חולין כו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

תנו רבנן: התמד שנטמא, הרי עד שלא החמיץ, משיקו במים כדין כל מים טמאים, שאף על פי שבאוכלין ומשקין לא מועילה טבילה במקוה כדי לטהר אותם [שהטהרה במקוה נאמרה בתורה רק לגבי אדם וכלים], מכל מקום, במים בלבד ישנה אפשרות לטהר אותם, על ידי שמכניס אותם לתוך כלי פתוח, ואת הכלי הפתוח הוא משקיע לתוך המקוה עד שמי המקוה נושקים למים הטמאים מלמעלה, ואין זה בתורת "טבילה", אלא שעל ידי החבור של המים הטמאים עם מי המקוה הם מתבטלים לגבי מי המקוה, ונטהרים בכך.

אבל, משהחמיץ התמד הרי הוא יין, ואם הוא נטמא אין משיקו במים. לפי ששאר משקים חוץ ממים אי אפשר לטהר אותם על ידי השקה וביטול לגבי המקוה, לפי שיש להם טעם שונה מהמים, המונע מהם את הביטול לגבי מי המקוה.

אמר רבא: לא שנו שתמד שלא החמיץ משיקו במים, אלא שתמדו, שנתן על החרצנים מים טהורים, ונטמאו אחר כך כשכבר היו מעורבים עם החרצנים. אבל אם היו המים טמאים מעיקרא, לפני נתינתם לתוך החרצנים, לא נטהרים על ידי השקה במקוה.

אזל רב גביהה מבי כתיל, אמרה לשמעתא דרבא קמיה דרב אשי. כלומר, שאל את רב אשי מהו הטעם של רבא כדלהלן.

מאי שנא "טמאין מעיקרא", דלא, משום דאמרינן איידי דמיא יקירי בגלל כובד המים שבתמד שכני תתאי, יורדים הם למטה בתוך הכלי שמטביל אותם בו, ופירא קפי מלעיל, והחרצנים צפים מלמעלה ולא קא סלקא להו השקה למיא, והמים של התמד לא נוגעים ומתחברים עם מי המקוה.

אי הכי, "טהורים ולבסוף נטמאו", נמי לא יטהרו בגלל הסיבה הזאת?

אלא, לכך מועילה ההשקה בטהורים ולבסוף נטמאו, משום דמבלבלי, המים והחרצנים מעורבים יחד והמים אף הם צפים מלמעלה. אם כן, הכי נמי בטמאים מעיקרא, תועיל להם ההשקה, שאף הם מבלבלי, המים והחרצנים יחד, ומה טעם לחלק ביניהם? ^[179]

מתניתין:

האב זכאי למכור את בתו לאמה העבריה כל זמן שהיא קטנה עד שתגדל ותהיה נערה דהיינו שימלאו לה שתים עשרה שנה ויהיו לה סימני נערות [שתי שערות].

האונס או המפתה נערה בישראל חייב לתת לאביה קנס חמשים שקל כסף, חיוב זה אינו אלא בנערה בלבד דהיינו משימלאו לה שתים עשרה שנה [עם הבאת סימני נערות] עד ששה חדשים לאחר מכן שאז היא יוצאת מכלל "נערה" ומגיעה לכלל "בוגרת".

נמצא שכל מקום שיש מכר דהיינו כשהבת קטנה אין קנס. וכל מקום שיש קנס, דהיינו כשהיא נערה, אין מכר.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: מה ששנינו שאין קנס במקום מכר, זו דברי רבי מאיר, האומר שקטנה אין לה קנס. אבל חכמים אמרו: יש קנס במקום מכר. לפי שהם סוברים שגם בקטנה [מבת שלש שנים ומעלה כדלהלן] יש קנס, וממילא יתכן שהקנס והמכר שניהם יהיו במקום אחד דהיינו בקטנה.

דתניא: קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות שהן סימני נערות שאז היא נערה [בתנאי שמלאו לה שתים עשרה שנה] יש לה מכר ואין לה קנס!

משתביא שתי שערות עד שתיבגר, דהיינו עד שימלאו ששה חדשים לאחר שנעשתה נערה, יש לה קנס ואין לה מכר, דברי רבי מאיר.

שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר אין קנס, וכל מקום שיש קנס אין מכר.

וחכמים אומרים: קטנה מבת ג' שנים ויום אחד, שמאז היא ראויה לביאה, עד שתיבגר, יש לה קנס.

ותמהינן: קנס, אין, מכר לא!? והלא הקטנה יש לה מכר.

ומתרצינן: אימא אף קנס יש לקטנה, ואף על פי שהוא במקום מכר [בחלק מהזמן, דהיינו עד שתהיה נערה, שמאז אין לה מכר, ועדיין יש לה קנס עד שתיבגר]. ^[180]

מתניתין:

האב יכול להשיא את בתו הקטנה, מדאורייתא [אפילו בניגוד לרצונה]. יתומה קטנה שאין לה אב אינה יכולה להינשא מדאורייתא אלא שתקנו חכמים שאמה או אחיה יכולים להשיאה [מדעתה], והואיל ונישואין אלה הם רק מדרבנן תקנו חכמים שגם לאחר נישואיה יכולה הקטנה לצאת מבעלה על ידי "מיאון" בלבד ללא קבלת גט מבעלה, דהיינו שתאמר שאינה רוצה עוד בבעלה ובכך היא מגורשת. ואין הבת יכולה למאן אלא כל זמן שהיא קטנה אבל לאחר שתגדל ותהיה נערה אינה יכולה עוד למאן. קטנה שמת בעלה ונפלה ליבום אינה יכולה לחלוץ ליבמה אלא משתגדל ותהיה נערה.

נמצא, שכל מקום שיש מיאון, דהיינו כשהיא קטנה, אין חליצה.

וכל מקום שיש חליצה, דהיינו, כשהיא נערה, אין מיאון.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: מה ששנינו שאין מיאון במקום חליצה זו דברי רבי מאיר האומר שנערה אינה ממאנת אבל חכמים אומרים: יש מיאון במקום חליצה שלדבריהם אפילו נערה יכולה למאן וממילא יתכן שהמיאון והחליצה יהיו שניהם במקום אחד דהיינו בנערה.

ומאן חכמים החולקים על רבי מאיר? רבי יהודה היא. דתניא: עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות, שהן סימני נערות ומכאן ואילך אינה יכולה למאן, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אף משהביאה שתי שערות עדיין יכולה היא למאן עד שירבה השיער השחור שבאותו מקום על הלבן, דהיינו, על הבשר, שיראה כאילו יש שם הרבה שיער. ^[181]

מתניתין:

כל מקום שיש תקיעה, אין הבדלה. וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה.

ומפרשת המשנה: יום טוב שחל להיות בערב שבת, תוקעין כבכל ערב שבת, שהיו תוקעין לפני כניסת השבת שש תקיעות כדי שידעו העם להפסיק ממלאכה. ואף על פי שהיום הוא יום טוב ואסור במלאכה, מכל מקום היו תוקעין כדי להפסיק ממלאכת אוכל נפש המותרת ביום טוב.

ולא מבדילין, אין אומרים הבדלה בלילה לא בתפלה ולא על הכוס ככל מוצאי יום טוב, שלא תקנו הבדלה אלא ביציאת יום קדוש וכניסת יום חול, וכאן הרי קדושת השבת הנכנסת חמורה מקדושת יום טוב היוצאת.

ואם חל יום טוב במוצאי שבת, מבדילין במוצאי שבת, כיון שהקדושה היוצאת חמורה מהקדושה הנכנסת, ולא תוקעין קודם כניסת היום טוב, שהרי לא צריכים להפסיק משום מלאכה.

כיצד מבדילין במוצאי שבת שהוא יום טוב? אומר "המבדיל בין קודש לקודש".

רבי דוסא אומר: כך הוא אומר "בין קודש חמור לקודש הקל"

גמרא:

ודנה הגמרא: היכי תוקע? כיצד היא צורת התקיעה בערב שבת שהוא יום טוב, שהרי מסתבר שצריך לשנות מהתקיעה של כל ערב שבת שהוא יום חול, ואילו היום יש בו קדושה.

ומשנינן: אמר רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה. דהיינו, כשהוא תוקע תקיעה תרועה תקיעה כבכל ערב שבת, לא יפסיק בין התקיעה לתרועה שאחריה כרגיל אלא יעשה אותם ברצף אחד.

ורב אסי אמר: תוקע ומריע בנשימה אחת. דהיינו, שמפסיק ביניהם אלא שההפסק קטן מהרגיל בכך שהתקיעה והתרועה נעשות בנשימה אחת.

אתקין רב אסי בהוצל בתקיעות של יום טוב שחל בערב שבת כשמעתיה, שיהא תוקע ומריע בנשימה אחת.

מיתיבי מהא דתניא בתוספתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת, תוקעין ולא מריעין.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו? - לא מריעין כלל. וקשיא לרב יהודה ולרב אסי הסוברים שמריעין, אלא שעושים בשינוי?

ומתרצינן: לא כך היא כונת הברייתא, וכל אחד מתרצה לשיטתו:

רב יהודה מתרץ לטעמיה, ורב אסי מתרץ לטעמיה.

רב יהודה מתרץ לטעמיה, שכך היא כונת הברייתא: לא מריעין בפני עצמה, היינו בהפסק מהתקיעה שלפניה, אלא מריעין מתוך תקיעה.

ורב אסי מתרץ לטעמיה: לא מריעין בהפסק גדול, שהתקיעה והתרועה נעשות בשתי נשימות, אלא בנשימה אחת.

שנינו במשנה: ובמוצאי שבת מבדילין. כיצד מבדילין? המבדיל בין קודש לקודש.

ודנה הגמרא: היכא אמר לה, היכן אומרים את "המבדיל בין קודש לקודש"? האם גם בתחילת ברכת ההבדלה אומרים [במקום "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך"] "בין קודש לקודש", או דלמא רק בסיומה אומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש"?

אמר רב יהודה: בחתימתה דוקא. אבל בפתיחתה אומר כרגיל "המבדיל בין קודש לחול", וכן אמר רב נחמן: בחתימתה דוקא.

ורב ששת בריה דרב אידי אמר: אף בפתיחתה.

ולית הלכתא כוותיה דרב ששת. לפי שבתחילת הברכה הוא מפרט את ההבדלות שנאמרו בתורה [כמבואר להלן], ובתורה נאמרה הבדלה בין קודש לחול, שנאמר "ולהבדיל בין הקדש ובין החול", ולא נזכר בתורה הבדלה בין קודש לקודש.

שנינו במשנה: רבי דוסא אומר: בין קודש חמור לקודש הקל.

ולית הלכתא כוותיה דרבי דוסא. שאין לזלזל ביום טוב לקרותו "קודש הקל".

אמר רבי זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת, כלומר, באחד מימי השבוע, אומר במוצאי יום טוב בברכת ההבדלה כמו במוצאי שבת, "המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המע שה".

מאי טעמא אומר "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", והרי היום אינו יום השביעי? משום שה"בין יום השביעי לששת ימי המעשה" אינו אמור על השבת שהמבדיל יוצא ממנה עתה ונכנס ליום חול, אלא סדר הבדלות האמורות בתורה הוא מונה בברכת הבדלה, שכולן נאמרו בתורה. ^[182]

הדרן עלך פרק הכל שוחטין

הערות

^[179] והתוס' מבארים סברת רבא.

^[180] נמצא שלדעת רבנן שלש זמנים הם: א. עד שתהיה בת שלש שנים יש לה מכר ואין לה קנס ב. מבת שלש ועד שתהיה נערה יש לה קנס וגם מכר ג. מזמן שנעשתה נערה ועד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר.

^[181] עיין רש"י ותוס'.

^[182] בין קודש לחול, שנאמר "ולהבדיל בין הקודש ובין החול". בין אור לחושך, שנאמר "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך". בין ישראל לעמים, שנאמר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ואילו בין יום השביעי לששת ימי המעשה, היא ההבדלה שבין קודש לחול. ולמה חוזר עליה שוב? מפני שכאן הוא הסוף של הברכה, והדין הוא שבסוף כל ברכה, דהיינו סמוך לחתימת הברכה צריך לומר מעין הענין של החתימה. ומכיון שהחתימה היא "ברוך המבדיל בין קדש לחול", לכן הוא אומר לפני החתימה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", שהוא מעין החתימה.

פרק שני - השוחט

פרק זה הינו המשך של הפרק הראשון העוסק בהלכות שחיטה.

משיקו במים, שנותן את הכלי ובו התמד במקוה, וכשנושקים מי התמד במי המקוה הריהם נטהרים, כדרך שמטהרים מים שנטמאו. אבל משהחמיץ התמד — אין משיקו במים לטהרו, שרק מים מיטהרים בהשקה, ולא משקים אחרים. אמר רבא: לא שנו שהשקה מועילה לתמד קודם שהחמיץ, אלא במקרה שתמדו (שעשה את התמד) במים טהורים שנתנם על פסולת הענבים, ואחר כך נטמאו, קודם שהחמיץ. אבל אם היו המים טמאים מעיקרא [מתחילה] — לא יועיל דבר זה.

אזל [הלך] רב גביהה מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה [אמר את השמועה הזאת של רבא לפני] רב אשי, ותמה: מאי שנא [במה שונה] אם היו המים טמאין מעיקרא [מתחילה] שלא מועילה לתמד ההשקה — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: איידי דמיא יקירי שכני תתאי, ופירא קפי מלעיל [מתוך שהמים כבדים יותר הם מצויים למטה בכלי, והפרי, פסולת היין, צף מלמעלה], ולא קא סלקא להו השקה למיא [ולכן לא עולה השקה למים], שהרי אין מי המקוה נוגעים בהם. אי הכי [אם כך], אם היו המים טהורים ולבסוף נטמאו נמי [גם כן] יהיה בהם אותו דין, שהרי חלק הפרי הוא הצף מלמעלה!

אלא טעם הדבר שמועילה במקרה זה השקה, הוא מפני שאנו מניחים שהם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, המים והפרי, ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנטמאו תחילה — הרי הם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, ותועיל להם ההשקה!

א משנה כל מקום שיש מכר, שרשאי אדם למכור את בתו לשפחה, כלומר, כשהיא קטנה — אין קנס, שאם נאנסה או נתפתתה, אין אביה מקבל את חמשים הכסף האמורים באונס נערה (דברים כב, כט). וכל מקום שיש קנס, כשהיא נערה — אין בו מכר, שאין האב יכול למכור את בתו הנערה.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר רב: זו, משנתנו, דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אמרו: יש אפשרות של קנס גם במקום של מכר. דתניא [ששנויה ברייתא] בהבהרת מחלוקת זו: קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות במקום הערוה — יש לה מכר, רשאי אביה למכור אותה לאמה, ואין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה, משום שעדין אינה בגדר נערה; משתביא שתי שערות עד שתיבגר, ששה חדשים לאחר מכן — יש לה קנס, משום שעדיין היא נערה, אבל אין לה מכר, אלו דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר.

וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתיבגר — יש לה קנס.

ותוהים: קנס — אין [כן], אבל מכר — לא? וכי אי אפשר למכור אותה בגיל הזה? והרי קטנה היא! ומשיבים: אימא [אמור, הסבר] כך: יש לה אף קנס במקום מכר, כלומר, גם מכר וגם קנס.

ג משנה כל מקום שיש בו מיאון, שילדה שהשיאוה אחיה או אמה (ולא אביה) יכולה למאן בבעלה ולצאת ממנו בלא גט, כלומר, כל זמן שהיא קטנה — אין חליצה, שאם מת בעלה בלא בנים, והיא עומדת לפני אחיו ליבום — אינה יכולה לחלוץ. וכל מקום שיש חליצה, משתביא שתי שערות — אין מיאון, שאינה יוצאה מבעלה אלא בגט.

ד גמרא אמר רב יהודה, אמר רב: זו משנתנו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש מיאון גם במקום שיש חליצה. דתניא [ששנויה ברייתא]: עד מתי הבת ממאנת? — עד שתביא שתי שערות, כלומר, כל זמן שהיא קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אפילו לאחר מכן, עד שירבה השחור במקום הערוה על הלבן, ששער הערוה ניכר, ובשלב זה כבר יכולה לחלוץ, והיא דעת חכמים.

ה משנה כל מקום שיש תקיעה בערב שבת וחג, כדי להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין קודש לחול — אין בו הבדלה בתפילה ועל הכוס, וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה. כיצד?

יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין בכניסת השבת, כדי להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב ואסורה בשבת, ולהבדיל בין הקודש לקודש. ולא מבדילין בליל השבת, שאין מבדילים אלא כשיוצאים מקודש לחול, או מקדושה חמורה לקדושה קלה יותר, וקדושת שבת חמורה משל יום טוב. אם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין, אבל לא תוקעין באותה שבת לקראת חשיכה.

כיצד מבדילין כשיום טוב חל במוצאי השבת? "המבדיל בין קודש לקודש", ולא "המבדיל בין קודש לחול" כבכל מוצאי שבת. ר' דוסא אומר: "בין קודש חמור לקודש הקל".

ו גמרא שנינו שכשיום טוב חל בערב שבת תוקעים להודיע על כניסת השבת. ושואלים: היכי [איך] תוקע, כיצד עושים את התקיעה? אמר רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה זו, כלומר, בתוך התקיעה משנה את הקול לתרועה, ורב אסי אמר: תוקע ומריע בנשימה אחת, שאינו עושה אותן ברצף ממש, אך גם לא מפסיק בנשימה. אתקין [התקין] רב אסי בעיר הוצל לתקוע כשמעתיה [כפי ההלכה שלו].

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה ורב אסי, ממה ששנינו בברייתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין ולא מריעין. מאי לאו [האם אין] הכוונה שלא מריעין, שאין עושים תרועה כלל? ומשיבים: לא, אלא רב יהודה מתרץ ברייתא זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב יהודה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: לא מריעין תרועה בפני עצמה, אלא מריעים מתוך תקיעה. ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], לא מריעין בשתי נשימות, כלומר לא מפסיקים בין תקיעה לתקיעה בנשימה, כמו בכל ערב שבת, אלא מריעין בנשימה אחת עם התקיעה.

ז שנינו במשנה: וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילים. ונחלקו חכמים בנוסח הבדלה זו. ושואלים: היכא אמר לה [היכן אומר אותה] את הלשון הזו של ההבדלה? אמר רב יהודה: אומרים אותה בחתימתה של הברכה, אבל את נוסח הברכה עצמה אומר כבכל מוצאי שבת: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" וכו'. וכן אמר רב נחמן: בחתימתה. ואילו

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: אף בפתיחתה אומר כן, במקום הנוסח "המבדיל בין קודש לחול". ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

ועל מה ששנינו שרבי דוסא אומר: בהבדלה משבת ליום טוב אומר "בין קדש חמור לקדש הקל", מעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

אמר ר' זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת (השבוע), אומר לאחר יום טוב: "המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה", אף על פי שאין זו שבת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? סדר הבדלות שתיקנו חכמים הוא מונה, ולאו דווקא ההבדלה המיוחדת לאותו יום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one brings the temed into contact with water of a ritual bath by immersing the vessel holding the temed in a ritual bath, thereby purifying the temed. Once it ferments, he does not bring it into contact with water, as that is effective only in purifying water and not in purifying other liquids. Rava said: The Sages taught this only with regard to a case where one prepared temed with ritually pure water and it later became impure, but if the water was impure from the outset, the contact with the ritual bath would not purify it.

Rav Geviha from Bei Katil went and stated this halakha before Rav Ashi and asked: What is different in the case of water that is impure from the outset such that bringing the temed into contact with the ritual bath would not purify it, as we say: Since the water is heavy it settles at the bottom of the vessel, and the fruit, the grape residue, floats above, and therefore, contact with the water of the ritual bath would not be effective for the water of the temed? If so, the same would apply in the case of water that was ritually pure and ultimately became impure as temed also.

Rather, the reason contact is effective in the case of ritually pure water that later became impure as temed is that the water and the residue are intermingled. Here too, in the case of water that was impure from the outset, the water and the residue are intermingled, and contact with the water of a ritual bath would be effective.

MISHNA: Any situation where there is sale of one’s daughter as a Hebrew maidservant, i.e., when she is a minor, there is no fine of fifty sela paid to her father if she is raped or seduced, as that fine is paid to her father only when she is a young woman. And any situation where there is a fine paid to the father there is no sale.

GEMARA: Rav Yehuda says that Rav says: This is the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis said: There is the possibility of payment of a fine in a situation where there is sale, as it is taught in a baraita: A minor girl from the age of one day old until she reaches puberty and grows two pubic hairs is subject to sale, but is not entitled to receive payment of a fine. Once she reaches puberty and grows two pubic hairs, from that point until she matures into a grown woman she is entitled to receive payment of a fine, but is not subject to sale. This is the statement of Rabbi Meir, as Rabbi Meir would state a principle: Any situation where there is a sale, there is no fine; and any situation where there is a fine, there is no sale.

And the Rabbis say: A minor girl from the age of three years and one day until she matures into a grown woman is entitled to receive payment of a fine.

The Gemara asks: Is that to say that yes, she is entitled to payment of a fine, but she is not subject to sale? Isn’t her father permitted to sell her during most of that period? The Gemara answers: Say that the Rabbis said: She is also entitled to receive payment of a fine during that period in a situation where she is subject to sale.

MISHNA: Any situation where there is the right of refusal for a minor girl married by her mother or brothers, enabling her to opt out of the marriage, there is no ḥalitza, as a minor girl whose husband died without children cannot perform ḥalitza. And any situation where there is ḥalitza, once she has reached majority, there is no right of refusal.

GEMARA: Rav Yehuda says that Rav says: This is the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis say: There is the right of refusal in a situation where there is ḥalitza, as it is taught in a baraita: Until when may a girl refuse? She may do so as long as she is a minor, until she grows two pubic hairs, which are signs of puberty rendering her a young woman; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: She may refuse until the black hairs in the pubic area appear to cover an area greater than the white skin of the area uncovered by hair. At that stage, she is already eligible to perform the rite of ḥalitza. That is the opinion of the Rabbis.

MISHNA: Any situation where there is a shofar blast sounded on the eve of Shabbat or a Festival to stop the people from performing labor and to demarcate between the sacred and the profane, there is no havdala recited at the conclusion of the Shabbat or Festival in prayer and over a cup of wine. And any situation where there is havdala recited, there is no shofar blast sounded.

How so? On a Festival that occurs on Shabbat eve, one sounds the shofar to stop the people from performing labor that is permitted on the Festival and prohibited on Shabbat and to demarcate between one sacred day and another; and one does not recite havdala, as that is recited only when the transition is from a sacred day to a profane day or from a day of greater sanctity to a day of lesser sanctity. The sanctity of Shabbat is greater than the sanctity of the Festival, and therefore havdala is not recited in this case. On a Festival that occurs at the conclusion of Shabbat, one recites havdala, but one does not sound the shofar.

How does one recite havdala in that case; i.e., what is the formula of the blessing? It concludes: Who distinguishes between sacred and sacred, as opposed to the standard blessing at the conclusion of Shabbat: Who distinguishes between sacred and profane. Rabbi Dosa says that the formula is: Who distinguishes between greater sanctity and lesser sanctity.

GEMARA: The Gemara asks: How does one sound a tekia on a Festival that occurs on Shabbat eve, when the difference between the sanctity of the preceding day and the sanctity of the coming day is not as pronounced as it is on a standard Shabbat eve? Rav Yehuda said: One sounds a tekia, i.e., a long continuous shofar blast, and sounds a terua, i.e., a staccato series of shofar blasts, from the midst of the tekia. And Rav Asi said: One does not sound a continuous blast; rather, he sounds a tekia and then sounds a terua in one breath. Rav Asi instituted the practice in the city of Huzal in accordance with his halakha.

The Gemara raises an objection to the statements of Rav Yehuda and Rav Asi from a baraita: On a Festival that occurs on Shabbat eve, one sounds a tekia but does not sound a terua. What, is it not that one does not sound a terua at all? The Gemara answers: No, rather, Rav Yehuda explains the baraita according to his line of reasoning and Rav Asi explains the baraita according to his line of reasoning. Rav Yehuda explains the baraita according to his line of reasoning: One does not sound a distinct terua; rather, he sounds the terua that emerges from the midst of the tekia. And Rav Asi explains the baraita according to his line of reasoning: One does not sound the tekia and the terua in two breaths; rather, he sounds them in one breath.

§ The mishna states that on a Festival that occurs at the conclusion of Shabbat one recites havdala, and that the Sages disagreed as to the formula of that blessing. The Gemara asks: Where does one recite the formula in question? Rav Yehuda said: He recites the formula at the conclusion of the blessing. But in the body of the blessing one recites the same formula as in every conclusion of Shabbat: Who distinguishes between sacred and profane, between light and darkness, etc. And likewise, Rav Naḥman said: He recites the formula at the conclusion of the blessing.

And Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: One recites that formula even at the beginning, in the body of the blessing, instead of the formula: Who distinguishes between sacred and profane. The Gemara comments: And the halakha is not in accordance with his opinion.

The mishna teaches: Rabbi Dosa says that the formula is: Who distinguishes between greater sanctity and lesser sanctity. The Gemara comments: And the halakha is not in accordance with his opinion.

Rabbi Zeira said: At the conclusion of a Festival that occurs in the middle of the week, one recites: Who distinguishes between sacred and profane, and between light and darkness, and between Israel and the nations, and between the seventh day and the six days of labor, even though it is not Shabbat. What is the reason for that practice? He is enumerating the series of distinctions that the Sages instituted and not specifically the distinction unique to that particular day.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משיקו במים. כלומר אם נטמאו בשרץ או באוכלין הם טמאין:

עד שלא החמיץ משיקו במים. כיצד משיקו נוטל כלי שפיו קצר וממלאו מן התמד שהוא טמא ומשים הכלי בתוך המקוה ומציף המים על פי הכלי וחשוב להו כטבילה והכי קאמר עד שלא החמיץ דחשוב כמים עושה להו השקה:

אבל משהחמיץ אין משיקן דחשוב יין וליין אין עושין השקה:

לא שנו אלא שתמדו במים טהורים ונטמאו ועכשו יועיל להן השקה. אלא מבלבלי בין שתמדו במים טהורין לכתחלה ובין שלא תימדו במים טהורין לכתחלה ומועיל להן השקה בין (לאחד) [נטמאו מעקרא] ובין לבסוף:

האחין השותפין שחייבים בקולבון. כלומר קולבון זוהי מעה קטנה שכל ישראל חייבין מחצית השקל בכל שנה ושנה ושני מחצית השקל יתירא משקל ואם בין שני אדם נותנין שקל חייבין להוסיף קולבון ואם אדם אחד חייב שקל להקדש ונותן שקל אין להוסיף עליו כלום והכא הכי קאמרינן האחין שבענין זה הוויין שותפין שהניח להן אביהן ביחד ירושתן ואח"כ לא חלקו דומין לאדם אחד ואין חייבין בקולבון אם נותנין בין שניהם שקל שלם בשביל שני מחצית השקל וחייבים במעשר בהמה דאין דומין כלקוחות אבל אם חייבין בקולבון דהניח להן ירושה יחד קרקע ובהמות וחלקו ואח"כ נשתתפו דומין כלקוחות שלקח זה חלקו כנגד חלק חברו ודומין כמין שני בני אדם וחייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה:

כל מקום שיש מכר אין לה קנס. כלומר באותו זמן שיכול למכור אדם את בתו לאמה אם אדם אחד תפשה ושכב עמה אין לה חמשים כסף שכתוב בפסוק הנערה והאב אינו יכול למוכרה נערה אלא קטנה וקטנה אין לה קנס ובכמה שנים היא חשובה נערה מבת אחת עשרה שנים וחצי עד שתים עשרה שנה חשובה נערה ואם מביאה ב' שערות ואלו הן ששה חדשים ומכאן ואילך חשובה בוגרת:

וכל מקום שיש קנס אין מכר. כלומר בזמן נערות שיש קנס אין האב יכול למוכרה אבל חכ"א יש קנס במקום מכר כלומר אפילו בימי קטנותה שהאב יכול למוכרה אם אדם תפשה באותו זמן ושכב עמה יש לה קנס:

כל מקום שיש מיאון אין חליצה. כלומר באותו זמן שהבת יכולה למאן קודם שתביא ב' שערות אינה יכולה לחלוץ ולא ליבם ואינה ראויה לחליצה אלא א"כ יכולה ליבם שמא לאחר זמן תמצא איילונית דאינה ראויה לוולד ונמצא פוגם בערוה באשת איש שלא כדין שייבום איילונית אין חשוב ייבום מ"ט דבעינן להקים לאחיו שם וליכא דאיילונית היא:

וחכ"א עד שירבה השחור. כלומר עד שישחיר באותו מקום לרוב שערות ובאותה זמן יכולה לחלוץ:

כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה. כיצד יו"ט שחל להיות בע"ש כו' תוקעין להבדיל את העם מן המלאכה שביו"ט בע"ש מותרין הוו באוכל נפש והיו תוקעין לערב להבטיל את העם ממלאכת אוכל נפש ולא מבדילין בין קדש לקדש שאין מבדילין בין קדש הקל לקדש חמור אבל חל יו"ט במו"ש מבדילין בין שבת ליו"ט ולא תוקעין את העם להבטיל ממלאכה שאינו צריך ששבתו בשבת ולא עשו שום מלאכה:

היכא אמר לה. רב יהודה א"ר בחתימתה וכו' כלומר היכא אמר לה להבדלה בין קדש לקדש בחתימתה כלומר בחתימת הבדלה כשאנו עושין:

רב שישא בריה דרב אידי אמר אף בפתיחתה כלומר אף בפתיחת הבדלה מבדיל בין קדש לקדש ולית הלכתא כוותיה מ"ט סדר הבדלות הוא מונה וכו' כלומר כל הבדלות האלו כתובות בתורה ולהבדיל בין הקדש ובין החול ולהבדיל בין האור ובין החשך ואבדיל אתכם מן העמים ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו וכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול:

סליק פירקא

הא דאמרי' לא שנו אלא שתמדו במים טהורין ונטמאו. ה"פ: כשתמדו במים טהורין ונטמאו קוד' שהחמיצו מים גמורים הוא שנטמאו והיין בטל בהם לפי' נטהרו בהשק' כדין מים ואע"ג דפיר' קפי מלעי' פיר' גופי' מיא נינהו אבל טמאין מעיקר' כיון שבשעת טומאה מים גמורים הם ועכשיו נתערבו בהם פירות והמים הם הטמאי' ולא הפירות אין השקה עולה להם שהרי מי שלא נטמא הוא הנשק.
וא"ל רב אשי מאי שנא דהאי פיר' קפי מלעיל אע"ג דתמדו במים טהורין אין השקה עולה להן שאין השקה מטהרת אלא מתורת זריעה אין זריעה לפירי במים אלא משום דמיבלבלי הכא נמי מבלבלי ועלתה להן השקה וטהורין.

הא דתנן כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה. פירשתיה במס' שבת פ' ואלו קשרים.

כל מקום שיש מיאון אין חליצה. תמיהא לי אמאי לא קאמר עלה בגמרא זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים יש חליצה במקום מיאון, דהא אמרי ליה לרבי מאיר קטן יפה אתה אומר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, אי נמי לימא חכמים אומרים יש (חליצה במקום מיאון) [מיאון במקום חליצה] ומאן חכמים רבי ישמעאל ברבי יוסי שאמר משום אביו וכדאיתא ביבמות (קה, ב), וצריך לי עיון.

כבר ביארנו במסכת יום טוב על אוכלין ומשקין שנטמאו שאין להם טהרה במקוה חוץ מן המים שיש להן טהרה בהשקת מים שבהם למים שבמקוה מעתה התמד עד שלא החמיץ בין לתמדו במים טמאים בין שנטמאו אחר שתמד הרי הן כמים וטהרה עולה להם ואע"פ שיש כאן מעט יין על כל פנים ושמא הוא צף למעלה ואין השקה ביין אין אנו אומרים כן אלא שהיין והמים מבולבלים הואיל ואין כאן יין גמור והרי יש כאן השקה אף במים ואם החמיץ הרי הכל יין גמור כיין מזוג ואין טהרה עולה לו:

המשנה האחת עשרה והכונה בה להשלים החלק שהתחיל בשלפניה לבאר והוא שאמר האחים והשותפים שחייבים בקלבון פטורין ממעשר בהמה ושחייבים במעשר בהמה פטורין מן הקלבון אמר הר"מ פי' קלבון הוא חצי מעה כסף שנותנין בו השקל ואז מקבלין אותו על שני בני אדם לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הם נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמם מפני הענין הזה ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשקל שניהם יחד מקבלים מהם ואינם חייבים בקלבון וחייבים במעשר בהמה וכשחולקים הנכסים יהיו כלקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות והם חייבים בקלבון הואיל שאין חייבים במעשר וכבר זכרנו פי' ההלכה הזאת בתחלת שקלים:

אמר המאירי האחים והשותפים בזמן שחייבים במעשר בהמה והוא כל זמן שנשתתפו כאחד או ירשו כאחד ונולדו אחר כן הטלאים ברשותם פטורים מן הקלבון בדרך זה אם נשתתפו במעות ונשאו ונתנו בהם ולא חלקו ובזמן שפטורין ממעשר בהמה והוא כשחלקו אחר לידת הטלאים וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון אם חלקו אחר שנשאו ונתנו במעות וחזרו ונשתתפו וענין קלבון הוא מעה קטנה שהצריכו חכמים להוסיף בזמן שהולך אצל חנוני להחליף שני חצאי שקלים בשקל שלם כדי שיתן לו חנוני חצאי השקלים שלמים עם גירומיהם ודבר זה עקרו במסכת בכורות והוא צריך ביאור יותר מרווח אלא שקצרנו בו בכאן מפני שכבר הרחבנו בו הביאור בחיבור זה בכדי הצורך במסכת יום טוב פרק אחרון:

וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר ומה שנתחדש עליו במסכת בכורות כבר ביארנוהו במסכת יום טוב:

המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת שלפניה ואמר כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום שיש חליצה אין מיאון אמר הר"מ פי' ביארנו פעמים רבות שהנקבה ודאית קטנה עד שתביא שתי שערות על מנת שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלו נקראת נערה עד עשרה חדשים ואחר כך בוגרת ור' יהודה אומר שהבא על הקטנה אינו חייב קנס אבל הבא על הנערה חייב קנס וחכמים אומרים אחד נערה ואחד קטנה יש להם קנס והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אשה יכול למוכרה ולפיכך מה שאמר כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' הוא דעת ר' מאיר כמו שביארנו ואין הלכה כמותו כמו שביארנו בשלישי מכתובות וכבר שמעת ממני פעמים שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני הענינים:

אמר המאירי כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' כבר ידעת שהאב רשאי למכור את בתו עד שתכנס לימי נערות וכן ידעת שהאונס נערה או המפתה אותה יש עליו קנס חמשים כסף ליתן לאביה של נערה ודבר זה לא נזכר בתורה אלא לנערה לא לקטנה ולא לבוגרת ונמצא שהקטנה יש בה מכר ואין בה קנס והנערה יש בה קנס ואין בה מכר ומ"מ ענין זה אינו שנוי כהלכה אלא אף הקטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה יש בה קנס כמו שיתבאר במסכת כתובות לא נאמר נערה אלא למעט את הבוגרת כל מקום שיש מיאון וכו' כבר ידעת על קטנה שאין לה אב והשיאוה אמה ואחיה לדעתה שיכולה למאן עד שתביא שתי שערות ומשם ואילך אינה יכולה למאן אע"פ שלא הגיעה לשיעור שירבה שחור על הלבן האמור במקום אחר ואם היתה בת שתים עשרה ויום אחד ונבעלה לו אין אנו צריכים עוד בענינה לבדיקת סימנים לענין זה כמו שיתבאר במקומו וכן ידעת שאע"פ שקטן וקטנה מיבמין ואין חוששין לקטן שמא ימצא סריס ולקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה מ"מ אין חליצה אלא בגדולים בן שלש עשרה ויום אחד ובת שתים עשרה ויום אחד נמצא שבזמן המיאון אין חליצה וכשהגיעה לזמן חליצה אין מיאון וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השלש עשרה כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכו' כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה כיצד יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין וכיצד מבדילין המבדיל בין קדש לקדש ר' דוסא אומר בין קדש חמור לקדש הקל אמר הר"מ פי' נתבאר בסוף סוטה שבכל ערב שבת היו תוקעין במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קדש לחול ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה והבדלה על הכוס אינה חיוב מיום טוב לשבת לפי שלא יצאנו מקדש לחול וביאור הענין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקדש וההבדלה היא הערה על יציאת מקדש לחול ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אף זו בגוף אחד הוא נאמר ומעין מה שלפניה שעקר הענין הוא להשמיענו ביום טוב שפעמים שיש בו תקיעה ולא הבדלה ופעמים שיש בו הבדלה ולא תקיעה וביאור המשנה הוא שידוע בכל עיירות של ישראל שהיו תוקעים בה בערב שבת שש תקיעות ראשונה לבטל מחרישה ושאר מלאכות שבשדה והיא נעשית במנחה שניה לסלק התריסין ולנעול החנויות שלישית והוא לרוב לשקיעת החמה לסלק קדרות מעל גבי הכירה ולהטמין ולהדליק ושוהא אחריה כדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת ובא להשמיענו שאף ביום טוב שחל להיות ערב שבת תוקעין תקיעה האחרונה כדי להבדיל את העם ממלאכת אוכל נפש ויש אומרים שאין מריעין בה כלל וכסתם בריתא שאמרה תוקעין ולא מריעין ומפני שצריך לשנות בה אחר שאף היום היוצא יש בו קדושה ומ"מ יש פוסקים בה תקיעה ותרועה וכרב יהודה ורב אסי ששניהם מודים בתקיעה ותרועה אלא שחלקו בענינם שלדעת רב יהודה מריע מתוך התקיעה שקודם שיסיים התקיעה בשיעורה הוא מתחיל בתרועה ועושה כחצי תקיעה וכחצי תרועה בשיעור תקיעה וכל שכן שדינה בנשימה אחת שהרי בהרוחה יכול לעשות כן ולדעת רב אסי אינה צריכה שנוי כל כך אלא תוקע ומריע בנשימה אחת כלומר שאינו מקצר בתקיעה אלא שתוכף לה התרועה ביתר מן הרגיל כדי שירגישו שאינה כבשאר הימים וזהו שאמר בנשימה אחת ואף זו פרשוה גדולי הרבנים שלא נשימה אחת דוקא אלא בלא הפסק שהייה ואין צריך בכך דודאי תקיעה ותרועה יכול הוא לעשותם בנשימה אחת בריוח ולהשלמת מנין התקיעות אין אנו צריכים עד שנצטרך להפסק נשימה ביניהם כתקיעות של ראש השנה לדעתנו שאנו מצריכים בה הפסק נשימה להשלמת מנין התקיעות כמו שביארנו במקומו שהרי בכאן לא למנין אנו צריכים אלא להשמעת קול בעלמא ומ"מ אין מבדילין בערבית שבו לא על הכוס ולא בתפלה מפני שקדושה הבאה חמורה יותר מן היוצאת וכשהוא חל במוצאי שבת אין תוקעין שהרי אין מלאכה בשבת כדי לבטלם ממנה אבל מבדילין מפני שקדושה היוצאת חמורה מן הנכנסת וכיצד מבדילין בה בין קדש לקדש ופי' בגמ' בחתימתה אבל בפתיחתה אומר המבדיל בין קדש לחול וכן התבאר בגמרא בהבדלה שמבדילין במוצאי יום טוב לחול בלא נר ובלא שמים שאומרים בה בין יום השביעי לששת ימי המעשה מפני שסדר הבדלות הוא מונה:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ואין הלכה כר' דוסא שהיה חותם בין קדש חמור לקדש הקל שאין מזלזלין ביום טוב כל כך שנקרא את קדושתו קדושה קלה אלא אומרים בין קדש לקדש ושמא תאמר היכן מצינו לשון הבדלה בין קדש לקדש בתורה והרי אין הבדלה נזכרת אא"כ מצינו בה לשון מן התורה הרי נאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ד"ה תקיעה. ע"ש וימים טובים. אנכי בעניות. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהי' תוקעין בעיו"ט. ואדרבה בסוכה (נד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהי' נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהי' מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נה ב) ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ: ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. משמע דהג' ראשונות הי' כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (לה ב) הוכיחו דגם המה היו תר"ת:

גמרא היכי תוקע אר"י כו' ורא"א כו'. תמיהני על הרע"ב והרמב"ם בפי' ובחבורו שלא הזכירו מזה:

רש״י ד"ה אף בפתיחתה וכו׳ וכרכי דוסא נמי לית הלכחא כצ"ל ותי׳ לי׳ נמחק:

כל מקום שיש מיאון וכו' זו דברי ר"מ וכו', ע' תו' ב"ב קנ"ו ע"א ד"ה לאפוקי וכו' והמשנה למלך פ"ב מאישות תמה עליה' משמעתין, ובאמת יותר יש לתמוה אמ"ש שם המגיה בשם רשב"א שמפרש מיאון דשמעתין ר"ל קידושין שיכולה למאן, ולדידי' צ"ל לר' יהודה אין הקידושין כלום עד שירבה השחור, וא"כ חליצה נמי לא. ע"כ נ"ל דס"ל לר' יהודה דוקא בת הוה קטנה עד שירבה השחור ולכל מילי מן התורה, אך בבן מודה דסגי בב' שערו' וכה"ג מצינו חלוק בב"מ י"א ע"א ע"ש, ומשו"ה בחליצה דאתקש אשה לאיש סגי בשתי שערו' כמו באיש:

משיקו במים. אם נטמא דמיא בעלמא הוא: משהחמיץ אין משיקו במים. דחמרא הוא וכלים ואדם ניתנה להם תורת טהרה במקוה אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה ומים מיטהרים בהשקה שאם יש לו מים יפים לשתיה ונטמאו נותנן בכלי ומשקען במי המקוה עד שנושקין המים והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה והכי מפרש בכל שעה (פסחים דף לד.) אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמא לא בטיל: לא שנו. דמשיקו במים: אבל טמאין מעיקרא לא. ורב גביהה פריך עלה מאי שנא: לשמעתא. כלומר טעמא דהא מתניתין בעא מיניה מרב אשי: יקירי. כבדין: קפי. צף ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): מבלבלי. הכל יחד המים והיין של תמד הלכך מהניא ליה השקה: מתני' כל מקום שיש מכר. כל זמן שהבת קטנה ואביה זכאי למוכרה: אין קנס. אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף דנערה כתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף: וכל מקום שיש קנס. דהיינו כשהיא נערה: אין מכר. דתניא בערכין (דף כט:) יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק''ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו בסימני נערות שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר: גמ' זו דברי ר''מ. דאמר קטנה אין לה קנס אבל חכמים אומרים יש לה קנס לקטנה וטעמא מפרש בכתובות (דף מ:) כל מקום שנאמר נער בלא ה''א אפילו קטנה במשמע: בת שלש שנים. ראויה לביאה: הכי גרסינן קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס וחכמים אומרים קטנה בת ג' שנים שהיא ראויה לביאה יש לה קנס: מכר לא. בתמיה והלא קטנה היא עד שתביא שתי שערות: אימא אף קנס. יש לה ואע''פ שיש מכר משתראה לביאה עד שתביא ב' שערות וקודם שתראה לביאה יש מכר ואין קנס ומשתביא שתי שערות ועד שתיבגר יש קנס ולא מכר ובין בגרות לנערות ששה חדשים: מתני' מיאון. ביתומה שקדשוה אמה או אחיה ואפילו לדעתה יכולה למאן ויוצאה בלא גט עד שתביא שתי שערות וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא דאיש כתיב בפרשה ואם לא יחפוץ האיש ומקשינן אשה לאיש ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן: גמ' זו דברי ר''מ. דאמר נערה לא ממאנת: במקום חליצה. דאפילו נערה יכולה למאן: עד שירבה השחור. שיוקף אותו מקום בשער ובמסכת נדה (דף נב:) מפרש לא שירבה ממש אלא שיהו שתי שערות ארוכות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור: מתני' תקיעה. ערבי שבתות וימים טובים להבטיל את העם מן המלאכה ובין השמשות תוקעין להבדיל בין קדש לחול: הבדלה. בתפלה ועל הכוס במוצאי שבתות וימים טובים: תוקעין. אע''פ שגם היום יו''ט היה ואין בו מלאכה תוקעין להבדיל ממלאכת אוכל נפש: ולא מבדילין. מפני שהנכנס חמור מן היוצא: חל להיות במוצאי שבת מבדילין. לפי שהיוצא חמור מן הנכנס ותקיעה אין כאן: כיצד מבדילין. בין שבת ליום טוב כשהוא במוצאי שבת: גמ' היכי תוקע. ביו''ט שבע''ש כשהוא תוקע להבדיל בין קדש לחול דבעי שינוי משאר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה דיוצאה כל כך: מתוך תקיעה. קודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה: בנשימה אחת. ומכל מקום מפסיק הוא בינתיים: היכא אמר לה. להאי בין קדש לקדש: בחתימתה. של הבדלה אבל בפתיחתה הוא אומר בין קדש לחול וכך אנו נוהגים: אף בפתיחתה. מתחיל המבדיל בין קדש לקדש בין אור לחושך: ולית הלכתא כוותיה. שהרי למנות סדר הבדלות הוא בא בתחלה והבדלה דכתיבה באורייתא בקודש וחול כתיבה וכרבי דוסא נמי לית (ליה) הלכתא דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל: באמצע שבת. אפ''ה אמרינן בין יום השביעי אע''ג דלא שייך יום השביעי הכא כלל: סדר הבדלות. האמורות בתורה הוא מונה ולהבדיל בין הקדש וגו'. ויבדל בין האור ובין החושך. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ובין יום השביעי כו' היינו בין קדש לחול ומשום דבעי למימר מעין חתימה סמוך לחתימתה:

הכא נמי מבלבלי. ורבא סלקא דעתך דכי נטמאו מעיקרא בפני עצמן אינו מועיל להן השקה אלא בפני עצמן הקשה ה''ר אליעזר ממיץ למה לי טעמא דמבלבלי כי נמי קפי פרי מלעיל סלקא להו השקה כדאשכחן בפרק התערובת (זבחים עח:) גבי יין וחלב לחין אין חוצצין שדרך היין עוברים המים אל גוף האדם ועלתה לו טבילה ונראה דלא קשה מידי דלא דמי דודאי אגבא דגברא או אגבא דמנא מחלחלי בהו מיא אבל דרך השקה לא: אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה דתניא. מתני' דבא סימן הוה מצי לאתויי אבל מייתי ברייתא משום דמפורש בה ר' מאיר: עד שירבה השחור על הלבן. פירוש הבשר לבן הוא וקאמר ר' יהודה דבעי שישחיר אותו המקום מן השערות ובשתי שערות סגי כדמפורש בפרק בא סימן ולא שירבה ממש אלא שיהו שתי שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור כלומר דומה כמו שיש שם שערות הרבה ושם פירש בקונטרס דלא גרסינן על הלבן:

דף כו - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק הכל שוחטין

הערות

פרק שני - השוחט

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד