חולין לג ע"ב

דף לג - ב

דתנן במסכת פרה [יא ה]:  כל מי שהוא טהור מן התורה, אלא שהוא אדם [או כלי] הטעון ביאת מים [כגון אדם הצריך נטילת ידים לצורך טהרתם מטומאת משקים, או אדם שבא ראשו ורובו במים שאובים, או כלי שנטמא במשקים] מדברי סופרים, שגזרו בעליית חנניא בן חזקיה שמונה עשר דבר ^[241] וביניהם טומאת ידים, הרי הוא שני לטומאה, ודינו שהוא מטמא את הקדש, שיהיה שלישי, ויטמא קדש כמותו להיות רביעי, ופוסל את התרומה, שתהיה היא בעצמה פסולה מפני הטומאה, אבל היא לא עושה רביעי. ^[242] ומותר בחולין ובמעשר, שאין בהם שלישי, דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרים אותו במעשר.

ומוכח שלפי חכמים שונה דין מעשר מחולין, ושני עושה שלישי במעשר.

מתקיף לה רב שימי בר אשי לרב נחמן: ממאי [מה הראיה] שיש מי שסובר שיש שלישי במעשר, והוא נטמא מידים מסואבות?

דלמא, ^[243] עד כאן לא פליגי רבנן במשנה במסכת פרה עליה דרבי מאיר, אלא רק באכילת מעשר, וסוברים שהאיסור לאכול בטומאת הגוף חל מדרבנן על אדם שנתנו לו חכמים "טומאת שני", כגון מי שידיו מסואבות או הבא ראשו ורובו במים שאובים.

אבל בנגיעה דמעשר על ידי שני לטומאה, שאינה מטמאת אותו להיות שלישי, ואכילה דחולין, שאין צריך נטילת ידים לפניה, ^[244] לא פליגי חכמים על רבי מאיר, וגם הם סוברים שמותר בידים מסואבות.

וכן משמע מהמשנה במסכת פרה, שנקטה לשון "מתיר" ולשון "אוסרים", שהמחלוקת ביניהם היא רק לאיסור האכילה של מעשר. ואילו היתה המחלוקת בקבלת טומאה, היתה המשנה שם נוקטת לשון טמא וטהור.

והא, ואילו משנתנו כאן, הרי בענין נגיעה היא עוסקת, ואינך יכול להעמידה באיסור אכילה למי שטמא בטומאת שני מדרבנן.

מדקתני במשנתנו, שבשרם של בהמה חיה ועוף שלא הוכשרו בדם השחיטה, "נאכלין" בידים מסואבות, ולא קתני "אוכלים" אותם בידים מסואבות, עד שנוכל לדייק שאם הוכשרו בדם השחיטה הם אסורים להאכל בידים מסואבות.

מי לא עסקינן, האם לא מדובר גם באופן שבעל הידים המסואבות איננו האדם האוכל, אלא דקא ספי ליה חבריה, שמאכילו חבירו את הבשר בידים מסואבות, משום שלא הוכשר הבשר בדם השחיטה.

ומשמע, שאם הוכשר הבשר בדם השחיטה, היה אסור לאדם שידיו מסואבות להאכיל את האדם הטהור, ואין זה משום איסור אכילה של האדם האוכל, אלא משום שנגיעת "שני לטומאה" של האדם המאכיל שיש לו ידים מסואבות, פוסלת מעשר, לעשותו שלישי לטומאה במעשר.

וחוזרת הקושיה, הרי אין מי שסובר ששני פוסל שלישי במעשר!? ^[245]

אלא, אמר רב פפא: מדובר במשנתנו בבשר חולין, ולא בסתם ידים שהן שניות לטומאה אלא הכא בידים תחלות [ראשונות] עסקינן, שהן עושות את האוכל לשני לטומאה.

והמשנה, כרבי שמעון בן אלעזר היא, הסובר שיש ידים שהן ראשונות, אפילו בחולין.

דתניא: לעולם אין ידים תחלות לענין שיהיו מטמאות חולין. דהיינו, גם במקום שגזרו על הידים שיהיה להן דין תחילות, אין זה אמור לגבי חולין, אלא רק לגבי תרומה וקדשים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: ^[246] יש ידים שהן תחלות לחולין, וידים שהן שניות, כגון סתם ידים, הרי הן טמאות לתרומה, ששני פוסל בה שלישי.

ותמהה הגמרא: וכי יתכן שיהיו ידים שהן תחלות, לחולין, אין, לתרומה לא!? וכי חולין חמורים מתרומה!

ומפרשינן: הכי קאמר רבי שמעון בן אלעזר: אותן ידים שהן תחלות, הן תחלות אף לחולין. וכל שכן לתרומה. והידים שהן שניות, לתרומה, אין, לחולין לא.

ומקשינן: ומי איכא ידים תחלות? הרי אם אדם נוגע באב הטומאה, נעשה כל גופו ראשון לטומאה ולא רק ידיו. ואם נגע בידיו בראשון לטומאה, שאז גופו לא נטמא אף מדרבנן, ורק ידיו נטמאות, הרי הן נעשות לשניות!

ומתרצינן: אין, לדעת רבי עקיבא, יש מקרה שהאדם לא נטמא מאב הטומאה וידיו נטמאות ממנו, והן ראשונות.

דתנן במסכת ידים [ג א]: הכניס ידיו לבית המנוגע, ולא נכנס לבית בגופו, ידיו תחלות, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: ידיו שניות.

דכולי עלמא סבירא להו ביאה במקצת לא שמה ביאה, ^[247] ואין המכניס ידיו לבית בכלל הנאמר בתורה "והבא אל הבית יטמא" ^[248] [ויקרא טו מו].

והכא, בגזירה שגזרו חכמים על ידיו שנכנסו לבית המנוגע יטמאו אטו גופו שנכנס, קא מיפלגי.

מר רבי עקיבא סבר: ידיו כגופו, שהוא ראשון, שוינהו רבנן.

ומר חכמים סבר: ידים אלו שגזרו עליהן משום גופו לא נתנו להן את דין הגוף, אלא כידים דעלמא, שהן שניות, שוינהו רבנן. ונפקא מינה מגזירה זו בכגון שהכניס ידיו לבית אחרי שנטלן, ולא היו טמאות בטומאת סתם ידים.

ומקשינן על רב פפא: למה לו להעמיד את המשנה כרבי שמעון בן אלעזר?

ולוקמה כרבי עקיבא, דאמר ידיו תחלות הויין, שהרי רוב סתמי המשנה הם כרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא!

ומתרצינן: אף על פי שדין ראשון לטומאה מדאורייתא הוא, שמטמא אוכלין ועושה אותם לשניים בין אם הם חולין בין אם הם תרומה. בטומאות דרבנן, לפעמים יש שלענין תרומה הם ראשונים, והתרומה הנוגעת בהם מטמאת תרומה אחרת, ולענין חולין הם שניים ואין מטמאים אותם.

וכן בדברי רבי עקיבא, יש לומר, דלמא, כי קאמר רבי עקיבא שהידים הן ראשונות, הני מילי בתרומה וקדשים, דחמירי. אבל לחולין, שניות הויין.

אבל רבי שמעון בן אלעזר אמר במפורש, שהידים תחלות אף לחולין.

ומקשינן: וליהויין נמי אותן ידים שמשנתנו מדברת בהן שניות, ויכולים אנו לומר שמדובר בסתם ידים ולא בידים שנכנסו לבית המנוגע, ^[249] ואפשר להעמיד את המשנה כרבי עקיבא, דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר: שני עושה שלישי בחולין, שלא כמו הא דקיימא לן שאין שני עושה שלישי בחולין!

דתנן במסכת סוטה [כז ב]: בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, דרש רבי עקיבא: כתוב בתורה בפרשת טומאת שרץ [ויקרא יא לג - לד] "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשברו. מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים, יִטְמָא".

אמרה התורה שאם שרץ נופל לאויר תנור של חרס, התנור נעשה ראשון לטומאה, והככרות שבתוכו נטמאות ונעשות שניות. ^[250]

"טמא" לא נאמר, אלא יִטְמָא, יש לדרוש "יְטָמֵא", שיש לו כח לטמא אח רים.

לימד הכתוב על ככר שני, שהוא עושה שלישי בחולין. לפי שלא משמע שיש חילוק בין חולין לתרומה.

ומתרצינן: אין להעמיד את המשנה כרבי עקיבא, כי דלמא הא דאמר ששני עושה שלישי בחולין, הני מילי בטומאה דאורייתא. אבל בטומאה דרבנן, כגון ידים, לא.

והגמרא מביאה דרך אחרת לפרש את המשנה, שמדובר בידים שניות ובחולין שיש בהם שלישי.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הכא, בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן, שיש אנשים שרגילים לאכול קדשים, וכדי לשמור אותם מטומאות הפוסלות אותם, הם נוהגים לשמור חולין שלהם בטהרה כמו קדשים, וחכמים תקנו שיועיל דבר זה שיהיו מקבלים טומאה משני כקדשים.

ואמרינן ^[251]: ומשנתנו היא דלא כרבי יהושע, הסובר שחולין שנעשו על טהרת הקדש אין דינם כקדש, אלא בטלה דעת הנוהג בהם דין קדש. ורק בתרומה, לפי שהיא מצויה יותר, ^[252] תקנו חכמים שחולין אשר נעשו על טהרתה יהיה בהם שלישי.

והגמרא מביאה משנה שעוסקת בטומאת הגויה, וממנה יש ללמוד את דעת רבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש.

מהתורה, אין אוכל מטמא אדם וכלים, כי האוכל לא נעשה לאב הטומאה, ואדם וכלים לא מקבלים טומאה מראשון לטומאה אלא רק מאב הטומאה.

חכמים תיקנו שאדם האוכל אוכל טמא, יטמא האוכל את האדם האוכלו, ^[253] ולא את האדם הנוגע בו. ואף באכילה, אינו נטמא האדם האוכל עד שיאכל שיעור חצי פרס אוכל טמא. ^[254]

מהתורה, כל דבר שנוגע בטומאה ונטמא ממנה הוא יורד בדרגת הטומאה. אך ב"טומאת הגויה", שתקנו חכמים, נחלקו תנאים במשנה המובאת כאן, האם יש להחמיר שיהיה דין האוכל כמו המאכל, שהרי לפי תקנת חכמים חמורה האכילה מהמגע, ^[255] או שדרגת הטומאה יורדת.

דתנן במסכת טהרות [ב ב]: רבי אליעזר אומר:

אדם טהור האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה, הרי הוא נעשה ראשון לטומאה, ומה שנגע בו הוא שני.

ואדם טהור האוכל אוכל שני, הרי הוא שני, ופוסל תרומה.

ואדם טהור האוכל אוכל שלישי, הרי הוא שלישי, ופוסל קדש.

רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון, ובכך הוא יורד בדרגת הטומאה, ונעשה לשני.

וכן אם אכל מאכל שהוא שני, אף הוא שני, אך במקרה זה הוא לא יורד בדרגת הטומאה.

ואם אכל מאכל שהוא שלישי נעשה האדם האוכל שני לקדש. והקודש שנגע בו נעשה שלישי, ועושה רביעי. ואין הוא נעשה שני לתרומה, ולא עושה בה שלישי.

ולקמן בגמרא יבואר מדוע לפעמים האדם האוכל יורד בדרגת הטומאה מן המאכל, ולפעמים הוא נשאר בדרגת הטומאה של המאכל, ולפעמים הוא חמור ממנו.

רבי יהושע מפרש את דבריו: אותו מאכל טמא שאני עוסק בו הוא חולין. ^[256] ואם תאמר, הלוא אין שלישי בחולין? התשובה היא, מדובר בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

ומדייקת הגמרא מדרבי יהושע:

על טהרת תרומה, אין. על טהרת הקדש, לא יכול להיות שלישי.

קסבר רבי יהושע: חולין שנעשו על טהרת הקדש, לית בהו שלישי.

ולכן, אין להעמיד את משנתנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכרבי יהושע.

מותר בחולין ובמעשר. והני חולין שלקחן בכסף מעשר חשובין כמעשר:

מי לא עסקי' דקא ספי ליה לחבריה. כלומר שאינו אלא נגיעה וקא תני דאין נאכלין כלומר שאינו יכול אפי' להאכיל ולא מוקמת ליה^א)נראה דצ"ל ולא מוקמת לה גם אליבא דרבנן דסברי דביצא מהן דם אינן נאכלין בידים מסואבין דהא מתני' לא מיירי באכילה רק בנגיעה. אליבא דרבנן סברי אפי' יצא מהם דם נאכלים בידים מסואבות דמוקמינן מתניתין דלכול בנגיעה:

אלא אמר רב פפא הכא בידים תחילות עסקינן. כלומר מתניתין דקתני הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות בידים תחילות כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע כדבעינן לפרושי ור' שמעון בן אלעזר היא דאמר תחילות לחולין ומטמאות חולין:

כידים דעלמא שוינהו רבנן. כלומר מה ידים דעלמא שהגוף טהור אין ידיו אלא שניות (אף הכא שנגעו באוכלין טמאין שהאוכל ראשון וידים שניות) אף הכא נמי כיון שהגוף טהור כידים דעלמא שוינהו רבנן ואינן אלא שניות:

ונוקמה כר' עקיבא. כלומר ונוקמה מתניתין דקתני הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות כר' עקיבא דאמר דידים חשובות תחילות ומטמאות לחולין:

אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא טומאת אחרים. כלומר ככר שבתוך התנור טמא ומטמא ככר אחר שהוא שלישי:

הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן לא. כלומר בטומאה דאורייתא כגון שרץ אבל בדרבנן כגון נטילת ידים לא אמר שעושה שלישי:

ור' אלעזר אמר ר' אושעיא הכא בחולין כו'. כלומר מתני' דקתני הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות (הכא) בחולין שנעשו על טהרת הקדש [מיירי]:

ודלא כר' יהושע כו' כלומר ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני. כלומר בין שאוכל אוכל ראשון בין שאוכל אוכל שני שני:

שלישי שני לקדש. כל גופו חשוב שני לקדש ומטמא קדש אבל אין פוסל תרומה:

בחולין שנעשו על טהרת תרומה. כלומר באיזה אוכל אמרינן דאם אכל אוכל שלישי דחשוב גופו שני לקדש ומטמא קדש שאכל אוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש אין חשוב גופו שני לקדש ואין עושה שלישי בקדש קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי כלו' לית בהו דין שלישי דאין עושין שלישי ואין מקבלין שלישי ולדבריו דר' יהושע כיון דידיו שניות יכול לאכול חולין שנעשו על טהרת הקדש בידים מסואבות:

וחכמים אוסרים במעשר. פי' משום מעלה דעבוד רבנן מעשר כתרומה ואחמור בטומאה של דבריהם אבל לא שהב' עושה ג' במעשר דמעשר כחולין הוא לגבי טומאה כדאמרינן גבי ע"י דטבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה כדמפקינן לה מקראי ביבמות בפ' הערל ומש"ה אסי' בסמוך דלא עבוד רבנן מעלה אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר לא ואעפ"י שכל הטעון ביאת מים מד"ס שני הוא דאלמא אין ב' עושה ג' במעשר.

דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר. פירשו בתוס' דהאי דילמא עיקר הוא דהכין משמע מלשון הברייתא דקתני וחכמים אוסרין, ולשון אוסרין ומתירין לא שייך אלא באכילה, והכין הוא מוכרח בעיני, דהא אמרינן בפרק קמא (יח, א) גמרא השוחט במגל קציר פוסלים ומכשירים אוסרים ומתירים חדא מילתא היא, עוד הביאו ראיה מדפרכינן הכי להדיא הכא ובחגיגה (יח, ב) ואי לאו דעיקר הוא לא הוה פריך מינה כל הכי להדיא. ועוד דהתם לא גרסי בשום ספר דילמא אלא מתקיף לה רב שימי בר אשי, ע"כ לא פליגי רבנן וכהאי יש לנו אחרים בתלמוד דילמא שהן נאמרין בעיקר בנדרים (מז, ב) אמר רבא [דלמא] לכתחלה הוא דלא הא עבד עבד. וההוא על כרחין לאו בספק קאמר, דליכא מאן דאמר שיכול להחליף לכתחלה איסורי הנאה וליהנות בחליפים וכמו שכתבתי שם, ועוד בפרק אלו נדרים (נדרים פג, א) דלמא מיין הוא דהפר לה מחרצן וזוג לא הפר לה שאינו מתענה.

הכי גרסינן: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון ידים תחלות לחולין. ולא גרסינן משום ר' מאיר דגרסי בספרים דאי ר' מאיר כיון דרוב סתמי ר' מאיר נינהו לא הוה להו למימר ורבי שמעון בן אליעזר היא אלא ר' מאיר היא.

הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כר' יהושע. כלומר דלא כרבי יהושע אבל לר' אליעזר אתיא מדלא מסיים בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדמסיים בה ר' יהושע, ומשום דרבי יהושע מתלמידי בית הלל ורבי אליעזר מתלמידי בית שמאי וכדאמרינן ר' אליעזר שמותי הוא ניחא ליה לאוקומי כר' יהושע כל היכא דמצי לאוקומי כותיה, אבל כר' אליעזר לא מוקי אלא מדוחק, ולפיכך (לא) קאמר הכא ודלא כר' יהושע ולא קאמר ור' אליעזר היא, ואי נמי מסתברא דמשום דרבי אליעזר לא קאמר בהדיא לא מצי מוקי כר' אליעזר, דדילמא הא דקאמר בסיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה אתרווייהו קאי, או דילמא לאו אתרווייהו אבל דלא כרבי יהושע ודאי אתיא.

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ר"ל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו בו טומאה כגון ידים וכלים שנטמאו במשקין והבא ראשו ורובו (בסוכה) במים שאובין כלם גזרו עליהם טומאה שניה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי וכן לפסול את התרומה ליעשות שלישי לפסלה אבל לא שתעשה היא רביעי שהשני עושה שלישי בתרומה והשלישי עושה רביעי בקדש וכן פוסלין במעשר שני ובחולין שלקחן בירושלים בכסף מעשר שני ובחולין הנאכלין בטהרת תרומה כמו שיתבאר וגדולי המחברים פוסקין שחולין ומעשר אין נפסלין בשני כלל אלא ראשון עושה אותן שני לפסול ואין שני עושה בהן שלישי כלל כדין חולין גמורים ויש פוסקים שהם אוסרין את המעשר מליאכל לזה אבל לא שיפסלנו במגעו וכדעת האומר בסוגיא זו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא באכילה אבל בנגיעה לא ולשתי שטות אלו אי אפשר לפרש משנתנו לענין פסק שהרי משנתנו בנגיעה היא מתפרשת ממה שנאמר בה ונאכלין ולא אמר ואוכלין כלומר שנאכלין לזה על ידי מי שידיו מסואבות שנתן לו וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:

מה שביארנו שאין השני עושה שלישי בחולין לא סוף דבר בטומאה של סופרים אלא אף בטומאה חמורה של תורה אין שני עושה שלישי בחולין כלל:

מי שהכניס ידיו לבית המנוגע גופו טהור שביאה במקצת אינה קרויה ביאה לענין זה ומ"מ ידיו טמאות מגזרת חכמים אע"פ שהיו טהורות בשעה שהכניסן וטומאה זו אינה אלא טומאה שניה וכלל הדברים בטומאת ידים שאינן תחלות לעולם אא"כ בטומאת הגוף כמו שביארנו אע"פ שביארנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש שהן כחולין גמורים לענין מדרגות הטומאה ושאין שלישי שבהם פסול לעולם ואין צריך לומר רביעי מ"מ חולין שנעשו על טהרת תרומה הרי הן כתרומה לענין זה ושני עושה בהן שלישי ושמא תאמר היאך אפשר להחמיר בחולין שנעשו על טהרת תרומה יותר מאותן שנעשו על טהרת הקדש מתוך שטהרת הקדש בחולין לא היתה מצויה אלא בזריזים ואנשי מעלה יתרה לא החמירו בה אבל טהרת תרומה היתה מצויה אצל הכל והחמירו בה כדי להזהר בה ביותר:

בד"ה והא נגיעה כו' וא"ת ואפילו אם היה תנן אוכלין כו' דאי בנגיעה שרי כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם (א) אמאי לא תקשי להו הכי בפשיטות לעיל דקאמר ע"כ [לא פליגי] רבנן כו' אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה כו' דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהן דם כיון דאין גופו טמא ומותר ליגע ויש לומר דלעיל איכא לפרושי נגיעה דשרי היינו דמותר ליגע במעשר שאיט עושה איסור בנגיעה כמו בתרומה דיש בה שלישי ואסור לפוסלה כיון שהוא שני ומיהו בנגיעתו במעשר נמי בין הוא בין אחר אסור לאוכלו ולכך סמכו קושייתם הכא דהך נגיעה דקאמר הכא היינו שאסור לאכול אחר אם כן בלאו הא דקתני ונאכלין אי הוה קתני אוכלין נמי היה יכול לדקדק דבנגיעה אסור לאכול אפי' לאחר וצ"ע:

בד"ה האוכל אוכל ראשון כו' ושקיל משקין דתרומה כו' ואם תאמר ואמאי הוה ראשון בשני סגי כו' עכ"ל אבל שני ודאי ניחא מטעמא דקאמר התם דשקיל משקין דתרומה כו' ואין להקשות דאכתי למה לי האי טעמא הא אי נמי דהאוכל שני הוי הוא שלישי דהא אמרינן לקמן דגופו נפסל מלאכול בתרומה דיש לומר באוכל ג' של חולין עט"ת כיון דאיכא ג' בתרומה בג' האוכל שלישי של טהרת תרומה נמי גופו פסול לתרומה אבל התם לשני של חולין גרידא קמיירי דלית בהוא ג' כלל אי הוה הגוף ג' לא הוה פסול גופו מלאכול תרומה לכך הוצרכו למיעבדיה שני מהאי טעמא דקאמר דשקיל משקין דתרומה כו' ובהכי ניחא נמי בתוס' בד"ה שני שני למה כו' שכתבו התוספות דאיכא למיגזר כו' שדי לפיו משקין דמעשר כו' דנקטו מעשר ושבקו לישנא דתלמודא דפ' קמא דשבת דנקט משקין דתרומה יש לומר נמי דלקמן שני שני למה כו' אליבא דרבי יהושע קיימינן דאיירי דוקא בחולין על טהרת תרומה דשלישי דידיה נעי נפסל גופיה מלאכול בתרומה ולא הוצרכו לעשותו שני אלא משום מעשר ודו"ק:

בתוס' ד"ה והא נגיעה היא וכו' וא"ת ואפי' אם היה תנן וכו' אמאי לא יאכל וכו'. דברי התוספות תמוהים דאי ס"ד דאין לחלק בין אכילה לנגיעה א"כ מאי פריך דלמא ע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילת מעשר וכו' נימא נמי דאם איתא דבנגיעה שרי אמאי לא יאכל אלא ע"כ צ"ל דגמרא פשיטא לה דיש לחלק בין אכילה לנגיעה ואפי' היכי דנגיעה שרי באכילה אסור וא"כ מאי מקשו התוספות וי"ל בדוחק דהתוספות ס"ל דפשיטא היא דבמעשר ובקדשים ודאי יש לחלק בין נגיעה לאכילה שהרי באכילת טומאה יש איסור מיתה וכרת מה שאין כן בנגיעה אבל מתניתין דאיירי בחולין ס"ל לתוס' השתא דאין לחלק בין נגיעה לאכילה דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כיון דאין גופיה טמא וכו' ודו"ק:

ד"ה האוכל אוכל ראשון וכו' בשני סגי. ר"ל דאפי' אם אין גוזרים על האוכל ראשון שלא יהא אלא שני לא אתי לאכול אוכלין טמאים ולמשתי בתר הכי משקין של תרומה שיודע הוא דכשהוא שני שהוא פוסל התרומה:

בא"ד וי"ל דר"א משוה מדותיו וכו'. ר"ל משום דע"כ כשהוא אוכל אוכל שני היו מוכרחים לגזור עליו שיהיה ג"כ שני כמו המאכל משום האי גזרה גופה כדי שלא יבא לשקול משקין דתרומה בפומיה דאם לא היה אלא שלישי לא היה פורש עצמו מן התרומה שהרי אין שני עושה שלישי בתרומה ולכך היו מוכרחים לעשות האוכל כמאכל ולכך גבי אוכל ראשון נמי עשו אוכל כמאכל:

גמ' אבל לחולין שניות הויין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ופוסל את כו' ובמסכת סוטה נפקא לן כו' כצ"ל:

גמרא דלמא כי קאמר ר"ע כו' אבל לחולין שניות הוויין. לכאורה מאי אהני בהו שניות כיון דלית בהו שלישי והל"ל אבל לחולין טהורות. ואולי דנ"מ לאכילה דנהמא דבעו נטילה. והא דארשב"א משום ר"מ לעיל שניות לחולין לא. ר"ל דאפי' לאכילה דנהמא לא בעו נטילה ולא מיירי בסתם ידים. ורש"י לא פי' כן וצ"ע בסוגיא דחגיגה (יח ב):

שם ר' אלעזר א"ר הושעיא הכא כו'. כצ"ל ומלת אמר הראשון למחוק או דהוא שייך לעיל אבל בדרבנן לא אמר:

רש"י ד"ה ונוקמה. דהא סתימתאה הוא כו'. ואע"ג דקיי"ל ג"כ סתם משנה ר"מ והכא רשב"א אמר משמו. משום דמשמע דרבנן פליגי עליה ואמרו של"א ר"מ כן. וכ"מ מדאמר ורשב"א היא. ול"ק ור"מ היא:

תד"ה ודלמא. וברייתא מוכחת כן. וכן קרו ברייתא לקמן (לד ריש ע"ב) וזו וזו משניות הן ועמש"כ בנדרים (כו):

תד"ה והא. וא"ת ואפי' כו' דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כו' כיון דאין גופו טמא כו'. ר"ל דכל הגוף טהור רק דהידים טמאות אמאי לא יאכל. ועל הא דקאמר ע"כ ל"פ כו' אלא באכילה כו' ל"ק להו משום דאיכא למימר דלא מיירי רק באותן שגזרו טומאה על כל גופן. והמהרש"א ומהר"ם קהו לחנם בדבריהם. וגם ישובם מגומגם. ואי קשיא הא קשיא על תירוצם דכיון דגזרו על מי שידיו טמאות שלא לאכול כמו שהיה גופו טמא. אפי' ל"י מהן דם נמי. כמו כל טמא שאסור לאכול מעשר אפי' שאינו מוכשר וצע"ג:

תד"ה ה"מ. ור"י סברי אין שני עושה שלישי כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דר"א ל"ל דיחוי דהכא. ק"ל דמ"מ מאי ראיה מר"מ דלמא משום דסבר דל"ג על כל הני תורת שניים אלא לתרומה וקדשים אבל לא לחולין כדאמר הכא אליבא דר"ע בידים תחלות ה"מ בתרומה וקדשים כו'. וי"ל מדקאמר רשב"א משמו דידים שניות לתרומה ולא לחולין. מכלל דגוף שני הוא אף לחולין:

תד"ה האוכל. עי' מהרש"א (ויש בו איזה ט"ס). מה שהקשה שהי' די לגזור שיהא גופו שלישי דכיון דיהא נפסל מלאכול תרומה תו לא אתי לשדות משקין דתרומה לתוך פיו (ונדחק בישובו). נ"ל דלק"מ דכיון דיהא רגיל בנגיעת תרומה חיישינן שמא ישכח ויתנה לתוך פיו וכ"מ מפרש"י בשבת (יד) וכן התוס' בסוטה (ל) בסד"ה ספר הישר פשיטא להו דמשום גזירה זו יש לגזור אף במגע שהקשו שם וא"ת מגזרה שניה כו' יהי' טמא אף במגע. ועי' מ"א סי' תמ"ו סק"ה ובססי' תרי"ב. וכן פרש"י לעיל (ו ב) בד"ה אבל. דהואיל וסתמא נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל גם מה שנסתייע מהתוס' לקמן שכ' משקין דמעשר. ל"נ שט"ס הוא וצ"ל דתרומה. (וכ"מ אח"כ בגליון ש"ח שהוגה כן. אלא דאישתמיט מבעל הגה"ה דברי המהרש"א) דאילו משום מעשר ה"ל גזירה לגזירה עמש"כ בשבת שם בתד"ה ושקיל. וכ"מ אח"כ בב"ח שהגיה דתרומה:

ומותר בחולין ובמעשר וחכמים אוסרים במעשר הנה בחגיגה עלה על דעת המקשה דחכמים אוסרים אף באכילה דחולין וכאן עלה על דעת ההוה אמינא דחכמים אוסרים גם בנגיעה דמעשר ועיין בחגיגה (דף יח ע"ב) בתוס' בד"ה כאן. ואומר אני דהנך תרי איסור נגיעה במעשר או אכילה בחולין מיגד אגידי ואי אפשר לפרש בדברי חכמים חד בלי אידך שאם אתה אומר דחכמים אוסרים אף בחולין א"כ קשה הרי מפורש בדברי חכמים מעשר וצריך לומר דלענין נגיעה הזכירו מעשר אבל אם אנו רוצים לומר שמודים חכמי' לר"מ בנגיעה במעשר על כרחך דמודו גם באכילה דחולין וזה פשוט מאד ואם כן כאן דמתקיף רב שימי דדלמא מודו חכמי' בנגיעה דמעשר הוכרח להקדים שמודו גם באכילה דחולין. ובזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' בד"ה ובאכילה דחולין ודו"ק:

שם דלמא ה"מ בטומאה דאורייתא וכו' הנה אם בשלישי בחולין לר"ע שהוא מפורש בקרא רצה לחלק בטומאה דרבנן שלא גזרו בו שלישי א"כ ק"ו שיש לומר כן בחיבת הקודש דמכשיר ולומר ה"מ בטומאה דאורייתא אבל דרבנן לא וא"כ היכי קאמר בריש שמעתין ותו בקדשים כי לא יצא מהם דם לא מתכשרי וליתכשרי בחיבת הקודש דקיי"ל חבת הקודש מכשרתן ולסברא זו מאי קושיא ודלמא הא דקיי"ל חיבת הקודש מהני ה"מ בטומאה דאורייתא אבל ידים שהוא טומאה דרבנן לא מהני ועוד דלפי קושיא זו דלהכי לא מוקי כר"ע משום דלמא ה"מ דאורייתא היכי מוקי לה בחולין עט"ק ודלא כר"י וכתב רש"י אבל כר"א מתוקמא דהא סתם קאמר שלישי שלישי וכו' ע"ש וג"כ קשה דלמה ה"מ דאיכא שלישי בחולין עט"ק בשלישי שהוא דאורייתא בקודש אבל ידים דבקודש גופי' דרבנן מודה ר"א דלא עביד שלישי בחולין עט"ק ולכן נלע"ד דמן הסתם אין זה סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק לר"ע מביא ההכרח לזה כי היכי דלא נימא דסתם משנה דסוף זבחים אלו פוסלין את התרומה דמשמע דוקא תרומה ולא חולין תיתי דלא כר"ע ועיין בתוס' בסוף ד"ה ה"מ:

תוס' בד"ה האוכל וכו' וא"ת ואמאי הוה ראשון בשני סגי וכו' וכתב מהרש"א ואין להקשות דל"ל לעשותו אפילו שני הלא בשלישי סגי דג"כ נפסול גופו מלאכול תרומה וכו' עיין בדבריו שהאריך בדחוקי'. והנלע"ד דהא ודאי לא שייך למימר דאוכל אוכל ראשון יהי' שלישי דממ"נ או שנעשה אוכל כשאכל או שיהי' כנוגע שיורד מדרגה אחת אבל שדבר המטמא חבירו שירד המקבל ב' מדרגות ולכן הקשו בשני סגי אבל לקמן (דף לד ע"א) בד"ה שני שני למה הוצרכו לומר משום משקין דמעשר דמשום תרומה הי' סגי לעשותו שלישי דמשני ראוי לירד מדרגה א' להיות שלישי ולכן הקדימו שם משום משקין דמעשר ובחידושינו למס' שבת הארכנו בזה:

שם בגמ' חיה בקדשים מי איכא לפי היש מפרשים שהביאו התוס' לעיל (דף כד ע"ב) בד"ה והביא תחלת הצהוב וכו' בשם הירושלמי דבבמה הותר להקריב כל מיני עופות גם חיות חוץ ממיני' טמאים ובזה רצו שם לומר דהך בעי' דתחלת הצהוב מיירי בבמה א"כ מאי מקשה הגמ' חי' בקדשים מי איכא ודלמא בבמה מיירי אמנם למסקנת התוס' שם דהירושלמי איירי דוקא בבמה לבני נח ניחא והי' מקום להתוס' שם להוכיח כסברתם מסוגיא דשמעתין: