חולין יז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

תנו רבנן: סכין שיש בה פגימות הרבה ואפילו אם הפגימות הן מהסוג שנקרא "מסוכסכת", שאילו היתה רק פגימה אחת כזו היתה הסכין כשרה, הרי אם הן שתים תידון הסכין כמגירה, כאילו הפגימות הן מהסוג הפוסל את הסכין אפילו בפגימה אחת ולהלן יתבארו הדברים.

וסכין שאין בה אלא פגימה אחת הרי אם הפגימה הזאת "אוגרת "הרי הסכין פסולה, ואם היא מסוכסכת הסכין כשרה

ודנה הגמרא: היכי דמיא "אוגרת" היכי דמיא "מסוכסכת"? האיך היא צורת פגימות אלו?

ומשנינן: אמר רבי אליעזר: "אוגרת" היא פגימה שיש לה שני חודים משתי רוחות בשני קצות הפגימה [ולשון "אוגרת" הוא משום שהפגימה אוגרת לתוכה את הצפורן שעוברת על הסכין כדי לבדוק אותה, בין שני חודיה].

"מסוכסכת" היא פגימה שיש לה חוד אחד בלבד מרוח אחת של הפגימה ובקצה השני הוחלקה הפגימה במשחזת ואין שם חוד [ו"מסוכסכת" מלשון "סכסוך" שעל ידי הפגימה הסכין נתקלת בבשר].

ומקשינן: מאי שנא פגומה משתי רוחות שאנו אומרים שהסכין פסולה משום דמורשא קמא, החוד הראשון שבקצה הפגימה, מחליש, חותך את העור והבשר בתחילה, ומורשא בתרא, החוד השני, בזע, קורע אחר כך את הסימנים שבצואר הבהמה. אם כן, גם אם היתה פגומה מרוח אחת נמי תיפסל הסכין, משום דחורפא דסכינא, החלק החד והבלתי פגום מהסכין, מחליש תחילה את העור והבשר, ומורשא בזע, החוד הבודד של הפגימה מגיע אחר כך לסימנים, וקורע אותם?

ומתרצינן: זה שאנו מכשירים ב"מרוח אחת", הוא דוקא באופן דקאי ארישא דסכינא. שהפגימה נמצאת מיד בתחילת הסכין, והיא חותכת רק את העור והבשר, ואילו הסימנים נחתכים על ידי יתר הסכין שהוא חלק.

ומקשינן: סוף סוף תיפסל השחיטה גם ב"מרוח אחת", דכי אזלא מחלשא, בהולכת הסכין על הצואר היא חותכת העור והבשר, וכי אתא בזע, ואחר כך בהבאתו חזרה של הסכין על הצואר יפגע שוב החוד הבודד של הפגימה בסימנים, ויקרע אותם?

ומתרצינן: כגון שהוליך ולא הביא, ששחט על ידי הולכת הסכין בלבד! כך שהפגימה אינה עוברת על הצואר יותר מפעם אחת. ^[128] אמר רבא: ג' מדות בסכין. שלשה סוגי פגימות יתכנו בסכין:

א. אוגרת, לא ישחוט בסכין בעל פגימה זו. ואם שחט, שחיטתו פסולה.

ב. מסוכסכת, לא ישחוט בה לכתחילה, שמא יעשה הולכה והבאה בסכין ואז תיפסל השחיטה כאמור לעיל. ואם שחט, שחיטתו כשרה.

ג. עולה ויורד בסכין, דהיינו שהיתה פגימה גדולה בסכין והחליק את שני חודי הפגימה במשחזת ונעשה אותו מקום נמוך יותר ועל ידי כן נראה להב הסכין כיורד ועולה, שוחט בה לכתחילה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נחמיה לרב אשי: אמרת לן משמיה דרבא, מסוכסכת פסולה.

והא תניא: מסוכסכת כשרה?

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן, מה שאמר רבא דפסולה, שהוליך והביא את הסכין, שעל ידי כן נפסלת השחיטה כאמור לעיל, כאן, ברייתא דקתני כשרה כשהוליך ולא הביא.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דמיא לסאסאה, סכין שאינה חלקה לגמרי אבל אין בה פגימה ממש כמו השיער שבראש השבלים שיש בו פגימות קלות, מאי?האם כשרה הסכין? אמר ליה רב אשי: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן! מי יתן לנו מהבשר שנשחט בסכין זו ונאכל אותו, כלומר שהסכין כשרה לכתחילה.

אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין כדי לראות אם אין בה פגימה, שחייבים בה מן התורה? שנאמר אצל שאול שאמר "ושחטתם בזה ואכלתם". ולשון "בזה" משמע שישחטו בסכין שהוא בדק להם.

ומקשינן: למה לן קרא לבדיקת סכין? פשיטא! כיון דכי נקב אם יש פגם בסכין ועל ידי כן היא מנקבת את הושט, טריפה היא, אם כן בעיא בדיקה?

ומתרצינן: לחכם קאמרינן, שחייבים לתת לחכם לבדוק את הסכין, זה אנו צריכים ללמוד מהמקרא, שמצינו ששאול בדק הסכין.

ומקשינן: והאמר רבי יוחנן, לא אמרו חכמים שצריך להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, ואינו חיוב מן התורה כדי שנלמדנו מהקרא?

ומתרצינן: אכן מדרבנן הוא, וקרא שילפינן מיניה שיש להראות הסכין לחכם, אסמכתא בעלמא הוא.

במערבא בדקו לה לסכין בשימשא. מסתכלים על חוד הסכין ממול השמש לראות היטיב אם אין בה פגימה. ^[129] בנהרדעא בדקו לה במיא, היו מוליכים הסכין על המים כשהלהב כלפי מטה ונוגע קלות במים ואם יש פגימה נראה כאילו הוא עושה חריץ במים בדרך הליכתו. ^[130]

רב ששת בדק לה בריש לישניה. מעביר את הסכין על קצה לשונו להרגיש אם יש בה פגימה.

רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה שהיה מעביר על הסכין ומרגיש אם היא מתעכבת בפגימה.

בסורא אמרי, בישרא אכלה, הסכין של השחיטה נועדה לחיתוך בשר של הסימנים, בישרא לבדקה, על כן יש לבדוק אותה על הבשר של הלשון או של האצבע, שהיא הבדיקה הנכונה. שאם הוא מרגיש שהבשר נתקל בפגימה כך יתקל בה הבשר של הסימנים והשחיטה נפסלת בכך. אבל אם יבדוק על דבר אחר הרי שהבדיקה לא תהיה נכונה שאם הוא קשה יותר מהבשר אז הוא יעבור על הפגימה מבלי שיורגש. וכן אם יהיה רך יותר מהבשר הרי שגם פגימה קלה תורגש עליו ואף על פי שפגימה כזאת אינה פוסלת עדיין את השחיטה.

אמר רב פפא: סכין צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא, על בשר האצבע ועל הצפורן, ^[131] ואתלתא רוחתא. בודק הסכין בשלש צדדיה דהיינו באמצע החוד ובשני צידי החוד שגם אם הפגימה היא בצד הסכין היא קורעת את הסימן.

אמר ליה רבינא לרב אשי, אמר לן רב סמא ברה דרב משרשיא משמך, דאמרת ליה משמיה דרבא, צריכא בדיקה אבישרא, ואטופרא, ואתלתא רוחתא.

אמר ליה רב אשי לרבינא: אבישרא ואטופרא אמרי, ואתלתא רוחתא לא אמרי.

איכא דאמרי, כך אמר רב אשי: אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא אמרי. אבל משמיה דרבא לא אמרי, אלא מעצמי אמרתי כן.

רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמיה דרב אשי. אייתו סכין לקמיה דרב אשי לבדקה, אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: בידקא! בדוק את הסכין הזאת, בדקה רב אחא אטופרא ואבישרא ואתלתא רוחתא.

אמר ליה רב אשי: יישר! יפה עשית. וכן אמר רב כהנא שכך צריך לבדוק.

רב יימר אמר: אטופרא ואבישרא צריכא. אבל אתלתא רוחתא לא צריכא! שגם אם יש פגימה בצידי הסכין אינה פוסלת, לפי שחוד הסכין חותך ראשונה את הסימן ומיד הוא מתרחב וצידי הסכין אינם נוגעים בו.

וראיה לדבר: מי לא אמר רבי זירא אמר שמואל, ליבן סכין באש ושחט בה שחיטתו כשרה, ולא אומרים שחום הסכין שורף את הסימנים ונטרפה לפני החיתוך של הסכין, לפי שחידודה קודם לליבונה! הסכין מקדימה לחתוך לפני שהחום יגרום לכוית הסימנים.

ומסיק רב יימר: וקשיא לן, האיכא צדדין של הסכין הנוגעים בשני חלקי הסימן החתוך, לפני גמר השחיטה, ונעשית טריפה בכך שהרי הם שורפים ומנקבים את הסימנים?

ואמרינן, בית השחיטה מרווח רווח, מתרחב הוא מיד עם חיתוכו על ידי חוד הסכין וצידי הסכין כלל אינם נוגעים בסימנים.

הכא נמי אין צורך לבדיקת צידי הסכין, כיון דבית השחיטה מרווח רווח. וכאמור לעיל.

אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש: שלש פגימות הן! שלשה דברים יש שבהן הפגימה פוסלת ושעור הפגימה שוה בשלשתם.

א. פגימת עצם בקרבן פסח שאם עשה פגימה בעצם עבר על הלאו של "עצם לא תשברו בו".

ב. פגימת אוזן בבכור שעל ידי הפגימה נעשה הבכור בעל מום ואפשר לשחוט אותו מחוץ למקדש.

ג. פגימת מום בקדשים בקרבנות שהן נקבות שנעשים בעלי מום על ידי פגימה באיברים שאין הפגימה ניכרת בהן ונפסלים על ידי כן מהקרבה. ^[132]

ורב חסדא אמר: אף פגימת סכין שיעור פגימתה שוה לכל אלו.

ואידך, האמורא הראשון שלא מנה פגימת סכין, משום שבחולין לא קא מיירי.

וכולן, שיעור פגימתן הוא כדי פגימת המזבח שהמזבח שנפגם אחד מאבניו פסול הוא להקריב עליו.

הערות

^[128] כללו של דבר: הדין הזה שהפגימה "מסוכסכת" אינה פוסלת את הסכין, נאמר רק אם נתמלאו שני תנאים א. שהפגימה תהיה בראש הסכין ב. שישחוט בהולכה בלבד בלא הבאה. בנוסף לזה צריך גם שלא יהיה בסכין יותר מפגימה אחת "מסוכסכת" שאם יהיו בה שתי פגימות כאלה הרי שוב יש לומר כקושית הגמרא, שהפגימה הראשונה מחלישה והשניה קורעת את הסימנים. וזה ביאור הברייתא דלעיל "סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה", שאפילו אם הפגימות הן מהסוג של "מסוכסכת", הן פוסלות את הסכין כשהן יותר מאחת, כאמור.

^[129] פירוש אחר - שמים את הסכין מול השמש כדי שיווצר על ידה צל ואם יש פגימה בסכין ניכר הדבר על הצל לפי שהשמש נכנסת דרך הפגימה ופוגמת את הצל.

^[130] פירוש אחר - מחזיק את הסכין בשיפוע כשהלהב כלפי מעלה ומטיף עליה טפת מים בקצה העליון ואם יש פגימה רואים שהמים נעצרים בתוכה.

^[131] לפי האמור לעיל הרי שהבדיקה על הבשר היא מחמת הושט שדומה ברכותו לבשר ועל הצפורן מחמת הקנה שדומה לו שהוא יותר קשה - תוס'.

^[132] עיין רש"י למה לא נכללו בכור וקדשים בכלל אחד.

סכין שיש בה פגימות הרבה — תידון (תיחשב) כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת, אם היא אוגרת — פסולה, אם היתה מסוכסכת — כשרה. ושואלים: היכי דמיא [איך היא בדיוק] אוגרת, היכי דמיא [איך היא בדיוק] מסוכסכת? אמר ר' אליעזר: אוגרת — שיש לפגימה עוקצים משתי רוחות, משני צידיה, מסוכסכת — שיש עוקץ מרוח אחת של הפגימה.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] משתי רוחות שהיא פסולה — מפני דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע [שהעוקץ הראשון מחליש, מוריד את העור והבשר, והעוקץ האחר קורע] את הסימנים. והרי כאשר יש עוקץ מרוח אחת נמי [גם כן] חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע [חוד הסכין מחליש, חותך את העור והבשר, והעוקץ קורע] את הסימנים! ומשיבים: מדובר בעוקץ דקאים ארישא דסכינא [שנמצא בראש הסכין], במקום בו מתחילה השחיטה, כך שהעור נקרע על ידי העוקץ, ולא הסימנים. ואומרים: סוף סוף, הואיל והשחיטה נעשית גם בהולכה וגם בהבאה של הסכין, כי אזלא מחלשא [כאשר העוקץ הולך הוא מחליש], כי אתא בזע [וכאשר הוא חוזר ובא הוא קורע]! ומשיבים: מדובר כגון שהוליך את הסכין ולא הביא אותה חזרה.

ובסיכום הדברים להלכה אמר רבא, שלש מדות בסכין: אם היתה אוגרת — לא ישחוט בה, ואם שחט בה — שחיטתו פסולה. מסוכסכת — לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט — שחיטתו כשרה בדיעבד. אם היה עולה ויורד בסכין, שלא היו בה עוקצים, אלא מעלות ומורדות — שוחט בה לכתחלה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נחמיה לרב אשי, אמרת לן משמיה [משמו] של רבא: מסוכסכת — פסולה, והא [והרי] אמר רבא: מסוכסכת — כשרה בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שהוליך והביא הרי היא פסולה אף בדיעבד, כאן שהוליך ולא הביא הריהי כשרה בדיעבד.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: אם הסכין דמיא לסאסאה [דומה לשער השיבולת] שאינה חלקה לגמרי, אבל אין בה פגימות של ממש, מאי [מה] דינה? אמר ליה [לו]: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן [מי יתן לנו מבשרה ונאכל], כלומר, כשרה לגמרי.

א אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין שהיא חובה מן התורה? שנאמר: "ושחטתם בזה ואכלתם" (שמואל א יד, לד), ומשמע שבדק סכין תחילה, ונתן להם לשחוט בה. ומתקשים:

פשיטא [פשוט] הדבר שסכין צריכה בדיקה לפני השחיטה, כיון דכי נקב [שאם עשה על ידה נקב] בוושט הרי זו טריפה, ולשם כך אין צורך בלימוד מן הכתוב! ומשיבים: מנין שהסכין בעיא [צריכה] בדיקה לחכם קאמרינן [אומרים אנו], ולא די שהשוחט עצמו בודק. ומקשים: וכי מן התורה הוא? והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן: לא אמרו חכמים להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם! ומשיבים: אכן, דבר זה הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והפסוק] אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא, ולא ראיה גמורה.

ומעירים: במערבא בדקי לה בשימשא [במערב, בארץ ישראל היו בודקים את הסכין בשמש] לראות אם יש בה פגם. בנהרדעא בדקו לה במיא [היו בודקים אותה במים] שמעבירים את הלהב על המים, ואם היה נוצר מעין חריץ במים הריהו סימן לפגימה. רב ששת בדק לה בריש לישניה [היה בודק אותה בקצה לשונו]. רב אחא בר יעקב בדק לה [היה בודק אותה] בחוט השערה, שהיה מעביר על הסכין לראות אם הוא נתקל בפגימה.

בסורא אמרי [אמרו]: בישרא אכלה, בישרא לבדקה [את הבשר הסכין אוכלת, הבשר יבדוק אותה], שיש לבדוק את הפגימה בבשר דווקא, כגון בקצה הלשון (או בקצה האצבע), שהרי החשש היא שמא תפגום בבשר. אמר רב פפא: צריכא [צריכה] הסכין בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא [על הבשר ועל הציפורן, ועל שלוש רוחות], שיבדוק את חוד הסכין, וגם את שני צידיו, שמא נפגמה הסכין מן הצד, ועוקץ בולט ממנה וקורע את הסימנים.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אמר לן [לנו] רב סמא בריה [בנו] של רב משרשיא משמך, דאמרת ליה משמיה [שאמרת לו משמו] של רבא: צריכא [צריכה] הסכין בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא [על הבשר ועל הציפורן ועל שלוש רוחות]. אמר ליה [לו] רב אשי: אבישרא ואטופרא אמרי [על הבשר ועל הציפורן אמרתי], ואתלתא רוחתא לא אמרי [ועל שלוש רוחות לא אמרתי]. אלא די שיבדוק את החוד. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכן השיב רב אשי: אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא אמרי [על הבשר ועל הציפורן ועל שלוש רוחות אמרתי], אבל משמיה [משמו] של רבא לא אמרי [אמרתי] דבר זה, אלא כהלכה סתם.

מסופר, רבינא ורב אחא בריה [בנו] של רבא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רב אשי, אייתו [הביאו] סכין לקמיה [לפני] רב אשי לבדקה, אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא בריה [בנו] של רבא: בידקא [בדוק אותה], בדקה אטופרא ואבישרא ואתלתא רוחתא [בדק אותה על הציפורן ועל הבשר ועל שלוש רוחות]. אמר ליה [לו] רב אשי: יישר [יפה הדבר], וכן אמר רב כהנא שכך צריך לבדוק.

ואילו רב יימר אמר: אטופרא ואבישרא צריכא [על ציפורן ועל בשר צריכה בדיקה], אתלתא רוחתא לא צריכא [על שלוש רוחות אינה צריכה]; וטעם הדבר: מי [האם] לא אמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ומיד שחט בה — שחיטתו כשרה, ואין לחשוש שהוושט נפגם מן הכויה והבהמה נעשית טריפה קודם החיתוך, מפני שחידודה החיתוך בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה; וקשיא לן [והיה קשה לנו]: האיכא [הרי יש] הצדדין של הסכין שהם גורמים לכויה! ואמרינן [ואמרנו] כתשובה לכך: בית השחיטה מרווח רווח [מתרווח], כשמותח את הצואר וחותך, ולכן אין צידי הסכין נוגעים בו. ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], לענין החשש מפגימה שיש בצידי הסכין, יש לומר כי בית השחיטה מרווח רווח [מתרווח], ולכן צידי הסכין אינם נוגעים בו.

ב אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש, שלש פגימות הן, שיש להן שיעור אחד: פגימת עצם בפסח, שנאמר: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו). פגימת אוזן בבכור בהמה, כדי להחשיבו כבעל מום שאינו ראוי להקרבה, ומותר לכהן לשוחטו בכל מקום ולאוכלו. וכן פגימת מום בשאר קדשים.

ורב חסדא אמר: אף פגימת סכין של שחיטה. ושואלים: ואידך [והאחר], ר' שמעון בן לקיש, מדוע לא מנה זאת? ומשיבים: בענייני חולין לא קא מיירי [אינו עוסק] אלא רק בקדשים.

והוסיף: וכולן, כל הפגימות הללו, שיעור פגימתן כדי שיעור פגימת המזבח, שאם היה נפגם כך לא היה ראוי להקרבה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The status of a knife in which there are several notches is considered like that of a saw; and with regard to a knife in which there is only one notch, if it catches, the slaughter is unfit, but if it entangles [mesukhsekhet], the slaughter is fit. What are the circumstances of a notch that catches, and what are the circumstances of a notch that entangles? Rabbi Eliezer said: A notch that catches is one that has a sharp edge on two sides, while a notch that entangles is one that has a sharp edge on one side.

The Gemara challenges this explanation: What is different about a notch with a sharp edge on two sides, where the first edge [moresha] compromises the neck by removing the hide and the flesh, and the latter edge rips the simanim; in the case of a notch with a sharp edge on one side too, the sharp tip of the knife compromises the neck and the edge of the notch rips the simanim. The Gemara explains: The reference is to a notch that stands at the top of the knife, which begins the slaughter. The Gemara objects: Ultimately, when the knife goes in one direction it compromises the neck and when it comes back in the other direction it rips the simanim. The Gemara explains: The reference is to a case where he drew the knife backward and did not draw it forward.

Rava says: There are three types of notches in a knife. If the notch catches, one may not slaughter with it, and if he slaughtered, his slaughter is not valid. If the notch entangles, one may not slaughter with it ab initio; and if he slaughtered with it, his slaughter is valid after the fact. If the notch rises and falls in the knife and has no sharp edges, one may slaughter with it ab initio.

Rav Huna, son of Rav Neḥemya, said to Rav Ashi: You said to us in the name of Rava that if the notch entangles, the slaughter is not valid. But doesn’t Rava say: If the notch entangles, the slaughter is valid? Rav Ashi answers: This is not difficult. Here, where Rava says that the slaughter is not valid, is in a case where he drew the knife back and forth. There, where Rava says that the slaughter is valid, is in a case where he drew the knife backward and did not draw it forward.

Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: If the knife was similar to an awn of grain [sasa], which is not perfectly smooth but does not have actual notches, what is the halakha? Rav Ashi said to him: Who will give us from the meat of an animal slaughtered with that knife, and we will eat it.

§ Rav Ḥisda says: From where is it derived that examination of a knife is an obligation by Torah law? It is derived from a verse, as it is stated with regard to Saul’s instructions to the people: “And slaughter with this and eat” (I Samuel 14:34), indicating that Saul gave them the knife only after ensuring that it was fit to slaughter their animals.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that a knife must be examined before slaughter? Since were one to create a perforation in the gullet, the animal would be a tereifa, therefore the knife requires examination to prevent that situation. The Gemara answers: We are saying that a source for the halakha that one must show the knife to a Torah scholar for examination is needed. The Gemara asks: Is that an obligation by Torah law? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that the Sages said to show the knife to a Torah scholar only due to the requirement to show deference to the Torah scholar? The Gemara answers: Indeed, it is a requirement by rabbinic law, and the verse is cited as a mere support for that practice, not as a source.

The Gemara notes: In the West, Eretz Yisrael, they examine the knife in the sun to determine whether there is a notch. In Neharde’a they examine the knife with water. They would place the blade on the surface of the water, and if there was a notch, it would noticeably alter the surface of the water. Rav Sheshet would examine it with the tip of his tongue. Rav Aḥa bar Ya’akov would examine it with a strand of hair. He would pass the strand over the blade of the knife and if there was a notch, it would be caught in that notch.

In Sura they say: The knife consumes the flesh; let the flesh examine the knife. Since the concern is that the knife will rip the flesh during the slaughter, it should be examined by passing it on the tongue or the fingertip. Rav Pappa said: The knife requires examination on the flesh, and on the fingernail, and on the three sides of the knife, i.e., the blade and the two sides of the knife.

Ravina said to Rav Ashi: Rav Sama, son of Rav Mesharshiyya, said to us in your name that which you said to him in the name of Rava: The knife requires examination on the flesh, and on the fingernail, and on the three sides. Rav Ashi said to Ravina: On the flesh and on the fingernail I said, and on the three sides I did not say. There are those who say that Rav Ashi said to him: On the flesh and on the fingernail and on the three sides I said, and in the name of Rava I did not say.

Ravina and Rav Aḥa, son of Rava, were sitting before Rav Ashi. People brought a knife before Rav Ashi to examine it. Rav Ashi said to Rav Aḥa, son of Rava: Examine it. He examined it on the fingernail, and on the flesh, and on the three sides. Rav Ashi said to him: Well done, and Rav Kahana likewise said that this is the way to examine a knife.

Rav Yeimar said: Examination on the fingernail and on the flesh is necessary, and examination on the three sides is not necessary. Doesn’t Rabbi Zeira say that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as its sharp blade preceded the effect of its white heat; and it is difficult for us: But aren’t there the sides of the knife, which burn the throat and render the animal a tereifa? And we say: The area of the slaughter in the throat separates quickly after the incision, and the tissue on either side of the incision is not seared by the white hot blade. Here too, the area of slaughter separates quickly, and notches on the side of the knife do not come in contact with the simanim.

§ Rav Huna bar Rav Ketina says that Rabbi Shimon ben Lakish says that there are three deficiencies with the same measure, as follows: The deficiency of a bone in the Paschal offering, with regard to which it is written: “Neither shall you break a bone therein” (Exodus 12:46); the deficiency of an ear in a firstborn animal that renders it blemished and unfit for sacrifice, in which case a priest may slaughter it anywhere and eat it; and the deficiency that constitutes a blemish in other forms of sacrificial animals.

And Rav Ḥisda says: There is the deficiency of a knife as well. The Gemara asks: And the other amora, Rabbi Shimon ben Lakish, why does he not include the knife? The Gemara answers: He does not include it because he is not speaking with regard to non-sacred animals.

Rav Ḥisda continues: And with regard to all of these deficiencies, the measure of their deficiency is equivalent to the measure of deficiency that renders the altar unfit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אוגרת פסול וכו'^א)נראה דצ"ל משתי רוחות בזה ענין מסוכסכת וכו'. בזה ענין:

מסכסכת מרוח אחת בזה ענין:

עולה ויורד. סכין שאינו שוה בחידודו:

דמיא לסאסא מאי. כלומר דדמי לשערו' שבולת דאינו פגום ודמתחזי כפגום:

פשיטא דכיון דכי ניקבה טרפה בעיא בדיקה כלומר כיון ששחטו בסכין פגומה דמי כמי שניקבה:

במערבא בדקי לה במיא. היכי בדקי לה במיא שמשימין הסכין חודו במים והיכן שהמים נמשכין מחודו של סכין ודאי שם נפגם:

^א)נראה דצ"ל הכא נמי בית השחיטה מרווח רווח כלומר לפיכך וכו'. ואתלת רוחתא כלומר לפיכך לא צריך לבדוק הסכין מצד זה ומצד זה אלא במקום חידודו:

ופגימת אוזן בבכור שחשוב מום קבוע:

ופגימת מום בקדשים. איכא דאמרי קדשים ממש ואיכא דאמרי בקרשים בקרשי המשכן דכתיב בהו תמים:

סכין שיש בו פגימות הרבה תידון כמגירה. פירש"י ז"ל ואפי' כולן מסוכסכות מדקא פליג כשאין בה אלא פגימה א', וזה אמת.
אבל מה שפירש במסוכסכת שיש לה עוקץ אחד זקוף והב' מוחלק במשחזת ופי' הטעם בפיסול פגימות הרבה שעוקצי פגימה קורעין הן ואין חותכין [בין בעוקצו] בין בפגמי כשהוא יורד ממנו כלומר בין בהולכה בין בהובאה ובחדא דקיימא ארישא דסכינא שחיטתו כשרה מפני כשהוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק נגע הסכין בעוקץ בסי' אבל אוגרת מורשא קמא מחליש עור ובשר והשני בא לפגוע בסי' וקורעו זה אינו מחוור כשהכשירו בשחיטה הכשירו ואפילו בעור שנפגם ואפי' בחצי קנה פגום נמי הכשירו דליכא למימר מחליש עור ועוד שב' מורשות האוגרות סמוכו' ותכופות הן שאי אפשר לא' לחתוך עור ובשר קודם שתגע הב' והיה לו להכשיר בה בדקיימ' ארישא דסכינ' והוליך ולא הביא לפי' הזה.
ואין לי בזה טעם ברור, אבל פי' מסוכסכת מרוח א' שעוקץ הפגימה כפוף כעין מגל קציר ופי' מורשא מחליש ובזע היינו בסי' שהעור שנחלש המורשא מסתכסכת בו וקורעת ואין המסוכסכת קורעת אלא מצדה הא' שהפגימה בה וזה עיקר הוא.
ומיהו פסולפגימות הרבה במסוכסכות אינו מתחוור אלא שאימר דכי איכא טובא גזרינן שמא תחזור הסכין לאחוריו מעט ופגעה פנימה בסי' וקרעו אבל בחדא ליכא למיגזר.
והיינו טעמא דמגל קציר דרך הולכתה שאע"פ שאין לחוש בה לקריעה לא הכשירה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה גזרו הולכה אטו הובאה ואע"ג דבמגל יד בדיעבד לא גזרי' צדו הא' אטו צדו הב' משום דהא שכיחא טפי שאפי' שלא לדעתו של שוחט אפשר שהביא מעט בהולכתה ונפסלה שחיטתו וכן בסכין שיש בה פגימות הרבה אפי' מסוכסכות אבל כשיש בה פגימה א' ליכא למיחש ומיהו דוקא דקיימ' ארישא דסכינא אבל באמצע גזרי' שמא יחזור ויבוא ולא ידוע כדפרישי' וזה אינו מחוור בפגימה אחת ליכא למיחש דמינכרא מילתא.
ועוד תמיה לי מילתא, ל"ל פגימות הרבה אפי' בפגימה א' כעין פגימות הרבה והיכי דמי דלא קיימא ארישא דסכינא שחיטתו פסולה והא לא ק' לרבינו הגדול דסבר דכי אוקימת' כשהוליך ולא הביא הדר ביה מתירוץ קמא דאוקי כגון דקיימא ארישא דסכינא אלא אפי' קיימא באמצעיתא דסכינא כל הוליך ולא הביא שחיטתו כשרה, ואי קשיא מעיקר' כי אוקמה כגון דקיימא ארישא דסכינא ליפריך אי הכי רישא מאי איריא פגימות הרבה ולא קשיא דעדיפא מיניה טפי טובא אקשי ליה מינה ובה.
ומסייע הך סברא דמרן ז"ל דאמרינן בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ולא מסיימו בה דקיימא היכא אבל רש"י ז"ל פי' כדקיימא ארישא דסכינא וכן הוא לפי דרך פירושו וכך נמי פסק בעל ה"ג.
והוי יודע דהאי סכין דקאמרי' הכא בסכין שיש בה שיעור שחי' בלחוד דהיינו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ואם יותר מכאן אע"פ שיש בה פגימות הרבה אפשר שלא תידון כמגרה כגון דמרחקי מהדדי שיעור שמוליך ביניהם כשיעור שחיטה.
והכי תניא סכין שיש בה פגימות הרבה הרי זו כמגרה אם יש לה בין פגימה לחברתה מלא שתים בצואר שחיטתו כשרה אין בה אלא פגימה אחת וכו' והך ברייתא כולה כשהוליך ולא הביא לפיכך בשתי פגימות שאין בין פגימה לחברתה מלא ב' צוארים פסולה אבל הוליך והביא ונשמר שלא נגע בפגימות אפי' אין בין פגימה לחברתה אלא כל שהיא שחיטתו כשרה ולא גזרינן בדיעבד שמא יגע בפגימות כדגזרינן במי שהעביר הפנימות בצואר דרך הולכה דשאני התם שמא הביא ידיו לאחוריו שלא מדעת כמו שפי'.
ויש לי לדקדק, בשוחט עוף בסכין שיש בה פגימה אחת בקנה למה הוא פוסל שהרי פגימה קטנה אי אפשר שיקרע מן הסי' אלא משהו ותהוי כקוץ בעלמא הא קנה ברובו הוא וכשהפגימה באמצע הסכין י"ל שמא שחט חציו בחדידה וקרע משהו המשלים לרוב בפגימה ונפקא חיותא בפגימה כדאמרינן לקמן בשחט ישראל וגמר א"י אלא היכא דקיימא פגימה בראש הסכין מאי איכא למימר אלא כל זה גזרה כדפיר' לעיל וכאן נמי גזרו ולא הכשירו סכין אלא בראוי לשחוט בו עוף שחצי קנה שלו פגום ושראוי נמי לשחיטות כולם.

וכולן פגימתן כדי פגימת מזבח. וכמה פגי' מזבח כדי שתחגור בו צפורן. שמא גמרא גמירי לפגימת המזבח ששיעורה כן ולפיכך שיערו האחרות בה ותמה אני אם פגי' סכין ושיעורה כדי שתחגור בה צפורן א"כ למה צריכה אבישרא ומאן דבדיק במיא וכחוט השערה למה להו כולי האי הנהו ודאי א"ל דהכי בדקי בחוט השערה ובשמשא ובמיא אי אית בה פגימה או אין בה אם יש בה חוזרין ובודקין שיעורא כחגורת צפורן, וכל זה דוחק.
ומ"מ אבישרא דקאמרינן צריכה ובשרא אכלה בשרא לבדקיה אמאי הרי שיעור' בצפורן ואין בדיקת בשר ולא כלום.
ונ"ל דאמוראי נינהו. דלמאן ובדיק אבישרא ואטופרא וחוט השערה ושמש' ומיא אפי' פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חוגר בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור או צפורן או בשר או אפי' חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זה דומה לסאסא, ורש"י ז"ל פי' דמיא לסאסא שאין פיה חלק אבל פגם אין בה ומדמבעיא לן הא שאין בה פגם ש"מ כל פגם פוסל בה והכי קי"ל דהא רבנן בתראי הכי ס"ל ורבינו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא וכן בעל הלכות ראשונות לא הזכירה כלל וכתב סכינא כי בדקי לה בשמשא ובמיא וחוט השערה וצריכא אבישר' ואטופרא וכו'.
ומיהו ק"ל הא דאמרינן ואידך בחולין לא קא מיירי לימא דלא סבר לה הכי וא"ל דה"ל למימר ד' פגימות הן ג' כדי שתחגור בה צפורן ואחת בכל שהוא.
והא דאמרי' כפגי' מזבח שפוסלת פירש"י ז"ל כדילפינן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ובאבנא כל שהוא דכתיב אבני' שלמות.
ואיכא דרמי הכי אי הכי קרא דעליו כי אתא לסידא אתא א"כ נימא נמי כל שהוא וא"ל עליו קרינן ביה כל היכא דלא מינכר חסרון דידיה ובפחות מכזית לא מינכ' אבל אבנים שלמות לגמרי משמע ומיהו בפחות מכאן לאו פגימה כלל, א"נ סברא הוא שאין אבן שלמה אא"כ חלקה לגמרי שלא תחגור בה צפורן אבל בסיד אי אפש' ושלם הוא עד דהוי כזית, וי"מ ד"עליו" כי אתא לאבנים הוא דאתא דאי מאבנים שלמות ה"א ה"מ בשעת בנין לכך נאמר עליו אבל חסרון הסיד מדבריהם הוא ולפיכך לא החמירו בו.

הא דאמרינן מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש מורשא בתרא בזע'. פירש רש"י ז"ל דכל מורשא בין דאוגרת בין דמסוכסכת מחלשא וקורעת הסכין, בין שפוגעת בהן בין בירידתן ממנה. ולפיכך הקשה משני רוחות מורשא קמא מחלשא עור ובשר ובתרא פוגעת בסימנין וקורעת, מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש עור ובשר ומורשא של פגימה כשנופלין הסימנין בתוכה ונאחז ממנה נקרעין, ואוקימנא דמסוכסכת דכשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא דאין הסימנין נוגעין במורשא כלל. ואינו מחוור, חדא דמסוכסכת דמכשרינן מי לא עסקינן דשוחט סימנין גרודי' שאין עליהן עור ובשר כלל, ואי נמי אפילו בחצי קנה פגום ושוחט בו מיעוט של קנה, ועוד דכיון דאוקימנא מסוכסכת דוקא בדקיימא ברישא דסכין והוליך ולא הביא, אלמא אוגרת דקיימא נמי ברישא דסכין, והיאך אפשר שהעוקץ הראשון העומד בראש הסכין ממש יקרע העור והבשר, ועוד אם איתא דאפילו מסוכסכת כדקיימא באמצע הסכין פסולה, אם כן מאי שנא סכין שיש בו פגימות הרבה, אפילו חדא נמי הוי דומיא דהרבה, והיכי דמי כגון דקיימא באמצע הסכין דאי אפשר לפגימות הרבה שלא תהא אחת מהן באמצע.
לפיכך נראה דלעולם אין הפגימה קורעת אלא בפוגעה בסימנין דרך הבאה שהסימנים נאחזין לעוקץ ונקרעים. והכא הכי קאמר מאי שנא משתי רוחות משום דמורשא קמא אף על פי שאינה אלא מחלשת ולא קורעת ואפילו הכי הסימנין עצמן המורשא האחרת פוגעת בהן וקורעת, אם כן מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחלישה, כלומר אף על פי שדרך הליכתה אין כאן אלא חתיכה כתקנה כשחוזרת פוגעת וקורעת. ופריק כדקיימא ברישא דסכינא שאינה פוגעת בהן, ופרכינן וסוף סוף אף על פי שאינה פוגעת בהליכתה פוגעת בהבאתה, דסתם שוחט מוליך ומביא הוא, וסתמא קתני מסוכסכת כשרה, ופריק כשהולך ולא הביא, והכי קתני אוגרת פסולה בכל ענין, אבל מסוכסכת זימנין דכשרה, כיצד כשהוליך ולא הביא, ומעתה לא שנא דקיימא ברישא דסכינא ולא שנא קיימא אפילו באמצע סכינא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך והאמר רבא מסוכסכת כשרה, לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ולא הזכיר שם דקיימא ברישא דסכינא, דאלמא אין הכל אלא כשהוליך ולא הביא, דאילו לדברי רש"י ז"ל אפילו הוליך ולא הביא דוקא בדקיימא ברישא דסכינא והוה ליה לפרושי, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל.
וגם הפירוש הזה אינו מחוור בעיני, חדא דאם איתא דהדר ביה מאוקימתא קמייתא, הוה ליה למימר אלא בשהוליך ולא הביא, ועוד מאי דקא מקשי סוף סוף כי אתיא בזע, היינו קושיין חקמייתא, ומאי פריק ליה מעיקרא.
על כן נראה לי דהאי קיימא ברישא דסכינא דקאמר לא קרוב לראש הסכין קאמר, אלא קיימא כלפי ראשה דעוקץ הפגימה נוטה כנגד הקתא קאמר, והכי קאמר מדפסלת אוגרת משום דאית ליה שתי מורשות ומכשרת מסוכסכת דלית לה אלא חדא, אלמא מסוכסכת דכשרה היינו אפילו המורשה נוטה כלפי הראש, ואם כן כי אזלא בזע(א) ופריק בדקיימא ברישא דסכינא ומורשא דידה נוטה כלפי הקתא, דכי אזלא לא פגע במורשא כלל, ואקשינן סתם שוחט מוליך ומביא הוא כי אתא מיהא פגע בה ובזע(ה), ופריק בשהוליך ולא הביא. והוא הדין בדקיימא כלפי הקתא ונוטה כלפי הראש וכשהביא ולא הוליך. והילכך כי אמר ליה רב אמי להונא מר בריה דרב נחמיה כאן שהוליך ולא הביא כאן שהביא ולא הוליך, לא הוצרך לפרש והוא דקיימא ברישא דסכינא, דעל כרחך לא איצטריך למימר שהוליך ולא הביא אלא כי היכי דלא לפגע במורשא, והיכי דמי על כרחין בדקיימא ברישא דסכינא כנ"ל. ויש בה פגימות הרבה, ואפילו מסוכסכת דפסולה, ואפילו הוליך ולא הביא היינו טעמא לפי שאנו חוששין שמא יחזיר ידו מעט ויפגע בפגימה אחת מהן, ואפילו אמר בריא לי, פסולה, דגזרינן דילמא הביא מעט ולאו אדעתיה אלא בפגימה אחת אפשר לו ליזהר. ומגל קציר שהכשירו בית הלל לטהרה מידי נבלה מיהא היינו טעמא שהפגימות שוכבות ונמוכות הרבה, ואפשר שאפילו הביא אין עוקצי הפגימות נאחזין בסימנין, וכיון שהוליך ולא הביא ואפשר שלא יחזיר ידו לאחריו כלל ואפילו החזיר נמי אפשר של אתאחוז הפגימה בסימנין לרוב נמיכות הפגימות, לפיכך הכשירוה להוציאה מידי נבלה, אבל לא לאכילה.

רב חסדא אמר אף פגימות סכין וכו' הנהו אמוראי דבדקו בשמשא ובמיא לא פליגי עלי' דההיא דברי הכל הוא: דהא על מתני' דלא מני בהדי אידך פגימות יהיב תלמודא טעמא דבחולין לא מיירי דאלמ' קים להו דאי מיירי בחולין הוי מני לה. וכל מה דאמרינן בהנהו אמוראי אינו אלא בתחלה ולא דעבדי הכי מדינא ממש דהא לא נקט חד מנייהו לישנא דאצרכת' אלא הני בדקו והני בדקו לנהוג בו חומר בעצמן כראוי לכל בעל נפש לדקדק בזה לכתחילה הרבה שלא לזלזל בו ולא אמרו אצרכתי אלא בבשרא וטופרא ותלת רוחתא דהא ודאי צריך לכתחילה אבל בדיעבד הכל מודי' כרב חסדא שאינו נפסל אלא בחגיר' צפורן ודמי לסאסא שאין בו פגם כלל התירו לשחוט בו אף לכתחילה. נמצאת אומר כפי שיטה זו שלשה דינים בדבר. כי למצוה מן המובחר וירא' שמים ראוי לדקדק בה לכתחילה כל מאי דאפשר. ומשורת הדין צריך לבדוק לכתחילה חבשרא וטופרא ואתלת רוחת' וכל מה שמרגיש בו פגם אין שוחטין בו לכתחילה ואע"פ שאין בו אלא חגירת חוט השער' ואם שחט כל שלא היה בו חגירת צפורן כשרה. ודמי' לסאסא מותרת אף לירא שמים דהא לגבי דידהו הוא דאיבעי' לן בלחוד דאלו לשורת הדין פשיטא דשרי אף לכתחילה כיון שאין בה פגם והיינו דאהדר לי מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן ומ"מ מהתשובה אנו למדין שהשואל היה שואל אף לדיעבד אי אכלינן מבשרא דאי לא מאי אהדר רב אשי. וזו היתה נראת לי ראיה ברורה לשיטת הרי"ף דפליגי אלא שאנו אומרים לפי שיטה זו דליראת שמים בעלמא הוי בעינן וכדפרישית ואין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל. אבישרא ואטופר' פי' בתו אבישרא משום וושט ואטופרא משום קנה ואין צורך אלא לפי שיש פגם שנרגש יותר בדבר רך ויש שנרגש בדבר קשה ולאו למימרא דבבשרא ירגיש שיש בה כחגירת צפורן כפי' מורי הרא"ה ז"ל אלא שע"י בישרא ירגיש הפגם ואחר כך יבדיקנו בחגירת צפורן א"כ משום לכתחילה וכדפירשנו,

שלש פגימות הן פי' לשיעור אחד פגימות אוזן בבכור פי לשחוט עליו במדינה, כדתנן נפגמה אזנו מותר לשחוט וה"ה לשאר מומין של פגימות הנזכרים שם אלא דנקט קמייתא דאמרינן התם פגימו' מומין בקדשים פי' בקדשים של נקבות שיש בהן שאינה נוהגת בבכור כדאיתא התם ואשמעינן הכא דאע"ג דלא מינכרא בהם פנימה כולי האי שיעור' כדי שתחגור צפורן וכדפרש"י ועוד כתב ז"ל ואי קשיא לינקוט מום דקדשים וכולן בכלל דהרי בכור בכלל כל הקדשים הוא ותירץ אי תני הכא ה"א ה"מ ליפסל מהקרבה אבל מום גמור לא הוי לשחוט עליו במדינה דהרבה מומין יש שפסלו בקדשים ואין הבכור נשחט עליהן כדתנן ואלו שוחטין עליהן וכו':

ואידך בחולין לא קמיירי פי' דאע"ג דפגם ג"כ שייך לשחיטת קדשים כיון דאיכא נמי בחולין לא מיירי בה. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וליתני ארבע דהא קדשים הוא תירץ ר"י ז"ל דההוא פשיטא ליה כיון דכתיב אבנים שלמות תבנה, א"נ דלא מיירי אלא במידי דהכשר בשר.

סכין שיש בה פגימות הרבה ואפי' מסוכסכות ואפי' באותו הצד שאין אצבע הבודק מתעכב בהן פסולה כמו שביארנו במשנה שמא החזיר ידו מעט ונבל ושאין בה אלא פגימה אחת במקום אחד אע"פ שיש הרבה בסכין במפוזר הואיל ובהחזרת ידו מעט אינו פוגע באחרת אם הם מסוכסכות כשרה בדיעבד ובלבד ששחט בדרך שלא יהא הבשר מתעכב בהם ר"ל שאם עוקצי הפגימות בחלק העליון מן הסכין ורואין זנב הסכין כשרה בהוליך ולא הביא ואם הם בחלק תחתון מן הסכין ורואים ראש הסכין כשרה בהביא ולא הוליך ואפי' בדרך זה לכתחלה לא ישחוט ואם היו אוגרות והם שהבשר מתעכב בהן בין בהולכה בין בהובאה אפי' אין שם אלא אחת שחיטתו פסולה אלא אם כן עשה בה סימן ונשתייר שיעור מסימן ולהלן כמו שביארנו ועל זו אמרו כמגירה שנינו כלומר שהיא עשויה כפגימת המגרה שאדם מוצא מורשא בין בהולכה בין בהובאה:

עולה ויורד והוא אוגרת שהוחלקו שני העוקצין במשחזת ונשאר מקומן נמוך אלא שהכל חלק ואין שם עכוב בשר כלל שוחטין בו לכתחלה יש מי שאינו מתיר אף בדיעבד במסוכסכת אלא בשעומדת הפגימה בראש הסכין ממש ואין זה כלום לא הוזכר עליה ראש הסכין אלא לומר שתהא בחלק העליון מן הסכין ובהולכה והוא הדין אם היתה בחלק התחתון ובהבאה על הדרך שביארנו וכן יש שאין מתירין אלא באחת וכסתם השמועה שאמרה ושאין בה אלא פגימה אחת ולדבריהם אין לה הכשר אלא בארבעה דברים והם שלא תהא שם אלא אחת ושתהא מרוח אחת ושתהא בראש הסכין ויוליך ולא יביא או בזנבו ויביא ולא יוליך ואין הדברים כלום אלא כמו שכתבנו:

ולענין ביאור מה שאמר מאי שנא משתי רוחות וכו' גדולי הרבנים מפרשים שכל מורשה קורעת הסימן כל שהיא פוגעת בו אף בדרך שאין הסימן מתעכב בו כגון אם העוקץ בצד הראש ופונה לצד הזנב והוא מוליך ואינו מביא ומתוך כך שאל מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש עור ובשר בירידתו ממנו ובתרא בזע הסימן ומחליש דקאמר פירושו לשון חתוך כמו ויחלוש יהושע מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ר"ל חדוד הסכין שעל העוקץ חותך העור והבשר ומורשא בזע הסימן והעמידה בקיימא ארישא דסכינא ונמצא שמורשא לא עשתה אלא חתוך העור וחזר והקשה סוף סוף כי אתיא בזעא והעמידה גם כן בהוליך ולא הביא ובתוספות מוחין בפירושיהם שאם כן עור שכבר נחתך עורו ואין בו אלא שחיטת סימן לבד או שהיה חצי קנה פגום וגמרו אף במסוכסכת פסולה וזו מנין והרי סתם נאמרה ועוד אם רישא דסכינא דוקא נמצאת אוגרת פסולה אף כשהיא בראש הסכין ממש והיאך אפשר שעוקץ ראשון ועומד ממש בראש הסכין יקרע עור ובשר לשעתו עד שהסמוך לו יקרע הסימן ועוד אם כל זמן שהיא באמצע הסכין פוסלה אמאי נקט סכין שיש בה פגימות הרבה אף באחת כן שהרי רוב פגימות באמצע הן ומתוך כך הם חולקין לומר שאין פגימה קורעת לא עור ולא סימן אלא מן הצד שהוא מתאחז בו והם מפרשים מורשא קמא מחליש הסימן אע"פ שאינה קורעתו כלומר מכינתן לחברתה ליקרע בנקל מרוח אחת נמי חורפא דסכינא שבהולכה מחליש ומרשא בזע דרך הבאתו כשמתאחז בו ואוקמא בקיימא ארישא דסכינא שבחזרתו אינו פוגע בה והקשה סוף סוף בהבאתו פוגע בה על כל פנים שהרי הסכין קצר דמסתמא אשיעור מצומצם קיימינן דהיינו מלא צואר לבד ופירשה בהוליך ולא הביא וכגון שיש בו שיעור שני צוארים וחוזרין ומקשים לעצמם אחר שכן מה אנו צריכים לרישא דסכינא וכשתירץ לו דקיימא ארישא דסכינא הוה ליה לתרוצי שהוליך ולא הביא ודיו ומתוך כך הם גורסים אלא בהוליך ולא הביא כלומר ואין אנו צריכים שתהא בראש הסכין ומביאים ראיה ממה שאמרו בסמוך אמרת לו מסוכסכת פסולה והא אמר רבא כשרה ותירץ כאן שהוליך ולא הביא כאן שהוליך והביא ולא הזכיר בה רישא דסכינא כלל ואף קצת מפרשים כתבו שזו היא גירסת גדולי המחברים שלא הביאו ענין רישא דסכינא כלל ואף גדולי הפוסקים לא מצאנוהו ברוב הלכותיהם אלא שבהלכות ספרדיות מדוייקות מצאנוה בהגהה ומ"מ הפירוש רחוק מאחר שאמר מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ופי' בהולכתו ומורשא דסכינא בזע בהובאתו מה תועיל בה כשתירץ דקיימא ארישא דסכינא ומאן לימא לן שבחזרתו לא יגע ואפי' בסכין ארוך ועוד מאי האי דקאמר סוף סוף וכו' וכי רוב סכינים כשיעור מלא צואר מצומצם הם אלא שעקר הדברים כשטתנו דלאו רישא דסכינא ממש אלא שעוקץ הפגימה לצד ראש הסכין ורואה פני הבית יד ואף לגדולי הדור מצאתיה כן והענין הוא שהיה סבור עליו שיכשיר את המסוכסכת אף בצד שהסימן מתאחז בו והקשה שתי רוחות אמאי לא דמורשא קמא מחליש פי' הסימן וכשיטת התוספות מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש אף עור ובשר ומורשא בזע כשיתעכב בו הסימן והוא יעבירנו בכח ופירשה דקיימא ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ בצד הראש ופונה אל הזנב ואין הסימן מתעכב בו דרך הולכה והקשה סוף סוף בהבאתו יקרע ופרשה בהוליך ולא הביא ובהפך אם העוקץ בצד הזנב ופונה כלפי הראש שכשרה בהביא ולא הוליך אלא שדרך השוחט להוליך תחלה ומה שאמר בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא שהזכיר דקיימא ארישא דסכינא לא הוצרך ומאחר שאמר הוליך ולא הביא הדבר מובן שהפגימה היא בענין זה:

סכין שאין בה פגימות אלא שחדה נחוד כעין זקן השבולת ונקראת בלשון תלמוד דמיא לסאסא שחיטתו כשרה אע"פ שמ"מ מעין פגימות הן הרי אין אוגרות כלום:

חייב אדם להראות סכינו לחכם קודם שישחוט ואע"פ שלא אמרוה אלא לכבוד חכם כמו שביארנו גדר גדול גדרו בה וכל טבח שלא הראה סכינו לחכם במקום שאפשר לו ושחט בודקין סכינו אחריו אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו ומעבירין אותו שלא ימכור בשר עוד ומאבדין בשר זה הימנו ושלא ימכרנה אף לגוים וקצת קדמונינו כתבו שלא נאמר דבר זה אלא לטבח השוחט למכור לאחרים מפני שמכשיל את הרבים ומ"מ חכם שמחל על כבודו והרשהו רשאי השוחט לשחוט שלא בבדיקתו אחר שאינה אלא משום כבודו וכבר נהגו חכמים שלפנינו למחול על כבודם בענין זה מכל וכל נמצאת סכינו יפה ואעפ"כ הפריז החכם על מדותיו והעבירו העברתו העברה ואפי' היה הטבת צריך הרבה לכך אין ראוי לשאר החכמים או החברים להחזירו שלא ברשותו וזהו שאמרו ההוא טבחא דלא סר סכיניה קמיה דר' אבא שמתיה ואעבריה ואכריז אבשריה דטרפה היא כלומר שימכרנה לגוים ולא לישראל איקלעו מר זוטרא ורב אשי לקמיה ר"ל לקמיה דר' אבא ואמר להו ליעיינו רבנן במליה כלומר אם תמצאו לו זכות להחזירו דתלו ביה טיפלן כלומר שיש לו טפול והוא צריך להם הרבה בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה אמר ליה מר זוטרא ולא ניחוש לסבא אמר ליה שליחותיה קא עבדינן כלומר שכבר חזר עלינו לידע אם נמצא לו זכות ואין צריך לחזור ולימלך בו וקצת גאונים כתבו שכל שהראהו לחכם אין צריך לחזור ולהראות אפי' לכמה שחיטות ולכמה ימים אא"כ נשתמש בו לדברים אחרים בנתים:

בד"ה סכין שיש בה פגימות הרבה כו' והא דתנן השוחט במגל קציר כו' עכ"ל פירוש אף שבאכילה אסורה במגל קציר כדלקמן מכל מקום מכשירין לטהר מידי נבילה והכא תידון כמגירה קתני דמשמע דהוי נבילה והיינו לשיטתו דפגומה קורעת אף דרך ירידה אבל הר"ן מדמה הך דמסוכסכות הרבה למגל קציר דלא הכשירו ב"ה אלא לטהר מידי נבילה אבל באכילה אסורה והיינו לשיטת הרי"ף דמסוכסכות א' אפילו באמצע כשרה דאינה קורעת כלל בירידה דהשתא במסוכסכות הרבה נמי אין לאסור אלא באכילה גזרה דרך הולכה אטו הבאה כמו דמגל קציר ואיך שיהיה קשה למה לא נגזור במסוכסכת א' לאסור באכילה בדרך הולכה אטו הבאה כדגזרי' במגל קציר והר"ן תירץ דכל שיש בו פגימות הרבה חייש שמא ישכח ויביא דמה"ט גופיה כו' עד כאן לשונו ולא ידענא לחלק בזה לשיטת הרי"ף דהא אף בעומדת המסוכסכת הא' בסוף הסכין מכשיר ואמאי לא ניחוש ביה שמא ישכח ויביא כמו בפגימות הרבה ולפרש"י דפי' דמסוכסכת אינה כשרה אלא בדקיימא ארישא דסכינא ניחא דהשתא אף אם יחזור ויביא אפשר שלא יגיע עד הפגם משא"כ במגל קציר דאם יחזיר ויביא ודאי פוגע בפגם כיון דכולה פגימות היא ואיכא לאקשויי לפרש"י אמאי קתני במסוכסכת הרבה דאסור הא אפילו במסוכסכת א' אסור בלא קיימא ארישא דסכינא ודוחק לומר דמסוכסכת הרבה איירי בדקיימו כולן ארישא דסכינא וי"ל דליכא רבותא בהא טפי מבהא דכמו דנימא במסוכסכת הרבה דמורשא קמא מחליש ובתרא בזע ה"נ נימא במסוכסכת א' באמצע סכין דחורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע:

גמ' דמיא לסאסאה מאי. נ"ב פירוש סכינא חריפא. אשר"י:

שם מאן ויהיב לן מבשריה ואכלינן כצ"ל:

רש"י בד"ה סכין שיש בו לסימנין והוא כו' הד"א:

בד"ה מחליש כו' כל עוקציו מצד אחד כו' כצ"ל:

בד"ה פגימת מום כו' נפגם האוזן בבכור כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

גמרא סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה כו'. ק"ל לשון הרבה דנקט דמסיפא דקתני אחת כו' מסוכסכת כשרה משמע דשתים פסולה. וכן בדין כיון דקורעת אפי' בירידתה (לפרש"י) ה"ל כאוגרת דאפי' באחת שאין לה אלא ב' עוקצין פסולה. והרבה משמעו יותר מב' כדאמרינן רבים שלשה:

שם א"ר ג' מדות בסכין אוגרת כו' שחיטתו פסולה כו'. לכאורה האיכא עוד. מסוכסכת דלא קאי ארישא. או אפי' ברישא והוליך והביא. או ביותר מאחת. ואין לומר דהג' מדות היינו כשר לכתחלה. כשר בדיעבד. פסול דיעבד. א"כ ליחשוב ד' דהא בהאחרונה איכא ב'. פסולה ומטמאה כנבלה. ופסולה וא"מ דהוא מגל קציר בהולכה דלקמן. וי"ל כיון דכולהו פסולות מחד טעמא נינהו חשיב להו בחד:

שם אר"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח. ועפרש"י. תמיהני על הרמב"ם שהשמיט ד"ז ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ואולי דחהו מהלכה מפני סתמא דגמרא דלעיל (יא) גבי ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. אמרי' ה"מ היכא דחתיך ליה לגמרי אבל היכא דלייף ל"ל בה. ומה לי נתיחה ומ"ל שבירה:

שם ורח"א אף פגימת סכין כו'. הן גדולי הפוסקים דחוהו מהלכה מהנך דלעיל דבדקו בשימשא במיא וכו'. אולם הרגישו דא"כ מ"ק ואידך כו'. נימא דגם הוא לא סבר כוותי' כמו הנך דלעיל. ואולי י"ל דר"ח לא כוון ג"כ אלא להא דתניא (זבחים פח) סכין שנפגם אין משחיזין את פגימתה וע"ש בפרש"י. ומאי דקאמר הכא בחולין לא קמיירי. היינו משום דסכין לא הוי כלי שרת כמש"כ התוס' לעיל (רד"ג). וכ"מ התם דתני קודם כלי קדש כו' נפגמו אין מתקנין אותן ואח"כ תני סכין שנפגם כו' בפ"ע מכלל דאינו נכלל בהקודם. ובמש"כ אולי י"ל קצת הסתירה בדברי הרמב"ם דבפ"א מהל' שחיטה פסק דפגימת סכין כ"ש. ובפ"א מהל' ביהב"ח הי"ד כתב כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה. וכבר העיר בזה הפר"ח. ולפמש"כ י"ל דשם כוונתו על הא דזבחים והביאו בפ"א מהל' כה"מ הט"ו. ושם לא ביאר שיעור הפגימה שסמך א"ע על מש"כ בהל' ביהב"ח:

רש"י ד"ה סכין. וד"ה והוא דקיימא. צ"ל הד"א עד ונכנס לתוך הפגם ומה"ד מסוכסכת כשרה:

רש"י ד"ה מרוח אחת. אלא מסכסכת הציפורן והבשר. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל היכא דאמר משמי' כו'. וכ"כ לקמן (קיג ב). וזה ה"ל להקדים לעיל על הא דא"ל ר"ה כו' לר"א אמרת לן משמי' דרבא כו':

רש"י ד"ה פגימת אוזן. וה"ה לשאר מומין של פגימה כו'. וכן הרע"ב בפ"ו דבכורות מ"ד כתב גבי פגימת חוטמו שהוא כדי שתחגור כו' וכ"מ מלשון הברייתא שם (לז ב) וכמה שיעור פגימה כו'. ומשמע דכללא כייל לכל הפגימות הנזכרים אצל מומין מדל"ק וכמה שיעור הפגימה או פגימת האוזן כדקתני שם באידך ברייתא גבי נקב וכמה נקיבת האוזן. אבל הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש ה"ד כתב מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכ"ש. ועק"ל מה שהשמיט הא דפגימת מום בקדשים גבי נפגמה הערוה של נקבה בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ד דאינו אלא בכדי חגירת ציפורן וצ"ע:

רש"י ד"ה פגימת מום. ואיצטריך כו' לאשמעינן כו'. הא דלא פי' כהא"נ שבתוס'. אולי דעתו כפי' הרא"ה דחגירת ציפורן אינה כדי לאגור בה הציפורן אלא פי' שתרגיש בה עי' בהגר"א סי' י"ח סק"ד:

תד"ה פגימת (בסופו). תמים לא משמע ממש בלא פגימה כו'. וכן לעיל (יא) ואי משום תמימה כו' היכא דלייף ל"ל בה:

גמ׳ שנאמר ושחטתם בזה. נ"ב קרו לנביאי תורה וה"נ בדוכתי טיבא:

שם רב ששת בדק לה כצ"ל:

(יז ב) בישרא אכלה בישרא ליבדקה.—עי' רש"י שכתב שדבר קשה אינו מרגיש כל כך בפגם כמו דבר רך, וכ"כ הר"נ. ולפ"ז יש לעיין: מפני מה הצריכו רבא ורב פפא ורב אשי לבדוק אבישרא ואטופרא, דהא בבישרא בלחוד סגי, שאם אינו מרגיש שום פגם בבשר, כ"ש שלא ירגיש בצפורן? ואפשר שרש"י ור"נ כתבו כן ע"פ מנהג סורא, אבל רבא ורב פפא ורב אשי סברי דלאו כללא הוא, אלא פעמים מרגישים יותר בבשר ופעמים מרגישים יותר בצפורן. וגם י"ל שלא כל האנשים שוים, שיש מי שיש לו הרגשה יותר בבשר ויש מי שיש לו הרגשה יותר בצפורן, ולכך הצריכו חכמים לבדוק בשניהם.

(שם תוספות) ד"ה פגימות וכו' דבכמה מקומות לא חיישינן אם נחתך ממנו הבשר או העצם.—פליאה דעת מאתנו אף מקום אחד שלא חששו אם נחתך העצם בקדשים. ולהיפך מצאנו בבכורות (מא א), דאף חריץ במקום עצם ה"ז מום. ואולי דעת התוס' בבעל חמש רגלים שהוא מום (שם מ ע"א), שאם חתך את היתר אף שהיה בו עצם ה"ז כשר. ואין זה מחוור. דהא תנן התם באדם (מה א): "היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר", ומשמע דה"ה בבהמה. ואף שלדעת רש"י שם: אם לא היתה נספרת ע"ג היד אף שיש בה עצם וחתכה כשר, הרי הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ח הי"א) חולק ע"ז ופוסל (וע"ש בכ"מ). והרי דין זה הוא באצבע יתירה שביד, וכ"ש רגל שלימה יתירה בבהמה שחתכה דפסולה. ועי' תוס' יבמות לג א ד"ה אצבעו ומ"ש שם.

סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה. ואין בה חילוק בין אוגרת למסוכסכת שאפי' כולם מסוכסכות פסולה דמסוכסכת היינו שאין לפגימה אלא עוקץ אחד ועוקץ השני הוחלק במשחזת ומכשרינן לה לקמן כי איכא חדא פגימה בשהוליך ולא הביא שלא פגעה השחיטה בעוקץ משהגיע לסימנין: והוא דקיימא ארישא דסכינא. שכשהגיע לעוקץ עדיין לא נחתכו העור והבשר שיקרע העוקץ את הסימן בירידתו אבל כאן שיש פגימות הרבה אפילו כולן מסוכסכות עוקץ של פגם הראשון מחליש העור והבשר והפגם השני בא לסימן וקורעו והא דתנן (לקמן דף יח.) השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית הלל מכשירין מפני שמגל קציר עוקצי הפגימות כפופים מאד מאד ואין קורעים דרך הליכתם כלל אבל עוקץ שאינו כפוף קורע אפי' בירידתו שהסימן יורד ממנו ונכנס לתוך הפגם מסוכסכת כשרה וכדמפרש ואזיל: משני רוחות. שיש ב' עוקצים לפגם אחד לראשו ואחד לסופו אוגרת לשון (משלי ו) אגרה בקציר מאכלה לשון אסיפה שאוגרת הציפורן לתוכה בין ב' עוקציה: מרוח אחת. שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת ואינה אוגרת אלא מסוכסכת הסכין והבשר ולשון סכסוך אנמשלי''ר בלע''ז כמו (ישעיהו יט) וסכסכתי מצרים במצרים: מורשא קמא מחליש. עור ובשר לפני השני והשני בא ופוגע בסימן וקורעו: חורפא דסכינא. קודם שיגיע לפגם: מחליש. אטינבזש''ט בלע''ז כמו (כתובות דף עז.) חשלי דודי וכמו דחשלי מינייהו כלי זיין בפ' לפני אידיהן (ע''ז דף טז.) וכל עוקצי הפגם קורעין הן ואין חותכין בין בפוגעו בו ובין כשהוא יורד ממנו כך שמעתי וכן היא שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה ואפי' מסוכסכות קאמר מדקמפליג בחדא בין אוגרת למסוכסכת ובטובא לא מפליג ומשמע אפילו כל עוקציה לצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא אלמא בירידתו נמי קורע: דקיימא ארישא דסכינא. שכשהתחיל להוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק שמא נגע העוקץ בסימן: שחיטתו כשירה. וכדאוקמא ברישא דסכינא וכשהוליך ולא הביא ואפ''ה לא ישחוט לכתחלה שמא יוליך ויביא: עולה ויורד. כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם: מסוכסכת פסולה. אפי' דיעבד: דמיא לסאסאה. ארישט''א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר''א בלע''ז: ושחטתם בזה. בשאול כתיב ומדקאמר בזה ש''מ סכין בדק להם: דכיון דאי נקב. לוושט מיטרפא פשיטא דבעינן בדיקה דהא אי איכא פגם נקיב: לא אמרו כו'. ואנן מקרא ילפינן לה: בשימשא. נותנים אותה בשמש ורואין בחודה. מ''ר. לישנא אחרינא הולך ומעמידה בשמש חודה למעלה ומסתכל בצילה של סכין ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסה בפגם: במיא. הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים ונוגעה מעט ואם יש פגם עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה ל''א הופך חודה למעלה ואוחזה בידו בשיפוע ראשה למטה ומטיף על חודה באצבעו אם יש שם פגם נופלים שם ואין יכולים לילך עד ראשה. לשון מורי: בישרא אכלה. היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר או בריש לישנא או בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא הויא בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר מדאי נכנס לתוך פגם קטן אע''פ שאין פגם לקלקל הסימן: אבישרא. בשר האצבע: ואתלתא רוחתא. באמצע חודו ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצידה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע: יישר. יפה עשית: וכן אמר רב כהנא. דכך צריכה: כל היכא דאמר משמיה דפלוני לא שמעה ממנו אלא מאחרים שמע שקבלוה ממנו כי הא דרב אשי לא ראה את רבא מעולם כדאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עב:) יום שמת רבא נולד רב אשי: אתלתא רוחתא לא צריכי. ואם יש שם פגם בצידה לא איכפת לן דאין צידי הסכין נוגעין בסימן מכיון שחתכו חודה של סכין הוא מתרווח לכאן ולכאן: שחידודה קודם לליבונה. קודם שיכוינה הסימן בליבון הוא נחתך בחידוד: הא איכא צדדין. שנכוו בצידי הסכין קודם שתגמר שחיטה והרי סימני טרפות נולדין בה כיון שהוושט נשרף ואפ''ה קי''ל כרב אחא ורב כהנא ורב אשי וכולהו אמוראי דאמרי צריכא אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואם שכח ולא בדק קודם שחיטה בודק לאחר שחיטה: ג' פגימות הן. לשיעור אחד: פגימת עצם בפסח. לעבור עליה בלאו דעצם לא תשברו בו: פגימת אוזן בבכור. להיות בו מום לישחט עליו במדינה דתנן (בכורות דף לז.) נפגמה אזנו מן הסחוס וה''ה לשאר מומין של פגימה הנזכרים שם וקמייתא נקט: פגימת מום בקדשים. נקבות כגון חטאת ושלמים שיש בהם פגימות שאינן נוהגות בבכור וכדתנן התם בבכורות (דף לט:) נפגם הזובן בבכור או הערוה שפת בית הרחם של נקבה במוקדשין ואיצטריך למנקט הכא לאשמועינן דאע''ג דלא מינכרא ביה פגימה כולי האי אפילו הכי שיעוריה בכדי שתחגור בה צפורן ואי קשיא לינקט פגימת מום בקדשים וכולן בכלל דהא בכור בכלל כל הקדשים הוא אי תנא הכי ה''א ליפסל מהקרבה הוא בכדי חגירת צפורן מיפסלא אבל מום גמור לא הוי לישחט עליו במדינה דמומין הרבה פוסלין בבהמה ואין הבכור נשחט עליהן כדתנן (שם דף מא.) ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה כו' ולהכי תנא פגימת אוזן בבכור שהוזכרה בבכורות לענין לישחט במדינה: מזבח. שנפגם פסול כדילפינן בשחיטת קדשים בפרק קדשי קדשים (דף נט.) וזבחת אליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר והאי עליו בשבילו הוא כלומר כשהוא בחזקתו:

כאן שהוליך והביא. הוה מצי לשנויי הא דקיימא ארישא דסכינא והא דקיימא באמצע: אבישרא ואטופרא. אבישרא משום ושט ואטופרא משום קנה: פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים. איצטריך תרוייהו פגימת אוזן בבכור לשחוט עליו במדינה וקדשים איצטריך משום ערוה של נקבה דלא הויא בכלל בכור אי נמי איצטריך קדשים דלא נימא פגימת מום ליפסול מעל גבי המזבח הויא פחות מחגירת הצפורן והא דלא חשיב בהדייהו פגימת מזבח ולימא ד' פגימות הן מצינו למימר משום דפגימת מזבח בהדיא כתיב (דברים כז) אבנים שלמות אע''ג דבקדשים נמי כתיב תמים לא משמע ממש בלא פגימה דבכמה מקומות לא חיישינן אם נחתך ממנו הבשר או העצם:

דף יז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד