חולין יז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

וכל שכן השתא, לאחר שגלו מארץ ישראל, דארחיקו להו טפי, כלומר, שאין כלל אפשרות להקריב קרבנות, הרי ודאי שיש להם להיות מותרים לשחוט בהמת חולין, ולמה צריכה המשנה להשמיענו זאת?

ומתרצינן: אלא אמר רב יוסף: משנתנו, דקתני "לעולם שוחטין", רבי עקיבא היא.

דתניא: כתיב "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך" -

רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב הזה אלא לאסור להם כשיבואו לארץ ישראל, אכילת בשר נחירה, מבהמה שאינה שחוטה אלא שהרגו אותה [ולשון "נחירה" - שהדרך להרוג את הבהמה על ידי שקורע אותה מהנחיריים עד החזה].

שבתחילה, קודם שבאו לארץ, הותר להן לאכול בשר נחירה, כדמוכח ממקרא זה. שרק כשירחק ממך המקום, מאז שיבאו לארץ ישראל, נצטוו על "וזבחת מבקרך", ומשמע שעד אז היו מותרים לאכול בשר ללא שחיטה, ועכשיו, משנכנסו לארץ ישראל, נצטוו על השחיטה, ונאסר להן בשר נחי רה. ומסיק רב יוסף בביאור משנתנו אליבא דרבי עקיבא: ועכשיו, שגלו מארץ ישראל, יכול יחזרו להיתרן הראשון כפי שהיה קודם ביאתן לארץ, ויהיו מותרים לאכול בשר נחירה? לכך שנינו במשנתנו לעולם שוחטין, שאפילו לאחר שגלו אסורין בבשר נחירה. ^[126]

ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא?

ומשנינן: רבי עקיבא סבר, בשר תאוה לא איתסר כלל אף פעם, ואפילו כשהיו במדבר היו מותרים לשחוט בהמה [ומה שכתוב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו ... ונכרתה" מדובר בבהמה שהקדישה לקרבן ושחטה מחוץ למשכן]. ועל כן אין לומר כרבי ישמעאל שהפסוק ד"כי ירחיב" בא להתיר להם בשר תאוה לאחר שיכנסו לארץ ישראל, אלא אדרבה, לצוות על השחיטה ולאסור להם בשר נחירה הוא בא.

רבי ישמעאל סבר, בשר נחירה לא אישתרי כלל אף פעם, ואפילו קודם שבאו לארץ ישראל היו מצווים על השחיטה. ולכן אין לומר שהכתוב ד"כי ירחק, וזבחת" בא לאסור להם בשר נחירה כשיכנסו לארץ ישראל, אלא להתיר להם בשר תאוה הוא בא.

ומקשינן: בשלמא לרבי ישמעאל, היינו דכתיב "ושחט את בן הבקר", ופרשה זו נאמרה באהל מועד שבמדבר, הרי שגם במדבר נצטוו על השחיטה.

אלא לרבי עקיבא, מאי "ושחט"? הלא לדבריו לא נצטוו במדבר עדיין על השחיטה?

ומתרצינן: קדשים שאני. ד"ושחט את בן הבקר" בקרבנות הוא נאמר, שאותם גם לרבי עקיבא היו חייבים לשחוט אף במדבר.

ומקשינן: בשלמא לרבי ישמעאל, היינו דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם". אלא לרבי עקיבא מאי "הצאן ובקר ישחט להם"? הרי במדבר לא היו שוחטין אלא נוחרים, ואם כן "ינחר להם" מיבעי ליה למיכתב?

ומתרצינן: אין כונת הכתוב לשחיטה ממש, אלא, נחירה שלהן זו היא שחיטתן!

ומקשינן: בשלמא לרבי ישמעאל, היינו דתנן: השוחט חיה או עוף שחייבים לכסות את דם השחיטה שלהם ונתנבלה בידו, שנפסלה השחיטה בלי כונה, והנוחר שהרג את הבהמה, והמעקר את הסימנים שבצואר הבהמה בכונה תחילה - פטור מלכסות הדם! לפי שנאמר "ואיש איש אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" ודרשינן מ"אשר יאכל" שדוקא אם נשחט כהוגן וראוי לאכילה חייב הדם בכסוי, אבל אם השחיטה היתה פסולה - פטור מלכסות הדם.

וכל זה ניחא לפי רבי ישמעאל, שלדעתו גם במדבר, ששם נאמר הצווי של כסוי הדם, היו חייבים לשחוט. ומה שלא נשחט לא היה ראוי לאכילה.

אלא לרבי עקיבא, אמאי פטור מלכסות אם השחיטה לא היתה כשרה? והרי במדבר ודאי היו חייבים לכסות גם דם של שחיטה שאינה כשרה, שהרי כל שחיטה היתה כשרה שם ואם כן גם היום שחייבים בשחיטה למה יהיו פטורין מלכסות?

ומתרצינן: הואיל ואיתסר איתסר. כיון שלאחר שנכנסו לארץ ישראל נאסרו לאכול מבלי לשחוט הרי נשתנה הדין. ומעתה, מה שלא נשחט כהוגן אינו ראוי לאכילה, וממילא פטור מכיסוי הדם, לפי שאינו בכלל "אשר יאכל".

ומקשינן: בשלמא לרבי עקיבא, דאמר: בשר תאוה לא איתסר כלל קודם שנכנסו לארץ, היינו דכתיב באותה פרשה, לאחר הכתוב ד"כי ירחק ממך המקום ... וזבחת מבקרך", "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו" שכך ביאורו: שאף על פי שלאחר שתכנסו לארץ ישראל תהיו מצווים לשחוט בהמות חולין כפי שאתם חייבים היום לשחוט קדשים, מכל מקום, לא תהיו חייבים לאכול אותם בטהרה כמו קדשים, אלא תוכלו לאכלם אפילו בטומאה. כמו שאתם אוכלים היום במדבר צבי ואיל. שהטמא והטהור אוכלים מהם יחד אפילו בקערה אחת. כלומר, שמותר לאכלם אפילו בטומאה.

אלא לרבי ישמעאל תיקשי: צבי ואיל גופיה מי הוי שרי לאכלם במדבר? הרי לא הותרו לאכול אלא בשר קרבן, וצבי ואיל אין מקריבים מהם קרבן?

ומשנינן: כי אסר רחמנא לאכול במדבר בשר שאינו קרבן, דוקא בהמה, משום דחזיא להקרבה, לכן חייבה התורה להביאה כקרבן אם ירצה לאכול מבשרה. אבל חיה, ובכלל זה צבי ואיל, דלא חזיא להקרבה, לא אסר רחמנא. ^[127]

בעי רבי ירמיה: לפי רבי עקיבא, שבמדבר היו מותרים לאכול בשר נחירה, אברי בשר נחירה שנחרו אותם במדבר שהכניסו אותם ישראל עמהן לארץ ישראל - מהו? האם אסורים הם באכילה כיון שמעתה נאסר עליהם בשר נחירה, או שמא יש לומר שהאיסור אינו חל אלא על בהמה שינחרו אותה מכאן ואילך, אבל מה שננחר במדבר מותר, כיון שנעשה בהיתר?

ודנה הגמרא: אימת הוא הספק אם היה אפשר לאכול אז מהאברים הללו?

אילימא בשבע השנים הראשונות שכבשו בהם את ארץ ישראל, אם כן תקשי: השתא דבר טמא אישתרי להו באכילה באותן שנים, דכתיב בביאתם לארץ, שימצאו שם "ובתים מלאים כל טוב ... ואכלת ושבעת", ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי, נתחי שומן של חזיר אף הם הותרו להם בביאתם לארץ, בשר נחירה מיבעיא שהוא מותר?

ומשנינן: אלא, הספק הוא לאחר מכאן. אם נשאר מהבשר נחירה אחרי שעברו שבע השנים הראשונות, האם הוא מותר באכילה.

ואיבעית אימא: לעולם הספק אם מותר לאכול בשר נחירה הוא בשבע שנים שכבשו. ולא קשיא שהרי אפילו דבר טמא היה מותר אז? דכי אשתרי להו באכילה באותן שנים, דוקא שלל של עובדי כוכבים שמצאו בערים שכבשו אותם, אבל דבר איסור דידהו, של ישראל עצמם, לא אישתרי. ועל כן יש להסתפק בבשר נחירה אם הוא אסור אם לאו.

ומסקינן: תיקו!

אמר רבה: שנית, פירשת בסוגיא דלעיל את מה שנאמר במשנה "הכל שוחטין ולעולם שוחטין". אבל "בכל שוחטין" האמור במשנה מאי משנית ליה, מה פירושו?

וכי תימא כך פירושו: "בכל שוחטין" בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. אי אפשר לומר כן. דהא דומיא דהנך קטני. שה"בכל שוחטין" צריך שיהא דומה ל"הכל שוחטין ולעולם שוחטין", דהיינו שכולם יהיו באופן אחד, או שבכולם מדובר בדבר ששוחטין עמו, או שמדובר בדבר שהוא הנשחט. אי הנך ד"הכל שוחטין ולעולם שוחטין" בשוחטין - האי ד"בכל שוחטין" נמי בשוחטין איירי. ואי הנך בנשחטין, האי נמי בנשחטין. ולפי מה שאמרנו אין כולם שוים. שהרי "הכל שוחטין" בא לרבות עוף שהוא דבר הנשחט ו"לעולם שוחטין" אף הוא בא לרבות דבר הנשחט דהיינו בשר תאוה או בשר נחירה, ואילו "בכל שוחטין" בא לרבות צור וזכוכית שהוא דבר ששוחטין עמו!? ומתרצינן: אלא, אמר רבא: בכולם מדובר בשוחטין!

"הכל שוחטין" - שהוא נשנה פעמיים, במשנה שבתחילת הפרק ובמשנתנו: חדא מהם לאתויי כותי, וחדא לאתויי ישראל מומר שהם כשרים לשחוט וכדעת אביי ורב אשי לעיל [ג א].

"לעולם שוחטין" כך פירושו: לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה [נתבאר לעיל יג ב].

"בכל שוחטין" פירושו: בכל שוחטין, בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה.

שנינו במשנה: חוץ ממגל קציר והמגירה.

אבוה דשמואל פגם ושדר, פגם ושדר, עשה בסכין פגימות שונות, ושלח את הסכין לארץ ישראל לשאול איזו מהפגימות כשרות ואיזו פסולות, וכך עשה מספר פעמים.

שלחו ליה: סימן זה יהא בידך לדעת איזו פגימה פוסלת, שהרי כמגירה שנינו במשנה. שאין הסכין נפסלת אלא אם פגימותיה הן כמגירה, דהיינו שהפגימה היא בעלת שני חודים משני קצותיה על ידי שהיא יורדת בשיפוע לעומק הסכין ועולה בחזרה בשיפוע ובראש כל שיפוע ישנו חוד.

הערות

^[126] ולפי זה ניחא לשון המשנה "לעולם שוחטין" שהרי החידוש הוא בדיני שחיטה, שחייבין לשחוט גם לאחר שגלו.

^[127] וכך ביאור הכתוב לרבי ישמעאל: שלאחר שתכנסו לארץ ישראל ותהיו מותרים לשחוט גם בהמת חולין, לא תהיו חייבים לאכלם בטהרה דוקא כפי שאתם נוהגים בקדשים, אלא כאשר יאכל את הצבי ואת האיל.

ואם כן כל שכן השתא דארחיקו להו טפי [עכשיו, שגלו שהרחיקו להם יותר], שיהיו מותרים לשחוט לצורך בשר תאוה!

אלא אמר רב יוסף: מה ששנינו "לעולם שוחטין" — לשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן לבני ישראל בשר נחירה, כלומר, בשר בהמה שהומתה שלא בשחיטה ראויה על פי התורה. שבתחלה, בהיותם במדבר, הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ואין אוכלים בשר אלא לאחר שנשחט כראוי. ומוסיף רב יוסף:

ועכשיו שגלו, יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין, מצווים בשחיטה דווקא.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם, ר' ישמעאל ור' עקיבא חולקים]? ומשיבים, רבי עקיבא סבר [סבור]: בשר תאוה לא איתסר [נאסר] כלל, וגם במדבר היו מותרים בו, ולכן לא הוצרך הכתוב להתירו בכניסתם לארץ. ואילו ר' ישמעאל סבר [סבור]: בשר נחירה לא אישתרי [לא הותר] כלל, וכבר במדבר היו חייבים לשחוט, ולא הוצרך לאוסרו בארץ.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל שבשר נחירה אסור היה במדבר — היינו דכתיב [זה שנאמר] ביחס לקרבן העולה באהל מועד שבמדבר: "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), אלא לרבי עקיבא מאי [מהו] "ושחט"? והרי לשיטתו היו מותרים בנחירה! ומשיבים: קדשים שאני [שונים], שדינם היה תמיד בשחיטה, אבל בחולין לא היתה חובת שחיטה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל, שבמדבר היתה שחיטה ולא נחירה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] כשהיו במדבר: "הצאן ובקר ישחט להם" (במדבר יא, כב), אלא לשיטת ר' עקיבא מאי [מה פירוש] "הצאן ובקר ישחט להם"? "ינחר להם" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: נחירה שלהן זו היא שחיטתן.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' ישמעאל — היינו דתנן [זהו ששנינו במשנה] לענין מצות כיסוי הדם: השוחט חיה ונתנבלה בידו, שלא שחט כראוי, וכן הנוחר חיה, הורג אותה, או המעקר, שעוקר את הקנה והוושט ממקומם קודם השחיטה — פטור מלכסות את דמה, כדין שוחט חיה או עוף, מפני שרק שחיטה ראויה מחייבת בכיסוי הדם, אלא לר' עקיבא אמאי [מדוע] פטור מלכסות? הרי כבר בשעה שנצטוו על כיסוי הדם, היו מותרים בנחירה, ולשיטתו נחירתם היא שחיטתם!

ומשיבים: הואיל ואיתסר איתסר [הואיל ונאסר לאכול בשר נחירה נאסר], ושוב אין זה בכלל שחיטה.

ומצד אחר שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' עקיבא שאמר שבשר תאוה לא איתסר [לא נאסר] כלל במדבר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] לפני כניסתם לארץ: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים יב, כב), כלומר, כשם שמותרים אתם במדבר לאכול את בשר הצבי והאיל (ושאר חולין) בטומאה, כן תהיו מותרים לאוכלם בטומאה משתיכנסו לארץ, למרות שבאותה שעה כבר אינם כשרים על ידי נחירה סתם, אלא דווקא בשחיטה כקדשים (שאסור לאוכלם בטומאה). אלא לרבי ישמעאל, הסבור שבשר תאוה היה אסור במדבר, וכי צבי ואיל גופיה [עצמו] מי הוי שרי [האם היו מותרים] במדבר?

ומשיבים: כי אסר רחמנא [כאשר אסרה התורה] לאכול בשר תאוה הרי זה דווקא בבהמה דחזיא [שראויה] להקרבה, אבל חיה דלא חזיא [שאינה ראויה] להקרבה לא אסר רחמנא [לא אסרה התורה].

א בעי [שאל] רבי ירמיה: לפי שיטת ר' עקיבא, שבמדבר הותר להם בשר נחירה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו דינם?

ושואלים: אימת [מתי]? על איזה זמן הוא שואל? אילימא [אם תאמר] בשבע השנים הראשונות שכבשו את הארץ, השתא [עכשיו, הרי] דבר טמא אישתרי להו [הותר להם] לאכול, דכתיב [שנאמר]: "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ וכו' לתת לך ערים וכו' ובתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת ושבעת" (דברים ו, י— יא), ובפירוש כתוב זה אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי [נתחי בשר חזיר] שמצאו בבתים, גם הם היו מותרים להם, בשר נחירה של בהמה טהורה שנחרו בהיתר מבעיא [נצרכה לומר] שמותר?

אלא צריכים לומר שהשאלה היתה ביחס לבשר מיובש שנשאר עד לאחר מכאן, לאחר שבע שנות הכיבוש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בשבע שנים שכבשו, ולמרות זאת עומדת השאלה בעינה, שכן יש לומר: כי אשתרי להו [כאשר הותר להם] לאכול אפילו דבר איסור הרי זה דווקא משלל של גוים, אבל דידהו לא אישתרי [דבר איסור שלהם לא הותר]. ועל כל פנים, שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב ושבים לדון בביאור לשון המשנה "הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין". אמר רבה: שנית [תירצת, הסברת] מה ששנינו "הכל שוחטין" שעניינו — את הכל צריך לשחוט, ואפילו עוף, וכן "לעולם שוחטין" — שדין השחיטה קיים לעולם, גם לאחר שגלו ישראל (כר' ישמעאל, או כר' עקיבא), אבל "בכל שוחטים" מאי משנית ליה [איך אתה מתרץ, מסביר אותו]? מה הוא בא לרבות?

וכי תימא [ואם תאמר] שבא לומר שהשחיטה כשרה בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ולא רק בסכין — הא דומיא דהנך קתני [הרי בדומה לאחרים הוא שונה], "הכל שוחטין ולעולם שוחטין", ואם כן, אי הנך [אם האחרים] מדברים על השוחטין — האי נמי [זה גם כן] מדבר בשוחטין, ואי הנך [ואם אלה] מדברים בנשחטין — האי נמי [זה גם כן] בנשחטין. והרי "הכל שוחטין" פירשנו בנשחטים — הכל נשחטים, וכן "לעולם שוחטין" — אין בשר נאכל אלא בשחיטה, וכיצד ניתן לפרש "בכל שוחטין"?

אלא אמר רבא: צריך להסביר את כל המשנה באופן אחר, מה שנאמר "הכל שוחטין" כוונתו שכל האנשים כשרים לשחוט. ואף ששנינו דבר זה בתחילת המסכת (ב,א), הוצרך לשניהם, חדא לאתויי [אחת להביא, להוסיף] כותי, שגם הוא שוחט, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ישראל משומד. מה שנאמר "לעולם שוחטין" — כוונתו בין ביום, בין בלילה, בין בראש הגג, בין בראש הספינה, ואין חוששים שמא ייראה כשוחט לצבא השמים או לשר הים. "בכל שוחטין" — כוונתו בכל דבר, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה.

ג שנינו במשנה: חוץ ממגל קציר והמגירה (משור) שאין שוחטים בהם. מסופר, אבוה [אביו] של שמואל פגם [היה עושה פגם] בסכין ושדר [ושולח] לארץ ישראל לשאול אם כשר הוא, ושוב פגם ושדר [היה פוגם באופן אחר ושולח], כדי לדעת מהי פגימה שפוסלת. שלחו ליה [לו], הכלל הוא: כמגירה שנינו, כמו שיניים של משור שנו שהן פונות כלפי מעלה, ולא הצידה, ובכל הולכה או הבאה של הסכין, הריהי פוגמת את השחיטה.

תנו רבנן [שנו חכמים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And, if so, all the more so now, in exile, when they are even more distant from the Temple, the meat of desire should be permitted. Consequently, it is unnecessary for the mishna to teach this halakha.

Rather, Rav Yosef said: The tanna who teaches this halakha is Rabbi Akiva, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “If the place that the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), Rabbi Akiva says: The verse comes only to prohibit for them consumption of meat of an animal killed by means of stabbing rather than valid slaughter, as, initially, the meat of stabbing was permitted for them. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of stabbing was forbidden to them, and it was permitted to eat the meat of an animal only after valid slaughter.

Rav Yosef added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that stabbed animals are restored to their initial permitted state? Therefore, we learned in the mishna: One must always slaughter the animal to eat its meat.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers that Rabbi Akiva holds: The meat of desire was not forbidden at all, and Rabbi Yishmael holds: The meat of stabbing was not permitted at all.

The Gemara asks a series of questions: Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written with regard to the burnt offerings sacrificed in the Tabernacle: “And he shall slaughter the young bull” (Leviticus 1:5). But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “And he shall slaughter”? Why would he slaughter it if stabbing is permitted? The Gemara answers: Sacrificial animals are different, as slaughter is required in that case. By contrast, there was no obligation to slaughter non-sacrificial animals to eat their meat.

Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written: “Will flocks and herds be slaughtered for them” (Numbers 11:22), indicating that they slaughtered the animals in the wilderness. But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “Will flocks and herds be slaughtered for them”? Ostensibly, the words: Be stabbed for them, should have been written. The Gemara answers: In the wilderness, their stabbing is their slaughter.

Granted, according to Rabbi Yishmael, that is the meaning of that which we learned in a mishna (85a) with regard to the mitzva of covering the blood of an undomesticated animal or a bird: One who slaughters an undomesticated animal and the slaughter is not valid and it became an unslaughtered carcass by his hand, and one who stabs an animal, and one who rips the simanim from their place before cutting them, invalidating the slaughter, is exempt from covering the blood. One must cover the blood of only an animal whose slaughter was valid. But according to Rabbi Akiva, why is one exempt from covering the blood of an animal that was stabbed, since in his opinion when they were commanded to cover blood, animals that were stabbed were permitted?

The Gemara answers: Since the meat of stabbing was forbidden, it was forbidden, and the halakhic status of stabbing is no longer that of slaughtering.

Granted, according to Rabbi Akiva, who says that the meat of desire was not forbidden at all, that is the meaning of that which is written before they entered Eretz Yisrael: “However, as the gazelle and as the deer is eaten, so shall you eat of it, the pure and the impure may eat of it alike” (Deuteronomy 12:22). This means that just as it is permitted to eat the meat of a gazelle and a deer in the wilderness in a state of ritual impurity, so may you eat them when you enter Eretz Yisrael, although at that point it will be prohibited to stab them and eat their meat, as their meat will be permitted only through slaughter. But according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of desire was forbidden in the wilderness, were the gazelle and the deer themselves permitted in the wilderness? They are not brought as offerings.

The Gemara answers: When the Merciful One rendered the meat of desire forbidden, that was specifically the meat of a domesticated animal that is fit for sacrifice. But the Merciful One did not render forbidden undomesticated animals that are not fit for sacrifice.

§ Rabbi Yirmeya raises a dilemma according to the opinion of Rabbi Akiva, who says that the meat of stabbing was permitted in the wilderness: With regard to the limbs of the meat of stabbing that the Jewish people took with them into Eretz Yisrael, what is their halakhic status?

The Gemara asks: When? With regard to what period does Rabbi Yirmeya raise his dilemma? If we say that the dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, now, non-kosher items were permitted for them during that period, as it is written: “And it shall be, when the Lord your God shall bring you into the land that He swore to your fathers, and houses full of all good things…and you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 6:10–11), and Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says: Cuts of pig meat [kotlei daḥazirei] that they found in the houses were permitted for them; is it necessary to say that the meat from the stabbing of a kosher animal was permitted?

Rather, Rabbi Yirmeya’s dilemma is with regard to the period thereafter. And if you wish, say instead: Actually, his dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, as perhaps when the forbidden food was permitted for them, it was specifically food from the spoils of gentiles, but their own forbidden food was not permitted. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rabba says: You explained the phrases in the mishna: All slaughter, and: One may always slaughter. In what way do you explain the phrase: One may slaughter with any item that cuts?

And if you would say that it means: Whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed, but isn’t this phrase taught in a manner similar to those other phrases in the mishna? If these phrases: All slaughter, and: One may always slaughter, are referring to those that slaughter, this phrase too is referring to those that slaughter; and if those phrases are referring to those that are slaughtered, this phrase too is referring to those that are slaughtered. The first two phrases in the mishna were explained as referring to the animals that are slaughtered. The first phrase was interpreted to include birds, and the second phrase was interpreted as referring to the halakha that meat may be eaten only through slaughter of the animal.

Rather, Rava said that the entire mishna is referring to those that slaughter. The initial phrase means everyone [hakkol] slaughters. Although an identical phrase was used in the first mishna (2a), both are necessary: One is to include a Samaritan and one is to include a Jewish transgressor. The second phrase: One may always slaughter, means both during the day and at night, both on a rooftop and atop a ship, and there is no concern that it will appear that he is slaughtering in an idolatrous manner to the hosts of heaven or to the god of the sea. The phrase: One may slaughter with any item that cuts, means: Whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.

The mishna states: Except for the serrated side of the harvest sickle, and the saw. Shmuel’s father would notch a knife and send it to Eretz Yisrael to ask if it is fit for slaughter, and would notch a knife in a different manner and send it to Eretz Yisrael in order to determine the type of notch that invalidates slaughter. They sent to him from Eretz Yisrael that the principle is: We learned that the notch that invalidates slaughter is like a saw, whose teeth point upward, as it rips the simanim with every draw of the knife back and forth.

The Sages taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^א)מן תי' וכ"ש עד תי' ישחט וכו' שייך לדף יז ע"א. (וכ"ש השתא דאיתרחקי להו טפי ועדיין אני אומר דלא צריך לומר לעולם שוחטין:

אלא מה דאמרי' לעולם שוחטין לר' עקיבא דתניא כי ירחק ממך המקום וגו' (הפסוק) וזבחת ומשום הכי לעולם שוחטין:

לר' עקיבא סבר בשר תאוה כו' ולא צריך לומר לעולם שוחטין ור' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי ומשום הכי צריך לומר לעולם שוחטין:

אלא לר' עקיבא דאמר לא איתסר כלל מאי ושחט קדשים שאני כלומר משום קדשים דצריכי שחיטה:

בשלמא לר' ישמעאל דאמר בשר נחיר' לא אישתרי כלל משום הכי היינו דכתיב ישחט וכו')^ב)מכאן עד תי' של קנה יבש שייך לעיל. אלא הכא במאי עסקינן בכותל מערה [דיקא נמי] דמשמע דמחובר מעיקרא דקתני סמוך לו או שהיה קנה עולה וכו':

שבתחילה נאסר להן בשר תאוה כלומר במשכן כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו דדינו להקריב אימורין מכל בהמות ששוחט לצורכו שאם תאוה לאכול בשר אינו יכול לאכול עד שיקרי' אימורין משנכנסו לארץ הותר להן בשר תאוה בלא אימורין):

בשלמא לר' ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו כלומר דמעולם לא היתה נחירה במקום שחיטה לפיכך הנוחר פטור מלכסות אלא לר' עקיבא לא כבר היתה נחירה במקום שחיטה [ואמאי] פטורה מלכסות:

אלא לר' ישמעאל צבי ואיל גופיהו וכו' כלומר מי הוכשרו בלא אימורין:

קתלי דחזירי. חזירים יבשים שקורין בקונ"ש בלע"ז:

שנית הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' כלומר הכל שוחטין תרצינן כהלכתא קמייתא אליבא דאמוראי לעולם שוחטין לר' ישמעאל כדאית ליה לר' עקיבא כדאית ליה:

אי הנך בשוחטין וכו' כלומר [אי] מוקמת הני תרתי הכל שוחטין ולעולם שוחטין בנשחטין הכל בשחיטה ואפי' עוף:

אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאייתויי כותי וכו':

דתרין זמנין במתניתין הכל שוחטין חד בתחלת הפרק וחד הכא. לעולם שוחטין כו' כלומר וכולהו תלתא מוקמינן בשוחטין:

חוץ ממגל קציר והמגירה מגל קציר שישלא בלע"ז. מגירה עשוי כמגל קציר לחתוך חפציו:

רע"ק סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והא דכתיב כי ירחק ממך וזבחת למאי אתא ע"כ ללמד שמתחלה לא היו צריכין לזביחה והא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר לא בא אלא לומר בכל אות נפשך תאכל בשר ובלבד בזביחה אבל בנחירה לא תאכל לעולם.
ואפשר שמתחלה בשר תאוה התירו להם במדבר בשר נחירה ועכשיו אסר להם שלא יאכלו בשר תאוה אלא בזביחה ורי"ש סבר בשר נחירה לא אשתרו כלל הלכך הא דכתב רחמנ' בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר להתיר אתא ולמדנו ממנו (שלא נאסר) [שנאסר] להם ולפי שהיה ובכלל איסור ובא לכלל היתר הוצרך הכתוב לחדש שבזביחה יאכלו ולפיכך כתוב וזבחת כשהתי' בשר תאוה צוה להם בשחיטה שאלמלא כן מנין לנו שחיטה בחולין כלל.
אבל רש"י ז"ל פי' דהאי דכתי' וזבחת מפיק ליה רי"ש לדרשי אחריני לומר שאין לך בפסולי המוקדשין שנפדו אלא התר זביחה ואכילה כדדריש בבכורות א"נ לומר לך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב לאסור שחיטת חולין בעזרה, ולישנ' דגמרא דייקא כדפרישי' דלפרושי טעמייהו דרי"ש ורע"ק אתמר הכא דרי"ש סבר ורע"ק סבר וכו' והנך דרשי ממילא מישתמעי מינה מריבוייא דלישנא דקרא דכי ירחק תדע דהא מקשי' לרי"ש מכאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינהו גופייהו מי הוו שרו בבשר תאוה ואי מהאי קרא [פי' – דשחוטי חוץ] נסיב לה הא מפורש הוא אשר ישחט שור או כשב או עז וכתיב נמי ואל פתח אהל מועד לא הביאו שאין הכתוב מדבר אלא בראויין לפתח אהל מועד ועוד לרי"ש מצות כיסוי הדם שנאמרה באותה פרשה ואיש איש אשר יצוד וגו' אינה מצוה הנוהגת בשעה שהמצוה האחרת נוהגת שהרי כשבשר תאוה אסור אין שוחטין אלא קרבנות ואין דם קרבנות מתכסה אלא ללישנא דמסקינן כצבי ואיל ועוף שאינו קרב טעון כיסוי.
ואי קשיא, מנא להו לרי"ש ורע"ק הכי דלמא בשר תאוה לא איתסר ונחירה לא אישתרי וקראי להנך דרשי אתו כי תאוה ללמד דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון וכי ירחק לומר בריחוק מקום אתה זובח לאו מילתא היא דהא כי ירחיב ה' אלהיך כתיב וע"כ לחדש לך דין אחר לאחר ביאת הארץ אתא למר קאי אקרא גופיה ולמר מדריש אקרא דלקמיה הא לכ"ע דין מחודש הוא דכתי' הכא.
וי"א דלעולם הא כתב רחמנ' ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפי' בחולין קאמר לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים ובהא פליגי רע"ק סבר לא איתסר בשר תאוה כלל וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אסר השחיטה בחולין על כרחין בשר נחיר' היו אוכלין רי"ש סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד וכו'.
וכבר כתבתי שזה טעות לומר דברי הכל הוא ליאסר שחיט' בחולין משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות כתיב וכדאיתא בת"כ ואם כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה.
ועוד ק"ל לשיטתו של רש"י ז"ל דתניא במס' זבחים דם יחשב לרבות את הזורק דברי רי"ש אלמא לרי"ש נמי קראי נמי בשחוטי חוץ כתיבי ועיקר טעמייהו דרע"ק ורי"ש דמר אמר בשר תאוה לא איתס' כלל ומר אמר בשר נחירה לא אישתרי לא מתפרש בגמ' אלא סברא היא מר ניחא ליה למימר הכי ומידרשינהו לקראי בהכי ומר ניחא ליה בהכי.
ואפשר דטעמיה דרע"ק לא אתסר מדכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו כדאמרינן בסמוך ורי"ש דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל שלא מצינו חובת הגוף תלויה בארץ ומצינו להם שחיטה במדבר הצאן ובקר ישחט להם ועוד דכתיב ושחט את בן הבקר ולית ליה קדשים שאני.
ואחר שכתבתי כל זה מצאתי סעד לרש"י ז"ל במדרש אגדה באלה הדברים רבה רבנן אמרי הרב' דברים אסר הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וכאן חזר והתירן להם שנאמר בכל אות נפשך נפשך תאכל כשר מנין ממה שקרינו בענין כי יכרית ה' אלהיך. וכן נראה עוד בברייתא השנויה במחלוקת רי"ש ורע"ק בויקרא רבה בפרשה זו.
מעתה צריכין אנו להדחק ולתרץ מה שהדחקנו בו פירו' זו של רש"י ז"ל למעלה ונאמר דלרי"ש איתסר בשר תאוה אלא שהיו מקריבין ומקדישין שלמי' במשכן ואם שחט חייב כרת חזר והתיר להם תולין בחוץ ונשאר כרת בקדשים בחוץ לדורות.

איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל. פי' דלרע"ק מהו אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסורין לאחר מכאן ואפי' בשבע שכבשו נמי אסורין דכי שרא להו רחמנא שלל כנענים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם ולאכול שהיה להם לשחוט ולרי"ש דאמר בשר נחירה מעיקרא לא אישתרו להו אם נחרו והכניסו לארץ בלאחר מכאן ליכא למיבעי דאסורין הן ואי נמי בז' שכבשו אסורין הן ודאי לפי שהיה להם לשחוט אלא אליבא דרע"ק מיבעי ליה.
וכן נמי באיברי בשר תאוה ששחטו מחול לרי"ש לא קמיבעיא ליה כלום דפשיטא ליה שכן אסורין כל זמן דהוי מקרבי למשכן ואפשר להם לשחוט שלמים ולאכול וכדכתיב וכי ירחק דמשמע בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אלא שלמים.
וי"א בשר תאוה לרי"ש פשיטא ליה דמותר כיון דעתיד להתיר להם לאחר כיבוש וחילוק לא החמיר עליהם בשעת כיבוש וחילוק דהשתא לאו דידהו יהיב להו דידהו שקיל מינייהו.

כל זמן שהיו ישראל במדבר משהוקם המשכן היו אסורים בבשר בהמה אלא אם כן יקריבוה שלמים והיו מותרים בחיה הואיל ולא היתה ראויה לקרבן משנכנסו לארץ הותרו להם בשר כל זמן שיתאוו לה והוא הנקרא בשר תאוה והוא שכתוב כי ירחיב י"י אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר ולמדת שלא הותרה להם בשר נחירה כלל וזה שכתוב כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת לא שעד עכשיו תהא הבשר מותרת להם בלא זביחה אלא ללמד שמאחר שהותרה להם לאכלה חלין לא יהו שוחטין אותה בעזרה כלומר ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום ומ"מ כשהיו טרודים במלחמה ובכבוש הארץ הותרו לאכל בשעת הדחק כל שהיו מוצאים בשלל נבלות וטרפות אפי' קדלי דחזירי הא להתיר לנחור ולאכל לא הותרה לעולם ולא שאלו כאן איברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו אלא לדעת ר' עקיבא ואין הלכה כמותו ולא הותרו אלא בשל שלל גוים ובשעת הדחק ובזמן טרדת המלחמות כגון שבע שכבשו וכן לדורות כל זמן שהמלך נלחם אפי' מלחמת רשות כשיכנס חלוץ הצבא בגבול הגויים וישללם כל שבשעת הדחק כלומר שאינם מוצאים בכדי ספוקם מותרין בכל שימצאו שם אפי' יין נסך:

השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות כמו שיתבאר בפרק כסוי הדם ומה שנתגלגל כאן מראש הגג וראש הספינה כבר ביארנוה למעלה:

גמרא בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה בשר תאוה לא אתסר כו' ואף ע"ג דקרא בפסולי המוקדשים כו' עכ"ל היינו האי קרא דכתיב בהך פרשה אך כאשר יאכל את הצבי וגו' דדרשינן ליה בפרק ב' דבכורות לגבי פסולי המוקדשין אבל קשה דע"כ האי קרא דקיימינן ביה כי ירחק וזבחת דרשינן ליה נמי לענין חולין בקדשים לאסור חולין בעזרה כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' כמו שכתב רש"י גופא לקמן גם מה שכתב רש"י לקמן דדרשינן בבכורות וזבחת אין בפסולי המוקדשים אלא היתר זביחה ואכילה כו' הוא תמוה דהא לאו אהאי קרא דכתיב גבי בשר תאוה דרשינן ליה אלא אהאי קרא דלעיל מיניה דכתיב בפסולי המוקדשים תזבח ואכלת בשר דרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך וכן פרש"י בחומש הך דרשא אהאי קרא ודו"ק:

נאסר להם בשר תאוה כו' בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט כו'. מזה נראה לישב מה שדקדקו בתוספות ערכין פ"ג אקרא דהתאוו תאוה במדבר דבשליו שני כתיב התאוו תאוה לפי שהיה אחר מ"ת ולמ"ד הכא דבמדבר נאסר להם בשר תאוה וקאמר קרא שהתאוו במדבר לדבר איסור שהתאוו לבשר תאוה שיהא מותר להם כשיכנסו לארץ וז"ש בתהלים ויתאוו תאוה במדבר שהזכיר שהתאוו לדבר שהיה אסור להם במדבר עד שיכנסו לארץ ולפי שהם התאוו לדבר אחד של איסור ודבר א' של היתר לדבר של איסור כדכתיב התאוו תאוה מי יאכילנו בשר דהיינו בשר תאוה שלא הותר במדבר ולדבר א' של היתר זכרנו את הדגה וגו' ועז"א משה על תאות האיסור הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שהרי נאסר להן בשר תאוה במדבר אבל השני' של היתר שאמרו זכרנו את הדגה וגו' את כל דגי הים ביד ה' למצוא להם והיה מאמר הש"י בזה עתה תראה היקרך דברי אם לא שביד ה' ליתן להן תאותן בין של היתר ובין של איסור ונתן להם הש"י דבר אחד שהוא השליו שהוא מין עוף ומהאי קרא למדנו ברפ"ב דחולין שחיטה לעוף בסימן א וצאן ובקר ישחט להן דבהמה בשחיטה וכל דגי הים יאסף להם דדגים באסיפה בעלמא סגי אבל עוף שנברא מן הרקק בסימן א' שהוא קרוב למין בהמה ולמין עוף שיהא להם כל תאותן בדבר א' של היתר דלא נאסר להן בשר תאוה במדבר אלא בקר וצאן דאפילו צבי ואיל הותר להן כדמסיק שם ועד"ז אמר הכתוב הבשר עודנו בין שיניהם וגו' ירצה שעל תאות אכילת דגים שהיה של היתר לא נענשו אבל שנתמלא בזה תאותן של איסור שהוא בשר תאוה כמ"ש מי יאכילנו בשר עודנו בין שיניהם וגו' נענשו על תאותן של דבר איסור וק"ל:

רש"י ד"ה לאחר מכאן כו' נמחק כל הדבור:

תוס' בד"ה כי אשתרי כו' וזה אינו דמתחלה לא נסתפק כו' כצ"ל:

גמרא אילימא בשבע שכבשו כו' ואי בעית אימא לעולם בז' שכבשו כו'. מזה קשה לפירוש הרמב"ן בחומש דכי ירחיב כו' היינו לאחר שכבשו וחלקו א"כ אז עדיין לא נאסר להו בשר נחירה:

תד"ה וכש"כ. וקשה דא"כ כו' אדרבה כו' כיון דהותרו הבמות. ואני אומר ולטעמיך תיקשי להו מדוע הותר להם בשר תאוה בימי נוב וגבעון שאז היה ג"כ היתר במות. (מגלגל ל"ק לפי' הרמב"ן שהבאתי בסמוך ורש"י שפי' לעיל בסה"ע לא הי' יכולין לבא בירושלים. ודאי ל"ד דבימי שילה מי לא הותרה) אלא ע"כ דהעיקר תלוי במשכן וכדדייק רב יוסף לומר דהוי מרחקי ממשכן. ובפרט לפרש"י דנפקא ליה איסוריה מקרא דואל פתח א"מ לא הביאו:

תד"ה כי. ומשני דילמא שלל ש"כ כו' ולא דידהו. משמע דמספקא ליה להש"ס בזה. ותמוה דהרי יש לפשוט מהא דאמר מר ז' שכבשו כו' נתחייבו בחלה כתובות (כה) והביא רש"י שם ע"ז דרשה מספרי. אלמא דדידהו אסור. ואולי י"ל דלא נצטוו אלא במצות הפרשתה אבל מ"מ היו מותרין לאכול מן העיסה בטבלה. דומיא דמתנות הזרוע והלוה"ק דלא טבלי. ועי' בקדושין (ס"ד לז) מעיקרא לא אכול. ואין לומר משום דאז הוי קודם שהתחילו לכבוש ולא הותר להם עדיין. דא"כ מאי פריך הכא. אבל מצינו לשון דלמא ע"ד שכן הוא בודאי עי' לקמן (לג ע"ב) תד"ה ודלמא ובנדרים (פג) דלמא מן יין דא"ל צערא כו' וברא"ש ור"ן. שם:

רש"י ד"ה פטור מלכסות. הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר כו' משחוטי חוץ כו'. ק"ק לפ"ז מאי פריך לר"ע נימא ג"כ משום דגמר משחוטי חוץ וי"ל:

גמ׳ כי אשתרו להו שלל של עובדי כוכבים כצ"ל:

שם אמר רבא שנית כצ"ל:

השתא דארחיקו להו טפי. הקשו תוס' במכות גרסינן ר' ישמעאל ס"ל לא קידשה לע"ל. הנה עיי' היטב דברי ר' חיים בתוס' מגלה יו"ד ע"א ד"ה ומ"ט נהי דלא קדשה לע"ל להקריב במקומו אעפ"י שאין בית מ"מ הבמות לא הותרו אחר ירושלים א"כ לק"מ ק' תוס'. וי"ל רבה לטעמי' דרבי' ר' יצחק טעה בזה והי' סבור דמדלא קדשה לע"ל הותרו הבמות. ורבה גמור לי' מיני' ושוב הדר בי' מטעם הנ"ל וא"כ אצטריך מתניתין לאשמעינן לעולם שוחטין לאפוקי טעותו של ר' יצחק הנ"ל ור' יוסף פשיטא לי' דלא טעינן בהכי. הרא"ע פ' אחרי רבים אומרים אסור לאכול בגלות בשר והנה הוא דעת רבינו סעדי' בפי' דניאל בפסוק ולא בא בפי בשר ויין אך כ' בבבל הי' אסורים ולא עתה וטעמו נראה דס"ל קדושה ראשונה שבטלה הותרו הבמות ומקרב להו טפי ואסור בשר תאוה ומ"מ אסור להקריב בח"ל מפני טומאת ארץ העמים או מפני המלכיות ומ"מ נאסרו בבשר תאווה. ואמנם קדושת עזרא דקידשה לע"ל ובזה"ז אסורים הבמות ומרחקי מותרים בבשר ולא ס"ל לרבינו סעדי' תירץ תוס' פ"ק דמגלה יו"ד ע"א ד"ה מ"ט הנ"ל וק"ל. במאי קמיפלגי וכו' אין רחוק לומר דבס"ד אמרינן דקמיפלגי דה"א אפי' בהמות שאינן ראוין להקרבה נמי אסור בשר תאוה והותר נחירה. אבל למסקנא דמשני חי' דלא חזי להקרבה לא אסר רחמנא לא פליג וכק' תוס' מר אמר חדא ומר אמר חדא באינה ראוי להקרבה הי' נוחרים ובראוי להקרבה נאסר לגמרי בחוץ:

ודעת הרמב"ם פ"ד משחיטה דאפי' הראוי להקרבה הי' מותר בחוץ ולא הקפידה תורה רק על השחיטה בחוץ. וסברתו נ"ל משום דעיקר טעמא דקרא ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיינו דרך זביחה כדרך שאומות העולם עושין לשעירים שגם הם אינם נוחרים קרבנותיהם הן לגבוה הן לע"ז שלהם ע"כ הקפידה תורה על זביחה ע"פ השדה אבל על נחירה לא הקפידה תורה. ונ"ל היינו לבתר דמסיק קדשים שאני אבל להס"ד דפריך מושחט בן הבקר הוה ס"ד כל שחיטה אסור אפי' בקדשים א"כ א"א לומר כנ"ל ע"כ אמר ש"ס דפליגי אבל למסקנא י"ל כרמב"ם. ויש לזה ראי' מדהקשה ש"ס הצאן ובקר ישחט להם ינחר להם מיבעי' לי' וה"ל לתרץ אטו בשחיטה לא יאכלו ואי הוה מרע"ה ינחר להם היית מקשה ישחט להם מיבעי לי' אע"כ לא רצה לתרץ זה משום דס"ל כהרמב"ם דלר"ע נמי שחיטת חוץ אסור להם אלא בנחירה דוקא:

היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם. הגאון רמ"ע מפאנו רגיל לתרץ התמיהות הכפילות כגון הצאן ובקר ישחט ואם את כל דגי הים יאסף להם שהשניות קיימות וה"נ י"ל אם את כל דגי הים יאסף זה ודאי ימצא להם דאין יד ה' קצרה אך הם רוצים בבשר אך הצאן ובקר ישחט להם וצריך להביאם לאוהל מועד ולהקטיר חלב ולזרוק דם ומאין להם כהנים להספיק חדש ימים והשתא הוה ס"ד אפי' צבי ואיל דלא חזי להקרבה נמי הוה אסר להו ע"כ הצאן ובקר ישחט ומצא להם ובזה לא שייך היד ה' תקצר:

בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה וכו' כ' הרא"ש דנפקא מיני' לדינא לענין נשבע או תקנת ב"ד והקשה יש"ש הא בנדרים הלך אחר לשון ב"א ותי' ש"ך י"ד סי' רי"ח אה"נ ונפקא מיני' לפי המקום והזמן שלא יתברר לשון ב"א ע"ש ובזה יתיישב מה שהקשה בסוף ס' יערות דבש חלק ב' מה לו לשאול במה שאינו נוהג ה"ל למיקבע איבעיתי' במי שנשבע או נדר והא"ש דקיי"ל היכי שאין לשון ב"א מבורר הולכין אחר לשון תורה והוה סבור ר' ירמי' שיופשט איבעיתי' משום ראי' מן התורה וממילא יהי' נפקא מיני' לנשבע ונודר:

והנה בתה"ד שם תמה על גאון א' שפסק בתקנת הקהל בזה להקל והרי בסמ"ג כ' מי שנשבע שלא לכנס לתקנת הקהל הוה נשבע לבטל מצוה דאורייתא וא"כ ה"ל למיפסק איבעי' להחמיר כמו בנשבע ויש לתמוה על תמיהתו. דודאי מן התורה מחוייב לכנס תקנת הקהל וכן ומכ"ש שמחוייב מן התורה לכנס ולקבל כל מצות דרבנן ומ"מ כך הדין דספיקא להקל וה"נ כן. ואולי היינו ספק שנולד אחר התקנה אבל הכא תחלת כניסת התחלת איסור התקנה תלי' בספיקו של ר' ירמי' וזה נראה לתה"ד דהוה דאורייתא:

אלא לאחר מכאן. פירש"י דלא שרי רחמנא אלא בשעת שלל ולהכי כתיב ואכלת שלל אויביך ויל"ד א"כ תפשוט מהכא דאיברי שלל אויביך נאסר בשעה שחלקו וה"ה איברי בשר נחירה. ויש לחלק. מיהו לרמב"ם בהלכות מלכים דלא לגמרי הותר בתים מלאים כל טוב אלא ברעבון וצמאון וכ' כ"מ מסברא מה"ת למשביק התירא ולאכול איסורא. והקשו בטורי אבן פ"ק דר"ה י"ג ע"א וכן בס' פרשת דרכים א"כ מאי פריך ש"ס השתא כתלי דחזירי וכו' הא התם לא הותר אלא ברעבון ואיהו קמיבעי' לי' באיברי ב"נ בלא רעבון ולהנ"ל י"ל בהס"ד לא אסיק אדעתי' הך סברא. אך כדדחי דבשבע שכבשו כתלי דחזירי הותר ולא אחר מכאן א"כ היא גופי' קמיבעי' לי' אי בתים מלאים כל טוב אפי' בלא רעבון הותר לגמרי ואפ"ה לא הותר מה שנשאר אחר שבע שכבשו וממילא ה"ה לאיברי ב"נ שלא הותר אחר כניסתם לא"י או דלמא בשעת רעבון הא דהותר אבל מה שמותר לגמרי כגון בשר נחירה מותר גם לאחר כניסתם לא"י:

והרמב"ן הקשה על רמב"ם ממ"נ אי איכא בהאי רעבון פקוח נפש א"כ אפי' שלא בשעת מלחמה מותר וי"ל שלא בשעת מלחמה מאכילין הקל הקל תחלה. אבל הכא הותרו כתלי דחזירי דידהו טפי מאיסור קל של ישראל. ולפ"ז היינו בתר דאסיק כי אשתרי שלל גוים אבל שלל דידהו לא אשתרי אז איכא מקום לסברת רמב"ם אבל להס"ד לא הי' מקום לחלק בין שעת רעבון לכן פריך השתא כתלי דחזירי וכו':

והמעיין בפנים ברמב"ם יעמוד על כוונתו שכ' וכן הותר להם יפת תואר ע"ש בפנים משמע דס"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כמו יפ"ת שלא יבוא לבעול באיסור התירה לו תורה לשבור תאותו בבעילה א' במלחמה ושוב נאסרה עד אחר כל המעשים. ה"נ דברה תורה נגד יצה"ר לשבור רעבון ולאכול כתלי דחזירי שלא יאכלם באיסור. אך מודה רמב"ם למ"ד דיפ"ת גופי' לא התירה תורה לבעול אפי' בעילה אחת אלא אחר כל המעשים רק שיהי' לו פת בסלו וא"כ אי ס"ד לא הותרו בתים מלאים כל טוב בהיתר גמור משום יצה"ר לא התירה תורה איסורא משום רעבונו של זה א"כ להך מ"ד יודה רמב"ם לרמב"ן דהיתר גמור הוא. ובטורי אבן הקשה אי ס"ד כתלי דחזירי הותרו מ"ט נאסר חדש בכניסתן לארץ. וכן חלה בבאכם וכן ונטעתם בערלה ולרמב"ם ניחא דמיירי בלא רעבון אבל לאינך קשי' ותו דבבואכם ותגלגלו עיסה וישאר ממנו אחר ירושה וישיבה ע"ש ובזה ניחא מה שכ' רש"י דרוש וקבל שכר והקשה הרא"ש הא לא הוה למיסברא קרא ולהנ"ל א"ש דלמיסברא קרא דחלה וחדש וא"כ מוכח מזה דר' ירמי' אזל למ"ד יפ"ת לא הותרה אלא אחר כל המעשים והותר כתלי דחזירי לגמרי משו"ה פריך השתא קדלי וכו':

ועיי' פסוקי שמואל העם חוטאים לה' אוכלים על הדם ויאמר שאול גלו לי אבן גדולה ושחטתם בזה ואכלתם ואמרינן סוף זבחים שבנה במה והקריב קדשים ביום וחולין שחטו להם בלילה. נראה אז הותרו הבמות אחר חורבן שילה והוה מקרבי טפי ונאסר להם בשר תאוה בעיר ובבתיהם הי' להם במות ועכשיו בשלל מלחמה סברו שהותר להם לאכול בהמת שלל ברעבון בלי במה והיינו אכלו על הדם דכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ולא תאכלו על הדם דרשו חז"ל לאוכל קדשים קודם זריקה ע"כ אמרו שחטאו באכלם על הדם ע"כ בנה להם במה וביום שאפשר להקריב אין כאן רעבון נאסר להם לשחוט חוץ לבמה ובלילה שא"א להקריב בבמה הותר להם משום רעבון:

בכל שוחטין. בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. קמ"ל צור אע"ג דיש במינו מחובר וזכוכית ולא ניחוש לפגימה וקנה מחובר משתי החששות יש במינו במחובר ויש חשש קיסמי כנ"ל י"ו ע"ב:

חוץ ממגל קציר והמגירה. כ' תי"ט זו ואצ"ל זו קתני דהשתא מגל קציר כש"כ מגירה ע"ש. ולפע"ד ז"א דודאי מגל קציר דרך הבאתה שפוגע בפגימה והיא פגימה גדולה וידוע שיעורה של פגימת מגל קציר ראוי יותר לאסור מפגימת מגירה שלפעמים הוא קטנה מאוד כמו מגירת הרופאים שאפשר שפגימותה פחות מחגירת צפורן ושל צורפים ועושי כלי שעות כי אעפ"י שתכונת פגימתה משני צדדים משא"כ מגל קציר אבל שיעור פגימת מגל קציר גדולה יותר ולא הוה מתניתין זו ואצ"ל זו:

ונ"ל אבוה דשמואל נמי דפגם ושדר לא הי' מסופק בשיעור פגימה דא"כ מאי שדרו לי' כמגירה שנינן. אלא ע"כ לא הי' מסופק אלא בתכונת הפגימה אי דוקא במגל קציר שכפופה מאוד הא דמכשרי' ברישא דסכינא והוליך ולא הביא או אפי' זקופה קצת וכדפליגי רש"י ורי"ף בזה ושדרו לי' דוקא כמגירה שנינו אבל כל שאינה כמגירה ממש משני צדדים הרי הוא כמגל קציר וזהו דלא כשיטת רשב"א במשמרת הבית ע"ש:

סכין שיש בה פגימת הרבה תידון כמגירה. עב"י סי' י"ח בשם העיטור ובט"ז שם דמפרש דמיירי שיש בסכין ארוך איזה פגימות כולן אוגרת אעפ"י שיכול לשחוט במשך הסכין שאין בה פגימות ונהי דאיכא למגזר ה"א דה"ל כמגל קציר בדרך הליכתה דלב"ה לא הוה אלא טרפה ולא נבלה קמ"ל דתידון אפי' כמגירה ושחיטה פסולה ממש. ואפשר שזה דעת הרי"ף דמסוכסכת הרבה הוה כמגל קציר ממש ומשמע בהר"ן דהוה רק טרפה ולא נבלה עיי' מהרש"א וק' הא תידון כמגירה תנן ולהנ"ל לא קאי אמסוכסכת אלא אסכין ארוך שיש בה כמה אוגרת וכנ"ל:

עולה ויורד שוחט בסכין לכתחלה. לפמ"ש ש"ך אפי' כמה וכמה עולה ויורד שוחט לכתחלה א"כ משמע מסוכסכת נמי אפי' הרבה ולהרי"ף וסייעתו ניחא דמסוכסכת דינו כמגל קציר ממש ונקיט כשרה לישנא דב"ה במתניתין לקמן וכאשר יתפרש כשרה דב"ה כך יתפרש כשרה דרבא אבל לפירש"י דמסוכסכת הרבה הוה נבלה והכא בא' מיירי א"כ משמע עולה ויורד נמי א' דוקא ודלא כש"ך והא לא ק' לרש"י ליחשב נמי מגל קציר די"ל ג' מדות בסכין קאמר במגל קציר לא קמיירי:

משום כבודו של חכם. כ' ש"ך ברמב"ם משמע שחיישינן שישחוט בסכין פגום ולזה לא מהני אם ימחול חכם על כבודו, אך בש"ס לא משמע כן ע"ש בש"ך ולפע"ד דהכא לרב חסדא אזלינן דס"ל שיעור פגימה כחגירת ציפורן והרגש כזה יש אפי' לעם הארץ כי היכי דאית לי' טביעת עין עיי' לקמן צ"ו ע"א ובתוס' שם וא"כ הא דמראין סכין לחכם הוא רק מפני כבודו של חכם אבל למאי דס"ל לרמב"ם כהני אמוראי דפגימה כ"ש אפי' כחוט השערה וזה אין מרגיש אלא ת"ח או הבקי ורגיל מאוד ע"כ אפי' בלי כבודו של חכם נמי צריך להראות סכינו לחכם. ובזה י"ל מ"ש הרא"ש עכשיו ממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם. והאגודה כ' טעם אחר שאין דין ת"ח בזה"ז שצריכין לחוש לכבודו כמ"ש ש"ך כל זה ונ"ל אלו ואלו דא"ח דבזמנים קדומים אפי' הי' רוצים למנות אנשים ידועים המורגלים להרגיש אפי' דקה מן הדקה מ"מ תלי' ברצון החכם אי ירצה למחול על כבודו. ואחר שהורע כחנו בעו"ה ואין ת"ח מ"מ אין ע"ה מרגיש בטוב ע"כ מינו אנשים ידועים על השחיטה המרגישים בטוב ושוב ליכא משום כבוד ת"ח כיון דליכא ת"ח בזה"ז בעו"ה עד ישקיף ה' וירא ויפתח לבנו בתורתו:

אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. כ' תוס' אטופרא משום קנה ופי' הריטב"א דיש פגימות הנרגשת ע"י דבר קשה יותר מע"י דבר רך ולפ"ז י"ל לעולם אפי' פגימה בחוט השערה פוסלת אלא שלפעמים אינה נרגשת אלא ע"י דבר קשה כציפורן והוא נגד טבעות של קנה ואבשרא משום ושט וה"ה לקרום שבין טבעת לטבעת בקנה עצמו. אמנם פי' אחר בריטב"א אבשרא להרגיש ושוב בודק בציפורן אי אוגרת הציפורן שיהי' שיעורו כחגירת ציפורן ע"ש ולא משמע כן לקמן דאמר בדוק אטופרא ואבשרא מדהקדים טופרא לבשרא ש"מ דלא כפי' ב' של הריטב"א הנ"ל. וכ' בת"ח מלשון אבשרא ואטופרא ולא אמר בבישרא ובטופרא מזה למד הרמב"ם שהי' מוליכין הסכין על הציפורן ולא הציפורן על הסכין כמו שאנו עושין. דכשם שהבהמה והסימנים מונחים ומוליכין הסכין עלי' כן צריך שהציפורן עומד ומוליכין הסכין עליו ע"ש ואני אומר אי ס"ד איכא קפידא בהא א"כ לא לשתמיט לאשמעינן בנעץ סכין בכותל ומוליך הבהמה על הסכין שצריך לשנויי בבדיקת הסכין אע"כ אין בזה קפידא ורבותא קמ"ל אפי' שמוליך כובד הסכין על האצבע מועיל מכ"ש בהיפך כמו שאנו עושין וטוב ונכון הוא:

פגימת אוזן בכור וכו' כ' תוס' דבכור נאכל במומו בלא פדיון משא"כ קדשים אם הוממו פודין אותן ואז הוא חולין גמורים ואין חדוש כל כך:

ואידך בחולין לא קמיירי. פי' ריטב"א בדבר הנוהג גם בחולין לא קמיירי דאטו פגימת סכין לא נהיג בקדשים ע"ש ואולי י"ל בודאי משום ושט פוסל פגימה כ"ש ולא בעי חגירת ציפורן אלא בשוחט עוף בקנה לבדו וזה לא שייך בקדשים דעוף במליקה וא"ש בחולין לא קמיירי:

וכמה פגימת מזבח כדי שתחגור בה ציפורן. הקשו תוס' אי ס"ד דע"י שמיר נעשה חלוקים אמאי לא החליקו חשמונאים ע"י שמיר וי"ל ע"פ מ"ש רמב"ן פ' תצוה במילואותם פי' שיהי' כך בתולדותם אבנים חלוקות ולא יחסר מהם כל שהוא רק כאשר נמצאו ולא תגע בהם יד וע"כ א"א אפי' ע"י שמיר להחליק פגימותם דא"כ יחסר מהם כל שהוא להחליק ואינם בתולדותם וכי היכי דמפרשים במילואותם ה"ה אבנים שלימות כך פירושו וכ"כ מהריעב"ץ בס' לח"ש בהלכ' בית הבחירה פ"ב והא דכתיב אבנים שלימות מסע נבנה גבי בהמ"ק התם שלימות מסע כתיב שאחר שהסיע אותן מההר ע"י סיתות אז מכאן ואילך יהי' שלימות בלי פגם אבל לא יהי' שלימות בתולדותם אבנים חלוקות מהנחל אדרבא מסע מההר וא"כ יועיל שמיר להחליקן משא"כ אבני אפוד ואבני מזבח דבעינן שלימות מתחלתן וגבי חשמונאים אה"נ הומ"ל שלימות בעינן אלא קרא קמא נקיט לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא:

רבינא אמר היכי דלא נמצא סכינו יפה וכו' פי' מהרש"ל דהוה ס"ל דפליגא ולרבא תרוויהו עבדינן משמתי' ומעברין לי' אפי' נמצא סכינו יפה. נ"ל הטעם לפמ"ש בש"ע סס"י א' דקהל שעשו תקנה שלא ישחוט אלא פלוני ושחט אחר פסול לשחיטה וכ' ש"ך הטעם דהוה חשוד לאותו דבר וס"ל אפי' בפ"א נעשה חשוד וה"נ ס"ל לרבינא כיון שפגע בכבוד החכם בדבר הנוגע לשחיטה ה"ל כחשוד לאותו דבר ומעברין לי' ומ"מ לא קיי"ל הכי אלא כרב אשי דאכשרי':

השוחט מתוך הטבעת פירש"י שהיא הגרמה שנאמרה למשה מסיני וכו' עכ"ל הנה למשה מסיני נאמר מקום השחיטה ועניני שחיטה ואי שחיט במקום אחר אפי' בכל עניני שחיטה היינו סכין בדוק וכח גברא וכדומה פסול מפני ששינה מקומה. וכן אי עביד במקום שחיטה אך שלא כעניני שחיטה נמי פסול. והגרמה היא ששחט במקומו ובעניני שחיטה אך שמטה ידו לצד אחר. ועיקור מ"ש רש"י הל"מ רומז לדעתו לקמן למ"ד ע"ב דאע"ג שכבר שחט רובא כדינא ואי הלך לו הי' כשר מ"מ אי מטה ידו חוץ למקום שחיטה פסול לזה צריך הל"מ מיוחדת וזה אינו לפום סוגיא דשמעתין דס"ל לרבנן לית להו רוב אפי' בלא הגרמה בשחיטה כלל ולריבר"י ברובא סגי אפי' איגרם אח"כ וא"כ אין כאן הל"מ מחודשת להגרמה. ולפ"ז יש כאן ד' שיטות לרבנן דריבר"י לפום שמעתין לית להו רוב כלל אלא כל שוחט צריך לשחוט ב' הסימנים. ולר"פ לקמן למ"ד ע"ב הנ"ל סגי לרבנן נמי בשוחט רוב אך מ"מ לענין הגרמא במיעוט בתרא לא מהני רוב ששחט אע"ג אי פסק שפיר דמי מ"מ כיון שהגרים אח"כ פסול ולרב ושמואל דשמעתין גם להך מהני רוב אך לא לשווי' מקום שחיטה היינו בשארי טבעות ולריבר"י מהני רובא לשווי' אפי' מקום שחיטה:

והנה שיטת תוס' דלרב ושמואל אזלינן בתר רוב חללה ולריבר"י בתר רוב עובי' ועיי' לקמן מ"ד ע"א לא תציתו להלי כללי וכו' מבואר שם דלר"י בר יחזקאל לא תלי טריפות ושחיטה בהדדי משא"כ לרב יהודה וא"כ שמעתין דלרב יהודה אזלי דרב יוסף אמר מר יהודה גמירנא וכיון דלרב ושמואל שיעור שחיטה ברוב חללה ה"ה לשיעור טריפות דהא בהא תלי' וא"כ קשי' לקמן מ"ד ע"ב יתיב רב ובדיק ברוב עובי' וצ"ל ספוקי מספקא לי' לרב אי ברוב עובי' אי ברוב חללה וזה היא לפי שיטת ר"י בתוס' ב"ק צ"ט ע"ב:

אלא שצ"ע קצת אחר שריבר"י פשיטא לי' נהי לרב ושמואל מספקא להו איך אפשר לומר לא אמר כלום שאין דבריו נראים ומשו"ה נאיד רש"י מפי' זה:

אך שם בב"ק פירש"י כשיטת י"מ דדחי הכא ולכאורה יש לעיין לר"מ בר יחזקאל אליבא דרב הנ"ל דתורבץ הושט במשהו ואפ"ה אינו מקום שחיטה ושייך הגרמה גם בושט ק' אמתני' כיון דלא אתי' אלא לאשמעינן פלוגתת רבנן וריבר"י אי אזלינן בתר רובא או לא מ"ש טבעת דנקט נימא סתם לרבנן בעי' כלו במקום שחיטה ולריבר"י ברובא סגי בשלמא בתוספתא דמיירי נמי ר"ח בן אנטיגנוס י"ל משום פלוגתיהו עם ר"ח ב"א נקט טבעת לאפוקי מדרחב"א משא"כ במתני' שלא הזכיר זה א"כ איכא למיטעי דוקא בקנה שייך הגרמה ולא בושט כיון דתורבץ נמי במשהו וכדמ"ד דרב יהודה אליבא דרב א"כ ה"ל למנקט סתם מוגרמת לריבר"י ברובא ולרבנן כלו במקום שחיטה ומדנקט טבעת משמע כפי' י"מ ובשארי טבעות דוקא איירי ובהא פליגי ביצא מטבעת לעור שבין טבעת לטבעת וכפי הי"מ. אלא כבר כתבתי דשמעתין ר' יוסף דגמיר מרב יהודה ולרב יהודה אליבא דרב ליכא הגרמה בושט כלל דתורבץ מקום שחיטה הוא ולמעלה ממנו לא שייך הגרמה בלחי וחיך ולשמואל נמי דשייך הגרמה מ"מ אין כאן שום רבותא ונקט מתני' בקנה לאשמעינן אגב אורחא מקום שחיטה בקנה דלא כרחב"א ולעולם מתני' ותוספתא לא פליגי וא"כ יתפרשו דברי רב ושמואל כפירש"י דלא כי"מ וע"ז פריך שפיר ש"ס מברייתא דאעפ"י שאין מקיפין כל הקנה מקיפין רובו של הקנה. ומסיק ס"ל כוותי' בחדא וכו'. אבל התם בב"ק למסקנא קאי דרמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי וכו' וא"כ מוכח ממשנתינו כפי' י"מ דלא כמוכח מתוספתא ומשבשתא היא דלא מיתני' בי' ר"ח ור"א וא"כ לא ק"מ ארב ושמואל מברייתא דמקיפין רובא של קנה דברייתא לאו בהגרמה מיירי. ואינהו מיירי מהגרמה מטבעת לטבעת ואמרו אין הלכה בזה כריבר"י אלא ספיקא הוה ומשו"ה פטרוהו מתשלומין בב"ק הקצרתי והבן:

בגמ' שבתחלה הותר להם בשר נחירה הא ודאי שנבלה היה אסור להם גם במדבר דהרי כתיב לא תאכלו נבילה ותדע שהרי לא קאמר דבא הכתוב לאסור בשר נבילה אלא ודאי דנבילה גם במדבר היתה אסורה רק בשר נחירה היה מותר להם ונחירתו זו היתה שחיטתו להוציאו מידי נבילה וכשם שבעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה יש בו נבילה שהרי נבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה מן התורה אלא שאע"פ שא"צ שחיטה מן התורה מ"מ נחירה בעי מן הסימנין וכמ"ש התוס' לקמן (דף ה' ע"א) בד"ה לא אמרן עיין שם. כן היה לדברי ר' עקיבא גם בבקר וצאן במדבר אלא דקשה לי כיון שבמדבר היתה נחירתו מטהרתו מידי נבילה וגם מתירתו באכילה וכשבאו לארץ נאסר להם בשר נחירה מהאי קרא דכתיב וזבחת די לנו לומר שהתורה אסרתו באכילה אבל מנ"ל שהתורה עשאתו נבילה לטמא טומאת נבילות וא"כ לר"ע בהמה שנתנחרה לא תהיה נבילה רק אסורה באכילה והרי לקמן (דף לב ע"א) הודה ר"ע לר' ישבב שכל שנפסלה בשחיטה היא נבילה וצריך לומר שכך הוא הל"מ שדבר המכשירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה וכיון שבמדבר היתה נחירתו מכשירתו באכילה היתה מטהרתו מידי נבילה וכיון שנכנסו לארץ אחרי ששוב אין נחירתו מכשירתו לאכילה ממילא אין מטהרתו מידי נבילה. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק לר"ע מנ"ל עתה איסור לאו בבשר נחירה ודי שנימא להאי קרא דכי ירחק וזבחת אתי לאיסור עשה שאינה זבוחה אבל לפי מ"ש ניחא שמה שאינו מכשירתו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וממילא נשאר לאו דנבילה אלא דקשה למה טרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה והלא אינה מתירתה באכילה וצריך לומר דשאני טרפה שאין איסור אכילתה מחמת גרעון השחיטה רק מצד טרפתה:

ונראה דהא ודאי שאותן איברי נחירה שהיה להם בעת בואם לארץ עכ"פ שוב נשארו בטהרתן ולא חלה עליהם טומאת נבילה שכיון שבשעת מיתה לא חל עליהם טומאת נבילה שוב אי אפשר אחר מיתה שיחול טומאת נבילה וע"כ לא בעי ר' ירמיה אלא לענין אכילה ומטעם גזירת הכתוב וזבחת ואכלת. ואפילו אם נימא שהיו אסורים לא בלאו דלא תאכלו נבילה אית בהו שכיון שכבר יצאו מידי נבילה אי אפשר לחול אבל אם נימא שהיו אסורים אז היו אסורים מטעם אינו זבוחה באיסור עשה ונסתפק אם לא נאמרה עשה זו אלא על העתיד או אם גם על שנחרו מקודם. ובזה אתי שפיר מה שהקשה לקמן על בעיא דר"י אימת אם בשבע שכבשו וכו' ומאי קושיא ודלמא בעיא דר"י לענין טומאת נבילות אם חל על אותן אברי נחירה אלא ודאי דלענין נבילה אין כאן ספק שלא חל שם בעי ר"י אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' הא דבעי ר"י בעיא זו על ביאתן לארץ דלא שייכא רק אליבא דר"ע ולא בעי על אברי בשר נבילה שהיה להם מקודם מתן תורה אם נאסרו להם במתן תורה כשנאמר להם לא תאכלו נבילה ובעיא זו שייכא אליבא דכ"ע אלא על כרחך אין בזה ספק וכשנצטוו באיסור נבילה אין חילוק בין נבילה שהיה להם מקודם שכבר היתה מותרת ובין נתנבלה אחר כך ודלא כסברת הרא"ש שכתב דנ"מ בבעיא זו אם דבר המותר יכול להיות נאסר וכגון בשעה שגזרו על גבינות הגוים אם הגבינות שהיו אז בידם נאסרו אם לא עיין ברא"ש ולפי מ"ש הרי זה דומה ממש ללא תאכלו נבילה שאין ספק שנאסר גם מה שהיה להם מקודם אבל בעי' דר"י הוא משום שהרי בשר זה נחירתו עשה בו פעולה בשעת נחירה לטהרו מנבילה ולהכשירו באכילה להוציאו מאיסור לאו של לא תאכלו נבילה ועכשיו כשנצטוו על הזביחה הא ודאי שאי אפשר לחול איסור נבילה על מה שכבר נזהר במדבר אך שאפשר לאסרו באיסור עשה ולכך נסתפק כיון שאי אפשר לקיים איסורו בשוה למה שינחרו אח"כ אולי לא כיון הכתוב לעבר כלל רק להבא ומזה אתי שפיר מה שפירש רש"י בד"ה שהכניסו וכו' אליבא דר"ע וכו' ולכאורה קשה מה קמ"ל רש"י בזה ולפי מ"ש כוונת רש"י בזה למה שכתב בסוף הדיבור שהוא רק דרוש וקבל שכר ובאמת גם רש"י העלה על דעתו סברת הרא"ש ולאפוקי מסברת הרא"ש הקדים רש"י דבעי' זו היא רק לר"ע והיא גופה קשיא למה לא בעי על אברי נבילה שקודם מתן תורה כנ"ל אלא ודאי שזה ודאי אסור וכנ"ל:

ורבינו הגדול בפ"ח מה' מלכים זה לשונו חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בו. והפרשת דרכים (דף כ' ע"ב) תמה עליו כיון שלדעתו לא הותרו אלו המאכלות האסורות אלא בעת הרעבון וכשלא מצא רק דבר האסור א"כ נסתר קושיית הגמרא כאן שהקשה אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי וכו' הרי דבר טמא לא אשתרי רק בעת הרעבון ור"י בעי על בשר נחירה שהכניסו אם הוא מותר לגמרי כבשר שחוטה ממש שאפילו יש לו מה יאכל יהי מותר באברי ב"נ. והנה הכ"מ כתב דמ"ש רבינו כשירעב ולא מצא מה לאכול אין כוונתו שיהיה מסוכן מחמת רעבון דא"כ מאי אריא חלוצי צבא לכל אדם נמי מותר מפני הסכנה אלא כוונת רבינו כשתאב לאכול ולא שכיח לי היתרא ע"ש בכ"מ. ואני מוסיף לפרש דהיינו שהוא רעב לאותו דבר אפילו יש לפניו מיני מאכלים המותרים אלא שאינם חביבים לו כמו בשר החזיר והוא רעב שאוותה נפשו לבשר חזיר הזה מותר לו ולא אתי לאפוקי שלא תאמר כיון שהתירה לו התורה א"כ אין הפרש בין נבילה לכשרה ואפילו יש לפניו נבילה וכשרה והכשרה חביב לו כמו הנבילה יהיה מותר לו לאכול נבילה קמ"ל הרמב"ם שאינו רשאי למשבק התירא ולאכול איסורא ולדעת רבינו כוונת הפסוק ובתים מלאים כל טוב שהתורה התירה לחלוצי צבא שלא יחסר להם שום טוב ואשר תאוה נפשו הוא הטוב אצלו ומותר לו ומעתה אפילו אם היו לפניו כמה מיני מאכלות המותרים וגם דברים האסורים אפילו אם לעינינו הדברים המותרים טובים ודשנים ושמנים כמו האיסור ואף אם הדברים המותרים טובים ומתוקים יותר מהדבר האסור אעפ"כ אין לחייב את זה שאוכל האיסור באיזה עונש בבית דין כי אולי לו יותר ערב זה האיסור ובדעתו תלוי הדבר ואפילו למ"ד התראת ספק שמי' התראה היינו כשנתברר אח"כ שעכ"פ עבר עבירה אבל בזה אי אפשר לברר איסורו כי מי יודע חשק לבו של זה ואפי' אם יאמר שהאיסור וההיתר שוים אצלו לא ע"פ דבורו יתחייב מלקות והרמב"ם נגד חלוצי צבא עצמם מדבר שאם יודע בנפשו שאינו רעב לזה לא יאכלנו ומעתה ע"פ זה נברר סוגיית הגמ' שלא יוקשה מזה להרמב"ם וסובר הרמב"ם ג"כ כרש"י ולא כדברי הרא"ש מטעם ההוכחה שכתבתי מדלא מספקא לר' ירמיה באברי נבילה שהיו ביד ישראל מן קודם מתן תורה אלא ודאי שאף שהיה מותר עד עתה ניתנה תורה ואסרתו וכן אברי ב"נ שהכניסו מן המדבר לארץ בבואם לארץ ודאי נאסרו מהך קרא דאחר בואם לארץ מן הזבוחה אוכל ולא מן הנחירה אבל ספיקו של רבי ירמיה הוא אף שזה ודאי שמה שינחרו מחדש הוא נבילה וכמ"ש אבר שאינו מכשיר באכילה אינו מוציאו מידי נבילה מ"מ אלו שכבר ננחרו כבר פסק מהם איסור נבילה ודי שיהיו אסורים בעשה שעכ"פ לא נזבחו וחל עליהם איסור שאינה זבוחה או דלמא כיון שחל עליהם איסור שאינה זבוחה ממילא חל לענין איסור אכילה לאו דנבילה וכל עיקר ספיקו דר' ירמיה אם היו חייבים מלקות על איברי ב"נ שהכניסו או לא ועל זה שפיר הקשה אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי ואף שלא הותר רק אם תאבה נפשו לזה יותר מהמותר מ"מ עכ"פ מלקות אי אפשר לחייבו אפילו יש שם דבר המותר וכנ"ל וא"כ למה נ"מ ספיקו של ר' ירמיה:

מחדושי נכד המחבר
עיין מה שכתב רבינו בדיבור הקודם ולדעתי יש ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דאף דמסוגיא דהכא במסכת חולין מוכח דלא כדעת הרמב"ם כמו שהוכיח הגאון בפרשת דרכים הנ"ל מ"מ מסוגיא אחרת מוכח כדעת הרמב"ם:

דהנה במסכת קדושין (דף לז ע"ב) פריך הגמרא בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים היינו דכתיב ויהי ממחרת הפסח ויאכלו מעבר הירדן מתבואת הארץ מעיקרא לא אכלי דאקריבו עומר והדר אכלי אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכלו לאלתר ע"ש ולכאורה יפלא הא למ"ד מושב בכל מקום נמי קשה ניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג להם איסור חדש מ"מ קשה השתא דבר טמא אישתרי להם דכתיב ובתים מלאים כל טוב חדש מבעיא כמו שפריך הגמרא הכא במסכת חולין ובודאי אותה תבואה שאכלו מעבור הארץ היה משלל נכרים דהא היה בתחלת בואם לארץ כשבאו ממדבר ועדיין לא נלכד יריחו ולא היה שהות להם לזרוע ולקצור לעצמם וא"כ מזה מוכח כדעת הרמב"ם ז"ל דדבר אסור לא הותר להם כי אם ע"י הדחק שלא היה להם דבר היתר וא"כ למ"ד מושבות בכל מקום שאתם יושבים אתי שפיר דמעיקרא לא אכלו קודם הקרבת העומר מתבואת הארץ משום איסור חדש אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ואיסור חדש עדיין לא נהג בהם שפיר פריך וניכלו לאלתר דהא היה מותר להם וא"כ כיון דתרי סוגיות במסכת חולין ובמסכת קדושין ע"כ סותרים זה את זה והם סוגיות חלוקות דבמסכת חולין ס"ל דאף שלא ע"י הדחק הותר להם קדלי דחזירי וסוגיא דמסכת קדושין ס"ל דלא הותר להם דבר איסור כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר היתר וא"כ הרמב"ם פסק כסוגיא דמסכת קדושין והכריע כן מסברא דודאי לא נאמר להם להיות שבקו התירא ויאכלו איסור. אמנם אחר העיון עדיין קשה למה לא פריך הש"ס שם גם למ"ד דמושבות בכל מקום כו' וניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג בהם איסור חדש בכל מקום מושבותם מ"מ קשה השתא דבר טמא אשתרי להם איסור חדש מיבעיא ואין לומר דלכך לא אכלו עד יום המחרת הפסח אחר הבאת העומר ולא אכלו מקודם הואיל והיה להם דבר מותר א"כ גם למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה לא פריך די"ל דלא אכלו מקודם לאו משום איסור חדש אלא דלא הוי צריכי כמו שמתרץ הש"ס שם וא"כ ממ"נ קשה אם ידע המקשן שהיה להם לאכול ולא היו צריכין עדיין לתבואות הארץ ונסתפקו ממן שבכליהם א"כ לא מקשי מידי די"ל דלא הוי צריכי ואי היה סבר המקשן שכבר כלה המן שבכליהם א"כ גם למ"ד מישבות בכ"מ שאתם יושבים ג"כ קשה ניכלו לאלתר ונהי שאיסור חדש היה נוהג בהן מ"מ כשלא היה להם דבר לאכול קשה השתא דבר טמא כו' ולמה לא אכלו גם קודם מחרת הפסח:

ולכן נ"ל לתרץ קושית הפ"ד באופן אחר דכיון דהאי איבעיא דר"י באברי נחירה כו' הוא אליבא דר"ע דסבר בשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר קודם שבאו לארץ ולר"ע לשיטתו מוכח דקדלי דחזירי היה מותר להם בז' שכבשו אף אם היה להם דבר היתר. אמנם לרבנן דפליגי על ר"ע במקום אחר יהיה מוכח דס"ל כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר המותר ונקדים לזה מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בפ' מטות למה צוה הקב"ה פרשת געולי נכרים במלחמת מדין ולמה לא צוה להם על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיה קודם מלחמת מדין ומתרץ דסיחון ועוג היו משבע עממין וגבי ז' עממין כתיב ואכלת את שלל אויביך ודרשו רז"ל דאפילו כתלי דחזירי הותר להם ולא היו צריכין הגעלת כלים דכיון דאיסור בעין היה מותר להם מכ"ש בלוע בכלים אבל מלכי מדין לא היו מז' עממין ולא הותר מהם דברים אסורים ושפיר היו צריכין הגעלת כלים ע"ש ברמב"ן [ועיין מ"ש זקני הגאון ז"ל בספר דורש לציון על דברי הרמב"ן הנ"ל] והנה מתירוץ של הרמב"ן ז"ל אנו למדין שלא כדעת הרמב"ם דאי ס"ד דגם משבע עממין לא הותר להם דבר אסור כי אם כשלא היה להם היתר א"כ לא הותר להם איסור משלל של ז' עממין כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם היתר א"כ אכתי קשה למה לא נאמר להם פרשת געולי נכרים במלחמת סיחון ועוג דהא לא הותר להם דבר איסור משלל של ז' עממין כי אם ע"י הדחק והרי היו יכולים להגעיל הכלים:

אמנם י"ל דקושית הרמב"ן מעיקרא ליתא דהא רבנן סברי במסכת פסחים (דף מד ע"ב) דגעולי נכרים חידוש הוא דמדינא הוי שריא בלא הגעלה משום דכל הכלים הם נטל"פ דגם קדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ע"ש בגמרא ומעתה אני אומר כיון דגעולי כלי מדין היה חידוש ואין אנו יודעים מפני מה צוה השם הגעלה זו שוב לא שייך להקשות למה לא נאמר פרשה זו במלחמות סיחון ועוג כיון דמדינא לא צריך הגעלה זו דהוא נטל"פ ומותרים הכלים בלי הגעלה ואפ"ה נאמר להם הפרשה לחידוש ואין אנו יודעים הטעם למה נאסרו כלי מדין ולמה נשתנה אצלם הדין מכל כלי עכו"ם שהם נטל"פ ומותרים ע"כ רק משום גזרת הכתוב לא שייך קושיא בזה למה במלחמת סיחון ועוג היו הכלים מותרים כיון שמדינא כל כלי עכו"ם מותרים ולא נאמר לאסור רק בכלי מדין וזהו חידושו ולפ"ז לרבנן בפסחים דסברי געולי נכרים חידוש הוא אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל אמנם קושית הרמב"ן אזיל אליבא דר"ע דיליף שם טעם כעיקר מגעולי נכרים וסובר דלא אסרה תורה כלי מדין ולא צותה להגעילם רק אלו שהיו ב"י ולא היו נטל"פ ולא מטעם חידוש ושפיר קשה כיון דמדינא צריכים הגעלה למה לא נאמר להם דין הגעלה מקודם במלחמת סיחון ועוג ועיין בספר אור חדש שהביא תירוץ על קושית הרמב"ן בשם א"ז הגאון ז"ל ע"פ מה דאיתא במסכת ע"ז (דף כה ע"א) כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה במלחמות סיחון ועוג והנה בודאי בשעת מלחמה לא בשלו שהיו טרודים במלחמה וכיון שהמלחמה נמשך מעל"ע לכל הפחות כ"ד שעה ע"ש במס' ע"ז א"כ ממילא כל הכלים נעשו אינן ב"י והיו כלם נטל"פ לכך לא הוצרכו הגעלה משא"כ במלחמת מדין שלא נמשכה המלחמה כ"ד שעות והיו להם כלים שאינן ב"י ולכך נאמר להם דין הגעלת כלים במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג, והגאון אור חדש רוצה לתלות תירוץ זה בדין שפלפלו התוספות במסכת ע"ז (דף עו ע"א) בד"ה ב"י אי אמרינן כשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת או משך זמן מעל"ע פוגם ובמחילה מכבוד תורתו של הגאון הנ"ל דבריו אינם מובנים כלל דכל פלפולו של התוספות שם הוא אם לינת לילה פוגם אף שלא שהה מעל"ע אבל מעל"ע שהוא כ"ד שעות זה ודאי פוגם ואם כי ברוב ארצות ישוב הארץ אי אפשר למצוא כ"ד שעות בלא לילה מ"מ בארצות סמוכים לקוטב נמשך היום וכן הלילה כמה חדשים ושם יש מציאת מעל"ע היינו כ"ד שעות בלי לילה אלא בודאי לכ"ע משך הזמן כ"ד שעות גורם לפגום טעם הבלוע בכלים ופלוגתת הפוסקים היא רק אם לינת לילה בלי משך זמן כ"ד שעות ג"כ פוגם ועיין ברא"ש שם שלהי מס' ע"ז וכן במלחמת סיחון שלא שקעה החמה ביום ההוא עכ"פ משך זמן כ"ד שעות היה גורם לעשות טעם בליעת האיסור בכלים לפגם וא"כ יש שפיר מקום לתירוצו של אא"ז הגאון ז"ל דלכך לא נאמר דין געולי כלים במלחמת סיחון ועוג הואיל והכלים היו פגומים. אבל התירוץ בעצמו איננו עומד על יסוד קיים דגם במלחמת סו"ע היו צריכין לבשל בשביל נשים וקטנים והיה ראוי להגיד להם דין הגעלה בשביל הכלים ב"י שנמצאו תוך השלל ושפיר הקשה הרמב"ן אליבא דר"ע דסובר געולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה כי אם כלים ב"י אמאי לא נאמר להם דין הגעלה במלחמת סו"ע וע"כ צריכין אנו לתירוצו של הרמב"ן הואיל ומלחמת סו"ע הי' משבע עממין ואפילו קדלי דחזירא הותר להם בז' שכבשו היתר גמור אף שהיה להם לאכול דבר המותר דלא כדעת הרמב"ם:

היוצא מזה דדין זה של הרמב"ם תליא בפלוגתא דרבנן ור"ע במסכת פסחים הנ"ל אי ג"נ חידוש הוא או לא דלרבנן דסברי ג"נ חידוש הוא א"כ בלאו הכי לא קשה קושית הרמב"ן וממילא אין אנו צריכין לתירוצו של הרמב"ן ושפיר י"ל כדעת הרמב"ם דקדלי דחזירא לא הותר להם בז' שכבשו כי אם מתוך הדחק אם אין להם דבר היתר אבל לר"ע דס"ל ג"נ לאו חידוש הוא דלא אסרה התורה רק קדרה ב"י ומדינא היו כלים במלחמת סו"ע צריכים הגעלה וקשה קושית הרמב"ן ונצטרך לתירוצו כנ"ל וממילא נשמע שלא כדעת הרמב"ם ומעתה מתורץ קושית הפ"ד על הרמב"ם דהאי סוגיא במסכת חולין אזלי אליבא דר"ע דסובר דבשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר ושפיר פריך הגמרא אימת אילימא כו' דר"ע לשיטתו דסובר ג"נ לאו חידוש הוא מוכח מכח קושית הרמב"ן דהותר להם קדלי דחזירי בז' שכבשו אף שלא בשעת הדחק והיה להם היתר גמור בשלל של נכרים אבל לרבנן דס"ל דג"נ חידוש הוא בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל ואין אנו צריכין לתירוצו וי"ל דלא הותר להם מאכלים אסורים בז' שכבשו רק ע"י הדחק א"כ הרמב"ם פסק כרבנן דר"ע ומיושב קושית הפ"ד הנ"ל:

ולפ"ז ניחא ג"כ מה דהקשה רבינו לעיל בדברי רש"י ד"ה שהכניסו לא"י כתב רש"י אליבא דר"ע מהו לאכלן אחר כניסתן לארץ וכו' ולכאורה הוא שפת יתר דפשיטא דאליבא דר"ע קא מבעי דהא ליכא מאן דס"ל דבשר נחירה הותר להם במדבר כי אם ר"ע אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דרש"י רצה ליישב מאי פריך הש"ס אילימא בז' שכבשו השתא כו' דלמא לא הותר להם כי אם ע"י הדחק ואבעיא דר"י קאי אם היה להם דבר אחר לאכול כקושית הפ"ד הנ"ל ולכן כתב רש"י אליבא דר"ע ור"ע לשיטתו סובר ג"נ לאו חידוש הוא וא"כ קשה קושית הרמב"ן וצריך לומר כתירוצו דסו"ע היו מז' עממין והותר שללם אפילו אם היה להם דבר המותר ושפיר פריך הגמרא מכדי דבר טמא כו'. אולם בעצם הדבר קשה על הרמב"ם מנ"ל דרבנן פליגי בסברא זו על ר"ע ולהרבות בפלוגתא דלמא גם רבנן ס"ל כר"ע ולא פליגי כי אם בהא מלתא דלרבנן אפילו קדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא וגעולי מדין חידוש הוא ור"ע סובר לא אסרה תורה רק קדרה ב"י וג"נ לאו חידוש הוא אבל בזה דאם היה להם דבר המותר מודים רבנן לר"ע ומנ"ל להרמב"ם להמציא עוד פלוגתא בין רבנן לר"ע:

ונלע"ד לומר דמהאי סוגיא גופא מאיבעיא דר"י מוכח דס"ל לרבנן כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק לפי מה שהקשה רבינו לעיל [ועיין נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' סג] דלמה קא מיבעי ר"י באברי בשר נחירה כו' שהוא רק אליבא דר"ע ולמה לא מיבעי אליבא דכ"ע דעיקר ספיקא בדבר המותר שנתחדש בו איסור אם מה שנשאר בידו קודם שנאסר אסור לו ג"כ או לא ועיין ברא"ש בסוגיא זו שכתב שיש נפקותא בזה גם לדידן כגון שאסרו הב"ד איזה דבר והיה בידו מאותו המין מקודם שנאסר וקא בעי אם המאכלים אלו שהיו אצלו מקודם מ"ת אסורים ג"כ או לא. ועוד הקשה זקני הגאון ז"ל בספר דורש לציון (דף מ ע"א ודף סו) מסוגיא דמס' יבמות דדריש ריב"ח מדכתיב גבי יבמה ולקחה יתירא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה מזה נפשט בעיא דר"י לקולא דאי ס"ד דדבר המותר עד עכשיו לא נאסרה החתיכה שהיה אוכל ממנה עד שעת האיסור א"כ ל"ל קרא ולקחה מלמד שמגרשה כו' הא כיון דקודם גירושין היתה מותרת לו לכל הביאות אף אחר ביאה ראשונה איך ס"ד לאסרה עליו אחר גירושין הא אותה חתיכה דהיינו היבמה היתה מותרת לו עד עתה וא"א שתחזור איסורה משום אשת אח עכשיו ע"י הגירושין ע"ש. אמנם לדברי הנ"ב הנ"ל שהוכיח מדברי הרא"ש שכתב מזמן ידוע ואילך דסבירא ליה דלא מספקא ליה לר"י אלא במה דדמי לאברי נחירה שאלו לא נאסרו במדבר לר"ע וילפי לה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת כמו שפי' רש"י שם בדברי ר"ע שאמר מתחלה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם פירש"י הותר להם כו' מהאי קרא נפקא דכתיב כי ירחק כו' מכלל דעד עתה לא נצטוו על הזביחה והאי קרא במדבר נאמר להם להזהיר להם על הזביחה רק שלא יתחיל האיסור רק אחר שיכנסו לארץ אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף בזה לא קא מיבעי ליה לר"י ולכך נקט הרא"ש הנפקותא במה שאדם אוסר על עצמו מזמן ידוע ואילך שהוא דומיא דבשר נחירה דג"כ לא התחיל האיסור רק אחר בואם לארץ אבל בדבר שמתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מקודם או מה שיבוא לו אח"כ ע"ש בנ"ב שהאריך בזה. ולפ"ז לא קשה קושיא הנ"ל דבשעת מ"ת נאסרו להם האיסורים תיכף וכן מה שצריך ביבמה קרא להתיר שמגרשה בגט ומחזירה אינו דומה כלל ואין לו ענין לבעיא דר"י בב"נ דתכף כשמגרשה נאסרה ואין הפסק בזמן משעת הגירושין. אך עדיין קשה למה לא נקט ר"י האיבעיא אליבא דכ"ע והיינו בקדלי דחזירי שהיה בידם בז' שכבשו וז' שחלקו והאיסור התחיל אחר שכלו אותן י"ד שנים דזה הוה ממש כמו ב"נ שהכניסו לארץ מזה מוכח דר"י סובר דהא דאמרינן דשלל של נכרים אשתרו להו אף שלא מתוך הדחק זהו דוקא לר"ע דסבר געולי נכרים חידוש הוא וקשה קושית הרמב"ן וצריכין אנו לתירוצו ע"כ צ"ל דס"ל לר"ע דדבר טמא אשתרו להו בז' שכבשו וז' שחלקו היתר גמור אף שהיה להם דבר המותר כנ"ל אבל לרבנן דס"ל ג"נ חידוש בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ממילא אוקמינא רבנן מסברא דלא הותר להם שלל נכרים רק אם לא היה להם דבר המותר ועדיין היה שם איסור על אותו שלל ומהיכי תיתי נימא שיהיה מותר אחר ז' שכבשו כיון שלא היה להם היתר ברור מעולם ובודאי נאסר להם אף אם היה להם היתר וא"כ גם בכי גונא לא היה קאי האיבעיא כי אם אליבא דר"ע:

היוצא מזה דמר"י דנקט האיבעיא בב"נ ולא בדבר טמא אליבא דכ"ע שנשאר להם מז' שחלקו מוכח דס"ל אליבא דרבנן דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק א"כ פסק הרמב"ם כרבנן ודוק היטב:

שם תוס' ד"ה וכל שכן וכו' וקשה וכו' אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות עכ"ל. ואני תמה על דבריהם דהרי רבי ישמעאל קאמר שמשנכנסו לארץ הותרו להם בשר תאוה וע"ז קאמר כאן דאשתרו דהוו מרחקי ממשכן והרי זה משנה ערוכה בפרק בתרא דזבחים דתכף משבאו לגלגל הותרו הבמות כל י"ד שנים שכבשו ושחלקו ולמה הותר להם בשר תאוה והרי הוו מקרבי טפי שהותרו הבמות ור' ישמעאל תכף בכניסתן לארץ קאמר שהותר בשר תאוה אלא ודאי סובר ר' ישמעאל דכל זמן שהיה אפשר להקריב במשכן שם הקרבנות חביבים ביותר אסר להם בשר תאוה כדי שיקרבו במשכן אבל בשעת היתר הבמות אף שהותר להם להקריב בבמות מ"מ אין הקרבנות הנקרבים שם חביבים כל כך לאסור בשבילם לאכול בשר תאוה לכך תכף כשנכנסו לארץ כיון דארחיקו להו מן המשכן אף שהיו יכולים להקריב בבמות הותר להם בשר תאוה ושפיר קאמר דכ"ש השתא דארחיקו להו טפי. והוכחה לסברא הנ"ל שהרי גם במדבר לר' ישמעאל לא נאסר להם בשר תאוה רק בשנה שניה אחר שהוקם המשכן אבל קודם שהוקם המשכן היה מותר בשר תאוה וכדמשמע מפירש"י בד"ה נאסר להם בשר תאוה שהביא רש"י קרא דאל פתח אוהל מועד וכו' ובינותי בספרים וראיתי להרמב"ן בפרשה ראה בפסוק כי ירחיב וגו' שכתב וז"ל אבל כאן אמר כאשר דבר והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה וכו' א"כ נראה דעת הרמב"ן שבאמת לא הותר בשר תאוה כי אם אחר י"ד שנים. ואמנם לשון הגמרא משנכנסו לארץ הותר משמע תכף משנכנסו ותדע שהרי בבעיא דר' ירמי' קאמר אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' והיינו תכף כשנכנסו שהרי קאמר על זה אימת אילימא בשבע שכבשו וכו' וא"כ כשם שבדברי ר"ע דקאמר לענין בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם היינו תכף בכניסתן הה"ד בדברי רבי ישמעאל דקאמר משנכנסו לארץ הותר להם היינו נמי תכף בכניסתן:

בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה וכו'. עמ"ש הרא"ש בפסקיו שהקשה על רש"י שכתב דרוש וקבל שכר דדוקא למסבר קראי וכו' והרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים סדר תצא כתב דה"נ לאסבורי קראי וכו' ועוד הקשה מסוגיין לדעת הרמב"ם פ"ח דמלכים. ואני בעניי בספרי הקטן ראש דוד דף קנ"א הבאתי תשובת הרדב"ז כ"י בזה ויישבתי דברי הרא"ש ע"ש גם עיין בספרי הקטן הנזכר דף יו"ד אשר שם רמזתי והזכרתי דברי האחרונים דשקלי וטרו בזה ועמ"ש עוד בזה בהגהות הרמב"ם ובקונטריס כסא דוד בס"ד:

וכל שכן השתא. כשגלו: לאסור להם בשר נחירה. כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו': שבתחלה. במדבר: הותר להם בשר נחירה. מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה: ועכשיו שגלו. רב יוסף קאמר ליה: בשר תאוה לא איתסר כלל. וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע''ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ''ב (לקמן דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי' מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו: בשר נחירה לא אישתרי כלל. הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום: ושחט. אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר: ונתנבלה. כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה: והנוחר. מדעת ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה: והמעקר. סימנין ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל: פטור מלכסות. דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.): אלא לר' עקיבא. על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי: אך כאשר יאכל. עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ שאע''פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת אלא לר' ישמעאל כו': כי אסר רחמנא. בשר תאוה במדבר: שהכניסו ישראל. אליבא דר' עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע''פ שכבר עבר: כתלי דחזירי. חזירים יבשים שקורין בקינ''ש: ובתים מלאים כל טוב וגו'. סיפיה דקרא ואכלת ושבעת: אלא לאחר מכאן. דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו' שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:): שלל של עובדי כוכבים. כדכתיב (שם ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך: שנית הכל שוחטין. ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן הכל טעונים שחיטה ואפי' עוף: ולעולם שוחטין. נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע''פ שגלו לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה: וכי תימא בין בצור כו'. דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין: אלא אמר רבא. כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני': חדא לכותי וחדא למומר. כדאמרן בריש פירקין (דף ג.): בין בלילה. כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (לעיל דף יג:): בין בראש הגג. ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט: בין בראש הספינה. ואע''ג דתנן לקמן (דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך: פגם ושדר פגם ושדר. עשה בסכין פגימות הרבה שאינן דומות זו לזו ושדר לא''י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה כן עשה פעמים ושלש: שלחו ליה. סימן זה יהא לך בפגימות: כמגירה שנינו. שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש וכשאתה בודק מראשה לסופה צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה:

וכל שכן השתא דארחיקו להו טובא. לספרים דגרסי באלו הן הלוקין (מכות דף יט.) לעולם לא קידשה לעתיד לבא אם כן לר' ישמעאל הותרו הבמות וקשה דאם כן מאי קאמר הכא לר' ישמעאל דארחיקו להו טפי אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות: רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. תימה מנא ליה הא דלמא מר. אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי''ל אי לרבי עקיבא מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעיא שחיטה כדמשמע בסמוך ואי בצבי ואיל הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן כדכתיב כי ירחק ממך וזבחת מבקרך ומצאנך מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה ומיהו קשה דהוה ליה לאוקומי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה: כי אישתרי שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי. לא גרסינן או דלמא לא שנא דהלשון היה משמע שהיה מסתפק אי אישתרי כתלי דחזירי דידהו אי לא וזה אינו דמתחלה לא נסתפק מכתלי דחזירי דידהו או במה שנחרו כשבאו אלא במה שנחרו במדבר בהיתר והש''ס הקשה לו דאפי' דבר טמא אשתרי להו כלומר דאפילו לנחור בתחלה הם מותרים כל שכן מה שנחרו קודם ומשני דלמא שלל של עובדי כוכבים אישתרי להו ולא דידהו ולכך אסור לנחור והשתא שפיר מיבעיא לן במה שנחרו בהיתר.:

דף יז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד