חולין כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן מעות החולין, שאי אפשר לקנותה ממעות מעשר שני,

ואין מקריבין אותה אלא ביום ולא בלילה, ועבודתה אינה נעשית אלא בידו הימנית של הכהן, שכל הדינים הללו נלמדים מהמקרא שהם נוהגין בחטאת בהמה.

אף עולת העוף - אינה באה אלא מן החולין, וביום, ובידו הימנית.

אי, שמא תאמר, אם נלמד מחטאת בהמה, יש לנו ללמוד גם לענין נוסף: מה להלן שחיטתה ברוב שנים של הסימנים, ואין צורך לשחוט את כל הסימנים, אף כאן בעולת העוף תהא מליקתה ברוב שנים בלבד?

תלמוד לומר בעולת העוף של נדבה "ומלק את ראשו, והקטיר המזבחה". הקיש הכתוב מליקה להקטרה, לומר, מה הקטרה מקטירין את הראש בעצמו ואת הגוף בעצמו, ^[152] אף מליקה יעשנה כך, שיהא הראש בעצמו והגוף בעצמו. דהיינו, שיחתוך את כל שני הסימנים ולא רק את רובם. ^[153]

רבי ישמעאל אומר: "כמשפט" האמור בעולת העוף היינו כמשפט חטאת העוף הכתוב בפרשה לפני דין עולת העוף בסמוך לה. ומסתבר שעליה נאמר ה"כמשפט".

מה חטאת העוף מליקתה ממול העורף, אף עולת העוף ממול עורף, שלא נאמר בתורה "מול עורף" אלא בחטאת העוף, וממנה אנו למדים לעולת העוף. ^[154]

אי, שמא תאמר, אם נלמד מחטאת העוף, יש לנו ללמוד גם לענין נוסף: מה להלן מולק סימן אחד בלבד, ואינו מבדיל הראש מהגוף אלא משאיר אותם מחוברים בסימן אחד, היינו על ידי הסימן השני, שלא נמלק, שהרי בחטאת העוף נאמר "ולא יבדיל", אף כאן, בעולת העוף, מולק ואינו מבדיל בסימן אחד?

תלמוד לומר בעולת העוף "והקריבו", דמשמע שמליקתה שונה משל חטאת העוף. ^[155] רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: "כמשפט" היינו כמשפט חטאת העוף.

הערות

^[152] עיין רש"י מהיכן למדו זאת. בספר זרע אברהם כתב לבאר את האמור בהגדה של פסח, "ונאכל שמה מן הזבחים ומן הפסחים אשר יעלה דמם על קיר מזבחך לרצון", לפי ששנינו בזבחים [כו א], שאם נתן את הדמים הניתנין למטן למעלן, פסול, ובכל זאת הבעלים נתכפרו, שנאמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר", כיון שהגיע הדם לקיר מזבח, נתכפרו הבעלים. ולכן אומרים בהגדה "ונאכל שם, וכו', אשר יעלה דמם על קיר מזבחך לרצון", שב"קיר המזבח" היינו למטה מחוט הסיקרא, כי אם יתן דמם למעלה מחוט הסיקרא, ההרי הגם שהבעלים נתכפרו ועולה להן לרצון, מכל מקום, פסולין ואין ראויין לאכילה. וכדי לקיים "ונאכל שם", צריך שיעלה על "קיר המזבח" לרצון, היינו למטה דווקא. שהרי בקרבן פסח עיקרו הוא לאכילת הבשר בלילה צלי אש.

^[153] והגמרא לקמן שואלת, אם כן, למה צריכה הברייתא לעיל ללמוד מהפסוק "והקריבו" שבעולת העוף לא מספיק סימן אחד כמו בחטאת העוף, והרי גם זה אנו למדים מ"מלק והקטיר" ?

^[154] הגמרא מבארת להלן מהיכן לומד התנא קמא את הדין של "מול עורף" בעולת העוף, ורש"י מבאר מהיכן לומד רבי ישמעאל בעולת העוף שיהא מן החולין, וביום, ובידו הימנית.

^[155] רש"י מבאר מדוע לא נאמר איפכא ש"והקריבו" בא לומר שעולת העוף תהא שונה מחטאת העוף לענין מול עורף ו"כמשפט" בא להשוותם לענין הבדלה.

אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני, ואין מקריבים אותה אלא ביום, ועבודתה נעשית בידו הימנית — אף עולת העוף אינה באה אלא מן החולין, וביום, ובידו הימנית.

ויש לשאול: אי (אם כן) נאמר גם: מה להלן, בחטאת בהמה, השחיטה כשרה ברוב שנים, רוב שני סימנים, הקנה והוושט — אף כאן בעולת העוף, הריהי כשרה במליקת רוב שנים! תלמוד לומר בעולת העוף הבאה בנדבה: "ומלק את ראשו והקטיר" (ויקרא א, טז), מה הקטרה — הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה — הראש בעצמו והגוף בעצמו.

ואילו רבי ישמעאל אומר: "כמשפט" שנאמר בעולת העוף של קרבן עולה ויורד (ויקרא ה, י), כוונתו — כמשפט חטאת העוף שהזכיר הכתוב בפסוק הקודם, מה חטאת העוף מולקה ממול עורף, אחורי הצואר, ולא בעורף ממש, מאחורי הפנים, שנאמר: "ומלק את ראשו ממול ערפו" (שם ט) — אף עולת העוף מולקה ממול עורף.

ויש לשאול: אי (אם כן) נאמר גם: מה להלן, בחטאת העוף, מולק ואינו מבדיל בסימן אחד, שמשאיר סימן אחד שלם — אף כאן בעולת העוף מולק ואינו מבדיל בסימן אחד! תלמוד לומר בעולת העוף: "והקריבו" (שם א, טו), ולא "והקריב", לומר שחלוקה הקרבתו מהקרבת החטאת.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר גם כן: "כמשפט" האמור בעולת העוף של קרבן עולה יורד (שם ה, י) כוונתו — כמשפט חטאת העוף שהזכיר בפסוק הקודם, אבל הוא משווה באופן אחר: מה להלן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from non-sacred animals and not from an animal purchased with second-tithe money, and it is sacrificed only during the day, and with the right hand of the priest, so too, a bird burnt offering comes only from non-sacred animals, and it is sacrificed only during the day, and with the right hand of the priest.

The baraita asks: If so, perhaps just as there, with regard to an animal sin offering, slaughter is valid with the cutting of the majority of two simanim, the windpipe and the gullet, so too here, with regard to a bird burnt offering, the pinching is valid with the cutting of the majority of two simanim. Therefore, the verse states: “And pinched off its head…and burned it on the altar” (Leviticus 1:15). This indicates that just as with regard to burning, the head is burned by itself and the body is burned by itself, so too with regard to pinching, the head remains by itself and the body remains by itself.

Rabbi Yishmael says: “According to the ordinance” (Leviticus 5:10), which is written with regard to the sliding-scale bird sin offering, means according to the ordinance of the bird sin offering mentioned in the previous verse. Just as a bird sin offering is pinched adjacent to its nape (Leviticus 5:8), beneath the occipital bone, so too a bird burnt offering is pinched adjacent to its nape, beneath the occipital bone.

If so, perhaps just as there, with regard to the bird sin offering, he pinches and does not separate between the head and the body and leaves one siman uncut, so too here, with regard to the burnt offering, he pinches and does not separate between the head and the body and leaves one siman uncut. Therefore, the verse states: “And the priest shall bring it,” meaning that a bird burnt offering shall be sacrificed in a unique manner, not like the sin offering.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: “According to the ordinance” means according to the ordinance that is written with regard to a bird sin offering. Just as there,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. וכ"ת איפוך אנא מסתברא לשם מליקה אתא שכל שנקרא מליקה תהא במקום אחד שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וכיון שמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט מסתברא ריבויא אעיקר מליקה ולא אהבדלה שהוא דבר אחר. תדע דאפילו למ"ד דלא דריש כמשפט חטאת העוף ממליקה גמר ממול עורף שכל עיקר שם מליקה ממול עורף הוא.
אבל רש"י ז"ל פיר' דר' ישמעאל נמי אמלק והקטיר דת"ק סמיך ונפקא ליה מניה הראש בעצמו והגוף בעצמו והא דנקט טעמא מוהקריבו משום דמומלק לחודיה בלא והקריבו לא מצי יליף דהו"א מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה נמי כדאמרינן לת"ק בסמוך דהא ע"כ ס"ל לרבי ישמעאל ב' דוקא כרבנן דכיון דמוקמי' הקישא אמול עורף וחלוקה אהבדלה ליכא למימר מסי' א' פלגיה ואוקמי' ארוב ב' דהא לא [ב'] כתיבי ולא רוב ב' כתיבי אלא אהבדלה כתיבה ולא יבדיל וכי כתיב והקריבו בעולה וליתן לה הקרבה אחרת להטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה צריך הבדלה. ולפ"ז הא דלא קתני במלתיה דרי"ש ומלק והקטיר משום דאמלתיה דת"ק סמיך ועוד דעיקר טעמא לשאינו מבדיל מוהקריבו ומלק והקטיר לדרשא אחריתי אתא אלא דדרשינן ביה נמי האי לגלויי אתא דוהקריבו לגמרי ממעט.
ועדיין אינו מחוור לי דלת"ק כולה מילתא דהבדלה מוהקריבו למדנושמליקה והקטרה לגמרי הוקשו בין לראש המזבח בין לגוף בפני עצמו אבל ומלק והקטיר לא מסייע לן בדרשא דהבדלה כלל ורש"י ז"ל טורח להעמידה לומר שכל א' מלמד על חברו ואין לנו משמעות בדבר.
ויש שואלים כאן האי והקריבו הא מפקינן ליה לדרשא אחרינא במסכת זבחים בפ' ק"ק דת"ר והקריבו מה ת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים יכול המתנדב עוף לא יפחות מב' פרידות כאחד ת"ל והקריבו ודריש והקריבו וא"ל כולה קרא יתירה הוא דהא והקריבו אחרינא כתיב ודריש והקריבו והקריב לחודיה הואיל ומיותר משמע מיעוטא לומר חלוקה הקרבה זו מהקרבת חטאת העוף ודריש נמי והקריבו דמשמע אפי פרידה א'. ואני תמה למה לא העמידו מיעוט זה דוהקריבו לחלק בין עולת העוף שבנדבה לעולת העוף שבחובה ושמא כיון דחטאת בהמה דנדבה וחובה שוין וכן העולות לא בעי למימר הכי.

רבי אלעזר בר' שמעון אומר מה להלן אוחז בראש ובגוף ומזה אף כאן אוחז בראש ובגוף ומזה. (כש') [כך שמעתי] פירושא שיכול לאחוז בראש ובגוף ולהזות מיהו אם רצה מבדיל דתניא ראב"ש אומר שמעתי שמבדילין בין חטאת העוף ובין עולת העוף ולמה נאמר לא יבדיל [א"צ להבדיל] שאם רצה היו מבדילין בזבחים פ' ק"ק (סה,ב).

מה להלן מול עורף וכו'. ואיפכא ליכא למימר דכמשפט אתא לסימן אחד והקריבו שלא יהא ממול עורף, דרבי ישמעאל נמי אומלק והקטיר קא סמיך דלא תהא שלימה אלא חתוכה בהקטרת הראש, והא דמייתי והקריבו, משום דאיהו קא גרים, דאי לאו והקריבו, הוה אמינא כמשפט לכל דבר ומלק והקטיר בעל כרחין הוה דרשינן ליה מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח וכדאיתא בסמוך. והא נמי ליכא למימר דכמשפט אתא לתרתי שלא יבדיל וגם ממול עורף ומלק והקטיר לראשו של מזבח, דעל כרחינן לא אתי אלא לדרשא חדא, כיון דאיגלי כמשפט והקריבו בא לומר דצריך יתר מסימן אחד מיהא לא יבדיל וישאיר מיעוט כמו לרבי אלעזר ב"ר שמעון בסמוך, דהא אינה סברא שנחלק בחצי סימן או ברובו (מדעתיה) [מדעתנו ו]נאמר שצריך להבדיל ולא לגמרי דזו אינה סברא או יבדיל לגמרי או לא יבדיל כלל, דבשלמא לרבי אלעזר ב"ר שמעון בעל כרחיה אית ליה למימר הכי, כיון דלא איצטריך כמשפט למול עורף ומקרא אחד מלמדנו שיבדיל ומקרא אחד מלמדנו שלא יבדיל היא שיטתו של רש"י ז"ל, וכן ביארו דבריו בתוספות.

כל הקרבנות שאדם חייב בהם מצד שהטיל הכתוב על האדם הן לכפרה על חטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעה ממעות מעשר שני שלו או לפטור עצמו במעשר בהמה שלו או בנדרים ונדבות שכבר נדר ונדב שאי אפשר לו לפרוע חובו במה שהוא צריך להביאו מצד אחר ומ"מ שלמי שמחה שבימים טובים הואיל ועיקר מצותן אינה מפני הקרבן אלא מפני השמחה פוטר עצמו באלו וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:

עולת העוף דמה ניתן דרך המצאה שנאמר ונמצה וגו' וממצה אותה על קיר המזבח בימינו למעלה מן החוט שבאמצע המזבח וכן מליקתה היתה למעלה בקרן מזרחית דרומית ושל חטאת העוף דמה נתן דרך הזאה למטה ומליקתה בקרן מזרחית דרומית למטה מן הסיקרא ומ"מ כל מקום מן המזבח כשר בה למליקה ובלבד למטה מן הסיקרא:

כל הקרבנות אין מקרבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואין שוחטין אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום וקצת דברים נעשין בקרבנות אף בלילה אחר שקרבו מתיריו ביום כגון שנזרק דמם ביום ויתבארו במקומם בע"ה:

כל הקרבנות זריקת דם שלהם נעשית במזרק ובחטאות באצבע וכל הזאה שהיא באצבע אינה אלא בימין וכל העבודות על ידי כהן שהוא בכהונו ר"ל שלא נתחלל:

בד"ה ואינו מבדיל כו' קודם הזאה ואם הבדיל פסיל ליה ולא מפרש ליה קרא דאין צריך להבדיל אחר הזאה אלא מוקמי ליה קודם הזאה והכי איתא כו' עכ"ל וי"ל לאפוקי לר"ש בן אליקום לפי פר"ת דאם הבדיל קודם הזאה דפסול ומפרש ליה נמי הקרא דאין צריך להבדיל אחר הזאה והמגיה בדפוס חדש בלובלין הגיה לאין צורך וק"ל:

בא"ד ולראב"ש מעכב דאי אפשר לעשות הזאה בין סימן ראשון כו' עכ"ל פי' דא"א לעשות הזאה בחטאת עוף בין ב' הסימנין שלא ישהה כשיעור שהייה שמעכב בעולת עוף לראב"ש ואין כאן מעשה עולה בחטאת ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין וק"ל:

ד"ה מה חטאת העוף וכו' וקשה דבסמוך פריך מביום צוותו נפקא. ר"ל והיינו קרא דזאת התורה אלמא עולת העוף נמי בכלל:

ד"ה ואינו מבדיל בסימן אחד וכו'. ונראה לפרש דדוקא ר"ש בן אליקום היא דאית ליה האי סברא וכו' אלא כרב חסדא ורבא ואביי דהתם וכו' ולא מפרשי ליה לקרא אין צריך להבדיל כו' והכי איתא התם וכו' כצ"ל וכלל העולה מדברי התוספות דר"ש בן אליקום ס"ל דרבנן וראב"ש קודם הזאה פליגי ואמר ראב"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומפרש לקרא לא יבדיל אין צריך להבדיל ורב חסדא ורבא ואביי סבירא להו דקודם הזאה לכ"ע אסיר להבדיל ולא פליגי אלא אחר הזאה דרבנן סבירא להו אפילו לאחר הזאה אם הבדיל פסול וראב"ש לא פסל:

תוס' ד"ה ואינו מבדיל צריך להיות קודם דבור המתחיל תלמוד לומר כו':

בא"ד מאי בינייהו. נ"ב פי' במאי פליגי נ"ל:

בא"ד מפרש התם שהייה בסימן כו' כצ"ל:

בא"ד דאי אפשר לעשות כו'. נ"ב קאי על עולת עוף ע"ש פ' קדשי קדשים בתוס':

גמרא אי מה להלן ברוב שנים כו' ת"ל ומלק והקטיר כו'. וא"ת ומאי חזית דהיקשא דומלק והקטיר אתיא לכולי מלתא בין לענין ראשו של מזבח ובין לענין הראש בעצמו כו'. והיקשא דכמשפט אינה אלא לענין מן החולין כו' ולא לענין רוב שנים. אימא איפכא דהיקשא דכמשפט אתיא לכולי מלתא אף לענין רוב שנים. והיקשא דומלק והקטיר אינה אלא לענין ראשו של מזבח. וי"ל משום דגם בבהמה אינו דוקא ברוב דכש"כ אם שחט כל הסימנין דשפיר עביד. ונראה דבקדשים מדאורייתא בעינן לכתחלה כולה משום דלדם הוא צריך עי' לקמן בפ"ב. (ובזה י"ל קצת מה שהקשו התוס' בד"ה ואינו מבדיל על פירש"י). ומהפלתי ר"ס כ"א נראה שנעלמו ממנו דברי התוס' ע"ש. משא"כ לרי"ש אי לאו והקריבו הוה דרשינן כמשפט חטאת העוף לכולה מילתא אף לענין שלא יבדיל והיקשא דומלק והקטיר על בראשו של מזבח לבד דמאי חזית. אבל השתא דכתיב והקריבו ע"כ היקשא דכמשפט אינה לכולי' מילתא יותר מסתבר לאוקמי מיעוטי' על הבדלה וישאר עכ"פ היקשא דומלק והקטיר לכולי' מילתא. מלאוקמי דממעט מול עורף והיקשא דכמשפט על הבדלה. דא"כ ישאר גם ההיקש דומלק והקטיר ג"כ לענין ראשו ש"מ לבד. וכל מה דמצינן לקיומא היקש לכולי מלתא מוקמינן: ודע דמה שנדחק רש"י בהת"ק מדוע לא דריש כמשפט חטאת העוף לענין מן החולין כו' והתוס' הקשו עליו. ותירוצם ג"כ אינו מובן עי' מהר"ם. הי' נלע"ד דלת"ק משמע והקריבו לחלק שלא נגמור מאומה מחטאת העוף. וכ"מ לשון רש"י לקמן (כב) בד"ה השתא ודלא כהמהרש"א שם בכוונתו:

שם ריש"א כמשפט (דכתיב פירושו) כמשפט חטאת העוף. וכ"ה הלשון בת"ק ובר"א בר"ש. והגה' שבגליון שיבושא:

רש"י ד"ה ת"ל (בסופו). והשסוע מבדיל ביניהן. ל"ד דגם הסרת מוראה ונוצה ביניהון:

רש"י ד"ה ת"ל והקריבו. משום דמומלק והקטיר לחודיה בלא והקריבו כו'. כצ"ל:

בא"ד דגמר מול עורף מג"ש כדלקמן. ושם פי' דהוא במה מצינו. וכ"כ התוס' בד"ה ת"ל. אולם בזבחים (סה) בד"ה אף כתבו דהוה גז"ש. ושם מוכרח לומר דכוונתם גז"ש ממש. דדבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בב"א היא בעיא דלא איפשטא שם (דף נ) ואם איתא לפשוט מהכא דא"ח ומלמד:

רש״י ד"ה ומלק את ראשו וכו׳ מה הקטרתו הראש בעצמו כצ״ל:

ד"ה אף מליקת וכו׳ ועור שאין שחיטה נזכרת בו כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ואינו מבדיל וכו׳ דכשהוא אחזו הראש בגוף כצ"ל:

בא"ד ואפי׳ חתך רוב בשר עם סימן הראשון כצ"ל:

אלא מן החולין. ולא ממעות מעשר שני ולקמן (דף כב.) יליף לה בחטאת גופה מנלן: וביום. שאין חטאת קרבה אלא ביום כדכתיב בפרשת יה''כ (ויקרא יז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו': ובידו הימנית. שאין עבודותיו כשרות אלא בימין דכתיב בה (שם ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו וקיימא לן במנחות בפ''ק (דף י.) כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין ואי קשיא למה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמיה אחטאת העוף דסליק מיניה ולילף להא מילתא מה חטאת העוף מן החולין כו' דהא כולהו נמי איתנהו בה וחלוק דוהקריבו למלתיה אתא כדאמר חלוקה עולה מחטאת לענין הבדלה לאו פירכא היא דהא חטאת העוף לא כתיבא ביה חולין בהדיא אלא בבהמה כתיב כדלקמן ובהיקש ילפא מדאיקרי חטאת ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ולומד בהיקש בקדשים דקיימא לן (זבחים דף מט:) בכל התורה למידין למד מלמד חוץ מקדשים: אי מה. בהמה כשרה ברוב שנים אף עולת העוף ברוב שנים: ת''ל. בעולת נדבה ומלק אב ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו וכי אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מולקו כדרך הקטרתו מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו כו' כך שנויה בת''כ והתם מפרש מנין להקטרה שהראש בעצמו והגוף בעצמו כשהוא אומר לאחר הקטרה זו ושסע אותו בכנפיו והקטיר אותו הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים הקטרה ראשונה בהקטרת הראש אלמא ב' הקטרות הן והשסוע מבדיל ביניהן: אף מליקת עולת העוף הראש בעצמו וכו'. והיינו שנים ואפילו מחובר בעור הבדלה חשיבא כדאמרן לעיל (דף כ:) דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה ועור שאין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב ולקמן (דף כב.) פריך כיון דנפקא ליה הבדלה בעולה מהכא ל''ל והקריבו לחלק בין חטאת לעולה הא הכא בהדיא כתיב דיבדיל והכא בהדיא כתיב דלא יבדיל: ר' ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף. דסליק מיניה ולהכי אתקש משום דבחטאת כתיב (ויקרא ה) ממול ערפו ובמליקת עולת נדבה לא כתיב אלא ומלק את ראשו והקטיר (שם א) ואין מליקה כתיב בעולה אלא בשל נדבה וזו למידה מזו ולקמן פריך ת''ק הא מנא ליה והך סברא דמן החולין וביום ובידו הימנית נפקא ליה לרבי ישמעאל בעולת חובה בהיקשא דוזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' דאיתקש כולהו להדדי וילפי כולהו מחטאת והכי גמרי ליה בשילהי התודה (מנחות דף פב:) ומשתמע ליה בין עולת בהמה בין עולת העוף ות''ק לא משמע ליה מההיא היקשא אלא קרבנות בהמה דומיא דשלמים ואשם: ואינו מבדיל בסימן אחד. שמחובר בסי' אחד דכיון דכתיב ולא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד כל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה היא וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך במליקה כי מליק לכולו סימן לאו הבדלה היא אבל בסימן ב' אפי' מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לקמן (כז:) לחייבו בב' סימנין א''א שכבר הוקש לדגים: ת''ל והקריבו. משמע שנתן לה הכתוב הקרבה לעצמה וחלוקה מדין הקרבת חטאת ומאחר שכתוב אחד הקישן וכתוב אחד חלקן מסתבר כי אקשינהו למול עורף אקשינהו וכי פלגינהו מהבדלה פלגינהו דרבי ישמעאל נמי או מלק והקטיר דת''ק סמיך ונפקא ליה מיניה הראש בעצמו והגוף בעצמו והא דנקט טעמיה מוהקריבו משום דמומלק והקטיר לחודיה בלא והקריבו לא מצי יליף כדאמר לקמן (דף כב.) אליבא דת''ק דהא ע''כ ס''ל לר' ישמעאל שנים דוקא כרבנן דכיון דמוקי היקשא דכמשפט אמול עורף וחילוקא דוהקריבו אהבדלה ליכא למימר מסימן אחד פלגיה ואוקמיה ארוב שנים דהא לא שנים כתיב בקרא ולא רוב שנים כתיב בקרא אלא הבדלה כתיבא ולא יבדיל וכי כתיב והקריבו בעולה לחלק וליתן לה הקרבה אחרת להטעינה הבדלה בא וכל שישנו בשחיטה צריך להבדילה ומיעוט ב' סימנין דישנו בשחיטה ישנו בהבדלה דבשלמא לרבי אלעזר ברבי שמעון דגמר מול עורף מגזירה שוה כדלקמן לא מיבעי ליה היקישא דכמשפט אמול עורף וכמשפט חטאת בהמה לא ניחא ליה למימר משום דמעוף סליק גמרה מהיקשא דכמשפט אחיזת חיבור ראש וגוף במיעוט סימנים כדלקמן וחילוקא לרוב שנים דלא מתכשר בסימן אחד אלא לרבי ישמעאל דמפיק היקשא למול עורף והבדלה לגמרי משמע אחיזת ראש וגוף במיעוט סימנים מנא תיתי אלא כרבנן ס''ל:

מנדבה לענין סמיכה וי''ל דסמיכה מילתא אחריתי היא אבל הכא שניהן צריכין מליקה ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא דמגלה לנו הכשר מליקת העוף והבדלה הויא כמו גמר מליקה ובהקישא דזאת התורה לא ילפינן לענין סמיכה דלא ילפינן בהקישא אלא לענין דבר שיכול לנהוג בכל הנזכרים בפסוק וסמיכה ליכא בבכור ומעשר כדתנן בפ' ב' מדות (מנחות דף צב:) קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא המעשר [ובזבחים (ז:)] מלהקריב את קרבניהם דרשינן זה בכור ומעשר ופסח: מה חטאת העוף ממול עורף. פי' בקונטרס דהא סברא דמן החולין נפקא ליה לרבי ישמעאל בעולת חובה בהקישא דזאת התורה דאיתקש כולהו להדדי וילפי' כולהו מחטאת והכי גמרינן בשילהי התודה (מנחות פב.) ומשמע ליה בין עולת העוף בין עולת בהמה ות''ק לא משמע ליה מההוא היקישא אלא קרבנות בהמה דומיא דאשם ושלמים וקשה דבסמוך פריך מביום צותו נפקא אלמא עולת העוף נמי בכלל ונראה דטעמייהו דרבנן דקסברי דלא מתוקמא הקישא דזאת התורה לחולין משום דלא שייך בכל הקרבנות דאיכא קרבנות נדבה דלא אתו מחולין כדאשכחן נמי לר''א בסוף התודה (שם דף פב:) דגמר פסח דורות חולין מפסח מצרים אע''ג דפסח כתיב בההיא הקישא כדדרשינן (זבחים דף ז:) להקריב את קרבניהם זה הבכור מעשר ופסח וש''מ היינו טעמא כדפרישית לעיל משום דאיכא קרבנות נדבה דלא אתו מחולין ור' ישמעאל סבר דגמרינן הקישא לחולין כיון דמ''מ כל קרבנות חובה או נדר אתו מחולין: ואינו מבדיל בסימן אחד. פ''ה דכיון דכתיב לא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד כל כמה דעביד טפי מהכשרו הבדלה הוא וכל הסימן הוי מצוה בעוף לכתחלה הילכך במליקה כי מליק כל הסימן לאו הבדלה הוא אבל סימן השני אפי' מצוה לכתחלה ליכא וקשה לפירושו דלקמן בריש פ''ב (דף כז.) אמרינן בהדיא דהא דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף ונראה לפרש כיון דדיעבד לא בעי שחיטה בסימן שני שייך בו הבדלה אבל במיעוט הנשאר בסימן ראשון לא חיישינן כיון דבעי שחיטת רוב אותו הסימן וא''ת דהכא משמע דלר' אלעזר בר' שמעון אינו מולק בחטאת העוף אלא סימן אחד והשני מניח מחובר דיליף מיניה עולת העוף שאין חותך אלא רוב שנים ובזבחים פרק קדשי קדשים (דף סה:) תניא א''ר אלעזר בר' שמעון שמעתי שמבדילין בחטאת העוף והאי דכתיב לא יבדיל מפרש התם היינו דאין צריך להבדיל ואין לפרש דהא דקאמר דכשהוא אוחז הראש בגוף מזה היינו אם ירצה והא דקאמר אי מה להלן בסימן אחד היינו נמי אם ירצה לא יחתוך אלא סימן אחד דהא אברייתא דלעיל דקתני שנים או רוב שנים מפרש ב' לרבנן או רוב ב' לר' אלעזר ב''ר שמעון ולוקמה כולה כראב''ש ואי בעי ב' ואי בעי רוב ב' ובפרק העור והרוטב ' (לקמן דף קכג.) נמי גבי טלית שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה ומוקי לה בטלית טבולת יום דכיון דלא חס עליה ולא טבלה ליכא למיגזר דלמא חייס ולא קרע רובה ופריך אלא מעתה עולת העוף לראב''ש לגזור דלמא לא אתי למעבד רובא והשתא בשלמא אי אמרת שאסור לחתוך כל הסימנים פריך שפיר דלא סגי ברוב מצומצם עד שיפסוק רוב. הנראה לעינים פן יחוש לצמצם לפי שירא שלא יחתוך כל הב' אלא אי שרי לחתוך כל הב' למה יש לגזור שם כלל דדלמא חייס ונראה לפרש דדוקא ר''ש בן אליקים הוא דאית ליה האי סברא אליבא דראב''ש דאית ליה בזבחים (דף סה:) דלא יבדיל היינו דאין צריך להבדיל כל השנים ויכול להבדיל כל השנים אפילו קודם הזאה והסוגיא דלעיל ודהעור והרוטב לא אתיא כותיה אלא כרב חסדא ורבא ואביי דהתם ומוקמינן לא יבדיל לראב''ש קודם הזאה ואם הבדיל פסיל ליה ולא מפרש ליה קרא אין צריך להבדיל אחר הזאה אלא מוקמי לה קודם הזאה והכי איתא התם הבדיל בחטאת העוף ולא הבדיל בעולה פסולה וקאמר בגמרא מתני' דלא כראב''ש דתנן א''ר אלעזר בר''ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף מאי בינייהו אמר רב חסדא מיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו דמצות חטאת העוף מולק מזה (בו) ומוצה ובעולה מולק ומוצה ואינו מזה כדתנן התם השתא קא סברי רבנן מיצוי חטאת העוף מעכב וכשהזה עדיין לא נגמרה כל מצותו הלכך כשהבדיל סימן שני לאחר הזאה לא חשיב מחתך בשר בעלמא ופסול שעשה מעשה עולה בחטאת שיש כאן הבדלה ומיצוי כמו גבי עולה ור''א בר' שמעון סבר מיצוי חטאת העוף לא מעכב וכבר נגמר כל מצותו וכשמבדיל אחר הזאה אינו אלא מחתך בשר בעלמא ורבא מפרש התם שהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בינייהו דלרבנן לא מעכב ולרבי אלעזר בר''ש מעכב דא''א לעשות הזאה בין סימן ראשון לסימן שני שלא ישהה ואביי מפרש התם רוב בשר עם סימן העוף מעכב איכא בינייהו דלרבנן לא מעכב ולכך זימנין לא חתיך רוב בשר עם סימן הראשון דקודם הזאה וכשמבדיל אחר הזאה יש כאן מעשה עולה בחטאת ואפי' חתך רוב בשר סימן הראשון גזרינן אטו היכא דלא חתך. ופסול ור''א ב''ר שמעון סבר דרוב בשר מעכב ולכך לא פסול דאין כאן מעשה עולה דכיון דחתך רוב בשר עם סימן הראשון כשמבדיל אחר ההזאה מתה עומד ומבדיל וכי האי גוונא בעולה לאו הבדלה היא ואביי לטעמיה דס''ל דמתה אינו עומד ומבדיל דהא פריך לעיל ותקשי לך עולת העוף דבעי ב' סימנין וכי מתה עומד ומולק ולית ליה טעמא כדי לקיים מצות הבדלה והדר קאמר אמרוה קמיה ר' ירמיה פי' הנך טעמי דרב חסדא ורבא ואביי אמר להו לא שמיע להו הא דאמר ר''ש בן אליקים כו' מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד