עירובין טז ע"ב

אתאן [הגענו] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: כל רווח שהוא פחות מארבעה טפחים יש בו דין לבוד. דאי רבנן [שאם תאמר כשיטת חכמים]: משלשה ועד ארבעה — מה משמעו של חילוק זה? שלשה וארבעה חד [אחד] הוא, שהרי החל משלושה אין בו דין לבוד.

אמר אביי: מדרישא רבנן, סיפא נמי רבנן, ומודו רבנן דכל למישרא כנגדו, אי איכא [מכיון שהראשית כשיטת חכמים, הסוף גם כן כשיטת חכמים, ומודים חכמים שהכל כדי להתיר כנגדו, אם יש] מקום ארבעה — חשיב [חשוב] הוא, ואי [ואם] לא — לא חשיב [אינו חשוב]. ולכן יש הבדל בין גדר שלושה ובין גדר ארבעה, שאף חכמים מודים שגדר ארבעה טפחים חשובה יותר,

ואילו רבא אמר מדסיפא [מכיון שהסוף] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל רישא נמי [הראשית גם כן] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. וכי [ואולם כאשר] אמר רבן שמעון בן גמליאל שאומרים אנו לבוד בכגון זה — הני מילי [דברים אלו אמורים] למעלה — בגובה, ולענין הכשר קורה הרחוקה מהמחיצה. אבל למטה — בסמוך לקרקע — הוה ליה [הרי היא] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה ואף הוא מודה שלא אמרינן [אין אנו אומרים]: לבוד בתיקון זה.

א ומעתה חוזרים לבעית פרוץ כעומד ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

ומתחילה מבררים את לשון הברייתא: "שרובן", סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והרי אם רובן פתחים וחלונות, ודאי שאין העומד מרובה על הפרוץ. אלא יש לתקן את הלשון: שריבה בהן פתחים וחלונות — מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

ונדייק: הא [הרי אם היה] כפרוץ — אסור, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב פפא. ומסכמים: תיובתא [אכן קושיה חמורה היא], ואולם בכל זאת מסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כמותו כשיטתו] של רב פפא.

על כך תוהים: תיובתא והילכתא [גם קושיה חמורה וגם הלכה כמותו]?! ועונים: אין [כן], משום דדייקא מתניתין כוותיה [שמדוייקת משנתנו כמותו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין והמשמעות הברורה שאפשר להוציא מכאן היא: שאם היו כבנין — מותר, וכדברי רב פפא.

ב משנה שיירה החונה בבקעה, ורוצים לבנות מחיצה לענין שבת, מקיפין סביב למקום השיירה שלשה חבלים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים,

שיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכל — החלל הפנוי והחבלים עשרה טפחים, ועל ידי כך נעשית איפוא מחיצה שגובהה עשרה טפחים.

וכן מקיפין את השיירה בקנים הנעוצים בקרקע זקופים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו — שלשה טפחים.

בשיירא דברו דברי ר' יהודה שלדעתו לא הותרה מחיצה כזו שכולה רק שתי או רק ערב אלא בשיירה, שיש בכך שעת הדחק אבל כרגיל אין די בהיתר זה. וחכמים אומרים: לא דברו בשיירא דוקא, אלא בהווה, כלומר — כרגיל במקום קבע עושים מחיצות טובות יותר, ולא הוזכרה שיירה אלא משום שמן הסתם אינם יכולים בנקל לעשות מחיצות גמורות ושלמות אבל מעיקר הדין מועילות מחיצות כגון אלה בכל מקום.

ויתר על כן נחלקו: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב יחד — אינה מחיצה, דברי ר' יוסי בר' יהודה שלשיטתו אף בשיירה לא התירו. וחכמים אומרים: אחד משני דברים — או שתי או ערב.

ג גמרא אמר רב המנונא אמר רב, הרי אמרו חכמים (כפי המסקנה מן המשנה הקודמת): עומד מרובה על הפרוץ בשתי — הוי [הריהו] כעומד, שכן כלי בהמה מונחים על הקרקע בעמידה כדרך השתי. ואולם בעי [שאל] רב המנונא: בערב מאי [מהו]? האם גם שם מועיל בעומד מרובה על הפרוץ, או לא?

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע פתרון ממשנתנו]: שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים. ואי איתא [ואם יש] — שאנו מקבלים שעומד מרובה על הפרוץ דינו כעומד, למה לי יתר על טפח?

הרי אפשר לעשות בדרך אחרת — ליעביד [שיעשה] פחות מחלל שלשה, וחבל משהו, ושוב פחות מחלל שלשה וחבל משהו, וחלל פחות מארבעה, וחבל משהו, ומשום דין לבוד (שיש בין שני החבלים פחות משלושה טפחים) יהא עומד מרובה על הפרוץ (הפחות מארבעה) ויהא מותר אף בצורה זו.

ומקשים: ותיסברא [וכי יכול אתה להיות סבור כן]? האי [אותו חלל] פחות מארבעה טפחים היכא מוקים ליה [היכן יעמיד אותו]? אי מוקים ליה תתאי [אם יעמיד אותו בחלק התחתון] הוה ליה [הרי הוא] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה, ובטלה משום כך.

אי מוקים ליה עילאי, אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לה [אם ישים אותו למעלה, יבוא האויר, החלל, מצד זה ומצד זה ויבטל אותו], שהרי החבל אינו כלבוד לחבל מתחתיו, וחלל ארבעה מצד זה וחלל האויר מלמעלה מבטלים כוחו של החבל העליון, וכאילו אינו קיים.

ואי מוקים ליה במיצעי [אם יעמיד אותו באמצע] הוה ליה [הרי זה] עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות בצרופן יחד, אבל אם נתייחס לכל צד בפני עצמו הרי הפרוץ מרובה על העומד. ואם נאמר שדבר זה מועיל, שמעת מינה [ממנה] כי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד, אולם דבר זה כבר נדון ונשאר בגדר ספק בלבד!

אלא רב המנונא הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו השאלה] כגון דאייתי [שהביא] מחצלת דהוי [שהיא] שבעה טפחים ומשהו, וחקק בה חור שרוחבו שלשה טפחים, ושבק [והניח] בה ארבעה ומשהו, ואוקמיה [והעמידה] בפחות משלשה טפחים מהקרקע.

רב אשי אמר: מחיצה תלויה בת עשרה טפחים איבעיא ליה [נשאלה לו] מה הדין במחיצה תלויה, כלומר: מחיצה שיש בה כשיעור אך אינה מגיעה עד לקרקע, האם נאמר שכוח חציצתה נמשך עד למטה ומכשירה, או לא כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה כמחיצה ממש? אמר ליה [לו]: אין מחיצה תלויה מתרת אלא על גבי מים — קל הוא שהקלו חכמים במים.

ד שנינו במשנה: מקיפין את השיירה בקנים ור' יהודה אמר שהיתר זה במחיצה שכולה רק שתי או רק ערב נאמר בשיירה בלבד. ושואלים: בשיירא אין [כן], ביחיד לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כל מחיצות הרעועות, וכגון שעשויות משתי או מערב לבד, שבשבת לא התירו ליחיד לטלטל בחללן אם הוא יותר מבית סאתים משמע בית סאתים מתיר ר' יהודה אפילו ליחיד.

ומשיבים שיש להבין את דברי ר' יהודה במשנה כפי שאמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] רב ביבי בר אביי: לא נצרכא הלכה זו אלא ליתן להן כל צרכן, הכא נמי [כאן גם כן] ליתן להן כל צרכן. כלומר, לא חלק ר' יהודה על עצם ההתרה של מחיצה כזו אף ליחיד, ולא אמר אלא שרק לאנשי שיירה התירו לסמוך על מחיצות כגון אלה בכל שטח שיצטרכו לו, מה שאין כן ביחיד שהתירו לו רק כבית סאתים.

ומעירים: היכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] של רב ביבי בר אביי — אהא [על זה] ששנינו בסוף המשנה: כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה, לדברי ר' יוסי בר' יהודה.

ושאלו ומי [והאם] אמר ר' יוסי בר' יהודה הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד יחיד ואחד שיירא שוים לענין היתרם במחיצת חבלים. ומה בין יחיד לשיירא? יחיד נותנין לו במחיצה כזו בית סאתים בלבד לשימושו, שנים אף הם אין נותנין להם אלא בית סאתים בלבד, שלשה נעשו שיירא; ונותנין להן לכל אחד ואחד בית סאתים כלומר בית שש סאים. אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה.

וחכמים אומרים: אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להן כל צרכן וכללו של דבר ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי שלא יעשו היקף הגדול מצרכם יותר משטח בית סאתים. הרי שר' יוסי בר' יהודה סומך על היתר החבלים ואפילו ליחיד!

אמר רב נחמן ואיתימא [ויש אומרים] רב ביבי בר אביי: לא נצרכא מחלוקתו של ר' יוסי בר' יהודה, אלא לומר שבמחיצה כתיקונה נותנים להן כל צרכם, ואילו מחיצה כגון זו מתירים בה לשיירה רק כבית שש סאים.

ה דרש רב נחמן משום רבינו שמואל: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להם בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא, ונותנין להן בית שש סאים.

ותמהו עליו: שבקת רבנן ועבדת [עזבת שיטת חכמים ועשית] כר' יוסי בר' יהודה, כיחיד נגד רבים!?

הדר אוקים [חזר והעמיד] רב נחמן אמורא עליה [עליו, לפניו] ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. ברם באמת כך אמרו: יחיד — נותנין לו בית סאתים, שנים — נותנין להן בית סאתים, שלשה — נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ומדמפלגינן בחשיבות בין ארבעה לפחות מארבעה, על כרחך דאתאן לרבן שמעון בן גמליאל. דמהאי טעמא אמר: עד פחות מארבעה אמרינן לבוד, ובארבעה דחשיב לא אמרינן לבוד, [ריטב"א].

דאי סיפא נמי כרבנן, היכי אמרינן ומפלגינן משלשה "ועד" ארבעה [ולא עד בכלל], לענין להתיר כנגד העומד?

ובסיפא אמרינן נמי בהדיא, דארבעה ויותר מארבעה חלוקים ממידת שלושה ועד ארבעה דרישא?!

והא לדידהו דרבנן, שלשה וארבעה - חד הוא?! והשתא תיקשי סתירת הרישא לסיפא. דרישא רבנן וסיפא רבן שמעון בן גמליאל?!

ומשנינן: אמר אביי: מדרישא רבנן, וכדדייקינן - סיפא נמי רבנן.

ומודו רבנן דכל למישרא [שלענין להתיר] כנגדו של עומד - אף שהפרוץ מרובה - רק אי איכא ארבעה הוא דחשיב. ואי לא - לא חשיב!

רבא אמר: מדסיפא רבן שמעון בן גמליאל וכדדייקינן, רישא דקתני, דאם איכא שלשה בין קנה לקנה לא אמרינן לבוד, נמי רבן שמעון בן גמליאל היא.

דכי אמר רבן שמעון בן גמליאל, אמרינן לבוד אף ביותר משלשה ומשום דלא חשיב, הני מילי למעלה, כגון בקורה.

אבל הכא, דהוי למטה - הוה ליה [כשהריוח שלשה] כמחיצה שהגדיים בוקעין בה. ומשום הכי לא אמרינן לבוד, משום שזקירת הגדי בבת אחת ובלא עיכוב, מבטל לה מתורת לבוד!

והשתא הדרינן לפלוגתא דפרוץ כעומד:

תא שמע: דפנות הללו, שרובן פתחים וחלונות - מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

והוינן בה: וכי שרובן פתחים וחלונות, סלקא דעתך - [בתמיהה]?!

והא כיון דרובן פתחים וחלונות הוה ליה פרוץ מרובה, והיכי מצי תו למיתני "ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ"?! אלא הכי קאמר: דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות - מותר. ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ!

קתני מיהת בברייתא "ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ". דמשמע, הא עומד כפרוץ בשוה, אסור.

והוי תיובתא דרב פפא!

ומסקינן: תיובתא!

ובכל זאת הלכתא כוותיה דרב פפא!

ותמהינן עלה: היכי מצית למימר דאיכא תיובתא לרב פפא, ומכל מקום הלכתא כוותיה?!

ומשנינן: אין, אף דאיכא תיובתא לרב פפא, כוותיה קיימא לן. משום דדייקא מתניתין דידן כוותיה.

דתנן: ולא יהיו פירצות יתירות על הבנין!

ומשמע: הא כבנין בשוה - מותר. וכדמסקינן לעיל בריש הסוגיא ב"קשיא" על רב הונא בריה דרב יהושע, מהך מתניתין.

מתניתין:

משנה זו היא סיפא דמתניתין דלעיל, בשיירא שחנתה בבקעה.

מקיפין לשיירא בשלשה חבלים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, על גבי יתידות, ומטלטלין בתוך ההיקף. על אף שהיא מחיצה רק של ערב [מאוזן].

ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים, דהשתא איכא למימר לבוד מחבל לחבל, [ודינו של היחיד מתבאר בהמשך המשנה].

שיעור חבלים: עוביין של כל שלשת החבלים יחד צריך להיות יתר על טפח [בשלשה משהויין], כדי שיהא הכל ביחד עשרה טפחים.

והיינו, שהצירוף של שלשה פעמים אויר בשיעור של שלשה טפחים פחות משהו, עם עובי החבלים, יהיה ביחד עשרה טפחים.

וכן מקיפין בקנים העומדים נעוצים בקרקע, דהויא מחיצה רק של שתי [מאונך], ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים.

וארבע שיטות בדבר:

א. בשיירא דברו חכמים, והקלו בה שאין צריכים מחיצה העשויה שתי וערב [שהיא חזקה ובריאה ויכולה לעמוד הרבה. רבינו יהונתן]. אלא: או שתי כגון קנים, או ערב כגון חבלים. אבל ליחיד לא הקילו, עד שיהא במחיצה שתי וערב - דברי רבי יהודה.

ב. וחכמים אומרים: בין שיירא ובין יחיד מותרין לטלטל במחיצה של שתי או של ערב. כי לא דברו חכמים במשנתנו בשיירא, אלא בהווה, ששיירא ההולכת במדבר, נצרכת למחיצה כזו.

ג. כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, בין בשיירא בין ביחיד - דברי רבי יוסי ברבי יהודה. ופליג על רבי יהודה אביו! ד. וחכמים אומרים: בין בשיירא בין ביחיד כשירה מחיצה העשויה - מאחד משני דברים - [או שתי או ערב].

[ובגמרא מפרש מאי איכא בין חכמים קמאי לחכמים בתראי. וביאור כל השיטות יתבאר בסוף הסוגיא].

גמרא:

אמר רב המנונא אמר רב: הרי אמרו במשנה דלעיל: שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - וסתם כלי בהמה של שתי הוא, שעומד על גבי קרקע - שעומד מרובה על הפרוץ בשתי - הוה עומד!

וכדקתני התם: ולא יהו פירצות יתירות על הבנין. הא בנין יתר על הפרצות שפיר דמי!

ולכן, בעי רב המנונא משמיה דרב: עומד מרובה על הפרוץ בערב - מאי? ^[117]

אמר אביי: תא שמע מהא דקתני במשנתנו: שיעור חבלים - עוביין יתר על טפח, שיהו הכל עשרה טפחים.

ואי איתא דעומד מרובה על הפרוץ בערב שפיר דמי - למה לי עובי חבלים יתר על טפח?! ליעביד אויר אחד פחות משלשה, וחבל משהו; וליעביד עוד אויר פחות משלשה, וחבל משהו; וליעביד עוד אויר פחות מארבעה במשהו, וחבל משהו! שהרי ששה טפחים התחתונים, דכלבוד דמי, הוי "עומד". ותוכשר פירצת הארבעה בעומד מרובה על הפרוץ - בערב?!

אלא, שמע מינה: עומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי עומד! ולפיכך בעינן שלא יהא בין חבל חבל שלשה טפחים דהוי כולו "עומד", דהא כלבוד דמי.

ודחינן לה: ותיסברא, וכי אפשר למיעבד הכי [ריטב"א]?!

והא האי פחות מארבעה - היכי מוקים ליה [איך, והיכן מעמידו]?!

אי מוקים ליה תתאי [מלמטה סמוך לקרקע], הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה - כיון דהוי שלשה טפחים ויותר - דלא הוי מחיצה אפילו אם היה ה"עומד" עשרה טפחים שלמים, דהא קיימא לן מחיצה תלויה אינה מתרת!

אי מוקים ליה - לפירצת ארבעה - עילאי [למעלה בגובה המחיצה], אתי אוירא דהאי גיסא שמן החבל לרקיע, ואוירא דהאי גיסא שמתחת לחבל העליון דהוי יותר משלשה טפחים [ואינו כלבוד], ומבטל ליה לחבל העליון, ושוב לא שייך למישרי בעומד מרובה על הפרוץ!

אי מוקים ליה במיצעי, הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ בהצטרף משתי רוחות - שהרי מתחת הפירצה עומד מועט מן הפרוץ, ומעל הפירצה עומד מועט מן הפרוץ, שכל אחד רחבו שלשה טפחים ולא יותר.

והאם נאמר: שמעת מינה מאביי, שפשט ספיקו של רב המנונא ממשנתנו, שעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד!?

והא פשיטא לן דלא הוי עומד!

וכיון שכן, אין להוכיח ממשנתנו לפשוט ספיקו של רב המנונא. שהרי אף אם נאמר שעומד מרובה על הפרוץ אף בערב הוי עומד, אין יכול לפחות משיעור החבלים, ולעשות עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת.

והיה קשה לן: אם כן, עיקר בעיא דרב המנונא לא משכחת לה, דלעולם הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות?!

[ויש גורסים: ורב המנונא מאי קא מיבעיא ליה - ראה רשב"א וריטב"א].

ומשנינן: אלא רב המנונא, הכי קא מיבעיא ליה, באופן שהעומד שלמעלה מרובה על הפרוץ שבאמצע.

כגון: דאייתי מחצלת דהוי שבעה טפחים ומשהו.

וחקק בה לרחבה, בתחתיתה של המחצלת גובה שלשה טפחים.

ושבק השאיר בה למעלה גובה ארבעה.

ועוד משהו השאיר בתחתית המחצלת מתחת לחקק.

ואוקמיה למחצלת בגובה פחות משלשה טפחים מעל פני הקרקע.

ונמצא:

א. עד גובה שלשה [עם המשהו שבתחתית המחצלת] סתום מדין לבוד.

ב. מעליה פירצה שלשה.

ג. מעליה סתום ארבעה.

דהוה ליה העומד שלמעלה מרובה על הפרוץ שבתחתיתו, והוי עומד מרובה מרוח אחת דהוי עומד!

וגם, אי אפשר לומר שיתבטל העומד שלמעלה משום דאתי אוירא דהאי גיסא [החקק], ואוירא דהאי גיסא [שמעל המחצלת] ומבטל ליה, הואיל והעומד מרובה על האויר שמתחתיה! ^[118]

רב אשי אמר: מחיצה תלויה הוא דאיבעיא ליה לרב המנונא.

כגון: העמיד מחצלת גבוהה עשרה, שלשה טפחים מעל פני הקרקע.

ומיבעי ליה: האם מבטל העומד שלמעלה את פירצת השלשה שמתחת המחצלת? ^[119]

והאי בעיא דרב המנונא, הויא כאותה בעיא דבעא מיניה רבי טבלא מרב:

מחיצה תלויה, שמצאנו כי היא מתרת למלאות מים מן הים, שהוא כרמלית, אל רשות היחיד [ראה לעיל דף יב א] - מהו שתתיר אף בחורבה שדרך להיות שם מחיצות תלויות [רש"י לעיל דף יב א]?

אמר ליה רב לרבי טבלא: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, להתיר למלאות מהם. היות וקל הוא שהקלו חכמים במים.

שנינו במשנה: מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. בשיירא דברו דברי רבי יהודה.

והוינן בה: משמע ממשנתנו, כי לדעת רבי יהודה רק בשיירא, אין [הותרה מחיצה שהיא של שתי בלבד]. אבל ביחיד - לא הותרה מחיצה של שתי כלל, ואפילו היה היקיפה של מחיצה פחות מבית סאתים.

והתניא: רבי יהודה אומר: כל מחיצות שבת הרעועות, שהן של שתי או של ערב בלבד, שהתירו לשיירא של רבים על ידי הדחק - לא התירו ליחיד, כשהיקיפה של מחיצה הוא יותר מבית סאתים!

ומשמע, הא עד בית סאתים שרי, דלא כדמשמע ממתניתין?!

[בית סאתים: שטח שזורעים בו סאתיים זרע, ושטחו הוא כחצר המשכן, שהוא מאה על חמשים אמה, דהיינו: שטח של חמשת אלפים אמה].

ומשנינן: אין כוונת רבי יהודה דמתניתין למעט יחיד לגמרי.

אלא: כדאשכחן דאמר רב נחמן, ואיתימא רב ביבי בר אביי: לא נצרכא [ובסמוך מפרש אהיכא קאי רב נחמן] אלא ליתן להן כל צרכן ואפילו יותר מבית סאתיים!

הכא נמי, הא דאמר רבי יהודה "בשיירא דיברו", קאי על מה שהתירו חכמים ליתן להן לשיירא להקיף במחיצה רעועה של שתי כל צרכן.

ואהא אמר רבי יהודה דליחיד לא התירו כל צרכו!

אבל עד בית סאתים שפיר דמי אף ליחיד. ^[120]

והיכא איתמר דרב נחמן, ואיתימא רב ביבי בר אביי? אהא דתנן במשנתנו: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

והוינן בה: ומי אמר רבי יוסי ברבי יהודה הכי?!

והתניא: אחד יחיד ואחד שיירא להיתר מחיצה של חבלים שהיא של ערב בלבד.

ומה בין יחיד לשיירא?

יחיד נותנין לו להקיף במחיצת חבלים בית סאתיים ולא יותר.

שנים נותנין להם בית סאתים אחד, על אף שהם שנים.

אבל שלשה אנשים, נעשו שיירא ונותנין להן להקיף בית שש סאין, שהם בית סאתים לכל אחד.

דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

וחכמים אומרים: אחד יחיד ואחד שיירא, נותנין להן להקיף במחיצות של חבלים כל צרכן.

ובלבד שלא יקיפו יותר מדאי, עד שיהא בית סאתים - מתוך ההיקף כולו - פנוי מבלי שנצרך להם אותו מקום להשתמש.

הרי חזינן דאף לרבי יוסי ברבי יהודה הותר להקיף במחיצת ערב - והוא הדין שתי - בלבד?!

ואהא הוא דמשני ואמר רב נחמן, ואיתימא רב ביבי בר אביי: לא נצרכא - הא דאמר רבי יוסי ברבי יהודה במשנתנו שמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה - אלא שלא ליתן להן להקיף במחיצה זו כל צרכן. שרק לענין זה אינה מחיצה.

אבל לבית סאתים ליחיד, ולבית סאתים לכל אחד בשיירא, שפיר הוי מחיצה.

דרש רב נחמן משום רבינו שמואל:

יחיד - שבא להקיף במחיצה שאינה של שתי ושל ערב - נותנין לו בית סאתים אחד.

שנים - נותנין להם בית סאתים אחד.

שלשה - נעשו שיירא, ונותנין להם בית שש סאין!

ואקשינן ליה לרב נחמן:

וכי שבקת רבנן דמתניתין וברייתא, ועבדת כרבי יוסי ברבי יהודה, דהכי סבירא ליה, וכדאיתא בברייתא?!

הדר, חזר בו רב נחמן, ואוקים רב נחמן אמורא עליה [העמיד מתורגמן כפי שהיו נוהגים בדרשות] ודרש:

דברים שאמרתי לפניכם בדרשה קודמת - טעות הן בידי.

ברם, כך אמרו:

יחיד - נותנין לו בית סאתים.

שנים - נותנין להם בית סאתים.

שלשה - נעשו שיירא. ונותנין להן כל צרכן!

הערות

^[117] ביאור הספק: לא שייך לומר שהפרוץ פיתחא הוא אלא בשתי, אבל לא בערב - קרן אורה וגאון יעקב. או דילמא, כיון דחלון מיהא עבדי אינשי אף בערב, סגי נמי בעומד מרובה על הפרוץ - שפת אמת, וראה שם. ומתניתין דידן לא שייכא להאי בעיא, דבמתניתין לאו עומד מרובה על הפרוץ הוא, שהרי אמרינן לבוד, וכולו עומד הוא.

^[118] וביארו התוספות והריטב"א: דהא דאמרינן לעיל דפשיטא לן דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד - לישנא קלילא הוא ! דלעולם אף משתי רוחות הוי עומד, ורק הכא לא הוי "עומד", כיון דאמרינן: אתי אוירא דהאי גיסא [פירצת ארבעה שבאמצע], ואוירא דהאי גיסא [הפירצה שמעל המחיצה] ומבטל ליה לכל העומד שביניהם. ואמנם אין דעת כל הראשונים כן. ראה ביאור הלכה.

^[119] ולא נסתפק רב המנונא אלא במחיצה "גמורה", רק שהיא תלויה. אבל שאינה גמורה, אלא שהעומד שבה מרובה על הפרוץ, וקאי הפירצה למטה סמוך לקרקע לא קמיבעיא ליה. ולהכי ליכא למיפשט בעיא דרב המנונא ממתניתין - גאון יעקב. וראה עוד שם, מה שכתב בביאור פשיטותו של אביי ממשנתנו.

^[120] ומשום שלא גרעא מחיצה זו שנעשית מערב שבת לשם דיורין דשבת, ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם דיורין, שהתירוה עד בית סאתים - ריטב"א. וראה גם רש"י בד"ה ליתן.

וכן מקיפין את השיירה בקנים הנעוצים בקרקע זקופים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו — שלשה טפחים.

ותמהו עליו: שבקת רבנן ועבדת [עזבת שיטת חכמים ועשית] כר' יוסי בר' יהודה, כיחיד נגד רבים!?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

we have arrived at the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: Concerning any gap less than four handbreadths wide, the principle of lavud is applied. As had it been taught in accordance with the opinion of the Rabbis, why does the baraita list from three to four handbreadths as a separate category? In the case of both three and four handbreadths, the halakha is one and the same: The principle of lavud does not apply from three handbreadths upward.

Abaye said: From the fact that the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, the latter clause must also be in accordance with the opinion of the Rabbis. And the Rabbis concede that with regard to any case where the halakha permits sowing other species in the area opposite the standing portion, if there is an area of four handbreadths, it is considered a significant partition, which permits sowing; and if not, it is not considered a significant partition and does not permit sowing. Accordingly, there is a difference between a fence of three handbreadths and one of four handbreadths, as even the Rabbis concede that a fence of four handbreadths is more significant.

Rava said: From the fact that the latter clause is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the first clause must also be in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And when Rabban Shimon ben Gamliel said that we say the principle of lavud in the case of a gap up to four handbreadths wide, this applies above, off the ground, e.g., in the case of a cross beam suspended at a distance from the wall. However, below, near the ground, it is like a partition through which goats can pass, and therefore he too agrees that we do not say the principle of lavud in that case.

The Gemara returns to the dispute with regard to a breach equal to the standing segments of a partition and cites another proof. Come and hear that which was taught in the following baraita: With regard to an area enclosed by these walls, in a case where most of them consist of entrance and windows, it is permitted to carry on Shabbat within the area, provided that the standing segments are greater than the breached segments.

The Gemara analyzes the formulation of the baraita: Can it enter your mind that the baraita is referring to a case where most of the walls are entrances and windows? If so, the standing segments are certainly not greater than the breached segments. Rather, emend the baraita as follows: Carrying in the area enclosed by these walls, to which one added many entrances and windows, is permitted, provided that the standing segments are greater than the breached segments.

The Gemara draws an inference: If the standing segments equal the breached segments, carrying is prohibited in that enclosure. This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Pappa. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation. Nevertheless, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa.

The Gemara wonders: A conclusive refutation and the halakha? The Gemara answers: Yes, that is the case, because the precise reading of the mishna is in accordance with the opinion of Rav Pappa. As we learned in the mishna the following phrase: Provided…there will not be breaches in the partition greater than the built segment. This is clearly indicating that if the breached segments are equal to the built segments, carrying is permitted, as maintained by Rav Pappa.

MISHNA: If a caravan is camped in a field, and the travelers seek to construct partitions to render the area fit for one to carry within it on Shabbat, one surrounds the area with three ropes, one above another, and a third one above the other two. One is permitted to carry within the circumscribed area provided that there will not be a gap of three handbreadths between one rope and the next.

The measure of the ropes and their combined thickness must be greater than a handbreadth, so that the entire partition, consisting of three ropes and the empty spaces between them, will be ten handbreadths high.

Alternatively, one may surround the area with boards that stand upright, provided that there will not be a gap of three handbreadths between one board and the next.

When the Sages issued this ruling, they spoke exclusively of a caravan; this is the statement of Rabbi Yehuda, who maintains that a partition of this kind, which consists of only horizontal or vertical elements, is permitted exclusively in exigent circumstances. Otherwise, full-fledged partitions are required. However, the Rabbis say: They spoke of a caravan in the mishna only because they spoke in the present, citing the most typical case. Those traveling in caravans were typically unable to erect full-fledged partitions, so they would surround their camps with ropes or boards. However, the halakha in the mishna applies in all cases.

The mishna cites an additional dispute: Any partition that is not constructed of both warp and woof, i.e., vertical and horizontal elements, is not a partition; this is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. He holds that the vertical boards and the horizontal ropes are not considered a partition, even in the exigent circumstances of a caravan. However, the Rabbis say: One of the two elements, either vertical or horizontal, is sufficient.

GEMARA: Rav Hamnuna said that Rav said: It was concluded in the previous mishna that the Rabbis said that in the case of a partition that consists only of warp, i.e., vertical, elements, if the standing segment of the partition is greater than the breached segment, the fence is considered standing. Rav Hamnuna raised a dilemma: What is the halakha in the case of a partition that consists only of woof, i.e., horizontal, elements? Is it also considered standing if the standing segment is greater than the breached segment, or not?

Abaye said: Come and hear a resolution to this dilemma from the mishna: The measure of the ropes and their combined thickness must be greater than a handbreadth, so that the entire partition will be ten handbreadths high. And if it is so that, in a case where the standing segment is greater than the breached segment, the partition is considered standing even in the case of a fence that consists of horizontal elements, why do I need ropes with a combined thickness of greater than a handbreadth?

Instead, let one leave a space slightly less than three handbreadths, and place a rope of any size, leave another space slightly less than three handbreadths, and place another rope of any size, leave a third space slightly less than four handbreadths, and place a third rope of any size. The ropes between which there is a space less than three handbreadths should be considered joined, based on the principle of lavud. The entire partition should be considered standing because the standing segment, measuring six handbreadths, is greater than the breached segment, which measures four handbreadths.

The Gemara presents a difficulty: And how can you understand that this would be effective? Where does he position the space of slightly less than four handbreadths? If he positions it at the bottom, its legal status is like that of a partition through which goats pass, which is not a valid partition.

If he positions it at the top, then the air on this side, above the uppermost rope, and on that side, below that rope, come and negate it. As there are more than three handbreadths between them the upper and lower ropes, they are not joined together based on the principle of lavud. The four handbreadths below the uppermost rope and the airspace above it combine to negate the connection.

If he positions it in the middle, then the standing segment of the partition is greater than the breached segment, provided that the standing portions on the two sides of the breach are combined. However, if each side is considered separately, the breach is greater than the standing portion. If it is nevertheless deemed a partition, conclude from it that even if the standing segment is greater than the breached segment only when the standing segments on the two sides of the breach are combined, the partition is considered standing. However, that circumstance was raised as a dilemma and remained unresolved.

Rather, Rav Hamnuna raised the following dilemma: What is the halakha in a case where one brought a mat that is seven handbreadths and any additional amount, and carved in it a hole three handbreadths wide, and left four handbreadths above the hole and any additional amount below it, and positioned the mat less than three handbreadths off the ground?

Rav Ashi said: The dilemma he raised is with regard to the legal status of a ten-handbreadth partition suspended off the ground. That dilemma is similar to that which Rabbi Tavla raised as a dilemma before Rav: Does a suspended partition act as if it were a partition that reaches the ground and render it permitted for one to carry in a ruin? Rav said to him: A suspended partition renders it permitted for one to carry only when it is suspended over water, as there is a leniency introduced by the Sages with regard to water.

We learned in the mishna: One may surround the area with boards that stand upright, provided there will not be a gap of three handbreadths between one board and the next. Rabbi Yehuda said that this leniency, which allows the establishment of a partition consisting exclusively of horizontal or vertical elements, was stated only with regard to a caravan. The Gemara infers: With regard to a caravan, yes, it is permitted; with regard to an individual, no, it is not permitted. Wasn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: With regard to all unsteady partitions of Shabbat, e.g., those consisting exclusively of horizontal or vertical elements, the Sages did not permit their use for an individual if the space that they enclose is greater than two beit se’a? This indicates that, for an area of up to two beit se’a, Rabbi Yehuda permits these partitions even for an individual.

The Gemara answers: Rabbi Yehuda’s statement in the mishna can be understood in accordance with that which Rav Naḥman, and some say it was Rav Beivai bar Abaye, said with regard to a different statement: This halakha was necessary only in order to provide those traveling in the caravan with space to satisfy all their needs. Here, too, in the mishna, Rabbi Yehuda’s statement can be understood as coming to provide those traveling in the caravan with space to satisfy all their needs. In other words, Rabbi Yehuda does not dispute the fundamental effectiveness of a partition of this kind, even for an individual. When he says that the halakha applies solely to a caravan, he means that it applies only in the case of a caravan, regardless of the size of the area in question. However, in the case of an individual, a partition of that kind is effective only if it encloses an area up to two beit se’a.

The Gemara asks: Where was this statement of Rav Naḥman, and some say of Rav Beivai bar Abaye, stated? It was stated with regard to this ruling at the end of the mishna: Any partition that is not made of both vertical and horizontal elements is not a partition; this is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: Did Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, actually say this? Wasn’t it taught in a baraita: For both an individual and a caravan, partitions made of ropes are effective? And what, then, is the difference between an individual and a caravan? With regard to an individual, the halakha provides him with an area of two beit se’a, in which he may carry by virtue of partitions of this kind. With regard to two individuals as well, the halakha provides them with an area of two beit se’a. Three individuals assume the legal status of a caravan, and the halakha provides each of them with an area of two beit se’a, for a total of six beit se’a. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda.

And the Rabbis say: With regard to both an individual and those traveling in a caravan, one provides them with space to satisfy all their needs, provided that there will not be an unoccupied space of two beit se’a. They may not enclose an area that is two beit se’a larger than the space that they require. Apparently, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, relies on the ruling that ropes render an area fit for one to carry within it, even for an individual.

Rav Naḥman, and some say it was Rav Beivai bar Abaye, said: The opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, in the mishna was necessary only to provide them with the space to satisfy all their needs in the case of a properly constructed partition consisting of both horizontal and vertical elements. A partition consisting of exclusively horizontal or vertical elements renders an area of six beit se’a fit for one to carry within it, only in the case of a caravan.

Rav Naḥman taught in the name of Rabbeinu Shmuel: With regard to an individual, the halakha provides him with an area of two beit se’a. With regard to two individuals, the halakha provides them with an area of two beit se’a as well. Three individuals assume the legal status of a caravan, and the halakha provides each of them with an area of two beit se’a, for a total of six beit se’a.

Rav Naḥman was asked: Did you abandon the majority opinion of the Rabbis and act in accordance with the individual opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda?

Rav Naḥman then placed a speaker standing over him, and taught: The matters that I stated before you are an error on my part. Indeed, this is what the Rabbis said: With regard to an individual, the halakha provides him with an area of two beit se’a. With regard to two individuals, the halakha provides them with an area of two beit se’a as well. Three individuals assume the legal status of a caravan, and the halakha provides them with space to satisfy all their needs.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(ורמינן) [ושנינן] רישא קתני פחות מג' תורת לבודין סיפא דקתני כל שהוא ארבעה ומארבעה ועד ארבעה אמות ועד עשר תורת מחיצה משום הכי לא מתני ליה.

ת"ש דפנות הללו שריבה בהן פתחין וחלונות כשרין ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.

תיובתא דרב פפא תיובתא והלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר משום דדייקא מתני' כוותיה דקתני לא יהא פרצות יתירות על הבנין. יתירות הוא דאסיר הא כבנין שרי ואף על גב דסלקא בתיובתא:

מתני' מקיפין שלשה חבלים וכו'. ובעי רב המנונא עומד מרובה על הפרוץ בשתי ודאי הוה עומד בערב מאי כגון דאייתי מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ושבק בה ד' מלמעלה ומשהו מלמטה וג' באמצע ולא אפשיט. ואתינן למיפשטא מהא.

ת"ש שעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל י' טפחים כו' רב אשי אמר מחיצה תלויה איבעיא ליה ופשטא אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים.

מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה.

ואקשינן בשיירא אין ביחיד לא והתניא ר' יהודה אומר במחיצות לא התירו ליחיד אלא בית סאתים שהן ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים. הנה דין זה של מחיצות אפי' ליחיד. ופרקי' מתני' דקתני בשיירא ולא ליחיד ליתן להן כל צרכן. פי' קסבר ר' יהודה לשיירא נותנין לה כל צרכה אבל ליחיד אין נותנין לו אלא בית סאתים בלבד וכרב ביבי דאמר (בהא) [אהא] דתנן כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר"י איני והא תניא אחד יחיד ואחד שיירא בחבלים.

ומה בין יחיד לשיירא יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש דברי ר' יוסי בר' יהודה וחכ"א אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להם כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי הנה ר' יוסי בר' יהודה מתיר במחיצה אע"פ שאינה של שתי ושל ערב.

ופריק רב ביבי אין שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הויא מחיצה מיהו אין נותנין לשיירא כל צרכה עד שתהא מחיצה עשויה שתי וערב.

דרש רב נחמן [מחיצה] שתשמישה לאויר יחיד נותנין לו בית סאתים כחצר המשכן שהוא ק' אמה על נ' רוחב וזהו בית סאתים ונקראת חצר [והעמודים] ועליהם קלעים כדרך הולכי מדבריות לפיכך למדו מן המשכן שנים נותנין להם בית סאתים כמאן כר' יוסי בר' יהודה הואיל ואבוה קאי כוותיה. דתניא ר' יהודה אומר במחיצות שבת לא התירו ליחיד אלא סאתים (ועוד) שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן אמר רב גידל אמר רב שלשה מותרין בשבע ואסורין בחמש.

סיפא אתאן לרשב"ג. דקא סלקא דעתך דכל מחיצה שהיא יתרה על המדה שאנו אומרין בה לבוד מחיצה חשובה היא ומתרת כנגדה, א"כ סיפא דקתני דמשלשה ועד ארבעה פרצתה אוסרתה ואע"ג דאיכא מחיצה חשובה דנפקא מתורת לבוד לרבנן ש"מ לאו רבנן היא אלא רשב"ג דאמר בפחות מארבעה אמרינן לבוד, אלמא כל פחות מארבעה לא חשיבא ומשום הכי אינה מתרת אפילו כנגדה ואתיא כרשב"ג.
ואיכא למידק טובא דאי סיפא כרשב"ג דאמר כל פחות מארבעה אמרינן לבוד, א"כ שלשה ומשלשה ועד ארבעה היאך הולכין בו בתר פרצה כמלואו, אפילו נפרצה לגמרי נמי כעומד דמי דאמרינן לבוד כדאמרינן במדה ראשונה לרבנן. ועוד למה לי דקתני שלשה ומשלשה ועד ארבעה, דמשמע הא פחות משלשה לא, אפילו ליכא אלא קנה מכאן וקנה מכאן נמי, והוה ליה למימר כל שהוא פחות מארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה ארבעה כדתניא במדה ראשונה לרבנן. וליכא למימר סיפא אתאן לרשב"ג לאו דוקא אלא לאפוקי מדרבנן קאמר ולעולם סיפא דלא כרשב"ג, והך קושיא דלא אתי כרבנן הוה מצי לאקשויי מסיפא, דהא ליתא דכיון דקאמר סיפא אתאן לרשב"ג איברא משמע דכרשב"ג מיהא אתיא.
וראיתי להרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שפירש אתיא כרשב"ג דלא חשיבא ליה מחיצה פחותה מד', ומיהו פליגא עליה דאיהו אית ליה לבוד והאי לית ליה לבוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דא"כ מצינו תנא דאית ליה בלבוד כרבנן ואפ"ה פחות מד' לא חשיב ליה למשרי כנגדו, וא"כ אמאי מפיק לה מדרבנן לימא דרבנן הוא דאית להו הכי וכדתירץ נמי אביי דהיינו תירוציה. וגם כן אי אפשר לומר דהשתא הוה ידע דאפילו לרשב"ג בקיעת גדיים מבטלה למחיצה דלמטה, דאכתי לא ידעינן לההוא טעמא דרבא הוא דחדית ליה. ועוד דאי ידע לה א"כ מאי קשיא ליה רישא רבנן וסיפא רשב"ג, כולה רשב"ג היא וכדתירץ רבא.
ועוד קשיא לי דאפילו לאוקמתיה דרבא לא סליק לן תירוצא, דא"כ דרשב"ג מודה דבקיעת גדיים מבטלת מחיצה, א"כ כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה מפני מה אין בקיעת גדיים מבטלתה, מאי אמרת כיון דהויא לה שלשה חשיבא קצת ואפילו לרשב"ג ולא מבטלה לה בקיעת גדיים, א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו נפרצה ביותר מכדי מלואה כל היכא דאיכא שלשה תו לא מבטלה לה בקיעת גדיים ואמרינן לבוד ואפילו כנגד הפרוץ מותר. והדבר צריך לי תלמוד.

רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא רשב"ג וכו'. ולדברי רבא אפילו שלשה חשיבא למישרא כנגדו וקיימא לן כרבנן. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ומה שאמרו כאן במחיצות אלו דכל שהוא ארבעה ומארבעה ועד עשר דאפילו פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר, לא שנו אלא לענין מחיצות כלאים אבל לשבת לא, דאפילו במחיצה אמה וחצי (אמה) [אמר] למעלה (לעיל עירובין י, ב) דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, חוץ מפחות משלשה דאמרינן לבוד וכל לבוד כעומד ממש דמי, וכדאמרינן לקמן בסמוך גבי חבלים דקרינן ליה עומד ממש.

והלכתא כותיה דרב פפא משום דדייקא מתני' כותיה. והא דפסקינן הלכה בפרק שני דחולין (כט, א) גבי שחיטה דלכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, לדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה (טו, ב ד"ה הכי) לא תקשי מידי, דהתם שחיטה דאורייתא ברובה תליא ובדאורייתא אזלינן לחומרא, אבל מרובה על העומד דמחיצות דרבנן ולקולא. אבל כבר דחינו למעלה (יא, א ד"ה מאי) שאין (הרוב) הדברים נראין כן. ובתוס' (חולין כט, א ד"ה דכולי עי"ש) תירצו דיש לחלק, דהתם בדבר התלוי בחיות הבהמה. ומסתברא דהתם הלכו בו לחומרי יותר, וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין בריש פרקין (ה"א) גבי קורה שמקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה מעשרים רב אמר סוף שעורין להקל ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה וכו' ר' חלקיה בשם ר' אחא אפילו כרב אתיא דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשרה ולמה אמרו פסולה מפני מראית העין.

אי מוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה אי מוקי ליה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משני צדדין. כלומר: ולא הוי עומד. והא דאמרינן לעיל (עירובין י, ב) לעולם הוי עומד דחויא בעלמא היא, כלומר: מהא לא נשמיענה. ומיהו הכין הלכתא דלא הוי עומד, מדאמרינן הכא להדיא דלא הוי עומד.
ואית לי למידק אשמעתין בהא נמי דמוקי ליה בי מיצעי נימא ביה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה כדאמרינן באידך. ויש לי לומר דאין הכי נמי, אלא כיון דאשכח בהא טעמא חדתא אתא וחדית ואגב אורחיה קמ"ל. ואי נמי יש לי לומר דבכי האי גוונא לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, משום דלבוד להקל אמרינן ולא להחמיר. והלכך כל שאתה בא לומר אתי אוירא דלמעלה מן החבל העליון דהיינו אוירא דעלמא ומבטל ליה לא אמרינן לבוד והרי החבל העליון מפסיק בינו ובין אוירא דעלמא, וכי אמרת דמכל מקום אוירא דבינו בינו מבטל ליה אמרינן לבוד, וזה נראה לי עיקר. אח"כ חזרתי וראיתי דאפילו להחמיר אמרינן לבוד במבוי שרצפו בלחיים (לעיל עירובין ט, א), ולפיכך התירוץ הראשון עיקר.

ורב המנונא הכי מיבעי ליה. כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה: דכיון דדחינן לראיתו של אביי ממילא אדחיא בעיא דרב המנונא דהא לא משכחת לה דהתם נמי אמרינן הכי היכי משכחת לה, ומשום הכי לא אצטריך למימר הא דרב המנונא היכי משכחת ולאוקמה במחצלת שבעה ומשהו, אלא מיד שדחה דברי אביי הרגיש הוא בעצמו בקושיא ופירש דרב המנונא הכי קא מיבעי ליה, כן נראה לי. ויש ספרים דגרסי אלא הא דרב המנונא היכי קא מיבעי ליה ואין צורך.
ולענין פסק הלכה: כיון דהא דרב המנונא לא אפשיטא אפילו בשהיתה מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ואוקמה בפחות משלש סמוך לקרקע אינה מתרת, דבמחיצת ערב לא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ ואפילו במחיצה רביעית, ואע"ג דהיא גופה דרבנן היא מ"מ עיקר מחיצות דאורייתא ואזלינן בהו לחומרא כשל תורה. כן נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב בהא זה לשונו: מסתברא מדאמר רב אשי מחיצה תלויה איבעי ליה לרב המנונא וכו', [מכלל] דכי האי גוונא פשיט ליה דמחיצה היא [דמקשינן] ערב לשתי דהאיך לאו תלויה היא.

מתני': מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה וחכ"א אחד משני דברים. ושלש מחלוקות בדבר. ר' יהודה סבר שאין נותנין כל צורכן אלא לשיירא בלבד שהיא של שלשה אנשים או יותר, ואע"פ שהקיפוה מערב שבת לדירה, מפני שאינן מחיצות גמורות. אבל בית סאתים נותנין להם בין לאחד בין לשנים כפי מה שנאמר בגמרא, וה"ה נמי לקרפף שלא הוקף לדירה, דלר' יהודה אין הפרש בינו לקרפף שלא הוקף לדירה ונותן להם בית סאתים כחצר המשכן בקרפף שלא הוקף לדירה. וחכמים אומרים לא דברו בשיירא בדוקא אלא אפילו ליחיד נותנין לו כל צרכו במדבר, וכל שכן בשיירא דהרי זה כקרפף שלא הוקף לדירה. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר דאפילו לשיירא אין נותנין להם כל צרכן אלא בית סאתים בין ליחיד בין לשנים, אבל שלשה נעשו שיירא ונותנין להם שש סאין בין בישוב בין במדבר. ובזה חלוק על אביו. וכן מפורש בירושלמי (ה"י) דר' יוסי בשיטת אביו ביחיד וחלוק על אביו בשיירא. וכן ודאי נראה, שהרי לא נחלקו חכמים ור' יהודה בשיירא כלל אלא ביחיד, וכיון דלרבנן שיירא נותנין להם כל צרכן אפילו לר' יהודה כן. ותדע לך עוד דהיתר בית סאתים אינו מחשיב אותו במשנתינו כלל ואינה מחיצה קרי ליה, דהא לר' יוסי דאמר אינה מחיצה ואפ"ה מודה הוא דנותנין להן בית סאתים. ועוד דהא מקשינן בגמרא על הא דר' יהודה בשיירא אין יחיד לא, ופריקו לה אמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי ליתן להן כל צרכן, אלמא מודה בשיירא דנותנין להן כל צרכן.
והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירושי הראב"ד ז"ל שפי' דר' יוסי לפרש דברי אביו בא, ור' יוסי ב"ר יהודה אינו חולק על אבוה דלא שרי, אלא לפרש דברי אביו כדי שלא תהא סבור שלא חלק ר' יהודה אלא בקנים או בחבלים, אלא כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה עכ"ל. ונראה מדבריו כי ר' יוסי לא בא לחדש דבר אלא זה, ודבריו ודברי אביו אחדים הם. ואי אפשר לומר כן כמו שאמרתי. ועוד דא"כ אף בשיירא תהא הלכה כמותו שהרי לא פסק שמואל כוותיה ביחיד אלא משום דקאי אבוה בשיטתיה, ואי בשיירא קיימי נמי בחדא שיטתא, מאי שנא שיירא דלא פסק בה כוותיה, וצ"ע.
ואפשר שהרב ז"ל [לא] אמר שעומדין בשיטה אחת אלא ביחיד בלבד, ור' יוסי בא לפרש דברי ר' (מאיר) [יהודה] שחולק על חכמים ולאו בקנים וחבלים בלבד אלא בכל מחיצה עשויה שתי וערב אין מתירין ביחיד אלא בשיירא.
והוא הדין לקרפף שלא הוקף לדירה שנותנין להו לר' יוסי שש סאין, ולמעלה משלשה לפי חשבון, ואע"ג דלא הוקף לדירה כלל כיון ששבתו בתוכו. ולרבנן נמי כיון שהן שובתין בתוכו נותנין להן כל צרכן בין ליחיד בין לשיירא. ולא אמרו קרפף בית סאתים אלא למי שאינו שובת בתוכו. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"ג) שיירא ששבתה בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עשרה טפחים ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אם אין בכולה אלא בית סאתים מטלטלין בתוכה ואע"פ שאין ממלאין את כולה ע"כ. ונראה שיש קצת שבוש בתוספתא ולא גרסינן ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אלא הכי גרסי' בה, ולא שיירו בה בית סאתים.
ותנא בתרא טפי אתנא קמא דאפילו יחיד בישוב נותנין לו כל צרכו, דקסבר דכיון דמחיצות נינהו אפילו בישוב ואפילו ביחיד נותנין לו כל צרכו. ואיפסקא הלכה כר' יוסי ביחידים שאין נותנין להם כ"א בית סאתים, ומשום דקיימא ר' יוסי ור' יהודה אבוה בחדא שיטתא. אבל בשיירא נותנין להן כל צרכן משום דהלכה כחכמים. ועוד דבין לר' יהודה בין לת"ק בין לתנא בתרא בשיירא שוו, והלכך בשיירא נותנין להן כל צרכן, ואפילו בקרפף שלא הוקף לדירה וכדאיתא בתוספתא כדתניא לעיל. ועוד אמר לקמן בפרק כל גגות (עירובין צג, א) גמרא גג גדול שנפרץ לגג קטן א"ר יהודה שלש קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ושנים החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן. אלמא אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה אומרים כן.

גמרא: שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש. ירושלמי (בפירקין ה"י): שלשה נותנין להם בית ששת סאין מכאן ואילך לפי חשבון, אין שיירא פחותה משלשה, אין הגוי משלים בשיירא קטן מהו שישלים בשיירא ע"כ בירושלמי. ומסתברא דלפי חשבון בית סאתים לכל אחד קאמר, שאם נתוספו עליהן והיו ארבעה נותנין להן ח' סאין ולחמשה עשרה סאין, וכן לעולם לפי חשבון זה.

והא אתיא כרשב״ג דא׳ פחו׳ מד׳ אמרינן לבוד. פי׳ דאלמא לדידי׳ אפי׳ ג׳ או יותר עד פחות מד׳ טפחי׳ לא הוי מידי דחשיב וראוי הוא שיפסול כשהפרוץ מרוב׳: ואיכא למידק היאך אפשר לומר דמציעתא רשב״ג היא והלא לרשב״ג כיון דכל פחות מד׳ טפח׳ כלבוד דמי אין לו לפסול כלום מג׳ ועד פחות מד׳ טפחים עומד ואפי׳ כשהפרוץ מרוב׳ על העומ׳ אלא כשיש בפרוץ מג׳ טפחי׳ לרבנן: וכ״ת דאנן לאו כרשב״ג ממש אוקימנא לה למציעתא השתא אלא דהאי תנא סבר לה כוות׳ בענין שאין ג׳ טפחי׳ דבר חשוב כד׳ טפחי׳ למשריי׳ לעומד כשהפרוץ מרוב׳ אבל לא סבר לה כוותי׳ בענין לבוד ממש: א״כ מאי תירץ לן אביי דלעולם רבנן היא כו׳ דהא היינו דסברינן מעיקרא ואפ״ה הוה ק״ל: וכי תימא דמעיקרא סבירא לן דמציעתא רבנן היא כלל אלא תנא אחרינא דאזיל קצת בשיטתו דרשב״ג כדכתיב ואתא אביי למימר דכרבנן נמי אפשר לאוקומה להאי סברא מהיכא אתיא לן מעיקרא דנימא דהוא תנא אחרינא דלא תהוי כרבנן: כיון דס״ל דאיכא תנא דאפשר דס״ל כרשב״ג לעניין למשריא כנגדו ולא סבר לה כותיה לעניין לבוד אף כרבנן גופיהו הוה מצי׳ למימר הכי דאמאי לא: ואי הוה ס״ד דלרבנן לא אפשר למימר הכי מה טעם חדש לנו אביי לומר דאפשר לאוקמה כרבנן זו ודאי קושיא חמורה: ובתוספת ובפי׳ הראב״ד ז״ל לא העלו בזה פי׳ נכון: והנכון בזה מה שקבלתי מפי מור. הרב ז״ל דהשתא ודאי סבירא לן מילתא כפשוטה דמציעא רשב״ג ממש דאמר פחות מד׳ אמרנן לבוד ומצעיתא ה״ק כל שהוא עומד שלשה ומג׳ עד פחות מארבעה טפחים צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו דעד ארבעה טפחים דהיינו ארבע טפחים שלמים שיצאו מתורת לבוד כדי שלא נצטרך להשמר שלא יהא פרוץ כעומד או עומד מרובה על הפרוץ דכל היכא דאיכא לבוד אפילו פרוץ מרובה מותר והיינו דקתני כדי שלא יהא פרוץ כעומד והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן דרישא כרבנן שסוברין דכל שיש שלשה טפחים שיעור זיקורו של גדי יוצא מתורת לבוד ומציעתא רשב״ג שסובר שאין לבוד תלוי בזקירת גדי אלא בד׳ טפחים שהוא דבר חשוב ושלם הכי הוה ס״ד: ואתא אביי למימר דאפשר לאוקומי מציעתא כרבנן ומודו רבנן דד׳ טפחים חשיבי טפי מג׳ טפחים לענין להתיר כנגדו וכדמפרש ואזיל: ורבא אמר דכולה רשב״ג היא ומודה רשב״ג ברישא דמן הצד אין עושין לבוד בג׳ טפחים כיון שמזדקר בהם הגדי בבת ראש ולפום פשטא דלשנא דרבא דאמ׳ דכילא רשב״ג נרא׳ דפליג אביי בענין פרצה דלרבנן כל שיש בו ג׳ טפחים כיון דחשיב לצאת מדין לבוד ואפילו למעלה כך דינו לענין עומד ופרוץ כדין ארבע׳ לרשב״ג ואפי׳ בפרוץ מרובה מותר לזרוע כנגדו וכן דעת ר״י ז״ל והראב״ד ז״ל כתב כן דרבנן פליגי וקי״ל כרבנן. וא״ת והא אשכח לרבא לעיל גבי בין הלחים דמפליג בין ד׳ לפחות מד׳ טפחים לפי שיטת ר״י ז״ל שכתבנו שם וי״ל דלא דמו דהתם כל שיש בו ד׳ טפחים שהוא שעור רשות היחיד או שיעור כרמלי׳ אינו דין שיתבטל כלפי פנים אבל כשאין בו ד׳ טפחים אינו רשות כלל אלא מקום פטור שהוא מותר לבני רשות היחיד ולבני רשו׳ הרבים אבל הכא לענין פרוץ כעומד כל שיצא מתורת לבוד ראוי שלא יגרע כחו מפני הפרוץ לגכי כלאים כיון שאינו עושה ערבוביא: ואסיקנא דהלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר לכל דבר בין לעניין שבת בין לענין סוכה דכולהו כי הדדי נינהו להאי ענינא כדמוכח שמעתין בהדיא: ושמעי׳ משמעתא דכל היכא דאיכא עומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לכל דבריו ואפי׳ היכא דאיכא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיס׳ דנפיש׳ כל חד וחד כעומד לא מיבטיל ליה לעומד ממתנית׳ דלעיל דמכשר פרוץ כעומד ואף על גב דאיכא אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא וטעמא דמילתא דלא שייך למימר הכי אלא בעומד מרובה תוך שתי רוחות דאיכא חד אוירא דחד דהאי גיסא מן העומד דשתי רוחות הא לאו הכי לא ואפי׳ בההיא אליבא דהלכתא לפום מאי דכתי׳ לעיל לא שיהא בעומד מרובה משתי רוחות ודכוותה אבל בעומד מרוח אחת או עומד כפרוץ מכיון דסביר לן שהוא כעומד מרובה בהא ליכא למאן דאמר:

מתניתין מקיפין ג׳ חבלים זה למעלה מזה. פי׳ נתונים ע״ג יתדות להעמידם ובלבד שלא יהא בין חבל לחבל ג׳ טפחים פי׳ דאיכ׳ בינייהו כדי לבוד בלחוד הא חשוב כעומד וכסתו׳ גמור וכדמוכח בתלמודא להדיא דכי איתא פרוץ ד׳ בנתים ואויר פחות מג׳ מכאן ומכאן חשבינן ליה מרובה על הפרוץ משתי רוחות ושי׳ חבלים פי׳ עובי כל הג׳ חבלים יותר על טפח פי׳ טפח וג׳ משהויין להשלים לעשרה טפחים שהוא שיעור מחיצה כי מה שבין החבלים הוא ט׳ טפחים פחות ג׳ משהויין:

גמרא אמר רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד. פי׳ לאו ממתני׳ דקנים דההיא כולו עומד כיון דהוי לבוד אלא ממתני׳ דלעיל דמטלטלין ובריתא דאוכפין ועביטין א״נ ממתני׳ דגבי כלאים ובדין הוא דמצי למינקט עומד דפרוץ כרב פפא דאסיקנא בה כהלכת׳ אלא לרוחא דמילתא נקט מה שהוא לדברי הכל ומשום דגבי מחיצת ערב אפילו מרובה על הפרוץ מספקא ליה ומיהו אפשר דכשתמצא לומר דתפשוט ליה דעומד מרובה בערב הוי עומד כמו שהוא בעומד בשתי דה״ה פרוץ כעומד לרב פפ׳ אע״פ שאין זה מחוור לי לגמרי. ואם איתא למה לי יותר על טפח ליעביד כו׳ פיר׳ דכיון דחשבי׳ לבוד כאלו הוא סתום הרי יש כאן מרובה על הפרוץ דכל לבוד כעומד גמור הוא:

ותסברא. פי׳ ותסבר׳ דאפשר למיעבד הכי אפי׳ נימא דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוה כעומד והא היכי אפשר דהא לית ליה תקנתא למיעבד הכי דהיכי ליעביד כי׳ אי מוקים לה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל לה פי׳ לחבל העליון וה״ל כמאן דליתיה ואין כאן מחיצה עשרה ואי מוק׳ לה באמצע הוי ליה עומד מרובה על הפרוץ מב׳ רוחות הוי עומד ותו למה לי האי טעמא תיפוק לי דכוון דאוירא שלמעלה מן החבל העליון ואויר זה שלמטה ממנו ומבטל ליה לאותו עומד פחות מג׳ דהא כל חד וחד מן האוירים נפיש מן העומד שבנתים ויש מרבותי מתרצים דבדין היא דיכלי׳ למימר הכי אלא נקטי׳ אידך לאשמועינן דמאי דאמרי׳ הוי עומד בדרך דיחויא אתמר למימר דמההיא ליכא למשמע מינה והנכון בעיני דתלמודא הכא לישנא קלילא נקט וה״ק ה״ל עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דלא הוי עומד בכה״ג דאיכ׳ אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא דנפיש וכדאמרינן לעיל דכל כה״ג לא הוי עומד ורב המנונא מאי קא מיבעיא ליה פיר׳ כיון דלא אפשר דמשכחת לה בנין שיהא נקרא עומד מרובה על הפרוץ א״כ מאי מיבעיא ליה אי חשבי׳ ליה כסתום או לא הכי קא מבעיא ליה כגון דמייתי מחצלת דהויא שבעה ומשהו וחקק בתוכה ג׳ פ׳ והניח למעלה ד׳ סתומים ולמטה כל שהוא ואוקמיה בפחות משלשה סמוך לקרקע פי׳ והג׳ טפחים הסתומים העמיד כלפי מעלה דהשתא הד׳ טפחים העליונים אינם מתבטלין משום אוירא דלעיל כיון שהם מרובין מן האויר שתחתיהן אדרבה אותו האויר שהוא ג׳ טפחים מתבטל דאיכא הכא עומד מרובה על הפרוץ אלא שהוא נתון בערב:

רב אשי אמר מחיצה תלויה קא מבעיא ליה. פי׳ שהיא גבוה מן הקרקע יותר מג׳ דנפקא לה מתורת לבוד והמחיצה גבוה עשרה והיא מרובה על הפרצה שתחתיה וקא מבעיא ליה מחיצה תלויה אם היא מתרת ביבשה והא מאי כלי כה״ג נמי במחיצת ערב היא נתונה והיינו לישנא דבעיא דיליה דאמר לעיל אלא שלא והיתה כוונתו משום גריעותא דמחיצת ערב שאלו היה סתום למטה פשיטא ליה אלא דין מחיצה תלויה בחורבא מיבעיא ליה מי אמרינן גוד אחית אם לאו ולפי פשוטו של לשונו של רב אשי נראה מדנקט רב המנונ׳ הכי קא מבעי׳ ליה דדוק׳ קא מבעיא ליה אבל אידך פשיט׳ דמחיצת ערב שמה מחיצה כמחיצת שתי או כעומד מרובה לרב הונא בריה דרב יהושע או בעומד כפרוץ לרב פפא דאי לא מאי דוחקיה לדחוקי לישנא דבעיא דלעיל ולאוקמה במחיצה תלוי׳ אלא ודאי כדאמרן. וכן פי׳ הראב״ד ז״ל ובמחיצה תלויה הא אמר לה רב לרבי טבלא שאינה מתרת אלא במים:

מתניתין מקיפין קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג׳ טפחים. פי׳ דה״ל לבוד בשיירא דברו דברי ר׳ יהודא פי׳ דסביר ר׳ יהודא דאע״ג דכה״ג מחיצה גמורה מן התורה דה״ל כאלו עומד כולו כיון דהוי בפחות מג׳ אפ״ה מחיצה גרועה ושל עראי כיון שאין בה אלא שתי בלבד ולפיכך לא התירו חכמים לטלטל בתוכה כשהיא יתירה יותר מבית סאתים אלא בשיירא ומיהו עד בית סאתים התירו לאחד או לשנים וכדאיתא בתלמודא להדיא דלא גרעא מחיצה זו שנעשית מע״ש לשם דיורין דשבת ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם שהתירוה עד בית סאתים ובשיירא מודה רבי יהודא שהתירו להם כל צרכן משום דבדין שיירא אוקמיה אדינא דאורייתא וכמה היא שיירא ג׳ אדם לכל הפחות כדאיתא בתלמודא וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה פי׳ שכן התירו אפי׳ ליחיד כל צרכו ואפי׳ יותר מבית סאתים דכיון שנעשו לשם כך עדיפי מקרפף שלא היקף לדירה ואמרינן בתלמודא שלא אמרו חכמים אלא ליחיד במדבר דומיא דשיירא אבל ביישוב לא התירו לו אלא בית סאתים כדקאמר רבי יהודא:

כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר׳ יוסי בר יהודה פריש בתלמודא דאפי׳ בשיירא קאמר שלא נתיר להן במחיצה זו כל צרכן אלא שש סאין בלבד ואם הם יותר נוסיף להן לפי חשבון זה כדבעי׳ למימר קמן בתלמודא אבל כשהם א׳ או שנים דלא חשיבי שיירא לא אסור להם אלא בית סאתים בלבד ונמצא כי ר׳ יוסי סבר לה כאבוה בדין יתיד ופליג עליה בשיירא כי ר׳ יהודא מתיר בשיירא כל צרכו ואפי׳ יותר מבית סאתיים כדמוכח בתלמודא להדיא וכדבעי׳ לפרושו התם ונראה ודאי שלא נאמרו דברי רבי יוסי בר יהודא על דברי רבי יהודא וחכמים דא״כ למה ליה לאורוכי לישניה ליתני רבי יוסי בר יהודא אומר אינה מחיצה אלא ודאי בעלמא איתמרא בפלוגתא דידיה ורבנן בתראי ורבי כתבה הכא משום דידע דרבי יוסי ורבי יהודא ורבנן בתראי פליגי אהדדי ופליגי על ת״ק ורבי יהודא והראב״ד ז״ל פירש כי רבי יוסי ברבי יהוד׳ בא לפרש דברי אביו שלא תאמר שלא חלק ר׳ יהודא אלא בקנים או בחבלים דגריעו בא ופירש לך שאפילו היא מחיצ׳ של קורות אם אינה שתי וערב אינה מחיצה ונכון הוא ומיהו מודה רבי׳ ז״ל כי רבי יוסי חולק הוא על אביו בדין שיירא דהא בתלמודא מוכח הכי להדיא:

וחכמים אומרים אחד משני דברים. פירש דסגי לן במחיצה של ערב או של שתי אפילו ליחד להתיר לו כל צרכו ופרישנא בתלמודא דרבנן בתראי לטפויי מילתא אתו על רבנן קמאי דאפילו ביישוב נתיר גם ליחיד לתת לו כל צרכו במחיצה זו ואפי׳ יותר מבית סאתים מה שאין כן לרבנן קמאי דלא שרו ליחיד אלא במדבר נמצאת אומר כי ד׳ מחלוקות בדבר לדברי ר׳ יהודא בשיירא כל צרכן אבל ביחיד לא התירו אלא בית סאתים ורבנן קמאי שרו אפילו ליחיד כל צרכו במדבר אבל לא ביישוב אלא בית סאתים בלבד ורבי יוסי בר יהודא אפילו לשיירא אינו מתיר אלא בית שש סאין או לפי חשבון זה אבל לא כל צרכן ורבנן בתראי שרו אפי׳ ליחיד כל צרכו ואפילו ליישוב וכל מאי דשרו הני תנאי והוא במחיצת של קניס או חבלי׳ שהם בפחו׳ מג׳ טפחים או אפילו בעומד מרובה על הפרוץ לרב הונא או בעומד כפרוץ לרב פפא לפום מאי דפרישית לעיל גבי בעיא דרב המנונא והא דנקט תנא כשהיה בפחות מג׳ משום דברי רבי יהודא ורבי יוסי בנו שלא התירו ליחיד אפילו בכיוצא בזה אלא עד בית סאתים והלכת׳ כוותייהו בהא כדאיתא אבל בשיירא קיימא לן כרבנן דהא רבי יהודא בהא קאי כוותייהו וכדאיתא בתלמודא וכל מה שנתנו בכאן במחיצות אלו ה״ה לקרפף שלא הוקף לדיר׳ דחד גוונ׳ הוא וכן מפורש בתוספתא והכי נמי מוכח בפרק כל גגות גבי גג גדול שנפרץ לגג קטן וכדבעי׳ לפרושי התם בס״ד והא דאמרינן לעיל שכתב כל או נקט כו׳ וכן כל מקום שאמרו בקרפף שלא התירו אלא בית סאתים זהו ביחיד אבל ברבים מותר שש סאין לר׳ יוסי בר יהודא וכל צרכן לרבנן ורבי יהודה ומיהו מודו רבנן בקרפף שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים דמתניתא דאיפכא בהכי לא אוקימנא בשום דוכתא דבהיין דלא כרבנן:

גמרא בשיירא אין ביחיד לא. פי׳ דקס״ד דר׳ יהודא לא שרי מידי ביחיד ע״י מחיצה זו ורמינן עלה מדתניא שלא התירו ליחיד אלא בסא׳ הא בית סאתים שרו ליה ופרקי׳ שלא נצרכה הארת במשנתינו בשיירא דברו אלא ליתן להם כל צרכן לומר דווקא לשיירא אבל ליחיד אינן נותנין לו אלא בסא׳ ומהכא שמעי׳ להדיא דבשיירא מודה ר׳ יהודה לרבנן לתת להם כל צורכן וזה פשוט. והא תניא וכו׳ יחיד נותנין לו בי׳ סאתים וקל שני פי׳ נותנין להם ב״ס בלבד בין שצריכין יותר או שאינם צריכין כ״כ שלשה נעשו שייר׳ נותנין להם בית שש סאין לפום פשט׳ הוא דמילת׳ פסיקת׳ קתני פי׳ בין שהם צריכי׳ יותר או שאינם צריכין כ״כ לא לגרע להם מחשבון זה ואפי׳ די להם בג׳ סאין דאיכא פנוי יותר מבית סאתי׳ והכי משמע מדנקיט לה סתמ׳ ורבנן הו׳ דחיישי שלא יהא פנוי בי׳ סאתים ולפי זה נמצאו בדברי ר׳ יוסי קולא וחומרא גבי שיירא מדרבנן כי הוא מתי׳ להם שש סאין ואפי׳ יש שם פנוי הרבה ואינו מתיר להם יותר מבית שש סאין ואפי׳ הם צריכין יותר ואלו רבנן יתירו כל צורכן ואפי׳ כור וכוריים ולא יתירו פנוי בית סאתים. ומיהו מסתברא דלא מפשי׳ פלוגתא ולא יתיר אף ר׳ יוסי בר יהודא פנוי בית סאתים וסיפא דברי הכל הוא והא דנקט שש סאין כשהם צריכין לכולם או ליותר מד׳ סאין לכל הפחות והכי משמע לקמן בסוגיין במימרא דרב:

שבקת רבנן ועבדת כרבי יוסי הדר אוקים אמורא עליה כו׳ יש שפירשו דמעיקר׳ היה סובר דאמרי׳ הלכ׳ כר׳ יוסי משו׳ דנימוקו עמו ואפי׳ היכא דפליג על רבנן ומתמהו עלה דבהדי רבנן לא מהני ליה נימוקו והדר ביה וליתא דרבי יוסי לחוד ור׳ יוסי בר יהודה לחוד וכדמוכח במסכ׳ שבת ובמס׳ נדה גבי טביל׳ בזמנה מצוה אלא הכא משו׳ דהוה מסתבר ליה טעמא דר׳ יוסי בר יהודא.

ממשנתנו למדת שכל מחיצה העשויה בשתי ר״ל כדרכה פרצה שלה כשרה בעומד כפרוץ שהרי אמרו ובלבד שלא יהו פרצות יתרות על הבנין שסתם כלים קרויה מחיצה שתי שהרי כדרכן הם עומדים על הקרקע אבל במחיצת ערב כגון היקף חבלים לא למדנו אם פרצה [כעומד] כשרה בו שהרי משנת חבלים אעפ״י שפרוץ שלה מרובה כל פחות משלשה כלבוד דמי כמו שביארנו. ושאלוה בגמרא ובאו ללמדה ממה שאמרו שיעור חבלים עבין יתר על טפח ואם פרצה אינה פוסלת בו מה אנו צריכים לחבלים גסים שיהא בעובי שלשתן [יתר על] טפח (יתר) יעשה אויר פחות משלשה וחבל משהו ואויר פחות משלשה וחבל משהו ואויר פחות מארבעה בעומד ששה. ונדחית ראיה זו שהרי פרצה זו אינה נתרת בעומד מרובה שאם יעמידנה מלמטה הרי גדיים בוקעין בה (ואעפ״י שהיא ברחב שלשה מכל מקום אין כל המחיצות כן שהרי לבוד מכשירן) ואם יעמידנה מלמעלה הרי אויר מכאן ומכאן ואוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא מבטיל ליה אחר שאין כאן עומד בארבעה טפחים ואם מעמידה באמצע הרי אין עומד מרובה אלא משתי רוחות עד שפרשו שאלתו כגון שהביא מחצלת שבעה ומשהו והעמידו בפחות משלשה והרי היא מחיצה עשרה וחקק בה לצד ראש המחצלת תחת מסגרתה שלשה טפחים ונשאר מסגרתה למעלה להשלים עשרה והמסגרת מחוברת בצדדין והרי כאן פחות משלשה למטה שהוא כלבוד ומחצלת ארבעה טפחי׳ הרי שבעה טפחי׳ עומד פחות משהו והמסגרת משלמת אותו משהו ונשאר בה שלשה שלמים פרוץ שאין כאן אויר אלא לצד אחד והעומד מרובה מצד אחד. וחזרו עוד לומר שלא שאל אלא מחיצה שלימה של עשרה טפחי׳ אלא שהיא תלויה והוא שגבוהה מן הקרקע שלשה והשיבוהו שאינה מתרת אלא במים להתיר (מלואן) [למלאות] כגון גזוזטרא ומלמעלה מן הים אבל פרצת ערב לא נשאלה לא הובררה. ופסקו בה גדולי המפרשי׳ שאין פרצה פוסלת בה בעומד כפרוץ ודין ערב ודין שתי אחד הוא:

זה שאמרו יחיד נותנין לו בית סאתים יש מפרשים בית סאתים לכל אחד ואחד על הדרך שביארנו במשנה וגדולי הפוסקי׳ פרשו שמועה זו בהיקף העשוי לאויר ואינה מוקפת שתי וערב אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ומכל מקום יש (מוקף לאויר) [לומר] שלא להתיר אלא בבית סאתים אף בשתי וערב שהרי במסכת סוכה באילן המסך העמידוהו בהוצא ודפנא שהוא שתי וערב והקשו שם אם כן מחיצה מעליא היא כלומר והיאך אין מטלטלין בה אלא כבית סאתים ותירצו משום דהוי מחיצה שתשמישה לאויר וכן במסכתא זו אמרו אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר וחצר אף בת עשרה כורים מותר ודירה שתשמישה לאויר כבורגנין שבשדות יתר מבית סאתים אסור אלמא שאף בשתי וערב נאסרו וכן בגנה וקרפף אלא שיראה בפירוש דבריהם או זה או זה והענין שכל שהוקף לדירה אעפ״י שאינו מקורה הואיל והוקף לדירה ר״ל לכניסה וליציאת אדם תמיד כגון דיר וסהר ומוקצה וכן חצר שלפני בתים ורחבה הסמוכה להם אפי׳ בת עשרה כורים מטלטלין בהם ואם הוקף לדירה כגון גנות ופרדסי׳ ורחבה שאחורי הבתים אחר שאין עשויות לדירה ודירה שתשמישה לאויר אפי׳ היתה מקורית ואפי׳ בשתי וערב הואיל ולא נעשית אלא לשמירת מה שחוצה להן כגון צריפין ובורגנין אין מכשירין אלא בבית סאתים וכל שהקפה יתר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות ואף בזו יש אומרי׳ שאם הוקף לשם שבת ובמחיצת שתי וערב מותר אף ביתר מבית סאתים ומחיצות שתי או ערב לבד אף לדירה אין מטלטלין בהם אלא בבית סאתים ושיעור בית סאתים הוא מאה על חמשים כחצר המשכן שנקרא חצר כעמודים וקלעים כהיקף הולכי מדברות. ומשם למדנו שכל היקף שלא לשם דירה מותר עד בית סאתים ורבועם שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים והשירים הוא ארבעה טפחים כמו שיתבאר. ומכל מקום יחיד בכל שהוקף שלא לשם דירה נותנין לו סאתים שנים נותני׳ סאתים לכל אחד שלשה הרי הן שיירא ונותנין להם כל צרכן. ויש מפרשי׳ שנים נותנין להם סאתים דוקא בין שניהם והראיה מה שאמרו בסוגיא זו שלשה הרי הן שיירא ונותנין להם בית שש. ולשיטה ראשונה אף בלא תורת שיירא אתה נותן להם בית שש אלא שאף לשנים אין נותנין אלא בית סאתים וכן עיקר. וכבר ביארנו שכל שהכשרו בבית סאתים פירושו בששבת בתוכו:

תוספות בד"ה אי מוקי לה כו' ופחות מג' וחצי וחבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח ומשהו כו' עכ"ל דוקא בכה"ג קשיא ליה דהעומד דלמעלה יותר מפרוץ דלמטה וליכא למימר אתי אוירא כו' אבל אם היה פרוץ דלמטה שגה כעומד דלמעלה דהיינו פחות מג' וחבל משהו בי מצעי ג' טפחים וחצי טפח ואח"כ חבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח לא קשיא ליה דכיון דעומד לא הוה מרובה מן הפרוץ אמרי' שפיר אתי אוירא דהאי כו' כדאמרינן לעיל גבי ויעשה פס אמה וירחיק כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה אי מוקי לה וכו' דאכתי נעביד פחות מג' וכו'. דהשתא לפי חשבון זה הוי עומד העליון יותר על הפרוץ האמצעי משהו דהחבל משהו שעל האויר האמצעי חשבינן נמי לצירוף עומד העליון ונמצא העומד העליון יותר על האויר האמצעי במשהו וצ"ע דלעיל בדף י' ע"ב חשיב עומד מרובה משני רוחות ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וכו' בתרתי דקאמר ש"מ עומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד ומשני לעולם אימא לך הוי עומד דשאני הכא דאתא אוירא וכו' והכא פירשו התוס' דעומד מב' רוחות לא הוי עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ורהאי גיסא וכו' וי"ל דלעיל הכי קאמר לעולם אימא לך וכו' ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא וכו' פי' ודוקא גבי האי עומד משתי רוחות דאיכא למימר דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' לא הוי עומד אבל בעלמא היכא דליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא וכו' אפי' עומד מב' רוחות הוי עומד והכי פירשו התוס' לפי שינוייא דלעיל ודו"ק:

גמ' פחות מד' אמות לבוד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה זה למעלה כו' מן השני האוירין עד סה"ד הוא נמחק:

בד"ה ומקיפין כו' מחיצה של שתי כו' כצ"ל:

גמרא אמר אביי כו' ומודו רבנן כו' ד' חשיב כו' רבא אמר כו'. עמש"כ בס"ד בפ"ד דכלאים מ"ד הגה"ש ציין כעין זה בב"ק ושכח עוד ג' מקומות (יבמות קג נדרים מד זבחים קג ב):

שם בשיירא אין ביחיד לא והתניא כו' עד סוף הסוגיא. הן לפי המתבאר בסוגיא הוא דלכ"ע אפי' לרי"ה ולר"י בנו נותנין ליחיד ב"ס כי פליגי רי"ה וחכמים שלו ליתן לו (ר"ל ליחיד בדרך) כ"צ דלר"י א"נ ולחכמים נותנים ולשיירא אף לרי"ה נותנים כ"צ ור"י בנו סובר דאף לשיירא א"נ רק לכ"א ב"ס ולרבנן דיליה אף ליחיד בישוב נותנים כ"צ לכן לא עמדתי ע"ד הרי"ף והרא"ש שפסקו בסוף הסוגיא כרבנן בתראי ולדידהו אפילו יחיד בישוב נותנין לו כ"צ והביאו ג"כ להא דדריש ר"נ משום ר"ש יחיד נותנים לו ב"ס כו' וכ"פ הטוש"ע בסי' ש"ס וכן הרמב"ם בפירושו כתב בסה"פ ואין הלכה כרי"ה ולא כר"י כו' ובתחלה כתב להא דר"נ וכן הרע"ב אחריו פסק כרבנן בתראי ואח"כ הביא להא דר"נ ויש לי לדבר בזה הרבה אלא שא"כ מקומו:

גמ' אמר אביי מדרישא. כעין זה בב"ק דף מ ע"ב:

אתאן לרשב''ג וכו'. כלומר עד ד' ולא ד' בכלל דהא תנא בבא אחריתי כל שהוא ד' ומד' עד י' אמות. אתאן לרשב''ג דקא מפליג נמי בין פחות מד' לד': ה''ג דאי רבנן מג' ועד ד' ג' וד' חד הוא. מג' ועד ד' בתמיה היכי מפליג ד' מג' דקתני עד ולא עד בכלל דתני סיפא כל שהוא ד' כו' הא לרבנן ג' וד' חד הוא: הני מילי למעלה. כעין קורה: מתני' מקיפין ג' חבלים. אשיירא שחנתה בבקעה קאי: זה למעלה מזה. על גבי יתדות סביב מן התחתון לקרקע פחות מג' והוי כולו עומד דכלבוד דמי וממנו לאמצעי פחות מג' הרי ששה עומד פחות ב' משהויין בשני האוירין ומאמצעי לעליון פחות משלשה הרי בשלשה אוירין תשעה עומד פחות שלשה משהויין: שיעור עובי החבלים יותר על טפח. שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים: ומקיפין בקנים. נעוצים ועומדים זו היא מחיצה של שתי אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב: בשיירא דברו. הקילו אצלו שאינן צריכים אלא או שתי או ערב שתי כגון קנים ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא הקילו עד שיהא בה שתי וערב: כל מחיצה שאינה כו'. רבי יוסי פליג עליה דאבוה דמתניתין וקאמר דאפילו לשיירא בעינן שתי וערב: אחד משני דברים. או שתי או ערב: גמ' הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד. אע''ג דאיכא פרצות כדתנן לעיל ולא יהו פרצות יתירות על הבנין וסתם כלי בהמה של שתי הוא שעומד על גבי קרקע: בערב מאי. מחבלים דמתני' ליכא למילף הכשירה דהתם כולו עומד הוא דכלבוד דמי: לעביד. אויר האחד פחות משלשה וחבל משהו וכן שני דהוי להו ששה עומד והאויר השלישי פחות מארבעה וחבל משהו ותיתכשר פירצת הד' בעומד של ששה: שהגדיים בוקעין בה. ואפילו למעלה ממנו עומד י' טפחים שלימין הא קיימא לן מחיצה תלויה אינה מתרת: עילאי. באויר השלישי שהוא עליון: אתי אוירא. דמן החבל ולרקיע: ודהאי גיסא. שממנו ולאמצעי דהוי נמי אויר כיון דהוי יותר משלשה ומבטיל ליה לחבל ואין כאן אלא ו' תחתונים: ואי מוקי לה באמצעי. אין כאן עומד מרובה על הפרוץ אלא אם כן תצרף שתי רוחות לבטלו: אלא. כיון דלא משכחת לה רב המנונא הכי קמיבעיא ליה: ושבק בה ד'. שלימין למעלה ומשהו למטה: ואוקמיה. להך גיסא דמשהו פחות מג' סמוך לקרקע דהשתא הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד מרובה על האויר דתותיה מיניה: מחיצה תלויה מיבעיא ליה. מחצלת עשרה שהגביהה מן הקרקע שלשה או יותר מיבעיא ליה לרב המנונא אי מבטל העומד לפרוץ שמתחתיו הואיל ופחות ממנו או לא: אלא במים. להתיר למלאות כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן המים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:): כל מחיצות שבת. בהנך מחיצות רעועות שהן דשתי או דערב קאמר שהתירום לרבים ע''י הדחק: לא התירום ליחיד. אי הקיף בהן יותר מבית סאתים ואף על גב שהוקף לדירה שהרי לדור בהן בלילי שבת הקיפום מערב שבת הא בית סאתים מיהא שרי: ליתן להן כל צרכן. דהא דקאמר רבי יהודה בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה הואיל ולדירה הקיפה ובהא שיירא עדיפא. דיהבינן להו כל צרכן: לחבלים. מותר בהיקף חבלים אע''פ שאין כאן אלא ערב: נותנים לו בית סאתים. במחיצה זו אבל במחיצה מעלייתא כמה דבעי: שלא יהא בית סאתים פנוי. שלא יקיפו יותר מכדי צרכן בית סאתים: ליתן להם כל צרכן. הא דקאמר רבי יוסי דמתני' דאינה מחיצה אינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא:

והלכתא כרב פפא. אין לתמוה דהכא קי''ל פרוץ כעומד מותר ובפ''ב דחולין (ד' כט.) מסיק לכ''ע מחצה על מחצה אינו כרוב ומייתי עלה ההיא דתנור והכא לא מייתי לה ושמא יש לחלק בין מחיצות לאיסור וטומאה: אי מוקי לה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות. ולא הוה ליה עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי וקשה להשר מקוצי דאכתי נעביד פחות מג' וחבל משהו ופחות מג' וחצי וחבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח ומשהו ולמה לי עוביו יתר על טפח ושמא בענין זה אתי למיטעי: