל. הנה למ"ד בשר נחירה הותר במדבר וליכא עשה דזבוח. א"כ הוצרך לאסור נבלה בהיותם במדבר. ובימי חורפי אמרתי דה"א לא נצטוו על הזביחה אלא אם ירצו להרוג בעל חי בידים לא הותר אלא ע"י זביחה. אבל מת מאליו שרי' כסברא שכ' תוס' סנהדרין נ"ו ע"א גבי אדה"ר ע"ש משו"ה איצטריך לא תאכל נבלה ובהא א"ש דלא פריך השתא דלמא שווי' גיסטרא ונטר עד לבסוף משום דהשתא מגיסטרא לק"מ כיון דהרגו בידים ושוי' גיסטרא נאסר מטעם אינו זבוח בשלמא למסקנא פריך מגיסטרא לענין לעבור עליו בלאו ועשה א"ש אבל להס"ד לא מצי למיפרך דקרא אגיסטרא קאי דלא צריך דבלא"ה הוה איסור שאינו זבוח:

מאי. לגופיה הוא דאהני אבל דליטמי איהו אחריני לא או דלמא ל''ש: מתני' עד שתפרכס. דאי לא מפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה כדאמרינן בגמרא: אם זינקה. כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח: זינוק. קילוח: השוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פירכוס ולא ידע אי פירכסה: ולמחר השכים ומצא כותלי. בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה: וכמדת ר''א. דמכשר לה בזינוק אמרה ר''ש: אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. צריכות פירכוס אם היא מסוכנת: שפשטה ידה. בגמר שחיטתה: ולא החזירה. פסולה אם היתה מסוכנת לפי שאין זה פירכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה אבל גסה לאו אורחה בהכי: גמ' ממאי דשריא. ואפילו בפירכוס: ומהדרינן וממאי תיסק אדעתין. למיסרי דבעי קרא למשריא: לאו חיה היא. ואפילו מפרכסת ומנא לן דשריא: מדאמר רחמנא נבלה לא תאכל. וסתם נבלה מסוכנת הואי קודם מיתתה: מכלל. דקודם מיתה כי הוה מסוכנת שריא דאי קודם מיתה אסירא מזאת החיה לאחר מיתה מיבעיא מיתה מי שריא לה: ופרכינן דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת. וקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה ואשמועינן רחמנא דקאי עלה בלאו נמי דאי מזאת לאו הבא מכלל עשה עשה: מחיים לא איקרי נבלה. והלכך למה לי לאזהורי עלה דנבלה פשיטא דאיסור מסוכנת להיכא אזיל: דלמא לעולם היינו נבלה היינו מסוכנת. כלומר לעולם כדקאמר דנבלה היינו בהמה שנסתכנה ונאסרה קודם מיתה ואפ''ה איצטריך קרא דאילו מחיים איסור מסוכנת עשה בעלמא הוא ואשמועינן קרא דלאחר מיתה קאי נמי בלאו: טרפה. ניקב קרום של מוח או נחתכו רגליה מחוסרת היא: ואי ס''ד מסוכנת. מחמת חולי דלא מחסרא אסורה דדרשינן שאינה חיה לא תאכל: מסוכנת מחמת טרפות שחסרה היא מיבעיא. דהך טרפה נמי אינה חיה אלא מדאיצטריך למיסר טרפה ש''מ מסוכנת מחמת טרפות דמיחסרא אסורה אבל שאר מסוכנת שריא דלא דרשינן שאינה חיה לא תאכל: ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת. ובין מחסרא ובין לא מחסרא משעה שאינה חיה טרפה קרי לה דטרפה לשון מסוכנת היא כלומר קרובה למות ואיצטריך לעבור עליה בעשה דשאינה חיה ולא תעשה דטרפה: אם כן נבלה. דאוקמא לעיל דמשום לעבור עליה בלאו נמי אצטריך: ל''ל השתא מחיים. כשהיא מסוכנת קרייה רחמנא טרפה וקאי עלה בלאו ועשה: לאחר מיתה מיבעיא. איסורא להיכא אזל: ודלמא היינו נבלה היינו טרפה היינו מסוכנת. כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנטרפה ונסתכנה מצית מוקמת לה ואפ''ה איצטריך ולמיקם עלה לאחר מיתה בשני לאוין לאו דנבלה ולאו דטרפה ועשה דחיה אכול: ואמר מר. בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.): למאי הלכתא. כלומר האי ואכל לא תאכלוהו לא צריך דהא כתיב (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו ומשום דנתנבלה או נטרפה מי אזיל ליה איסור חלב ולמאי אצטריך אלא התורה אמרה דחייב משום שני לאוין משום לאו דחלב ומשום לאו דטרפה דלא תימא אין איסור חל על איסור:

כי מהניא חיבת הקדש לפסולי גופיה. השתא מסקינן דמדאורייתא קמיבעי ליה אבל מדרבנן מודו דמונין בו ראשון ושני וכן משמע נמי פרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) דקאמר נותר עפרא בעלמא הוא אמאי מטמא טומאת אוכלין ומשני בחיבת הקדש תפשוט דבעי ר''ל כו' ומשני קמיבעיא ליה דאורייתא כי אמרינן דרבנן והא דאמר בפ''ק דפסחים (דף כ.) גבי מחט שנמצאת בבשר הבשר טמא האי בשר דאתכשר במאי אי בחיבת הקדש אימר דמהני חיבת הקדש לפסולא דגופיה למימני ביה ראשון ושני מי מהני וכ''ת ה''נ תפשוט הא דבעי ר''ל כו' הוה מצי לשנויי הא דר''ל מדאורייתא בעי אלא שפיר משני שם כגון שהעבירה בנהר ועוד משום דלרב יוסף דלעיל בעי נמי מיניה מדרבנן וא''ת תפשוט דר''ל מדרבי יוסי ב''ר חנינא דאמר משקי בית המטבחים אינו מכשיר ואם מהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני מנ''מ בהכשרו וי''ל דנפקא מינה לענין כמה דברים שהיו מביאים בעזרה וגם חולין היו מביאים לאכול עם המנחות והזבחים כדי שיהו נאכלים על השובע כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:): השוחט את המסוכנת. אפילו לכתחלה שרי ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס: שאינה חיה לא תאכל. בריש אלו טרפות (לקמן דף מב.) דריש מהאי קרא דטרפה אינה חיה והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא מיתוקמא במסוכנת: השתא מחיים אסורה לאחר מיתה מיבעיא. השתא סבר דסתם נבלה מסוכנת היא קודם מיתה ולהכי דייק שפיר דאי קודם מיתה אסורה פשיטא דמיתה לא שריא לה כדפירש בקונטרס ומיד הוה מצי למפרך דלמא אתי קרא לנבלה דלא מכח מסוכנת וכגון שעשאה גיסטרא אלא דנטר עד סוף המסקנא אבל אין לפרש דאפילו אפשר לנבלה שלא היתה מסוכנת מעיקרא מ''מ דייק דמדאסר רחמנא מסוכנת משום דקרובה למיתה כ''ש בהמה שמתה לגמרי דאע''ג דאסר רחמנא טרפה אפ''ה איצטריך לאסור נבלה משום דטרפה מיתסרא אין לפרש כך דא''כ אמאי פריך במסקנא דלמא אתא קרא להך נבלה דלא אתא מכח מסוכנת מעיקרא כגון שעשאה גיסטרא אלא פשיטא דאין זה קל וחומר דאיסור מסוכנת חמיר דחל מחיים כדאמר בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.) דלא ילפינן נבלה מטרפה משום דחמירא דאסורה מחיים וא''ת למאי דפריך אי אמרת נמי מסוכנת שריא תקשי אמאי אצטריך קרא לאסור נבלה הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר וזבחת וזו לא נשחטה דממ''נ אף לאחר שנתנבלה איכא עשה דשאינה זבוחה כדמשמע בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) ובפ''ק דנזיר (דף ד.) דר''ש אומר האוכל נבלה ביוה''כ פטור משום דאין איסור חל על איסור משמע אפילו נתנבלה ביוה''כ פטור משום דאין איסור חל על איסור והשתא כשמתה פקעה איסור אבר מן החי אמאי לא חל איסור יוה''כ עם איסור נבלה בבת אחת אלא ודאי לעולם איכא איסור דשאינה זבוחה ולהכי לא חייל עליה איסור יוה''כ דמחיים נמי הוה בה איסור זה ואכתי לא פקע ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך: דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת. אין לפרש כההיא דבסמוך דהשתא בעי למימר דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה: השתא מסוכנת דלא מחסרא אסורה טרפה מיבעיא. וכ''ת אצטריך לטרפה דלא מחסרא כגון דיתיר כיון דכל יתר כנטול דמי הא נמי מיחסר ונפלה נמי חשובה כמחסרא: ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת. הא פירושו כההיא דלעיל דהשתא בעי למימר דכל מסוכנת קרי לה טרפה דטרפה לשון מסוכנת כלומר קרובה למות בין מיחסרא בין לא מיחסרא וק''ק דלעיל דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת לא קאמר לעבור עליו בעשה ולא תעשה כדקאמר הכא:

דף לז - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד