חולין יט ע"ב

דף יט - ב

דאם כן, מפסדת לה לקמייתא. לא תוכל ליישב למה הכשרת משמיה דרב באופן הראשון, כשהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש.

והרי, התם, מאי טעמא קא מכשרת אף על פי שבסך הכל רוב הסימן לא נחתך שם בשחיטה? משום דכי נפקא חיותא, שבשליש האמצעי שבו נשלם הרוב ויוצאת אז החיות מהבהמה, בהכשירה קא נפקא, שעל ידי שחיטה נחתך אותו שליש. הרי, שאין הדבר תלוי אם רוב הסימן נחתך על ידי שחיטה אם לאו, אלא הכל תלוי בשליש האמצעי שהוא הזמן שבו יוצאת החיות מהבהמה.

ואם כן, הכא נמי, בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, אף על פי שבסך הכל רוב הסימן נחתך על ידי שחיטה, יש להטריפה, כי נפקא חיותא, בהגרמה קא נפקא, כיון שהשליש האמצעי היה על ידי הגרמה.

איקלע רב נחמן לסורא. בעו מיניה: שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, מהו?

אמר להו: לאו היינו, האם אין זה כמו דרבי אלעזר בר מניומי. דאמר רבי אלעזר בר מניומי: שחיטה העשויה כמסרק, היינו שהחיתוך לא היה ישר אלא יוצא ממקום השחיטה וחוזר, כשרה. הרי שהכשיר בשחט והגרים ושחט.

ודחינן: ודלמא מה שהכשיר רבי אלעזר בר מניומי הוא דוקא כששחט הכל במקום שחיטה, אלא שלא חתך ישר אלא נטה הצידה מהמקום שהתחיל בו לשחוט וחזר אליו. אבל אם יצא ממקום הראוי לשחיטה, לא הכשיר רבי אלעזר בר מניומי.

ותמהינן: במקום שחיטה, מאי למימרא!? מה חידוש השמיענו רבי אלעזר בר מניומי בזה שהשחיטה כשרה?

ותרצינן: מהו דתימא, בעינן שחיטה מפורעת, שהחתך יהא גלוי וניכר, וליכא, כיון שלא חתך ישר לא ניכר היטב החתך, קא משמע לן שאף על פי כן כשרה היא.

יתיב רבי אבא אחוריה דרב כהנא, ויתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה, ויתיב רב כהנא וקאמר, שאל את רב יהודה: שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, מהו?

אמר ליה: שחיטתו כשרה.

שוב שאלו: הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, מהו?

אמר ליה רב יהודה: שחיטתו פסולה, כשיטת רב יהודה בשתי השאלות לעיל.

שוב שאלו: שחט במקום נקב, דהיינו, שהיה חצי קנה חתוך מאליו בצדו החיצוני לצד הצואר [שאינו נטרף בכך כל עוד לא נחתך רוב הקנה], והמשיך וחתך בתוך החתך, והשלים לרוב, מהו?

אמר ליה רב יהודה: שחיטתו כשרה. ^[140]

ושוב שאלו: שחט ופגע בו נקב, שחצי הקנה היה חתוך בצדו הפנימי לצד העורף, והוא התחיל לשחוט בצד החיצוני השלם. וכיון ששחט החצי נפגש עם החתך, מהו?

אמר ליה רב יהודה: שחיטתו פסולה.

אזל רבי אבא, אמרה לשתי התשובות של רב יהודה בשחיטה של קנה שהיה בו נקב, קמיה דרבי אלעזר. אזל רבי אלעזר, אמרה קמיה דרבי יוחנן.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר: מאי שנא אם היה הנקב בצדו החיצון דאמר רב יהודה כשרה, לבין אם היה הנקב בצדו הפנימי, דאמר פסולה?

אמר ליה רבי אלעזר לרבי יוחנן: שחט במקום נקב, נעשה כמי ששחט עובד כוכבים חצי הראשון של הקנה, וגמר ישראל את השחיטה. שהדין הוא שכשרה משום שיציאת חיותה של הבהמה שהיא בשעת חיתוך הרוב של הסימן נעשה בידי ישראל, וכאילו כל השחיטה נעשתה על ידו. וכן בנקב זה שהיה בצדו החיצון של הקנה והמשיך לשחוט בתוכו, הרי יצאה חיות הבהמה בשחיטה כשרה.

אבל, אם שחט ופגע בו נקב, נעשה כמי ששחט ישראל החצי הראשון, וגמר עובד כוכבים את השחיטה, שהשחיטה פסולה כיון שעל ידי העובד כוכבים יצאה חיות הבהמה, וכאילו כל השחיטה נעשתה על ידו. והוא הדין בשוחט חצי הקנה ולאחר מכן נפגש עם החצי החתוך, הרי יצאה החיות של הבהמה על ידי החתך שנעשה מאליו, ולא על ידי שחיטה כשרה.

קרי עליה רבי יוחנן על רבי אלעזר: עובד כוכבים! עובד כוכבים! לגלג על מה שהשווה הדבר לשחיטת עובד כוכבים, לאמור: אפילו תאמר כל היום "עובד כוכבים - עובד כוכבים", אין הדברים דומים, כדלהלן.

אמר רבא: שפיר קרי עליה "עובד כוכבים - עובד כוכבים", לפי שיש לחלק בין הדברים. כי בשלמא התם, כששחט ישראל וגמר עובד כוכבים, מדהוה ליה לישראל למשחט רובא ולא שחט אלא חציו, הרי הישראל לא עשה כלום בשחיטתו והעובד כוכבים הוא שהשלים לרוב, וממילא כי נפקא חיותא, בידא דעובד כוכבים קא נפקא, וכאילו הוא עשה כל השחיטה, ולכן פסולה השחיטה.

אלא הכא, בשחט ופגע בו נקב, מכדי משחט שחיט, כלומר, כשהוא שוחט החצי, הרי אז נשלמה שחיטת הסימן, ואם כן, מה לי במקום נקב, מה לי פגע בו נקב!? שגם אם הנקב היה בצד הפנימי, הרי הנקב קדם לשחיטתו, ונמצא שלא החתך שהיה מאליו השלים את השחיטה, אלא אדרבה, הוא בשחיטתו בצד החיצון משלים את חיתוך הסימן, ועל ידו נחתך רוב הסימן ויצאה חיות הבהמה. והלכך יש לומר דכשרה היא.

מתניתין:

השוחט מן הצדדין, בצידי הצואר, שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחילה מותר לשחוט מן הצד. ונקטה המשנה "השוחט", דמשמע דיעבד, משום הסיפא ד"המולק מן הצדדין", שהשמיענו שגם בדיעבד פסולה.

המולק חטאת העוף או עולת העוף מן הצדדין, מליקתו פסולה. כי במליקה כתוב שתהא "ממול ערפו", שהוא אחורי הצואר, ולא בצידי הצואר.

השוחט מן העורף, מאחורי הצואר, שחיטתו פסולה. לפי שהוא חותך את המפרקת קודם שיגיע לסימנים, ונעשית טרפה קודם שחיטה. ^[141]

המולק מן העורף, דהיינו ממול העורף, שהוא למטה מהעורף, מליקתו כשרה אפילו לכתחילה.

ונקטה המשנה לשון דיעבד, משום "השוחט מן העורף", שאפילו דיעבד פסולה. ואף על פי שהוא חותך את המפרקת קודם הסימנים, אין בזה חסרון, משום שכך היא מצות המליקה שיחתוך המפרקת ואחר כך הסימנים. והרי זה דומה לכל שחיטת הושט שלא אומרים שבתחילת השחיטה כבר נעשה טריפה על ידי שהסכין נקב את הושט ואיך תוכשר לאחר מכן? אלא השחיטה כשרה כיון שזו צורת השחיטה, והוא הדין במליקה.

השוחט מן הצואר כדרך כל השחיטות שחיטתו כשרה אפילו לכתחילה.

המולק מן הצואר - מליקתו פסולה, שהמליקה צריכה להיות ממול העורף.

שכל העורף, היינו ממול העורף, כשר למליקה, וכל הצואר כשר לשחיטה.

נמצא שמקום הכשר בשחיטה פסול במליקה. ומקום הכשר במליקה פסול בשחיטה.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאי "עורף" דקתני במשנה? אילימא עורף ממש שהוא מאחורי הראש כנגד הפנים, תיקשי: מאי אריא שוחט שהוא פסול בעורף אפילו מולק נמי פסול דהא "ממול ערפו" אמר רחמנא ולא ערפו?

ומתרצינן: אלא מאי "עורף", ממול עורף! למטה מהעורף, שהוא המקום שכנגד הצואר. כדקתני סיפא דמתניתין: כל העורף כשר למליקה. ומכאן ראיה שאין הכונה לעורף ממש, שהרי העורף הוא מקום קטן ולא שייך לומר בו "כל העורף", אלא ודאי הכונה למול העורף, שהוא מקום גדול יותר.

ודנה הגמרא: מנהני מילי ש"ממול ערפו" אינו העורף ממש?

דתנו רבנן: "ממול ערפו", היינו "מול" הרואה את העורף, המקום הסמוך לעורף, מתחתיו, שהוא "רואה" את העורף.

וכן הוא אומר בבלק, שאמר על בני ישראל "והוא יושב ממולי". ובודאי לא נתכוין שהם יושבים עליו ממש, אלא שהוא רואה אותם. הרי מוכח ש"מול" הכונה למקום הסמוך לו בשטח ראייתו. ואומר "כי פנו אלי עורף ולא פנים".

והוינן בה: מאי "ואומר"? מה למדנו מהמקרא הנוסף לגבי משמעות של "ממול עורף"? שהרי הפסוק הזה אינו מדבר אלא על העורף!?

ומתרצינן: לכך אנו צריכים את הפסוק הזה, משום דוכי תימא, עורף גופיה לא ידעינן היכא הוא, כדי שעל ידי זה נדע מול דידיה היכא הוא, לכך אומרת הברייתא, תא שמע, "כי פנו אלי עורף ולא פנים". מכלל, דעורף להדי פנים הוא. שהעורף הוא כנגד הפנים, ולא כנגד הצואר. שאם היה כנגד הצואר, היה צריך לומר "כי פנו אלי עורף ולא צואר". ועכשיו, שידענו שהעורף הוא כנגד הפנים, הרי ש"מול העורף" הוא כנגד הצואר.

אמרי בני רבי חייא: מצות מליקה כך היא: מחזיר סימנים, מסובב ומביא את הסימנים לאחורי העורף, ומולק שם בצפורן את הסימנים בלבד. ואילו את השדרה והמפרקת אינו חותך כלל. ^[142] ונחלקו בכונת בני רבי חייא:

איכא דאמרי, דעת בני רבי חייא היא, שמצות המליקה היא שיחתוך קודם את השדרה והמפרקת, ואחר כך את הסימנים. ואף כשמחזיר את הסימנים לאחורי העורף ומולק רק אותם, גם בכך היא מצותה.

ואיכא דאמרי, כך אמרו בני רבי חייא: מצות המליקה היא שמחזיר דוקא את הסימנים, וחותך אותם בלבד. אבל אם חתך השדרה תחילה, פסולה המליקה.

ומסתברא, כמאן דאמר שבני רבי חייא אמרו: אף מחזיר.

ממאי? מדקתני במתניתין "השוחט מן העורף, שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה".

התם מ"ט קא מכשרת בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש הכא נמי כי קא נפקא חיותא כלומר נשחט שליש והגרים שליש ונשחט שליש:

שחיטה העשויה כמסרק. כלומר כמסרק הזה של מתכת ששיניו (ששיניו) אינן שוות אלא שן אחד במקום זה ושן אחד במקום זה כך שחיטה שאינה שוה ומפורעת אעפ"כ כשרה:

דילמא במקום שחיטה. כלומר הא דאמרי' שחיטה העשויה כמסרק כשרה שהכל היה במקום שחיטה אבל היכא דהגרים כלפי הראש למעלה משפוי כובע לא מצית אמרת דכשרה:

שחט במקום נקב מהו. כלומר שהיה בו נקב בקנה ושחט והוסיף עליו:

שחט ופגע בנקב. שנקב היה בסוף שחיטה:

השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. כלומר שהחזיר הסימנין לצד הצואר ושחטן שחיטה כשרה:

המולק מן הצדדין וכו'. כלומר דדינה של מליקה דשובר מפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנין וחולקן בציפורן:

השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. כלומר ששוחט כעין מולק שחותך הצואר עד שמגיע לסימנין ואח"כ שוחטו שחיטתו פסולה:

אילימא עורף ממש אחורי הראש כנגד הפנים זהו עורף. מול עורפו זהו הצואר אחריו כנגד הגרון:

אלא מאי עורף מול עורף. כלומר (מהוא) עורף דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והמולק מן העורף מליקתו כשרה מול עורף והכי קאמר השוחט ממול עורף וזהו צואר מאחריו כנגד הגרון שחותך מפרקת ואח"כ הסימנים שחיטתו פסולה המולק ממול ערפו מליקתו כשרה:

איכא דאמר אף מחזיר. כלומר עיקר מליקתו בלא חזרת סימנים אלא שובר מפרקת בלא רוב בשר ואם רוצה אף מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק בלא שבירת מפרקת ואיכא דאמר דוקא מחזיר אבל שובר מפרקת עד שמגיע לסימנין לא סבירא להו:

איקלע רב נחמן לסורא בעי מיניה שחט שליש והגרי' שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דרבי אלעאי בר מניומי דאמר שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודחינא

דילמא ההיא במקום שחיטה וקא משמע לן דלא בעי שחיטה מפורע'. וכיון דרב נחמן לא אהדר להו כשרה אלא תליא לה כדרבי אלעאי, ואנן דחינן ליה דלא דמיא להא דרבי אלעאי, לית לן ראיה מיהא בשחט שליש והגרי' שליש ושחט שליש שתהא כשרה. ועוד דהא רב חסדא אמר ליה לרב הונא לא תהדר בך, דאם כן אפסדתא לקמיתא דבעינן דתיפוק חיותא בשחיטה ובהגרים שליש ושחט שליש, והגרים שליש נמי אין בנו כח להתיר, שהרי נחלקו עליה רב יהודה ורב הונא משמיה דרב ר"י טריף משום דבעיא רובא בשחיטה, ורב נחמן נמי דסבירא ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה, על כרחין בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש טרף, דהא בהא תליין, וכדאמר ליה רב חסדא לרב הונא, וללישנא קמא נמי דרב הונא משמיה דרב אשי מיפסל פסיל ואפילו בהגרים שליש ושחט שני שליש, וכל שכן בשלא שחט אלא שליש האמצעית לבדו, הילכך אף על פי שאמר רב הונא משמיה דרב להכשירה ורב (ששת) [חסדא] נמי לכאורה משמע דסבירא ליה הכין, אפילול כן לחומרא אזלינן, כיון דרב יהודה ורב נחמן ורב אסי אלישנא קמא פליגי עליה [ו]עוד דהא סוגיא דגמרא נמי תפיס ליה לאיסורא וכדאמרינן לקמן (חולין כ, א) פסול בשחיטה פסול במליקה לאתויי מאי, ואסיקנא לאתויי שפוי ראשו דנקיט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי וכדרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסול, אלמא מדנקיט האי לישנא, שמע מינה דהכין הילכתא. והילכך אפילו הגרים שליש ושחט שני שליש טריפה דבעינן כי נפיק חיותא דתיפוק ברובא דשחיטה, ולא דמי לחצי קנה פגום, דהתם במקום שחיטה והכא לאו מקום שחיטה. והילכך אין לנו להכשיר אלא כששחט שני שליש והגרים שליש דאיכא רובא בשחיטה, וכי נפקא חיותא ברובא דשחיטה נפקא, אבל בכולהו אינך טריפה כך נראה לי.
ויש מרבותי נוחי נפש שהכשירו בהגרים שליש ושחט שני שליש, ומשום דבהא בין רב הונא בין רב יהודה מודו בה וכדאיתמר הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא, רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא, אלמא אף רב יהודה לא נחלק אלא בשליש האחרון בהגרמה, דליכא רובא בשחיטה, הא שחט שני שליש האחרונים כשרה, דהא נפקא חיותא בשחיטה, והא איכא רובה בשחיטה, וכי תימא רובא קמא בשחיטה קאמר, דאילו בתרא כמחתך בשרא בעלמא היא. הא ליתא, דהא רב יהודה גופיה הוא דקאמר בסמוך משמיה דרב שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה, אלמא לדידיה כל דאיכא רובה בשחיטה ואפילו איכא הגרמה באמצע דאיכא למימר כי נפקא חיותא בהגרמה נפקא, אפילו הכי כשרה, כל שכן בדאיכא רובא במקום אחד דכשרה. והראשון נראה לי עיקר.

מאי עורף מול עורף כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה. נראה לי דלישנא קיטא נקט, ואין עיקר ראיתו אלא מסיפא, דסיפא דקתני וכל הצואר כשר לשחיטה, (דילמא) [דאלמא] כל העורף דקתני היינו מה שכנגד כל הצואר, הא לאו הכי אכתי אמינא דמאי כל העורף כל העורף שכנגד הפנים ממש, אלא רישא דסיפא נקטה ועיקרא משום סיפא דסיפא.

ממול עורף מול הרואה את העורף. קשיא לי(ה) אם כן (כל כנגד) [כנגד כל] הצואר מנא לן, דילמא מול הרואה ממש את העורף, אבל אידך לא, דהוה ליה מול מול, וכדאמרינן ביבמות (קג, א) מעל רגלו ולא מעל דמעל, שמע מינה האי אסתוירא עד ארעא נחית, דאי לא הוה ליה מעל דמעל. ויש לומר דכל שאין בו מקום שנראה כמוחלק זה מזה, כולו נקרא ממול ערפו.

איקלע רב נחמן לסור' וכו' אמר להו לאו היינו דרב עילעי בר מניומי ויש שלמדין מכאן דהלכתא כר' יהודה דהא רב נחמן כוותי' ס"ל ויש דוחין דרב נחמן לא אכשר בהדיא אלא דהוי משמע לי' דאיכא למידק לה מדר' אילעי וכיון דדחי לי' לראי' דידיה ואע"ג דבלשון דילמא דחו לה מ"מ אידחי לי' הכשירה דמיירי מינה כי על המתיר להביא ראי' בפירושו דר' אילעי. ויש לקיים הסבר' הראשונה דכיון דקים להו להדיא ואמר לאו היינו דרבי אילע' מכלל דקים ליה או גמיר ליה ומשום מאי דדחי לה הוא בלשון דילמא ומעתה אין לנו פסק ברור בזה דהא רב הונא ורב יהודה בעלמא הלכתא כרב הונא ואע"ג דלית ליה סייעת' ברורה מדרב חסדא כדכתיבנא ואין לומר ג"כ שתהא הלכה כרב הונא משום דהא רב נחמן מוכחא קצת כר' יהודה מדנקט להדיא לאו היינו דר' אילעא וסייעת' דרב חסדא אינה סייעת'. הלכך אין לנו בזה ספק ברור לא כדברי הפוסקים כרב הונא משום סייעת' דרב חסדא ולא כדברי הפוסקים כרב יהודה משום סייעת' דרב נחמן ויש לנו לחוש להחמיר ולא נכשר עד דאיכא תרתי למעליותא רובא בשחיטה ונפיק חיות' בשחיטה בין שהגרי' שליש ושחט ב' שלישי' ובין ששחט ב' שלישים והגרי' שליש דבכל חדא מהני איתנהו לתרווייהו והודה בי' רב הונא ורב יהודה וכל ששחט רוב והגרים השאר כשחט שני שלישים והגרי' שליש דמי וכשרה מטעמ' דאמרן: ושני שלישים דנקטי' בשמעתין בשחט ב' שלישי' לאו דוקא:

מה לי במקום נקב מה לי פגע בו נקב פי' דכיון דהאי נקב הוי בו מעיקרא מקמי' דשחט ולא הוי פסול מידי ועליו השלי' לרוב ונפק' רובא בשחיטה וכשר ואלו שחט ואח"כ נעשה בו נקב היה דומה לשחט ישראל והשלי' א"י ולפסול מ"ש ותמי' לי מילתא היכי הוה טעי ר"א ואידך אמוראי בדמיון זה ואלו נאמר דאינהו מדרבנן הוא דפסלו משום דלא ליטעו בשחט ישראל וגמר נכרי דדמי' לי' לכאורה ור' יוחנן אמר דליכא למגזר דליכא מאן דטעי בהא כלל והלכתא כר' יוחנן:

אילימא עורף ממש פי' מה שיש מן העורף אחורי הפרצוף קרוי עורף בלשון תורה כדיליף לקמן מדכתיב עורף ולא פנים אלא מאי עורף מול עורף דבלשון חכמים קורין עורף למה שכתוב קורא מול עורף והוא מה שכנגד הצואר ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

כדקתני סיפא כל עורף כשר למלקות פי' ואי עורף ממש מאי כל העורף והלא דבר מועט הוא אלא ש"מ מול העורף קאמר שהוא ארוך מול הרואה את העורף פי' וזהו כל מה שכנגד הצואר שהכל הוא רואה את העורף דליכא למימר מה שסמוך לעורף ממש בלבד: וכן הוא אומר והוא יושב ממולי פי' אלמא מול אינו לשון על וגם אינו סמוך ממש בלבד אלא כל שעומד בראייתו:

מחזיר סימני' לאחורי העורף פי' רש"י ז"ל וחותך סימנין לבדן איכא דאמרי אף מחזיר מצותו למלוק שדרה ומפרקת תחילה עד שמגיע לסימנין ואם החזיר את הסימני' ומלקן לבדו אף זו מצותן עכ"ל ז"ל וכן עיקר ולא כדברי האומרים ז"ל דכי אומרים מחזיר אף הוא חותך שדרה ומפרקת אלא שחותך סימנין תחילה ודאמרי' מאי ארי' מולק אפי' שוחט נמי ה"פ אפי' שוחט נמי לענין הכשר שחיטה דהיינו בסימנין לבדן מן העורף כשרה במהדר וליתא חדא דלא דייק לישנא הכי ועוד השתא ודאי כשמגי' למפרקת או לרוב בשר ומתה עומד ומולק כיון שכבר חתך את הסימנין ואין לנו אלא דברי רש"י ז"ל ומשום דעביד לה בצפרנו קרי לי' מליקה אע"פ שאין בו אלא חתיכת סימנים בלבד כמו בשחיטה:

שחט הקנה במקום נקב אפי' היה חצי פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשרה היה נקב בחציה שכנגד העורף ובא זה ושחט כנגדו חצי הקנה ופגע בנקב ואותו נקב השלים שחיטה זו לרוב כשרה אפי' היה חציה שבצד העורף פגום ובא זה ושחט כנגדה עד שפגע בפגימתה ונמצא שנחתכה כלה כשרה וכן אם שחט גוי חצי קנה וגמרו ישראל כשר ואם שחט ישראל חצי קנה וגמרו גוי פסול שחיטה העשויה כמסרק כשרה ויתבאר ענינה בפרק שני:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת שלפניה לבאר באיזה צד מן הצואר הוא שוחט ואמר על זה השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק מן הצדדין מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה ונמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה אמר הר"מ פי' לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שבהם כשיש שם שחיטה אין שם מליקה וכשיש שם מליקה לא תהא שם שחיטה דבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עקר כלם ואז תדע שהם חלוקים כמו שאומר עקר השחיטה והמליקה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר:

אמר המאירי השוחט מן הצדדין כלומר ששוחט במקום שחיטה משפוי כובע ולמטה בקנה וכן בושט בכל הצואר תחום שיעורו למעלה על הדרך שיתבאר ושחט מצדדי הצואר שחיטתו כשרה אע"פ שלא כיון להביא הסימנין מכל וכל לאותו צד כדי לשחטם קודם העצם של מפרקת שמ"מ מכוונים הם אל הצד בשוה וחתיכתם באה כאחד עם חתיכת העצם והרי הם נשחטים קודם שתעשה היא נבלה מצד שבירת המפרקת שאי אפשר שתחתך כל המפרקת ורוב בשר שעמה בשיעור שחיטת רוב הסימנין ומ"מ לכתחלה ראוי להזהר ולמשמש בסימנין שתזדמן לו שחיטתם קודם בשר הצואר וכן ראוי לשחוט לכתחלה בפני הצואר בדרך הנהוג ומ"מ ביונים סימניו נמצאים בצדדים וצריך אימון ידים למשמשם ולהזמינם לפניו וקרוב הדבר לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנין:

ונשוב לענין המשנה והוא שאמר אבל המולק מן הצדדין בחטאת העוף או בעולת עוף מליקתו פסולה שבמליקה צריך לחתוך בצפרנו העצם תחלה ואע"פ שגלגל סימנין לצד האחר ומלק העצם תחלה פסולה שמ"מ מליקה דוקא ממול עורף והוא אחורי הצואר הרואה את העורף ושהוא תחתיו ועורף עצמו הוא משפוי הראש ולמטה אותה בליטה שהיא כנגד הפנים והוא שיעור מועט ומה שהוא תחתיו כנגד הצואר הוא נקרא מול עורף והוא מקום מליקה ושחיטת הצדדין לדעת רוב מפרשים לא סוף דבר שבדיעבד כשרה אלא אף לכתחלה אחר שהסימנין נשחטין קודם חתיכת המפרקת ויראה לי דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור שמא יפגם הסכין:

השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ופרשו בגמרא לא עורף ממש שאם כן אף המליקה פסולה בו אלא מול עורף וכדקתני סופא וכל העורף כשר למליקה שבודאי לא על עורף אמר כן דהא רחמנא ממול ערפו קאמר אלא מול עורף אף זו של שוחט לאו דוקא עורף ממש שזה אינו בכלל שחיטה אלא מול עורף וכן פרשו בגמרא בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף הא אם החזיר כשרה אבל שחט מן העורף עצם המפרקת תחלה ואחר כך סימנים פסולה שהרי נעשית טרפה בחתיכת המפרקת ורוב בשר שבה קודם שיגע בסימנין ואפי' היתה סכינו קצרה ומחודדת עד שלא יחתך רוב בשר עמה מ"מ הרי הוא מחליד הסכין בין חתך צדי העצם ר"ל שאחר שנתפרקו פרקי העצם נועץ הסכין בין חתך פרקי העצם שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך בסכין בין פרקיו הויא לה חלדה:

המולק מן העורף מליקתו כשרה שכך דינה של מליקה נועץ צפרניו ודורס וחותך עצם המפרקת ואחריה הסימנין ומ"מ צריך להזהר שלא יחתוך רוב בשר עם העצם שאם כן הרי מתה קודם חתיכת הסימן ועקר מליקה בחתיכת הסימן היא והיאך הוא עושה עיקר מליקה אחר מיתה אלא חותך את העצם בצפרנו הקצרה והמחודדת וישאר רוב בשר קיים ואחריה חותך הסימנין ורוב בשר עמהם ולא סוף דבר בזו שהמליקה כשרה בדיעבד אלא לכתחלה כך דינה ומתוך שתפש לשון דיעבד בשחיטה תופשו גם כן במליקה ולא כדברי האומר במצות מליקה מחזיר סימנין אחורי העורף ומולק ולא כדברי האומרים אף מחזיר אלא אינו מחזיר כלל ועיקר דינה כמו שכתבנו:

השוחט מן הצואר וכו' אחר שהשמיענו שחיטה ומליקה בצד וכן בעורף בא להשמיענו ענינם בצואר והוא המקום המוכן לשחיטה שהשוחט בו שחיטתו כשרה ולא סוף דבר כשרה אלא שכך הוא דינו והמולק מן הצואר אפי' החזיר הסימנין אחורי העורף וחתך מפרקת תחלה פסולה שמ"מ ממול ערפו אמר רחמנא:

שכל הצואר כשר לשחיטה בא להשמיענו שמקום מליקה מכוון בשיעורו כנגד מקום שחיטה וכל מה שכשר לשחיטה מצד הגרון משיפוי כובע ועד כנף הריאה כשר למליקה מצד העורף וכן בשיעורו של ושט על הצד שיתבאר שיעורו בפרק שלישי ואחר כן כלל דבריו ואמר שנמצא כשר בשחיטה כגון מן הצואר ומן הצדדין פסול במליקה אפי' החזיר הסימנין לצד האחר וחתך המפרקת תחלה וכשר במליקה והוא ממול ערפו ובלא החזרת הסימנין אלא שיחתוך עצם המפרקת תחלה פסול בשחיטה וכן נתרבו בענין זה שאר דברים כגון סכין ושן תלושה ודומיהם שכשר בשחיטה ופסול במליקה וצפורן מחוברת שכשר במליקה ופסול בשחיטה וכן דרסה אבל שן מחוברת אף למליקה פסולה ומה שאמרו בגמרא לאיתויי שן וצפורן לצדדין קתני ופירושו שן תלושה בכלל כשר לשחיטה ופסול למליקה וצפורן מחוברת בכלל כשר במליקה ופסול בשחיטה ומה שהקשו שן וצפורן בהדיא קתני להו פירושו דשן בכדי נקטא דפשיטא לן דמליקה אינה בדבר תלוש כלל ומשום צפורן הוא דנקט לה וללמד שפסולה בשחיטה והרי הוזכרו בפירוש חוץ מן השנים והצפורן מפני שהם חונקין:

ונמצא פסק משנתנו לדעתנו בענין שחיטה שלכתחלה שוחט מן הצואר ואם שחט מן הצדדין בלא כיוון שחיטת הסימנין תחלה שחיטתו כשרה וכן אם שחט מן העורף בהחזרת סימנים אחוריהם אבל אם שחט מן העורף בלא החזרת סימן אחוריהם שחיטתו פסולה ובענין מליקה כל מה שכתבנו בה גם כן הלכה היא אלא שבגמרא יתרחבו בה הדברים יותר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא פסוקה כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן עולת העוף הצריכה תורה להבדיל הראש מן העוף בכל דבר שתורת שחיטה עליו אם כן מצות מליקתה שיהא דורס בצפרניו וקוצץ עצם המפרקת ממול העורף ואם הוליך והביא כשרה אלא שעקרה בדריסה וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ואחר כך חותך שני הסימנין כלן ולא כדברי האומר רוב שנים דוקא עד שיהא אוחז הראש בגוף כשהוא מזה אלא דוקא כלן אחד לעקר מצות מליקה ואחד לקיים מצות הבדלה וחותך רוב בשר עמהן אבל עור אין צריך לחתוך את כלו שכבר נתקיימה מצות הבדלה הואיל והובדל כל מה שתורת מליקה ושחיטה עליו אבל עור אינו לא בתורת מליקה ולא בתורת שחיטה שהרי אפי' ניטל כלו קודם מליקה או קודם שחיטה אין בכך כלום ואחר שמלק והבדיל ממצה את דמה על הדרך האמור במקומו ומקטיר הראש בפני עצמו והגוף בפני עצמו על הדרך שכתבנו בשבת פרק שרצים:

חטאת העוף הזהירה תורה שלא להבדיל הראש מן הגוף מתוך כך קוצץ ויורד כדרך שביארנו בעולה אלא שאינו חותך אלא סימן אחד כדי שלא יבדיל ואף ברוב אחד דיו ואחר שמלק בדרך זה ר"ל שלא בהבדלה מזה על הדרך האמור במקומו ואחר כך נאכל לכהנים כחטאת בהמה ואין למזבח בו אלא דמה נמצא עקר מליקה בשניהם מול עורף ושיחתוך עצם המפרקת תחלה:

בפרש"י בד"ה מחזיר סימנין כו' וחותך הסימנים לבדן כו' עכ"ל אבל המפרקת אינו חותך בהחזיר הסימנין דהא לא יבדיל כתיב בחטאת עוף וכן בשאינו מחזיר הסימנין חותך שדרה ומפרקת ולא כל הסימנים כו' ומהך ברייתא דלקמן ה"מ לאסוקי תיובתא בפשיטות למאן דאמר מחזיר דוקא ודו"ק:

תוס' בד"ה שחט ופגע בו נקב כו' ולא דמי לשחט שליש כו' דהתם שלא במקום כו' אבל השוחט במקום נקב כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דפגע במקום נקב ודאי טרפה אפילו ברוב שחיטה כגון ששחט שליש ופגע במקום נקב שליש ושוב שחט שליש דהא מטעם דהוי כגמר עובד כוכבים רוב השחיטה קאמר דטרפה ודומיא דהכי בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה לרב יהודה והיינו משום דהכא בשעה שנגמר רוב הסימן בפסול הוי במקום שחיטה אבל התם שליש השני שהיה בפסול לא היה במקום שחיטה וכן כתבו בהיפך גבי שחט במקום נקב דכשר אף אם לא הוי רובא בשחיטה מ"ד אחצי קנה פגום וגמרו ודומיא דהכא בהגרים שליש ושחט שליש הוי ודאי טרפה לרב יהודה לפי טעמו דהא לא שחט רובא וקאמרי דהכי עדיף טפי לפי שהשליש הראשון שהיה בו נקב מצטרף לשליש השני להיות רובו בשחיטה כיון שהוא במקום שחיטה משא"כ בהגרים שליש ושחט שליש כיון שאינו במקום שחיטה לא הוי רובא בשחיטה ודו"ק:

בד"ה השוחט מן הצדדין כו' גזרה אטו לא החזיר כו' עכ"ל מיהו אף בלא החזיר מן הצדדין כשרה דומיא דקתני בשוחט מן העורף פסול בדלא אהדר וק"ל. הג"ה אבל הב"י סי' כ' הביא דברי התוס' וכתב עליהן שנראה מדבריהם שאם לא החזיר הסימנים פסולה ע"כ ויש לתמוה עליו שאי אפשר לומר כן דאם כן מאי הוה בין מן הצדדים למן העורף וכמו שכתוב כאן וגם דברי תוספות בעצמם אינן משמע כן וצ"ע עכ"ה:

בתוס' ד"ה שחט ופגע בו נקב מהו וכו' ולא דמי לשחט שליש והגרים שליש וכו'. בתחלת הדעת נראין דברי התוס' תמוהים אבל נ"ל המשך דברי התוס' כך הם שהתוס' ס"ל דהא דקאמר הכא דשחט ופגע בנקב טריפה משום דהוי כמו שגמרו עובד כוכבים בכל ענין איירי אפי' היכי שהיה הנקב בשליש אמצעי של הקנה כגון שליש עליון שלם וכן שליש תחתון ושליש אמצעי נקב ושחט כל הסימן דהשתא הוי רובא בשחיטה דהיינו שליש העליון והתחתון כמו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ואף על פי כן קאמר הכא דשחיטתו פסולה מטעם דהוי כגמר עובד כוכבים ולעיל בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ס"ל לרב יהודה דכשרה מטעם דאיכא רובא בשחיטה ולא אמרינן דהוי כגומר עובד כוכבים ותי' דלא דמי דהתם לא שייך לומר דהוי כמו גמר עובד כוכבים כיון דההגרמה היא שלא במקום השחיטה אבל הכא דהנקב הוא במקום השחיטה הוי כמו שגמרה עובדי כוכבים דהא הנקב משלים לרוב הקנה והדר קאמרי התוס' אבל שחט במקום נקב וכו' ר"ל אע"ג דכתבינן דלענין פגע בנקב הוי מקום שחיטה גריעותא וגרע משחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דהוי שלא במקום שחיטה אבל שחט במקום נקב מכשרינן בכל ענין אפילו היכי דחציו העליון של הקנה היה נקוב ופגום ושחט מעט והשלים לרוב אע"ג דלא הוי רובא בשחיטה אפילו הכי כשרה כיון דהנקב היה במקום שחיטה משלים לרובא הוי כאילו שחט רוב הקנה דכל כמה שלא ניקב רובו הוי ליה כקנה שלם אבל בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש לא שייך לומר דשליש ראשון שהגרים ישלים לרוב דנהוי כאילו שחט רוב הקנה דהא חגרמה אינו במקום שחיטה כלל ואין כאן רובו בשחיטה כ"א שליש בשחיטה ולכך ס"ל לר"י לעיל דטרפה דשחט במקום נקב כיון שהוא במקום שחיטה עדיף טפי מהגרים שליש ושחט שליש דהגרים שליש נ"ל וק"ל:

ד"ה מסתברא כמ"ד וכו' וי"ל דלכתחלה פליגי וכו'. ר"ל ולכך מתני' לא הוי תיובתא גמורה דשפיר מצי לאוקמא כדין מליקה אבל מתניתין בדלא החזיר דמתניתין בדיעבד איירי דכשרה בדלא החזיר והא דקאמר מחזיר דוקא היינו לכתחלה והא דקאמר מסתברא כמ"ד דאף מחזיר וכו' משום דמשמע ליה לפום ריהטא דמתני' איירי בלכתחלה דהמולק משמע י"ל על דברי התוס' דאדרבה לישנא דהמולק משמע בדיעבד וכן משמע מפרש"י:

גמ' מדהוה ליה לישראל למשתט רובא ולא שחט כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הכא נמי. אלא ההוא אפלוגתא דרבנן ור"י קיימא כו' והא אמוגרמת כו' כר"ח כו'. עי' מה שגמגם עליו המהרש"א לעיל בתוס'. ול"נ מדקאמר רחב"א סתם מוגרמת שהיא כשרה משמע דפליג אתרוייהו בין אמקום הגרמה ובין אאיכותה. דאפי' ריב"י אינו מכשיר אלא בדשייר רובא. והוא העיד דסגי אפי' בשיור שליש האמצעי לבד. וכדרך שדקדק הש"ס לעיל אליבא דריב"ל: (במשנה)

ברש"י ד"ה שחיטתו פסולה. וקודם שהגיע לסימנים נטרפה כו'. ק"ל דא"כ תיהני לה שחיטה עכ"פ לטהורי מידי נבלה כדלקמן (כ ב). ולשון שחיטתו פסולה משמעו דמטמאה כנבלה כדלעיל (יח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא. ומש"כ רש"י (לקמן שם) דמתניתין איכא למימר דטרפה היא ולא נבלה. שם י"ל דמש"ה אלימא לי' לר"ח טפי לאותביה ממתניתין דמלק בסכין דקתני בה בהדיא דמטמאה. אבל לפי האמת צ"ל או משום דזעירי (שם) וברוב בשר עמה. או משום חלדה כר"ה שם. אבל קשה לרבא שם דל"ל טעמא דר"ה. ואי ליתא גם לזעירי א"כ מ"ט שחיטתו פסולה דהא טעמא דרבא משום דרסה ל"ל כאן דהא קתני השוחט דמשמע בהולכה והבאה:

גמרא אילימא עורף ממש כו' ממול ערפו א"ר ולא ערפו. לכאורה גבי פטר חמור דכ"ר וערפתו. וכן גבי עגלה ערופה דכתיב וערפו אה"נ דהוי בעורף ממש. וכ"מ לקמן (כז ב) "ראשו של זה ממול עורף וא"ר של אחר ממול עורף" וממילא ממועט נמי פ"ח וע"ע. ובזה א"ש טפי הא דלא פריך שם לת"ק האי ראשו מאי עביד ליה כדפריך לר"א מזאת ע"ש. אבל רש"י בסוטה (מה ב) פי' גבי ע"ע ממול ערפה. וכן גבי פ"ח פי' הרמב"ם בספ"א דבכורות ורש"י שם (י ב) דהוי ממול עורף. שוב התבוננתי ברש"י סוטה (מו ב) על הא דקאמר מ"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. שפי' דהכוונה דילפינן לענין מול עורף. אבל אנכי תמה דהא במשנה ליתא דהעריפה הי' ממול עורף וא"כ איך שייך לשאול מ"ט. ועוד אי מהתם ילפינן מקום העריפה נילף נמי משם במה עורפין והתם דוקא בעצמו של כהן והכא בקופיץ. לכן היה נ"ל לפרש דשאלת מ"ט הוא על הא דתני בקופיץ מאחריה וע"כ הכוונה שמסירין העורף ממנה וע"ז שואל מנלן דדלמא וערפו דקרא הוא מלשון יערוף כמטר לקחי דהוא לשון הזלה והטפה וה"נ יל"פ וערפו את העגלה בנחל דר"ל יזילוה במי הנחל. וע"ז משני גמר עריפה כו' דהוא לשון מיתה. וא"ש הא דלא בעי הש"ס מנלן בבכורות גבי פ"ח משום דשם לא הוזכר מים כמו הכא דכתיב בנחל. אמנם בכתובות (לז ב) וכן בסנהדרין (נב ב) איתא להדיא גבי ע"ע ממול עורף ועי' בתוס' כתובות שם. וכן איתא בירושלמי בפ' ע"ע סוף ה"ה:

שם אלא מאי עורף ממול עורף כדקתני סיפא כל העורף כשר למליקה. פרש"י בזה נראה דחוק. ולעד"נ דהכי דייק משום דאפי' תימא דגם העורף כשר למליקה. ממולו ודאי כשר כדכתיב בקרא וא"כ מאי איריא דתני שכל העורף דוקא. אלא ע"כ דפירושו מול העורף:

תד"ה מסתברא (בסופו). דהמולק מן העורף משמע כו' לכתחלה כו'. עי' מהר"ם. ול"נ דכוונתם משום דמסתמא קתני דומיא דהשוחט מן הצואר דהוי לכתחלה:

רש״י ד"ה שחיטתו פסולה וכו' מעט מעט עד שגומר שחיטתה כצ"ל:

ד"ה עורף ולא פנים וכו׳ ולא כתיב כי פנו אלי עורף כצ״ל:

התם מ"ט קא מכשרת כי נפקא חיותא וכו' כ' רש"י דלעיל ר"ה משמי' דרב אסי אליבא דריבר"י קאי והכא משמי' דרב ואליבא דרחב"א, ר"ל דלכ"ע הוה מקום חיותא למעלה מטבעת הגדולה עד שיפוי הכובע דהרי לרחב"א הוה מקום שחיטה, וריבר"י לא פליג אלא משום דלא כך קבלנו הל"מ לשחוט שם אבל בודאי מקום חיותא הוא, משא"כ למעלה בשיפוי הכובע אפשר דלא הוה אלא מקום טריפו' בעלמא ולא מקום מיפק חיותא, וא"כ לעיל דקאי לריבר"י ומחלוקתו והגרמה דדהו היינו שהגרי' למעלה מטבעת ושחט ביני חיטי והוא בר מיפק חיותא משו"ה מצטרף לפסול טפי אפי' יהיה שני שליש בשחיטה, משא"כ ר"ה אמר רב קאי לרחב"א והגרמה דידי' הוא למעלה ממקום החיטי בשיפוי הכובע ושם אינו מקום חיותא כל כך אינו מצטרף כל כך מהרה לפסול וק"ל:

השוחט מן הצדדי' וכו' עת"ח ועדיין יל"ד דה"ל למתני בחדא בבא השוחט מן הצוואר וצדדי' כשרה ומן העורף פסולה, ומזה נראה שהכריחו תוס' דמן הצדדי' לכתחלה לא, לא מיבעי' לא החזיר הסי' לצדדים אלא החזיר נמי לכתחלה לא גזירה אטו לא החזיר ולא ידע להשגיח ששחט סי' קודם למפרקת שאז אפי' בדיעבד פסול משום דחזקה ששחט הפרק תחלה שהוא קשה והסימנים רכים ונדחים מפני הסכין כמ"ש הרא"ש, וכ"כ הש"ך סי' כ' סק"ח ועמ"ש תבואת שור סי' הנ"ל:

אלא מאי עורף מול עורף כדקתני סיפא כל העורף כשר למליקה עפירש"י דדחיק דבעורף שהוא קטן לא שייך למתני כל העורף ב"אורש פי' בענין אחר ע"ש, ולפע"ד כפשוטו דאי ס"ד עורף מאי קמ"ל כל העורף פשיטא מהיכי תיתי לחלק בין מקום למקום בהעורף, בשלמא כל הצוואר כשר לשחיטה דה"א לחלק בין טבעת לטבעת כבשמעתין דלעיל אבל בעורף מאי קמ"ל אע"כ מול הרואה העורף וה"א דוקא פירוק ראשון של מפרקת דהיינו החולי' הראשונה אבל אינך ה"ל מול דמול כמו שהקשה הרשב"א באמת קמ"ל כל העורף כשר וק"ל:

ומסתברא כמ"ד אף מחזיר הקשו תוס' הא הוה תיובתא ותירוצם דחוק קצת דפשיטא דכשר למליקה משמע לכתחלה כמו כל הצוואר כשר לשחיטה וא"כ הוה תיובתא, ומזה נראה ראי' למ"ש הרב המחב.ר בש"ע סי' כ' דבהחזיר סי' נמי צריך שידע דוקא ששחט הסימן קודם שחתך המפרק אבל בלא"ה פסול, וא"כ לכאורה לק"מ ק' הש"ס ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי ארי' מולק אפי' שוחט נמי די"ל לעולם מיירי בדאהדר אלא שלא ידע אי חתך סימנים תחלה או המפרקת דבשחיטה פסול ובמליקה כשר אלא מ"מ אמרי' מסתברא, משום דהסברא נותנת דבמחזיר סי' לא בעי' ידע ודכיון דהסימנים מונחי' על העורף פשיטא שישחוט הסי' תחלה שמו"ה מסתברא דלא כבני ר"ח, ומ"מ תיובתא לא הוה דאינהי סברי דלעולם בעי' דידע ולק"מ ק' הש"ס, והרב המחבר חייש לסברת בני ר"ח להחמיר שהרי הש"ס נמי לא דחי דבריהם לחלוטי' אלא במסתברא:

ובזה י"ל לשון ר' ינאי יקבלו הרובי' תשובתן רצונו לומר תשובה דלעיל דאמרי' שהוא רק מסתברא ולא תיובתא יקבלו הם אותה התשובה ולא ידחוהו בקש דא"כ קשי' להו סיפא נמצא כשר בשחיטה וכו' בשלמא בל"ז הייתי יכול דאיידי דסיפא כשר במליקה וכו' נקט נמי רישא, וסיפא קמ"ל כשר במליקה בהחזיר סי' ולא ידע דפסול בשחיטה, אבל לפי הנ"ל כבר מרישא שמעי' לי' וא"כ ממ"נ יקבלו תשובתן. ולפ"ז ע"י תשובת ר' ינאי לא בא אלא לדחות הך לישנא דמחזיר דוקא:

ומיושב דברי הרא"ם פ' ויקרא שנתעורר עליהם בלח"מ פ"ו ממעשה קרבנות דכ' דמוליך ומבי' ואף מחזיר סי' וקשה דאף מוליך ומבי' היינו כבני ר"ח ולדדהו ע"כ צ"ל קוצץ ויורד כמסקנת הש"ס והיינו מפני ק' ר' ינאי ולפי הנ"ל ניחא, דקוש' ר' ינאי היא רק ללישנא דמחזיר דוקא אבל ללישנא דאף מחזיר לק"מ:

במתניתין השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה ופרש"י אפי' לכתחלה ונקט דיעבד משום מליקה ואומר אני תינח אם היה במליקה מקום לחלק בין תחלה לדיעבד לכן תני דיעבד להורות דמליקה אפילו דיעבד פסולה אבל אם אין במליקה שום סברא לחלק בין תחלה לדיעבד [ואפילו אם נימא דס"ל לרש"י דגם בשחיטה אין שום סברא לאסור לכתחלה וכן מוכח דס"ל לרש"י כן דאל"כ קשה מנ"ל לרש"י להתיר לכתחלה אם לא מסברא מ"מ קשה ליתני כחא דהתירא לשני לכתחלה] ובשחיטה ודאי שיש מקום לחלק דלכתחלה גזרינן שמא יקדים חיתוך המפרקת לסימנין והוה ליה למתני לשון לכתחלה שוחטין מן הצדדים ואין מולקין מן הצדדים והנה גם במליקה יש סברא לחלק אי בעינן במליקה שיקדים מליקת המפרקת לסימנין וכדעת ר' ינאי א"כ יש לומר דלהכי מן הצדדים לכתחלה לא שמא יקדים הסימנין למפרקת אבל לבני ר' חייא דאף מחזיר נמצא שאין קפידא במליקה איזה מהם יקדים ואין שום סברא לאסור מן הצדדים לכתחלה אי כשר בדיעבד וא"כ אף אי הוה תנן לשון לכתחלה אין טעות במליקה וקשה למה נקט לשון דיעבד. וצריך לומר דלבני ר' חייא באמת שחט מן הצדדים היינו דוקא דיעבד ורש"י לדידן הוא דפירש כן במשנה דלית לן הך דבני ר' חייא וכדתניא לקמן כיצד מולקין וכו'. אלא דמברייתא זו אין קושיא לבני ר' חייא אלא אי אמרינן מחזיר דוקא אבל אי אמרינן אף מחזיר אין כאן סתירה דברייתא מצות מליקה לכתחלה איירי ועיין מהרש"א בריש סוגיין וא"כ קשה מנ"ל לרש"י להכריע במשנתינו להלכה דלא כבני ר' חייא. ואין לומר כיון דבני ר' חייא סברי מוליך ומביא פסול סובר רש"י דלית הלכתא כוותייהו כיון דרב כהנא ור' ירמיה ורב הונא בחדא שיטתא קיימי דמוליך ומביא כשר וכן הרמב"ם בפ"ו ממעה"ק פסק דמוליך ומביא כשר וכתב הכ"מ טעם הנ"ל. אומר אני רש"י מדויל ידיה משתלים שאם זהו הטעם שמפרש רש"י משנתינו דלא כבני ר' חייא היינו משום מוליך ומביא ס"ל לרש"י דכשר והרי רש"י במשנתינו אדרבא תפס לעיקר אידך סברא דמוליך ומביא פסול שהרי בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה פירש"י הטעם דקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת. והנה נדחק רש"י בזה שהרי לפי זה אינה פסולה ממש שהרי עכ"פ מהני שחיטתה לטהרה מידי נבילה ולמה לא פירש רש"י הטעם משום חלדה והוה פסולה ממש אלא ודאי דתפס רש"י שיטת רבא דחלדה הוא דוקא כחולדה הדרה בעקרי הבתים. וא"כ במלק בסכין הטעם משום דורס משום דשם מלק תנן ומליקה הוא דוקא קוצץ ויורד דמוליך ומביא פסול במליקה אבל במשנתינו השוחט מן העורף תנן דהיינו דרך שחיטה בהולכה והבאה ולכך הוכרח רש"י לפרש לשון פסולה היינו טרפה משום שבירת המפרקת והא דלא פירש רש"י דמיירי שחתך גם רוב בשר ואז כבר היא נבילה משום דקשה א"כ מאי אריא שוחט מולק נמי אם קצץ מפרקת ורוב בשר קודם סימנין תו לא הוה מליקה דוכי מתה עומד ומולק וג"כ מליקתו פסולה ועכ"פ רש"י שפירש משום שנטרפה במפרקת היינו בשיטת רבא דאמר מלק בסכין משום דורס ולא משום חלדה וא"כ הרי רש"י תופס דמוליך ומביא פסול וא"כ מפני מה דחה שיטת בני ר' חייא:

ואומר אני דרש"י דחה שיטת בני ר' חייא דהא צריך להבין דעת בני ר' חייא שאחזו החבל בתרין ראשין דהרי רשב"א כתב לקמן בדברי ר' ירמיה דכ"ש מוליך ומביא ופירש הטעם משום דכל מה דעביד בהכשר שחיטה טפי עדיף וכתב הרשב"א שזה עצמו הטעם דאמרינן אף מחזיר. ולפי זה לבני ר' חייא קשה ממ"נ אי אמרינן דעדיף טפי לעשות במליקה כהכשר שחיטה א"כ למה מוליך ומביא פסול אלא ודאי דס"ל דאדרבא מן הסתם קפיד קרא לשנות הכשר מליקה מהכשר שחיטה וכשר בזה פסול בזה א"כ למה אף מחזיר ג"כ נימא דאדרבא קפיד קרא לשנות מליקה מהכשר שחיטה אלא דקשה כיון דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ למ"ד מחזיר דוקא ליכא במליקת עוף לא מעשה נבילה ולא מעשה טרפה ואפילו בחולין מותר כה"ג מן התורה. וא"כ ביחזקאל דכתב נבלה וטרפה לא יאכלו בבהמה דס"ד הואיל ואשתרי מליקה גבייהו וכו' ועיין בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לומר דבני ר' חייא סברי כר' יוחנן במנחות (דף מה) דאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה:

ואמרתי דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לענין מוליך ומביא אין שום מעלה מחמת הכשר שחיטה דאפי' בעוף חולין נחירתו זו היא שחיטתו ולא שייך בו דרסה ולא שום דין מדיני שחיטה ולכך סברי מוליך ומביא פסול. אבל בהחזרת סימנין אם לא מחזיר יש בו טרפות מחמת שבירת המפרקת וא"כ אם הכשיר רחמנא ע"י מעשה טרפות ק"ו שהכשיר בהחזרת סימנין דליכא טרפות ואפילו למ"ד אין שחיטה לעוף אבל טרפות שוה עוף לבהמה. ואולי דזה הוא טעמו של רש"י דפירש בהחזרת סימנין שחותך הסימנין לבדן והמהרש"א פירש הטעם משום לא יבדיל והוא דוחק מתרי טעמי חדא דא"כ לדידן דקוצץ ויורד וחותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לסימנין וחותך סימן אחד ורוב בשר עמו למה חותך רוב בשר נימא ולא יבדיל וכבר הגיע לסימן ודיו אלא ודאי ולא יבדיל לא קאי אבשר והכי נמי לא קאי אמפרקת. ועוד דתינח בחטאת עולה מאי איכא למימר ואטו רש"י דוקא בחטאת קאי ואדרבא לשונו של רש"י משמע דבעולה קאי שהרי פירש רש"י וחותך הסימנין ואי בחטאת הוה ליה למימר וחותך הסימן ולקמן נפרש עוד דיותר נייחין דברי בני ר' חייא בעולה מחטאת:

וחוץ לדרכנו אמרתי דטעמו של רש"י משום דס"ל דעוף אחר שחיטת שני סימנין ודאי ששוב כמתה חשיבה ואיך אפשר להיות עוד אח"כ המפרקת בכלל מליקה וכי מתה מוליק ולקיים מצות ההבדלה לא שייך במפרקת שאינו בשחיטה. אמנם לפי מה שכתבתי בלא"ה דברי רש"י נכונים דלפי מה שכתבתי עיקר טעמם של בני ר"ח להנצל מטרפות שבירת המפרקת ואם המפרקת היה בכלל מצות מליקה א"כ כי היכי דבשחיטה הרי נטרף בנקיבת הוושט ואעפ"כ שוחט כל הוושט דמצותו בכך ולא איכפת לן במעשה טרפות בשעת מעשה ה"נ במליקה במפרקת ועוד מה בצע בהקדמת הסימנין ונעשים הסימנין קודם מעשה טרפות המפרקת ונגד זה יעשה אח"כ המפרקת אחר מעשה טרפות הסימנין ואין לנו שום יתור ולכן פירש רש"י דלבני ר"ח אין מצות מליקה במפרקת כלל רק בסימנין רק אי לא מחזיר צריך לחתוך המפרקת ולא משום עצמו אלא כדי שיגיע לסימנין ועכ"פ אין מקום לקיים שני דברים הללו יחד לפסול מוליך ומביא ולהכשיר החזרת סימנין אם לא נימא שאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דאנן קיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא נדחה שיטת בני ר' חייא מהלכה ולכן פירש רש"י משנתינו דלא כשיטת בני ר' חייא ופסק להכשיר צדדין לכתחלה אלא דנלע"ד טעם אחר דסברי בני ר' חייא מחזיר סימנין ולא ס"ל מוליך ומביא וגם במחזיר אין הטעם שלהם כמ"ש הרשב"א דכל מה דאפשר לעשות בהכשר מסתמא עדיף אלא דס"ל לבני ר' חייא דבעוף בשוחט סימן א' אחר שכבר שבר המפרקת שוב הוה כמתה אפילו עדיין לא חתך הבשר וא"כ אי ס"ד דאינו מחזיר א"כ בעולת עוף דבעי שני סימנין וכי מתה עומד ומולק ולפי זה נוכל לומר ולתרץ קושיית מהרש"א דמברייתא דלקמן כיצד מולקין וכו' איכא תיובתא למ"ד מחזיר דוקא. ולשיטת רש"י לא אכפת לן בזה דכבר אותביה ממתני' אבל לשיטת התוס' דממתני' ליכא תיובתא רק מסתברא וא"כ למה לא אותביה מברייתא דלקמן. ולדידי איכא למימר דמ"ד מחזיר דוקא טעמיה משום דוכי מתה ולא ס"ל מה דדחי בגמ' לקמן שהוא רק לקיום מצות הבדלה וא"כ דוקא בעולת העוף הוא דס"ל הכי אבל חטאת דהכשרו בסימן א' מודה דלא אמרינן מחזיר דוקא וא"כ ברייתא דלקמן מיירי בחטאת ואף דסיים בסוף ברייתא ובעולה שנים או רוב שנים לאו אכולי מלתא דברייתא נקט עולה רק לדבר זה דבחטאת ושט או קנה ובעולה שנים או רוב שנים אבל בעולה צריך להחזיר משא"כ בחטאת. והא דהקשה ממשנתינו למ"ד מחזיר דוקא ומאי קושיא ודלמא משנתנו בלא החזיר ובחטאת העוף מיירי אומר אני דשפיר מקשה דאדמפליג בין שחיטה למליקה נפלוג במליקה גופה בין חטאת לעולה דבעולה מליקתו פסולה ולפי זה אין טעם של בני ר' חייא כלל משום דס"ל לחלק בין הכשר טרפות להכשר שחיטה מטעם אין שחיטה לעוף אלא מטעם וכי מתה עומד ומולק אלא דתינח למ"ד מחזיר דוקא אבל למ"ד אף מחזיר א"כ ליכא למימר דמחשב מתה ולדידיה צריך טעם הראשון משום אין שחיטה לעוף וכנ"ל. ועוד דודאי לא מחשב בסימן אחד ומפרקת מתה בלי רוב בשר דאל"כ קשה מברייתא דכיצד מולקין דמסיק שם באחר שחתך שדרה ומפרקת חותך סימן א' ורוב בשר ואי ס"ד דחשוב מתה א"כ למה חותך רוב בשר וכי מתה מולק וכמו שהוכיח מהרש"א:

עוד נלע"ד להוכיח דלית הלכתא כבני ר' חייא דלקמן בפלוגתא דרב הונא ורבא דר"ה אומר משום מחליד ורבא אמר מפני שהוא דורס מ"ד מפני שהוא מחליד מ"ט לא אמר מפני שהוא דורס קסבר מוליך ומביא כשר במליקה והנה יש לדקדק דלמה הוצרך למימר דס"ל מוליך ומביא כשר נימא שסבר פסול ואעפ"כ הוצרך לומר מפני שהוא מחליד:

והנה מתחלה נבאר מה שקשה לנו לפי אוקימתא דגמרא דרב הונא ס"ל מוליך ומביא כשר ומלק בסכין שמטמא בגדים היינו מטעם מחליד וא"כ מכלל דמחזיר סימנין פסול במליקה דאל"כ הא משכחת מליקה בלי החלדה כגון שהחזיר סימנין. וא"כ קשה לרב הונא משנתינו דתנן כשר בשחיטה וכו' למעוטי מאי דלדידיה ליכא למימר למעוטי מחזיר וכדמוקי רבינאי דלדידיה זה כבר שנינו במשנה דמלק בסכין וליכא לאוקמא למעוטי מוליך וכדמוקי בני ר' חייא דהא לדידיה מוליך ומביא כשר. ואומר אני שיש עוד לפנינו לומר דמשנתינו משום סיפא דכשר במליקה וכו' לומר דעיקור במליקה כשר שאין עיקור סימנין בעוף ופסול בשחיטה וכרבין בר קיסי דבשחיטה יש עיקור ולאפוקי מדשמואל דסובר דלרמי בר יחזקאל אף בשחיטה אין עיקור והא דלא מוקי הכי לבני ר' חייא הוא מתרי טעמי חדא כיון שיש בידינו לומר למעוטי מוליך ואז רישא עיקר דכשר בשחיטה וכו' וסיפא איידי דרישא יותר ניחא מלומר למעוטי עיקור והיינו מסיפא דכשר במליקה דאז רישא איידי דסיפא ואף ששנויא דשן וציפורן לפרש"י היינו סיפא עיקר דכשר במליקה מחובר פסול בשחיטה היינו להרויח דתהא ככ"ע בלי שום מחלוקת אבל בשינויי דלמעוטי עיקור היינו דלא כשמואל והשתא דדחי שן וציפורן בהדיא שנינו השיב למעוטי מוליך ואף שהוא במחלוקת דרב הונא ורבה מ"מ עדיף מעיקור דתהוי רישא דוקא הא חדא:

ועוד נלע"ד דלבני ר' חייא ליכא לשנויי עיקור ונקדים מה דקשה לנו על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל דין שוחט מן העורף לא לפוסלו אפילו דיעבד בלא החזיר ואין דרכו להשמיט דין מפורש במשנה השוחט מן העורף וכו' ולא דין דשחיטתו כשרה בהחזיר שהוא מפורש בגמ' דאמר מסתברא וכו' ואי בהחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי:

והנה מה דלא הביא הפסול דשחיטת עורף יש לתרץ כיון שהביא מלק בסכין נבילה והיינו מלק בסכין והיינו שוחט מן העורף דבשלמא לרבא דאמר מלק בסכין הוא משום דורס א"כ שוחט מן העורף אינו בכלל זה דשוחט היינו בסדר שחיטה שהוא דרך הולכה והובאה משא"כ מלק בסכין שעושה דרך מליקה שקוצץ ויורד אבל הרמב"ם שפוסק מוליך ומביא כשר במליקה וא"כ הטעם מלק בסכין כרב הונא משום החלדה א"כ היינו מלק בסכין והיינו שוחט מן העורף אבל אידך קשיא למה לא הביא ההכשר שאם החזיר סימנין שכשר כדמוכח בגמ'. ולכן נלע"ד שס"ל להרמב"ם שאי אפשר להחזיר סימנין כל כך בריחוק מקום מן הצואר עד העורף אם לא יתעקרו הסימנין בזה [ונוכל לומר עוד שע"י שמחזיר הסימנין בריחוק מקום המה מתוחים מאד ומתעקרים בעת שחיטה ויש בו טרפות מצד עיקור ונוסף לזה כיון שנעשה בשעת שחיטה הוא ג"כ נבילה לדעת בה"ג מפירושו לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בריש חולין והפר"ח בסימן כ"ד ס"ק כ"ח מסיק דלרמב"ם עיקור הוה טרפה וגם אין שחיטה מעלה בו וא"כ לדברי הרמב"ם בלא"ה דברי שכתבתי נכונים ודו"ק] והא דקאמר בגמ' ואי מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפילו שוחט וכו' ואיך אפשר להכשיר הא הוה עיקור סימנין ונלע"ד משום דבשלמא למ"ד אף מחזיר יש לומר דס"ל לבני רבי חייא כיון דלא אשכחן דקפיד קרא בזה א"כ אף מחזיר כשר אבל למ"ד דוקא מחזיר ולפירש"י אפילו פסול בדיעבד אם לא החזיר קשה מנ"ל לבני ר' חייא הא והיכא אשכחן דקפיד קרא בזה וצריך לומר דס"ל לבני ר' חייא דכל כמה דלא אשכחן מפורש שהתיר קרא טרפות במליקה מהיכי תיתי נתיר וכיון שאם לא החזיר הרי היא נטרפת ע"י שבירת המפרקת קודם שיגיע לסימנין מהיכי תיתי נתיר טריפות ומסתמא מליקה דקרא במחזיר סימנין וליכא טרפות דשדרה אלא דקשה הרי ע"י חזרת סימנין יש עיקור סימנין ולרש"י עיקור בכלל טרפות הוא וא"כ מה שהרווחנו להנצל ע"י חזרת סימנין מטרפות דשדרה יצא שכרו בהפסד הטרפות דעיקור סימנין ואם לא החזיר הי' ניצול מטרפות הזה. וליכא למימר דס"ל לבני ר' חייא כרבין בר קיסי דאין עיקור סימנין במליקה ובשחיטה ס"ל דיש עיקור דאי ס"ל הכי א"כ על כרחך צריך לחלק בטרפה בין שחיטה למליקה ולהתיר במליקה טרפות דעוף מנ"ל להתיר טרפות דעיקור ובהחזרת סימנין ודלמא נתיר טרפות דשדרה ובלי חזרת סימנין אלא ודאי דס"ל לבני ר' חייא כסברת שמואל בברייתא דרמי בר יחזקאל שאין טרפות דעיקור סימנין בעוף כלל ואפילו בשחיטה דעוף חולין ולכן ס"ל מחזיר דוקא להנצל מטרפות דחוט השדרה שזה שוה בעוף כבהמה לכ"ע דעכ"פ ליכא למ"ד שלא יהיה שום טרפות בעוף. העולה מזה דלמ"ד מחזיר דוקא על כרחך ס"ל אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטת עוף חולין ושפיר הקשה א"כ מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי והיינו בעוף דומיא דמליקה ודו"ק בדברי הגמרא דקאמר מאי אריא וכו' דמשמע מדיוקא מקשה והלא בהדיא שנינו השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והכי הוה ליה להקשות ואי במחזיר שוחט אמאי פסול ולדידי ניחא דשוחט איכא למימר דאיירי בבהמה ואז ודאי פסול משום עיקור ולכן הקשה מדיוקא מאי אריא מולק ומולק היינו בעוף אפילו שוחט דומיא דמולק דהיינו בעוף נמי אבל לדידן דקיי"ל יש עיקור בעוף בשחיטה אי אפשר להכשיר שום שחיטה מן העורף ולכן השמיטו הרמב"ם. אלא דקשיא מה דסיים בגמ' אלא ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר כיון דמסיק אף מחזיר א"כ שוב אין לנו הכרח לזה למימר דסברי בני ר' חייא דאין עיקור לעוף בשחיטה ומצי סברי יש עיקור א"כ אפילו מיירי מתני' בדאהדר אפ"ה שחיטתו פסולה מטעם עיקור סימנין. ונלע"ד דזה כיון רש"י בלשונו שפירש ומתני' בדלא אהדר ולא הוה מתני' לא תיובתייהו ולא סייעתייהו משום דלכאורה איכא למימר אף אי אמרינן אף מחזיר מ"מ משנתינו בדאהדר דהיינו אי אמרינן דחלדה הוה דוקא כחולדה דלא מתחזיא וא"כ שוחט מעורף לית ביה משום חלדה ומתני' שחיטתו פסולה תנן. ורש"י באמת נדחק במשנתינו שהוא טרפה מטעם שבירת מפרקת ושדרה אמנם לשון פסולה משמע יותר נבילה מטרפה והוה אמינא שהטעם משום דמיירי בדאהדר ונבילה משום עקירת סימנין וא"כ נימא מסייע לבני ר' חייא ממתני' ולכן אמר מתני' בדלא אהדר ופסולה או היינו טרפה או נבילה ומטעם חלדה לכל מר כדאית ליה וא"כ לא הוה מתני' סייעתייהו ואף שרש"י בודאי לא כיון לזה שהרי רש"י פסק במשנתינו להכשיר שחיטה מעורף בדאהדר סימנין וא"כ ודאי אי אפשר לומר לרש"י שיש כאן עיקור סימנין אלא שאני לשיטתו אומר דלהכי מוקי בגמ' בדלא אהדר כדי דלא תהוי סייעתייהו:

דא''כ מפסדת לקמייתא. דאמרת משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה אלמא לאו ברובא דשחיטה תליא אלא דניפוק חיותא בשחיטה דהיינו שליש האמצע: הכא נמי. במיפק חיותא בעי למיתלי ובהגרמה נפקא וכל הנך הגרים דקאמרי רב הונא ורב יהודה הכא לאו בהגרמה דרבנן ור' יוסי קאמרי ולא אפלוגתייהו קיימי דא''כ קשיא דרב הונא אדרב הונא דאפי' בהגרים שליש ושחט שני שלישי טריף רב הונא לעיל לדברי הכל וכ''ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש אלא ההיא אפלוגתא דרבנן ורבי יוסי קיימא ורב הונא משמיה דרב אסי קאמר לה והא אמוגרמת דשיפוי כובע קיימי כרבי חנינא ורב הונא משמיה דרב קאמר לה: לאו היינו דרבי אלעזר כו'. דשחיטה זו יש לה שינים כמסרק: ודלמא במקום שחיטה. הוא דקא מכשר לה בהגרמה חוץ למקום שחיטה לא מכשר רבי אלעזר בר מניומי: מפורעת. מגולה ונכרת כמו (במדבר ה) ופרע את ראש האשה: ויתיב וקאמר כו'. רב כהנא קא בעי לה מרב יהודה: שחיטתו כשרה. משום דרובא בשחיטה ורב יהודה לאו במיפק חיותא תלי טעמא כדאמר לעיל: שחט במקום נקב. שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון: שחט ופגע בו נקב. שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת: שחט במקום נקב. נעשה כמי ששחט עובד כוכבים חצי קנה וגמר ישראל דקא נפקא חיותא בידא דישראל ובפלגא קמייתא לא מיטרפא דפסוקת הגרגרת שיעוריה ברובא: שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עובד כוכבים. דפסול דהא לא עביד ישראל שיעור שחיטה ברישא: קרי עליה. רבי יוחנן על רבי אלעזר: עובד כוכבים עובד כוכבים. לא שהיה קורא לו עובד כוכבים אלא ליגלג עליו עובד כוכבים עובד כוכבים כלומר בשחיטת עובד כוכבים אתה תולה טעמך וכל היום אתה יכול לומר עובד כוכבים עובד כוכבים ואין הטעמים דומים כדמפרש רבא: בשלמא. שחט ישראל וגמר עובד כוכבים פסולה: מדהוה ליה לישראל למשחט רובא. שהיה הקנה שלם לפניו: ולא שחט. אלא חציו לאו מידי עבד דחיותא בחצי קנה לא נפקא והוה ליה כקנה שלם וכי אתא עובד כוכבים בתריה דמי כמאן דעביד כולה דהא חיותא בידיה נפקא: אלא הכא. דשחט ופגע בנקב: מכדי משחט שחיט. כל הנמצא בה וטרפות בחצי קנה לא הוי והויא לה תחילה כקנה שלמה והרי שחוט לפנינו מה לי במקום נקב כו': מתני' השוחט מן הצדדין. לצד הצואר: שחיטתו כשרה. ואפי' לכתחלה נמי ואיידי דבעי למתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד: המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. דבמליקה כתיב ממול ערפו דהיינו מאחוריו: השוחט מן העורף. ממול העורף מוקי לה בגמרא כלומר מאחורי הצואר: שחיטתו פסולה. ובגמרא מוקמינן לה בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנין וקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת ואע''ג דבמליקה כשרה התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה ואיטרפא לה והשוחט מן הצדדין דקתני רישא אפי' בדלא אהדר דהא מישחטי סימנין שפיר קודם חתיכת מפרקת: המולק מן העורף. וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנין: מליקתו כשרה. דזו היא מצות מליקתו לכתחלה וכדתניא לקמן (דף כא.) בברייתא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה כו' ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה דאפי' בדיעבד תנא נמי המולק בדיעבד: השוחט מן הצואר. תחת הגרון קרי צואר והיא דרך רוב השחיטות: וכל העורף. כל מול העורף: גמ' אי נימא עורף ממש. מה שיש מן העורף אחורי הפרצוף קרי עורף כדיליף לקמן בסמוך להדי פנים כנגד פנים: כדקתני סיפא. וכל העורף כשר למליקה ואי בעורף ממש מאי כל העורף והרי דבר מועט הוא אלא ש''מ מול עורף קאמר שהוא ארוך: והוא יושב ממולי. אלמא כל היכא דכתיב מול לאו עליו ממש הוא אלא בראייתו דהא לאו עליו ממש היו יושבים אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם: עורף ולא פנים. מדכתיב עורף ולא פנים ולא כתיב כי פנו אלי עורף ולא צואר דהיינו גרון ש''מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון: מאי ואומר. הא נפקא ליה שפיר מוהוא יושב ממולי ומהאי קרא בתרא לא משתמע דמול עורף דקרא לאו עורף ממש הוא דהאי קרא לא משמע לן אלא מקום עורף היכא: ומשני הכי קאמר וכי תימא. כלומר אם תאמר השתא דאמרת דקרא היינו רואה את העורף אכתי לא ידעינן עורף מאי ניהו דנדע מול דידיה היכא: מחזיר סימנין כו'. וחותך הסימנין לבדן ולקמיה מותיב לה ממתניתין: אף מחזיר. מצותו למלוק שדרה ומפרקת כולה תחלה עד שמגיע לסימנין ואם החזיר הסימנין ומלקן לבדן אף זו היא מצותה: ואיכא דאמרי דוקא מחזיר. ואם לא החזיר אלא חתך השדרה פסולה: ומסתברא כמ''ד. דבני ר' חייא אף מחזיר אמרו דאי דוקא מחזיר אמרו הויא מתני' תיובתייהו דקתני השוחט מן העורף כו':

שחט במקום נקב מהו. תימה פשיטא דכשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום וגמרו וי''ל דלא נקטיה אלא משום דבעי למיבעי אחריתי: שחט ופגע בו נקב מהו אמר ליה טרפה. ולא דמי לשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה לרב יהודה גופיה דהתם שלא במקום שחיטה אבל שחט במקום נקב עדיף טפי לפי שהוא במקום שחיטה מהגרים שליש ושחט שליש הריב''א: השוחט מן הצדדין. מצינן למימר דוקא דיעבד ואפי' החזיר סירוגין גזירה אטו לא החזיר ובקונטרס לא פירש כן: מסתברא כמאן דאמר אף מחזיר. תימה דלא הוה ליה למימר מסתברא דהא תיובתא גמורה היא ממתני' למ''ד מחזיר דוקא ויש לומר דלכתחלה פליגי אבל לכולי עלמא בדיעבד כשרה בכל ענין ולהכי קאמר מסתברא דהמולק מן העורף משמע כדין מליקה לכתחלה שהיא מן העורף: