חולין כה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

ואפילו היה כלי החרס מלא גרגירים קטנים של חרדל, נטמא כל החרדל.

ומוכח, שאף על פי שהכלי חרס אינו נוגע אלא בגרגירים הסמוכים לדפנותיו, בכל זאת טמאים כל הגרגירים, כיון שנכנסו לתוך חללו של הכלי חרס הטמא. ^[168]

ואם כן מוכח, ש"תוכו" האמור ב"לטמא" משמעו שאף על פי שלא נגע הכלי חרס באוכל שנכנס לתוכו נטמא האוכל מחלל הכלי.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: ויהא כלי חרס מיטמא מגבו, שאם נגעה טומאה בגבו של כלי החרס יהא כלי החרס טמא מקל וחומר: ומה כל הכלים, שאין מיטמאין מאוירן, שאם לא נגעה בהם הטומאה אלא שנכנסה לאויר לתוך חללם לא נטמאו הכלים, הרי הם מיטמאין מגבן, שאם נגעה בהם הטומאה, ואפילו מבחוץ, נטמאו הכלים. כלי חרס, החמור שמיטמא מאוירו, אפילו לא נגעה בו הטומאה, אינו דין שיטמא [שיקבל טומאה] מגבו?!

ומשנינן: אמר קרא בכלי הנמצא באהל המת "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא". ודרשינן מ"פתוח", איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו? כלומר, שפתחו גורם לו טומאה, הוי אומר זה כלי חרס, שנאמר בו שמקבל טומאה משרץ שנכנס לתוכו. וכי אין צמיד פתיל עליו, כשאינו מכוסה היטב, הוא דטמא, ומשום שטומאת המת, הנמצאת באהל, חודרת לתוך חלל הכלי, הא אם יש צמיד פתיל עליו, שהכסוי מחובר אליו היטב - טהור כלי החרס! לפי שהטומאה אינה יכולה ליכנס לתוך הכלי הסגור. ואף על פי שהטומאה נוגעת בגבו של הכלי, הרי הוא נשאר טהור. ומוכח, שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו.

ותו הוינן בה: ויהיו כל הכלים מיטמאין מאוירן, אפילו לא נגעה בהן הטומאה אלא שנכנסה לתוך חללם, מקל וחומר:

ומה כלי חרס, שאין מיטמא מגבו, מיטמא מאוירו, כל הכלים החמורים ממנו שמיטמאין מגבן, אינו דין שמיטמאין מאוירן?!

ומשנינן: אמר קרא בכלי חרס "תוכו" למעט: תוכו של זה, ולא תוכו של אחר. ששאר הכלים, מלבד כלי חרס, לא נטמאים על ידי טומאה הנכנסת לתוכו של הכלי מבלי שתיגע בו.

ומקשינן: והני "תוכו", הא כבר דרשינהו להו, ששני "תוכו" נאמרו. האחד, לגופו ללמד על כלי חרס שמטמא על ידי תוכו. והשני, ללמד ממנו בגזירה שוה, כדאמרינן: "נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא". ואם כן, לא נשאר "תוכו" מיותר כדי למעט "תוכו של זה ולא תוכו של אחר"?

ומתרצינן: ארבעה "תוכו" כתיבי. כלומר, שכל אחד משני ה"תוכו", יש בו שתי דרשות, כיצד? תוכו - תוך, תוכו - תוך. שהיה יכול לכתוב "תוך" וכתב "תוכו", הרי יש בכל "תוכו" שתי דרשות, ובשני ה"תוכו" יש ארבע דרשות.

חד "תוכו" בא לגופיה, וזהו "תוכו" דכתיב אצל כלי חרס הטמא שכל אוכל שבתוכו נטמא. וממנו אנו לומדים שאפילו אם הכלי לא נגע באכל נטמא האוכל, שהרי התורה העידה על כלי חרס שכל אשר בו נטמא ואפילו היה מלא גרגירי חרדל.

וחד - לגזירה שוה, ה"תוכו" דכתיב ביחס לקבלת הטומאה של כלי חרס לומדים בו גזירה שוה "תוכו לטמא תוכו ליטמא" שהכלי נטמא על ידי טומאה שבחללו ואפילו לא נגעה בו.

וחד - לדרוש "תוכו של זה, ולא תוכו של אח ר". וחד - לדרוש: תוכו ולא תוך תוכו. שאם היה כלי מונח בתוך כלי חרס [תנור] טמא, והיה אוכל בתוך הכלי הפנימי, לא נטמא האוכל. כיון שאותו האוכל לא נמצא בתוך הכלי חרס הטמא אלא בתוך הכלי שנמצא בתוכו של הכלי חרס.

ואפילו אם הפנימי היה כלי שטף, ^[169] דהיינו, משאר כלים שאינם כלי חרס, ^[170] גם כן מציל את האוכל שבתוכו שלא יטמא מהכלי החיצון, משום "תוכו, ולא תוך תוכו", ונחשבים האוכלין כמי שמצויין ב"תוכו" של הכלי ולא ב"תוכו" של התנור [אלא רק ב"תוך תוכו"], ולפיכך אינם נטמאים מאויר התנור המטמא בטומאת שרץ.

דלא אמרינן שכלי שטף, שמקבל טומאה מגבו, הוא עצמו נטמא מהכלי חרס, לפי שגבו נוגע בכלי חרס, ולכן אין בכחו לחצוץ בפני טומאת כלי החרס שלא תטמא את האוכל שבתוך הכלי שטף. לפי שהכלי שטף באמת לא מקבל טומאה מהכלי חרס, שכך הוא הדין שכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, וכאן כלי החרס הרי הוא רק ראשון לטומאה.

ותו הוינן בה: ולא יהו כל הכלים מיטמאין מגבן, אלא רק מתוכן, ובנגיעה, שרק אם הטומאה נכנסה לתוך הכלי וגם נגעה שם בכלי יהא הכלי טמא, מקל וחומר:

ומה כלי חרס, שמיטמא מאוירו, אינו מיטמא מגבו, כל הכלים, שאין מיטמאין מאוירן, כדילפינן מ"תוכו" של זה ולא תוכו של אחר" אינו דין שאין מיטמאין מגבן?!

אמר קרא "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא", ודרשינן מ"הוא": האי, היינו דוקא כלי חרס שבו הכתוב מדבר [וכדילפינן לה מ"איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו"] הוא דאמרינן דכי אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הא יש צמיד פתיל עליו, טהור הוא. שכך למדנו לעיל שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

הא, כל הכלים, לא נאמר בהם דין זה, אלא בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם, מיטמאין. לפי שהם מקבלין טומאה מגבן, ולכן אפילו היה הכלי סגור הרי הוא נטמא על ידי גבו שנמצא באהל המת ומקבל טומאה ממנו.

מתניתין:

כלי העשוי מעץ שאין לו בית קיבול, הרי אף על פי שהוא כלי גמור והוא ראוי לשימוש, אין הוא מקבל טומאה.

ואם יש בו בית קיבול - הרי הוא מקבל טומאה משעה שהוא ראוי לתשמיש המיועד לו, ואפילו לא נשלמה לגמרי מלאכת הכלי.

ואילו כלי העשוי ממתכת דינו להיפך: כל עוד לא נשלמה לגמרי מלאכת הכלי הוא אינו מקבל טומאה. ואם הכלי גמור הרי אפילו אין לו בית קיבול הוא מקבל טומאה.

נמצאנו למדים: שהטהור בכלי עץ - טמא בכלי מתכות.

והטהור בכלי מתכות - טמא בכלי עץ.

גמרא:

תנו רבנן: גולמי כלי עץ, שלא נגמרה מלאכתם לגמרי, טמאין. דהיינו ראויים הם לקבל טומאה!

פשוטיהן של כלי עץ, דהיינו, שאין להם בית קיבול, הרי אפילו נגמרה מלאכתם - טהורין, שאינם מקבלים טומאה!

גולמי כלי מתכות - טהורין, ואילו פשוטיהן - טמאין!

נמצא: שהטהור בכלי עץ - טמא בכלי מתכות!

והטהור בכלי מתכות - טמא בכלי עץ!

ואלו הן גולמי כלי עץ: כל שעתיד -

לשוף, לשפשף הכלי.

לשבץ, לעשות בו משבצות.

לגרר, להחליק אותו.

לכרכב, לחקוק בו עיגולים.

להטיח בטונס, לשפשף אותו בעור דג ששמו טונס.

וכן אם היה הכלי -

מחוסר כן, שאין לו בסיס שיוכל לעמוד עליו כראוי.

או מחוסר אוגן שלא היתה שפה לפי הכלי.

או מחוסר אוזן שמחזיקים בה הכלי -

הרי הוא טמא.

אבל אם היה הכלי מחוסר חטיטה, שלא נחקק בו עדיין בית קיבולו, הרי הוא טהור.

ודנה הגמרא: מחוסר חטיטה - פשיטא שהוא טהור, שהרי עדיין אין כאן התחלה של כלי!?

ומתרצינן: לא צריכא הברייתא להשמיענו, אלא באופן דחק קפיזא בקבא. שהיה בדעתו לעשות בית קיבול המכיל קב, שהוא ארבעה לוגין, אך בינתיים חקק בעומק המכיל שלשה לוגין בלבד, שכבר ראוי הוא לשימוש. אלא, שמכיון שאינו ראוי עדיין לשימוש אשר לו הוא נועד, שהרי לא הושלמה החקיקה כפי שיש בדעתו, לכן נחשב הכלי כלא נגמרה מלאכתו ואינו מקבל טומאה.

הערות

^[168] רש"י מבאר שמכמה טעמים אי אפשר לומר שגרגיר אחד יטמא את השני.

^[169] ונקרא "כלי שטף" [שהוא שמם של כל הכלים שיש להם טהרה בטבילה, להוציא כלי חרס שאין להם טהרה בטבילה] משום שאם היה טמא אפשר לטהר אותו על ידי "שטיפה" [טבילה] במקוה. מה שאין כן כלי חרס שאין לו טהרה במקוה.

^[170] רש"י פירש שהחידוש בכלי שטף הוא שמציל אף שמטמא מגבו, והטעם שמציל משום שרק אוכלים נטמאים באויר כלי חרס ולא כלי. ומשמע שאילו היה נטמא הכלי, הוא לא היה חוצץ בפני הטומאה. ובתוס' ביארו שהחידוש בכלי שטף הוא שמציל אפילו שאינו מינו. והר"ן ביאר שהחידוש הוא שכלי שטף מציל אף שאין לו תורת אויר, ונחשבים האוכלין כאילו עומדים באויר החיצון, ואינו ככלי חרס שיש לו תורת אויר ונחשב שהם באויר הפנימי שהוא כלי בפני עצמו. והיינו, שכלי שטף אין לו שם "תוך" בפני עצמו לגבי טומאה, ודי בכך שבמציאות תוכו חלוק. והגר"א [באליהו רבה כלים פ"ח מ"ד] כתב שהחידוש הוא שעל אף שכלי שטף אינו מציל בצמיד פתיל, בכל זאת הוא מציל בתוך תוכו. ובאור גדול [על המשניות] פירש, שהחידוש של הצלת תוך תוכו נצרך רק בכלי שטף, כי כלי חרס שפיו יוצא למעלה מהתנור נחשב כמוקף צמיד פתיל, שמועיל בו אפילו אם פיו בתוך התנור. ורק בכלי שטף שלא מועיל צמיד פתיל כשהוא בתנור, צריך לטעם של תוך תוכו אפילו כשפיו גבוה מהתנור. ובשטמ"ק [אות י"ז] הקשה הרי דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ותירץ משום דגלי קרא שאין כלים נטמאים מאויר כלי חרס, והיינו שלענין טומאה זו נחשב שאינו מקבל טומאה, וחוצץ. ומשמע שאם היה מקבל טומאה, לא היה חוצץ וחולק לעצמו מקום להחשב תוך בפני עצמו. ולכאורה מוכח מדברי רש"י ושטמ"ק שהצלת תוך תוכו היא משום חציצה, ושלא כמבואר לעיל. אולם יתכן, שגם רש"י מודה שדבר טמא מציל בתוך תוכו, ורק שאם היה הכלי מקבל טומאה מהכלי החיצון, היה נחשב הוא עצמו בתוך הכלי החיצון ולא יכל לחלק ולעשות תוך בפני עצמו. ומקור לכך יש מדברי הרמב"ם [פט"ו מטומאת מת ה"ג] שכתב שפחות מכזית מנבילה או מת חוצצין כי הם טהורים, ותמה הרש"ש באהלות [פ"י מ"ה] שהרי הם עצמם ודאי טמאים. וביאר הגר"ש רוזובסקי [ב"ב סימן ט"ו בסוגיא דרקיק] שגוף טמא אף על פי שמטמא אינו חשוב כטמא רק אם הוא גוף שמקבל טומאה, והיינו שגוף טמא מציל כי הוא עושה מקום אחר, אך כשהוא מקבל טומאה ויש בו טומאה אינו חולק מקום כי הוא עצמו בכלל הטומאה. וגם הגר"ח כתב [בפי"ד מכלים ה"ח] שתוך תוכו אינו מדין הצלה מפני הטומאה, אלא שתוך הכלי הפנימי אינו בכלל תוכו של חיצון, והראיה שהרי אפילו אם השרץ בכלי חרס הפנימי אין החיצון נטמא, אף שכלי חרס מקבל טומאה ואינו חוצץ, וכמבואר בתוס'. והוכיח מכך שאפילו אם הכלי הפנימי טמא, אין האוכלין שבתוכו נטמאים מהשרץ שבחיצון, כי אף שאינו חוצץ, תוך אחר ה וא. [אך אילו היה הכלי הפנימי מקבל טומאה מאויר כלי החיצון, לא היה תוכו נחשב כתוך בפני עצמו].

ואפילו הכלי מלא גרגרי חרדל, שרוב גרגרי החרדל אינם נוגעים בדפנותיו, ולמרות זאת הם נטמאים.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: ויהא כלי חרס מיטמא מגבו, מקל וחומר: ומה כל שאר הכלים (שאינם כלי חרס) שאין מיטמאין מטומאה המצויה באוירן — מיטמאין מגבן, אם נגעה בהם טומאה, כלי חרס שמיטמא מאוירו — אינו דין שיטמא מגבו?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בדין הכלים הנמצאים באוהל המת: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל (שאין מכסהו מהודק) עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ומשמע שטומאתו תלויה בפתחו, ויש לשאול: איזהו כלי שטומאתו קודמת (מקדימה) לפתחו, שנטמא ברגע שהטומאה נכנסת בפתחו — הוי אומר: זה כלי חרס, כפי שנאמר בטומאת השרץ: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו" וכו' (ויקרא יא, לג). ועל כלי זה אמר הכתוב שדווקא כי [כאשר] אין צמיד פתיל עליו הוא שטמא מפני שהטומאה נכנסת לאוירו, הא [הרי] אם יש צמיד פתיל עליו, ואין הטומאה נכנסת לאוירו — טהור, שאינו נטמא מגבו למרות שהוא באוהל המת.

ושואלים מצד אחר: ויהיו כל שאר הכלים שאינם כלי חרס מיטמאין מאוירן, מקל וחומר: ומה כלי חרס שאין מיטמא מגבו — מיטמא מאוירו, כל הכלים שמיטמאין מגבן — אינו דין שמיטמאין מאוירן?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בענין שרצים: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ויקרא יא, לג), להדגיש: תוכו של כלי זה, ולא תוכו של כלי אחר.

ושואלים: והרי הני [אלה] פעמיים "תוכו" שכתובות בפסוק זה, הא דרשינהו [כבר דרשנו אותן] בתחילת הסוגיה ללמד: מה "תוכו" האמור לטמא — אף על פי שלא נגע, אף "תוכו" האמור ליטמא — אף על פי שלא נגע!

ומשיבים: ארבעה "תוכו" כתיבי [כתובים] בפסוק זה, כיצד? נאמר "תוכו" והיה יכול לכתוב "תוך" — הרי שנים, ושוב נאמר "תוכו" והיה יכול לכתוב "תוך";

חד לגופיה [אחד לגופו] של הענין, לומר שמטמא כל אוכל שבאוירו, למרות שלא נגע בו. וחד [ואחד] לגזירה שוה, ללמד שגם הכלי עצמו נטמא מאוירו בלי מגע. וחד [ואחד] ללמד: תוכו של זה ולא תוכו של אחר, שכלים אחרים אינם מקבלים טומאה מאוירם. וחד [ואחד] בא ללמד: תוכו ולא תוך תוכו, שכלי שנמצא בתוך כלי חרס, מציל על מה שבתוכו מן הטומאה שבאויר כלי החרס, ואפילו היה זה כלי שטף, כלומר, כלי שאינו כלי חרס.

ושואלים עוד: ולא יהו (יהיו) כל שאר הכלים מיטמאין מגבן, אלא רק מתוכן ובנגיעה, ונלמד זאת מקל וחומר: ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו — אינו מיטמא מגבו, כל הכלים שאין מיטמאין מאוירן — אינו דין שאין מיטמאין מגבן?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ונדייק: האי [זה], כלי חרס, הוא דכי [שכאשר] אין צמיד פתיל עליו הוא טמא, הא [אבל] אם יש צמיד פתיל עליו — טהור, ואפילו נגעה טומאה בגבו; הא [אבל] כל שאר הכלים, בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם — מיטמאין, מפני שהטומאה באה להם גם מגבם.

א משנה יש טהור בכלי עץ שכיוצא בו טמא בכלי מתכות, וטהור בכלי מתכות שכיוצא בו טמא בכלי עץ.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: גולמי כלי עץ כלומר, כלי עץ שיש להם בית קיבול, וראויים למלאכתם, אלא שעדיין לא נגמרה עשייתם — הרי הם כבר טמאין, ראויים לקבל טומאה. אבל פשוטיהן, כלי עץ שטוחים, שאין להם בית קיבול, כגון לוח — טהורין. ואילו גולמי כלי מתכות, שראויים למלאכתם, אלא שלא נגמרה כל עשייתם — טהורין, אבל פשוטיהן כגון מחט — טמאין, אם הם ראויים למלאכה. נמצא שהטהור בכלי עץ (כלי פשוט) — טמא בכיוצא בו בכלי מתכות, ואילו טהור בכלי מתכות (גולם) — טמא בכלי עץ.

ואלו הן גולמי כלי עץ: כל שעתיד עוד לשוף (לשייף) אותו, לשבץ בו אבנים טובות וכדומה, או לגרר, להחליק אותו במפסלת, לכרכב, לעשות סביבו חריצים ובליטות לנוי, להטיח בטונס, לשפשף ולהחליק אותו בעור של דג, או כלי שהיה מחוסר כן (בסיס), או אוגן (שפה), או אוזן (ידית) — טמא כלומר, ראוי לקבל טומאה, כיוון שהוא ראוי למלאכתו. אבל אם היה מחוסר חטיטה, שעדיין לא נעשה בו בית קיבול — הרי הוא טהור.

ותוהים: מחוסר חטיטה פשיטא [פשוט] שאינו מקבל טומאה, הרי אין זה כלי כלל! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דחק קפיזא בקבא [שחקק חלל של שלושה לוגים בתוך דבר שרוצה לחקוק בו קב שלם, ששה לוגים], שלמרות שיש לו בית קיבול, הואיל ולא נגמרה מלאכתו של כלי זה עצמו — אינו מקבל טומאה.

וממשיכה הברייתא, ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that it renders impure everything within it, and this is the halakha even if it is full of mustard seeds, in which case most of the seeds do not come in contact with the sides of the vessel, and nevertheless all the mustard seeds become impure.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: And let it be derived that an earthenware vessel becomes impure from contact of an impure item with its outer side by means of an a fortiori inference: If all the other types of vessels, which do not become impure from the presence of an impure item in their airspace, become impure from contact of an impure item with their outer side, then with regard to an earthenware vessel, which becomes impure from the presence of an impure item in its airspace, isn’t it logical that it will become ritually impure from contact of an impure item with its outer side?

The Gemara answers: Therefore, the verse states: “And every open vessel that has no sealed cover upon it is impure” (Numbers 19:15), indicating that its impurity is dependent upon the mouth of the vessel. Which is the vessel whose impurity hastily takes effect just after the impure item enters into its mouth? You must say that is an earthenware vessel. And it is when there is no sealed cover on it that the vessel becomes impure. But when there is a sealed cover on it, the vessel is pure, as the earthenware vessel does not become impure from contact of an impure item with its outer side.

The Gemara suggests: And let it be derived that all the other vessels become impure from the presence of an impure item in their airspace by means of an a fortiori inference: If an earthenware vessel, which does not become impure from contact of an impure item with its outer side, becomes impure from the presence of an impure item in its airspace, then with regard to all the other vessels, which become impure from contact of an impure item with their outer side, isn’t it logical that they will become ritually impure from the presence of an impure item in their airspace?

The Gemara answers: Therefore, the verse states with regard to the carcasses of creeping animals: “And every earthenware vessel into which [tokho] any of them falls” (Leviticus 11:33), from which it is inferred: Tokho, i.e., the airspace, of this earthenware vessel renders the vessel impure, and not tokho, the airspace, of any other kind of vessel.

The Gemara objects: How can the halakha be derived from the term tokho in that verse? But didn’t the Sages interpret these instances of tokho that appear in that verse and derive: Just as in the case of tokho that is stated with regard to transmitting impurity, the food is impure even though it did not come into contact with the vessel, so too, in the case of tokho that is stated with regard to the vessel becoming impure, the vessel is impure even though the impure item did not come into contact with it.

The Gemara explains: Four instances of the term tokho from which halakhot can be derived are written: “Tokho” is written, and tokh could have been written; those are two instances. Then, later in that verse, once again “tokho” is written, and tokh could have been written.

One instance is to teach the halakha itself, that the vessel renders the food in its airspace ritually impure, and one instance is to teach the verbal analogy from which it is derived that the vessel becomes impure without contact with the impure item; and one source is to teach that tokho, the airspace, of this earthenware vessel renders the vessel impure, and not tokho of any other kind of vessel; and one source is to teach tokho, food in the airspace of an impure earthenware vessel becomes impure, but not tokh tokho, not food that is in the airspace of a vessel that is within an earthenware vessel, and even if that inner vessel is one of the other types of vessel purified through rinsing in the water of a ritual bath.

The Gemara asks: And let it be derived that all the other vessels do not become impure from contact of an impure item with their outer sides, but rather from the presence of an impure item inside them and with contact with their inner sides by means of an a fortiori inference: If an earthenware vessel, which becomes impure from the presence of an impure item in its airspace, does not become impure from contact of an impure item with its outer side, then with regard to all the other vessels, which do not become impure from the presence of an impure item in their airspace, isn’t it logical that they do not become impure from contact of an impure item with their outer side?

The Gemara answers: Therefore, the verse states: “And every open vessel that has no sealed cover upon it is impure” (Numbers 19:15), from which it is derived: This earthenware vessel (see Leviticus 11:33) is the one that when there is not a sealed cover upon it, it is impure, but when there is a sealed cover upon it, it is pure. But with regard to all the other vessels, whether there is a sealed cover upon them or whether there is not a sealed cover upon them, they become impure.

MISHNA: That which is ritually pure in wooden vessels is ritually impure in metal vessels; that which is ritually pure in metal vessels is ritually impure in wooden vessels.

GEMARA: The Sages taught in explanation of the mishna: Unfinished [golmei] wooden vessels that are receptacles and are fit for use but work remains to complete their crafting are susceptible to becoming impure. Flat wooden utensils are not susceptible to impurity. Unfinished metal vessels are not susceptible to impurity. Flat metal utensils are susceptible to becoming impure. It is found that that which is ritually pure in wooden vessels is ritually impure in metal vessels; that which is ritually pure in metal vessels is ritually impure in wooden vessels.

And these are the unfinished wooden vessels: Any vessel that one plans in the future to smooth, to set gems or ornaments in it, to plane it, to adorn it with grooves and protuberances, to rub it and smooth it with the skin of a tuna [tunas], or if it is lacking a base or a rim or a handle, the vessel is susceptible to becoming impure. If the vessel is lacking the hollowing necessary to render it a receptacle, it is not susceptible to impurity.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that if the vessel is lacking hollowing, it is not susceptible to becoming impure, as it is clearly not a vessel? The Gemara answers: No, it is necessary only in a case where one hollowed three log [kefiza] in a receptacle that he intends to hold one kav, which contains six log. Even though it is a receptacle, since the receptacle is incomplete it is not susceptible to impurity.

And these are the unfinished metal vessels: Any vessel that one plans in the future

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו. כלומר שאין מטמא מגבו אלא דרך פתחו:

אמר קרא תוכו. כלומר תוכו של כלי חרש וכו':

הני תוכו הא דרשינהו. כלומר לעיל:

לא ארבעה תוכו כתיבי תוך תוכו תוך תוכו. כלומר מצי למיכתב תוך מאי תוכו לדרשא הוא דאתא:

חד לג"ש. כדאמרינן לעיל כלומר נאמר תוכו ליטמא וכו' וחד תוכו ולא תוך תוכו כלומר דכתב וכל אשר בתוכו יטמא ולא תוך תוכו יטמא ואפי' כו':

כלי שטף העומד לתוך התנור שתנור זו כלי חרש [הוא] וכלי שטף^א)נראה דצ"ל וכלי שטף דהיינו כלי עור ומתכת ועץ היה בתוך התנור כל הפירות שהיו בתוך כלי שטף טהורין דכלי וכו'. זו כלי עור אבל פירות שבכלי שטף אין טמאין דכלי העומד בתוכו טמא ולא מה שבתוכו ומה אמר אפי' כלי שטף כלומר לא מבעיא כלי חרש דחשיב תוך דידיה וחשוב תוך תוכו אלא אפי' כלי שטף דאין חשוב תוך דידיה אפי' הכי מציל לפירות שבתוכו:

ובנגיעה כלומר דנגע בתוכו ויהא טמא ולא יהו כל הכלים מטמאין בגבן כלומר בכלי עץ וכו' אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' כלומר שזו כלי חרש האי הוא דכי אין צמיד פתיל טמא שזו כלי חרש וכו' אלא כל הכלים כלומר של עץ בין שיש צמיד פתיל ובין שאין צמיד וכו':

גולמי כלי עץ כדבעינן לפרושי לקמן:

וכל שעתיד לשוף אפלניר בלע"ז. לשבץ קליני"ר. לכרכם לשון צרקליש:

להטיח בטונס שטחין אותו להיות אדום:

מחוסר כן. כלומר שולים על מה שהכלי יושב:

ארבעה תוכו כתיבי חד לגופי' וחד לג"ש. פי' דהו"ל למכתב בחד תוך ובחד כל אשר בו יטמא ומשו"ה מופנה לג"ש. ורש"י ז"ל כתב דבכל חד הו"ל למיכתב תוך וא"כ לג"ש מאן מופנה.

וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל. פירש"י ז"ל לא מיבעיא פנימי של חרס דמציל אלא אפי' פנימי של שטף דמקבל טומאה מגבו וא"ל לא יחוץ מפני הטומאה מציל הוא על האוכלים שבתוכו שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ ואי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרס וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ה"מ אוכלין ומשקין דתניא בפסחים יכול כל הכלים מטמאין באויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס.
ואיכא דק"ל ל"ל תוכו הא מדינא נפקא שאין הכלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס וחוצץ בפני הטומאה, ולאו מילתא היא דאיצט' סד"א אע"ג דכלי טהור ומ"מ אוכלין שבתוכו באויר חיצון הם והתורה העידה עליו נטמא כל מה שבאויר קמ"ל תוכו ולא תוך תוכו, כך פי' לנו רבינו נר"ו.
ואפי' כלי שטף דקאמר לאו משום דלהכי איצטריך אלא ה"ק דתוכו אתא למעוטי תוך תוכו שאינו כתוכו וממילא ממעטי כל הכלי' דאפי' כלי שטף ממעיט דהא אין כלי מקבל טומאה.
וי"ל דקרא לכלי שטף איצטריך דכלי חרס כיון דמינה הוא פשיטא דמחריב בה דהכי אמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת פסול העל מי שמחויי' עולה כשרה ופרכינן אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה והתניא תוך ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל וזה עיקר.
ואיכא למידק, מנא לן לאפוקי תוך תוכו דמטמא כגון שרץ בפנימי שלא יטמאנו לחיצון דתניא בספרא אל תוכו כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו כיצד חבית שהיא נתונה בתנור ופיה למעל' מן התנור והשרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין וכו' כל אשר בתוכו ולא מה שבתוך תוכו כיצד השרץ בתנור והכי נמי אמרינן בנדה ביוצא דופן גבי שרץ בקוטמו והכניסו לאויר התנור תוכו אמר רחמ' ולא תוך תוכו והכא נמי הא אפקתינהו לכולהו תוך תוכו.
א"ל מג"ש הוא דקי"ל לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בנטמא ואיתקוש לטמא ולטמא מג"ש דחד תוך ממילא תוך תוכו אף ליטמא אינו מטמא.

ארבע תוכו כתיבי תוכו תוך תוכו [תוך] (תוכו תוכו). פירש רש"י ז"ל: דבכל חד הוה ליה למכתב תוך. ויש מקשים עליו אם כן ליכא מופנה כלל לגזירה שוה. דתרי לגופיה וחד ליטמא וחדא לטמא וחד לתוכו של זה וחד לתוכו ולא לתוך תוכו. ויש לומר דלאו גזירה שוה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא, דכיון דהכא והכא כתיב תוך [וב]לטמא על כרחין אף על גב דלא נגע אף דליטמא אף על גב דלא נגע, ומשום דברייתא נסיב לה בלשון גזירה שוה קאמר הכא חד לגזירה שוה, וברייתא על כרחיה לא סגיא דלא אמרה נאמר כאן ונאמר כאן. ויש מפרשים דתוכו דלטמא מופנה לגמרי, דהא מצי למכתב כל אשר בו יטמא, וכיון שכן תוך לגזירה שוה (וא') [והוי"ו] לתוכו של זה ולא לתוכו של אחר.

וחד לתוכו ולא תוך (ד)תוכו ואפילו כלי שטף מציל. ואם תאמר לאפוקי תוך תוכו למה לי קרא, הא מדינא נפקא שהרי אין כלי מיטמא מאויר כלי חרס אפילו כלי שטף, דהא מיעטיה קרא, דכתיב (ויקרא יא, לד) מכל האוכל אשר יאכל, דתניא בפסחים (כ, א) יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא, וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס, וכיון שאין הכלי מיטמא אף הוא מציל בפני הטומאה לפירות שבתוכו. יש לומר אף על פי שהכלי אינו מטמא אי לאו מיעוטא דתוכו הוה אמינא שהפירות טמאין דכעומדין באוירו של חיצון הן, קא משמע לן תוכו ולא תוך תוכו.
ואיכא למידק דהכא לא מצריך לתוך תוכו אלא חד קרא דלטמא, ובתורת כהנים משמע דצריך נמי מיעוטא דלא תוך תוכו דלטמא, דאמרינן התם כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו, כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין, ובתר הכי נסיב כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בתנור ואוכלין ומשקין בחבית טהורין. יש מי שתירץ דמגזירה שוה קמא אית ליה לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בלטמא אף בלטמא אינו מטמא, ואינו מחוור. דהא התם אמרינן דאיצטריך קרא לטהר מה שבתוך תוכו של כלי חרס, ואיצטריך נמי לטהר מה שבאויר כלי חרס כשהטומאה בתוך תוכו, דאי לאו הכי הוה אמינא דליטמא מקל וחומר, וצ"ע.

הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל מטמאין. ואם תאמר לימא איפכא הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל טהור, הא ליתא דבהדיא כתיב דכל הכלים מיטמאין באהל דכתיב (במדבר יט, יח) והזה על האהל ועל כל הכלים.

כשם שכלי חרס מקבל טומאה מאוירו כך מטמא אוכלין מאוירו בלא נגיעה כיצד היה הכלי טמא והוא מלא חרדל אין צריך לומר שהוא מטמא מה שהוא נוגע בו כגון מה שהוא סמוך לדפנות אלא אף הגרגירים האמצעים טמאים טומאת הסמוכים לכלי בעצמה מצד אויר הכלי ואלו בדרך זה בכלי אחר לא נטמאו האמצעיים ושמא תאמר יטמאו מצד חבריהם הרי אין אוכל מטמא אחר אלא אם כן יש בו כביצה ואף בזו דוקא עד שלישי לתרומה ורביעי לקדש וכבר ביארנו מזה במסכת חגיגה בענין הכלי מצרף מה שבתוכו:

וכן אם נכנסו אוכלין לאויר הכלי ולא נגעו בו כלל טמאין ואע"פ שהושוו המדות באוירו בגבו אינו כן אלא אע"פ שאמרנו שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא אוכלין מגבו וכל זמן שיהו אוכלין נוגעין מגבו טמאין הדבר ידוע שכלי חרס העומד באוהל המת אם הוא פתוח טמא שהרי נתפשטה טומאת האהל באויר הכלי היה צמיד פתיל עליו טהור שהרי אין מיטמא מגבו:

היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופי הפנימי למעלה מן החיצון ואוכלין ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון אין אוכלין שבפנימי טמאין שאין זה תוכו של כלי חרס אלא תוך תוכו ואפי' היה כלי פנימי של עץ שהוא מיטמאו מגבו והיה לנו לומר שלא יחוץ בפני הטומאה הואיל ומ"מ כלי פנימי טהור שהרי אין כלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס שלא נאמרה טומאת אויר כלי חרס אלא באוכלין ומשקין ומשום מגעו לכלי ראשון אין כאן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכל שכן אם פנימי של חרס שהרי אינו מיטמא מגבו כלל:

זה שנכפל בדברינו שאין כלי חרס מיטמא מגבו פירושו שכל שאין טומאה נכנסת באוירו ואינו מיטמא כלל ומ"מ כל שנטמא אוירו נטמא כלו אפי' גבו ומתוך כך כל שנטמא אינו הטומאה אפי' מגבו ודבר זה פשוט הוא ולא הוצרכנו לכתבו אלא מפני שראינו קצת בני אדם טועים בה:

אע"פ שביארנו שגולמי כלי עץ מקבלין טומאה מ"מ אם ירד לחקיקת כלי זה על דעת שיחוק בה כדי החזקת סאה ולא חקק בה עדין אלא כדי החזקת קב הואיל ואינו ראוי בכדי מה שירדה בו מחשבתו תחלה אע"פ שהוא ראוי לאותה מלאכה בעצמה אינו מקבל טומאה:

בפרש"י בד"ה מיטמאין מגבן בנגיעה כו' עליו משמע דנגע ול"ש גבו ול"ש אוירו עכ"ל ר"ל דהא דפסיקא ליה בשאר כלים דמטמאין מגבן היינו ע"כ משום דעליו הכי משמע דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דרשא האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו כו' כדלקמן אך מ"ש ול"ש אוירו אינו מדוקדק לכאורה דמשמע אוירו ממש וא"כ לא הוה אצטריך למימר ויהיו כל הכלים מטמאין מאוירן מק"ו כו' ואולי לפרש"י אה"נ בלאו ק"ו נמי המ"ל הכי אלא לרווחא דמלתא נקט ק"ו וכה"ג כתבו התוס' בק"ו קמא ודו"ק:

תוס' בד"ה וחד לג"ש מופנית היא דה"מ למכתב וכל אשר יפול מהם בו כל אשר בו עכ"ל אע"ג דד' תוך כתיבי ליכא מופנה לג"ש דאיכא למימר ההוא דתוכו דליטמא אי הוה כתיב תוך סד"א דאצטרך כסברת המקשה דקאמר או אינו אא"כ נגע ולמעוטי גבו אתא כמ"ש התוס' לעיל ומדכתיב תוכו בוי"ו אתא באא"ע ליטמא תנהו לטמא תוכו של זה ולא של אחר וההוא תוכו דלטמא תוך אתא לגופיה ליטמא מאוירו ומדכתיב תוכו בוי"ו תוכו ולא תוך תוכו דהשתא ליכא מופנה כלל ואהא תירצו דבכל חדא ה"מ למכתב בו דהשתא בההוא דליטמא אי למעוטי גבי לכתוב כל אשר יפול מהם כו' ומדכתיב תוך אתא לג"ש ומדכתיב תוכו בוי"ו לדרוש תוכו של זה ולא של אחר וכן בההיא דלטמא לגופה לטמא מאוירו לא הוה אצטריך למכתב אלא כל אשר בו ומדכתיב תוך לג"ש ומדכתיב תוכו בוי"ו לתוכו ולא תוך תוכו והשתא הוה הג"ש מופנה מב' צדדים משום דלמופנה מצד אחד למדין ומשיבים והכא איכא למפרך מה לטמא שכן מטמא מגבו משא"כ בליטמא אבל בחדושי הרשב"א לא כתב כן אלא בההוא קרא דלטמא דהשתא לא הוה מופנה אלא מצד אחד ע"ש:

בפרש"י בד"ה תוכו ולא תוך כו' ואוכלין ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון כו' עכ"ל לאו שהטומאה ממש דהיינו שהשרץ הוא עכשיו באויר החיצון אלא גם אם כבר נטמא החיצון הרי אוירו טמא ואפשר דלרבותא נקט הכי אבל התוספות שכתבו ועוד דאיכא חידוש יותר כו' כגון אם שרץ באויר כלי חרס פנימי ואוכלים בכלי חרס חיצון דטהור כו' עכ"ל לא ידענא למה להו למימר ואוכלין בכלי כו' דלגבי כלי חיצון גופיה המ"ל אם שרץ באויר כלי חרס פנימי אע"פ שפנימי טמא חוצץ הוא ולא נטמא החיצון מאוירו דאף ליטמא תוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו וצ"ע:

בתוס' ד"ה ומה כל הכלים וכו' ומיהו למאי דפרישית וכו'. ר"ל א"כ ליכא למימר דילפינן גב מאויר דא"כ תקשה לך נימא דתיקום כל חד וחד אדוכתיה אלא ע"כ במה מצינו ילפינן כלי חרס משאר כלים ושאר כלים מכלי חרס ואם כן הדרא קושיא לדוכתא הא איכא למפרך מה לכל הכלים שכן נעשו אב הטומאה:

[בא"ד] וי"ל כדפרישית לעיל וכו'. ר"ל לעולם אימא לך דעבדינן ק"ו גב מאויר דליכא למפרך מאי אמרת נימא כל חד וחד תיקום אדוכתיה זה אינו משום שיש כאן סברא וכו':

רש"י בד"ה מק"ו כו' בקל וחומר מה כלי כו' הד"א:

רש"י ד"ה מיטמאין מגבן. עליו משמע דנגע כו' ול"ש אוירו. עי' רש"א שנדחק. ויותר נראה דט"ס הוא וצ"ל ל"ש תוכו. שהרי כתב דמשמעו דנגע:

רש"י ד"ה הא יש צמיד. שמצומדת מגופתו כו'

ובד"ה פתיל. פי' מגופה. הוא סותר א"ע למה שפי' בחומש דשם פי' איפכא. והגראז"ל בחומש ובא"ר פ"ט דכלים מ"ז הסכים לפי' שכאן:

רש"י ד"ה תוכו ולא תוך תוכו. דאי משום דנגע בחיצון כו' ואין כלי מקבל טומאה אלא מאה"ט ואי משום כו' באויר כ"ח כו' אבל כלים אין מיטמאין כו'. אינו מדוייק דתרווייהו חד טעמא הוא משום דאין כלים מטמאים אלא מאה"ט. ומהא דאין מטמאין מאויר כ"ח הוא דשמעינן לה כמו שפי' בפסחים שם (ריש ע"ב) ובשבת (ס"ד קלח):

תד"ה ואפי' (בסופו). דלא מינה לא מחריב בה והתניא אפי' כו'. כצ"ל:

במשנה טהור בכ"ע. בהעתקת התוי"ט דברי התוס' דשבת נפלו בה שבושים הרבה וראה בתוס' שם לתקנה:

רש"י ד"ה להטיח בטונס. וכדאמר בסנהדרין משישפשף כו'. וכן הביאו התוס'. ומשנה היא בכלים פט"ז מ"א. ועמש"כ בתמורה (יט ב):

גמ׳ כל הכלים שמטמאין מגבן כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ואפי׳ וכו׳ ומשני התם גלי קרא דארבעה כצ״ל:

ולא יהא כל הכלים מטמאים מגבן אלא מתוכן ובנגיעה וכו' אמר קרא וכל כלי פתוח וכו' הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהם וכו' צל"ע מנ"ל דמטמאי' מגבן דלמא היינו טעמא משום טומאת מדרס דשייך בכל הכלים ולא בכ"ח משום שאינן ראוי' לישיבה שמשתברין כפיר"שי סוף מס' עירובי' ומשו"ה כ"ח מציל כדאמר רבא בעצמו במס' שבת פ"ד ע"ב, אבל בגבו מנ"ל לחלק ביניהם וצ"ע לכאורה:

ואפילו מלא חרדל. שהכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועוד אם כן זה שני וזה שלישי והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים: ויהא כלי חרס מיטמא מגבו. בנגיעה: מק''ו. דתוכו גלי לך קרא מה שאין כן בשאר כלים וגבו בנגיעה ליתי בק''ו מה כלי שטף שאין מיטמאין מאוירן בלא נגיעה כדיליף לקמיה תוכו של זה ולא תוכו של אחר: מיטמאין מגבן. בנגיעה כדכתיב (ויקרא יא) וכל אשר יפול עליו וגו' עליו משמע דנגע ולא שנא גבו ולא שנא אוירו: כלי פתוח. מדקפיד אפתיחה שמע מינה בכלי חרס קאי דאיזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו באיזה כלים הרגילה תורה את הטומאה להשכים ולמהר ולבא דרך פתחו: הוי אומר זה כלי חרס. דכתב לך בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו: הא יש צמיד פתיל עליו. שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה: פתיל. מגופו: טהור. ואף על פי שהוא באהל המת דקרא באהל המת מישתעי אלמא לא נטמא מגבו: ומה כלי חרס שאין מיטמא מגבו. כדאמרן: הא דרשינהו. חד לגופיה וחד לגזירה שוה דנאמר תוכו לטמא כו': ארבעה קראי כתיבי. תרי תוכו ובכל חד הוה מצי למיכתב תוך וכתב תוכו: חד לגופיה. תוך האמור לטמא לגופיה אתא שיטמא הכלי כל אוכלין ומשקין שבאוירו אע''פ שלא נגע: וחד לג''ש. ללמוד על הכלי שיקבל טומאה מן האויר אע''פ שלא נגע בו השרץ כדאמרינן לעיל (דף כד:) נאמר תוכו לטמא כו': תוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל. אם היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופי הפנימי למעלה מפי החיצון כדמפרש בתורת כהנים ואוכלים ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון אין האוכלין טמאין דלאו תוכו דכלי חרס נינהו אלא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל ולא מיבעיא פנימי אם גם הוא של חרס דמציל דכיון דאינו מיטמא מגבו לא נטמא וחוצץ בפני הטומאה שבאויר החיצון אלא אפילו כלי שטף דמיטמא מגבו ואיכא למימר לא יחוץ בפני הטומאה מציל על האוכלין שבתוכו שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ דאי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרס וכתיב וכל אשר בתוכו יטמא ה''מ אוכלין ומשקין אבל כלים אין מיטמאין דתניא בפסחים (דף כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת''ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס: כלי שטף. כל שאר כלים שאינם כלי חרס מיקרו כלי שטף על שם שיש להם טהרה במקוה: אלא מתוכן ובנגיעה. עד שיפול לתוכן ויגע בהן ונימא דהאי אשר יפול עליו על שוליו ועל דופנותיו מתוכו קאמר: מק''ו ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו. בלא נגיעה: אין מיטמא מגבו. אפילו בנגיעה כו': אמר קרא וכל כלי פתוח. דמדאדכר פתיחה בכלי חרס קאמר וכתיב הוא למימרא דהאי הוא דתלייה רחמנא בצמיד פתיל מכלל דאינך אפילו יש צמיד פתיל עליהן טמאין אלמא מגבן נטמאו: גולמי. שלא נגמרה כל מלאכתן כדמפרש ואזיל אבל נגמרה חקיקתן וראויין הן לתשמישן: פשוטיהן. אפילו נגמרה מלאכתן: טהורין. דאיתקש עץ לשק דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן אף כל מטלטל מלא וריקן: גולמי כלי מתכות טהורין. ולקמן מפרש טעמא: פשוטיהן טמאין. אם נגמרה כל מלאכתן דכלי מתכות לא איתקוש לשק וטומאת כלי מתכות כתוב בפרשת מדין (במדבר לא) אך את הזהב ואת הכסף וגו': לשוף. לשפשף בדבר המחליקן ומצחצחן כמו שעושין בעשב שקורין אשפריל''א: לשבץ. לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים כמו ומפקי ליה ברמצא דפרזלא במסכת נדה (דף סב.) כלומר שמחוסרין לתקוע בהן מסמרות ומשבצות לנוי כמו שעושים בארגז הנשים: לגרר. ברהיטנא להחליק: לכרכב. שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב כדרך שעושים בכיסוי תיבות וספסלים: להטיח בטונס. דג הוא כמו ששנינו באלו טרפות (לקמן סו:) אפונס ואטונס ושפין בעורו כלי עץ להחליק וכדאמר בסנהדרין (דף כ:) משישפשף בעור הדג: או שמחוסר כן. בסיס לישב עליו: אוגן. שפה לפיו כמו שעושין לכלי ששותין בו יין לנוי: אוזן. אנש''א בלע''ז כמו שעושין לקופה ולנפה: מחוסר חטיטה. טהור דלאו כלי הוא: דחק קפיזא בקבא. כלי שבדעתו לחוק עד שיחזיק קבא חקק בו ג' לוגין ואע''פ שראוי למלאכה הואיל ולשם קב התחיל בו ודעתו להשלימו לא הוי גמר מלאכה:

איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס. אבל אי לא כתיב פתוח ע''כ הוה מוקמינן ליה בכל הכלים ולא הוה ידעינן מאי למידרש מהוא: (לעיל) ומה כל הכלים שאין מיטמאין מאוירן כו'. וא''ת מה לכל הכלים שכן נעשו אב הטומאה ובסמוך נמי דעבד ק''ו איפכא שיהו כל הכלים מיטמאין מאויר איכא למיפרך מה לכלי חרס שכן אין לו טהרה במקוה וי''ל דלאו מכח כלי עביד ק''ו אלא מכח גב ואויר ומיהו למאי דפרישית לעיל דהאי ק''ו הוי כמו מה מצינו דלא. תקשה כל חד וחד תיקום אדוכתיה קשה דבמה מצינו ליכא למילף ליתן האמור של זה בזה דאיכא למיפרך כדפרישית ויש לומר כדפרישית לעיל שיש כאן שום סברא לעשות ק''ו אחד יותר מאחר ועוד האי ק''ו דהכא לא נקטיה כלל אלא לרווחא דמילתא דבסתם כלים כתיב טומאת מגע אף מגבן וכל הכלי אשר יגע בו הזב יטמא דמהיכא נמעט כלי חרס ולשאר כלים דילפינן טומאת אויר מק''ו היינו מכח גב ואויר ולהכי איצטריך תוכו של זה ולא תוכו של אחר: ויהיו כל הכלים מיטמאין מאוירן מק''ו. ואם תאמר אם כן לא ליטמא מגבו דהשתא מיתוקמא בכולהו קרא דכל כלי פתוח דבכולם טומאה קודמת לפתחן וי''ל דמ''מ לא מוקמינן ליה אלא בכלי חרס דכתיב ביה טומאת אויר בהדיא: וחד לגזירה שוה. מופנית היא דהוה מצי למכתב וכל אשר יפול מהם בו כל אשר בו: ואפילו כלי שטף מציל. פירש בקונטרס דלא מיבעיא כלי חרס דאין מיטמא מגבו אלא אפילו כלי שטף דמיטמא מגבו מציל שגם כלי שטף אינו מקבל טומאה מאויר כלי חרס כדאמרינן בפסחים (דף כ.) וקשה לפירושו דאם כן מה חידוש יש בכלי שטף יותר מבכלי חרס ועוד דאיכא חידוש יותר בכלי חרס מבכלי שטף כגון אם שרץ באויר כלי חרס פנימי ואוכלין בכלי חרס חיצון דטהור אף ע''פ שהפנימי טמא דהוי רבותא טפי מבכלי שטף דאינו מקבל טומאה מאויר ונראה לפרש דקרא אצטריך לכלי שטף אף על גב דלאו מיניה הוא מחריב ביה אבל כלי חרס דמיניה הוא בלאו קרא ידעינן דחוצץ ומחריב ביה וכן מוכח בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ג:) דפריך ומי אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשרה אלמא דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה ותנן אפילו כלי שטף מציל ומשני התם גלי קראי דארבעה תוכו כתיבי: להטיח בטונס. הקשה ר''ת דבפ' שני דסנהדרין (ד' כ:) אמר כלי עץ מאימתי מקבלים טומאה העריסה והמטה משישופם בעור הדג ותירץ דשיפה דהתם היינו להסיר את הקסמים הגדולים שמזיקין לישב עליה אבל שפייה דהכא אינה אלא לנוי בעלמא להחליקו ולצחצחו:

דף כה - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד