חולין טז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

בעי רבא: דבר שהיה תלוש ולבסוף חיברו לקרקע, לענין שחיטה, מאי?האם השחיטה שנעשתה על ידו פסולה כדין שחיטה שנעשתה על ידי דבר שמחובר לקרקע [לדעת האומר שמחובר פוסל בשחיטה] או דלמא נחשב הוא כדבר תלוש וכשרה השחיטה בו.

תא שמע מהא דתניא: היה צור אבן חדה יוצא מן הכותל, או שהיה קנה עולה מאליו, שלא נטעו אדם אלא צמח מאליו, ושחט בו - שחיטתו פסולה. וכותל שממנו יוצא הצור הוא דבר התלוש ולבסוף חיברו הרי שתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר ופסולה השחיטה שנעשתה על ידו.

ודחינן: הכא במאי עסקינן: בכתל מערה, שמחובר מעיקרו הוא. אבל כותל רגיל, שהוא תלוש ולבסוף חיברו, אפשר שדינו כתלוש.

דיקא נמי שאכן בכותל מערה מדברת הברייתא: דקתני "היה צור יוצא מן הכותל" דומיא ד"קנה עולה מאליו". כשם שהקנה הצומח מאליו מחובר מעיקרו הוא, אף הכותל מיירי בכותל המחובר מעיקרו, דהיינו כותל מערה, שמע מינה.

תא שמע מהא דדתניא: נעץ סכין בתוך הכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה!

הרי שאף על פי שהסכין מחובר הוא עכשיו לכותל, מכל מקום, כשרה השחיטה בו משום שהיה מקודם תלוש. ומוכח דתלוש ולבסוף חיברו נחשב כתלוש.

ודחינן: שאני סכין, דלא מבטל ליה. אינו מתכוין להשאיר אותו תמיד בתוך הכותל, הלכך אינו נחשב כמחובר. אבל בתלוש שחיברו ומתכוין להשאירו כך לצמיתות, יש לומר שדינו כמחובר.

תא שמע מהא דתניא: שחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה! ובסוגיא לעיל [טו ב] העמדנו שכאן מדובר בתלוש ולבסוף חיברו ולכן השחיטה כשרה בו.

ודחינן: דלמא פרושי קא מפרש לה שהברייתא עצמה מפרשת בהמשך באיזו מחובר לקרקע מדובר. שהרי לאחר מכן נאמר בברייתא דין דנעץ סכין בכותל והכי קאמרה הברייתא: מאי מחובר לקרקע שאמרנו שכשרה השחיטה בו? סכין הנעוץ בכותל, משום דלא מבטל ליה. אבל מחובר שביטלו לקרקע הרי הוא כמחובר אפילו אם היה תלוש מתחילה, ופסולה השחיטה בו.

אמר מר: נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה.

אמר רב ענן אמר שמואל: לא שנו שהשחיטה כשרה על ידי סכין הנעוץ בכותל, אלא שהסכין נמצא למעלה על צואר הבהמה, וצואר הבהמה הוא למטה מתחת לסכין, והשוחט מוליך ומביא את צואר הבהמה מתחת לסכין הנעוץ בכותל.

אבל, אם הסכין הוא למטה וצואר הבהמה נמצא למעלה על הסכין, פסולה השחיטה משום דחיישינן שמא בגלל כובד הצואר על הסכין ידרוס את הסימנים, דהיינו שהצואר יחתך בבת אחת לפני שיספיק השוחט להוליך ולהביא את הצואר על הסכין שעל ידי כן נפסלת השחיטה משום "דרסה".

ומקשינן: והא קתני בברייתא שהובאה לעיל [טו ב] בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למטה וצואר הבהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה! ומשמע לכאורה, כי מה שנאמר בסיפא בין שהסכין למטה, אמור על שני האופנים שכתובים לפני כן ברישא, דהיינו, שבין בתלוש ובין במחובר, בכל אחד משניהם כשר, בין בסכין למטה ובין בסכין למעלה. וקשיא לרב ענן שפוסל במחובר אם הסכין למטה?

ומתרצינן: אמר רב זביד: לא כך הוא פירוש הברייתא, אלא לצדדין קתני, היינו, שכל אחד מהאופנים של הסיפא, כשר באופן אחר של הרישא.

והכי קאמר התנא בברייתא: סכין למטה וצואר בהמה למעלה, כשר רק בסכין תלוש, שאז אין לחשוש לדרסה כיון שהשוחט יכול לאחוז בסכין מלמטה, ומוליך ומביא אותה בצואר הבהמה התלוי באויר, והצואר אינו מכביד על הסכין.

אבל במחובר לא כשר בסכין למטה, שמא ידרוס, והיינו כרב ענן.

ואם הסכין למעלה וצואר בהמה למטה, כשר אף במחובר.

רב פפא אמר: לעולם הברייתא כפשוטה, שהסיפא מדברת בשני האופנים של הרישא, ולפי זה כשרה השחיטה במחובר אפילו אם הסכין למטה וצואר בהמה למעלה. ומכל מקום, לא יקשה לרב ענן משום שהברייתא מדברת בעופא, דקליל בשחיטת עוף [ובהמה דקתני בברייתא הוא לאו דוקא], שהוא קל ואין בו חשש שמא יכביד הצואר על הסכין ותיפסל השחיטה משום "דרסה", לכן כשר בו גם אם הסכין למטה. ואילו רב ענן מדבר בבהמה, שיש לחשוש בה שמא יכביד צוארה על הסכין ולכן הוא פוסל כשהסכין למטה.

אמר רב חסדא אמר רב יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה, צלע של קנה החתוך לארכו:

אין שוחטין בה - לפי שהקנה כשחותכים בו על ידי שלוחצים עליו הוא מפריש מתוכו קיסמין דקים והם עלולים לנקב את הסימנים שבצואר הבהמה.

ואין מלין בה - שהקיסמין עלולים לנקב את הגיד.

ואין מחתכין בה בשר.

ואין מחצצין מנקים בה שנים, שהקסמין עלולים לחדור לבשר ולנקב את הבשר שבין השינים.

ואין מקנחים בה, שלא ינקבו הקיסמין את המעיים.

ומקשינן: קתני אין שוחטין בה, והתניא: בכל שוחטין, בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה?

ומתרצינן: אמר רב פפא: ברייתא זו שמתרת לשחוט בקרומית של קנה, מדברת בסימונא דאגמא קנה הגדל באגמי מים שאינו מפריש קיסמין.

עוד שנינו: ואין מחתכין בה בשר.

רב פפא היה מחתך בה קרבי דגים משום דזיגי צלולים הם ואם יכנס בהם קיסם הוא נראה לעין.

רבה בר רב הונא היה מחתך בה עופא משום דרכיך, שהבשר הוא רך ואין צורך ללחוץ על הקנה בשעת החיתוך ובאופן כזה אינו מפריש קיסמין.

עוד שנינו: ואין מקנחין בה.

ומקשינן: למה צריך לאסור הקינוח בקנה משום חשש קיסמין? תיפוק ליה שהוא אסור משום דאמר מר: המקנח בדבר שהאור האש שולטת בו, שבכחה לשרפו, שיניו, שיני הפה והשינים של המעי התחתון, נושרות! והרי הקנה הוא דבר שהאור שולט בו?

ומתרצינן: אמר רב פפא: קינוח פי מכה קאמרינן שאסור, משום חשש קיסמין שלא ינקבו את המכה.

שנינו במשנה: הכל שוחטין ולעולם שוחטין.

ומבארינן: "הכל שוחטין" כך פירושו: הכל בשחיטה. כלומר, את הכל צריך לשחוט, ואפילו עוף שאינו כתוב בתורה במפורש, שהרי נאמר רק "וזבחת מבקרך ומצאנך". ^[124]

והא דקתני במשנה "לעולם שוחטין", דהיינו שלעולם מותר לשחוט על מנת לאכול מהבשר.

ודנה הגמרא: מאן הוא התנא ששנה זאת? כלומר מי הוא התנא שלשיטתו יש כאן חידוש שהרי לכאורה הדבר פשוט.

ומתרצינן: אמר רבה: רבי ישמעאל היא, דתניא: כתיב "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר. וזבחת מבקרך ומצאנך".

רבי ישמעאל אומר: לא בא הכתוב הזה אלא להתיר להם כשיבאו לארץ ישראל, אכילת בשר תאוה. כלומר, בשר חולין מבלי שיקריב קודם את הבהמה לקרבן שלמים.

שבתחילה כשהיו במדבר נאסר להם בשר תאוה, אלא כל מי שרצה לאכול בשר היה יכול לאוכלו רק על ידי שהביא בהמה למשכן, והקריב אותה לקרבן שלמים, והיה אוכל מבשרה אחר זריקת הדם והקטר החלבים כדין שלמים שנאכלים לבעלים. ואם היה שוחט בהמה שאינה קרבן מחוץ למשכן היה עובר על מה שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו ... ונכרת האיש ההוא". ^[125] ועכשיו, משנכנסו לארץ, הותר להם מן המקרא הזה לאכול בשר תאוה על ידי שחיטה בלבד.

ומסיק רבה בביאור משנתנו אליבא דרבי ישמעאל: ועכשיו שגלו מארץ ישראל יכול יחזרו לאיסורן הראשון כפי שהיה קודם שבאו לארץ ישראל ולא יהיו מותרים לשחוט בהמה של חולין? לכך שנינו במשנתנו "לעולם שוחטין" שאפילו לאחר שגלו מותר לשחוט בהמת חולין ולאכול בשרה.

מתקיף לה רב יוסף: אם כן שהמשנה לא באה ללמדנו חידוש בהלכות שחיטה אלא להתיר אכילת בשר חולין בחוץ לארץ האי "לעולם שוחטין" דקתני במשנה אינו מדויק. שהרי "לעולם שוחטין ואוכלין" מבעי ליה למיתני, שהרי עיקר החידוש הוא בזה שמותר באכילה?

ועוד קשה. איך היינו יכולים לטעות ולומר שיאסר לשחוט בהמת חולין לאחר שגלו. והרי אדרבה, מעיקרא כשהיו במדבר מאי טעמא איתסר בהמה של חולין? משום דהוו מקרבי למשכן והיו יכולים בקלות להביא כל אחד בהמתו למשכן להקריבה לשלמים ולאכול בשרה. ולבסוף שנכנסו לארץ ישראל מאי טעמא אישתרו לשחוט בהמה מבלי להביאה לקרבן? משום דהוו מרחקי ממשכן שהארץ היא רחבת ידים והיה קשה לרחוקים לבא למשכן או לירושלים בכל עת שירצו לאכול בשר על מנת להקריב שם קרבן.

הערות

^[124] ואין לפרש "הכל שוחטין" כפשוטו שכל אחד מותר לו לשחוט שזה כבר למדנו מ"הכל שוחטין" דתחילת הפרק.

^[125] עיין תוס'

תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי [מה דינו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו בברייתא: היה צור יוצא מן הכותל, או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בו — שחיטתו פסולה. והרי הכותל עצמו הוא תלוש ולבסוף חיברו, שנעשה מאבנים שנחצבו ("נתלשו")!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בכותל מערה, סלע שזיז חד יוצא ממנו, והרי זה מחובר מעיקרו. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון הברייתא, דקתני [שהרי הוא שונה] צור דומיא [בדומה] לקנה שעולה מאליו, שצומח מן הקרקע. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, ואין מכאן ראיה.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו באותה ברייתא: נעץ סכין בכותל ושחט בה — שחיטתו כשרה, הרי שסכין שהיא תלושה וחיברה — כשרה לשחיטה! ודוחים: שאני [שונה] סכין, דלא מבטל ליה [שאינו מבטל אותה] לגבי הכותל, שאין אדם מתכוון לעשותה חלק מן הכותל, ולכן הרי זה כשוחט בתלוש.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם מתחילה: במחובר לקרקע — שחיטתו כשרה, ובהכרח הכוונה היא לתלוש ולבסוף חיברו, שהרי בהמשך הברייתא שנינו שאם שחט בצור היוצא מן הכותל שחיטתו פסולה! ודוחים: דלמא [שמא] אין הלכה זו עומדת לעצמה, אלא מה שהוא שונה מיד לאחר מכן: נעץ סכין בכותל ושחט בה, פרושי קא מפרש לה [פירוש הוא שמפרש] אותה: מאי [מה פירוש] במחובר לקרקע — בסכין, דלא מבטל ליה [שאינו מבטל אותה] לכותל, אבל אם נעץ בה צור וכדומה, ושחט בו — שחיטתו פסולה. ולא נפתרה, איפוא, שאלתו של רבא.

א ודנים במה שאמר מר [החכם] בברייתא: נעץ סכין בכותל ושחט בה — שחיטתו כשרה. אמר רב ענן אמר שמואל: לא שנו אלא שהסכין נמצאת למעלה וצואר בהמה למטה, והוא מגביה את הצואר ומוליך ומביא אותו על להב הסכין, אבל כשה סכין למטה וצואר בהמה למעלה — אין זו שחיטה כשרה, כי חיישינן [חוששים אנו] שמא ידרוס, שהסימנים ייחתכו בגלל כובדה של הבהמה, ולא בדרך הולכה והבאה, ושחיטה פסולה היא.

ומקשים: והא קתני [והרי הוא שונה] בברייתא במפורש: בכל שוחטין, בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה!

אמר רב זביד, לצדדין קתני [הוא שונה] הלכה זו, במקביל לשתי האפשרויות ששנה מתחילה, בתלוש ובמחובר; מה שהוא שונה סכין למטה וצואר בהמה למעלה — הוא דווקא בתלוש, שנוטל סכין בידו ושוחט, ומה שהוא שונה סכין למעלה וצואר בהמה למטה — הוא במחובר. רב פפא אמר הסבר אחר: מה ששנינו ששוחטין אפילו במחובר כשהסכין למטה, הוא בעופא דקליל [בעוף, שהוא קל], ואין חשש ללחץ עד שיגרום לדריסה.

ב אמר רב חסדא אמר ר' יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה], חמשה דברים נאמרו בקרומית (קליפה) של קנה, שהיא חדה, ואנשים משתמשים בה לחיתוך: אין שוחטין בה, מפני שבשעת החיתוך קיסמים נפרדים ממנה וננעצים בקנה ובוושט ופוגמים את השחיטה. ולכן גם אין מלין בה, מחשש סכנה. ואין מחתכין בה בשר שמא יינעצו בתוכו חתיכות קטנות ויבוא לידי סכנה. ואין מחצצין בה שינים, שמא ייפצע בה. ואין מקנחים בה לאחר עשיית צרכים.

ודנים בדבר. על מה שנאמר: אין שוחטין בה, תוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא מפורשת], בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה! אמר רב פפא: שם מדובר בצמח הקרוי סימונא דאגמא [קנה של אגם], שכשהוא מתייבש הריהו מתקשה ואינו נפגם.

ועל מה שנאמר: ואין מחתכין בה בשר, מסופר שרב פפא היה מחתך בה קרבי דגים, מפני דזיגי [שהם שקופים], ואפשר לראות אם נשארו בהם קיסמים. רבה בר רב הונא היה מחתך בה עופא דרכיך [עוף, שבשרו רך], ואין חשש שתיפגם הקרומית ויצאו ממנה קיסמים.

ועל מה שנאמר: ואין מקנחין בה, שואלים: תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו משום שאמר מר [החכם]: המקנח בכל דבר שהאור (האש) שולטת בו, כלומר, דבר שמתלקח בקלות — שיניו (שבאזור פי הטבעת) נושרות! אמר רב פפא: לא בקינוח לאחר עשיית צרכים מדובר, אלא לקינוח פי מכה [פצע] מן הדם או מלכלוך קאמרינן [אומרים אנו].

ג שנינו במשנה: הכל שוחטין, ולעולם שוחטין. ומבארים: מה שנאמר הכל שוחטין כוונתו: הכל דינו בשחיטה, ואפילו עוף.

ועל מה ששנינו: לעולם שוחטין, שואלים: מאן תנא [מיהו התנא] שלשיטתו נאמר דבר זה? אמר רבה: שיטת רבי ישמעאל היא. דתניא [ששנויה ברייתא] על הפסוק: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ), ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם שחיטה ואכילה של בשר תאוה, כלומר, בשר חולין.

שבתחלה, כשהיו ישראל במדבר והוקם המשכן, נאסר להם בשר תאוה, ומי שרצה לאכול בשר צריך היה לשחוט את הבהמה כקרבן בחצר המשכן, ואינו אוכלו אלא לאחר שהכהנים זורקים מדמו ומקריבים את אימוריו על המזבח. משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, והיו רשאים לשחוט ולאכול בכל מקום.

והוסיף רבה: ועכשיו שגלו מן הארץ יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין בשר חולין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: האי [זה] הביטוי "לעולם שוחטין" אינו מתאים לפירוש זה, אלא לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי עיקר ההיתר הוא האכילה, ולא השחיטה! ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר [מתחילה, במדבר, מה טעם נאסר] עליהם בשר תאוה — משום דהוו מקרבי [שהיו קרובים] למשכן, ויכולים היו לאכול בשר כקרבן, כסמוכים על שולחנו של מקום, ולבסוף כשנכנסו לארץ מאי טעמא אישתרו [מה טעם הותרו] — משום דהוו מרחקי [שהיו רחוקים] מהמשכן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In the case of a blade that was detached and ultimately one attached it, with regard to slaughter, what is the halakha?

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid. Since the wall itself was made from stones that were detached and subsequently reattached, the slaughter is not valid.

The Gemara rejects that proof: What are we dealing with here? We are dealing with the case of the wall of a cave that was always attached. The language of the baraita is also precise in support of that explanation, as the tanna teaches the case of the flint emerging from a wall juxtaposed to, and therefore similar to, the case of a reed arising from the ground on its own, which was also always attached. The Gemara affirms: Indeed, learn from it that this is the case.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. The knife was detached and then reattached, and the slaughter is valid. The Gemara rejects the proof: The reason that the slaughter is valid is that a knife is different, as he does not subsume it to the wall.

The Gemara suggests: Come and hear proof from an earlier point in that baraita: If one slaughtered with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid. This is a case where it was detached and then attached, as later in the baraita a case is cited when the blade was always attached and the slaughter is not valid. The Gemara rejects the proof: Perhaps the phrase that follows in the baraita: If one embedded a knife in a wall, is explaining the previous case. And accordingly, what is the meaning of attached to the ground? It is in the case of a knife, as he does not subsume it to the wall. But if he embedded a flint in a wall and slaughtered with it, his slaughter would be valid. Therefore, there is no proof from this baraita.

§ The Master said in the baraita: If one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. Rav Anan says that Shmuel says: The tanna taught this halakha only in a case where the knife is above and the animal’s neck is below, and he raises the animal’s head and draws it back and forth on the blade. But in a case where the knife is below and the animal’s neck is above, the slaughter is not valid because we are concerned lest he press the knife, due to the weight of the animal, thereby cutting the simanim without drawing the knife back and forth, which invalidates the slaughter.

The Gemara asks: But isn’t it taught explicitly in the baraita: With any item that cuts, one may slaughter, whether with a blade that is attached to the ground or with a blade that is detached from the ground; whether the knife is below and the neck of the animal is above or the knife is above and the neck of the animal is below?

Rav Zevid said: The baraita is taught disjunctively: In the case where the knife is below and the neck of the animal is above, the slaughter is valid when the blade is detached. In the case where the knife is above and the neck of the animal is below, the slaughter is valid even when the blade is attached. Rav Pappa said: The baraita that teaches that one may slaughter even when the attached knife is below is referring to slaughter of a bird, which is light, and there is no concern that the weight of the bird will cause the slaughterer to press the bird’s neck onto the knife.

§ Rav Ḥisda says that Rabbi Yitzḥak says, and some say it was taught in a baraita: Five matters were said with regard to the stalk of a reed, which is used for cutting due to its sharpness. One may neither slaughter with it, due to the concern that splinters will be separated and become embedded in the simanim, invalidating the slaughter; nor circumcise with it for the same reason, due to the potential danger; nor cut meat with it, lest splinters become embedded in the meat and endanger one who eats it; nor pick one’s teeth with it, lest he wound himself; nor wipe with it after relieving oneself.

The baraita teaches: One may neither slaughter with it. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: With any sharp object one may slaughter an animal, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed? Rav Pappa said: There, the reference is to a specific type of reed that grows in a marsh, which becomes a smooth, hard surface when it dries.

The baraita teaches: Nor cut meat with it. Rav Pappa cuts with the stalk of a reed the innards of fish, which are transparent, such that any splinters would be obvious. Rabba bar Rav Huna cuts with it the meat of a bird, which is soft and will not cause the stalk of the reed to splinter.

The baraita teaches: Nor wipe with it after relieving oneself. The Gemara objects: Derive that one may not wipe with it because the Master said: One who wipes with an object that is flammable, his lower teeth, i.e., the rectum that holds the intestines in place, fall out. Rav Pappa said in explanation: The reference in the baraita is not to wiping after relieving oneself. Rather, we are speaking with regard to wiping the blood or dirt from the opening of a wound.

§ The mishna teaches: All slaughter [hakkol shoḥatin] and one may always slaughter. The Gemara interprets the phrase: All slaughter [hakkol shoḥatin], to mean all animals are included in the mitzva of slaughter, and even a bird.

With regard to the statement: One may always slaughter, who is the tanna who taught this halakha? Rabba said: It is Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When the Lord your God shall expand your border, as He has promised you, and you shall say: I will eat flesh…you may eat flesh with all the desire of your soul” (Deuteronomy 12:20), Rabbi Yishmael says: The verse comes only to permit consumption of the non-sacrificial meat of desire to the Jewish people.

As, at the outset, the meat of desire was forbidden to them, and anyone who wanted to eat meat would sacrifice the animal as an offering. After the priest sprinkled the blood, it was permitted for one to eat the meat. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of desire was permitted for them, and they could slaughter and eat meat wherever they chose.

Rabba added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that they return to their initial prohibition? Therefore, we learned in the mishna: One may always slaughter non-sacrificial meat.

Rav Yosef objects to this. If so, this phrase: One may always slaughter, is inappropriate; the tanna should have taught: One may always slaughter and eat, as the matter of permission primarily relates to eating the meat, not to slaughtering the animal. And furthermore, initially, what is the reason that the meat of desire was forbidden? It was because in the wilderness, they were proximate to the Tabernacle and could partake of sacrificial meat from the table of God. And ultimately, what is the reason that the meat of desire was permitted? The reason was that in Eretz Yisrael they were distant from the Tabernacle.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש היה צור יוצא מן הכותל. כלומר דמשמע בתלוש ולבסוף חיברו (הכא לאו ואין סכנה):

בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות. כלומר (שיני) דכרכשא אתלת שיני קאי:

אמר רב פפא קינוח פי מכה קא אמרי' דאין מקנחין:

שבתחילה נאסר להן בשר תאוה כלומר במשכן כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' דדינן להקריב אימורין מכל הבהמה ששוחט לצורכו שאם תאוה לאכול בשר אינו יכול לאכול עד שיקרי' אימורין משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה בלא אימורין וכו':

שאני סכין דלא מבטיל ליה כלומר הוא לא הניח לעולם סכינו בכותל וחשיב כתלוש אלא במקום דמבטל עדיין לא ידעינן אי כתלוש אי כמחובר:

ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשרה כלומר במחובר מעיקרו:

דילמא פרושא וכו' והוא תלוש ועדין א' אני דלא ידעינן וכו':

והתניא בין שהסכין מחובר לקרקע הוא רישא ונעץ סכין בכותל זו סיפא:

הכי גרסי' גופא נעץ סכין בכותל וכו' והתניא בין שהסכין למטה וכו' דשפיר שחיטה היא:

אמר רב זביד לצדדין קתני כלומר לחלקים קתני כלומר סכין למטה וצואר בהמה וכו' בתלוש ושחיט' שפיר:

סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר דשפיר שחיטה היא. רב פפא אמר בעופא דקליל מה דאמרינן בין שהצואר בהמה וכו' ובין שצואר בהמה למעלה וסכין בהמה למטה. בעופא דקליל שקל הוא להחזירו בכל עניינים שהוא רוצה. כי תניא ההיא בסימונא דאגמא כלומר ברוחב עלה שגדל באגמא כלומר דדומה כמו לשקא בלע"ז:

דזיגי כלומר צלולים הם כלומר שהוא יכול למיחזי אם נשתייר בו כלום ואם לאו ואין בו סכנה:

בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות וכו'. אינו אומר בדבר שהאור שורף שכל דבר האור שורף אלא דבר שבמהרה האור שורפו כגון קרומית של קנה יבש. (שיניו נושרות שיני דכרכשתא דהאי כרכשתא אתלת שיני קאי. אמר רב פפא קינוח פי מכה קאמרי' כלומר דאין מקנחין:

שמתחלה נאסר להם בשר תאוה. פירש"י ז"ל שלא הותרו אלא להביא שלמים ולאכול דכתיב ואל פתח אהל מועד וכו' ולרע"ק דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל קרא בשלמים כתיב אבל בחולין שרי.
וי"מ דההוא ודאי בקדשים איירי לכ"ע דהיינו שחוטי חוץ ומצוה הנוהגת לדורות היא והכי מידריש בת"כ ובכל מקום וליכא דפליג תדע דהא לא א"ר ישמעאל שמתחלה נאסר להם בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' וטעמא דרי"ש ורע"ק מפורש בברייתא כל חד וחד נקיט קרא דידיה וכדמפ' ואזיל בגמ'.

לענין שחיטה מאי. כלומר מי אשכחן תנא דסבירא ליה כתלוש דמי. וקשיא לי מאי תיבעי ליה, הא תניא (לעיל חולין טו, ב) בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וניחא לי דדילמא ההיא רבי חייא דלית ליה איסור מחובר לענין שחיטה כלל, ואפילו במחובר מעיקרא, וכדאוקימנא לה לעיל, ורבא לדידן דסבירא לן כרב(א) קא מיבעיא ליה אי תלוש ולבסוף חברו אסרו כמחובר מעיקרו או כתלוש דמי. ואי קשיא לן לידוק ממתניתין דשרי בדיעבד ואוקימנא על כרחן אליבא דרבי, דאלמא כתלוש דמי. ויש לומר דהיא גופיה קא מיבעיא ליה, דכיון דמאן דמוקי לה לעיל בהכין סמיך אברייתא דהשוחט במוכני וכדקאמר, ומנא תימרא דתני השוחט במוכני קא מיבעיא ליה לרבא הכא משום דההיא לא מכרעה שפיר, וכדדחי לה ואזיל בסמוך, ודלמא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, הא בטלו כמחובר דמי.

תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. קשיא לי מאי קא מייתי ליה מהא דקתני פסולה, דהא רבא לא מהדר אלא לאשכוחי כי כמחובר דמי לכולי עלמא או לא, ומיהא דקתני פסול לא שמעינן, דכולהו תנאי סבירא להו הכין, דדילמא תנא קמא דזרעים היא. ויש לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג בה בהדיא ובלא פלוגתא תני לה סתמא דמילתא כולהו תנאי מודו בה, דאי לא, הוה ליה לאיתויי בה בר פלוגתא דההוא תנא, כיון דדיני מחובר לא אזלי בכל מילי בחד גונא, דבע"ז כתלוש דמי ובזרעים פליגי בה תנאי. אי נמי יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לדחויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה מהדר ליה דאפילו תמצא לומר דההיא ליכא מאן דפליג בה ההיא בכותל מערה דומיא דקנה יוצא מאליו, והראשון נראה לי עיקר.

תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה שאני סכין דלא מבטיל ליה. תא שמע במחובר לקרקע וכו' דילמא פרושי קא מפרש וכו'. תמיה לי [א]מאי קא מייתי לה להא ברייתא מסורסת פשיט מסיפא ובתר הכי ממציעתא ובתר הכין מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא ובתר הכין להיתרא, ותו מאי קא מייתי מרישא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והא איהו סיפא בכותל בנין הוה מוקי לה (ואי נמי) [ואם כן] לדידיה תקשי רישא לסיפא, אלא על כרחיה רישא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. אם כן מאי קא מייתי מינה איהו.
ונראה לי בכל הני שמעתי' לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ולא בשל בנין. ופשיט מינה להיתרא.
ועוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא דקא פשיט ליה, וקסבר דברייתא בכותל בנין היא, ניחא משום דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, סיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו, ועריב ותני בהדי צור יוצא מן הכותל, כלומר בכותל בנין, ולאשמעינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה עולה מאליו, ותרתי למה לי, ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו, לאשמועינן דאפילו תלוש שחברו ולבסוף בטלו אין שוחטין בו לכתחלה דשחיטתו כשרה קתני. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו, אפילו הכי שחיטתו כשרה, דאי לאו דאשמועינן הכי הוה אמינא דוקא נעץ סכין הוא דשחיטתן כשרה, משום דאיכא תרתי, חדא דלא בטלו, ועוד דליכא למיגזר ביה אטו בטלו, דכולי עלמא ידעי דלא בטלו, דסכין לא מבטלי ליה אינשי, וכדאמרי שאני סכין דלא מבטיל ליה, כלומר שאין דרכן של בני אדם לבטלו, [אבל רישא] אף על פי שזה לא בטלו ליהוי כתלוש ולבסוף חברו ובטלו קא משמע לן.
אשתכח דברייתא תנא כללא לכולהו מחוברין, וכי דחי ליה בסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל, אם כן דעל כרחין סיפא בכותל מערה מדקתני ליה בהדי קנה העולה מאליו כדקאמר, אם כן על כרחיה איכא למידק או מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי כדאמרינן [ב]מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, ומסתמא לא מסקינן ליה [תרי] דרגא על סיפא, כלומר סיפא במחובר מעיקרא ודלעיל מינה בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, אם כן נפשוט מיהא להיתירא, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו, משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי, ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא קאמר ליה סכין בדלא בטלי ליה, הוה משמע ליה דסבר דאם תמצא לומר דמחובר דמי כל שהיה ממין העשוי לבטלו בכותל אף על פי שזה לא בטלו איהו נמי כמחובר דמי, ולפיכך אייתי ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ואי אמרת דאפילו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר דמי, כל שאינו מוכיח בגופו שאין מבטלו, ורישא במוכיח היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי , ורישא ומציעתא חדא נינהו, ופרושי קא מפרש.
ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו רישא ומציעתא על כרחין בשלא בטלו, ואין צריך לפרש אלא לדידך דקאמרת דעל כרחין סיפא בכותל מערה, אם כן מציעתא אפילו בבטלו, דאי לא היה לו לפרש והוא שלא ביטלו, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר אילו לא תנא סכין בודאי הוה ליה לפרושי, אבל סכין שאני, דאף על פי שלא פירש תנא דברייתא והוא שלא בטלו, על כרחין בהכין קא מיירי דסכין לא מבטלי ליה.
תא שמע מרישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והא הכא לאו בסכין, דהני מחובר סתם, אלמא אפילו בטלו, דאי לא, הכא מיהא הוה ליה לפרושי, ואהדר ליה דילמא היא גופה בסכין דלא מבטלי ליה, ופרושי קא מפרש. ואף על גב דקתני כשירה כשירה תרי זמני, והוה ליה למתני במחובר לקרקע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה לא דק כולי האי, משום דלאו חדא ממש היא דניקשי כשירה כשירה למה לי דהא לאו כיצד [קאמר'] אלא דומיא דסכין, כלומר הכי קתני במחובר לקרקע שלא בטלו כשירה, ואף על גב דאינו מוכיח בעצמו שלא בטלו דומיא דסכין, ואין צריך לומר בנועץ סכין בכותל שמוכיח בעצמו שלא בטלו דשחיטתו כשירה, ובעיא דרבא לא איפשיטא.
ומיהו לענין פסק הלכה, כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא, [ו]פשיטא להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאפשיטא ליה לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא, והילכך בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחלה לא ישחוט, דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה קתני, הא לכתחלה לא ישחוט, אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה.

אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. קשיא לי דמדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחלה הא דיעבד כשירה, ואם כן מאי שנא משום חשש דריסה, תיפוק ליה משום מחובר דאפילו בצואר בהמה למטה קתניח שחיטתו כשירה, דלא שנא בטלו לא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט. ועל כן נראה לי דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד, ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה, גזירה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחילה לא ישחוט, משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתה כשירה, דאי משום דריסה כיון דקליל אין כאן חשש דריסה.

הכל בשחיטה ואפילו עוף. ואף על גב דבהדיא תניא לקמן (חולין כז, א) השוחט אחד בעוף, אורחא דתנא הוא בהכין, דכיון דאיירי בדיני שחיטה איירי בדיני כולהו נשחטים, ולא נטר עד פירקא אחרינא, והילכך תנא הכא דהכל בשחיטה ואפילו עוף, ובפירקין דלקמן (שם) תנא הכשר שחיטתו בכמה. ואי נמי אילו מהתם הוה אמינא דוקא מדרבנן, אבל הכא דכאיל ותני הכל בשחיטה שמעינן מינה כולהו מחדא אנפא נינהו, ולאשמעינן דאפילו עוף טעון שחיטתו מדאורייתא.

שבתחילה נאסר להן בשר תאוה. פירש רש"י ז"ל דכתיב (ויקרא יז, ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש. ואיכא דקשיא להו לפירושו דהא לכולי עלמא ההוא בקדשים קא מיירי, ותדע מדלא אדכר ליה רבי ישמעאל כלל, דאם איתא הוה ליה למימר שבתחלה נאסר להן בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ועוד דאם איתא, הוה לן למימר בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר, וליפרוק רבי עקיבא מוקי ליה בקדשים הנשחטים בחוץ וכדאקשינן ופרקינן לקמן בשמעתין בכי האי גוונא מכל הנך קראי. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (חולין יז, א) בשלמא לרבי עקיבא היינו דכתיב (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, ואם כדברי רש"י ז"ל מאי קשיא, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין פתח אהל מועד, ובהדיא כתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה.
ולפיכך יש מפרשים דכל עצמו של רבי ישמעאל אינו בא אלא ממאי דכתיב בההוא קרא דקאמר דכתיב (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דמכלל הן אתה שומע לאו, כלומר כי ירחיב בכל אות נפשך תאכל בשר הא במדבר לא תאכל בשר. ומיהו במדרש (אלה שמות רבה) מפורש כדברי רש"י ז"ל דאמר התם רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (דברים רבה פ"ד, ו) אל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירן להן שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שכתוב בענין כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. [וכתב] הרמב"ן ז"ל שכן נראה עוד בברייתא השנויה במדרש ויקרא רבה (פ' כב, ד) במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
על כן נראה לי לפרש וליישב לפי פירושו של רש"י ז"ל כי ממה שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך למד רבי ישמעאל שאסרה להן תורה במדבר לאכול לתאבון. ומעתה ממילא אגלי דהכל בכלל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ואפילו רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אהל מועד, ואילו רצה לאכול יביא שלמים ויאכל, ואי לאו דכתיב כי ירחיב היייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו אלא קדשים ששחטן בחוץ, אבל חולין לא, והילכך עיקר דברי רבי ישמעאל אינן אלא ממקרא שהביא שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ולפיכך לא הוצרך רבי ישמעאל להזכיר אלא עיקר מקרא שהביאו לידי מדה זו, ולכולי עלמא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ הוא, אלא לדרבי ישמעאל כיון שאסרה תורה לאכול אפילו חולין אלא אם כן הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול. (וכן) [וכי] אקשי לקמן (חולין יז, א) אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, הכי קאמר אם איתא דאסרה תורה אפילו חולין לשחוט ולאכול אלא אם כן הביאן אל פתח אהל מועד, אלמא כל אכילת בשר דאסרה תורה כל שלא הביאן אל פתח אהל מועד, ואם כן שור וכבש ועז דאפשר בראויין לפתח אוהל מועד מקדיש ומביא ושוחט ואוכל, אבל צבי ואיל דלא אפשר ואינן ראוין לפתח אהל מועד ליתסר לגמרי, דמאי שנא שור וכשב מאיל וצבי זה חולין וזה חולין ולמה אסור זה יותר מזה, ואהדר ליה אפילו הכא לא אסרה תורה אלא בראויין להביא פתח אהל מועד, אבל צבי ואיל דאינן ראויין לפתח אוהל מועד בהיתירא הן עומדין, כן נראה לי.

כשם שהתרנו לכתחלה לשחוט בצור ובקנה כך מתירין בקרומית של קנה ומ"מ דוקא בקרומית חזקה הנעשית באגמים ונקראת בלשון תלמוד סימוניא דאגמא אבל קרומית של שאר קנה קלה היא ליפגם ואין סומכין על שחיטתה אף בדיעבד וכן הזהירו עליה שלא למול בה ושלא לחתוך בה בשר ושלא לחצוץ בה שנים ושלא לקנח בה פי המכה שמא ישאר ממנה בתוכן מעט ויגרום לו היזק:

כבר ביארנו שהשחיטה צריך שתהא באה מכח אדם מעתה השוחט במוכני של מים והוא גלגל של עץ המסבב את הרחים ונעץ בו את הסכין ושחט דרך סבובו אם בכח ראשון היה והוא בסבובו הראשון תיכף שהדריך אדם את המים עליו כח אדם הוא וכשרה מכח ראשון ואילך אין סיבובו אלא מכח המים ופסולה עשה כן בגלגל יוצרים שמגלגלים אותו ביד או ברגל וכן בגלגל רחים של יד אפי' סבב הרבה סבובים בהנעה אחת ושחט דרך סבובו אף באחרונה שבהן כלן כח אדם הם וכשרה בדיעבד ולכתחלה מיהא אסור שהרי לא אמרו אלא השוחט וכן במוכני של מים לא ישחוט לכתחלה אף בכח ראשון וגדולי הדור מתירין במוכני של יוצרים לכתחלה ומשום דבלישנא בתרא איתוקמו תרויהו בדמיא ולא הוזכר בה דפחרא כלל ואמר השוחט דמשמע דוקא בשל מים ובכח ראשון וכן נראה לי הטעם דדל לישנא מהכא בשל מים לכתחלה אמאי גזירה כח ראשון אטו שני ואלו בשל יוצרים כלהו כח אדם נינהו ודפחרא אטו דמיא לא גזרינן דחששא רחוקה היא מאחר שביארנו במוכני של מים שסבובו הראשון כח אדם הוא מי שקשר את חבירו באותו מוכני והדריך עליו מרוצת המים ומת בסבוב הראשון הרי זה נהרג עליו ואם לא מת בכח ראשון כבר פסקו חציו של זה ולא המיתו בידים וגרמא בעלמא הוא:

המשנה הששית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה והוא שאמר הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשנים והצפרן והמגרה מפני שהן חונקין השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם הוחלקו שניה הרי היא כסכין אמר הר"מ פי' מה שאמר הכל שוחטין ואפי' ישראל משומד יש בו תנאים ואחר כך שחיטתו כשרה האחד שלא יהא עובד ע"ז לפי שאמרו משומד לע"ז משומד לכל התורה כלה והשני שלא יחלל שבת בפרהסיא שהעושה כן הרי הוא כגוי לכל דבר ואינו מין והמינים אצל החכמים הם פריצי ישראל ובאומות העולם קורין לפריציהם בסמוך ואומרים מיני הגוים והנה העם שטח הסכלות עין שכלם והחשיכו מאורם וחלקו על הדת ועל הנביאים ע"ה בסכלותם ומכזיבים הנביאים במה שאינם יודעים בו מאומה ועוזבים הדתות ונוהגים בם קלות ראש והכת הזאת הוא כת ישוע ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להם ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שרואים אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות לא שיגיענו באותו מעשה דרך תאוה הוא והדומים לו אסור לאכל משחיטתו וכן אמרו תנו רבנן שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי יינו יין נסך וספריו ספרי קוסמים ופירותיו טבלים ובניו ממזרים ומתנאי המשומד גם כן שמותר לאכל משחיטתו הוא שלא יהא צדוקי ולא יהא ביתוסי והם שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה בארץ נכוחות יעול והם שקורין אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט ואינם מינים על האמת אבל דינם ליהרג כדין המינים ר"ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם מבוא למינות האמתי ודע שמסורת בידינו מאבותינו בקבלת רבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות ודין זה אינו אלא בישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים כפי רוב רעותם הורגים אותם לכתחלה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה ההלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו שהאיש העושה עברה שחייבים עליה מיתת בית דין הואיל ואין אנו יכולים היום לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם עולם בספר תורה אחר שמלקין אותו ואין מתירין אותו לעולם ואחזור אל כונתי כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלה ויהיה משומד לעברה אחת או לעברות הרבה זולתי אלו כפי הנאתו ותאותו והוא מזיד ומודה שהוא מורד ועבר מותר לאכל משחיטתו ומה שאמר לעולם שוחטין ביום ובלילה ומה שאמר בכל שוחטין ואפי' בזכוכית ובדומה לו ומה שאמר השנים אם היו שנים מחוברין אבל בשן אחד מותר לשחוט בו וכן בצפורן חתוכה מופרשת מן היד מותר לשחוט בו ומה שאמר בית הלל מכשירין ר"ל אינה מטמאה כנבלה אבל באסור אכילה אין חולק עליו:

אמר המאירי הכל שוחטין והעלו בפירושה בגמרא לרבות את המשומד ועל הדרך שהתבאר ולעולם שוחטין פירשו בגמרא בין ביום בין בלילה ובאבוקה כנגדו ואע"פ שכבר התבאר כל זה אין ענינים אלו באין בכאן אלא אגב גררא ועיקר המשנה הוא מה שאמר בכל שוחטין ר"ל בין בצור בין בזכוכית בין בקנה ועל הדרך שהתבאר חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים והצפורן מפני שהם חונקין ואף בדיעבד שחיטתו פסולה וכן הלכה אלא שיש בענין זה תנאים בשנים וצפורן וזה שלא נאסר בשנים אלא בשתים דבוקות זו בזו מפני שיש פגימה ביניהם וחונקת והוא הדין לפסול באחת אם היא מחוברת ולא מטעם חנק אלא מטעם מחובר אבל בשן אחת תלושה שוחטין לכתחלה ואע"פ שאין בה חוץ לצואר כמלא צואר הרי אין אנו צריכים לשיעור זה אלא לשוחט בהולכה בלבד או בהובאה בלבד אבל שוחט בהולכה והובאה אפי' בכל שהו וכבר ביארנו בשן המחוברת בלחי הואיל והלחי נעקר מן הבהמה שמותר לשחוט בה וכן פסול הנאמר בצפורן דוקא במחוברת ולא מפני חנק אלא מפני חבורה הא בצפורן תלושה שוחטין בה ועל דרך האמור בשן ופסול שתי צפרנים דבוקות אין כאן על הדרך האמור בשתי שניים דבוקות שאי אפשר לשתי (שניים) [צפרנים] תלושות שיעמדו מחוברות כמו שהענין בשנים אם כן לא נאמר מפני שהם חונקין על הצפורן כלל אלא על השאר אבל מגל קציר ומגרה אין בה תנאי להכשיר כלל וענין מגל קציר הוא מגל שקוצרין בו והיא כלה פגימות אלא שכלן משופעות ונוטות לצד אחד והם מסוכסכות ופוסלין שחיטתה אף בדיעבד ואפי' שחט בהולכה לבד אע"פ שעוקצי הפגימות פונים כלם לצד הבית יד ונמצא שאין קורעות בהולכה הואיל ויש בה הרבה פגימות ביחד ושהוא לעלם על צורה זו שמא פשע והחזיר ידו מעט ונבל אבל סכין אחר אע"פ שיש בה פגימות הרבה במפוזר אחת הנה ואחת הנה הואיל והן מסוכסכות ועוקציהן פונים לצד אחד כשרה בדיעבד ובלבד בהוליך ולא הביא אם העוקצים פונים לצד הבית יד או הביא ולא הוליך אם פונים לצד הראש כמו שיתבאר ומגרה הוא גם כן מלא פגימות וכלן אוגרות והוא הנקרא בלשון מקרא משור ופסולה אפי' שחט בהולכה לבד או בהובאה לבד שהרי אף בפגימה אחת יש שם שתי מורשות ואי אפשר שלא יפגע באחת השוחט במגל קציר דרך הולכה לבד אע"פ שהוחלט הדבר לאסור אכילה אין הדבר פשוט ליעשות נבלה בכך לטמא אלא בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין והלכה כבית הלל ואינה נבלה ומ"מ במגרה ומגל קציר דרך הבאה נבלה ומטמאה במשא ואם הוחלקו שניה ר"ל העוקצין שבה במשחזת אע"פ שנשאר מקומן נמוך הרי הוא כסכין ומותר לשחוט בה לכתחלה:

וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן שחיטת העוף אף הוא מן התורה שנאמר וזבחת עליו מבקרך וכו' וכתוב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' מלמד שחיה כבהמה וכתי' ציד חיה או עוף ושפך וגו' מלמד ששפיכת דמו כשפיכת דם חיה:

תוספות בד"ה תלוש ולבסוף חברו כו' יש להוכיח ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כו' עכ"ל כתב מהרש"ל הקשה אחד כו' דלמא סבר דמתניתין איירי בתלוש כו' כי לא ידע הברייתא דקתני בכל שוחטין כו' עכ"ל ועוד האריך עיין שם ולאו קושיא היא כלל דהא רבא דקמבעיא ליה הכא בתלוש ולבסוף חברו איהו גופיה מוקי לקמן בכל דמתניתין לאתויי בין בצור בין בזכוכית כו' דאפילו לכתחלה שוחטין בתלוש וא"כ ע"כ רישא דקתני דיעבד גבי צור וקנה לא איירי בתלוש ומינה גם תירוצו אינו מבורר שכתב דלרווחא דמלתא פריך לעיל מברייתא דבכל שוחטין דמאיזה טעם נימא דצור וקנה לכתחלה לא בתלוש זה אינו דהא כיון דאצטריך לי' למתני בכל שוחטין ולאתויי כל הני בתלוש ע"כ הסברא פשוטה בהן דומיא דכל הני דקתני הכל שוחטין ולעולם שוחטין דאתי לאתויי דברים שאינן פשוטין מסברא כדלקמן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאליבא דרבי מבעיא כו' וכתב מהרש"ל ותימה בעיני אמאי צריכה לכל אלו נימא דבתלוש ולבסוף חברו ובטלו קמבעיא ליה כו' עכ"ל אף שהרא"ש והרשב"א פירשו כן אין כאן מקום תימה לדברי התוס' כמ"ש בעל המלחמות לדעת הרי"ף תדע שהרי על כרחינו רבא לית ליה הנהו אוקמתא דאוקמינהו גמרא לעיל מתני' דהא מתני' קתני צור וצור בכותל דבר שאדם מבטל ליה ואינו דומה לסכין ואף על פי כן שחיטתו כשרה כו' עכ"ל ע"ש באורך:

בא"ד וקא בעי למפשט מברייתא דהיה צור כו' דשחיטתה פסולה וע"כ רבי הוא עכ"ל ר"ל דקבעי למפשט מהך רישא דברייתא נעץ סכין כו' דשחיטתו כשירה ולא ניחא ליה לאוקמי' דרבי חייא משום דשחיטה פסולה דקתני בסיפא ע"כ רבי היא ודו"ק:

בד"ה אמר שמואל לא שנו כו' משמע דאפי' בכה"ג לא מכשר אלא בדיעבד כו' עכ"ל והא לא תקשי להו דמאי קא משני לצדדין קתני דמ"מ הכא לא מכשר בסכין למעלה וצוואר למטה אלא בדיעבד ובברייתא מכשר לכתחלה הא לאו קושיא הוא דהא אוקמינן לעיל הך ברייתא דנעץ סכין כו' דעלה קאי רב ענן כרבי דלא מכשר בתלוש ולבסוף חברו אלא בדיעבד ואידך דמכשר לכתחלה בין בתלוש ובין במחובר בין שהסכין למעלה כו' אתא כרבי חייא והא דפריך מהך ברייתא דאתיא כרבי חייא לרב ענן דאמר מלתא דר' דלא מכשר תלוש ולבסוף חברו אלא בדיעבד היינו משום דבהך מלתא מיהת דסכין למטה וצואר למעלה דפסול לרב ענן בתלוש ולבסוף חברו אפילו בדיעבד משום דחיישינן שמא ידרוס לא פליגי רבי ורבי חייא אלא רב ענן משמיה דשמואל מסברא קאמר לה לכ"ע ודו"ק:

גמ' רב פפא אמר בעופא דקליל וליכא לאקשויי להך תירוצא אמאי קא משני לעיל דהך ברייתא דבכל שוחטין בין בצור כו' דמכשיר לכתחלה אתיא כר' חייא הא כר' נמי מצי אתיא ושאני עופות דקליל די"ל דכיון דרבי פוסל מחובר מעיקרו מקרא דויקח את המאכלת אית לן למגזר לכתחלה בתלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו להאי טעמא והשתא לית לן לפלוגי בין בהמה לעופות אך קשה אמאי קא משני מכח הך ברייתא דרבי חייא מכשיר לכתחלה במחובר ודיעבד קתני משום להודיעך כחו דרבי ומתניתין לא אתיא כרבי חייא אימא דרבי נמי לא מכשיר אלא בדיעבד ומשום דשמא ידרוס ומתניתין נמי אתיא כוותיה והכא שאני עופות דקליל וי"ל כיון דמתניתין קתני דיעבד אין לכתחלה לא מצי אתיא שפיר דהוא סתם לה כרבי ומשום גזירה תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו לא ניחא ליה למימר דאתיא מתניתין נמי כרבי חייא ואסור לכתחלה מטעמא אחרינא דשמא ידרוס אלא ניחא ליה למימר דקתני דיעבד להודיעך כחו דרבי מיהו קשה דהדרא קושיית התוס' לעיל לדוכתא לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דאפי' לכתחלה מכשיר דמהך ברייתא דבכל שוחטין בין כו' לא שמעינן לה דאימא שאני עופות דקליל ועל כרחך הנכון דסוגיא דלעיל אזלא לתירוצא דרב זביד אבל לרב פפא קושטא דאיכא למימר הכי כמ"ש ודו"ק:

ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' מ"מ ע"כ יש להוכיח ממתניתין וכו' מקשין דלמא לא הוה ידע נמי הברייתא ראשונה דפריך מינה לעיל ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה והוה מוקי מתני' בתלוש ואפילו כתלוש דיעבד אין לכתחלה לא אבל כתלוש ולבסוף חברו אימא לך דפסול אפילו בדיעבד אבל אין זה קושיא דהא מוכח לקמן בהדיא דרבא הוה ידע שפיר דצור וקנה דתלוש לגמרי מותר לשחוט בו אפילו לכתתלה דהא רבא מוקי לקמן מתניתין דקתני בכל שוחטין לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה א"כ הוה ידע שפיר הברייתא דלעיל:

בא"ד וקא בעי למפשט מברייתא דהוה צור יוצא מן הכותל וכו' וע"כ רבי היא. נראה דלא משום פשיטותא קמייתא דפשיט דשחיטתו פסולה כתב' התוס' כן דהא אי אוקמא לה כרבי חייא כ"ש דפסולה לרבי אלא אאינך פשיטותא דפשיט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ויש להקשות ומאי פשיט מינה דלמא נימא דאתי כרבי חייא ובעיתו דרבא היא אליבא דרבי לכך כתבו התוס' וע"כ רבי היא ר"ל דברייתא זו ע"כ כולה רבי היא מדקתני בה בסיפא היה צור יוצא וכו' שחיטתו פסולה:

ד"ה שמתחלה נאסר להם בשר תאוה וכו' לקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל וכו' צבי ואיל גופיה מי הוי שרי והא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה. נראה דלשון זה של התוס' אינו מדוקדק אלא כצ"ל הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן וה"פ לפרש"י דפירש דלרבי ישמעאל יליף דנאסרה להם בשר תאוה מקרא דאיש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' א"כ מאי פריך לקמן צבי ואיל גופיה מי הוה שרי מאי ס"ד דמקשה הא פשיטא דההוא קרא דאיש אשר ישחט ונו' לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ופשיטא דצבי ואיל לא איתסר אפילו לרבי ישמעאל אבל לפירוש התוספות דלא יליף רבי ישמעאל דנאסר להם בשר תאוה אלא מדאצטריך קרא להתיר להם בבואם לארץ בשר תאוה כדכתיב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' שפיר דהמקשה הוה ס"ד דבכל מיני בשר נאסר להם במדבר אף צבי ואיל וק"ל:

גמ' הכל שוחטין הכל בשחיטה כו'. נ"ב ותימה שסתמא דגמ' בפ"ק דערכין' מפרש תרי הכל שוחטין פי' הא דריש פירקין והא דהכא חד לאתויי כותי וחד לאתויי ישראל עבריין ואפשר דאיירי התם אליבא דרבא שכן המסקנא לקמן:

תוס' בד"ה תלוש ולבסוף כו' בדיעבד כשר ולא לכתחלה. נ"ב הקשה א' מן המשכילים דילמא המקשן סבר דמתניתין איירי בתלוש והא דקתני השוחט דיעבד משום דאינו כשר לשחיט בצור וקנה לכתחלה כי לא ידע הברייתא דתניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה כו' ונראה בעיני לישב דלרוחא דמילתא הוא דפריך לעיל מהאי ברייתא דהכל שוחטין כו' אבל ה"ה בלא ברייתא איכא למפרך מ"ט צור וקנה לכתחלה לא וכי סכין כתיב באורייתא וכה"ג פריך להדיא בפ"ב דקדושין ע"ש:

בא"ד וי"ל דאליבא דר' כו'. נ"ב ותימה בעיני אמאי צריכא לכל אלו נימא דבתלוש ולבסוף חברו ובטלו קמבעי ליה כמו שפירש הרשב"א וכן דעת הרא"ש ודו"ק:

גמרא והא קתני בין שהסכין למטה כו' בין שהסכין למעלה כו'. לעיל מתניא איפכא וכ"ה לשון רש"י כאן בד"ה לצדדים. ועמש"כ בשבת (קנה):

רש"י ד"ה ה' דברים. דלמא מינקב להו לסימנים. והרע"ב מסיים ואתי למיעבד חלדה. ויפה כיון דבלא זה לא היה מיפסל דהוה כמו שוחט בשנים וג' מקומות דלקמן (ל) ע"ש:

רש״י ד"ה דרכיך וכו׳ ואין צריך לדוחקו כצ"ל:

ד"ה ועכשיו שגלו וכו׳ לאוקמי מתני׳ דרבי ישמעאל הוא כצ"ל:

דלמא פרושי קמפרש וכו' ואיבעי' לא איפשטא ופליגא. הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים פסקו להקל עיי' מלחמות ה' והר"ש והטור פסקו כהרז"ה להחמיר וכ' רמב"ן דע"כ לא איבעי' לרבא אלא משום דבהכשר פליגי אבל לר"פ דגם בהכשר כתלוש דמי ה"נ בשחיטה ורא"ש כ' מדאסיק רבא דבברייתא אין הכרע דמדיוקא דרישא איכא למידק דוקא כעין סכין שרי אבל צור בכותל מערה לא ומסיפא איכא למידק איפכא א"כ ליכא למידק מיני' מידי ואזלינן להחמיר ולכאורה נ"ל לר"א דשני לעיל בהכשר תברא א"כ כבר אשכחינן תנאי דפליגי אמרינן בהך ברייתא נמי תברא ולר"פ דלא בעי לחדש תנאי וס"ל לעיל כתלוש לענין הכשר הכא מתרץ ברייתא איפכא דומי' דסכין כשר הא אי מבטל לי' נעשה כקנה העולה מאלי' ופסול. וטעמא לחלק דבהכשר כתיב כלי ומחובר אפי' מבטל לי' לא בטיל שם כלי מיני' הכא ויקח כתיב וכיון שמחובר ומבטל לי' שוב אינו ראוי ללקיחה. והנה תוס' הקשו מה עלה על דעת רבא. ותירצו תוס' דמסופק דלמא מתני' ר"ח היא. הנה למאי דקיי"ל כרב ענן דלקמן דבהמה למעלה אפי' בדיעבד פסול כמ"ש תוס' ד"ה אמר שמואל א"כ לא משכחת דיעבד דמתני' אלא בהמה למטה ולפי דתנן בברייתא בכל שוחטין בין בתלוש וכו' וע"כ איכא לר"ח צד דלכתחלה כשר ולרב זביד לא מיתרצו מתני' כר' חיי' דבהמה למעלה אפי' בדיעבד פסול ובהמה למטה אפי' לכתחלה וע"כ מתני' רבי הוא וסתם צור מבטל בכותל ומוכח להקל. ואמנם ר"פ לטעמי' דלא מתרץ תברא וא"כ ברייתא דידן נמי נעשה כקנה העולה מאליו ופסיל ע"כ דחיק ומוקי לברייתא בעופא דקליל שרי ר"ח לכתחלה אבל בבהמה צוואר למטה לכתחלה אסור ומשנתינו ר' חיי' אבל לרב אפי' בדיעבד וכשיטת הרא"ש ואי משום דתנן במתניתין ציפורן כבר כתבתי לעיל דיש ליישבו גם לרב חיי':

קינוח פי מכה קאמרינן. עיי' מג"א דסכנתא דשיניים נושרות היינו ע"י כשפים ובזמניהם שהי' מפנים בשדה אבל בזה"ז לית לן בה ועיי' ת"ח הקשה א"כ למה לי' לדחוקי קינוח פי מכה לימא בבית דליכא כשפים. ולק"מ בזמניהם שהי' רוב בתי כסאות בשדה אסרו אפי' בבית משא"כ בזמנינו ועמג"א רס"י תס"ח לענין גילוי ועמג"א סי' שי"ב סק"ה. וע"ש סק"ד וצ"ל כשפים שע"י חרס לא שכיחא כולי האי ועדיף לקנח בו מבמוקצה ומוקצה עדיף מדבר שהאור שולט בו דשכיחא הזיקא טפי טובא:

הכל בשחיטה ואפי' עוף. כ' רשב"א ואתי לאשמעינן דשחיטת עוף דאורייתא:

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר. הנה מרישא דקרא כי תאוה נפשך לאכול בשר יליף ראב"ע למדה תורה ד"א שלא יאכל בשר אלא בהרחבת גבול ולתאוה. ואין חולק על זה ופסקה רמב"ם בה' דעות וכן רש"י בחומש אך בסיפא דקרא דכתב בכל אותו נפשך תאכל פליגי ר"ע ס"ל כולי' קרא לכראב"ע אתי ובשר תאוה לא נאסר מעולם ור' ישמעאל ס"ל דסיפא לאסור בשר תאוה אתי. כן כתב בס' נחלת יעקב בביאור רש"י על התורה ואמת הדבר ונכון לע"ד:

שבתחלה נאסר להם בשר תאוה. פירש"י מקרא דואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכ"כ רמב"ן בתורה שכן הוא פשוטן של מקראות וכל הראשונים הביאו כל המדרשים אומרים כן ופי' תוס' א"א להולמו דהיכן נאסר להם בשר תאוה בשלמא לר"ע י"ל מדאצטריך לצוות על השחיטה ש"מ עד עכשיו לא נאמר דבר וממילא נחרו ואכלו דודאי לא הרגו בקופיץ דה"ל טרפה ונבלה וע"כ הי' מיתה בסימנים אך ע"י נחירה. אבל לאסור בשר תאוה מנ"ל ע"כ פי' הר"ן נהי דקרא אקדשים בחוץ קאי לדורות מ"מ במדבר הי' דין כל בהמתם כקדשים בזה"ז וחייב כרת על שחוטי חוץ. אך לא היינו יודעים זה אלא מלשון בכל אות נפשך נבין שעד עכשיו הי' נאסר בשר תאוה בכלל קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו:

לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי' לי'. האריך רש"י בפירושו והיכי שביק לעיקר מילתא וכו' ע"ש דלרש"י דאיכא משום שחוטי חוץ א"כ הוצרך לאשמועי' דשוחטין ואינו חייב כרת. אך הכא עיקר מס' בהכשר אכילה ודיני שחיטה וטרפות וניקור וכדומה אבל קדשים עיקרו במס' זבחים וא"כ איך שביק עיקר אכילה דמס' מיירי בי' ונקיט שחיטה:

מעיקרא מ"ט איתסר משום דמקרבי למשכן. פי' דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו. ולבסוף מ"ט אישתרי משום דמרחקי. פי' דכתיב כי ירחק. ומכאן משמע כפירש"י דלהתוס' לא הו"ל לחלקו לשתי בבות מ"ט איתסר משום דמקרבי ולהתוס' היכי רמיזא איסורא וטעמא:

תוס' ד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. וי"ל דאליבא דרבי מבעיא ליה הקשה המהרש"ל והמהרש"א אמאי צריכא לכל אלו נימא דתול"ח קא מבעיא ליה היכא דבטלו ומתני' וברייתא דמכשיר בתול"ח מיירי בלא בטלו ולא ידעתי מה קא קשיא להו דהתוס' לא רצו לתרץ כן משום דהוי קשה על הגמ' דפשיט מנעץ סכין בכותל דתני בברייתא וע"כ לא ידע לחלק בין בטלו ולא בטלו וע"ז קשה אמאי קא פשיט ליה ממתניתין דתול"ח בדיעבד כשר כקושית התוס' וע"ז צריכין התוס' לתרץ דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כר"ח וק"ל:

לענין שחיטה מאי. ומההוא דלעיל לא משמע ליה לרבא כדמפרש ואזיל: תא שמע במחובר לקרקע כו'. ואוקימנא לעיל בתלוש ולבסוף חברו: דלמא פרושי קא מפרש לה. בסיפא מאי מחובר לקרקע דאמינא לך כשרה כגון נעץ סכין בכותל דלאו חבור הוא דודאי לא מבטל ליה התם דהא גבי הדדי קתני להו לעיל ונעץ סכין בכותל סיפא דההוא דמחובר לקרקע הוא ואיכא למימר דפירושא דרישא הוא: לא שנו. דנעץ סכין בכותל כשרה: אלא שהסכין למעלה. פיו כלפי קרקע: וצואר בהמה למטה. ומוליך ומביא צואר בהמה: חיישינן שמא ידרוס. מתוך שהצואר מכביד על הסכין: והא קתני. לעיל (דף טו:) גבי מחובר בין שהסכין למעלה כו': לצדדין קתני. דהא רישא דברייתא תנא תלוש ומחובר כדקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר וכי הדר וסיים סיפא בין שהסכין למעלה כו' לאו תרווייהו אתלוש ותרווייהו אמחובר קיימי אלא חדא אתלוש וחדא אמחובר: סכין למטה וצואר בהמה למעלה אתלוש. דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא הסכין והא דקתני סכין למעלה וצואר בהמה למטה אמחובר כלומר אף אמחובר: רב פפא אמר. לא תוקמא בשינויא דחיקא אלא תרווייהו אתלוש ואמחובר קיימי ואפילו הכי לא תקשי לרב ענן דהא דקתני סכין למטה וצואר למעלה במחובר בעופא דקליל ובהמה דקתני לאו דוקא: ה' דברים כו'. כולהו משום שכשדוחקין אותם קיסמין ניתזין ומפרשים הימנה ואיכא סכנתא במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה וגבי שחיטה דלמא מנקבא להו לסימנין וכן לגבי קינוח דלמא מנקבא לכרכשיה: בסימונא דאגמא. עשב הגדל באגמי מים וקרי לישק''א וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלים הימנו: דזיגי. צלולים ואם יכנס בהם קיסם נראה: זיג. קלי''ר בלע''ז כעין מראה שקורין מירדויי''ר: דרכיך. ואין צריך לדוחקו בחתיכתו ואין קסמין נבדלין: שיניו נושרות. שיני הפרק ושיני הכרכשא שהיא מחוברת בהן לעצמותיהן כעין תלתולי בשר: הכל בשחיטה. והכי משמע את הכל צריך לשחוט ואפילו עוף ואע''ג דלא כתיב ביה שחיטה בהדיא: לעולם שוחטין. לעולם מותר לשחוט ולאכול: מאן תנא. דמתניתין דאיצטריך ליה למימר דישראל מותרין לשחוט ולאכול דהא תנא ליה רישא הכל שוחטין לאתויי כל הנך דאצטריכו לאתויי שראוין לשחוט כגון כותי ומומר וטמא בחולין: להתיר להם בשר תאוה. כשיבואו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה: שמתחלה. כשהיו במדבר משהוקם המשכן: נאסר להם בשר תאוה. שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו': נכנסו לארץ. נתרחקו מן המזבח: הותר להם. מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותן ויאכלו: ועכשיו שגלו כו'. לאו רבי ישמעאל קאמר ליה אלא רבה קאמר ליה לאוקמי דמתניתין דרבי ישמעאל היא כלומר ולהכי תנא לעולם שוחטין דלא תימא עכשיו שגלו יחזרו לאיסורן כמו שהיו קודם שנכנסו לארץ לכך שנינו כו': לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה. כיון דלאו להלכות שחיטה אתי לאורויי אלא להתיר אכילת בשר חוצה לארץ ליתני לעולם שוחטין ואוכלין והיכי שבק לעיקר מילתא ונקט שחיטה לחודה ומדשבק לאכילה ש''מ לא איצטריך לאורויי לן אלא מידי דשחיטה ועוד למה ליה לאשמועינן הא וכי מהיכן תיסק אדעתין למימר יחזרו לאיסורן הראשון: מעיקרא. במדבר: מאי טעמא איתסר משום דהוי מיקרבי למשכן. והיו יכולין להקריב קרבנות מכל בשר תאותן ויקריבו הדם והחלב לבדו ואוכלין הבשר ולבסוף כשנכנסו לארץ והיתה ארצם רחבה והרחוקים לא היו יכולים לבא בירושלים בכל יום:

תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי. תימה מאי קמיבעיא ליה הא אסיקנא לעיל (דף טו:) דלרבי דיעבד כשר ולרבי חייא כשר נמי לכתחלה ואי לא ידע הנהו ברייתות מכל מקום על כרחך יש להוכיח ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כשר ולא לכתחלה דאפילו מוקי מתניתין במחובר מעיקרו ואסור לכתחלה שמא ידרוס ה''נ תלוש ולבסוף חברו יאסר לכתחלה מהאי טעמא ויש לומר דאליבא דרבי מבעיא ליה דדלמא הוי כתלוש וכשרה כדאמרי' לעיל או שמא לרבי אין חילוק בין תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרו ופסולה ומתניתין דמכשיר דיעבד כרבי חייא ולכתחלה לא שמא ידרוס וברייתא דמכשר לכתחלה בעופא דקליל כדמשני לקמן אע''ג דקתני בה בהמה אי נמי כרב זביד דאמר לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה שרי לכתחלה אפילו במחובר מעיקרו וכשצואר בהמה למעלה אסור לכתחלה שמא ידרוס ובכל מחובר איירי וקא בעי למיפשט מברייתא דהיה צור יוצא מן הכותל דשחיטתה פסולה ע''כ רבי היא אבל קשה דהיכי מצי לאוקומי מתניתין כרבי חייא הא פסול צפורן במחוברת במתניתין אפילו דיעבד ואמאי דהוה בעי לאוקומי לעיל מתניתין כרבי חייא לא קשיא דלא קיימא מסקנא הכי: אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה כו'. משמע דאפילו בכי האי גוונא לא מכשר אלא בדיעבד דאברייתא דנעץ סכין קאי ולא אההיא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר ואם כן בצואר בהמה למעלה וסכין למטה קא פסול אפילו בדיעבד וקשה דאם כן הוה ליה למימר חיישינן שמא דרס כיון דאתא לפסול דיעבד ויש לומר דאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת וכהאי גוונא אמרינן גבי השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית הלל מכשירין ואמר רבי יוחנן אף בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה אף על גב דלא שחט אלא דרך הליכתה דגזרינן זימנא אחריתי שמא יוליך ויביא: שבתחלה נאסר להם בשר תאוה. פירש בקונטרס מדכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וקשה דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ ולקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו צבי ואיל גופייהו מי הוי שרי הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה ונראה לפרש מדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרא אסור ומהאי טעמא דייק נמי רבי עקיבא שבתחלה הותר להם בשר נחירה מדאיצטריך קרא לאסור:

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד