חולין כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

כי תבעי לך אליבא דבר פדא, דאמר שהפלגס הוא ספק, וממילא לא צריך פסוק ללמוד ממנו שמביאים עם הפלגס נסכי איל, אלא מחמת הספק מייתי נסכי איל, שהוא מרובה מנסכי כבש, ומתני, ועושה תנאי, שאם הפלגס הוא איל הרי כל הנסכים יעלו לחובת הקרבן. ואם הוא כבש, הרי הנסכים שצריך לכבש יהיו לחובת הקרבן, והיתר יהיו בתורת נדבה.

ומעתה יש להסתפק: מי אמרינן, איל וכבש בלבד הוא מתנה, שאינו מזכיר בתנאו אלא את שתי האפשרויות הללו שמא הפלגס הוא איל או כבש, אבל בבריה לא מתנה, שאינו אומר שאם הפלגס הוא בריה בפני עצמה ואינו חייב כלל בנסכים [שהרי בר פדא אינו דורש מהפסוק לרבות את הפלגס לגבי נסכים], יהיו כל הנסכים בתור נדבה. לפי שלדעת בר פדא אין בכלל צד להסתפק שמא הפלגס הוא בריה, וכל הספק הוא רק אם הוא איל או כבש. הלכך, אם אמר הנודר "הרי עלי עולה מן האיל או מן הכבש", והביא פלגס, יצא ידי חובתו ממה נפשך, שהרי יש כאן או איל או כבש.

או דלמא, בבריה נמי מתנה, שגם זה הוא בכלל הספק שמא הפלגס הוא בריה, דאמר, שבנוסף על התנאי שמא הוא איל או כבש, צריך הוא גם לומר: אי בריה הוה ואינו חייב כלל בנסכים ליהוי כוליה נסכים נדבה. ולעניננו, הרי שהנודר שהביא פלגס לא יצא שמא הפלגס אינו איל ולא כבש.

ומסקנת הגמרא: תיקו!

בעי רבי זירא: האומר: הרי עלי להביא לחמי תודה מן החמץ או מן המצה, שחייבים להביא עם קרבן התודה ארבעים לחמים, שלשים של מצה ועשרה של חמץ, והוא נדר להביא עשרה לחמים בלבד [בלי קרבן] מאיזה סוג שירצה או חמץ או מצה, והביא שיאור, לחם שנעשה מבצק שהתחיל להחמיץ ולא נתחמץ לגמרי, ועל ידי כן יצא מכלל מצה ולכלל חמץ עדיין לא הגיע, והוא נקרא "שיאור". מהו שיצא ידי חובת נדרו?

ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה מהו "שיאור", ומה דינו, לרבי מאיר - בצק שהכסיפו פניו, דהיינו שהלבין מבחוץ, הרי הוא "שיאור". ואם החמיץ יותר עד שנתהוו בו סדקים, ואפילו אם הסדקים הם דקים שנראים כקרני חגבים [סדק לכאן וסדק לכאן] הרי הוא חמץ גמור, וחייבים כרת על אכילתו בפסח. אך בהיותו "שיאור" אין חייבים עליו כרת, אבל לוקים עליו משום "כל מחמצת לא תאכלו", ככל חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה, שגם השיאור הזה שהחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ אינו ראוי לאכילה.

רבי יהודה מקיל מרבי מאיר בתרתי: א. "הכסיפו פניו" עדיין הוא מצה, ורק ב"קרני חגבים" הוא בגדר "שיאור" עד שיתרבו הסדקים ויתערבו זה בזה שאז הוא חמץ גמור. ב. אין לוקין על אכילת "שיאור", אלא שהוא אסור באכילה.

והשתא הוינן בה בהך איבעיא דרבי זירא: שיאור דמאן, באיזה שיאור ואליבא דמאן נסתפק רבי זירא?

אי בשיאור דרבי מאיר, שהכסיפו פניו אך עדיין לא נסדק כקרני חגבים, והספק הוא לרבי יהודה, אם הנודר יוצא בלחם שנעשה מהשיאור הזה אם לאו, תיקשי, הרי הלחם הזה מצה מעלייתא הוא לפי רבי יהודה, ובודאי שיוצא בו בתור מצה?

אי בשיאור דרבי יהודה, משנסדק כקרני חגבים, והספק הוא לרבי מאיר, הרי גם בזה אין ספק, לפי שחמץ גמור הוא אליבא דרבי מאיר, ויוצא בו בתור חמץ.

ואי בשיאור דרבי מאיר לפי רבי מאיר, נמי תיקשי, שהרי מדלקי עליה לרבי מאיר, חמץ הוא. [ומה שאין חייבין עליו כרת הוא משום שאינו ראוי לאכילה]. ואם כן הנודר יוצא בו בתור חמץ ומה הספק של רבי זירא?

ומסקינן: אלא, האיבעיא היא בשיאור דרבי יהודה לפי רבי יהודה, הסובר ששיאור אסור באכילה ואין בו מלקות, הרי שאינו חמץ ודאי, ולכן יש להסתפק, מאי? מהו השיאור, האם ספיקא הוי, ספק אם הוא חמץ או מצה, ונפיק הנודר ידי חובת נדרו ממה נפשך, שהרי נדר להביא חמץ או מצה, ואכן הביא שיאור שהוא או חמץ או מצה.

או דלמא, לא חמץ ולא מצה, אלא בריה הוא, ולא נפיק ידי נדרו? ומקשינן על האיבעיא: והאמר רב הונא: האומר: הרי עלי לחמי תודה בלבד ! מביא תודה ולחמה. ואף הנודר הזה, שנדר רק עשרה לחמי תודה, חייב להביא תודה עם ארבעים לחם. וכיון דאיחייב ליה בתודה ולחמה, הרי צריך הנודר הזה להביא שלשים לחם מצה ועשרה חמץ. ואם כן, אפילו אם ננקוט ששיאור הוא ספק, לא יוכל להשתמש בלחם שהוא שיאור לצורך נדרו, כי הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא השיאור שהביא, דליתי לחמי מצה נוספים להשלים עליה, אי מצה הוא, דליתי לחמי חמץ מלבד השיאור. ובהכרח עליו להביא שלשים לחם מצה ועשרה חמץ שהם ודאים, ואם כן, מה הספק של רבי זירא?

ומתרצינן לרבי זירא: לא צריכא האיבעיא אלא באופן דאמר הנודר: הרי עלי חלה, דהיינו עשרה לחם, על מנת לפטור בהם תודתו של פלוני. ואם כן, אינו צריך להביא את התודה ואת הארבעים לחם, אלא עשרה לחם בלבד.

ואכתי מקשינן: סוף סוף, כיון שהנודר אמר "על מנת לפטור תודתו של פלוני", לא יצא ידי חובתו אלא אם כן אותו פלוני אכן ישתמש לצורך קרבנו בשיאור שיביא הנודר, כך שמתוך הארבעים הלחם הוא יפטר מלהביא עשרה לחם משל עצמו. והרי לא יוכל להשתמש בהם, כי הא לא ידע האי גברא הפלוני אי חמץ הוא השיאור דליתי מצה. אי מצה הוא דליתי חמץ. ובהכרח חייב הנודר להביא עשרה לחם שהם או חמץ או מצה ודאים כדי לפטור תודתו של פלוני, ועדיין יקשה מה הספק של רבי זירא?

ומתרצינן: לא צריכא האיבעיא דרבי זירא, אלא באופן דלא אמר הרי עלי לפטור, אלא שאמר: הרי עלי עשרה לחם לתודתו של פלוני מן החמץ או מן המצה! ולא במקום הלחם שפלוני חייב, אלא בנוסף עליהם, שהוא סבור שאפשר להוסיף בתור נדבה על הארבעים לחם של התודה.

השתא מיבעיא לרבי זירא באופן שהביא הנודר שיאור: האם שיאור ספק חמץ או מצה הוא, ומיפק גברא ידי נדרו נפיק. שהרי הביא דבר שהוא או חמץ או מצה כפי שאכן נדר. ^[164] או דלמא בריה הוא, ולא נפיק ידי נדרו, שהרי לא הביא לא חמץ ולא מצה.

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

פרה אדומה אינה כשרה אלא אם כן שחטו אותה. עגלה ערופה אינה כשרה אלא אם כן ערפו אותה.

נמצא, שהכשר בפרה - פסול בעגלה.

והכשר בעגלה - פסול בפרה.

גמרא:

תנו רבנן: פרה אדומה, אם עשאה בשחיטה, כשרה. אם עשאה בעריפה, פסולה.

עגלה ערופה, אם עשאה בעריפה, כשרה. אם עשאה בשחיטה. פסולה.

נמצאת למד, כשר בפרה, פסול בעגלה. כשר בעגלה, פסול בפרה.

ודנה הגמרא: ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר: ומה עגלה, שלא הוכשרה בשחיטה, הוכשרה בעריפה. פרה, שהוכשרה בשחיטה, אינה דין שהוכשרה בעריפה!?

הערות

^[164] ולא מקריבים את הלחם. ועיין רש"י מה עושים אתו.

דאמר [שהוא אומר]: המקריב פלגס מייתי ומתני [מביא נסכים של איל ומתנה], שאם איל הוא — הרי אלו נסכיו, ואם כבש הוא, שנסכיו מועטים משל איל — יהא המותר נדבה; לשיטתו,

מי אמרינן [האם אומרים אנו]: באיל וכבש מתנה, בבריה בפני עצמה, שאינה לא זה ולא זה — לא מתנה, שלדעתו ודאי אינו בריה לעצמה, אלא רק ספק כבש או איל. או דלמא [שמא] לשיטתו בבריה נמי [גם כן] מתנה, דאמר [שאומר]: אי [אם] בריה הוה [היא], שאינו איל ולא כבש, ואינו חייב בנסכים האמורים בהם — ליהוי כוליה [שיהיה כולו] נדבה. ולדרך זו, גם לשיטתו, אם נדר שיביא איל או כבש והביא פלגס — מספק לא יצא ידי חובתו? בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א ענין "בריה בפני עצמה" נדון גם ביחס לקרבן תודה שצריך להביא עמו עשרים עשרון ללחמי התודה, עשרה עשרונים למצה ועשרה לחמץ. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עשרה עשרונים לחמי תודה, מן החמץ או מן המצה" מאיזה שארצה, והביא שיאור, שהוא ספק מצה ספק חמץ, מהו דינו? האם יוצא בו ידי חובת נדרו?

והואיל ונחלקו חכמים בהגדרת השיאור, שואלים תחילה: בשיאור דמאן [של מי]? לדעת מי מדובר? אי [אם] תאמר בשיאור לדעת ר' מאיר, שפניו של הבצק הכסיפו (החווירו), ולשיטת רבי יהודה הסבור שאינו חמץ כלל — הרי מצה מעלייתא [מעולה] היא, ויצא ידי חובת נדרו במצה!

אי [אם] בשיאור לדעת רבי יהודה, שכבר נתהוו בו סדקים כקרני חגבים, ולפי שיטת ר' מאיר — הרי לשיטת ר' מאיר חמץ גמור הוא, ויצא ידי חובת נדרו בחמץ!

וגם אי [אם] מדובר בשיאור לדעת ר' מאיר, ולשיטת ר' מאיר, הרי למרות שאינו חייב על אכילתו כרת, מכל מקום מדלקי עליה [מכיון שלדעת ר' מאיר הוא לוקה עליו] מן התורה — ודאי חמץ הוא, ואם כן יצא ידי חובת נדרו בחמץ!

אלא צריך לומר ששאלת ר' זירא היא במי שהביא עשר חלות שיאור לדעת רבי יהודה, ולשיטת רבי יהודה, שאינו לוקה עליו, ומכל מקום צריך לשרוף אותו, ומכאן שיש בו צד חמץ, מאי [מה דינו]? האם ספיקא הויא [ספק הוא], ונפיק [ויוצא] ידי חובת נדרו ממה נפשך [מאיזה צד שתרצה], שאם מצה הוא — יוצא ידי חובת חלות תודה מן המצה, ואם חמץ — יוצא ידי חובת חלות תודה חמץ. או דלמא [שמא] שיאור בריה לעצמו הוא, לא מצה ולא חמץ, ולא נפיק [ואינו יוצא] בו ידי חובתו כלל? ומקשים: וגם אם ספק הוא, כיצד ייתכן שיצא אדם ידי נדרו באותו שיאור?

והאמר [והרי אמר] רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" — מביא תודה ולחמה בשלימות, עשרה עשרונים מצה ועשרה עשרונים חמץ; וכיון דאיחייב ליה [שהתחייב הוא] בתודה וכל לחמה, הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם] שהביא שיאור אי [אם] אותו שיאור חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת לחמי התודה, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיביא] חמץ להשלים אותו. ובכל מקרה אינו יוצא ידי חובת קרבן תודתו עד שיביא עוד קרבן שלם של לחמי תודה, חמץ ומצה!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במי שאמר "הרי עלי חלה (חלות) מן החמץ או מן המצה, על מנת לפטור חובת לחמי תודתו של פלוני", ונמצא שהוא עצמו יוצא ידי חובת נדרו, שהרי לא חייב עצמו בקרבן תודה.

ומקשים: סוף סוף הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם], החבר, אי [אם] מה שהביא חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת תודתו, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיוסיף ויביא] חמץ, ונמצא שהנודר אינו מקיים את נדרו לפטור תודתו של חבירו, שהרי החבר לא יצא ידי קרבן תודתו במה שהביא עבורו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במקרה שאמר "הרי עלי חלות לתודתו של פלוני", ולא אמר "על מנת לפטור תודתו", שאינו בא לפטור את חבירו מחובתו, אלא רק להוסיף עליו, ואם כן אין כאן אלא שאלה ביחס לנודר עצמו, האם מיפק גברא [לצאת האיש] ידי נדרו נפיק [יוצא], או לא נפיק [אינו יוצא]? גם שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה מה שהוא כשר בפרה אדומה — פסול בעגלה ערופה, ומה שכשר בעגלה — פסול בפרה.

ג גמרא בפירוש משנתנו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: פרה אדומה — בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה; עגלה — בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה. נמצאת אומר: כשר בפרה — פסול בעגלה, כשר בעגלה — פסול בפרה.

ומציעים: ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר, ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה, כפי שיילמד להלן (כד,א) — הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה, שנאמר "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) — אינה דין שהוכשרה בעריפה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as he says that one who sacrifices a palges brings the meal offering and the libation of a ram and stipulates: If it is a ram, this is its meal offering and libation, and if it is a lamb, whose meal offering and libation are less than that of the ram, then the remainder will be a gift offering.

The dilemma is: Do we say that he stipulates only if it is a ram or if it is a lamb, but he does not stipulate the possibility that it is an entity in and of itself, as bar Padda does not accept such a possibility? If so, bar Padda holds that one who vowed to bring a ram or a lamb can fulfill his obligation by bringing a palges and stipulating accordingly. Or perhaps bar Padda holds that he also stipulates the possibility that it is an entity in and of itself, and in that case he says: If it is an entity, let the entire libation be a gift offering. According to that possibility, even according to bar Padda, if one vowed to bring a ram or a lamb and brought a palges, due to the uncertainty he does not fulfill his obligation. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ The concept of an entity in and of itself is mentioned with regard to a thanks offering, with which one must bring twenty tenths of an ephah for the accompanying loaves: Ten tenths of an ephah for matza and ten for leavened bread. Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring loaves of a thanks offering of leavened bread or of matza, and he brought leavening dough [siur], what is the halakha?

The Gemara asks: Siur according to whose opinion? If the reference is to the siur of Rabbi Meir, who says that it is dough at the stage when its surface pales, according to Rabbi Yehuda it is not leavened bread at all; it is full-fledged matza and one fulfills his vow to bring matza.

If the reference is to the siur of Rabbi Yehuda, who says that it is dough at the stage when it has cracks that look like the antennae of locusts and is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, Rabbi Meir holds that it is full-fledged leavened bread, and one fulfills his vow to bring leavened bread.

And if the reference is to the siur of Rabbi Meir and is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, although one is not liable to receive karet for eating it on Passover, from the halakha that one is flogged for eating it on Passover it is clearly leavened bread, with which one fulfills his vow to bring leavened bread.

Rather, the dilemma is with regard to the siur of Rabbi Yehuda and is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that although one is obligated to destroy it before Passover, one is not liable to receive lashes for eating it on Passover. It is unclear whether this is due to uncertainty or due to siur having a unique status. Therefore, Rabbi Zeira raises the dilemma: What is its status? Is it a case of uncertainty, and consequently one who vowed to bring loaves of matza or leavened bread and brings siur fulfills his obligation whichever way you look at it, because if it is matza, he fulfills his vow to bring matza, and if it is leavened bread, he fulfills his vow to bring leavened bread? Or perhaps siur is an entity in and of itself, neither matza nor leavened bread, and he does not fulfill his obligation at all.

The Gemara asks: Even if it is a case of uncertainty, how can a person fulfill his vow with that siur? But doesn’t Rav Huna say that one who says: It is incumbent upon me to bring loaves of a thanks offering, is obligated to bring a thanks offering and all its loaves, twenty tenths of an ephah, ten for matza and ten for leavened bread? And since he is obligated to bring a thanks offering and all its loaves, but this man does not know whether the siur that he brought is leavened bread so that he will bring matza, or whether the siur that he brought is matza so that he will bring leavened bread, so how can he fulfill his vow? In any case, the only way that he could fulfill his vow would be to bring an additional twenty tenths of an ephah.

The Gemara answers: No, the dilemma of Rabbi Zeira is necessary only in a case where one said: It is incumbent upon me to bring the loaf element of the thanks offering to exempt the thanks offering of so-and-so from the obligation to bring loaves, as in that case he can fulfill his vow because he did not obligate himself to bring a thanks offering.

The Gemara objects: Ultimately, this man who brings the thanks offering does not know whether the siur that the other contributed is leavened bread so that he will bring matza, or whether the siur that the other contributed is matza so that he will bring leavened bread. Therefore, the man bringing the thanks offering must bring both matza and unleavened bread in addition to the siur, and the one who vowed has then not exempted him from any obligation by contributing the siur. The Gemara responds: No, the dilemma of Rabbi Zeira is necessary only in a case where he said: It is incumbent upon me to bring loaves of leavened bread or matza for the thanks offering of so-and-so, but did not say: To exempt his thanks offering. In that case, he is not obligated to fulfill the other’s obligation, and the dilemma is: Does the man fulfill his vow by bringing the loaves of siur or does he not fulfill his vow? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: That which is fit in a red heifer is unfit in a heifer whose neck is broken; that which is fit in a heifer whose neck is broken is unfit in a red heifer.

GEMARA: The Sages taught in a baraita in explanation of the mishna: With regard to the red heifer, with slaughter it is fit; with breaking the neck it is unfit. With regard to the heifer whose neck is broken, with breaking the neck it is fit; with slaughter it is unfit. Consequently, that which is fit in a red heifer is unfit in a heifer whose neck is broken; that which is fit in a heifer whose neck is broken is unfit in a red heifer.

The Gemara asks: And let it be derived that the red heifer is fit with breaking the neck by means of an a fortiori inference: If a heifer whose neck is broken, which is not rendered fit with slaughter, is rendered fit with breaking the neck, then with regard to a red heifer, which is rendered fit with slaughter, isn’t it logical that it is rendered fit with breaking the neck?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאור דמאן אילימא דר' מאיר כו' מאי ר' מאיר ומאי ר' יהודה דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב (מיתה) [כרת] איזהו שיאור ואיזהו סידוק שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר זה וזה האוכלו חייב (מיתה) [כרת] אלא איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו והכי קא מיבעי' ליה שיאור דמאן אילימ' דר' מאיר לר' יהודה מצה מעליא הוא ועכשיו יש לו מצה יביא חמץ שדינו להביא ארבעים חלות עשר חמץ ועשר מצה עשר רקיקין ועשר רביכין החלות היו (רקיקין) בלולות בשמן רקיקין כמין כי יונית וזו היא כי יונית כמו גם:

אי דר' יהודה לר' מאיר חמץ מעליא הוא. דקא חזינן שיאור דפטר ר' יהודה סבירא ליה לר' מאיר דזה וזה חייב כרת אי דר' מאיר לר' מאיר^א)נראה דמתיבת מה עד תיבות עשר ממצה אין כאן מקומו רק שייך לעיל אחר תיבות מצה מעליא הוא. (מה שבדעת ר' מאיר חמץ וחייב בפסח לר' יהודה מצה מעליא ולא צריך להביא עשר ממצה) מדלקי עליה חמץ (מדלקי עליה) וכו' (כהלכתא) [ובהך הילכתא] גופא במס' פסחים מצינו למיחזי דלקי עליה על שיאור דר' מאיר לר' מאיר:

מה הן אלא דר' יהודה לר' (יהודה) [מאיר] חמץ הוא כלומר מה שחשוב לר' יהודה מצה לר' מאיר הוי חמץ ולא צריך להביא אלא מצה (איני) הא לא ידע האי גברא אי מצה היא אי חמץ היא כלומר שספיקה לו:

או דילמא בבריה נמי מתני. ואי ק"ל היאך מייתי ומתני דאי כבש הוא ליהוי מותר נדבה הרי אין מתנדבים נסכים לא ב' ולא ג' ולא ה' כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. א"ל (אנא) [הכא] בכה"ג קרבי בהדי אחריני דלא אפשר כך כתב רש"י ז"ל.
וק"ל היכי מייתי ומתני דילמא כבש הוא וה"ל ריבה שמנה. ותנן בפ"ק דמנחות (יא,א) ריבה שמנה חסר שמנה חסר לבונתה פסולה. ואמרינן עלה בגמרא לא מיבעיא דחולין ודחברתה דפסיל אלא אפילו הפריש לה ב' לוגין פסולה ואין צ"ל חסר שמנה לגמרי שלא נתן בה שמן כלל ונראה שאינו ריבה שמנה אלא כשנתערב בה שמן של חברתה והיא לא נתערבה עמה אבל בכאן כיון שאף המנחות עצמן נתערבו לא נתרבה שמנה של זו אלא שמן חברתה היא, וצ"ע.

הא דאמרינן לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא. לומר שיוצא בו משום חמץ שבתודה. ק"ל דהתם נוקשה הוא ומשום נוקשה הוא דלקי מכל מחמצת ולא הוי חמץ גמור וללקי משום חמץ ונוקשה לגבי תודה לא מקרי חמץ כדאמרינן פ' כל המנחות אין מחמיצים בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצים בתפוחי' כמאן אזלא הא דתנן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסור' נימא רחב"ג הוא אפ"ת רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה בעלמ' הוי אלמא נוקש' בתודה לאו חמץ.
וי"ל דהתם לכתחלה קאמר דאין מחמיצים בתפוחים דלאו חמץ יפה הוא וכענין ששנינו שם אף הוא אינו מן המובחר אבל דיעבד יוצא בו ואפשר דגווני דנוקשה טובא הוו ושל תפוחים גריעא משאור והיינו דקאמר נוקשה בעלמא.

הכא במאי עסקינן דלא אמר לפטור מיפק גברא ידי נדריה נפיק או לא נפיק. פירש רש"י ז"ל: מי נפיק ידי נדריה ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק. ובתוס' אמרו שאי אפשר כמו שפירש רש"י ז"ל, דכיון דנדר זה להביא על חברו עשר לחמים אם הוא פודה קודם שישחט הזבח לא עשה ולא כלום, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטתה זבח, וכיון דלא קדשי קודם שישחוט הזבח אם הוא פודה אותה לא הביא בשביל חבירו כלום. ואם שחט עליהן הזבח קודם פדיה, שוב אין להן פדיון עולמית. ועל כן אמרו בתוספות שדין עשר חלות אלו כדין אותן שנחלקו בהן חזקיה, ורבי יוחנן (מנחות עח ,א) דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו וכדין אותן ארבעים הנותרים לדעת חזקיה כן דין עשר חלות אלו, ומיהו אותן ארבעים לא נתפרש מה יעשה בהן.

קרבן השלמים יש ממנו שהוא בא דרך הודאה לשם על נס שאירע לו והוא נקרא שלמי תודה והוא טעון להביא עמו ארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ כמו שיתבאר במקומו:

מי שאמר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלי תודה ולא כיון אלא להזכיר סוף הקרבן אמר הרי עלי לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני מביא אותו פלוני את התודה וזה מביא את הלחם לפטור תודתו וכן אם אמר הרי עלי עשר לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני מביא זה עשר של חמץ או של מצה ומביא חברו את השאר אמר הרי עלי לחמי חודה לפטור תודתו של פלוני והביא עסה שהיא ספק חמץ ספק מצה כגון הכסיפו פניה לא יצא שהרי אין חבירו פטור בכך ואפי' אמר עשר לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני והביא עסה כזו לא יצא ידי נדרו שהרי אין חברו יודע אם היא חמץ שיביא מצה אם היא מצה שישלים השאר בחמץ ונמצא שלא נפטר חברו בלחמו של זה וכל שלא נפטר חברו בלחמו לא יצא הוא ידי נדרו אמר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא עסה זו לא יצא שהרי חייב הוא בתודה ואין זה הלחם כדי לפטור אמר הרי עלי עשר לחמי תודה מן החמץ או מן המצה לתודתו של פלוני ולא אמר לפטור מביא עשר לחמי תודה ויפלו דמיהן לנדבה לתודה אחרת הביא עתה ספק חמץ ספק מצה יש אומרים שיצא ידי נדרו ויפלו דמיהן לנדבה אחרת הרי מ"מ או חמץ או מצה הוא ויש אומרים אף בזו שאפשר שאינו לא חמץ ולא מצה ולא יצא ידי נדרו:

בד"ה ותהא פרה כו' כיון דאיכא למיעבד ק"ו הכי ואיכא למיעבד ק"ו איפכא כו' עכ"ל ובהנך ק"ו דתורים ובני יונים דלעיל לא קשיא להו הכי לשיטתם דהתם בלא ק"ו נמי הוה תורים משמע בין גדולים בין קטנים וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי אויר כלי חרס ע"ש אבל בתוס' פ"ב דזבחים הקשו כן גם אתורים ובני יונה וצ"ל דהיינו לשיטת רש"י דלעיל ודו"ק:

בד"ה פרה שהיא כשרה בשחיטה אין ללמוד בענין זה מק"ו שתהא פרה כשרה במליקה מק"ו כו' עכ"ל לכאורה מאי קושיא דאימא דתלמודא לית ליה הכא שום סברא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר בהני ק"ו דפרה ועוף ולהכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה אלא דהאמת קאמרי דליכא למילף הכי ק"ו דפרה מעוף וק"ל:

בא"ד דלמאן דיליף רוב ב' מהלכה אין דנין כו' עכ"ל ויש לדקדק דא"כ היכא בעי תלמודא למילף בק"ו להכשיר שחיטה בעגלה הא רוב שנים דגבי פרה הלכה היא ואין דנין כו' ויש ליישב דודאי עגלה דבהמה הוא כיון דגמרינן בק"ו שהוכשרו בשחיטה אין דנין רוב שנים בק"ו אלא אוקמא אדין שחיטה דבהמה דהוי רוב שנים אבל בעוף ליכא לאוקמא אדינא דאיכא למ"ד דליכא כלל שחיטה בעוף מן התורה ולמ"ד נמי דיש שחיטה לעוף מן התורה היינו בסימן אחד והשתא אי הוה גמרינן בק"ו בעוף דקדשים להכשיר ביה שחיטה מפרה ע"כ כדין פרה הוה גמרינן ליה ברוב שנים ואין דנין ק"ו מהלכה ודו"ק:

בא"ד פרה כו' ונראה לי דכיון דאיכא מיעוטא כו' דאיכא למימר עריפה תוכיח כו' עכ"ל גליון הוא זה בספרים ואינו מלשון התוס' ולפי תירוץ התוס' דלעיל דאיכא מיעוטי פרה ממליקה ועוף משחיטה צ"ל דלא שייך למימר תוכיח בכה"ג דאם לא כן לא הוי צריכין מיעוטי דממעטין פרה מעריפה ועגלה משחיטה דהא איכא למימר פרה ועוף יוכיח ודו"ק:

ד"ה דאמר מייתי ומתנה וכו' וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד וכו' אי אפשר לעשות כן וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים דסתירה זו אינו מקושרת עם הוכי תימא דהא בלא וזה נמי אפי' איירי דמייתי הכל בכלי אחד נמי חיה יכול להקשות היאך יכול להתנות שיהא המותר לנדבה הא אינם שוים דמותר נסכים כולה כליל ומנחת נדבה היא נקמצת וק"ל:

ד"ה ואי דר"מ לר"מ וכו' מיהו מצינו לפרש דה"ק וכו'. ר"ל דאין כוונת המקשה שהקשה מדלקי חמץ הוא דר"ל פשיטא דיוצא בה משום חמץ אלא ר"ל פשיטא ראינו יוצא בה משום מצה וחמץ גמור נמי לא הוי א"כ פשיטא דלא יצא בה כלל ואי פשיטא לך דילפינן חמץ דתודה מחמץ דפסח אע"ג דאינו חמץ גמור א"כ פשיטא דיצא בה משום חמץ כן הוא כוונת המקשה וק"ל:

בא"ד והא דמשמע התם דלכ"ע אין מחמיצין בחמץ נוקשה וכו'. והתם משמע דחמץ נוקשה הוי היינו לכתחלה וכו' כצ"ל וע"ש במנחות ריש דף נ"ד:

ד"ה ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו וה"ה דה"מ למפרך הכי אכל חולין וקדשים כצ"ל. ור"ל וה"ה דה"מ למפרך דכל קדשים וכן כל חולין יהיו כשרים בעריפה מק"ו ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה וכו':

ד"ה פרה שהיא כשרה וכו' ול"נ דכיון דאיכא מיעוטא בפרה וכו' כצ"ל וגליון הוא ואינו מדברי התוס':

תוס' בד"ה ואי דר"מ כו' ונראה דיש שום יתור כתוב. נמחק כתוב:

רש"י (ברה"ע). ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות כו'. שם לא נמצא שום דרשא אחרת מיניה לבר פדא ואדרבה מסיק בקושיא אליביה וכמו שהביאו התוס'. וכן גריס רש"י בעצמו שם. ונ"ל דמש"כ במנחות כו' שב על כל הענין ור"ל דפלוגתת ריו"ח וב"פ עיקרה הוא שם במנחות. ומש"כ דדריש לי' לדרשא אחרינא הוא מדברי עצמו. ואע"ג דמסיק שם בקשיא היינו דאנן לא ידעינן ליה לאותה דרשא וכמו שפרש"י שם: ודע דמה דדריש כאן ריו"ח או לרבות. והתוס' לעיל בד"ה אצטריך הביאו מהגמרא דאו בא למעט. כבר הרגישו בזה התוס' לקמן (לח ב) ותירצו:

תד"ה דאמר. וכ"ת דמייתי כו' ומתנה כו' א"א לעשות כן דמ"נ נקמצת כו'. ק"ל דתיפוק לי' דהוה ריבה שמנה דמנחת נדבה אין לה אלא לוג אחד לעשרון והכא הוה ב' או ג' לוגין לעשרון:

רש"י ד"ה אלא דר"י. והויא התראת ספק. תימה דטעמא דהת"ס ל"נ אלא היכא דאח"כ ודאי עבר אלא דבשעת התראה הי' ספק אם יעבור אם לא ובכזה תרי תנאי אליבא דר"י לקמן (סוף פב) ובמכות (טז). אבל הכא הוה ספק בגוף המעשה אם עבר אם לא לכ"ע פטור כמו הכה זה בלא זה דאפי' לת"ק שם פטור:

רש"י ד"ה הא לא ידע. שהרי הביא עשר שנדר כו'. אינו מדוייק שהרי כתב לעיל דאדם יודע כו' וא"כ הוה כמו שנדר תודה ולחמה:

רש"י ד"ה מיפק גברא. ויפלו דמיהם לנדבה או לתודה אחרת. כ"נ דצ"ל. עי' מנחות (קד):

גמ׳ נמצא בשר בפרה כצ"ל:

אי דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא, העלו בתוס' דאיכא שום ייתור בתודה ומנחות דחשיב נוקשה חמץ גבי', וכ' ברכת הזבח במנחות ר"פ כל המנחות, אולי נעלם מהם דברי ש"ס ערוך שם נ"ז סוף ע"א אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ ומסיק שם דה"ל מי פירות עם מים ולהתו' ה"ל נוקשה וא"כ מבואר דנוקשי מקרי חמץ במנחה וה"ה לתודה אלו דבריו ז"ל וצריכים תבלין דא"כ לא תלי' זה בפלוגתא דר"מ ור' יהודה דאפשר דהכא רבי' רחמנא אשר תקריבו כ"ע לא פליגי דמקרי חמץ משא"כ בפסח דליכא קרא, ופשוט דחולין מקדשי' לא ילפי' וליכא למילף חמץ דפסח ממנחות. ואיך קאמר דר"מ לר"מ חמץ הוא מדלקי עלי' בפסח משא"כ לר' יהודה ואיך תלי' זה בזה, ולכאורה י"ל כך דהרי מבואר התם דלבתר דדרשי' מכל המנחה לרבות כל המנחות לחמוץ אייתר אשר תקריבו למנחות נסכים. וא"כ תינח למאן דדריש כל בעלמא, אבל מאן דלא דריש כל אצטריך אשר תקריבו לרבות כל המנחות ואין לנו ילפותא לרבות מנחת נסכים לחמוץ ואין לנו שום ייתור לאסור נוקשה גבי מנחות, והא"ש דהכי קאמר הש"ס לר"מ מדלקי עלי' בפסח וע"כ משום דדריש כל מחמצת לרבות נוקשה א"כ דריש נמי כל מנחה לרבות כל המנחות ואייתר אשר תקריבו למנחת נסכי' וא"כ חמץ גמור הוא תודה ומנחות, ומסיק אלא דר' יהודה לר' יהודה דלא דריש כל מחמצת לרבות נוקשה וה"ה דלא דריש נמי כל המנחה, ואצטריך אשר תקריבו לרבות שארי מנחות, וליכא ילפותא למנחת נסכי' ולא לנוקשה, כך י"ל דברי בה"ז הנ"ל אלא דשם במנחו' נ"ז ע"א כ' תוס' דאפשר דהך דרשא דכל המנחה ליכא מאן דפליג דדריש כל ע"ש ואפשר שאין זה מוכרח כל כך, ועיין תוס' פסחים מ"ג ע"ב ד"ה מאן וכו' ומ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' ע"ש וק"ל:

וצריך עיון עדיין מנ"ל דס"ל לר"מ כריה"ג דלמא כר"ע דמפיק אשר תקריבו ללחם הפנים ולא לנסכים וכן פסק הרמב"ם דלחה"פ יש בו משום חמוץ ולא מנחת נסכים ואין כאן שום רמז לנוקשה בתודה ומנחות, וע"ש בתו' דס"ל דלר"ע מרבי' נסכי' וגם לחה"פ ודלא כהרמב"ם ומ"מ גם הם לא כ"כ אלא אחר שנניח שיש לנו שום רבוי ממקום אחר דנוקשה חשוב חמץ גבי מנחות, אבל כל זמן שלא נדע זה מנ"ל לרבות נסכים כיון דאיכא לאוקמי קרא אלחה"פ והדר' ק' לדוכתא דלמא ר"מ כר"ע ס"ל וכנ"ל: והנה התם ר"פ כל המנחות י"ל בקצור בפשיטות דהתם מייתי ר' אמי מקרא דזאת תורת המנחה והקשו תו' כיון דמהך קרא מוכח כל המנחות לחמוץ למה לי כל המנחה אשר תקריבו ולא תי' כלום. והנה לפ"ז י"ל היינו דקאמר הש"ס אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי' עלי' ש"מ דריש כל מחמצת וה"נ ידרוש כל המנחה ונפקא לן לעכב מדכ' זאת תורת וכל המנחה ואייתר לא תאפה חמץ לשיאור אלא ר"י לדר"י דלא דריש כל והה"נ דלא דריש כל המנחה לרבות שאר מנחו' ומאשר תקריבו נמי לא פסיקא לי' דלדידי' אצטריך לא תאפה חמץ לעכב בחמץ גמור ואשר תקריבו ללחה"פ, ושיאור מנ"ל וא"ש. ואמנם בשמעתין לא שייך הא דלמסקנא אצטרי' לא תאפה חמץ אלא מורבכת וא"נ לאוקמי גברא בלאו כמבואר התם וא"כ ליתא להנ"ל והדר' ק' לדוכתא, אלא שכבר כ' תו' בשמעתין בלא"ה לק"מ דה"ק לר"מ חמץ הוא ולא יי"ח מצה וא"ש.

ובפיפולי הישיבה אמרתי לחדודי ליישב גם ק' תו' בשמעתין עיי' סוגי' דר"פ אלו עוברין דלר"י אמר רב אתי' מתני' כר"מ דסופג מ' על נוקשה ומכ"ש על עירובו אבל כר"א לא אתי' דע"כ לא אמר אלא בעירובו אבל נוקשה לא, ור"נ אמר בהיפיך ע"ש, ותני' כוותי' דר"י אמר רב והטא"ח סי' תמ"ב פסק כר"נ ותמהו עליו, גם ליישב גי' הישנה בב"י שם דגרס בש"ס לר"א עירובו וה"ה נוקשה והיא תמו' דא"כ כר"מ נמי אתי' ונוקשה וה"ה תערובות כיון דלא עדיף חד מחברי' תו צ"ע במאי פליגי למר הא עדיף ולמר הא עדיף:

הנה במכילתא פ' בא דריש מלשון מחמצת זה הוא שאור דסד"א כיון שאינו ראוי לאכילה לא לחייב עליו קמ"ל, והוא נגד ש"ס דילן דמפיק מיני' נתחמץ ע"י ד"א, וצריך לומר שש"ס דילן לא בעי קרא לרבוי שאור דמדר"ז נפקא דאמר פ"ק דביצה פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור, וא"כ המכילתא פליג על הנ"ל, ומהתימה על רש"י בחומש דשב.יק ש"ס דילן ומפרש כהמכילתא:

והנלע"ד ליישב דבפסחים כ"ח ע"ב פליגי ר' יהודה ור"ש לר"י כל מחמצת לפני זמנו ור"ש לנתחמץ ע"י ד"א, ור"י מנ"ל הא מדאפוקי' רחמנא בלשון מחמצת ע"ש, וצריך להב.ין לר' יהודה דלמא כולי' קרא להכי הוא דאתא, ומנ"ל לאו יתירה ללפני זמנו, ועכצ"ל דמדה"ל למיכתב חמץ והוה מוקמי' באם אינו ענין לנתחמץ ע"י ד"א ומ"ט שני' בלישני' וכ' מחמצת, ע"כ כדי לאוקמי גופי' דקרא ללפני זמנו, כצ"ל לר' יהודה, וא"כ ק' לר"ש שפיר קאמר ר' יהודה, ולתרץ זה הוה ס"ל לרש"י דר"ש ס"ל כדרשא דמכילתא דאצטריך קרא לשאור ולית ליה הא דר"ז דביצה הנ"ל מדפתח בשאור, ואצטריך תרי דרשות חד לשאור וחד לנתחמץ ע"י ד"א ולא אייתר ליה קרא ללפני זמנו, ור"י ס"ל כר"ז דמפיק שאור מדפתח הכתוב וכו' וממילא אייתר קרא אלפני זמנו, והנה אנן קיי"ל כר"ש לכן פירש"י כר"ש דמחמצת קאי נמי אשאור. ומיושב פירש"י בחומש:

והרז"ה ר"פ אלו עוב.רין כ' דהואיל דמחמצת פירושו נתחמץ ע"י ד"א דה"ל כעין תערובות שהרי כח אחר מעורב בו, לכן מרבי' מכל לרבות עירובו' מעניני' דקרא, ואומר אני לפ"ז להמכילתא דמרבה ממחמצת שאור שאינו ראוי לאכילה, והנכון לרבויי מכל לרבויי נוקשה דהוה נמי אינו ראוי' לאכילה כפירש"י בשמעתין והוה נמי מענינא דקרא. ולפמ"ש לעיל דלר"ש מרבי' ממחמצת שאור וגם נתחמץ ע"י ד"א א"כ י"ל דתרווי' מרבי' מכל נוקשה וגם עירובו דהרי תרווי' הוה מענינא דקרא, או אפשר דלא מרבי' אלא חד מהני המסתבר יותר לאיסור או נוקשה או תערובות:

ומעתה אני אומר דכ"ע לא פליגי בסברא דודאי נוקשה חמיר וראוי לאוסרו טפי מעירובו, ור"י אמר רב לטעמיה אזל דס"ל לרב בפסחים כ"ט ע"ב הלכה כר' יהודה לאסור חמץ לפני זמנו, וא"כ מחמצת פירושו נתחמץ ע"י ד"א ולא שאור וליכא לרבויי מכל אלא עירובו ולא נוקשה והשתא קאמר מתני' ר"מ דמדחזי' דסופג מ' על נוקשה אע"ג דאין לזה שום קרא לרבות, מכ"ש דסופג על עירובו ודריש כל לרבות עירובו והדר אתי' לי' נוקשה בק"ו מעירובו דמפורש איסורו בקרא, דהרי בסברא חמיר נוקשה מעירובו, ור"י אמר רב דקאמר נוקשה וכ"ש עירובו לאו בסברא קאמר דהוה כש"כ, אלא אדרבא דקרא קאמר כיון דר"מ סופג על נוקשה דלא מפורש בקרא כש"כ על עירובו דעלי' קאי קרא כהרז"ה הנ"ל, והדר הוה יליף ר"מ נוקשה בק"ו מעירובו:

ואי קשי' הא אין עונשין מן הדין ואיך ילקה על נוקשה, לזה י"ל דס"ל לר"מ כריה"ג דמנחות נ"ז הנ"ל דאשר תקריבו לרבות מנחת נסכי' לחמוץ והיינו נוקשה ונהי דחמץ דפסח שהוא חולין לא ילפי' מקדשים ממנחות מ"מ כיון דגלי לן קרא במנחות דהוה חמץ, והכא אית לן ק"ו מתערובות ה"ל רק גילוי מילתא בעלמא ושפיר לוקין ואתי' מתני' כר"מ, אבל כר"א לא אתי' דדלמא ע"כ לא קאמר אלא עירובו דמיירי בי' קרא, אבל נוקשה דלא אתי' אלא מק"ו לא אמר דאין עונשין מן הדין דדלמא ס"ל כר"ע דאשר תקריבו לרבות לחה"פ, ולא נכסים ועדין לא גלי לן קרא בשום מקום דנוקשה מקרי חמץ ואין עונשי' ולא מזהירים מן הדין, ובמתני' תנן הרי אלו באזהרה, וע"כ כר"מ אתי' דאמר סופג מ' וע"כ כריה"ג ס"ל דתקריבו אמנחת נסכים קאי וק"ל:

ואמנם ר"נ ס"ל כרבו שמואל שם כ"ט ע"ב דהלכה כר"ש ולדידיה קאי מחמצת אשאור ונתחמץ ע"י ד"א, ותרווי' נוקשה ותערו' הוה מענינא דקרא וא"כ מתני' כר"מ לא אתי' דלמא ע"כ לא אמר אלא נוקשה דחמיר ומוקי קרא דכל, אמסתבר טפי אבל תערובות לא אלא כר"א אתי' דאמר להדי' עירובו בלאו וכיון דלוקה על הקל כש"כ אנוקשה דחמיר דהא תרווי' מפורשי' בקרא, וא"ש נוסחא הישנה עירובו ה"ה נוקשה דבכוונת הקרא הוה ה"ה, דשוו תרווי' בענין הכתוב דמיירי משאור ומנתחמץ ע"י ד"א, ואמנם בסבר' הוה כש"כ, וק"ל:

ומיושב הטור דודאי בברייתא דתני' כוותי דר"י אמר רב דאית לה עירובו ולא נוקשה, ע"כ כר' יהודה אתי' דלקי אלפני זמנו ולאחר זמנו, ולא קאי מחמצת אלא אניתחמץ ע"י ד"א וליכא לאוקמי רבוי דכל אלא אעירובו כהרז"ה, ונוקשה אע"ג דמסברא חמיר טפי מ"מ אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין, אמנם אנן הא קיי"ל כר"ש א"כ האומר עירובו בלאו כש"כ נוקשה כנ"ל, וא"ש הטור. וא"ש לשון הש"ס דשמעתין דקאי לר"ז דאיהו מרא דשמעתי' פ"ק דביצה פתח הכתוב בשאור ע"ש. וע"כ לא מפיק שאור ממחמצת אלא נתחמץ ע"י ד"א, וא"כ יפה אמר אי דר"מ לר"מ מדלקי עלה בפסח אע"ג דלר"ז לא מפרש בי' קרא וע"כ מק"ו והא אין עונשין מן הדין אע"כ חמץ גמור הוא לענין תודה ומנחות מאשר תקריבו וכריה"ג דמוקי ליה למנחת נסכי' ולא הוה רק גילוי מלתא בעלמא, וק"ל.

ואיידי דאיירי ארשום קצת מה שנ"ל עוד ביישוב הטור הנ"ל דהתם אמרי' וכזית בכדי א"פ דאורי' א"כ מ"ט דרבנן דפליגי אר"א בכותח ומסיק הנח לכותח דלית בי' כזית בכדי א"פ דאי משטר שטר לי' בטלה דעתו, והשתא י"ל דכ"ע נוקשה חמיר מעירובו שאין בו כזית בכא"פ ועירובו בכזית בכא"פ חמיר מנוקשה אפי' אי לא הוה כא"פ דאורייתא, חמיר מיהת הוה מנוקשה מסברא, ובהא פליגי ר"י אמר רב הוה ס"ל כהס"ד דכותח אית בי' אכילת פרס וכיון דשמעי' לר"מ דסופג אנוקשה מכ.ש"כ אתערובות כעין מתני' דיש בו כא"פ לפי סברתו, אבל כר"א לא אתי' דלמא דוקא עירוב.ו בכא"פ ולא נוקשה, ואמנם ר"נ כיון כהלכה דכא"פ דאורי' וכרת נמי חייב, והנח לכותח דבטלה דעתו, וא"כ כר"מ לא אתי' דנוקשה חמיר מכותח דמתני' דלית כא"פ וכר"א אתי' דע"כ מיירי מעירובו ביותר מכא"פ, דאל"ת כרת נמי איכא דכזית בכא"פ דאורי' וע"כ ביותר מכא"פ ובתערוב' כי האי הוה נוקשה ק"ו מעירובו, והכי קיי"ל למסקנא וכן פסק הטור, הקצרתי כי אין כאן מקומו להאריך בזה:

תוס' ד"ה פרה שהיא כשרה כו' דלמאן דיליף רוב ב' מהלכה אין דנין ק"ו מהלכה עכ"ל כתב המהרש"א יש לדקדק האיך יליף תלמודא בק"ו להכשיר עגלה בשחיטה הא רוב שנים גבי פרה הלכה הוא ואין דנין ק"ו מהלכה ומתרץ דגבי עגלה דבהמה היא כיון דיליף בק"ו שהכשרה בשחיטה אין דנין רוב שנים בק"ו כיון דבהמה היא אוקמי אדין שחיטה דבהמה דהוי רוב שנים אבל בעוף דליכא לאוקמי אדינא דאיכא למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה ולמ"ד יש שחיטה לעוף כו' היינו סימן אחד ואי הוי גמרינן בעוף בקדשים להכשיר בה שחיטה מפרה ע"כ כדין פרה הוי גמרינן ליה ברוב שנים ואין דנין ק"ו מהלכה עכ"ל המהרש"א. וקשה לי הא משנה מפורשת היא בזבחים (דף סט ע"ב) דיליף דשחיטה מטהר בעוף טרפה מטומאתה בק"ו מבהמה שמטמא במגע ובמשא שחיטתה מטהר טרפתה מטומאתה עוף שאינו מטמאה במגע ובמשא אינו דין שיטהר שחיטתה טרפה מטומאתה ולפ"ז קשה לדברי המהרש"א ג"כ צריכין לומר דעוף מטהר שחיטתה מטומאה היינו רוב שנים כדין בהמה גמרינן לה דהא מבהמה גמרינן לה ואין דנין ק"ו מהלכה ואיך יליף ר"מ ק"ו עוף מבהמה וצריכין לומר דמה שכתב המהרש"א דאי הוי גמרינן עוף קדשים מפרה כדין פרה הוי גמרינן לה שיהיה ברוב שנים היינו מטעם דיו דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה פרה הכשרה בשני סימנים אף עוף בשני סימנים ושם בזבחים ע"כ ר"מ לא אמר דיו בק"ו דדיו דהא לר"מ אף מליקה מטהר טרפה מטומאתה כמו שר' יוסי שם באמת פליג על ר"מ ואמר דיו כנבילת בהמה ששחיטה מטהרה ולא מליקה ע"ש ואף דליכא מאן דפליג על דיו דאמרינן בכל ק"ו באמת מקשה שם הגמ' על ר"מ והא דיו דאורייתא ומתרץ הגמ' ר"מ קרא אשכח ודריש דמקיש עוף לבהמה ובמתני' דנקט ר"מ הק"ו הוא לאו דוקא. ועוד יש לומר דר"מ לא דן הק"ו שחיטת עוף משחיטת בהמה אלא הכי דן הק"ו מה בהמה שמטמאה במגע ובמשא דבר שמכשירתו לאכול מטהר טרפתה מטומאתה עוף שאינו מטמא במגע ובמשא אינו דין שדבר שמכשירתו לאכול שמטהר טרפתה מטומאתה ובזה לא שייך לומר דיו כבהמה שיהיה בשני סימנים דהא אף מליקה דן בק"ו ויליף כל דבר שמכשיר בעוף להתירו באכילה והיינו מליקה וסימן אחד בשחיטה והשתא לא שייך הכא דברי המהרש"א לומר דאין דנין ק"ו מהלכה דהכשר מהכשר דנין דהיינו הכשר המתיר באכילה בעוף דנין מהכשר המתיר באכילה גבי בהמה ואף שר"מ שם נקט הק"ו בשחיטה ומליקה יליף במה מצינו ולפי דברי הנ"ל גם מליקה היה לדון בק"ו היינו הואיל ור"י סובר דאף שחיטה אינו מטהר בעוף טרפה מטומאתה לכך נקט ר"מ דפליג על ר"י ובא להשיב על דברי ר"י שחיטה כדבריו אבל באמת איכא לדון הק"ו הכשר מהכשר כנ"ל ואף מליקה יש למילף מכח הק"ו ודו"ק:

תוס' ד"ה דאמר מייתי ומתנה. כן כתבו התוס' במנחות דף צ"א ועמ"ש אני הצעיר בספרי הקטן שער יוסף דף ח"י ע"ג ע"ש ודוק:

מייתי ומתני. דסבירא ליה ספק הוא והכא קא מבעיא לן אליבא דבר פדא במאי מסתפק ומאי מתני ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות בפרק שתי מדות (דף צא:) וקא מיבעיא לן הכא מאי מתני מי פשיטא ליה לבר פדא דלאו בריה הוא אלא ספק איל ספק כבש הוא וכי מתני איל וכבש הוא דמתני אי איל הוא ליהוי כוליה דידיה ואי כבש הוא עשרון סולת רביעית היין ליהוי דידיה ואינך לנדבה אבל בבריה לא צריך לאתנויי ולמימר אי בריה הוא ואינו ראוי לנסכים ליהוי כולהו לנדבה וגבי בעיין דלעיל כיון דודאי לאו בריה הוא יוצא ידי נדרו ממ''נ דהא או כבש או איל הוא והוא נדר באיזה שירצה: או דלמא בבריה נמי. מספקא ליה לבר פדא דלמא בריה הוא וגבי נסכים מייתי ומתני דאי בריה הוא ליהוי כולהו נדבה וגבי בעיין נמי לא נפיק דדלמא לאו איל ולאו כבש הוא: תודה טעונה מ' חלות שלשים של מצה וי' של חמץ: מן החמץ או מן המצה. י' חלות מאיזה מין שארצה ולקמן בעי היכי מייתי י' חלות לחודייהו: שיאור. שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא: ר''מ ורבי יהודה. פליגי באלו עוברין (פסחים מח:) לר''מ שיאור בהכספת פנים ואפילו אין שם סדק ואם נסדק אפי' כקרני חגבים מיקרי סידוק וחייב כרת ושיאור בהכספת פנים אמרינן בריש אלו עוברין (שם) דר''מ חייב מלקות ורבי יהודה אית ליה תרי קולי חדא דהכסיפו פניו אפילו שיאור לא מיקרי וכקרני חגבים הוא דמקרי שיאור ועוד קולא אחריתי דבהא דקרי ליה ר' יהודה שיאור לא מחייב עליה מלקות: שיאור דמאן אי שיאור דר''מ. דהכסיפו פניו: לרבי יהודה. כלומר וקא מיבעיא לן אליבא דרבי יהודה אי נפיק בהאי שיאור אי לא הא ודאי לרבי יהודה מצה מעליא הוא ונפיק משום מצה: אי שיאור דרבי יהודה. דקרני חגבים ומיבעי לך אליבא דרבי מאיר הא ודאי לרבי מאיר יצא ידי נדרו ונפיק משום חמץ: ואי דר''מ. דהכסיפו פניו וקא מיבעיא לך אליבא דר''מ: מדלקי עליה. דאמרינן התם האוכלו במ': חמץ הוא. ואע''ג דכרת לא מחייב משום דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מיקרי מדקא מיחייב עליה מלקות ולענין נדר יצא ידי נדרו שהרי הביא חמץ: אלא דרבי יהודה. דקרני חגבים ומבעיא לן אליבא דרבי יהודה דאמר בשיאור דידיה ישרף אלמא יש בו צד חמץ וקאמר האוכלו פטור אלמא לאו ודאי חמץ הוא והויא התראת ספק: מאי ספק הוי. ונפיק ממה נפשך או דלמא בריה הויא ולא נפיק: ה''ג והא א''ר הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה. דאדם יודע דאין לחם בלא תודה וכיון דאיחייב בכולהו נהי נמי דלאו בריה הוא היכי נפיק: הא לא ידע אי חמץ אייתי דלוסיף עליה ולייתי מצה אי מצה היא דלייתי חמץ. ועל כרחו יביא חלות כשרים ובהן יוצא ידי נדרו שהרי הביא עשר שנדר וגם הוסיף עלייהו: לא צריכא דאמר הרי עלי י' חלות. לפטור תודתו של פלוני דלא מיחייב עליה בכולהו מ': סוף סוף. כיון דאמר לפטור לא נפיק עד דפטר ליה לההוא פלוני מי' חלות והאי לא מצי פטר ליה בהאי שיאור דלא ידע ההוא פלוני מאי אייתי האיך דלוסיף עלייהו: לא צריכא דלא אמר לפטור. אלא הרי עלי י' חלות לתודתו של פלוני דכיון דאמר לתודתו של פלוני לא איחייב ליה בתודה ולחמה אלא בעשר והא ודאי פשיטא לן דההוא פלוני לא מיפטר בהאי שיאור ואיהו נמי לא מקבל עליה למפטריה אלא לאתויינהו בעלמא וכסבור שיוכלו ליקרב עם המצה של חבירו: מיפק גברא ידי נדרו נפיק. ויפדו ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק תיקו: ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה. כדיליף לקמן (דף כד.):

דאמר מייתי ומתני. הקשה ריב''א בשלמא נסכים יכול להביא שיעור נסכי איל ולהתנות שאם הוא כבש שיהא המותר לנדבה כרבי עקיבא דאמר בפרק כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מנסכו לספלים ואפילו לרבי טרפון דאמר לאישים משמע דלא פליגי אלא באומר הרי עלי יין סתם ולא פירש לנסכים אבל אם פירש מודה דאזיל לספלים אבל במנחה היכי מתני הא אין בלילתן שוה דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון ותנן פ''ק דמנחות (דף יא.) ריבה שמנה או שחיסר פסולה ותנן נמי אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהיה נדבה אי אפשר לעשות כן דמנחת נדבה נקמצת ומנחת נסכים כולה כליל כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות (דף עד:) ותירץ ריב''א דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והשתא יכול להתנות שפיר: אי שיאור דר''מ לרבי יהודה מצה מעלייתא היא. וא''ת והא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש התם דהיינו שיאור דר''מ לרבי יהודה משמע דאסור באכילה וי''ל דמדרבנן בעלמא אסור דמדשרי ליתנו לפני כלבו שמע מינה דהוי מצה מעלייתא: ואי דר''מ לר''מ מדלקי עליה חמץ הוא. וא''ת ודילמא שאני לענין פסח דרבייה קרא בפרק אלו עוברין (שם דף מג.) מדכתיב כל וכי תימא נילף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן אבל האי דלא חשיב חמץ גמור לענין פסח לא חשיב חמץ לענין תודה מיהו מצינו לפרש דהכי קאמר דפשיטא דלא יצא משום מצה דלענין מצה ילפינן תודה מפסח אבל קשה דבריש כל המנחות באות מצה (מנחות נג.) קאמר ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וקאמר שיאור דמאן כו' ואי דר''מ לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ומאי קושיא גבי פסח הוא דחשיב חמץ דרבייה קרא ונראה דיש שום יתור (כתוב) בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו והא דמשמע התם דלכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה גבי תודה דקאמר אין מחמיצין בתפוחים והתם משמע דחמץ נוקשה הוי (גבי תודה) היינו לכתחלה דכשבא לחמץ שתי הלחם וחלות תודה מצוה לעשות בחמץ גמור: ותהא פרה כשרה בעריפה מק''ו. והוא הדין דה''מ למפרך הכי אצל חולין וקדשים אבל נקט פרה ועגלה ששניהם ענין אחד דשניהם קדשים הנשחטים בחוץ ודמו אהדדי ליפסל בעול וכמה דברים וא''ת למה לי הנך מיעוטי למעוטי פרה מעריפה ועגלה משחיטה נימא כיון דאיכא למעבד ק''ו הכי ואיכא למעבד ק''ו איפכא כדעביד בסמוך כל חד וחד תיקום אדוכתיה כדאמרינן בפ''ב דזבחים (דף יז:) גבי ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מק''ו וי''ל דהתם כל ק''ו סותר את חבירו לגמרי שבתחלה אומר ותותר אנינות אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור מק''ו דכהן גדול שהותר אנינות אפילו בקרבן יחיד ואח''כ עושה ק''ו להפך דלא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מק''ו וכן אחריני דהתם להכי קאמר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום אדוכתיה אבל הכא גבי פרה ועגלה שבא ליתן את האמור של זה בזה ולא הוי ק''ו אלא כמו מה מצינו לא שייך למימר הכי דאי לאו מיעוט הייתי לומד זה מזה במה מצינו ואי הוה עביד ק''ו לא תותר פרה בשחיטה אז הוי כההיא דזבחים וכן תהא אשה יוצאה בחליצה מק''ו או יבמה בגט מק''ו הוי כמו מה מצינו וא''ת מה לעגלה שכן אינה מטהרת וכמה חומרות יש בזה מה שאין בזה וי''ל דלא עביד ק''ו מכח עגלה ופרה אלא מכח שחיטה ועריפה ומה שחיטה שאינה מכשרת בעגלה מכשרת בפרה כו' אבל קשה דא''כ ק''ו גמור הוא ולא מה מצינו דשחיטה מעריפה ליכא למילף במה מצינו אלא מק''ו א''כ נימא כל חד וחד תיקום בדוכתיה וי''ל דבכל מקום דעבד ק''ו הכי והכי כגון הכא ולקמן (ד' כה.) גבי אויר כלי חרס וגבי כהנים ולוים ובפ''ב דבבא קמא (ד' כה:) גבי ותהא שן ורגל חייבין ברה''ר מק''ו והדר קאמר לא תהא שן ורגל חייבין . ברשות הניזק אלא חצי נזק צריך לומר דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק''ו אחד יותר מאחר וכיון שהיינו עושין ק''ו אחד אצטריך קרא למעוטי מעתה היינו עושין ק''ו להפך: פרה שהיא כשרה בשחיטה. אין ללמוד בענין זה מק''ו שתהא פרה כשרה במליקה מק''ו מעוף שלא הוכשר בשחיטה הוכשר במליקה דהא לקמן בריש השוחט (ד' כז:) דרשינן ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר ואין ללמוד בעוף שיוכשר בשחיטה מק''ו דבהמה שלא הוכשר במליקה דלמאן דיליף רוב שנים מהלכה אין דנין ק''ו ובנין אב מהלכה כדתנן בנזיר בפ' כהן גדול (דף נו:) ונ''ל דכיון דאיכא מיעוטי בפרה ובעגלה לענין שחיטה ועריפה תו לא מצי למילף עוף מבהמה ובהמה מעוף לענין שחיטה ומליקה דאיכא למימר עריפה תוכיח שאינה כשרה בפרה וכשרה בעגלה ואפ''ה אין שחיטה כשרה בה אף אני אביא מליקה וכן איפכא:

דף כג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד