חולין כה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

וממשיכה הברייתא: ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד לשוף, לשבץ לגרר ולכרכר, לעשות בו ציורים, להקיש בקורנס כדי ליישר את הבליטות, או שהיה הכלי מחוסר כן או אוגן או אוזן הרי הוא טהור. אבל, אם היה מחוסר כסוי הרי הוא טמא משום שכסוי הכלי הוא כלי בפני עצמו, שגם בלעדו נחשב הכלי כגמור.

והוינן בה: מאי שנא הני גולמי כלי עץ דטמאין, ומאי שנא הני גולמי כלי מתכות דטהורין?

ומשנינן: רבי יוחנן אמר: הואיל וכלי מתכות לכבוד עשויין! ולכן, כל עוד לא הושלמה לגמרי מלאכתם, ואינו יכול להתכבד בהם אין הם נחשבים לכלי.

רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן יקרים! ועד שלא תושלם מלאכתם לגמרי ויהיו נאים ויוכל למכור אותם ביוקר, אין הם נחשבים ככלי.

ודנה הגמרא: מאי בינייהו דרבי יוחנן ורב נחמן?

ומשנינן: איכא בינייהו כלי עצם, שדמיהן יקרים ואינם עשויים לכבוד, שלפי רבי יוחנן דינם ככלי עץ, ולפי רב נחמן דינם ככלי מתכות.

ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר רב נחמן: כלי עצם ככלי מתכות דמו שאף גולמי כלי עצם טהורים, שמכיון שרב נחמן סובר שהטעם בכלי מתכות הוא משום שדמיהן יקרים, לכן אמר שכלי עצם דינם ככלי מתכות.

ודנה הגמרא: מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה והלא לא נזכר בתורה בכלל שכלי עצם יש בהם קבלת טומאה? ומשנינן: אין. דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר [במדבר לא] "וכל מעשה עזים תתחטאו"? כלומר, איזה דבר מהעזים בא הכתוב לומר שמקבל טומאה?

להביא דבר הבא מן העזים, דהיינו, מן הקרנים ומן הטלפים של העזים, שאם עשה מהם כלי הרי הוא מקבל טמאה. ^[171]

שאר בהמה וחיה מנין שכלי העשוי מקרניהם וטלפיהם מקבל טומאה? תלמוד לומר "וכל מעשה". ה"וכל" בא לרבות שאר בהמות.

אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? פרט לעופות. שאם עשה מהן כלי, אינו מקבל טומאה, הרי למדנו שכלי עצם מקבלים טומאה מן התורה.

מתניתין:

יש שני סוגי שקדים, מרים ומתוקים.

"שקדים מרים" אינם חייבים במעשר, שאם בא אדם לאוכלם כשהם גדולים ונעשו מרים, אינו צריך לעשרם משום שאינם ראויים לאכילה. אך אם בא לאוכלם כשהם קטנים, חייבים הם במעשר, כי הדרך לאוכלם אז, כשעדיין אין בהם מרירות.

ולעומתם "שקדים מתוקים" חייבים במעשר כשהם גדולים, ולא כשהם קטנים, לפי שאין הדרך לאוכלם בעודם קטנים שעדיין לא נגמר הפרי. נמצינו למדים כי - החייב במעשר בשקדים המרים - פטור במתוקים.

והחייב במעשר במתוקים - פטור במרים.

גמרא:

תנו רבנן: שקדים המרים בהיותם קטנים חייבין במעשר, וכשהם גדולים פטורין מן המעשר.

שקדים מתוקים, כשהם גדולים חייבין במעשר, וכשהם קטנים פטורין מן המעשר.

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור! שקדים הקטנים פטורין לעולם, בין אם הם מרים בין אם הם מתוקים, שהרי לא נגמר עדיין הפרי.

ואמרי לה, שכך אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו: זה וזה לחיוב! שקדים גדולים חייבין לעולם בין אם הם מרים בין אם הם מתוקים.

אמר רבי אלעא: הורה רבי חנינא בצפורי כדברי האומר: זה וזה לפטור!

ודנה הגמרא: ולמאן דאמר "זה וזה לחיוב", גדולים מרים למאי חזו? הרי מרים הם?

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שישימן על האש ויהיו מתוקין.

מתניתין:

א. התמד, מים שנותנים על החרצנים של הענבים כדי לעשות מהם יין נקרא "תמד", ואינו נעשה יין אלא כשהחמיץ ומתחיל להיות תוסס, ולפני כן אינו אלא סתם מים, ולכן עד שלא החמיץ התמד, אינו ניקח בכסף מעשר שני, שהמחלל פירות מעשר שני על כסף מעלה את הכסף לירושלים וקונה בו דברי מאכל ומשקה, חוץ ממים [ועוד כמה דברים] שאסור לקנותם בכסף מעשר, והתמד שלא החמיץ, אף הוא אינו נקנה בכסף מעשר, שהרי הוא עדיין מים.

וכמו כן, כיון שעדיין אינו יין, הרי הוא פוסל את המקוה, כדין מים השאובין, שאם נפלו שלשה לוגין מהם לתוך מקוה שיש בו פחות מארבעים סאה מי גשמים, הרי הם פוסלים את המקוה, שאפילו אם יוסיף אחר כך מי גשמים להשלים לשיעור ארבעים סאה, לא יהיה המקוה כשר. ^[172]

ומאידך, מצינו להיפך, משהחמיץ התמד, הרי הוא נעשה יין, ואז הוא ניקח בכסף מעשר שני, ואינו פוסל את המקוה, לפי שהיין וכן כל המשקים, חוץ ממים, אינם פוסלים את המקוה אם נפלו מהם לתוך מקוה שאין בו ארבעים סאה מי גשמים, אלא מוסיף למקוה מי גשמים עד שיהיו בו ארבעים סאה ממי הגשמים לבד, והמקוה כשר.

ב. האחים השותפים בנכסים שקיבלו בירושה מאביהם - ויתכנו שני אופנים בשותפות זו.

האחד, שחילקו האחים ביניהם את הנכסים שירשו, ולאחר מכן חזרו ונשתתפו באותם הנכסים.

והשני, שעדיין לא חילקו ביניהם את הירושה, והשותפות ביניהם היא מעצם היותם יורשים על אותם הנכסים שירשו.

ויש הבדלי דינים בין שני האופנים הללו של שותפות, כדלהלן:

כשחייבין בקלבון, בזמן שהיו נותנים מחצית השקל לצורך קנית קרבנות ציבור, לא היו נותנים אותו בצמצום, אלא כל אחד היה חייב להוסיף מטבע קטנה על מחצית שקלו, והוא נקרא "קלבון". ^[173] וכן שני אנשים שנתנו שקל שלם בשותפות, היו חייבים להוסיף שתי קלבונות. אבל, האב שהיה שוקל את מחצית השקל עבור בניו, היה פטור מלהוסיף קלבון.

ולכן, אם השותפות בין האחים היתה באופן שחילקו את הירושה ואחר כך נשתתפו, הרי דינם כסתם שותפים, שאם נתנו שני האחים שקל אחד ביחד מהממון המשותף, חייב כל אחד מהם לתת גם קלבון.

וכשהשותפות היא באופן כזה, הרי הם פטורין ממעשר בהמה, והיינו, כל הוולדות שנולדו מהבהמות שהם שותפים בהם, פטורין מלהפריש מתוכם אחד מכל עשרה בהמות לקרבן מעשר, וזאת כדין השותפין, שפטורין ממעשר בהמה.

ומאידך להיפך, כשחייבין במעשר בהמה, דהיינו, שהיתה השותפות ביניהם באופן השני, שעדיין לא חילקו ביניהם את הנכסים שירשו, שאז הם חייבים לעשר את הולדות שנולדו להם בשותפות, כיון שהנכסים הללו נחשבים כאילו הם עדיין ברשות אביהם, ואין האחים נחשבים כשותפים בהם, הרי הם פטורין מן הקלבון. שאם נתנו שני אחים ביחד שקל אחד, הם אינם חייבים להוסיף אפילו קלבון אחד. וטעמו של דבר, כיון שהנכסים נחשבים כאילו הם של אביהם, הרי זה כאילו נתן האב את השקל עבורם. והדין הוא שאב הנותן שקל עבור שני בניו, פטור הוא מליתן קלבון.

גמרא:

ודנה הגמרא: מני מתניתין לא רבי יהודה ולא רבנן?

דתנן: המתמד העושה "תמד" [משנה זו מדברת ב"תמד" שנעשה על ידי נתינת מים על שמרי יין] ונתן מים במדה על השמרים שלא היו מעושרים ולאחר זמן מצא כדי מדתו דהיינו שהתמד אינו עולה על כמות המים שנתן, הרי הוא פטור מן המעשר ואפילו אם יש בתמד טעם יין, הואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים הרי הוא נחשב כמים. ורבי יהודה מחייב במעשר שלדעתו התמד נחשב ליין.

השתא תיקשי: משנתנו האומרת שהכל תלוי בכך שאם התמד החמיץ הוא נחשב ליין ואם לא החמיץ נחשב למים מני היא?

אי רבנן, האמרי דאף על גב דהחמיץ הוי מים כל עוד שלא נתרבה התמד. ^[174]

אי רבי יהודה, האמר דאף על גב דלא החמיץ הוי יין [שהרי רבנן ורבי יהודה לא חילקו בדבריהם בין החמיץ ללא החמיץ ומשמע שכל אחד אמר את דינו בשני האופנים]

ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

הערות

^[171] שאי אפשר לומר: דבר הבא מהעור של העזים שהרי כבר כתוב לפני כן "וכל כלי עור".

^[172] ודין זה תקנת חכמים הוא, שחששו, שמא יראו האנשים שנותנים מים שאובים למקוה לפני שהיו במקוה ארבעים סאה מים שאינם שאובים, ולא יידעו שלאחר מכן הושלמה המקוה לארבעים סאה מים שאינם שאובים, ויבואו לטעות ולהכשיר לטבול במים שאובים. וגזירה זאת של חכמים היתה רק על מים שאובים ולא על שאר משקים.

^[173] בטעם החובה להוסיף קלבון נאמרו שני הסברים [עיין בהרחבה בחברותא למסכת שקלים ד ב, ולבכורות נו ב]: האחד, שיש להוסיף על מחצית השקל משום "הכרע", שלא תהיה המחצית מצומצמת, שמא לא תהיה מחצית השקל בדיוק [רש"י כאן]. והשני, משום "חילוף", שכאשר מחליפים שני חצאי שקלים לשקל שלם, צריך להוסיף מעט לשולחני עבור ההחלפה. שני הטעמים שייכים בנתינת מחצית השקל ולא כאשר נותנים שני אנשי ם ביחד שקל שלם. אך הואיל ורוב בני האדם נותנים מחצית השקל באופן נפרד, ואז הם מוסיפים קלבון, אף שני אנשים השוקלים שקל אחד במשותף יוסיפו עליו כל אחד קלבון, לפי שהיה להם לשקול לחצאין, ואז היו מוסיפים שני קלבונות. האם תוספת הקלבון היא מן התורה או מתקנת חכמים? במסכת שקלים מבואר, שלפי רבי מאיר החיוב הוא מן התורה, כי הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, דהיינו, שלעולם לא יגרעו מלתת את סכום הכסף שהראה הקב"ה למשה, וכיון שלא ידוע אם הכסף של היום מזוקק כמו שהיה בימי משה, חייבים להוסיף על מחצית השקל קלבון, כדי שיהיה בודאי סכום השוה למחצית השקל שהראה הקב"ה למשה. וכתב המנחת חינוך [מצוה קה] שלדעת חכמים תוספת הקלבון היא רק תקנת חכמים, וראייתו מכך שהשוקל שקלו עבור חבירו פטור מן הקלבון.

^[174] תוס' ד"ה המתמד מבארים למה אי אפשר לומר שמשנתנו מדברת שהתמד נתרבה שאז אפילו רבנן מודים שנחשב ליין.

לשוף (להחליק), לשבץ בו אבנים טובות, לגרר (לגרד), לכרכר (לצרוב בו ציורים), להקיש בקורנס כדי ליישר אותו, וכן אם היה מחוסר כן (בסיס) או אוגן (שפה) או אוזן (ידית) — הרי זה טהור, אינו ראוי לקבל טומאה. אבל אם היה הכלי עצמו גמור, אלא שהיה מחוסר כסוי — טמא, ראוי לקבל טומאה.

ושואלים: מאי שנא הני ומאי שנא הני [במה שונים אלה, גולמי כלי עץ, ובמה שונים אלה, גולמי כלי מתכת], שבכלי עץ די שיהיו ראויים למלאכתם כדי לקבל טומאה, ואילו כלי מתכות שלא נגמרה מלאכתם לגמרי אינם מקבלים טומאה? רבי יוחנן אמר: הואיל וכלי מתכת לכבוד עשויין, ולכן כל זמן שהכלי אינו מושלם ואינו מכובד אינו נחשב ככלי לעניינו. רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן של כלי מתכות יקרים, וכל זמן שלא נגמרה מלאכתם אינם נמכרים בדמים יקרים, ואינם ראויים לעניינם.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הטעמים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי כלי עצם, כגון כלים העשויים מקרנים, שדמיהם יקרים, אבל אינם עשויים לכבוד, שלפי הסברו של ר' יוחנן גולמיהם מקבלים טומאה, ולפי הסברו של רב נחמן אינם מקבלים טומאה, כגולמי כלי מתכות. ומעירים: ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן: כלי עצם לענין טומאה ככלי מתכות דמו [נחשבים].

ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שכלי עצם מקבלי [מקבלים] טומאה הם? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר בפרשת טהרת כלי מדין מטומאתם: "וכל מעשה עזים תתחטאו" (במדבר לא, כ)? להביא (לרבות) דבר הבא (הנעשה) מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים (הפרסות) שהוא מקבל טומאה. ומה שבא מקרנים וטלפים של שאר בהמה וחיה, מנין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "וכל מעשה" בלשון ריבוי. אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? שהרי דבר זה אינו מיוחד לעיזים! פרט לעופות, שדבר שנעשה מעצמות עופות אינו מטמא.

א משנה החייב בשקדים המרים בתרומות ובמעשרות — פטור בשקדים המתוקים, והחייב במתוקים — פטור במרים.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: שקדים המרים, כשהם קטנים — חייבין בתרומות ובמעשרות, משום שאז עדיין אינם מרים, והם ראויים לאכילה, אבל כשהם גדולים — פטורין, מפני שהם מרים ואינם ראויים לאכילה. ואילו השקדים המתוקים, כשהם גדולים — חייבין, שנגמר הפרי וראוי לאכילה, אבל כשהם קטנים — פטורין, מפני שאין דרך לאכול אותם.

רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום בשם אביו ביחס לשקדים המרים: זה וזה לפטור, בין כשהם קטנים ובין כשהם גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: זה וזה לחיוב, בין בגדולים ובין בקטנים. אמר ר' אלעא: הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור במרים.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] זה וזה לחיוב, שקדים מרים גדולים למאי חזו [למה הם ראויים]? הרי מרים הם ואי אפשר לאכול אותם! אמר ר' יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שכאשר קולים אותם באש הם מתמתקים וניתנים לאכילה.

ג משנה התמד משקה העשוי ממים שניתנו על גבי פסולת של ענבים ועברו תהליך של תסיסה, עד שלא החמיץ הוא נחשב כמים, ולכן אינו ניקח (נקנה) בכסף מעשר שני, לשתותו בירושלים, לפי שאינו יין, ופוסל את המקוה, אם היו בו שלושה לוגין ונפל לתוך מקוה חסר, וכדין מים שאובים. משהחמיץ התמד דינו כיין, ולכן ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה, שאיננו עוד בגדר מים.

האחין שהיו שותפין בירושת אביהם, כשחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים בזמן שנותנים את מחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין של שותפים רגילים — הרי הם פטורין מלהפריש מעשר בהמה מן העדר שהוריש אביהם, וכדין שותפים. אבל כשחייבין במעשר בהמה, כלומר, כשאינם נחשבים שותפים, אלא כסמוכים על שולחן אביהם — פטורין מן הקלבון, כדין אב הנותן מחצית השקל עבור בניו, שפטור מלתת קלבון עבורם.

ד גמרא על מה ששנינו במשנה בענין התמד, שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי לכאורה לא כדעת רבי יהודה ולא כדעת רבנן [חכמים] החולקים עליו! דתניא [ששנויה משנה]: המתמד, שנתן מים על גבי פסולת ענבים, ונתן מים במדה מסויימת ומצא כדי מדתו, כלומר, בדיוק אותה מידה של מים — הרי זה פטור מן המעשר, למרות שיש בו טעם יין, שהרי אין כאן אלא מים. ור' יהודה מחייב, מפני שלשיטתו הטעם נותן לו דין יין.

ומעתה, מני [כשיטת מי היא] משנתנו? אי רבנן [אם כשיטת חכמים], הרי הם אומרים שהכל תלוי במידה, ואם אין יותר מכפי מידתו — פטור אף על גב [אף על פי] שהחמיץ. אי [אם] שיטת ר' יהודה, הרי הוא מחייב אף על גב [אף על פי] שלא החמיץ, שהרי לא הזכירו חלוקה זו בדבריהם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to smooth, to set gems or ornaments in it, to plane it, to adorn it, to strike it with a hammer, or if it is lacking a base or a rim or a handle, the vessel is not susceptible to impurity. If the vessel was complete and was lacking a cover, the vessel is susceptible to becoming impure.

The Gemara asks: What is different about these unfinished wooden vessels, with regard to which the halakha is that provided they are fit for use they are susceptible to impurity, and what is different about those unfinished metal vessels, with regard to which the halakha is that even if they are fit for use they are not susceptible to impurity until their crafting is complete? Rabbi Yoḥanan said: The difference is that since metal vessels are crafted for uses of honor, they are not considered vessels until their completion. Rav Naḥman said: The difference is that since the worth of metal vessels is expensive, they cannot be sold at that price unless they are complete.

The Gemara asks: What is the practical difference between their opinions? The Gemara answers: The difference between them is with regard to bone vessels crafted from horns, which are expensive but are not crafted for uses of honor. And Rav Naḥman follows his line of reasoning, as Rav Naḥman says: The halakhic status of bone vessels with regard to impurity is like that of metal vessels.

The Gemara asks: Is that to say by inference that bone vessels are susceptible to ritual impurity? The Gemara answers: Yes, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: What is the meaning when the verse states: “And all work of goats…you shall purify” (Numbers 31:20)? It is to include vessels that come from the goats, from the horns and from the hooves, and indicate that they are susceptible to impurity. And from where is it derived that vessels that come from the horns and the hooves of other domesticated animals and undomesticated animals are susceptible to impurity? It is derived from the verse, as the verse states: “And all work,” where the term “all” is an amplification. If so, why must the verse state: “Goats?” It serves to exclude birds, as vessels crafted from the bones of birds are not susceptible to impurity.

MISHNA: With regard to the obligation of separating teruma and tithes, the stage of development that is obligated in bitter almonds is exempt in sweet almonds; and the stage in development that is obligated in sweet almonds is exempt in bitter almonds.

GEMARA: The Sages taught in explanation of the mishna: In the case of bitter almonds, when they are small one is obligated to separate teruma and tithes, as they are not yet bitter and are fit for consumption; when they are large one is exempt from separating teruma and tithes, because they are bitter and unfit for consumption. In the case of sweet almonds, when they are large one is obligated to separate teruma and tithes, because the almonds are ripe and fit for consumption; when they are small one is exempt from separating teruma and tithes, because they are not fit for consumption.

With regard to bitter almonds, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, says in the name of his father to exempt both this small almond and that large almond. And some say to obligate both this small almond and that large almond. Rabbi Ela said: Rabbi Ḥanina issued a ruling in Tzippori in accordance with the statement of the one who says to exempt both this small almond and that large almond.

The Gemara asks: And according to the one who says to obligate both this small almond and that large almond, for what use are the large almonds fit? They are bitter and unfit for consumption. Rabbi Yoḥanan said: Since one can sweeten them by means of roasting them on the fire, this renders them fit for consumption.

MISHNA: Temed, a beverage produced from grape residue soaked in water, until it fermented, may not be purchased with second-tithe money to be drunk in Jerusalem, because it is not wine. And if three log of it fall into a ritual bath, its halakhic status is that of drawn water and it invalidates the ritual bath. Once it fermented, it is wine, and therefore it may be purchased with second-tithe money and it does not invalidate the ritual bath.

With regard to brothers who are partners in the inheritance of their father, when they are obligated to add the premium [kalbon] to their annual half-shekel payment to the Temple, they are exempt from animal tithe; when they are obligated to separate animal tithe, they are exempt from adding the premium. Partners who pay the half-shekel are required to add the premium and are exempt from animal tithe. If they are not true partners, but their inheritance remains the property of the father, the sons are exempt from paying the premium, and they are obligated to separate animal tithe.

GEMARA: With regard to temed, the Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? Ostensibly, it is neither the opinion of Rabbi Yehuda nor the opinion of the Rabbis, as it is taught in a mishna (Ma’asrot 5:6): With regard to one who prepares temed by placing water over grape byproducts, and he placed a certain measure of water, and when measuring the finished product he found its measure equivalent to the measure of water that he placed, he is exempt from the obligation of tithing it, as although it tastes like wine, there is nothing in it but water. And Rabbi Yehuda obligates him to tithe it because the taste determines that it is wine.

Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of the Rabbis, then if there is no more than the initial measure of water that he placed, he should be exempt even if it fermented. If it is the opinion of Rabbi Yehuda, he holds that one is obligated even if it did not ferment, as taste is his sole criterion. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אוגן. כלומר שפתו או אוזן טמא כלומר לבד שיהא חטוט כל צרכו כו' לא צריכא דחק קפיזא חצי קב ועדיין לאו גמר כלי הוא וטהור:

^א)עד כאן שייך לעמוד הקודם. מחוסר כסוי טמא דאע"פ שאין לו כסוי גמר כלי יש בו וטמא. ור' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויין כלומר כלי מתכת משום הכי [אינם] מקבלים טומאה [כשהם גולמי] ורב נחמן (מדבריהן) [אמר הואיל ודמיהן יקרים] כו' מאי ביניהו מ"מ לדברי הכל פוסלין איכא בינייהו כלי (עץ) [עצם] כלומר הודילינקי. למ"ד הואיל ולכבוד עשויין ולא לאישתמושי אע"ג דלא הוי גמר מלאכה יכולין לשתות בהן בכלי עצם לפיכך גולמיהון טמאין:

למ"ד הואיל ודמיהן יקרים ה"מ בשגמר מלאכה בהן דמיהן יקרין אבל אי לא הוי גמר כלי אין דמיהן יקרים לפיכך גולמיהן טהורים:

מכלל דכלי עצם מקבל טומאה. כלומר [מנ"ל מקרא]. מה ת"ל כל מעשה עזים להביא דבר הבא מן הקרניים כלומר זהו כלי עצם פרט לעופות כלי הבא מן העצם דעופות דאינן מקבלין טומאה:

ת"ר שקדים המרים. כלומר מין אחד שאפי' בשעת גמר פרי מרים ואותו מין כשהם קטנים חייבין במעשר דחשובין אוכל שקטנים יכולין לאוכלן שאינן מרים כ"כ אבל כשהן גדולים אין יכולין לאוכלן כ"כ ולא חשיב אוכל ופטורין מן המעשר:

מתוקין גדולים חייבין כלומר מין מתוקין כשהן גדולים הן חייבין במעשר אבל כשהן קטנים מרים הם ולאו בני אכילה הם ופטורים מן המעשר:

זה וזה לפטור. כלומר מרים בין קטנים בין גדולים פטורין מן המעשר. ואמרי לה זה וזה לחיוב מרים בין גדולים ובין קטנים [הן חייבין]^ב)נראה דצ"ל התמד כלומר שזו נעשה מחרצנים ששורין אותם במים ויוצא מהם טעם יין עד שלא החמיץ אינו ניקח וכו'.:

התמד עד שלא החמיץ כלומר שזו ישנים חרצנים שיוצאין מהם יין הם אינו נלקח בכסף מעשר כלומר ששורין אותם במים ויש בו טעם יין מן הזגים עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר כדפרשינן במסכת עירובין הכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. ועד שלא החמיץ חשוב מים ופוסל את המקוה דחשובין מים שאובין:

ומצא כדי מדתו פטורה מן המעשר. דלא הוסיף מתמד כלום על המים כלומר דלא יצא ממנו יין כלום ואינו אלא מים:

ור' יהודה מחייב. כלומר קא סבר ר' יהודה אפי' לא מצא אלא כדי מדתו אי לא הוסיף לו יין לא היה מוצא בו מדתו שהוא שפך בתמד:

הא דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו. לא לכל אמר דפשוטיהן ככלי עץ דתנן במסכת טהרות ומייתו לה במסכת שבת פ"ק כלי עץ וכלי עצם פשוטיהם טהורי' ושמעתין נמי מוכחא דכלי עצם מכל מעשה עזים איתרבאי ואיתקוש לכלי עץ אלא ר"ן לענין גולמי כלי עצם קאמר שהן טהורים כגולמי כלי מתכו'.

והא דאמרינן במסכת שבת בפרק (המצניע) [המוציא יין דף פא,א] (אפילו) [חפי]פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין כפותחת של עץ וחפין של מתכת והא פירשתיה שם, אבל רש"י ז"ל פירשה שם בשל עצם ואמר שפשוטיהן טמאין והכי איתא בהכל שוחטי', ואינה.

אי רבנן אע"ג דאחמיץ נמי לא אי ר' יהודה אע"ג דלא אחמיץ. איכא דק"ל, ולוקחה ביותר מכדי מדתו ורבנן היא וניחא לי דקים להו בגמרא דביותר מכדי מדתו אע"ג דלא אחמיץ נמי אפי' לרבנן חייב במעשר ולוקח בכסף מעשר, ואי ק' לימא ר"ן בשלא החמיץ מחלוקת ומתני' רבנן היא וניחא ליה לרש"י ז"ל דקסבר ר"ן דכיון שלא מצא אלא כדי מדתו אי לא החמיץ לא מחייב ר' יהודה.
ול"נ לומר דקים להו לרבנן דגמרא דרבנן אפי' ביותר מכדי מדתו ואפי' החמיץ פטרי כל אימת דלא רמא תלתא ואתא ד' כדאמרי' בפ' המוכר פירות שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהן שהכל והוינן בה מיהא ומתרצין ה"ה דאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי כל אימת דלא רמא תלתא ואתא ד' כמזיגה דרבא והא דקא מפליג בכדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה אלמא לרבנן אפי' החמיץ ואפי' יותר מכדי מדתו לאו חמרא הוא כלל הילכך ליכא לאוקמה למתני' כרבנן דבדרמא תלתא ואתי ד' לא מיתוקמא דההוא חמרא מעליא הוא [ואע"ג דלא החמיץ] והכי קתני מתני' [עד שלא החמיץ אינו ניקח ופוסל] משהחמיץ ניקח ואינו פוסל [הא] ואע"ג דהחמיץ נמי מיא הוא.
והא דא"ר אלעזר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אא"כ החמיץ לומר דלר' יהודה אפי' בלא החמיץ נמי פליג אבל רבנן לעולם לאו חמרא הוא אפי' החמיץ ואפי' יותר מכדי מדתו עד דרמו תלתא ואתו ד' דהיינו מזיגה דרבה ולר"א נמי מתני' ר' יהודה הוא ובעי החמיץ משום דכמפרישין עליו ממקום אחר דמי הא לרבנן חמרא בעי.
ופי' תמד שמרים שנתן עליהם מים מדקא מקשה עלה מהא דקתני המתמד ונתן מים במדה והתם בשמרים היא מסוגיא דבפ' המוכר פירות דרמי עלה הא דתניא שמרים שנתן בהם מים ובמסכתא פסחים פ' ואלו עוברין איתמר עלה ל"ק הא בדחמר' הא בדפורצני ופירשוה (אלא) [הא] בדמתמד בדחמרא, וכן פירש"י ז"ל שם אבל כאן פיר' במשנתנו המתמד מים הניתנים בחרצנים.

הא דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי. לאו לכל דבר קאמר, אלא לגולמיהן, אבל פשוטיהן טהורין ככלי עץ, דבמקרא דכל בגד וכל עור כתיב (שם לא, כ) וכל מעשה עזים דמיניה דרשינן ליה, אלמא כבגד ועור וכלי עץ הוא לדידהו איתקש. ורש"י ז"ל שפירש בפרק המוציא (גמ') (פא, א) (כלי) עצם כדי לעשות תרוד גבי חפיפות קבען טמאין דפשוטי כלי עצם טמאין כדאיתא בהכל שוחטין, ליתא דההיא בשל מתכת.

זה וזה לפטור. פירש רש"י ז"ל: קטנים שבזה ושבזה, וליתא דהא אמרינן גדולים למאי חזו הואיל וראוי למתקן על ידי האור, דאלמא לאו בקטנים שבזה ושבזה קא מיירי, אלא אשקדים המרים קאי, והכי קאמר זה וזה לפטור, כלומר בין קטנים בין גדולים, וחד אמר זה וזה לחיוב בין קטנים שבהן ובין גדולים שבהן, ומפרש טעמא הואיל וראוי למתקן.

התמד עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר. פירש רש"י ז"ל: תמד מים הניתן שם בחרצנים, וליתא אלא מים הניתנין על גבי שמרים, תדע לך מדמייתי עלה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה, וההיא בשל שמרים היא, וכדמוכח בהדיא בבא בתרא (צז, א), והפרש יש בין הניתנין על גבי שמרים לניתנין על גבי החרצנים כדאמר בפסחים (מב, ב) הא בדרוקא הא בדפורצני, ומיהו ללשון ראשון שבפסחים אין הפרש בין רוקא לפורצני, ולאותו לשון אפשר כדברי רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשהחמיץ מחלוקת. ואפשר היה (לי) [לו] להעמיד מחלוקתם בשלא החמיץ. וכדמוקי לה נמי רבי אלעזר לקמן, אלא שאין נראה לו לרב נחמן לומר דרבי יהודה מחייב בשלא מצא אלא כדי מדתו בשלא החמיץ. ואף על פי שסברת המקשה היתה כך וכדמקשה ואזיל אי רבי יהודה ואפילו בשלא החמיץ נמי, וכן כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר אמאי לא אוקי מתניתין כרבנן ובמצא יתר מכדי מדתו, לא היא דהא רבנן אפילו נמצא יתר מכדי מדתו פליגי כדאיתא התם בבבא בתרא (צז, א), והאי דפליגי בכדי מדתו, כדי להודיעך כחו דרבי יהודה וברמא תלתא ואתו ארבעה דמודו בה כולי עלמא כדאיתא התם, לא בעי לאוקמה דבכי הא מסתברא דאפילו בלא החמיץ נמי חמרא מעליא הוא.

אע"פ שביארנו בגולמי כלי מתכות שאין מקבלין טומאה אם נגמר הכלי מכל וכל אלא שהוא חסר כסוי מקבל טומאה שהכסוי דבר אחר הוא ואין הכלי נעשה חסר בשבילו:

כלי עצם הן של עז הן של שאר מיני בהמה וחיה אפי' נעשו מן הקרנים והטלפים מקבלים טומאה ודינם ככלי עץ לענין פשוטיהם ולענין גלמיהם ויש דנין אותן ככלי מתכות לטהר גולמיהם וכלי עצמות העוף אין מקבלין טומאה ובמקום אחר התבאר על העשוי מכנף העזניה שמקבל טומאה:

מה שביארנו בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אין הדבר מוחלט לומר כן מכל וכל אלא יש מהן שאין מקבלין טומאה כלל ויש מהן שאין מקבלין טומאה מן התורה אבל מדברי סופרים מקבלין טומאה ודוקא בשאר טמאות אבל במדרס הזב ושאר מטמאי משכב ומושב מיטמאין מן התורה ונמצא הענין חלוק לשלשה ענינים ויש חולקים אף במדרס הזב לומר שאינו אלא מדברי סופרים ודבר זה כבר ביארנוהו בתלמוד בבא בתרא בפרק הבית והתבאר במקום אחר על עץ של אשכרוע שאין גולם שלו מקבל טומאה:

המשנה העשירית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הששי לבאר בגוף אחד שהדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר ואמר על זה התמד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה וכשהחמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה אמר הר"מ פי' לפעמים נותנין מים על שמרי יין או על זגי הענבים ומסננין אותן המים והן צבועין אבל אין בהם טעם יין ואותו המסונן הוא הנקרא תמד וכשיזקין זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך גם כן קודם שיהא חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחין אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח וכבר נתבאר זה במקומו:

אמר המאירי התמד עד שלא החמיץ וכו' פי' כבר ידעת שמעשר שני יש לבעליו להביאו לירושלים ואם הבאתו לירושלים כבדה עליו מחללו על מעות ומביא המעות לירושלים ומוציאן לשם ולא בכל דבר אלא בדומה לענינים שפירש בו הכתוב ר"ל בבקר ובצאן ביין ובשכר וזהו פרי מפרי וגדולי קרקע נמצא שאין מוציאין אותן במים ובכמהין ופטריות וכיוצא באלו וכן ידעת בענין מקוה שכל מקוה שאין בו ארבעים סאה והביא עליו שלשת לוגין מים שאובים והשלימוהו לארבעים פסול עד שאף אם ירדו עליו גשמים בכדי שיעור אותן שלשת לוגין או יותר לא הועיל אבל יין ושאר משקין כגון חלב ודם וכיוצא בהן על דרך זה אינו מעלה ומוריד ואם ירדו עליו גשמים והשלימוהו כשר שאין היין ושאר משקין פוסלין אלא בשנוי מראה הא אם שנה מראיתו אפי' לוג אחד במאה סאה פסלוהו וכן צריך שתדע שהמתמד ר"ל שנתן מים בשמרים לסננן אם הוציא ביתר בכדי מה שנתן הרביע ר"ל שנתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו אע"פ שלא החמיץ ואם לא הוציא כל כך אלא פחות מזה או כדי מדתו לבד אם החמיץ הרי הוא יין גמור אע"פ שאין כאן מראה יין שאין אחר הטעם כלום ואומרין שנבלעו המים ויצא יין ואם לא החמיץ הרי הוא כמים גמורים מעתה פי' משנה זו כך הוא התמד שלא הוציא ממנו אלא כדי מדתו ולא החמיץ מים בעלמא הם ואינן נקחים בכסף מעשר ופוסלין את המקוה כמים הואיל ויש להם מראה מים וטעם מים משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינן פוסלין את המקוה בשלשת לוגין אפי' לא קבל התמד מראה יין שאין אחר הטעם כלום ומ"מ אם נשתנה מראיתו של אותו התמד נפסל הא אם נתן שלשה והוציא ארבעה החמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה:

זהו ביאור המשנה וכל מה שפרשנו בה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה אי רבי יהודה אע"ג כו' והכא להקל הוא דניקח בכסף מעשר ואין פוסל כו' ותירץ שם רשב"ם דרבי יהודה דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא ואי אפשר לומר כן כו' עכ"ל אין לפרש דהיינו לחומרא משום דמספקא ליה בכדי מדתו אי הוה יין דא"כ מאי קא קשיא להו לפירוש רשב"ם מהך דהכא בפסול המקוה שפיר אית לן למיזל לקולא דספק מים שאובים הוו דכשרין למקוה אלא לחומרא קאמר דודאי מיא הוו ולחומרא בעלמא משום חומרא דטבל קאמר ר"י דחייב במעשר וכפרשב"ם התם ודו"ק:

בא"ד ומתניתין ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא עכ"ל וליכא לאקשויי דלוקמא למתני' דהכא בכדי מדתו ואתיא שפיר כר"י דלא מחייב במעשר אלא לחומרא מדרבנן והכא להקל הוא די"ל דאם כן משהחמיץ נמי אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל המקוה דכמיא משוי ליה לכ"ע ולחומרא מדרבנן מחייב ר"י במעשר וכן נראה לחד תירוצא של התוס' שכתבו שם וי"ל דפשיטא ליה אפילו בהחמיץ אינו כ"א מחמיר עליו ר"י לעשר נמי ספיקא כו' עכ"ל וכצ"ל שם ומהרש"ל הגיה שם בע"א לאין צורך ודו"ק:

בתוס' ד"ה מכלל דכלי עצם וכו' מדאורייתא קא בעי לאתויי וכו'. מקשין העולם א"כ מאי בעי הכא לבעי ליה מתני' דמס' כלים מנלן דמדאורייתא מיטמאו כלי עצם אלא ע"כ צ"ל דשם הוה ס"ד דלא מיטמאו אלא מדרבנן דומיא דכלי זכוכית דלית בהו טומאה דאורייתא כדאיתא בפ"ק דשבת א"כ ה"נ מאי בעי הכא דלמא הא דקאמר נמי הכא כלי עצם א"ב היינו לענין שיקבלו טומאה מדרבנן ולמ"ד הואיל ולכבוד עשויין הוו דומיא דכלי עץ ולמ"ד משום דדמיהן יקרים הוו דומי' דכלי מתכות דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ודוחק לומר דהא דפירשו התוס' מדאורייתא בעי לאתויי ר"ל שהתרצן היה יכול להביא מתני' דכלים אלא דבעי לאתויי דאפי' מדאורייתא מקבלי טומאה דהא התוס' קאמרי דהא פשיטא שיש בהם טומאה דאורייתא וכו' וא"כ כיון דפשוט הוא איך המקשה דבעי מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה לא הוה ידע מתני' דכלים אלא ע"כ צ"ל דמראורייתא פריך מכלל וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאן אמרה ליה הכא דמאי דאמר כלי עצם איכא בינייהו ר"ל טומאה דאורייתא וי"ל דס"ל למקשה דאי לית לכלי עצם כ"א טומאה דרבנן לא מסתבר לומר לדמותן לכלי מתכות שיטמאו עד שלא נגמר מלאכתן והואיל וקאמר כלי עצם איכא בינייהו ע"כ צ"ל דכלי עצם אית להו טומאה דאורייתא וכן משמע נמי מלישנא דרב נחמן דאמר כלי עצם ככלי מתכות משמע דשוה ממש לכלי מתכות לכל דבר אפי' לטומאה דאורייתא וא"ל כיון דס"ל לרב נחמן דכלי עצם דינן ככלי מתכות א"כ פשוטיהן דכלי עצם נמי ליטמאו דומיא דכלי מתכות ובמתניתין דכלים תנן פשוטיהן טהורין הא פרש"י בפ"ק דשבת דטעמא משום דכלי עצם ילפינן מוכל מעשה עזים וברישא דקרא כתיב בגד ועור ואם כן איתקוש לבגר ועור ובגד ועור איתקוש לשק בפ' שמיני:

ד"ה שאר בהמה וכו' וא"ת דבפרק במה אשה דריש דבר הבא מזנב הסוס וכו' מבגד ועור וכו'. פי' דגבי טומאת מת בפרשת מדין כתיב בגד ועור וילפינן בג"ש מבגד ועור דכתיב גבי שרצים וגבי שרצים אתרבי התם דבר הבא מזנב הסוס וכו' א"כ יש לתמוה על דברי התוס' שמקשו בתר הכי וא"ת והכא תיפוק ליה מהתם מבגד ועור והיאך נילף כלי עצם דשאר בהמות מג"ש דבגד ועור דשרצים גופייהו מנלן וי"ל דה"ק דנילף דכמו דלענין כלים הנעשים מהשיער דומים שאר בהמות לעזים דהא מרבינן מנ"ש דבגד ועור דבר הנעשה מזנב הסוס ה"ה לכלים הנעשים מעצם דומים שאר בהמות לעצם עזים אבל דחוק הוא:

ד"ה אי ר' יהודה אע"ג דלא החמיץ וכו' ופריך ליה מהא דפליגי בכדי מדתו ולא יותר. ר"ל אבל אי הוה מעט יותר אפי' רבנן מודו דהוי פרי ומשני וכו' להודיעך כחו דרבי יהודה והא דלא אשמועינן כחן דרבנן דפליגי אפי' ביותר בכדי מדתו ופטרי פי' שם הרשב"ם משום דזה אינו שום חידוש דפטור ממעשר דסברא הוא שפטור ע"ש:

ד"ה השתא קשיא מאי משני וכו'. ר"ל ואמאי קאמר דברמא תלתא ואתו תלתא לא פליגי נימא דאחרים ס"ל כרבי יהודה דאפי' כדי מדתו מקרי פרי:

בא"ד וצריך לפרש וכו'. ר"ל הקושיא שמקשה משם בענין אחר ממה שפירש הרשב"ם:

בא"ד אי נמי משמע ליה דר"י מחייב וכו'. ור"ל אי נמי די"ל גם כן פירוש הרשב"ם דר"י דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא והא דפריך הכא אי רב יהודה אע"ג דלא החמיץ משום דמשמע ליה לגמרא דמדמחמיר רבי יהודה בכדי מדתו מדרבנן מכלל דברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא לרבי יהודה חייב מדאורייתא אפי' בלא החמיץ וכיון דמדאורייתא מחייב משום דהוי פירא גמור אם כן אפי' לקולא הוי פירי ומתני' משמע ליה דאיירי נמי אפי' ברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא לכך פריך שפיר זהו תוכן של דברי התוס' וק"ל:

רש"י בד"ה תמד מים כו' נעשה יין והתמד עד כו' מקוה וכן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ופטורין ממעשר כו' כתיב וכשחייבין כו' יהיה ופטורין כו' הכל דבור אחד:

תוס' בד"ה שאר בהמה כו' ומזנב הפרה ומבגד ועור כו'. נ"ב פירוש דילפינן גזירה שוה בגד ועור דהכא מבגד ועור האמור בטומאת שרצים והתם אייתיר או לרבות דבר הבא מזנב הסוס כו' והשתא פריך נילף מכל ר"ל דאשכחן שלא חלק קרא בין עזים לשאר בהמה וחיה לענין עצמות והוא הדין לענין בגדים כלל אותן בריבוי דכל ודו"ק:

בד"ה תיפוק ליה מהתם מבגד ועור. נ"ב פירוש כי היכי דאשכחן לענין בגד שאין חילוק בין דבר הבא מן העז לשאר בהמה וחיה ה"ה לענין עצמות ודו"ק:

גמרא מני מתניתין כו' דתנן המתמד כו'. כצ"ל:

תד"ה המתמד. וא"ת ומ"ט דרבנן דפטרי כו' ואע"ג שלא החמיץ כו' וטבל חמור לענין במינו. כצ"ל:

תד"ה אי ר"י. ותי' שם רשב"ם דר"י דמחייב כו' היינו לחומרא. והא דפריך מיותר מכ"מ דמודו רבנן. נימא נמי דאינו אלא משום חומרא. נדחק שם הרשב"ם לומר דהרי חומרא ל"ל בכדי מדתו. אבל לפי הא"נ שכ' התוס' בסה"ד דטעם חומרת ר"י דגזר אטו אתא תלתא ופלגא. קשה דנימא דנהי דל"ג רבנן בכ"מ אטו יתר אבל ביתר (פלגא) אטו יתר (חד) נמי גזרי:

מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה, אמתני' דכלים דמייתי תו' ה"ל לשיולי מכלל דמקבלי טומאה, אלא נראה דאמתני' י"ל מדרבנן בעלמא דומי' דכלי זכוכית אמנם ר"נ דאמר ככלי מתכות דמו משמע להש"ס לכל מילי קאמר אפי' לענין פשוטיהן, וס"ל מתניתין דפשוטיהן מדאורייתא מיירי ודומי' דכלי עץ כמבואר בב"ב ס"ו ע"א, וקמ"ל איהו דמדרבנן גם פשוטיהן טמאי' ככלי מתכות, וא"כ מוכח מזה דמקבליהן מיהת מדאורייתא מטמא ושאל מנה"מ, ומיושב בזה ק' תו' בשבת פ"א ע"א אפירש"י שם דכלי עצם פשוטיהם טמאים בפ"ק דחולין וכן הקשה רשב"א בשמעתין ולפי הנ"ל ניחא.

ואמרי לה זה וזה לחיוב, עיין פיר"שי במס' עירובי' כ"ח ע"ב סותר לפירושו שבכאן וצ"ע, ועיין רא"ש פ' כיצד מברכי' סי' ג', ודע דר"י בר"י שאמר משום אביו ר' יוסי, ור' יוסי ס"ל סמדר הוא פרי שם ל"ו ע"ב, וצריך לומר הכא מיירי בקטנים שלא הגיעו לסמדר:

התמר עד שלא החמיץ, פירש"י בחרצנים והתו' הקשו על זה ונראה לי הכונ' לפיר"שי דשמעתין קאי ע"כ ללישנא דר"פ אלו עוב.רין דמשני דלר' יהודה לא נחשדו ע"ה על תמד ולעולם אין חלוק בין דפורצי' לדרוקי. דאלת"ה ק' להך לישנא דמוקי מתני' כר' יהודה ולר' יהודה הא יש לחלק בין רווקי לדפורצני, א"כ ה"ל למתני' למינקט כפי סדר משניות דלעיל ולימא הכי התמד שהחמיץ, הניקח בכסף מעשר אינו פוסל המקוה והפוסל המקוה אינו ניקח בכסף מעשר, והיינו מפרש"י דרווקי ניקח ואינו פוסל ודפורצני פוסל ואינו ניקח, בשלמא לר"א לקמן דמוקי פלוגתי' בלא החמיץ ומתני כרבנן אין ק' כל כך דלא שמענו דמחלקי' בין תמד לתמד אלא הכל תלי' בהחמיץ, אך לר' נחמן דמוקי כר' יהודה והוא מחלק ע"כ בין דרווקי לדפורצני כמוכח ר"פ אלו עוברין א"כ קשה כנ"ל אע"כ דסוגי' אזלא כלישנא קמא דפסחי' דלא מחלק גם לר' יהודה, ולישנא בתרא דהתם ס"ל כר"א דמוקי פלוגתי' בלא החמיץ ומתני' כרבנן, ומיהו בין למר ובין למר מתני' אפי' בדפורצני נמי, וק"ל:

עד שלא החמיץ. הלשון משמע דמיירי מתמד שבכלי א' וחלוק בזמן שקודם שהחמיץ פוסל ואינו ניקח ומשהחמיץ ניקח ואינו פוסל, ולמאי דמוקי נמי בששייר בכוס ולא החמיץ אינו רוצה לומר שכבר נתברר שלא יחמיץ עוד לעולם. שזה איננו במשמע לשון המשנה, אלא שאפשר שעדיין יבורר שיחמיץ ומ"מ פוסל המקוה פי' שאסור לטבול בו עד שיבורר מה יהיה אם הנשאר בכוס דלמא לא יחמיץ לעולם. דנהי דאם לא נשתייר בכוס לא היה פוסל המקוה מספק דהרי ספיקא דרבנן לקולא, ועוד רובא מחמיצין, וגם איננו צריך להשאיר בכוס כדי לברר משום דאפי' היכי דאיכא לברורי אזלי' בתר רובא ומכ"ש בספק מים שאובים דרבנן, מ"מ היכי אירע ששייר בכוס ואפשר שלמחר יתגלה שאינו מחמיץ לעולם ונתברר שלא טבל כהוגן, בכה"ג לא סמכי ארובא אפי' בדרבנן, וא"ש לשון המשנה ומשהחמיץ אלא שקצת לא משמע כן מלשון רש"י ותוס' דשמעתין עיי', וק"ל:

ומצא כדי מדתו, פירש"י דביותר מכדי מדתו מודה רבנן והוא נגד מסקנת הש"ס פ' המוכר פירות דלרבנן דאחרים דקיי"ל כוותי', ס"ל דרבנן פליגי אר"י אפי' ברמא תלתא ואתי תלתא ופלגי ע"ש וי"ל דלס"ד דהשתא היה הפלוגתא יותר רחוקה דלרבנן אפי' ביותר מכדי מדתו וגם החמיץ פטור. ולר"י אפי' רק כדי מדתו וגם לא החמיץ יהיה חייב לכן פירש"י דמודו רבנן ביתר מכדי מדתו, והש"ס דב"ב אזל למסקנא דפליגי או בהחמיץ לר"נ או בלא החמיץ לר"א, ולא הוה פלוגתא רחוקה כ"כ א"ש דפליגי רבנן אפי' ביותר מכדי מדתו וק"ל:

ת"ר שקדים המרים וכו'. עיין מה שפירש"י כאן ומה שפירש בעירובין דף כ"ח ודוק בדבריו ועמ"ש הרב מעדני מלך פרק כיצד מברכין ועמ"ש הרב פר"ח בלקוטי יורה דעה סימן של"א ודוק היטב:

רב אמר מחצה על מחצה כרוב רב כהנא אמר וכו'. יש להעיר דרב כהנא תלמיד רב וחולק על קבלת רבו. ועוד הקשה הרשב"א אמאי הש"ס לא פריך מרישא רובו של א' כמוהו. ואפשר דרב קבל רובו של א' כמוהו ובזו הקבלה פליגי דמר מפרש רובו שלא נשחט כמוהו אבל מחצה על מחצה שרי. ומר סבר רובו שנשחט כמוהו ומחצה אסור. וקבלה זו רמוזה בתיבת כאש"ר כמ"ש התוס':

(כה ב) ואמרי לה זה וזה לחיוב.—כלשון אחרון זה איתא בירושלמי מעשרות פ"א ה"ד, ומשם עולה דהעיקר כפירוש תוספות כאן.

לשוף. בשופינא לימ''א בלעז: לשבץ. במשבצות זהב לנוי: לגרר. גרוטושיי''ר לשוף שייך בכלי ברזל לגרר שייך בכלי זהב וכסף: לכרכר. בציורים שקורין ניי''ל: להקיש בקורנס. שיש בו פחיתות ופושטן בקורנס: טהור. הואיל ולא נגמרה כל מלאכת נויו ולקמן מפרש טעמא: מחוסר כסוי טמא. שאין הכיסוי ממלאכת הכלי שהכסוי כלי אחר הוא ובלא כסוי הוא בנויו: מאי שנא. גולמי כלי מתכות דטהורין ומאי שנא של עץ דטמאין: הואיל ולכבוד עשויין. הנך דמתכת הלכך לא חשיבי כלי למילתייהו עד שתגמר כל מלאכת כיבודן: הואיל ודמיהן יקרים. ועד דעבידי לנוי לא חזו למילתייהו לימכר ביוקר כראוי להם: כלי עצם. דמיהם יקרים ואין עשויין לכבוד לרב נחמן הוו ככלי מתכות ולר' יוחנן הוו ככלי עץ: דכלי עצם מקבלים טומאה. בתמיה והיכא רמיזא: להביא דבר הבא מן העזים. מקרניהם ומטלפיהם דהא כלי עור בהדיא כתיב ברישא דקרא: מן הקרנים גרסינן ולא גרסינן ומן הקרנים: פרט לעופות. כגון צפרני גריפו''ן שעושין מהם כלים: קטנים חייבין. במעשר שדרכן לאוכלן בקוטנם קודם שיהו מרים: מתוקים גדולים חייבין. שנגמר פריים: קטנים פטורין. שאין דרך אכילתן כך: זה וזה לפטור. קטנים פטורים בין מרים ובין מתוקים: זה וזה לחיוב. גדולים בין מרים ובין מתוקים ולקמן מפרש גדולים מרים למאי חזו: מתני' התמד עד שלא החמיץ. הא נמי להכי תנייה הכא משום דדמיא להנך דלעיל אלא דעד השתא איירי בתרתי מילי ודבר הנוהג בזו אינו נוהג בזו ומהשתא מיירי בחדא מילתא ויש בה חלוק פרקים ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה ויש זמן שזה נוהג בה ואין זה נוהג בה: יין הוזכר לענין קיחת מעשר בירושלים ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע בעירובין (דף כז:) ומים הוזכרו לענין לפסול את המקוה בשלשה לוגין מים שאובין אם נפלו לתוכן קודם שהומשכו בו ארבעים סאה ויין אינו פוסל את המקוה: תמד. מים הנתנים בחרצנים ולכשהחמיץ ותוסס נעשה יין והתמד עד שלא החמיץ מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פסול מקוה ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר ולאחר שהחמיץ ינהוג בו קיחת מעשר ולא ינהוג בו פסול מקוה: וכן האחין השותפין כשחייבים כו'. האחין שהן שותפין בירושתן: כשחייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה. חלקו ולבסוף נשתתפו חייבין בקלבון כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנין שתי קלבונות והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין שתי קלבונות שהיה להן לשקול לחצאין: ופטורין ממעשר בהמה. כל הנולדים להם כל ימי שותפותם שהשותפות פוטר ממעשר בהמה בבכורות בפרק בתרא (דף נו:) יהיה לך ולא של שותפות והתם מוקי ליה להאי קרא במעשר ואע''ג דבבכורות כתיב: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם דאמר התם יכול אפילו קנו בתפוסת הבית תלמוד לומר יהיה ופטורין מן הקלבון לגמרי ששוקלין בין שניהם שקל שלם שממון אביהם בחזקתו עומד ואביהם השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטרו בשלו פטור מן הקלבון דתנן בשקלים (פרק א משנה ז) השוקל על יד עני או על יד שכנו או על יד בן עירו פטור ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו ליה כשכנו ובן עירו: גמ' כדי מדתו. ולא יותר שאם מצא יותר הכל מודים שחייב לעשר שהרי יש כאן יין: ר' יהודה מחייב. במעשר דכוליה פירא היא וחכמים פוטרים הואיל ולא נוסף בו כלום אף על פי שיש בו טעם יין אינו כלום:

מאי שנא הני כו'. אגולמייהו קאי דפשוטייהו פשיטא דכלי עץ הוא דאיתקש לשק: מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה. מדאורייתא קא בעי לאתויי דהא פשיטא שיש בהן טומאה דמתניתין היא במסכת כלים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבת (דף טז.) כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין: שאר בהמה וחיה מנין ת''ל וכל מעשה. ואם תאמר דבפרק במה אשה (שבת דף סד.) דריש דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה מבגד ועור תיפוק ליה מוכל וי''ל דאין לרבות מוכל אלא עצמות שדומין זה לזה של עזים ושל בהמה אבל בשער לא דמו ואם תאמר והכא תיפוק ליה מהתם מבגד ועור וי''ל דלא ידעינן אלא דומיא דבגד ועור: זה וזה לפטור. פירוש מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים מפני שמרים ביותר וקטנים מפני שלא נגמרו ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים מפני שנגמרו קטנים לפי שטובים יותר ופירוש הקונטרס דחוק דפירש זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים זה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים והשתא לא הויא מענין אחד ועוד דכי בעי גדולים למאי חזו הוי ליה לפרושי גדולים מרים כיון דאיירי נמי במתוקים: התמד כו'. פירש בקונטרס מים הנתנים בחרצנים ונראה דמיירי במים הנתנים בשמרים דומיא דהמתמד ונתן מים במדה דמייתי עלה בגמרא דמיירי דנתנים בשמרים כדמשמע בפרק המוכר פירות (ב''ב צז.) ואינם שוים לגמרי כדמשמע בפ' אלו עוברין (פסחים מב): ופוסל את המקוה. היינו מקוה חסר אבל שלם אינו נפסל בשום ענין כדפירשנו בפרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו: ד''ה מכלל): המתמד ונתן מים במדה. ואם תאמר ולוקמיה ברמו תלתא ואתא ארבעה ויש לומר דלכולי עלמא חייב אפילו לא החמיץ ואם תאמר ומאי טעמא דרבנן דפטרי שמרים שיש בהם טעם יין ואף על גב שלא החמיץ והלא כל איסור שבתורה שלא במינו בנותן טעם וטבל חמור לענין שלא במינו ועוד שאפילו החמיץ פוטרין חכמים למאן דאמר בהחמיץ מחלוקת ואפילו בטבל ודאי איירי כדמשמע בפ' המוכר פירות (ב''ב דף צז.) ויש לומר דיין במים אפילו בפחות מששים אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא חשיב טעם גמור לרבנן כבשאר איסורין דהכא לא הוי אלא קיוהא בעלמא: אי רבי יהודה אף על גב דלא החמיץ. אף על גב דרבי יהודה להחמיר איירי להתחייב במעשר והכא להקל הוא דניקח בכסף מעשר ואין פוסל את המקוה קסבר הש''ס דלא שנא וקשיא לפירוש רשב''ם דבהמוכר פירות (דף צו:) גבי פלוגתא דאחרים ורבנן בבורא פרי הגפן דקאמר הש''ס דברמא תלתא ואתא תלתא לא פליגי אלא ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ופריך ליה מהא דפליגי בכדי מדתו ולא יותר ומשני ביתר נמי פליגי וכדי מדתו נקט להודיעך כחו דרבי יהודה והשתא קשיא דמאי משני תקשי אמאי לא מוקי נמי פלוגתייהו דרבנן ואחרים בכדי מדתו כי היכי דפליגי ר' יהודה ורבנן ותירץ שם רשב''ם דרבי יהודה דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא ואי אפשר לומר כן כדמשמע הכא וצריך לפרש דגמרא ס''ל כרבנן דפטרי בכדי מדתו ומוקי אחרים ורבנן כרבנן דרבי יהודה אי נמי משמע ליה דרבי יהודה מחייב מדאורייתא ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לכך מחמיר מדרבנן בכדי מדתו ומתניתין ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא:

דף כה - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד