חולין כב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

ומה בני יונה, שלא הוכשרו בגדולים, שהרי "בני" משמע קטנים דוקא, הוכשרו בקטנים.

תורים, שהוכשרו בגדולים, ^[158] אינו דין שהוכשרו בקטנים!

תלמוד לומר "תורים", ללמדך שרק גדולים ולא קטנים.

"בני יונה" האמור בתורה משמעותם קטנים ולא גדולים, ש"בני" משמע קטנים.

שיכול, אם לא היה כתוב בתורה "בני יונה" אלא "יונה", הייתי יכול לומר שאף בני יונה הגדולים כשרים מקל וחומר. שהרי, והלא דין הוא: ומה תורים, שלא הוכשרו בקטנים, הוכשרו בגדולים, בני יונה, שהוכשרו בקטנים, אינו דין שהוכשרו בגדולים!

תלמוד לומר "בני יונה", ללמדך שרק קטנים ולא גדולים.

ודנה הגמרא: מאי תלמודא? איך משמע מ"בני יונה" שבא למעט שלא נכשיר גדולים מקל וחומר? שהרי אפשר לומר ש"בני יונה" בא להכשיר קטנים, והגדולים אף הם כשרים מקל וחומר.

ומתרצינן: אמר רבא: לא לישתמיט קרא ולכתוב! שבכל המקומות בתורה שנאמר בהם קרבנות העופות לא מצינו באחד מהם שיהא כתוב "מן בני התורים או מן היונה", אלא בכולם כתוב "בני יונה", משמע שהוא לעיכובא שיהיו דוקא קטנים.

ומקשינן על מה שכתוב בברייתא שמ"תורים" נתמעטו קטנים: אימא בני יונה, דכתב בהו רחמנא "בני", דמשמע קטנים, לכן אמרינן דקטנים, אין, גדולים לא. אבל תורים, שיש במשמעם הן גדולים והן קטנים, למה לא נאמר דאי בעי גדולים, לייתי, רשאי להביא, אי בעי קטנים, לייתי!?

ומתרצינן: תורים דומיא דבני יונה. התורים יש להם להיות שווים לבני יונה בכך: מה בני יונה קטנים, אין, גדולים לא, הרי שבני יונה אינם כשרים באופן שכשרים התורים, אף תורים אינם כשרים באופן שכשרים הבני יונה, אלא גדולים, אין, קטנים לא.

תנו רבנן: יכול יהו כל התורים כשרים אפילו אינם גדולים עדיין אלא שיצאו מכלל קטנות. וכל בני היונה יהיו כשרים אפילו אם כבר יצאו מכלל קטנות אלא שלא הגיעו לכלל גדלות. דהיינו, שבשניהם יהא כשר בתחלת הצהוב?

תלמוד לומר "מן התורים", ודרשינן: ולא כל התורים.

ומדכתב "מן בני היונה", דרשינן: ולא כל בני יונה.

בא הכתוב למעט: שהתורים אינם כשרים אלא כשיהיו גדולים, והבני יונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים, פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול הוא. שבתורים הוא פסול משום שלא הגיעו אז עדיין לכלל גדלות, ובבני יונה הוא פסול לפי שכבר יצאו מכלל קטנות.

מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו! שהכנפים שבגופם יהיו גדולים וצבעם כצבע הזהב.

מאימתי בני יונה פסולים? משיצהיבו. שהנוצה שסביב הצואר תתחיל להצהיב.

תני יעקב קרחה: מאימתי בני יונה כשרים? שהרי ודאי שביום שנולדו אינם כשרים עדיין לקרבן שהרי הם מאוסים. משיעלעו, וכדמפרש.

הוא תני לה, יעקב קרחה היה שונה דין זה מפי רבו, והוא אמר לה, הוא מפרש מדעתו שיעלעו הוא מלשון "אפרוחיו יעלעו דם". דהיינו, משעה אשר הדם יהיה מצוי בבשר האפרוחים.

אימת, כיצד נדע זאת?

אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא. מאותה שעה שאם יעקר כנף מגופם יהא באותו מקום דם.

בעי רבי זירא: האומר: הרי עלי להביא לקרבן עולה. עוף אחד מן התורים או מן בני היונה מאיזה מהן שארצה, והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה, שהביא גם תור וגם בן יונה, וכל אחד מהם היה בתחילת הציהוב, מהו? האם יצא ידי נדרו?

וצדדי הספק הם: האם תחילת הציהוב ספיקא הוי, שבמצב הזה הם בספק שמא כבר גדולים הם או שעדיין הם קטנים, ולכן הנודר רק תורים והביא תחילת הציהוב לא יצא שמא הם קטנים, והנודר רק בני יונה לא יצא שמא הם גדולים, אבל הנודר הזה שנדר להביא אחד מהם והביא שניהם בתחילת הציהוב, נפיק יצא ממה נפשך: שאם בתחילת הציהוב הם כבר גדולים, הרי התורים כשרים, ויצא בהם. ואם הם קטנים, הרי הבני יונה כשרים, ויצא בהם. ^[159]

או דלמא בתחילת הציהוב אינם לא גדולים ולא קטנים אלא בריה בפני עצמה הוי, שמכלל קטנים יצאו ולכלל גדולים לא הגיעו, ולא נפיק הנודר ידי חובתו. שבין התורים ובין בני היונה פסולים בתחילת הציהוב לקרבן בודאות, התורים לפי שעדיין אינם גדולים והבני יונה לפי שכבר אינם קטנים.

ופשטינן: אמר רבא: תא שמע מהא דתניא בברייתא דלעיל, דילפינן ממיעוט ד"מן התורים" ו"מן בני היונה": פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול. אי אמרת בשלמא בריה הוי, שפיר צריך קרא כדי להשמיענו שתחילת הציהוב הוי בריה ולכן פסול הוא בזה ובזה. אלא אי אמרת ספיקא הוי, וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא?! שהרי לפני הקדוש ברוך הוא אין ספיקות.

הערות

^[158] לכאורה קשה, הרי אם לא היה כתוב "תורים" לא הייתי יודע כלל שתורים כשרים לקרבן? - ועיין תוס' בסוף עמוד א מה שתירצו על זה.

^[159] התוס' מקשים כיצד יקריב אותם, שהרי אחד מהם הוא פסול ואיננו יודעים איזה הוא? ותירצו, כיון שהביאן לידי הכהן יצא ידי נדרו. ובגהש"ס מציין שכן כתב רש"י לקמן קלט א. ושכבר תמה המל"מ על דברי התוס' כאן, שהרי אפילו בהקריבו הכהן ושחטו שלא לשמו לא יצא ידי נדרו וכל שכן בנידון דידן, שאין הכהן יכול להקריבו מחמת הספק, וכן תמה הטו"א במגילה [דף ח]. וכתב בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד] שיתכן לומר, שכוונת התוס' היא, שמדובר כשהגביל את נדרו מעיקרא, ואמר הרי עלי להביא לידי גזבר [או לידי כהן] מן התורין או מן בני היונה, ואי ספיקא הוי יצא ידי נדרו, כיון שנתן לכהן דבר שכלפי שמיא ידוע שוודאי אחד מהן ראוי לקרבן. והגם שלמעשה אי אפשר להקריב אפילו אחד מהן מחמת שיש לנו ספק. אכן ביאור זה שייך לומר רק בדברי התוס', אך עדיין לא יתיישב בזה דברי רש"י במעילה [דף יט א וציינם בגהש"ס לקמן קלט א], שכתב כן גם לגבי חטאת ואשם, שכשהביאו לעזרה נפטר מאחריותו, והרי בחטאת ואשם לא יתכן התירוץ הנ"ל. וגם בדברי התוס' כאן קצת דוחק להעמיס זה בכוונתם, לפי שהיה לתוס' לפרש דאיירי בכהאי גוונא. ונראה ליישב קושיית המל"מ בדרך אחר, שודאי אין כוונת רש"י והתוס' שנתכפר להן ושיצאו ידי נדרן משהביאום לעזרה, אלא כוונתם לומר, שבקרבן מלבד החיוב כפרה והקרבה, יש חיוב כלפי הקדש כעין חיוב ממון, וחיוב זה יוצאים ב"הבאה" לעזרה, אבל ודאי לענין להתכפר או לצאת ידי נדרו לא יצא עד שיקריבנו הכהן.

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים, שהרי "בני" משמעו קטנים — הוכשרו בקטנים, תורים שהוכשרו בגדולים — אינו דין שהוכשרו גם בקטנים? תלמוד לומר: "תורים", ללמד: גדולים דווקא ולא קטנים.

ועוד דורשים: "בני יונה" שהזכיר הכתוב כוונתו — קטנים דווקא ולא גדולים. והוצרך לכך, שכן יכול היית לומר: והלא דין הוא, ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים, שלא נאמר בהם "בני" — הוכשרו בגדולים, בני יונה שהוכשרו בקטנים — אינו דין שהוכשרו גם בגדולים? לכך תלמוד לומר: "בני יונה", ללמד: קטנים דווקא ולא גדולים.

ושואלים: מאי תלמודא [מהו הלימוד], מהיכן בדיוק אנו למדים? אמר רבא: מכך שלא מצאנו לישתמיט קרא ולכתוב [שישתמט המקרא ויכתוב] להיפך: "מן בני התורים או מן היונה", אלא בכל מקום נכתב תורים ובני יונה, ומכאן ש"בני יונה" נאמר בדווקא — קטנים, ו"תורים" בדווקא — גדולים.

ושואלים: ושמא אימא [אמור כך]: בני יונה דכתב בהו רחמנא [שכתבה בהם התורה] "בני" כוונתו: קטנים — אין [כן], גדולים — לא, אבל תורים, שנזכרו בלשון סתמית — אי בעי [אם רוצה] גדולים לייתי [יביא] אי בעי [אם רוצה] קטנים לייתי [יביא]! ומשיבים: צריך אתה לדון על תורים דומיא [בדומה] לבני יונה כיון שנזכרו עמהם בכל מקום, כדי להקישם זה לזה: מה בני יונה, קטנים — אין [כן], גדולים — לא, אף תורים, גדולים — אין [כן], קטנים — לא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהו כל התורים הגדולים וכל בני היונה הקטנים כשרים? תלמוד לומר: "מן התורים" (ויקרא א, יד) — ולא כל התורים, "מן בני היונה" (שם) — ולא כל בני יונה, פרט לתחילת הציהוב של נוצות הצואר שבזה ושבזה שפסול, בתורים — מפני שאינם גדולים דיים, ובבני יונה — מפני שיצאו מכלל קטנים. ומפרטים: מאימתי התורים כשרים — משיזהיבו, משעה שצבע הנוצות מבריק, מאימתי בני יונה פסולין — משיצהיבו הנוצות.

תני [שנה] יעקב קרחה ברייתא: מאימתי בני יונה כשרים? משיעלעו. הוא תני לה [שנה אותה] את הברייתא הזו, והוא אמר את הפירוש לה, שהכוונה היא למה שנאמר "אפרוחיו יעלעו דם" (איוב לט, ל). ושואלים: אימת [מתי] הזמן הזה? אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא [משלב שכאשר שומט, עוקר, נוצה ממנו יוצא דם], שהדם מצוי בו.

א בבירור מעמדו של שלב הציהוב בבני יונה ובתורים, ששנינו במשנה שהוא פסול, בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה", מאלו מהם שארצה, והביא משניהם בשלב תחלת הציהוב שבזה ושבזה, מהו דינו? האם בשלב זה ספיקא הוי [ספק הוא] האם נחשב העוף גדול או קטן, ולכן כשמביא משניהם נפיק [יוצא] ידי חובת נדרו, שהרי או בני היונה או התורים כשרים הם. או דילמא [שמא] שלב זה של תחילת הציהוב כבריה בפני עצמו הוי [הוא], שהעוף בשלב זה אינו נחשב קטן ולא גדול, ואם כן, גם אם הביא משניהם לא נפיק [אינו יוצא] ידי חובת נדרו?

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, שהמיעוט "מן התורים" ו"מן בני היונה", בא ללמד: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שהוא פסול. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בריה בפני עצמה הוי [הוא] — שפיר [יפה], מובן מדוע הוצרך הכתוב למעט, כדי שלא נבוא להכשירו כלל. אלא אי אמרת ספיקא הוי [אם אתה אומר שספק הוא], ורק משום כך אסרה המשנה להקריבו — וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב למעט את הספק]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If pigeons, which were not deemed fit when older, were deemed fit when younger, as the term “young pigeons” indicates that they are young, then with regard to doves, which were deemed fit when older, isn’t it logical that they were deemed fit when younger? Therefore, the verse states: “Doves,” meaning older and not younger.

The baraita continues: Young pigeons must be younger and not older, as one might have thought: And couldn’t this be derived through an a fortiori inference: If doves, which were not deemed fit when younger, were deemed fit when older, then with regard to pigeons, which were deemed fit when younger, isn’t it logical that they were deemed fit when older? Therefore, the verse states: “Young pigeons,” meaning younger and not older.

The Gemara asks: What is the biblical derivation of these matters? Rava said: It is derived from the fact that it is not found that the verse would deviate from the norm and write: Of young doves, or of pigeons; rather, the wording in the Torah is always “of doves” or “of young pigeons.” Evidently, doves must be older and pigeons must be younger.

The Gemara objects: Say instead that with regard to pigeons, since the Merciful One writes: “Young,” this means younger birds, yes, older birds, no; but with regard to doves, if one wishes, let him bring older birds, and if he wishes, let him bring younger birds. The Gemara responds: Since doves and pigeons are always juxtaposed to one another in the Torah, it is derived that the halakha of doves is similar to the halakha of pigeons: Just as with regard to pigeons the halakha is younger birds, yes, older birds, no, so too with regard to doves, the halakha is older birds, yes, younger birds, no.

The Sages taught in a baraita: One might have thought that all the older doves or all the younger pigeons would be fit for sacrifice; therefore, the verse states: “Of doves,” and not all doves; “of young pigeons,” and not all young pigeons. This serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage, which are unfit as this, doves, and as that, pigeons. They are unfit as doves because they are not sufficiently old and as pigeons because they are no longer young. The tanna elaborates: From when are the doves fit? It is from when the color of their feathers turns a glistening gold. From when are the pigeons unfit? It is from when their feathers turn yellow.

Ya’akov Korḥa taught a baraita: From when are pigeons fit? It is from when ye’alu. He teaches the baraita and he states its explanation: The reference is to that which is stated: “Its fledglings will suck up [ye’alu] blood” (Job 39:30). When is that? Abaye said: It is from the stage when one plucks a feather from it and blood emerges.

§ Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering of doves or of pigeons, and he brought birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage of this, doves, and of that, pigeons, what is the halakha? Is it a case of uncertainty whether it is considered older or younger, and therefore when he brings both he fulfills his obligation, as one of the birds was fit for sacrifice; or perhaps a bird at the beginning of the yellowing is an entity in and of itself and is neither older nor younger, and he does not fulfill his obligation?

Rava said: Come and hear proof from the baraita where it is taught that the verse: “Of doves or of young pigeons,” serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage that are unfit as this, doves, and as that, pigeons. Granted, if you say that a bird at that stage is an entity in and of itself, that works out well, as the verse serves to ensure that a bird at that stage of development will never be sacrificed. But if you say that it is a case of uncertainty, was it necessary for the verse to exclude a case of uncertainty?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דלא לישתמיט קרא וליכתוב מן [בני] התורים או מן (בני) היונה וכו' כמה פעמים בתורה [כתיב] מן התורין או מן בני היונה לא לישתמיט קרא פעם א' וליכתוב מן בני התורים או מן היונה. אלא מדכתב מן התורים או מן בני היונה ש"מ תורים גדולים בני היונה קטנים ותחילת הציהוב כו' כשמתחילין לצהב הנוצה לענין תורים עדיין קטנים ולענין בני יונה חשובים גדולים ושניהם פסולין:

ה"ג: לא לישתמיט קרא ונכתוב מן התורים או מן היונה. כלומר ולמה שנה עליו הכתוב בכל מקום לומר בני ש"מ לעכב ואקשי' ואימא בני היונה דכתב רחמנא בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים. פי' לפי שבני יונה שנה בהן הכתוב לומר בני לעכב אבל תורים אורחיה דקרא הוא ותור בן יומו נמי בכלל תורי' הוא ומפרקינן דומיא דבני יונה.
ויש דגרסי לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה ואינה מחוור' שא"כ היאך חזרו והקשו תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים הא אמרן דמדלא כתוב בני דוקא הוא. וי"ל דהכי נמי קאמר שאין טעם זה עיקר משום דאורחי' דקרא למימר הכי ולאי מיעוטא הוא.

אלא אי אמרת ספקא איצטריך למעוטי ספק'. פירש"י ז"ל מי איכא ספקא קמי שמיא אי פשיטא לך דגדולים נינהו איתנהו בתורים ואי פשיטא לך דבני יונה נינהו איתנהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו.
ולהאי פי' ניחא הא דאמרינן במס' חגיגה גבי זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ואקשי' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל בריה הוא אלא טומטום ספקא הוא אצטר' קרא למעוטי ספקא והכי נמי קאמר דכיון דלא פשיטא לן ודאי לא מייתי עולת ראיה שמא יביא חולין לעזרה. ואינו מחוור שהיה לנו לומר שיתנדב ויביא עולה ושמא אינו חייב להתנדב בספק ראיה.
וההיא דאמרינן (נזיר סה, ב) אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק טמא ר' יהושע קיהה ואמרי' מאי קיהה קיהה וטיהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו וק"ל אצטריך קרא למעוטי ספקא ל"ק להאי פי' משום דאי לא מיעט רחמנא לחומרא אזלינן והייתי מטמא לפי' הוצרך הכתוב לטהר.
ואי ק"ל הא דתניא בפר"א דמילה ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ואין ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת למעוטי ספק ונולד בין השמשות ל"ק עיקר קרא כי אתא למעוטי אנדרוגי' דבריה היא ולמעוטי נולד כשהוא מהול אתא ולמ"ד נולד כשהוא מהול חייב למעוטי אנדרוגינוס דבריה הוא ותנא הוא דסמיך לכולהו ספקי אקראי וי"א איצטריך סד"א שבת לגבי מילה כחול שויוה רבנן ושבת נדחית וספק מילה לא תדחה קמ"ל.
וי"ל שכל שהוא ספק נולד מדעת בני אדם איצטריך קרא למעטו או לרבותו כגון ספק נולד שער לבן קודם לבהרת וכגון נולד לבין השמשות שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה אבל ספק תחלת הציהוב אפשר לעמוד עליו מן התורה אם דינו כגדולים או כקטנים וכיון שכן קשיא היכי ממעיט ליה רחמנא מגדולים וקטנים ואי משום ספקא מי איכא ספקא קמי שמיא ולשון איצטריך לאו דוקא אלא היכי אפשר דמשום ספקא ממעט ליה וכן גבי טומטום לאו דוקא וה"פ היכי ממעט ליה רחמנא אדרבה יש לו לדונו כדין ספקות שלנו דכיון דאפשר דאיש הוא חייב בראיה מן הדין והאיך מיעטו תורה ומקצת נוסחי נמי ראיתי כאן אתא קרא למעוטי ספקא וכן בפ' אלו מומין גבי בכור אתא קרא למעוטי ספקא כלומ' ודאי חייב בבכורה.

הכי גרסינן: לא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.

ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן אע"פ שביארנו במשנה שבני יונה קטנים כשרים לא קטנים מכל וכל אפי' בני יומן אלא משיעלעלו ופירושו משיהא דמן מצוי עד שכשאדם עוקר נוצה גסה מבין כנפיו מוצא עקר הנוצה מתמלאת דם ומאותה שעה כשרים לקרבן עד שיצהיבו:

בד"ה אצטריך קרא כו' משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מעכבא כו' עכ"ל מתוספות דרפ"ב דיומא היכי ליעבד לסמוך דלמא אשה הוה וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך כו' עכ"ל ואפי' למ"ד סמיכות נשים רשות היינו בהקפת יד כדאיתא בפ"ב דחגיגה אבל בפ' ר"א דמילה כתבו התוספות דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מספיקא לא מייתי על תנאי דאם נקבה היא תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראייה לא בעי סמיכה כו' עכ"ל והוא תמוה דבפ"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראייה בעי נמי סמיכה וכ"כ הרמב"ם וצ"ע:

בגמרא בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה. פירוש דתורים ובני יונה שני מינים הם ותורים גדולים כשרים ובני יונה קטנים כשרים והביא שני זוגות אחד של תורים ואחד של בני יונה אבל שניהם תחלת הציהוב ומבעיא ליה אי ספיקא הוי א"כ יוצא ממה נפשך שאם תחלת הציהוב נקרא גדולים א"כ יוצא בתורים שהביא ואי מקרי קטנים יוצא בהאי מן יונים שהביא וק"ל:

תוס' ד"ה ומה תורים וכו' ובקונטרס פי' דלא בעי אלא לעיכוב וכו'. ר"ל דסתם תורים היינו גדולים וסתם בני יונה היינו קטנים והשתא א"ש הק"ו דיליף תורים מן בני יונה להכשיר קטנים בתורים וקאמר התנא ת"ל תורים לעיכובא דליכא למילף ק"ו ואחר כך יליף ק"ו בני יונה מתורים להכשיר גדולים וקאמר נמי התנא ת"ל בני יונה לעיכובא דלא ילפינן ק"ו ופריך מאי תלמודא היאך משמע עיכובא בהאי קרא דתורים ובהאי קרא דבני יונה והשתא א"ש המשך דברי התנא אבל לפי' התוס' דלעיל דס"ל דתורים סתמא הוו בין גדולים בין קטנים ובין בני יונה בין גדולים בין קטנים ואפי' בלא ק"ו היה לומר שיכול וכו' כדלעיל והמשך דברי התנא כך הם אי לאו היקשא דאקיש קרא תורים לבני יונה ה"א תורים כפשוטם בין גדולים בין קטנים וכן אי לאו דכתב רחמנא גבי יונה בני ה"א יונה בין קטנים בין גדולים וגמרא לא הוה ידע מהו הדרוש שעליו אמר התנא שיכול אי לאו האי דרוש ה"א ק"ו וכו' לכך פריך מאי תלמודא. אבל שיטת התנא לא א"ש דקאמר שיכול אי לאו דכתב רחמנא בני ה"א ק"ו ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים וכו' והלא אי לאו דכתיב בני דמינה ילפינן דיונה דוקא קטנים לא הוי ידעינן נמי דתורים הוי דוקא גדולים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דתורים לבני יונה אלא שמה שכתבו התוס' על פרש"י וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש ק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה וכו' יש לתמוה על דבריהם דמה מיפק ממשמעותיה שייך הכא דאמרינן דכתב קרא דגדולים כשרים דסתם תורים גדולים הם ואנן ילפינן מק"ו דגם קטנים כשרים משום שהרי עדיפי מגדולים דהא מצינו בבני יונה דקטנים כשרים וגדולים פסולים וכן ילפינן לקמן דכתב רחמנא בפרה בהדיא שחיטה וגבי עגלה ערופה עריפה ואנן ילפינן ק"ו להכשיר עריפה בפרה ושחיטה בעגלה וכן ק"ו דמומים ושנים דגבי כהנים ולוים לקמן וכן כל קלים וחמורים שבתורה וי"ל דשאני הכא דאם הוא כפרש"י דלישנא דתורים הוי פירושו גדולים א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא להכשיר דוקא גדולים דאל"כ לא ה"ל לקרא למיכתב לישנא דמשמע גדולים לחוד אלא ה"ל למיכתב לשון כללי דמשמע מיניה בין גדולים בין קטנים וכן קשה גבי בני יונה לפרש"י ולכך הקשו התוס' דהיכי בעי למדרש ק"ו ולאפוקי קרא ממשמעותיה אבל בשאר דברים דילפינן בק"ו לא שייך זה כגון גבי שחיטה ועריפה וכיוצא לא שייך למכתב לישנא דיכלול שחיטה ועריפה ולכך כתב רחמנא הקל דהיינו שחיטה ומיניה ילפינן החמור דהיינו עריפה וכן כל ק"ו שבתורה וק"ל וזה נ"ל ברור:

רש"י ד"ה הוא תני לה. שונה הי' המשנה כו'. עמש"כ בשבת (פג ב) בס"ד:

תד"ה ומה תורים. ובקונט' פי' כו' אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים. בפרש"י שלפנינו ליתא. ואדרבה בד"ה ואימא כתב אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע:

תד"ה אצטריך. וי"ל דכל ספיקא דא"א לברר. כ"נ דצ"ל. (ור"ל דא"א שהקב"ה יברר לנו שכ"ה בודאי דהרי לפעמים שהוא כך כו'). אבל הכא אפשר לברר כו'. כצ"ל ור"ל דה"ל להקב"ה לברר לנו שכן הוא. ועי' בדבריהם ביומא (עד):

בא"ד והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר זכר יתירה כו'. כצ"ל:

בא"ד (בדכ"ג) וא"ת מאי פריך לר"ח כו' דאיכא תרי מיעוטי כו' כדאמרי' בפ' המפלת אם כן ע"כ למעוטי טומטום. כצ"ל:

שם בא"ד ויל"פ דהתם גרסינן כו' דהכי דרשינן ליה בת"כ אבל אם זכר כו'. כצ"ל ושבינתיים צריך למחוק מן הנהו עד ובתמורה:

בא"ד וא"ת דלעיל אמרינן כו' ובפ"ק דחגיגה כו' ופריך איצטריך כו' אע"ג דאין כולן שוין. צ"ע דהא יל"פ כמש"כ לעיל דכיון דיש להעמיד המיעוט אאנדרוגינוס אין סברא למעט גם טומטום וכ"כ בעצמם בחגיגה שם:

רש״י ד"ה הוא תני לה וכו׳ אתא מיניה דמא כצ"ל:

תוס' ד"ה והביא וכו' א"נ כיון שהביאן ליד הכהן. עיין משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הל' ה ועיין לקמן דף קלט ע"א ברש"י ד"ה דמיחסר הקרבה:

ולא לשתמיט קרא דלכתוב מן בני התורי' וכו' כוונת רש"י מבואר דאי הוה כתיב פ"א יונה בלא בני, על הכלל כלו יצא, לומר דכשר בדיעבד יונה גדולים. וכן מבואר במשנה סוף כריתות גבי תורים קודמים לבני היונה בכל מקום א"ש, והנה לפמ"ש תו' לעיל לחד תי' דה"ל למכתב בני יונה ותורי' דאז הוה קאי בני אתרווי' ע"ש וא"כ לשיטת רש"י אי רק פ"א כתיב בני יונה קודם לתורי' נמי אהכלל כלו יצא לומר שמצוה בגדולים תורי' ובדיעבד כשר גם בבני תורים וא"כ צ"ע הא באמת כ' כן פעם א' גבי יולדת ובן יונה או תור לחטאת וכדמייתי במשנה דכריתות הנ"ל וצ"ע לכאורה וי"ל בדוחק וק"ל:

ספיקא הוה ונפיק, יש לעיין למאי דלא ידע דלא אצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא ידע נמי דאצטריך מן למעוטי נרבע ונעבד א"כ תפשוט בקצור מדאצטריך למעוטי תורים גדולי' דוקא ובני יונה קטני' דוקא שיכול והלא דין הוא, וקשה תיפוק ליה מדאצטריך מן למעוטי תחלת הציהוב משום ספק גדולים וקטנים ש"מ עיכובא הני קטנים והני גדולים ולמה לי מיעוטא אע"כ מן למעוטי תחלת הציהוב משום בריה ולא משום ספיקא ותפשוט כנ"ל, וק"ל:

אי אמרת בשלמא ברי' הוה שפיר, ע' פירש"י דאתי קרא למעט מי שנדר מן התורי' או מן בני היונה, לפמ"ש תו' בחד תי' דהאיבעי' קאי אנודר להקריב בבמה דאפי' תרנגולי' כשרים א"כ קשה מאי פשיט מקרא דלאו בבמה איירי דהא קפיד אתורי' ובני יונה ופשיטא דאאהל מועד מיירי כולי' פרשה, וי"ל בדוחק.

בתוס' ד"ה והביא תחילת הציהוב וי"ל דמבעיא ליה בגמרא כגון דאם עבר הכהן כו' אי נמי כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו עכ"ל כתב המל"מ בפ' י"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה ה' תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן שיצא זה ידי נדרו והלא אף ששחטו הכהן שלא לשמה אף שהקריבו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל המל"מ. ומתוך חומר הקושיא נ"ל לומר דדבר זה תלי' אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נינהו דהוא אבעיא דלא איפשטא במס' נדרים (דף לה ע"ב) ע"ש דאי אמרינן כהני שלוחי דרחמנא נינהו א"כ כל הנודר אינו חייב אלא למסור ליד כהן דכיון שבא ליד כהן כבר נמסר הקרבן ליד שלוחא דרחמנא ואין על הבעלים שוב שום אחריות דכבר יצא ידי נדרו דכבר הוא בי גזא דרחמנא דיד כהן הוא כיד גבוה הואיל והוא שלוחא דרחמנא אבל אי אמרינן כהני שלוחי דידן נינהו א"כ אינו יוצא ידי נדרו עד שהקריב דכל זמן שלא יקריב עדיין הוא ביד הבעלים אף שבא ליד הכהן דהכהן שלוחו דבעלים ושלוחו ש"א כמותו. ולפ"ז אתי שפיר דמה דדרשינן בריש מס' זבחים מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כו' אם כמה שנדרת עשית נדר הוא ואם לאו נדבה יהי' דהיינו שאם לא עבד עבודה לשמה אינו יוצא ידי נדרו ע"ש בגמ' ובפירש"י כל זה הדרשא הוא אי אמרינן כהני שלוחי דידן נינהו א"כ אינו יוצא עד שיקריב לשמה אבל אי אמרינן לאידך גיסא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ליתא להך דרשא ובאמת יצא זה ידי נדרו משעה שמסרו ליד הכהן ואין להקשות ממתניתין שם דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא היכא דהי' חייב קרבן משום חובה אבל משום נדר יצא ידי נדרו אף אם נזבח שלא לשמו ועיין במל"מ פ' ז' מה' חובל ומזיק הלכה י"ד שכתב כן. אמנם הוא מדחה זה מהך דרשא דדרשינן בגמ' ממוצא שפתיך תשמור דאף בנדר אם נזבח שלא לשמו לא יצא ידי נדרו אבל לדברי אין זה ראי' דמה דדרשינן כן מקרא דמוצא שפתיך הוא רק אם כהני ש"ד נינהו אבל אם הם שד"ר ליתא להך דרשא ודרשינן הך קרא לאידך דרשא לענין בל תאחר כמו שדרשינן במס' ר"ה (דף ו' ע"א) ועיין בתוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה ואם לאו יהיה נדבה כו' שאין זה הדרשא מוכח מיתורא דקרא. היוצא מזה אי אמרינן כשד"ר נינהו א"כ אם בא ליד הכהן כבר יצא זה הנודר ידי נדרו אף שלא יכול הכהן להקריבו. ומעתה מתורצת תמיהת המל"מ דמה שכתבו התוס' הכא א"נ כיון שהביא ליד כהן יצא ידי נדרו כתבו כן לפי מה דאמרינן דכהנים שד"ר נינהו ואין על הנודר אלא להביאו ליד הכהן אף אם אין הכהן יכול להקריבו ומה דדרשינן בריש מס' זבחים ממוצא שפתיך כו' דאם שחטו שלא לשמו שלא יצא ידי נדרו הוא להך גיסא אי כש"ד נינהו. ואין להקשות איך מביא הגמ' סיועא לרבא שם מהך דרשא דמוצא שפתיך הך דרשא ליתא אלא אי אמרינן כש"ד נינהו והלא אליבא דאמת קי"ל דכהנים שד"ר נינהו כמו שהוכיח רב הונא ברי' דר"י במסכת יומא (דף יט) ובמס' קדושין (כג ע"ב) ע"ש הנה אין זה סתירה לדברי הנ"ל דכבר כתבו התוס' במס' קדושין בד"ה דאמר רב הונא וכן במס' יומא דמדברי רב הונא ברי' דר' יהושע אין לפשוט האיבעיא אי כהני ש"ד נינהו דמה דאמר רב הונא שד"ר נינהו הוא דשד"ר בודאי הם והאיבעיא בנדרים היא אם שלוחי דרחמנא דוקא ולא ש"ד כלל או דהוי ג"כ שלוחי דידן וא"כ אבעיא דלא איפשיטא היא וא"כ אי אמרינן דגם ש"ד נינהו אינו יוצא זה ידי נדרו עד שהקריב הכהן ולהך שיטה אזלי הגמ' במס' זבחים והתוס' הבא כאן בתירוץ השני אזלי להך גיסא דכהנים שד"ר נינהו ולא ש"ד כלל:

אמנם לפי סברתי עדיין קשה למה קאמר בגמרא במס' נדרים נפקא מני' להך אבעיא למידר הנאה אמאי לא אמר עוד נ"מ אם שחטו כהן שלא לשמה או שנפסל בפסול אחר אי יצא זה ידי נדרו או לא. אין זה קושיא דהגמ' נקט נ"מ חדא והדבר מוכח דהא יש עוד נ"מ אי הכהן מקריב שלא לדעת בעלים ועיין בתוס' יומא ובמס' קדושין שם אך לפי מה שכתב המהרש"א בקדושין ומפרש דברי התוס' שהנ"מ אי צריך דעת בעלים היינו לדברי ר"ה ברי' דר"י דכיון דשד"ר נינהו בודאי לא צריך דעת בעלים אף דגם שלוחי דידן נינהו וא"כ להאבעיא במס' נדרים ליכא נפקותא כלל אי בעי ד"ב דשם קאי אי אמרינן גם ש"ד נינהו ואין בזה נפקותא אי צריך ד"ב ע"ש במהרש"א א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה אמרינן נ"מ במודר הנאה למה לא אמרינן נ"מ אי נפסל הקרבן:

ודע שבספר פנים מאירות ח"ב סי' קי"ו מקשה דאמאי לא פשיט הגמ' דשד"ר נינהו דאי ש"ד איך אמרינן לעיל (דף יג ע"ב) איש איש מלמד שנכרים נודרים נו"נ כישראל הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש וקושיא זו היא טעות דמאי צריך דין שליחות גבי נכרי הנודר ושולח נו"נ בשלמא בישראל שהוא מחויב להביא קרבנות חובה וגם בנדרים צריך לצאת ידי נדרו וא"כ אי ליכא בקרבנות ישראל שליחות אינו יוצא הישראל מידי חיובא דאף שמוסר קרבנותיו לא יצא ידי חובתו אם לא מטעם דשלוחו שא"כ בזה מבעיא לי' להש"ס אי כהני שד"ר וא"כ הישראל יצא ידי חובתו תיכף כשמוסר הקרבן לכהן דיד כהן כיד גבוה הוא או דלמא דש"ד נינהו וישראל יוצא ידי חובתו מטעם שלוחו של אדם כמותו ועיין במס' קדושין מ"א ע"ב.

תוס' ד"ה ומביא תחילת הציהוב וכו' כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו וכו'. ע"ש מצאתי כתוב שהקשה הרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה דדבריהם אינם מובנים דכשהביאם ליד הכהן לא יצא ידי נדרו וחייב באחריותן עד שיקרבו ע"ג המזבח:

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים. דהא בני קטנים משמע ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף: ת''ל תורים. לקמיה מפרש מאי תלמודא: מאי תלמודא. כלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק''ו: לא לישתמיט קרא. אי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש''מ לעכב: ואימא בני היונה דכתיב בהו בני. לעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי: מה בני יונה. אינם כשרים בהכשר תורים: אף תורים. אינם כשרין בהכשר בני יונה: יכול יהו כל התורים כשרים. משיצאו מכלל קטנות: ויהיו כל בני יונה כשרים. כל זמן שלא באו לכלל גדולים: תחלת הציהוב. כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארם פסולים בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים: משיזהיבו. שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב: משיצהיבו. משיתחילו לצהב: מאימתי בני יונה כשרים. דביום שנולדו מאוסים הן ומאימתי כשרים: משיעלעו. כדמפרש לקמיה: הוא תני לה. שונה היה המשנה מפי רבו משיעלעו והוא אמר לה מפרש המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא: מן התורים או מן בני היונה. מאיזה מהן שארצה והביא משניהן תחלת הציהוב מהו יצא ידי נדרו או לא הא דתנן תחלת הציהוב פסול בשניהם משום ספיקא הוא שמא גדולים שמא קטנים הלכך הנודר תורים לא יצא שמא קטנים הם והנודר בני יונה לא יצא שמא גדולים הם אבל זה שנדר איזה שירצה והביא שניהם יצא ממה נפשך אם גדולים הם יצא משום תורים ואם קטנים הם יצא משום בני יונה: או דלמא. לא גדולים נינהו ולא קטנים הוו אלא בריה בעלמא הוו דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו: אמר רבא תא שמע. מדאיצטריך קרא למעוטינהו: אי אמרת בשלמא. אשמועינן קרא דבריה נינהו ואפילו היכא דליכא למיחש לספיקא כגון בבעיא דידן דפסול שפיר אתא קרא: אלא אי אמרת ספיקא נינהו. וקרא לא פסלינהו אלא היכא דמיחייב תורין בהדיא או בני יונה בהדיא: איצטריך קרא למעוטי. מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך דגדולים נינהו אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו אייתינהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו:

ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים. כדמפרש בסמוך דלא לישתמיט קרא דליכתוב מן היונים: ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים. תימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא א''כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא דתורים משמע גדולים הוה אמינא מק''ו דבני יונה אפילו גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק''ו דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש בק''ו לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא מעכב: לא לשתמיט קרא כו'. על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש דאפילו לא היה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם והא דנקט דלא לשתמיט לרבותא בעלמא נקטיה: יעלעו דם. צלע מתרגמינן עילעא והיינו משיעלעו דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה כמו (עובדיה א) ושתו ולעו: והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוי ונפיק. וא''ת כיון דממה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריב וי''ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב . אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ''מ האחד מהן ראוי להקריב וי''מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים (דף קטו:) מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ''ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף זבחים (דף קכ.) חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח: איצטריך קרא למעוטי ספיקא. תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ''ק דב''מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף עד.) מכח פירכא מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי פלגס דבסמוך וי''ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות (דף מא:) גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת''ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת''ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא''ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק כדאמרינן בסוף המפלת (נדה דף כח.) מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף הערל (יבמות דף פג.) פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא''ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ''ה ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב (במדבר ה) מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתא קרא למעוטי ספקא וי''ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה''מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת''ק ספקא הוא אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א''כ מדממעט ליה מהזכר ש''מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת''ק דאמר ספק הוא וא''ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא''א לברר וקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב.) סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי''ל דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק דהזכרים תקדיש דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא

דף כב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד