חולין כז ע"ב

דף כז - ב

וממשיכה הגמרא לדון: ופדר קמא דכתב רחמנא בקרבן שור, למה לי? שהרי הברייתא לא הסבירה אלא מפני מה הוצרכה התורה לפרט את הראש, אך לא הסבירה מדוע פירטה התורה את הפדר, והרי הוא בכלל הנתחים המופשטים?

ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: כיצד הוא עושה את הקטרת הראש?

חופה את הפדר על בית השחיטה [מכסה עם הפדר את מקום השחיטה], ומעלהו על האש שעל המזבח, וזהו דרך כבוד של מעלה, שלא יהיה מקום החתך נראה מלוכלך בדם. ודבר זה למדנו מהפדר האמור בפרשה הראשונה, סמוך לראש.

ומביאה עתה הגמרא ברייתא אחרת, שבה מובאים דברי רבי אליעזר, שלמד ממקום אחר שהשחיטה היא מהצואר.

והאי תנא מייתי לה מהכא:

דתניא: נאמר בסוף הפרשה המדברת על טומאת נבלה, "זאת תורת הבהמה והעוף" [ויקרא יא מו] הקישה התורה את הבהמה אל העוף לענין הטומאה.

וכי באיזו "תורה" של טומאה שוותה בהמה לעוף, ובמה עוף שוה לבהמה? והרי אין טומאתם שוה.

כי בהמה, מטמאה נבלתה את האדם, הן במגע, כשנוגע בה, והן במשא, שאם נושא אותה היא מטמאתו אף בלי נגיעה בה. ואילו עוף אינו מטמא כשהתנבל, לא במגע ולא במשא.

ולעומת זאת, עוף, טומאתו חמורה מטומאת בהמה, שכן בשעה שהוא מתנבל הוא מטמא טומאה חמורה, בכך שהוא מטמא אפילו את הבגדים של האדם האוכל את נבלתו, אבית הבליעה, בשעה שנבלת העוף נמצאת בבית בליעתו של האדם.

ואילו נבלת בהמה, אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה. שאם תחבה לו חבירו לבית הבליעה, הוא אינו נטמא כלל, ואף בטומאת מגע אינו נטמא, כי מגע זה הוא מגע בית הסתרים ^[20].

ואם כן, באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?

לפי שלא מצאנו כתוב בתורה במפורש מצות שחיטה בעוף, ולכן, בא ההיקש לומר לך, מה בהמה יוצאת מידי טומאה מידי ואיסור נבלה בשחיטה, כדכתיב "ושחט את בן הבקר", אף עוף חולין יוצא מידי טומאתו ואיסורו בשחיטה. ומוסיפה הברייתא: אי [שמא נאמר] מה להלן, בבהמה, אין היא ניתרת אלא ברוב שנים, ולא בסימן אחד, אף כאן, בעוף, הוא ניתר רק ברוב שנים?

תלמוד לומר "זאת תורת", למעט את ההיקש, ולומר שאין שחיטת עוף דומה לשחיטת בהמה בכל דבר, אלא בעוף די בשחיטת סימן אחד.

רבי אליעזר אומר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? אלא לומר לך, מה עוף קדשים שמצותו במליקה הכשרו מן הצואר שחותך את הסימנים, אף בהמה הכשרה מן הצואר בחתיכת הסימנים, ואין הבדל בין חולין לקדשים בבהמה ^[21]. אי מה להלן במליקה הוא מולק ממול עורף שהוא מאחוריו של העוף ^[22], אף כאן בשחיטה ישחוט ממול עורף ולא מלפניו, תלמוד לומר "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" [ויקרא ה' ח'] מיעטה התורה ואמרה שדוקא ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף, מכאן שהשחיטה היא מהצואר.

והוינן: ורבי אליעזר, האי "זאת", שדרש אותו תנא קמא, ^[23] מאי עביד ליה [איך הוא דורשו]?

ומשנינן: כשם שלפי תנא קמא למדנו מ"זאת" שלא צריך לשחוט שני סימנים בעוף כבהמה, כך לרבי אליעזר אי לאו "זאת", הוה אמינא נקיש בהמה לעוף לכל דבר ונאמר: מה חטאת ^[24] העוף די בה במליקת סימן אחד, שנאמר "ומלק את ראשו ולא יבדיל", אף בשחיטת בהמה די בסימן אחד, כתב רחמנא "זאת" למעט את ההיקש ולומר שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה.

ועתה הגמרא מביאה תנא שלמד כתנא קמא, שעוף טעון שחיטה, אך למד בדרך אחרת שהוא טעון שחיטת סימן אחד בלבד ^[25].

תני בר קפרא: נאמר "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" [ויקרא יא מו]. הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ^[26] הקרואים "נפש חיה הרושמת במים", להגיד שהעוף אמצעי ביניהם בדינו.

לחייבו בשחיטת שני סימנים, אי אפשר, מפני שכבר הוקש לדגים, הפטורים מן השחיטה לגמרי.

לפוטרו בלא כלום כדגים, אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה.

הא כיצד? - הכשרו בסימן אחד. והוינן בה: דגים, דלאו בני שחיטה נינהו, מנלן? מנין לנו שלא הוקשו הדגים לבהמה ועוף כדי לחייבם בשחיטה? ^[27]

אילימא, שמא נאמר, משום דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם, אם את כל דגי הים יאסף להם" [במדבר יא כב], הרי שבאסיפה בעלמא סגי להו [באסיפה בלבד די להם] לדגים ואינם צריכים שחיטה.

אלא מעתה, גבי שליו שגם בו כתוב לשון אסיפה, דכתיב "ויאספו את השליו" [במדבר יא לב], האם הכי נמי נאמר דלאו בשחיטה היו אוכלים אותו? ! והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה. ובהכרח, לא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט את הדבר הנאסף.

ומתרצינן: התם, בפסוק "ויאספו את השליו", לא כתיבא אסיפה במקום שכתוב שחיטה דבעלי חיים אחריני, ולא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט ^[28].

אבל הכא, בפסוק "אם את כל דגי הים יאסף", כתיבא אסיפה במקום שכתוב שחיטה דבעלי חיים אחריני, שהרי נאמר שם "הצאן ובקר ישחט להם", ומכך שהתורה חילקה ביניהם, וכתבה לשון שחיטה בצאן ובקר ולשון אסיפה בדגים, משמע שאין הדגים טעונים שחיטה ^[29].

דרש עובר גלילאה, מבני הגליל: מפני מה נשתנו בעלי החיים בדין השחיטה?

בהמה - שנבראת מן היבשה בלבד, וחיותה בריאה וחזקה כי היא באה מדבר חזק, ^[30] לפיכך הכשרה הוא בשני סימנים. דגים - שנבראו מן המים בלבד, וחיותם חלשה, הכשרן ב"ולא כלום", כמו פירות.

עוף, שנברא מן הרקק, שיש בו תערובת עפר ומים - הכשרו בסימן אחד.

אמר רב שמואל קפוטקאה: תדע שכן הוא, שהעופות נבראו גם מהמים, ^[31] שהרי יש לעופות דמיון מסוים לדגים, בזה שעופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים.

במסכת בכורות [ה א] מובאות שאלות ששאל קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל ^[32] על סתירות שיש, לכאורה בתורה, כדי לקנטרו. וכן התשובות שהשיבו רבן גמליאל. והגמרא כאן מביאה שאלה ותשובה אחת הקשורה לעניננו. ^[33]

ועוד שאלו: כתוב [פסוק] אחד אומר "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ" [בראשית א כ]. אלמא, ממים איברו, משמע שהעופות נבראו מהמים. ומאידך, כתיב בפסוק הקודם "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". אלמא, מארעא איברו, משמע שהם נבראו מהארץ!

אמר לו רבן גמליאל: מן הרקק [תערובת עפר ומים] נבראו.

ראה רבן גמליאל את תלמידיו מסתכלים זה בזה, ותמהים על התשובה.

אמר להם רבן גמליאל: וכי קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש ועניתי לו תשובה לא נכונה? ^[34] אלא אכן מן המים בלבד נבראו, כמשמעות הפסוק האחד. ולמה נכתבו העופות בפסוק האחר יחד עם החיות שנבראו מהארץ? מפני שכתוב שם בהמשך הפסוק שהקב"ה הביאן אל האדם עם החיות לקרות להן שם, שכך כתוב בפסוק "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". וחלק הפסוק "ואת כל עוף השמים" מתייחס רק למה שכתוב "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו".

ויש אומרים, בלשון אחר שהובא קודם, שעוף השמים מוזכר בפסוק רק לענין קריאת שמות, אמר רבן גמליאל לאותו הגמון.

ובלשון הראשון, שמשמע ממנו שהעופות נבראו מהרקק, אמר להן לתלמידיו, כשראה שהם תמהים. מפני שנראה שהאמת היא שהעופות נבראו מהארץ, משום דכתיב "עוף השמים" על בהמשך למילה "ויצר", ולא משמע ש"עוף השמים" לא מתייחס לתחילת הפסוק. ^[35] ועתה, הגמרא מביאה דעה החולקת על הברייתות דלעיל, שדרשו מהיקש שעוף חייב בשחיטה. ולפי דעה זו, מדאורייתא אין חיוב שחיטה בעוף ^[36].

אך גם לפי דעה זו יש דין נבלה בעוף, והיא מטמאה את בגדי האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה, מן התורה. אלא שהתורה מדברת בעוף שמת או שהרגוהו שלא על ידי חתיכת הסימנים, אבל אם חתכו את סימניו אלא לא שחטו אותו כהלכות שחיטה, הוא מותר באכילה, ^[37] ואפילו אם עשו בו נחירה, דהיינו שקרעו את הסימנים לאורכם, מהנחירים עד החזה. ^[38]

אמר רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה. שנאמר "ואיש אשר יצוד ציד חיה או עוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר" [ויקרא יז יג]. לא אמרה התורה "ושחט" אלא "ושפך", לומר, כי בשפיכה של דמו בעלמא סגי.

ומקשינן: אי הכי, חיה נמי לא צריכה שחיטה מהתורה שהרי גם עליה כתוב "ושפך"!

ומתרצינן: חיה ^[39] - איתקש לפסולי המוקדשים. שהרי אמרה התורה בבהמות שהוקדשו ונפל בהם מום "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" [דברים יב טו], הקישה התורה את החיה לבהמה לענין שחיטה.

ומקשינן: עוף נמי איתקש לבהמה, דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף" ^[40]!

ומתרצינן: הא כתיב "ושפך את דמו", ואם נלמד מההיקש שהעוף חייב בשחיטה, יקשה למה לא כתבה התורה בעוף "ושחט" אותו.

ומקשינן: ומאי חזית דשדייה ליה על עוף, שדייה אחיה! [מה מכריח אותך לתת את לשון "שפך" על עוף ולא על חיה], הרי שניהם הוקשו לבהמה!? ^[41]

ומתרצינן: מסתברא כי כך יש לומר, משום דסליק מיניה [מפני שהמקרא עולה וגומר דבריו מהעוף] וסומך אותו ל"ושפך", שכן כתוב "ציד חיה או עוף, ושפך".

ומביאה הגמרא סימן למקור הקושיות על רבי יצחק בן פנחס:

סימן: נתנבל, דם, במליקה.

מיתיבי על רבי יצחק בן פנחס מהמשנה: השוחט ונתנבלה בידו בלי כוונה, או הנוחר והמעקר [עוקר את הסימנים ממקומם] בכוונה, פטור מלכסות את הדם, מפני שהתורה אמרה בכסוי הדם "חיה או עוף אשר יאכל", ולא דם נבילה.

ומוכיחה הגמרא: ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה, הרי נחירתו של העוף זו היא שחיטתו ומתירתו באכילה, ואם כן ליבעי כסוי! ואף שהעוף אסור באכילה מדרבנן, אין להקל ולפוטרו מחיוב כסוי דאורייתא! ^[42]

ומתרצינן: מי סברת [האם אתה סבור] שהמשנה עוסקת בעוף? לא, המשנה מדברת בחיה, הטעונה שחיטה מהתורה.

תא שמע מברייתא דלא כרבי יצחק בן פנחס: השוחט ואינו רוצה לאכול את הבשר, היות ואינו צריך אלא לדם, בכל זאת חייב לכסות את הדם, ולא יוכל להשתמש בו. ^[43] כיצד הוא עושה? או נוחרו או עוקרו, ונפטר בכך מכסוי הדם, כיון שהבשר אסור באכילה.

ופדר קמא דכתב רחמנא. דאמר את הראש ואת הפדר. לזו צריך דחופה את הפדר כלומר את החלב אשר על הקרב:

בהמה מטמאה במגע ובמשא. כלומר כשהיא נבלה ועוף אינו מטמא כו' עוף מטמא בגדים אבית הבליעה דאוקימנא והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו בעוף דאינו מטמ' בגדים אלא בשעת אכילה ואיזו היא בשעת אכילה כשהיא אבית הבליעה אבל לא קודם ולא אחר כן אינו מטמא בגדים כו' ת"ל זאת בשנים כלו' הבהמה וזה יש דינה כלומר עוף:

^א)אולי צ"ל רא"א באיזה תורה שוותה בהמה לעוף. כלומר באיזה דין שוותה. מה עוף כו': ור' אלעזר מה עוף הכשירו בסי' אחד מן הצואר כלומר במליקה כך בהמה הכשירה מן הצואר כלומר בשחיטה:

ת"ל ראשו של זה במליקה ואין ראשו של אחר כלומר ולא של בהמה. ור' אליעזר דלא יליף מוזאת מאי עבדי ליה. זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ועכשו הטיל הכתוב עוף בין הבהמה לדגים. הכא לא כתיב אסיפה במקום שחיטה אחריני כלומר בשליו דמשמע דבשחיטה הם אבל הכא בדגים בצאן [כתיב] שחיטה לבד ובדגים אסיפה לבד. מן הרקק מים ואדמה מעורבין זה בזה:

ועוד שאלו קונטרקוס ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי שאלות מרובות ועוד שאל שאלה זו. ולמה הביאן אל האדם לקרות להם שם כלומר מן המים נבראו. ואם תאמרו למה נאמר ויצר ה' אלהים מן האדמה ועוף בכלל לא נכללו עופות עם הבהמה אלא לקרות להם שם משום דכתיב על ויצר כלומר בלשון ראשון אמר להן לתלמידיו כלומר מן הרקק נבראו משום דכתיב על וייצר כלומר ויצר ה' אלהים מן האדמה וכתיב ועוף יעופף על הארץ ולא כתב מן הארץ אלמא ממיא נבראו והשתא דכתב על ויצר ש"מ מן הרקק נבראו. חיה איתקש לפסולי המוקדשין דכתיב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף חיה בשחיטה. מיסתברא משום דסליק מיניה כלומר דסליק קרא מעופות דכתיב או עוף ושפך כלומר ששפך סמוך לעוף. מי סברת בעוף לא בחיה כלומר הנוחר והמעקר

פטור מלכסות דנחירתו לאו זו היא שחיטתו:

מיתיבי השוחט וצריך לדם חייב לכסות. עכשיו כיצד הוא עושה דיהא פטור נוחרו או עוקרו. מאי לאו בעוף דקא בעי לדמיה לייניבא כלומר עש והיאך אמרת דנחירתו זהו שחיטתו וחייב לכסות:

אין שחיטה לעוף מן התורה. יפה פירש"י ז"ל לומר שאין נחירה ועיקור פוסל בו וכ"ש שהייה חלדה והגרמה ודרסה ובלבד שתהא שחיטתו מן הצואר בסי' וכדאמרינן הכא נמי נהי דכיון דתבר לה שדרה ומפרקתה הו"ל טרפה אלמא יש שחיטה לעוף מן הסי' ועוד שהרי הקיש הכתוב עוף לבהמה וע"כ מה בהמה שחי' מן הצואר אף עוף שחי' מן הצואר ולא פליג ר' יצחק בר' פינחס אכולהו תנאי דלעיל דאי הכי היכי אמרינן בגמ' מאן תנא דפליג עליה דר' אלעזר הקפר האי תנא הוא.
ועוד אמרינן במנחו' (מה,א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו לא ליחייבו כלל קמ"ל אלמא מליקה נבלה או טרפה וליכא מאן דפליג שעל דבר זה לא נגנז ס' יחזקאל כדמפורש התם ומיהו איכא למימר ולמידק מהא דתנן במס' נזיר דאינו מדיר בנו בנזיר ומפורש בגמ' ר' יוחנן אמר הלכה ר' יוסי בר חנינא אמר כדי לחנכו במצות בשלמא לר' יוחנן משום הכי אכלי כהני מליקה אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכלי כהני מליקה ומהדר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלמא אפי' מליקה נמי שריא מדאורייתא.
ואיכא למימר דה"פ: דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפשר שמחזי' סי' לאחורי העורף ומולק בצפורן ואח"כ חותך שדרה ומפרקת ואלו למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה לא משכחת לה לעולם שתהא מותרת.
והא דאמרי' מלמד שנצטוה משה על רוב א' בעוף דאלמא סבר ר' יש שחיטה לעוף מן התורה קשיא דהתם במסכת נזיר אמרינן עלה הא דר' ות"ק דידיה דכ"ע לחנכו במצות וא"כ היכי אכיל כהן מליקה הא איכא דרסה והא בצפורן מחוב' שחיט ולר' שחיטה בתלוש וי"ל מביא חטאת ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא א"נ ההיא דחיה בעלמא היא.

הכא כתיבא אסיפא דידהו במקום שחיטה דאחריני. ואם תאמר חגבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאיתא בכריתות (כא, א) מנא לן. כתב הרב בעל ההלכות וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ג) משום דכתיב (ישעיה לג, יד) אסף החסיל. ואינו מחוור דהא אמרינן הכא דלא גמרינן אלא מאסיפה דכתיבא גבי שחיטה דאחריני. והתם ליכא גבי שחיטה דאחריני. ול"נ משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו וכל דלא אסרה תורה בלא שחיטה בכלל היתר הוא, והא דשיילינן הכא דגים גופייהו מנא לן, היינו משום דכתיבי גבי צאן ובקר וחיה דבעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין, ועוף נמי למאן דאמר יש לו שחיטה מן התורה דכתיב (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה והעוף, אבל חגבים מנא תיתי כנ"ל.

נוחרו או עוקרו מאי לאו בעוף. פירוש משום דתני ליה בלשון זכר. ואי בחיה הוה ליה למיתני נוחרה או עוקרה ואהדר ליה לא בחיה, וללשון נוחרו לא קפיד.

בכמה מקומות ביארנו שהנבלה מטמאה במגע ובמשא ובפרק ראשון ביארנו שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ובמשא אלא שהיא מטמאה בגדים שעליו בבית הבליעה ושאר נבלות אם הגיעו לבית בליעתו בלא מגע כגון שתחב לו חברו בכוש אינה מטמאה בגדים:

דגים אינן בני שחיטה ואע"פ שהלכה למשה מסיני היא יש לה רמז מן המקרא שנאמר הצאן ובקר ישחט להם וגו' אם את כל דגי הים יאסף וגו' באסיפה בעלמא:

השוחט ונתנבלה בידו בעוף או בחיה או הנוחר והמעקר פטור מלכסות לא הטעינה תורה כסוי אלא בדם שחיטה אבל השוחט לצורך דם והוא שהדם צריך לו אם לצבע שהיו עושין ממנו ונקראת לכא אם לתולעת הנעשה בבגדי צמר ונקראת יאניבא חייב לכסות ואם כן מי שצריך לדם הסימנין ינחור או יעקר וישתמש בדמו כמו שיתבאר ועולת העוף אינה בשחיטה אלא במליקה כמו שהתבאר ואם מלקה שלא כדרך האמור בה אלא שמלק בסכין ובדומה לזה הרי היא נבלה כמו שהתבאר בפרק ראשון:

תוספות בד"ה ופדר קמא למאי כו' אלא הוה דרשינן מיניה שחופהו על בית השחיטה והוה שמעינן מיניה שקודם כו' עכ"ל כצ"ל ורצו לומר דאילו הוה כתיב חד ראש לא הוה דרשינן ליה דאצטריך ליה שיהיה בכלל עריכה משום שכבר הותז אלא דאצטריך ליה שחופה הפדר על הראש דמפדר לחוד לא משמע הא אי לא הוה כתיב ראש לגביה והשתא שפיר שמעינן מיניה שקודם לכל האברים אבל שכבר הותז לא כו' ובדפוס לובלין הגיה המגיה לפי דרכו ואפשר שנתכוין לכך אבל העיקר חסר מן הספר וק"ל:

בתוס' ד"ה ופדר קמא למאי אתא וכו' ידעי' דראש קודם לכל האברים. ר"ל כיון דמפדר קמא ילפינן שחופהו על בית השחיטה ומפדר בתרא דרשינן שהוא קודם לכל האברים ממילא ידעינן נמי שהראש ג"כ קודם לכל האברים שהרי הראש הוא מכוסה עם הפדר ואי אפשר להעלות הפדר בלא הראש:

בא"ד נראה דאי לא כתוב אלא חד ראש וכו' אלא הוה דרשינן שקודם לכל האברים כו'. ר"ל דמהראש ואת הפדר הכתובים הסמוכים להדדי הוה דרשינן שחופה הפדר על בית השחיטה דא"א למדרש מלמד שחופהו על בית השחיטה אא"כ נכתב ג"כ ראש אצל הפדר ומפדר הב' הוה דרשינן שקודם לכל האברים ומינה נשמע נמי שהראש ג"כ קודם לכל האברים מאחר שהפדר הוא מכסה על בית השחיטה של הראש:

תד"ה ופדר. מה שמקשים לכתוב חד ראש ותרי פדר כו'. אבל איפכא ל"ק להו דלכתוב תרי ראש וחד פדר. משום דנראה דאין קפידא בהתגלות בה"ש אלא בשעת הולכה או כשהוא מונח. אבל כשנוטלו ומקטירו ל"ל בה {כאן הערה=והיא קושית התוס' ביומא כו ע"א ד"ה נותן פדר על וכו' ותירוצו כמותו ע"ש ועוד תירצו וז"ל א"נ י"ל אי לא כתיב הך קרא לא הוה דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים עכ"ל. פי' אי לא הוה כתיב ראשו ופדרו אלא ראשו לבד לא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וק"ק שא"א לפרש קרא קמא הכי דהא קא' וערכו בני אהרן את הנתחים את הראש ואת הפדר ואדרבא אי הוה דרשינן הכי הוה דרשינן שצריך להיות באחרונה כסדר הכתוב וצ"ע. ועי' מראה יחזקאל. (אזני יהושע).}:

רש"י ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת. והיקשא דז"ת לאקושי בהמה כו'. ועל הא דפריך לקמיה מאי חזית כו' שדייה אחיה לא פי' לנו הקישא דפהמו"ק למאי אתא. אבל אשכחנא בבכורות (לג) דר"ע דריש ליה להתיר בכור בע"מ אף לעובד כוכבים ואההוא היקשא דר"א הקפר קאי כדאיתא בתוס' שם (לב ב):

בא"ד ואין נבלת עוף כו' או הרגה במכה שלא ע"י סימנים אבל נחירה כו'. מבואר דנחירה הוא ג"כ בסימנים. ועי' תוס' לעיל (כ) בד"ה לא אמרן. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן פ"ה מ"ג בד"ה ונתנבלה שכתב דנוחר לא מתעבדא מילתא כלל בסימנים ע"ש:

גמ׳ מטמא בגדים בבית הבליעה וכו׳ מטמאה בגדים בבית הבליעה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ופדר קמא וכו׳ מה שמקשים כצ"ל:

דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם הֶכְשֵׁרָן בְּלֹא כְלוּם. נראה לי בס"ד לכך מלוי מַּיִם מ"ם יו"ד מ"ם הוא 'דומם' רמז כח חיות הנברא מן המים הוא דומם שאינו בריא וחזק.
גם נראה לי בס"ד מַּיִם הם חסד ולכן דוחין כח הטומאה מכל הטובל בהם ולכן כל כשוף נפשר ובטל במים ולכן הדגים שנבראים מן המים אין נדבקים בהם רוחות הטומאה בחוזק ולכן אסיפתן מן המים מכשירתן ואין צריכין שחיטה ועל כן כאשר הורה יעקב איש כפר נבראי בצור שהדגים צריכין שחיטה שלח ליה רב חגי תא לקי והיינו שרצה להלקותו מפני כי שליטת כוחות החיצונים באיזה דבר נחשב זה למלקות באותו דבר וכיון שהורה שצריך שחיטה לדגים מוכח דסבירא ליה שהדגים לוקין בשליטת החיצונים ובאמת זה אינו ולא הוי הכי לדגים לכך שלח ליה תא לקי כנגד מה שהחלטת מלקות לדגים בשליטת החיצונים.

מה עוף בסי' א' דכתיב ולא יבדיל כ"כ רש"י ותו'. וצ"ע מנ"ל ולא בסימני' דלמא לא יבדיל העור ויהי' תלוי בקצת עור או בשר ורש"י ז"ל לעיל כ"א ע"ב ד"ה והקריבו נשמר מזה ע"ש וכל זה אי כבר ידעי' שיש שחיטה בסימני' בשום מקום. אבל למאי דלא ידעי' עדיין, קשה וצ"ע:

דכתי' ויאספו את השלו, עיין יומא ע"ה ע"ב תנא ריב"ק וישטחו להם שטוח אל תקרי שטוח אלא שחוט שירד להם דבר הטעון שחיטה, ועיין בס' תו' יה"כ דבא הקרא לומר שהצדיקים אספו הרבה לשחטם כדי לבטל מעל עצמם גזירת וישחטם במדבר ע"ש שלפי דבריו גם רבי יכול לסבור כן אע"ג דיליף מכאשר צויתיך ע"ש בש"ס ותבין כי אין הפסוק בא ללמוד שהשלו טעון שחיטה אלה בא להורות כוונת המאספי' את השלו. וא"כ לא פריך הש"ס הכא מידי דלעולם אימא לך כל אסיפה משמע דלא צריך לשחוט, והך דויאספו השלו שאני דמפרש בי' קרא שאספוהו לשחטו, וצריך לומר אה"נ הו"מ לשנויי הכי אלא עדיפא מני' משני. ובזה ניחא דהרמב"ם הוציא היתר חגבי' בלא שחיטה מדכתיב ואסף החסיל והקשו הא אסיפה שלא במקום שחיטה היא. ותו הקשו מה צריך ללמוד היתר על חגבים כלל, דהא בהאי קרא זאת תורת הבהמה והעוף וחיה השורצת במים דהיינו דגים כתיב בתר הכי והרומשת על הארץ דהיינו חגבים ומדכתיב בתר דגים ש"מ דלא בעי שחיטה. ולפע"ד ק' מתורצת בחברתה, דודאי בר קפרא דמפיק מהאי הקישא דיני שחיטה מדכ' עוף בין בהמה לדגים. א"כ ממילא מסידורא דקרא נפיק נמי דחגבי' דכתיבי בתר דגים לא בעו שחיטה, וכיון דלא אצטריך התירה לחגבים ולא צריך למדרש מואסף החסיל. ע"כ הניח את המקשן בסברתו, ותי' לו דכל אסיפה דלא כתיב גבי שחיטה ליכא למילף מינה מידי. אמנם הרמב"ם לא פסק כבר קפרא ומפיק שחיטה לעוף מקרא אחריני כאשר יבואר לקמן בסמוך אי"ה, א"כ ממילא דהאי קרא לא מיירי מדיני שחיטה מידי, ואין ללמוד היתר לחגבים מהאי קרא, ע"כ יליף לי' מואסף החסיל, דהאמת כן הוא כל היכי דכתיב אסיפה ולא מפרש גבי שחיטה כמו וישטחו שטוח, משמע אסיפה בלא שחיטה כלל וק"ל:

בשפיכה בעלמא, הא דלא כמ"ד דהותר להם בשר נחירה דא"כ כל הפרשה נאמרה בדור המדבר כמבואר שם ואז היה מותר בשר נחירה והוה סגי בין לחיה בין לעוף בשפיכה בעלמא. ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם כן וכמ"ש לעיל י"ז ע"א ע"ש בביאור, והך מ"ד לא ס"ל כן אלא כר' ישמעאל דבשר נחירה לא אשתרי כלל. ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם ריש הלכות שחיטה דילפי' שחיטה לעוף מן התורה מדאתקש עוף לחיה בהאי קרא כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך שפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה ע"ש. והיינו כיון דלדידן בשר נחירה הותר במדבר שפיר קאמר דשפיכת דם העוף כדם החיה דהיינו במדבר בשפיכת נחירה וכי ירחק בזביחה, וכיון דהך הקישא דעוף לחיה בהאי קרא מבואר לקמן ר"פ כיסוי הדם פ"ד ע"א דמר בר רב אשי ס"ל הכי ע"ש ומייתי לי' בספר קרבן אשם. א"כ ניחא לי' לרמב"ם למילף מיני' חיוב שחיטה לעוף דמיירי מענין שחיטה טפי מהך הקישא דזאת תורת וכו'. ועיין תו' ד"ה באיזו וכו' ועיין לקמן אי"ה עוד הכרח.

בגמרא ור"א האי זאת וכו' ופרש"י כיון דלאו עוף מבהמה יליף אלא בהמה מעוף וכו' והנה יש לדקדק ואטו משום דיליף בהמה מעוף לענין מן הצואר אין למילף עוף מבהמה לשני סימנין והא אין היקש למחצה ואיכא למימר דזה הוקש לזה וזה לזה ואיצטריך זאת למעוטי ונראה משום דר"א על כרחך לית ליה דרשא דראש ופדר דאל"כ א"כ למה ליה למילף בהמה מעוף לשחיטה מן הצואר וכיון דלית ליה ראש ופדר א"כ שני סימנין בבהמה גופא מנ"ל ואיך נילף מיניה עוף:

שם אר"י משום ר"י ב"פ אין שחיטה וכו'. הנה תמהני שהרבה בסוגיא לאתויי כמה ברייתות דס"ל יש שחיטה לעוף להקשות על ר"י ב"פ הנ"ל ולמה שבק ברייתא מפורשת דלעיל דזאת תורת וכו' מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה. ובכל הנך מתניתא וברייתות דמקשה הוא רק הוכחה שיש שחיטה לעוף ולעיל מפורש להדיא ולמה שבק המפורש. ואם נימא דס"ל דמברייתא דלעיל אין ראיה משום דר"א פליג וס"ל דבהמה איתקש לעוף ולא עוף לבהמה ואם איכא לר"י ב"פ לתרוצי אנא דאמרי כר' אליעזר שתי תשובות בדבר חדא דא"כ מה הקשה מהנך ברייתות נימא הא מני ת"ק היא ואנא כר' אליעזר ועוד דאטו משום דס"ל לר"א דבהמה איתקש לעוף נימא דס"ל דעוף לא איתקש לבהמה הא איכא למימר דתרתי ס"ל דאין היקש למחצה. והא דהקשה לעיל ור"א האי זאת מאי עביד ליה היינו משום דעכ"פ דרשה דכבר הותז לא ס"ל כמו שהוכחתי לעיל וא"כ בהמה גופה אכתי לא שמענו דבעי ב' סימנין וכנ"ל אבל גוף השחיטה שפיר איכא למימר דגם ר"א יליף עוף מבהמה וא"כ איך פליג ר' יצחק בר פנחס את"ק ואין לו תנא דמסייע לפי דעת המקשה דלא ידע עדיין מר"א הקפר. ואין לומר דר' יצחק ב"פ לית לי' מה דמשני סתם גמ' לעיל דר"א דריש זאת דלא נימא מה עוף בסימן א' אלא ס"ל דר"א דריש זאת לומר יכול מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה ת"ל זאת. זה אינו חדא דהרי ר' יצחק דריש זה מדכתיב ישפך וא"כ לא איצטריך למעוטי מזאת ועוד דא"כ מנ"ל לר"א באמת ב' סימנין בבהמה כיון דלית ליה דרשה דהותז ראשו ונראה דסבר ר' יצחק דלר"א כיון שיש לנו לומר ההיקש על דבר אחר לא עקרינן ושפך ממשמעו דהיינו שפיכה בעלמא אבל לת"ק כיון שאין לנו להטיל ההיקש על דבר אחר דת"ק אית ליה דרשה דכבר הותז א"כ לא צריך למילף בהמה מעוף שיהיה מן הצואר וע"כ להקיש עוף לבהמה אתי א"כ אמרינן ושפך לאו דוקא ולפי זה על מה שמקשה ומה ראית היה יכול לשנויי שאני עוף שיש לנו לומר ההיקש על דבר אחר משא"כ היקש דחי' לפסולי במוקדשין אין לנו להטיל ההיקש על דבר אחר אלא דבלא"ה משני שפיר:

אלא דלפי מ"ש התוס' בד"ה באיזה תורה וכו' א"כ גם לת"ק יש לנו להטיל ההיקש על דבר אחר דהיינו שתטהר טרפה ואפ"ה אמרינן תרתי שמעת מינה ולא משגחינן על הא דכתיב ושפך אבל קשה מנ"ל לר' יצחק דר"א פליג בהא את"ק ודלמא גם ר"א דריש כולהו מיניה ולא דריש ושפך כלל. ונראה באשר נדקדק בדברי התוס' שתירצו וזה לשונם תרתי שמעת מינה ובזבחים (דף סט ע"ב) בד"ה וכי באיזה תורה כתבו וא"ת והא איצטריך לכדדרשינן בחולין מה בהמה בשחיטה וכו' ור"א דריש מה לעוף מן הצואר וי"ל דלכל מילי דרשינן דהיקש הוא ואין היקש למחצה. והנה יש ליתן לב למה כאן במס' חולין דברו התוס' בשפה ברורה תרתי שמעת מינה דמשמע שבודאי שמעינן תרתי ובזבחים כתבו דאין היקש למחצה דמשמע שהיה מקום לומר לדרוש רק חדא רק דאין היקש למחצה ונראה משום דשם בזבחים במשנה יליף ר"מ דמליקה בעוף מטהר מידי נבילה מק"ו מבהמה שמטמא במשא דבר המכשירו מטהר טרפתו מידי נבילה ק"ו בעוף ור' יוסי השיב דיו בבהמה שחיטה ולא מליקה ובגמרא שם פריך ור"מ לית ליה דיו וכו' ומשני ר"מ קרא אשכח זאת תורת וכו' ואם נימא דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אז אף אי אמרינן דהך היקשא אתי להך דזבחים שמליקת טרפה מטהר מידי נבילה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף דאי אין שחיטה לעוף א"כ לא שייך שחיטה בעוף כלל ואי אמרינן דיו כבהמה מיפרך ק"ו שהרי לא שייך שחיטה בעוף ואז לא אמרינן דיו כלל וא"כ אייתר ההיקש לגמרי דהרי מק"ו איכא למילף. [ועיין מה שאכתוב לקמן (דף כח ע"א) בתוספות בד"ה תהני ליה סכין] וא"כ כאן בחולין שכוונת התוס' להקשות על שמעתין דמנ"ל למילף לימוד דכאן מה בהמה בשחיטה וכנ"ל והא איצטריך ללימוד זבחים למילף שתטהר מידי נבילה תירצו התוס' תרתי שמעת מינה שעל כרחך אם דרשת להא דזבחים ממילא שמעינן לימוד דכאן דיש שחיטה ואף דלימוד של ר"א דיליף להיפך מה עוף מן הצואר וכו' לא שמעינן ממילא וא"כ על ר"א ליכא לתרץ תרתי שמעת מינה לא איכפת לן בזה דדי לנו לתרץ אין היקש למחצה כיון שאין לנו סתירה על היקש דר"א אבל על הת"ק אין לנו לתרץ אין היקש למחצה שאם היה לנו מקום לומר שההיקש איצטריך לאיזה לימוד אחר לא הוה ילפינן מיניה שחיטה לעוף כיון דפשטא דקרא ושפך דמו משמע דאין שחיטה לעוף ולכך הוצרכו לת"ק לתרץ תרתי שמעת מינה שעל כרחך שמעת לה אבל בזבחים הקשו להיפך מנ"ל הלימוד דזבחים דלמא איצטריך רק ללימוד דחולין לת"ק כדאית ליה ולר"א כדאית ליה הוצרכו לומר אין היקש למחצה דבין לת"ק ובין לר"א אין לנו הכרח והוכחה ללמוד מיניה גם הלימוד דזבחים לכך הוצרכו לתרץ דאין היקש למחצה, ומעתה נתחזק דברינו דלת"ק דלית ליה היקש דמה עוף מן הצואר משום דדריש שכבר הותז לכך על כרחך דריש שחיטה לעוף ושבקיה לקרא דושפך דעל כרחך דחיקא נפשיה דשפיכה היינו שחיטה אבל ר"א לשיטתו דאיצטריך ההיקש לבהמה עצמה שיהיה מן הצואר לא עקר לקרא דושפך:

ועוד נלע"ד הא דלא הקשה על ר' יצחק מברייתא דלעיל דמה בהמה בשחיטה וכו' משום דהא ודאי אף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"מ אף דמהני נחירה או עקירה מ"מ עכ"פ אין לו היתר אחר רק על ידי הושט או הקנה כמבואר לעיל דף כ ע"א) בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לדקדק היא גופה מנ"ל בעוף דבעינן סימנין דוקא. דדוחק לומר דיליף ממליקת קדשים דחולין מקדשים לא ילפינן וצריך לומר דיליף מזאת תורת הבהמה והעוף מה בהמה ע"י סימנין אף עוף ע"י סימנין אי מה בהמה ברוב שנים וכו' ת"ל זאת וא"כ איכא למימר דזה עצמו הם דברי ת"ק דברייתא דלעיל דמה בהמה בשחיטה הכוונה ע"י הסימנין אף עוף בשחיטה היינו ע"י סימנין ושחיטה לאו דוקא אלא נחירתן זו היא שחיטתן כדאמר לקמן נחירתו היא שחיטתו ורק לענין הסימנין יליף והא דלא יליף באמת גם גוף השחיטה היינו משום דכתיב ושפך:

ובזה יש לתרץ ג"כ מה דמקשה ומה חזית דשדית לי' אעוף וכו' וכבר כתבתי דלכאורה אין כאן קושיא דהיקשא דחי' לפסולי המוקדשין אין לנו ללמוד ממנו שום דבר אחר רק מה פה"מ בשחיטה וכו' אבל הקישא דבהמה לעוף יש לנו לאוקמי ללימוד דראש ופרד או להאי דזבחים למאן דאית ליה דיו אף דמפרך ק"ו ולפי מ"ש ניחא דגם היקשא דחי' לפה"מ יש לנו לומר דאיצטריך למילף מיניה מה פה"מ ע"י סימנין או משום ושחט במקום ששת או משום וזבחת במקום שזב או משום דראש ופדר דדרשינן שכבר הותז לכל מר כדאית ליה ואי משום דאיתקש בהמה לעוף אף חי' מן הצואר דהיינו סימנין אבל עכ"פ שחיטה לא בעי דגלי רחמנא ושפך וצ"ל גם בחי' אין היקש למחצה א"כ שפיר מקשה ומה חזית והוצרך לומר משום דסליק מיניה:

והשתא לא שייכא שחיטה בעוף בפלוגתא דת"ק ור"א דהרי גם לת"ק ההכרח לומר אי ילפינן מיניה שחיטה ממש משום דאין היקש למחצה אבל גם לר"א אין היקש למחצה ושפיר הקשה אחר כך כל הנך קושיית מנוחר ומעקר וממולק בסכין ולא שייך למימר הא מני ת"ק ואנא דאמרי כר"א:

ולפי מ"ש יתבאר לך שאין מדברי בר קפרא שום ראיה דיש שחיטה לעוף דהרי אף אם אין שחיטה מ"מ אין לו היתר רק על ידי סימנין ודגים א"צ שום היתר על ידי סימנין ובמה שהוא ממית הדגים הותרו מאיסור שאסור לאכלם חיים עכ"פ ובדברי בר קפרא לא הוזכר שחיטה רק לחייבו בב' סימנין אי אפשר שהוקש לדגים שאין צריכין היתר ע"י סימנין כלל לפוטרו בלא כלום היינו שינחור שלא במקום סימנין כלל אי אפשר שכבר הוקש לבהמה דבעי סימנין הא כיצד הכשרן בסימן אחד אבל לעולם דהך סימן לאו דוקא שחיטה אלא אפילו נוחר או מעקר אבל שחיטה לא ילפינן מבהמה משום דכתיב ושפך לסתור ההיקש הזה לענין שחיטה עד שאני תמה מאד על דברי התוס' בד"ה רבי היא שכתבו דהוה מצי למימר בר קפרא היא:

שם אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר כו' הנה הגמרא מקשה על ר"י בן פנחס מכמה ברייתות ולמה שבק הגמ' הך ברייתא דלעיל דזאת תורת הבהמה והעוף כו' הרי מפורש דיש שחיטה לעוף מן התורה. ואין לומר משום דר"א פליג את"ק וסובר דההיקש בא לשחיטה מן הצואר וס"ל לריב"פ כר"א גם בשאר ברייתות אפשר לומר דאתיא כת"ק וריב"פ ס"ל כר"א ועוד מנ"ל לומר דר"א פליג את"ק גם לענין שחיטה לעוף מן התורה דלמא גם ר"א סובר דמקשינן גם עוף לבהמה לענין שחיטה דאין היקש למחצה רק דר"א פליג את"ק דת"ק לא יליף שחיטה מן הצואר מהאי הקישא ויליף לה מראש ופדר שכבר הותז ור' אליעזר לית ליה שחיטה מן הצואר מהאי אלא יליף לה מההיקש דבהמה לעוף. ואין להקשות מאי פריך הגמרא לר"א האי זאת מאי עביד ליה כיון דגם ר"א מקיש עוף לבהמה א"כ גם לר"א צריך מיעוטא דזאת דלא צריך בעוף רוב שנים כמו לרבנן [ועיין ברש"י בד"ה זאת מאי עביד ליה]. זה אינו דאפי' הכי פריך הגמרא שפיר לר"א האי זאת מאי עביד ליה כיון דלר"א לית ליה האי ראש ופדר א"כ גם בבהמה גופא לא ידעינן דבעי רוב שנים וא"כ שפיר פריך הגמרא לענין מאי כתב מיעוטא דזאת ומתרץ הגמרא דלר"א האי זאת גופא אתי לאשמעינן דבעוף סגי בסימן אחד ולא בבהמה ובהמה צריך שני סימנין היוצא מזה דגם לר"א יש לומר דמקיש עוף לבהמה לענין שחיטה א"כ קשה למה לא פריך הגמרא על ריב"פ מהאי ת"ק דיליף שחיטה לעוף מקרא דזאת ומר"א לא מוכח דפליג את"ק בזה:

ולתרץ דבר זה נקדים מה שיש לדקדק בדברי התוס' ד"ה תהני ליה סכין שכתבו דהאי פירכא ליתא לר' יוסי בזבחים דסובר אין מליקת העוף מטהר טרפה מידי נבלה אלא לר"מ פריך כו'. ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא על ריב"פ דלמא הך מתניתין דמלק בסכין ר' יוסי היא ולכך מטמא בגדים דאף דאין שחיטה לעוף ונחירתו זהו שחיטתו מ"מ צריך נחירה בסימנין כמ"ש רש"י בשמעתין ובתוס' לעיל (דף כ ע"א) בד"ה לא אמרן ע"ש ולכך אי שובר המפרקת קודם שחותך הסימנין נעשה טרפה ונחירת הסימנין לא מהני לטהרה מידי נבילה וא"כ מאי פריך הגמ' דלמא מוקי ריב"פ הך מתניתין כר' יוסי ולתרץ זה יש לומר דכיון דטעמא דר"י דסובר מליקה אינו מטהר טרפה מידי נבילה הואיל ולית ליה ק"ו דר"מ דמדחה ליה דאיכא למימר דיו בבהמה דדוקא שחיטה מטהרתו ולא מליקה והנה אי אמרינן היכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו א"כ אי אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זהו שחיטתו איך שייך לומר דיו כבהמה דשחיטתו מטהרתו ולא מליקה וגם בעוף לא יטהר מידי נבילה כי אם בשחיטה הא ליכא שחיטה בעוף כלל ולענין מאי אהני ק"ו מבהמה לעוף לטהרה מידי נבילה. בשלמא אי יש שחיטה לעוף מן התורה שפיר יש לומר דיו כבהמה דאהני ק"ו דשחיטה מטהר בעוף מידי נבילה ולא מליקה אבל אי אין שחיטה לעוף מן התורה אין לחלק בעוף בין שחיטה למליקה דהכל היא נחירה לגבי עוף ואפי' לרבנן דפליגי על ר' טרפון במסכת ב"ק (דף כה ע"ב) וסברי דאף היכא דמפרך ק"ו אמרינן דיו הכא לא שייך כלל לומר דיו כבהמה כיון דשחיטה אין לו שייכות כלל בעוף אי אין שלמ"ה ותדע דהא גם לר' יוסי מטהר שחיטת עוף מידי נבילה בסימן אחד ולמה לא נימא דיו כבהמה מה בהמה אין שחיטתו מטהר מידי נבילה אלא בשני סימנין גם עוף לא יטהר שחיטתו מידי נבילה אלא בשתי סימנין. ואין לומר דהכי נמי דא"כ ה"ל לר"י לפרש דבר זה דיו כבהמה מה בהמה בשחיטת שני סימנין אף עוף בשחיטת שני סימנין אלא ודאי דלא אמרינן דיו אלא בדבר הנוהג בעוף דהיינו סימן אחד וא"כ הכי נמי אין שחיטה לעוף לא שייך לומר דיו כיון דאין שחיטה נוהג בעוף אלא ודאי ע"כ צ"ל דר' יוסי סובר דיש לעוף שחיטה מן התורה ואין לעוף הכשר אכילה או בשחיטה או במליקה בקדשים ושפיר קאמר ר' יוסי דאמרינן דיו בבהמה דשחיטה מטהר מידי נבילה ולא מליקה הואיל וגם שחיטה שייך בעוף. היוצא מזה דע"כ ר' יוסי סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה ומעתה שפיר פריך בגמרא על ר"י ב"פ מהך מתניתין דמלק בסכין וכו' דממנ"פ אי אתיא כר' מאיר תהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה ואי אתיא כר' יוסי דמליקה לא קא מטהר מידי נבילה ולית ליה ק"ו הואיל ואמרינן דיו א"כ ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה וממנ"פ קשה על ריב"פ ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דהך קושיא ליתא לר"י ורצונם לומר דהך דתהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה הוא רק לר"מ דסובר מליקה נמי מטהרה מ"נ אבל לר' יוסי בלא"ה קשה על ריב"פ דר' יוסי ע"כ סובר דיש לעוף שמ"ה כנ"ל ושפיר פריך הגמרא ממנ"פ:

ועפ"ז יש ליישב נמי דברי התוס' בד"ה באיזה תורה שוותה בהמה לעוף כו' בפרק חטאת העוף בזבחים דרשינן מניה מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאה אף עוף כו' תרתי שמע מניה עכ"ל ובמס' זבחים ג"כ מקשים בתוספות קושיא זו ומתרצים אין היקש למחצה. ולכאורה יש מקום עיון על שנוי הלשון מתוס' דהכא לתוס' במס' זבחים דהכא כתבו התוס' תרתי שמע מניה משמע דגם דרשא דמקיש עוף לבהמה לענין שחיטה מוכח מהאי היקשא ואפי' בלא סברא דאין היקש למחצה מרומז הך דרשה דעוף לבהמה ובשפה ברורה דברו התוס' דתרתי שמע מיניה והתם לא כתבו אלא מכח אין היקש למחצה ודוחק לומר דכוונתם הוא דתרתי שמע מניה מכח אין היקש למחצה דהוי ליה להתוס' לכתוב כן גם הכא אין היקש למחצה. ועוד אי כונת התוס' דתרתי שמע מיניה מכח אין היקש למחצה א"כ גם לת"ק דר"א אתי האי הקישא דזאת תורת כו' גם לענין דרשה דזבחים דמליקה מטהר עוף טרפה מידי נבילה קשה מאי פריך הגמרא אי הכי חי' נמי למה חזית דשדית אעוף שדיה אחי' כו' דלמא סובר ריב"פ דהואיל והקישא דחי' לפסולי מוקדשין ליכא למילף לדבר אחר כי אם אשחיטה ולכך קרא דחיק ומוקי נפשיה דהאי ושפך קאי רק על עוף ולא על חיה אבל ההקישא דבהמה ועוף איכא למילף לענין מליקה דמטהר טרפה מידי נבילה לא עקרינן האי ושפך ממשמעותי' דשפיכה בעלמא סגי ליה:

ולפי מ"ש לעיל אתי שפיר דגם אי סובר הת"ק דר"א דהאי הקישא עוף לבהמה בא ללמד דמליקה מטהר עוף טרפה מידי נבילה בלא"ה מוכח הך דרשא דיש שחיטה כו' דאל"כ קשה למה לי האי הקישא ללמד דעוף מליקתו מטהר מידי נבילה בלא"ה ידעינן מכח ק"ו מבהמה כדיליף ר"מ בזבחים וצ"ל דמק"ו ליכא למילף דאיכא למימר דיו כמו שהשיבו ר' יוסי ולכך צריך היקשא ומעתה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מ"ה דאל"כ ליכא למימר דיו כבהמה דשחיטה מטהרה ולא מליקה הא גבי עוף לא שייך שחיטה כלל כנ"ל וא"כ כיון דליכא למימר דיו שפיר מוכח מק"ו דמליקה מטהר מטומאה אלא ודאי מדאיצטריך הקישא להכא ע"כ יש שחיטה לעוף ולכך צריך הקישא דמק"ו ליכא למילף דהוה אמרינן דיו כנ"ל:

ומעתה צדקו דברי התוס' דהכא קושיתם הוא לת"ק דר"א דמנ"ל למילף הקישא עוף לבהמה לענין שחיטה הא צריך האי הקישא להאי דזבחים דעוף מליקתו מטהר מידי נבילה וע"ז שפיר מתרצים דתרתי שמע מיניה דאף בלי אין היקש למחצה ודאי צריך ההיקש לזה דמליקה מטהר טרפה מטומאתה א"כ ליכא למילף ק"ו דר"מ דאיכא למימר דיו כבהמה וכיון דאיכא למימר דיו ממילא מוכח דיש שלמ"ה ושפיר כתבו התוס' הכא תרתי שמע מיניה אבל התם במסכת זבחים מקשים התוס' איפכא דמנ"ל לר"מ לדרוש ההיקש עוף לבהמה לענין מליקה דמטהר מידי נבילה דלמא אתי לדרשא דהכא או כת"ק לענין שחיטה לעוף או לר"א לענין שחיטה מן הצואר שפיר צריכין התוספות לומר אין היקש למחצה. אבל עדיין קשה מאי פריך הגמרא מאי חזית דשדית אעוף כו' הא ריב"פ ע"כ סובר כר"א וא"כ כיון דהקישא דזאת תורת כו' איכא למילף להקיש בהמה לעוף לענין שחיטה מצואר א"כ לא עקרינן ושפך ממשמעותיה דשפיכה בעלמא סגי אבל הקישא דחיה לפסולי המוקדשין ליכא למילף לדבר אחר כי אם לשחיטה ולכך ליכא למשדי האי ושפך על חיה ויש לתרץ דהגמרא פריך דע"כ ריב"פ לא סבר בהא דרשא כר"א דא"כ האי זאת מאי עביד ליה דליכא למימר דזאת אתי דעוף בסימן אחד ובהמה בב' סימנין כמו שמתרץ הגמרא לר"א זה אינו דכיון דאין שחיטה לעוף בלאו מיעוטא דזאת ידעינן זה כיון דליכא למילף בזה בהמה מעוף כיון דאין לעוף שחיטה אלא נחירה ואף שנחירה הוא בסימנין מ"מ אין למילף הכשר שחיטה מנחירה ואף דלת"ק ילפינן שחיטה מן הצואר ממליקה היינו לענין מקום שחיטה אבל לענין ב' סימנין או סימן אחד ליכא למילף כלל שחיטה מנחירה אלא ע"כ צריך לומר דריב"פ לא דריש האי זאת לא כת"ק ולא כר"א אלא דריש מיעוטא זאת בהמה בשחיטה ולא עוף אלא בנחירה:

א"ר שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להם קשקשים ברגליהם כדגים. הרב מהרש"א בחידושי אגדות כתב דלפירש"י בלישנא אחרינא דקרא דעוף יעופף משמע דמארעא איברי יש ליישב קושית התוס' אתדע דעופות יש להם קשקשים דמה צריך ראיה לזה דבהדיא כתיב ישרצו המים וכו' ועוף יעופף דסד"א דמארעא לחוד אתבריאו והשתא מכה תדע וכו' על כרחין לומר דמהרקק נבראו וקאי נמי אישרצו המים עכ"ל ומלבד דהאי לישנא אחרינייתא דרש"י לא נראה ונדחה לרש"י דקליש טובא לומר דמאומרו על הארץ דייק דאתברי מארעא דעל הארץ איעופף קאי. ותו דמעולם לא אסתפק לכל הדברות אי מארעא לחודא אתבריאו דהא קרא מוכח דממים אתבריאו דכתיב ישרצו המים שרץ היה ועוף ומוכח ודאי דאמיא מפקיד ישרצו דגים ועופות ומינייהו הוי דאי מארעא להוד מאי שיאטיה דעוף הכא ואמאן פקיד עליה אלא מוכח דאמיא פקיד ישרצו דגים ועופות. אלא להך לישנא בעי לאוכוחי דמארעא נמי אתבריאו דכתיב על הארץ ואף גם זאת דחיק ואתי מרחיק והדק"ל דלא איתי אנש עלה ונסתפ"ק דמארעא לחוד איברו:
ואפשר לישב קושית התוס' דרב שמואל קפוטקאה פניו כלפי הני בי תרי דריב"ז דמטיבותיה אותי"ב חד כלפי סנאיה וחדא לרבנן דקמיה אי דמן הרקק נבראו ואי דממיא לחוד איבריאו וקרא דויצר אשר זכר עשה לעופות אקריאת שם קאי ומספ"ל הי מינייהו מפקת והי מינייהו קושטא. והשתא רב שמואל דשמעיה מר עב"ר גלילאה דורש הן לה דעופות נבראו מן הרקק והיינו כחד לישנא דריב"ז והאיכא אוחרי תנינא דממיא לחוד אתבריאו ועופי דאדכרו בקרא דוייצר אזלינן בתר שמא לקרא שם קרא"ה אבל לא רקק"ה דמרקק נבראו אמטו להכי להורות נתן דדרשא דהאי עוב"ר לישנ"א דאקדומי. ואידך לישנא דממיא לחוד אתבריאו ליתא והעיקר דאחדי במיא וארעא ורקיק"ה מק"ל וחומ"ר הקלו המים מתוך חומר"ו ליסוד ארץ שהרי עופות יש להם קשקשים וכו' כלומר דמדחזינן דברגליהם דוקא קשקשים ולאו בכל גופם נשמע דמהרקק נבראו והא גופא קשיא אין לו קשקשת אשר בעפר יסודו אפס אשר ברגליהם נראית קשקשים כדגים הלא לאות כי מן הרקק נבראו והכי קושטא ואידך דחיה בעלמא. וז"ש רש"י תדע שמן הרקק נבראו ודוק היטב: