חולין טז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

ומסקינן הראיה: קשיין אהדדי ברייתא זו סותרת עצמה. שברישא קתני שהשוחט במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ובסיפא תני השוחט בצור וקנה המחוברים לקרקע שחיטתו פסולה!?

אלא לאו, שמע מינה: שאני בין מחובר מעיקרו, כגון הצור שיוצא מהכותל שלא נבנה על ידי אדם אלא חפרו בקרקע ונתהוה שם מאליו כותל. וכן הקנה צמח מאליו, שבאלו פסולה השחיטה אפילו בדיעבד, לבין תלוש ולבסוף חיברו, שבזה מדברת הברייתא ברישא, שאז השחיטה כשרה בדיעבד.

שמע מינה, שאכן יש לחלק בין מחובר מעיקרו לבין תלוש ולבסוף חיברו, ואם כן, יש לומר שרבי גם הוא סובר כן, ונתיישבה הסתירה שמצאנו לכאורה בדבריו.

אמר מר: השוחט במוכני שחיטתו כשרה.

ומקשינן: והתניא: שחיטתו פסולה?

ומתרצינן: לא קשיא: הא דקתני שחיטתו כשרה, בסרנא דפחרא, בגלגל שהאדם מסובב אותו והסכין מחובר אליו, שהשחיטה נעשית מכח האדם לפיכך היא כשרה. הא דקתני שחיטתו פסולה, בסרנא דמיא. בגלגל שמסתובב מכח זרם המים, שהשחיטה לא נעשית שם מכח האדם לפיכך היא פסולה. שהשחיטה צריכה להיעשות בידי אדם.

ואיבעית אימא: הא והא, שתי הברייתות, מדברות בסרנא דמיא. ולא קשיא: הא דקתני כשרה - בכח ראשון, שהאדם הסיר את המעצור המונע מהמים לזרום ומיד כשהתחילו המים לזרום ולהניע את הגלגל נשחטה הבהמה מהגלגל, שזה נחשב שהשחיטה נעשתה מכח אדם ולכן השחיטה כשרה. הא דקתני פסולה - בכח שני, לאחר שהגלגל הסתובב פעם ופעמים, אז נשחטה הבהמה, שזה כבר נחשב שהשחיטה נעשתה מכח המים, ולכן היא פסולה.

וחילוק זה בין כח ראשון לכח שני מצינו במקום אחר, וכי הא דאמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה כפתו בחבלים, ואשקיל עליה בידקא דמיא, שפתח סכר מים, ועל ידי כך הטה את זרם המים לעברו, ומית על ידי שטבע במים, חייב הכופת משום רוצח.

מאי טעמא הוא חייב, והלא נהרג מכח המים, והאדם אינו אלא גורם בדבר?

משום דגירי דידיה הוא דאהני ביה, כאילו הוא ירה בו חץ. לפי שכח המים הללו שהטה אליו נחשב כחצים שלו, והרי זה כאילו הרגו בידיים ממש, ולא כ"גרמא".

והני מילי שנחשב כרוצח בידיים, דוקא בכח ראשון. שכפת אותו סמוך למוצא המים מהסכר והמים באו אליו מיד כשהטה אותם לעברו, שאז נחשב שהדבר נעשה מכח האדם שהטה את המים.

אבל בכח שני, אם כפתו רחוק מהמקום שבו פתח את הסכר והטה את המים לעברו, ורק לאחר מכן הגיעו המים עליו והטביעוהו, הרי הוא פטור, כי גרמא בעלמא הוא, ולא נחשב כאילו הרגו בידיים. ^[120]

יתיב רב אחוריה דרבי חייא, ורבי חייא הוי יתיב קמיה דרבי. ויתיב רבי וקאמר: מנין לשחיטה שהוא צריך לשחוט דוקא על ידי דבר התלוש מהקרקע? שנאמר "ויקח את המאכלת לשחוט" ומאכלת הוא דבר שאינו מחובר.

אמר ליה רב לרבי חייא: מאי קאמר רבי?

רב לא הבין כיצד אפשר ללמוד מהפסוק הזה, וכפי שיבואר להלן. ^[121]

אמר ליה רבי חייא לרב: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. כלומר, דבר שאינו נכון אמר רבי ^[122]. והדבר דומה למי שכותב אות וי"ו על הבקעת שמפני שהבקעת עשויה חריצים חריצים נראית הוי"ו שבורה ולא חלקה, כך הוא הדבר שאמר רבי - אינו חלק. ^[123]

ודנה הגמרא: והא קרא קאמר רבי, ולמה אין ללמוד ממנו לפסול שחיטה במחובר?

ומתרצינן: קרא, זריזותיה דאברהם קא משמע לן, שהביא עמו מאכלת לפי שחשש שמא לא ימצא במקום העקידה במה לשחוט, ואפילו לא דבר מחובר. ולא משום שהמחובר פסול הוא לשחיטה.

אמר רבא: פשיטא לי שדבר התלוש ולבסוף חיברו לקרקע, הרי לענין עבודת כוכבים הוי תלוש. שהדין הוא שהעובד עבודה זרה הרי הדבר שאותו הוא עבד נאסר בהנאה ואם היה הדבר שעבד לו מחובר לקרקע אינו נאסר, ודוקא אם היה מחובר מתחילתו לקרקע. אבל היה מלכתחילה תלוש ואחר כך חיברו לקרקע, אומר רבא שאין דינו כמחובר. ואפילו אם עבד לו עכשיו לאחר שחיברו, הרי הוא נאסר בהנאה כדין דבר התלוש.

דאמר רב: המשתחוה לבית שלו, אסרו בהנאה [אבל לבית שאינו שלו אינו יכול לאסרו].

ובית הוא דבר המחובר לקרקע שהיה תלוש בתחילתו, שהרי האבנים מהן נבנה הבית היו תלושים לפני כן.

ואי סלקא דעתך דתלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר, למה יאסר הבית? שהרי מחובר אינו נאסר בעבודה זרה, שנאמר [דברים יב] "אבד תאבדון ... את אלהיהם על ההרים", ודרשינן: דוקא אלהיהם שעל ההרים צריך לאבדם, ולא ההרים עצמם שהיו אלהיהם, שאותם אין צריך לאבד כיון שהם מחוברים לקרקע אלא מותרים הם בהנאה. אלא ודאי לכן נאסר הבית משום דתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש.

כל דבר מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם הוכשר לפני כן לקבלת טומאה. ההכשר הוא על ידי הרטבתו של האוכל פעם אחת במים או בשאר משקים, ומאז הוא יכול לקבל טומאה.

המים אין בכוחם להכשיר את האוכל אלא אם כן הוענקה להם חשיבות בכך שהיה לאדם חפץ בהם בכך שהיתה דעתו להשתמש במים אלו. ולאו דוקא לצורך האוכל שעתיד להיות מוכשר על ידיהם, אלא אפילו אם נתכוין להשתמש בהם לצורך דבר אחר די בכך [ובלבד שהוא יהיה דבר התלוש מהקרקע]. ואז, אפילו אם ביאת המים על האוכל היתה בניגוד לרצונו, הוכשר האוכל כיון שבאו עליו מים שהחשיבם.

וכן אם מלכתחילה לא היתה דעתו להשתמש במים, אלא שביאת המים על האוכל היתה לרצונו, הרי גם בכך נעשה שימוש במים ונעשו חשובים על ידי כך, והאוכל הוכשר לקבל טומאה.

עוד אמר רבא: פשיטא לי כי לענין הכשר זרעים [כינוי לכל דבר מאכל], מחלוקת תנאי היא לגבי תלוש ולבסוף חיברו אם נחשב כתלוש או כמחובר.

דתנן, [מכשירין ד ה]: הכופה קערה, שהניחה לקערה בצורה הפוכה, והסמיכה על הכותל בזמן ירידת הגשמים, אם עשה כן בשביל שתודח הקערה ממי הגשמים, ולאחר מכן נפלו מים אלה על האוכל אפילו שלא ברצונו, הרי זה ב"כי יותן", שהוכשר האוכל לקבלת טומאה, ונתקיים בו מה שכתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם". שמכאן אנו לומדים שרק על ידי ביאת המים על האוכל הוא מוכשר לקבל טומאה.

שהואיל והיתה דעתו להשתמש במים לצורך הקערה, שהוא דבר התלוש מהקרקע, נעשו המים חשובים בכך, ויש בכוחם להכשיר את האוכל הנוגע בהם, ואפילו אם לא החשיב אותם לצורך האוכל, אלא, אדרבה, ביאת המים על האוכל היתה שלא לרצונו.

אבל אם כפה את הקערה על הכותל בשביל שלא ילקה הכותל על ידי הגשמים, אינו בכי יותן, ולא הוכשר האוכל שנגע במים אלו לקבלת טומאה. כיון שמי הגשמים הללו לא נעשו חשובים שהרי לא גילה רצון בהם, ולכן אין בכוחם להכשיר לקבלת טומאה [אלא אם כן היתה ביאת המים על האוכל לרצונו].

ודנה הגמרא: הא גופא קשיא, המשנה סותרת עצמה. שהרי אמרת ברישא "בשביל שתודח - הרי זה בכי יותן", ומשמע דוקא אם רצה את הגשמים לצורך הקערה הם מכשירים, הא אם כפה את הקערה בשביל שיודח הכותל, כגון שהניח את הקערה בסמוך לכותל ונתכוין שמתוך הקערה יפלו המים על הכותל וידיחו אותו, אין זה בכי יותן! לפי שהכותל נחשב לדבר מחובר ואין המים נעשים חשובים אלא אם כן נתכוין להשתמש בהם לצורך דבר תלוש.

והדר תני "בשביל שלא ילקה הכותל - אינו בכי יותן". ומשמע שדוקא בגלל שלא רצה בכלל את הגשמים לכן אין הם מכשירים, הא אם כפה את הקערה בשביל שיודח הכותל, הרי זה בכי יותן. הרי שהכותל נחשב לדבר תלוש, וקשיא רישא אסיפא?

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: תברא. אכן הרישא סותרת לסיפא ועל כרחנו לומר שמי ששנה זו לא שנה זו. שהרישא והסיפא לא נשנו על ידי תנא אחד אלא על ידי שני תנאים שאחד מהם שנה את הרישא והוא סובר שהכותל נחשב לדבר מחובר. והשני את הסיפא ולדעתו הכותל נחשב לדבר תלוש. ומחלוקתם תלויה בשאלה זו, האם תלוש ולבסוף חיברו נחשב למחובר או לתלוש לענין הכשר זרעים. שהרי הכותל שנחלקו בו הוא דבר שהיה בתחילתו תלוש משום שאבני הכותל היו תלושים לפני בנית הכותל ולבסוף כשהוא בנוי הרי הוא מחובר לקרקע, ודעת רבא אף היא כרבי אלעזר ולכן אמר שלענין הכשר זרעים תנאי היא.

רב פפא אמר: כולה מתניתין דהכופה קערה, חד תנא הוא. והתנא הזה סובר שתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש. ולא קשיא רישא אסיפא. משום שהא, הרישא שמשמע ממנה שהכותל נחשב למחובר, מדברת בכותל מערה, שהכותל לא נבנה על ידי אדם אלא שחפרו סביבו בקרקע והוא נתהוה שם מאליו, ולכן דינו כמחובר, שהרי הוא מחובר מעיקרו. והא, הסיפא שמשמע ממנה שהכותל נחשב לדבר תלוש, מדברת בכותל בנין, היינו, בכותל רגיל שנבנה מאבנים, ולכן דינו כתלוש, משום שכותל זה הוא תלוש ולבסוף חיברו.

והכי קאמר: הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הקערה, הרי זה ב"כי יותן".

הא אם נותן בשביל שיודח הכותל, אין זה ב"כי יותן", לפי שהכותל נחשב לדבר מחובר.

במה דברים אמורים שהוא נחשב למחובר, בכותל מערה. אבל בכותל בנין, הרי דוקא אם נותן בשביל שלא ילקה הכותל, הוא דאינו בכי יותן, שהרי אין לו כלל רצון בגשמים אלו. הא בשביל שיודח הכותל, הרי זה בכי יותן, לפי שכותל כזה נחשב לדבר תלוש, והרי היתה דעתו להשתמש בגשמים אלו לצורך דבר התלוש.

הערות

^[120] פירש רש"י, בכח שני, שקשרו ברחוק, והמים הלכו שם, דגרמא בעלמא הוא. ויש לתמוה, כיון שעל כח הראשון הוא מתחייב, הרי מוכח מזה, לכאורה, שאנו מתייחסים לזרם המים כמו אל מעשה שלו, ואם כן, גם בכח שני, כשהמשיכו המים לזרום למרחוק ושם הרגוהו, גם יש לחייבו לפי שיטת התוס' כאן [הסוברים שלמאן דאמר אשו משום חציו, הם נחשבים כחיציו גם לענין חיוב מיתה], שהרי ה"כח שני" כאן הוא דומה לרוח מצויה המוליכה את האש, וכיון שחייב בכח ראשון, שנחשב למעשה שלו, למה יפטר כשהלכו המים למרחוק, ומאי שנא מאשו שהלכה ברוח מצויה, שחייב מיתה לשיטת התוס' כאן. ותירץ החזון איש בב"ק [ב ט] שכח שני של בידקא דמיא נחשב רק כ"כח כחו", כיון שלא נגע האדם במים עצמן, ולכן נחשבת הליכת המים כאש של ממונו, ולא כאש של חיציו. וביאור הדברים הוא, שחלוק דין "בידקא דמיא" מדין "אשו משום חציו", ביסוד החיוב. כי החיוב על פתיחת בידקא דמיא הוא על כך שהוא איפשר לכח קיים לפעול, כי כאשר מאפשר האדם לכח קיים לפעול, כמו הפותח סכר מים ומאפשר לכח האצור בלחץ המים לפרוץ ולהרוג, נחשב הדבר כאילו הוא הפעיל את כוחו בעצמו, אבל מה שממשיכים המים לזרום הלאה, אין זה נחשב לכוחו אלא לכח כוחו, ואין אדם חייב על מה שעשה כח כוחו. אבל החיוב על עשיית אש או על הנחת אבנו סכינו ומשאו בראש גגו, שהלכו למרחוק ברוח מצויה, הוא על יצירת הכח, ולכן הוא חייב גם על הליכת כוחו למרחוק, כיון שהוא יצר את הכח הזה, ולכן אמרינן "אשו משום חציו" כשהולכת האש למרחוק על ידי רוח מצויה.

^[121] פירוש אחר: - רב לא שמע כל דברי רבי אלא את המקרא בלבד שמע יוצא מפיו. ושאל את רבי חייא, לענין מה הביא רבי את המקרא?

^[122] לפי הפירוש השני דלעיל, ענהו רבי חייא מה שלמד רבי מהפסוק אבל אמר שהוא אינו נכון.

^[123] פירוש אחר, אותם החריצין שעל הבקעת הם עצמם נראים כוי"ו שבורה, ורבי חייא אמר כן לפי שהוא חולק על רבי בסוגיא דלעיל ומתיר לשחוט אפילו לכתחילה במחובר.

ולכאורה, שני חלקי הברייתא קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה], שהרי מצד אחד שנינו שהשוחט במחובר — שחיטתו כשרה, ובסוף שנינו שהשוחט בצור היוצא מן הכותל או בקנה העולה מאליו — שחיטתו פסולה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי שאני [שונה] הדין בין מחובר מעיקרו, כגון צור הבולט מכותל של סלע, או קנה הצומח מאליו, לבין תלוש ולבסוף חברו? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: השוחט במוכני — שחיטתו כשרה. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שחיטתו פסולה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא בסרנא דפחרא [זו הברייתא שמכשירה עוסקת בסכין שמחוברת לגלגל של יוצר כלי חרס], שהוא מניע את הגלגל ברגלו ומקרב אליו את צואר הבהמה, וכך הוא שוחט, ושחיטה זו כשרה משום שנעשית בכוחו. הא בסרנא דמיא [זו שפוסלת עוסקת בגלגל שמונע בכוח המים], ששחיטתו פסולה, מפני שאינה נעשית בכוח אדם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא בסרנא דמיא [זו וזו עוסקת בגלגל של מים], ולא קשיא [ואינו קשה]: הא [זו] מדברת בכח ראשון, שהשחיטה מתבצעת מיד כשמאפשר למים לזרום ולסובב את הגלגל שהסכין קבועה בו, הא [זה] בכח שני, לאחר שהגלגל הסתובב פעם נוספת מחמת המים.

וכי הא [וכמו זו] שאמר רב פפא לענין אחר: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית [מי שכפת את חבירו והיטה לעברו שטף מים ומת] — חייב משום רוצח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? והרי לא הרגו בידים! מפני שגירי דידיה הוא דאהני ביה [חיציו שלו הוא שהועילו בו], וכאילו ירה בו חיצים. והוסיף רב פפא: והני מילי [ודברים אלה] אמורים בכח ראשון, כלומר, שחבירו היה קרוב אליו, ומיד כשאיפשר למים לזרום נחנק על ידם, אבל בכח שני, לאחר שהמים זרמו בעצמם — אין זה מעשה שלו, אלא גרמא בעלמא [גורם בלבד] הוא, ופטור.

ב בענין שעסקנו בו תחילה, מסופר: יתיב [ישב] רב אחוריה [אחרי] רבי חייא, ורבי חייא ישב קמיה [לפני] רבי, ויתיב [ויושב] היה רבי וקאמר [ואומר]: מנין לשחיטה שהוא דווקא בתלוש? שנאמר באברהם: "ויקח את המאכלת לשחוט" (בראשית כב, י), הרי שצריך לקחת בידו דבר כדי לשחוט בו. אמר ליה [לו] רב לרבי חייא: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מה טיבה של הוכחה זו? אמר ליה [לו]: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר [וי"ו שכתובה על עץ מבוקע אמר], כלומר, דבר שאין בו ממש. ושואלים: והא קרא קאמר [והרי מקרא הוא אומר] כראיה לדבריו! ומשיבים: קרא זריזותיה [המקרא רק את זריזותו] של אברהם קא משמע לן [משמיע לנו], שהיתה לו סכין מוכנה לידו לשם כך, ואין ללמוד מכאן איך צריכה להיות השחיטה.

ג ובענין שחיטה בדבר שהיה תלוש וחיברו, מביאים מה שאמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, דבר שהיה תלוש ולבסוף חברו, לענין עבודה זרה הוי [הרי הוא] נידון כתלוש. דאמר מר [שאמר החכם]: המשתחוה לבית שלו — אסרו בהנאה, כדין עבודה זרה, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שתלוש ולבסוף חיברו הוי [הריהו] נחשב מחובר, מדוע נאסר? הרי נאמר בענין עבודה זרה "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), ומשם דייקו חכמים — ולא ההרים עצמם אלהיהם, שדבר המחובר לקרקע אינו נאסר משום עבודה זרה! אלא מכאן שהתלוש שחיברו, כגון בית הבנוי מאבנים תלושות שחוברו לקרקע, נדון כתלוש.

והוסיף רבא, לענין הכשר זרעים (ושאר אוכלים) לקבלת טומאה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא מה דינו של תלוש ואחר כך חיברו. דתנן [ששנינו במשנה]: הכופה (הופך) קערה על הכותל בשביל שתודח, כדי שישטפו אותה הגשמים היורדים על הכותל — הרי זה ב"כי יותן", כלומר, המים שנפלו עליה מכשירים אוכלים לקבלת טומאה. משום שירדו לרצונו על הקערה. אבל אם כפה את הקערה רק בשביל שלא ילקה (יינזק) הכותל, ואינו מעוניין במים — אינו ב"כי יותן".

ויש לשאול: הא גופא קשיא [משנה זו עצמה קשה] מתוכה, שכן מתחילה אמרת [אומר אתה]: כפה את הקערה בשביל שתודח הקערה עצמה — הרי זה ב"כי יותן", ונדייק מכאן: הא [הרי] אם עשה זאת בשביל שיודח הכותל, להביא עליו את מי הגשמים באמצעות הקערה — אין זה ב"כי יותן", שאין מים מכשירים אם חשב עליהם לשם דבר מחובר,

והדר תני [וחזר ושנה]: כפה את הקערה בשביל שלא ילקה הכותל — אינו ב"כי יותן", ומכאן נדייק: הא [הרי] אם כפאה בשביל שיודח הכותל — הרי זה ב"כי יותן"!

ובהסבר הדבר אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] המשנה, ומי ששנה זו, את ההלכה הראשונה, לא שנה זו, את ההלכה השניה. ונמצא כי יש במשנה זו מחלוקת תנאים, האם כותל, שהוא תלוש וחיברו, נחשב כמחובר או כתלוש, וכדברי רבא. רב פפא אמר: כולה חד תנא [כשיטת תנא אחד] הוא, הסבור שתלוש וחיברו דינו כתלוש לענין זה. אלא הא [הלכה זו, הראשונה] שממנה דייקנו שאם רצונו שיודח הכותל אין זה ב"כי יותן", עוסקת בכותל של מערה, שהוא מחובר מתחילתו. הא [הלכה זו, השניה] שדייקנו ממנה שאם רצינו שיודח הכותל הרי זה ב"כי יותן", עוסקת בכותל בנין, שנבנה מאבנים שהיו תלושות.

והכי קאמר [וכך הוא אומר]: הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח — הרי זה ב"כי יותן", הא [הרי] אם כפאה בשביל שיודח הכותל — אין זה ב"כי יותן".

במה דברים אמורים? בכותל מערה, משום שכותל המערה מחובר לקרקע מעיקרו. אבל בכותל בנין — אם כפאה בשביל שלא ילקה הכותל — הוא שאינו ב"כי יותן", מפני שאינו רוצה במים, הא [הרי] בשביל שיודח הכותל — הרי זה ב"כי יותן". וממשיכים בדברי רבא.

בעי [שאל] רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Ostensibly, the two clauses of the baraita are difficult, as they contradict each other, since the first clause states that slaughter with a blade that is attached is valid and the latter clause states that slaughter is not valid. Rather, must one not conclude from it that there is a difference between a case where the blade was attached from the outset and a case where the blade was detached and ultimately he reattached it? The Gemara affirms: Indeed, learn from it.

§ The Master said: In the case of one who slaughters with a mechanism of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that his slaughter is not valid? The Gemara answers: This contradiction is not difficult. This baraita, which rules that the slaughter is valid, is in a case where the knife was attached to a potter’s wheel, whose movement is generated by the potter pressing on a pedal. Since the slaughter was performed by the force of the person’s actions, the slaughter is valid. That baraita, which rules that the slaughter is not valid, is in a case where the knife was attached to a waterwheel. Since the slaughter was not performed by the force of the person’s actions, the slaughter is not valid.

And if you wish, say instead: The rulings of both this baraita and that baraita are in a case where the knife was attached to a waterwheel, and the contradiction is not difficult. This baraita, which rules that the slaughter is valid, is in a case where the movement of the slaughter was generated by primary force, as the person releases the water that turns the wheel, and on that initial turn of the wheel the knife slaughters the animal. That baraita, which rules that the slaughter is not valid, is in a case where the slaughter was generated by secondary force, as the knife slaughters the animal on the second turn of the wheel.

And this is like that which Rav Pappa says: In the case of a certain person who bound another and diverted a flow [bidka] of water upon him and he died, the one who diverted the water is liable for his murder. What is the reason? It is because those were his arrows that were effective in his murder. And this matter applies in a case where he killed the other person by primary force, as the person was proximate to him and was directly drowned by the water. But if the person was further away and was killed by secondary force after the water flowed on its own, it is not by his direct action; rather, it is merely an indirect action, and he is exempt.

§ Rav sat behind Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya sat before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi sat and said: From where is it derived that slaughter is performed specifically with a blade that is detached? It is derived from a verse, as it is stated: “And Abraham stretched forth his hand and took the knife to slaughter his son” (Genesis 22:10). Rav said to Rabbi Ḥiyya: What is he saying? Rabbi Ḥiyya said to Rav: He is saying an incorrect reason, comparable to the letter vav that is written on the rough surface of a tree trunk [a’ufta]. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Yehuda HaNasi say a verse as proof for his statement? The Gemara answers: The verse teaches us the diligence of Abraham, who had a knife prepared to slaughter Isaac. It does not teach any halakha concerning ritual slaughter.

§ Apropos the issue of slaughter with a detached blade, Rava said: It is obvious to me that concerning an item that was detached and ultimately one attached it, with regard to the matter of idol worship its halakhic status is that of a detached item, as the Master says: One who bows to his house has rendered it forbidden as an object of idol worship. And if it enters your mind to say that its halakhic status is that of an attached item, it is written with regard to idolatry: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), from which it is derived: But the mountains are not their gods, as items attached to the ground are never rendered forbidden as objects of idol worship. The halakhic status of a house built from stones that were detached is that of a detached item.

With regard to the matter of rendering seeds susceptible to ritual impurity, there is a dispute between tanna’im, as we learned in a mishna (Makhshirin 4:3): In the case of one who places a bowl on the wall while it is raining so that the bowl will be rinsed with the rainwater, if the water from the bowl then falls onto produce, that is under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed” (Leviticus 11:38). The water has the halakhic status of a liquid that he poured of his own volition on fruit and seeds. Consequently, it renders them susceptible to ritual impurity. But if he placed the bowl there so that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” Since he had no intent to use the water, it is not considered to have entered the bowl of his own volition, and it does not render produce susceptible to impurity.

This mishna itself is difficult, as the inferences from the first clause and the latter clause are contradictory. In the first clause you said: In the case of one who places a bowl on the wall so that the bowl will be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed,” and the water renders produce susceptible to impurity. By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed by means of the bowl, that is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” That water would not render produce susceptible to impurity, because the intent was for the water to rinse the wall, which is an item attached to the ground.

And then the mishna teaches in the latter clause: If he placed the bowl so that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed.” By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed, that is under the rubric of the verse: “But when water is placed upon the seed,” as a wall has the status of a detached item, since it was built from stones that were detached.

Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed; the tanna who taught this first clause did not teach that second clause. There is a tannaitic dispute whether the status of a wall that is built from detached stones is that of an attached item or a detached item. Rav Pappa said: The entire mishna is the opinion of one tanna: This first clause is in the case of the wall of a cave, which is attached from the outset; that latter clause is in the case of the wall of a building, which is built from stones that were detached from the ground.

And this is what the mishna is saying: In the case of one who places a bowl on the wall so that the bowl will be rinsed with the rainwater, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed,” and the water renders produce susceptible to impurity. By inference, if he placed the bowl so that the wall will be rinsed by means of the bowl, that is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.”

In what case is this statement said? It is said in the case of the wall of a cave, which was always attached to the ground. But in the case of the wall of a building, whose stones were detached and subsequently reattached, if he places the bowl so that the wall will not be damaged, that is when it is not under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.” But if he places the bowl so that the wall will be rinsed, that is under the rubric of the verse “but when water is placed upon the seed.”

Rava raises a dilemma:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קשיין אהדדי רישא וסיפא כלומר דרישא משמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה וסיפא א' היה צור יוצא מן הכותל וכו' כלומר דמחובר הוא ופסול:

אלא לאו ש"מ^א)נראה דצ"ל אלא לאו ש"מ שאני וכו' כלומר רישא דאמר במחובר לקרקע שחיטתו כשרה מיירי בתלוש ולבסוף חברו ותדע דמיירי בתלוש ולבסוף חברו דקתני נעץ סכין בכותל. מאי דאמרי' במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. כלומר רישא תדע דמשמע דתלוש ולבסוף חיברו לדקא תני נעץ סכין (קרוב לו וכשרו):

הא בסרנא דפחרא. כשרה דאתי מכח גברא בכל שעה:

בסרנא דמיא דאתי מכח ראשון של אדם וכשר ואח"כ אתי מכח מיא ופסול:

דכתוב אאופתא. כלומר כמו סדוקה שבעץ שדומה היא כמו זו כלומר ביקוע מה אותו ביקוע אין בו יתרון לכל דבר אף דבר זה אין בו ראיה וקרא זריזותיה [דאברהם קמ"ל] ולא מצינו למשמע דלא תהא שחיטה כשרה במחובר:

פשיטא לי דלענין ע"ז הוי תלוש ואסור:

דאמר רב המשתחוה לבית אסרו לכל דבר כלומר שהוא תלוש ולבסוף חיברו:

ואי ס"ד דמחובר הוא אמר רחמנא (דכתיב) אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם דמשמע אלהיהם על ההרים כלומר שהוא דבר תלוש ממש ולא ההרים עצמן שהן מחוברין ולאו חשוב אלהיהם והא דקא חזינן המשתחוה לבית אסרו שמעינן מינה דלאו חשוב כמחובר ועדיין לא מצינן למשמע דלא תהא שחיטה כשרה במחובר. לענין הכשר זרעים תנאי היא דאי תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש ואי לאו. דתנן הכופה קערה על הכותל וכו' להדיח הקערה הרי זה בכי יותן ואם בשביל שלא ילקה כלומר שמגין על הכותל מן המים שאינו צריך לאותן מים על הכלי אינו בכי יותן (הקערה):

הא גופא קשיא אמרת בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן וכו':

אמר ר' אלעזר תברא. כלומר דשני תנאים למדוה ולא קשיא לך דאמור הכי מי ששנה זו לא שנה זו (לעולם לר' אלעזר דתברא תנאי היא) ולמאן דאמר אינו בכי יותן הוא סבר דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש:

רב פפא אמר לעולם כולה חד תנא היא ולא קשיא הא בכותל מערה והא בכותל בנין. בד"א בכותל מערה דאינו בכי יותן כלומר דמחובר מעיקרו אבל בכותל בנין כלומר שהוא תלוש ולבסוף חיברו בשביל שלא ילקה וכו' הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן:

לענין הכשר זרעים תנאי היא. קשיא לי דהא רבא קא מהדר לאשכוחי תנא דסבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, ואם כן אמאי נקט להא כאוקימתא דרבי אלעזר דאמר תברא, לימא בהכשר זרעים כתלוש דמי וכאוקימתא דרב פפא. וניחא לי דהכי קאמר אפילו תמצא לומר כרבי אלעזר דאמר תברא, לכל הפחות איכא חד תנא דסבירא ליה כתלוש דמי, ולרבותא אמר הכין. ואי נמי יש לומר דרבא משמע ליה טפי כאוקימתא דרבי אלעזר דמוקי לה בחד טעמא, ולא אוקמוה בחד תנא ובתרי טעמא, דפלוגתא דאמוראי היא בבבא מציעא (עא, א) גבי חבית, הי(ה) עדיף [אי] דחקינן ומוקמינא בחד תנא ובתרי טעמא או דחקינן ומוקמינן בחד טעמא ובתרי תנאי.

תלוש ולבסוף חברו אף בבטלו לענין ע"ז דינו כתלוש והמשתחוה לאותו דבר אסרו אם היה שלו וזהו שאמרו המשתחוה לבית אסרו ואלו היה דינו כמחובר כבר ידעת שהמשתחוה להר וכדומה לו לא אסרו שנאמר אלהיהם על ההרים על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ועקר דבר זה בתלמוד ע"ז:

אף לענין הכשר זרעים תלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא והוא שהדבר ידוע שהמים שנתלשו ממקומן שלא ברצון אין מכשירין אפי' נפלו על האוכלין ברצון אבל המים שנתלשו ברצון אם היה אותו רצון לצורך דבר תלוש הרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על האוכלין ברצון ואם לא היה אותו רצון אלא לצורך מחובר אין מכשירין תלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא כיצד נפלו גשמים על הכותל וכפה הוא קערה על הכותל אם כיון להדחת הקערה הרי מים אלו נתלש ברצון ולדבר התלוש והרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על הפירות ברצון ואם כפה הקערה בשביל שלא ילקה הכותל הרי לא נפלו ברצון ואינן מכשירין כפה את הקערה בשביל לגלגל את המים על ידה במקום מן הכותל כדי שיודח אותו מקום שבכותל הרי שנתלשו ברצון והדבר תלוי אם הכותל נקרא מחובר אם נקרא תלוש מעתה אם היה הכותל כותל בנין הרי אלו מכשירין ואם היה כותל זה גופו של קרקע כגון כותל מערה אין מכשירין וקצת מפרשים כתבו דברים בזו חוץ משטתנו והוא שלדעתם כל שנרצית תלישתם לצורך דבר התלוש אע"פ שנפלו על האוכלין שלא ברצון הוכשרו וכן כתבוה גדולי הרבנים וממה שאמרו בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו מרצון אע"פ שאין סופו ברצון או סופו ברצון אע"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן ופירשו בה תחלתו ברצון שנתלשו ברצונו כגון בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין אע"פ שאין סופן לרצון שכשנפלו על הפירות לא ניחא ליה או סופן לרצון ר"ל שנוח לו כשנופלים על הפירות אבל עקר תלישתם לא היתה נוחה לו ומ"מ אנו כתבנוה כשטת גדולי המחברים ומשנת מכשירין הם מפרשים בה כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון אע"פ שלסוף קשה לו כגון שנפלו שם יתר מדאי או בהפך כגון שתחלה היה מתירא שיפלו עליהם יותר מדאי ולא נפלו אלא כפי הצורך:

ברש"י צור יוצא מן כו' והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל כו'. דאף ע"ג דלא מבטל ליה אפ"ה לכתחלה כו' עכ"ל היינו למאי דמסיק הכא דלא שאני לן אלא בין מחובר מעיקרו ובין תלוש ולבסוף חברו ובכל תלוש ולבסוף חברו כשר בדיעבד אית לן למימר הכי אבל למאי דבעי רבא למימר דבתלוש ולבסוף חברו ומבטל ליה פסול אפילו בדיעבד הא מסיק לקמן דפירושי קמפרש ליה ודו"ק:

בד"ה קרא זריזות דאברהם קמ"ל שחט ונזהר כו' עכ"ל כצ"ל:

בתוס' ד"ה מנין לשחיטה שהיא בתלוש וכו' מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וכו'. נראה דהא דכתבו התוספות זה השתא משום דבלא זה היינו יכולין לפרש דמדכתיב מאכלת ילפינן תרוייהו כלי גם תלוש דהא מאכלת הוי נמי תלוש אכל השתא דכלי ילפינן לענין קדשים ותלוש אף לחולין לא מסתבר לומר דילפינן תרוייהו מתיבה אחת:

ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו' ולא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וכו'. ר"ל והול"ל לענין ע"ז תנאי כמו שאמר לענין הכשר זרעים דהא רבנן דס"ל דהמשתחוה לאילן לא אסרו ע"כ ס"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר דהא סתם אילן היה תלוש ולבסוף נטעי:

רש"י בד"ה צור יוצא כו' לא ישחט קנה כו' הד"א:

בד"ה דאשקיל עליה בידקא דמיא שהפכה כו' כצ"ל:

גמרא הא בסרנא דפחרא כו'. הערוך הביאו בערך סדן בד':

שם דאר"פ האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה כו' חייב. לכאורה אפי' היה כפות ועומד שם ואשקיל עליה בידקא דמיא ומת מכח ראשון ג"כ חייב. דהא אכפיתה ליכא שום חיובא דאז לא היה סוף מים לבא כמש"כ התוס'. ועיקר החיוב הוא על דאשקיל עליה המים דהוי כחצו. והא דנקט דכפתיה הוא לרבותא דסיפא דאפי' בכה"ג בכח שני פטור. אבל לא כן משמע דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' רוצח וצ"ע:

שם מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת כו'. ועי' בתוס' דדייק מדלא כתיב ויכין. וקשה דלשון הכנה לא שייך אלא בדבר שיצטרך לו אח"כ לא בזמן שהוא בו עתה. והכא הלא לקחה לשחוט בה עכשיו. ועוד הלא מצינו לשון קיחה גם במחובר כמו ויקח את כל ארצו מידו וכן טובא. וזה י"ל כמו דאמרינן בב"מ (נו ב) על הא דפריך שם מהאי קרא דע"כ ידו פי' רשותו. על הא דדרשינן מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין. ומשני כל ידו ידו ממש הוא וש"ה דלל"ה אלא רשותו. וה"נ נימא הכי כל קיחה קיחה ממש היא וש"ה דלל"ה. אבל קשה גבי מילה מצינו ג"כ ותקח צפורה צור נימא נמי דפסול במחובר ולא אשתמיט שום דוכתא לאשמעינן דפסול בה מחובר. ועוד פריעה תוכיח דנהגו בצפורן. ועי' בע"ז (י ב) בעובדא דקטיעה בר"ש. לכן היה נלע"ד דט"ס הוא בגמרא וצ"ל קרא קמא ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו כו'. וע"כ תלושה היתה כיון שהוליכה אתו. וא"ש לפ"ז מאי דדחי זריזותיה דאברהם קמ"ל. ולשון התוס' מדכתיב לשחוט את בנו כו' יש לדחוק קצת. אולם בב"ר ראיתי ג"כ דרשה זו על הקרא השני כמו דאיתא לפנינו בגמרא:

רש"י ד"ה בכח ראשון. ובתחלת גלגולו שחט כו'. ובד"ה בכח שני כ' לאחר שגלגלו כו' פעם ראשונה ושניה לכאורה דבריו סתרי אהדדי. ולשון הטוש"ע דסביבה ראשונה נקראת כח ראשון ע"ש ולפלא שלא העירו האחרונים בזה:

רש"י ד"ה לענין הכשר. אע"פ שלא ידע כו' ואין ניחא ליה כו'. כצ"ל:

תד"ה אבל. דהא כופף (קומתו) [קמתו] ש"ח כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה לענין הכשר וכו' לצורך מחובר לא מכשירי כצ"ל:

מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט" (בראשית כב, י). הכונה הוא דיליף זה מיתורא דקרא דאיכא יתור בפסוק זה דהוה ליה למימר 'וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' ומסתמא משמע שישחט במאכלת, ולהכי יליף רבא יתור הכתוב לאשמעינן שהשחיטה בתלוש כי אין מאכלת במחובר אלא רק בתלוש ולהכי פריך 'וְהָא קְרָא קָאָמַר?' כלומר זו ראיה גמורה מיתורא דקרא וכל ילפות רבותינו ז"ל בעלמא הוא בכהאי גונא והשיב 'קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לָן' כלומר אין יתור זה בא ללמדינו דין אלא בא ללמד זריזות אברהם אבינו ע"ה דהזמין המאכלת בחיקו וכאשר עקדו תכף הושיט ידו ולקח המאכלת לשחוט שלא היתה המאכלת מונחת במקום אחר רחוק מן המזבח ג' או ד' אמות כדי שיצטרך לקום אחר עקידה להביאה לשחוט בה, אי נמי קא משמע לן שלא נתרשלה ידו אחר עקידה בלקיחת המאכלת אלא תכף אחר עקידה נזדרז ליקח המאכלת במהירות כדי לשחוט.
ומה שאמר רבי חייא רבי חייא לרב 'וָי"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר לָךְ' הכונה דהבקעת עשויה חריצין כעין ווי"ן אך אלו הווי"ן שוים לא יש בהם אחד רחב יותר משאר אשר אצלו שם כן כאן אין בקרא תיבה יתירה כדי דנילף מינה דין לומר דאין שחיטה במחובר ודע דמה שהוצרך תלמודא לפרש דהוה יתיב אחוריה דרבי חייא, ורבי חייא קמיה דרבי להודיענו שהיתה ישיבתו של רב ורבי חייא סמוכה נמקום רבי דוהאי ישמע רבי מה שהם מדברים זה בזה ועם כל זה לא חש רבי חייא באומרו 'וָי"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר' פן יקפיד רבי בדבריו אלו.

גמ' אמר רבי אלעזר תברא. שבת דף צב ע"ב כתובות דף עה ע"ב כריתות דף כד ע"ב:

אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש לכאורה קשה מנ"ל לרבא לחלק בין ע"ז לשחיטה וכיון שמצינו דלענין ע"ז הוי כתלוש אמאי לא נילף גם שחיטה מניה וי"ל דהואיל ובע"ז ממעטינן דמחובר אינו נאסר מדכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם א"כ בעינן דוקא דומיא דהר שהוא מחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו לא הוי דומיא דהר אבל גבי שחיטה פסלינן מחובר מדכתיב ויקח את המאכלת שפיר יש למעט גם תול"ח הואיל ולא הוי דומיא דמאכלת שהוא תלוש כיון דכתיב ביה קיחה ואינו מחובר גם בשעת שחיטה ובזה היה רבא מסופק אי דרשינן ויקח שצריך להיות גם תלוש לבסוף בשעת שחיטה או דמעטינן דוקא חיבר מעיקרו היינו שהיה שייך בו קיחה (דעיקר הדרש הוא מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין כמ"ש התוספות בד"ה מנין לשחיטה וכו' דוק שם] והיה תלוש מתחלה אבל אם חברו לבסוף אינו ממועט מהאי קרא וגם משם מכופה קערה על הכותל ליכא למילף לענין שחיטה דאף מי שסובר שם דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר היינו דוקא הואיל וממעטינן מחובר לענין הכשר הואיל וכתיב כלי וכיון דבעינן דומיא דכלי היינו דבר שמטלטל ואינו מחובר כלל ולפ"ז נראה לי דרבא קא מבעיא ליה דוקא למ"ד דסובר בהכשר זרעים דתול"ח הוי כמחובר אי גם שחיטה הוא כן או דלמא דוקא לענין הכשר הוי כמחובר הואיל ובעינן דומיא דכלי אבל לשחיטה י"ל דהוי כתלוש אבל למאן דסובר בהכשר זרעים הוי תול"ח בתלוש לא מספקא ליה כלל לענין שחיטה דמהי תיתי לחלק. ולפ"ז מתורץ קושית הרשב"א וז"ל קשה לי דהא רבא קא מהדר להוכיח תנא דס"ל תול"ח כתלוש דמי א"כ אמאי נקט ליה כאוקימתא דר"א דאמר תברא לימא בהכשר זרעים כתלוש דמיא כאוקימתא דר"פ עכ"ל הרשב"א ולפי דברי אתי שפיר דדוקא לאוקימתא דר"א קמבעיא ליה אליבא דמ"ד דכמחובר דמיא אבל לאוקימתא דר"פ דחד תנא הוא וליכא מאן דסובר לענין הכשר זרעים דתול"ח שהוא כמחובר לא קא מבעיא ליה כלל דלמה לא נילף שחיטה מהכשר זרעים ודוק:

ולפ"ז מתורץ עוד קושיא אחת שהקשה הרשב"א לקמן בגמ' דמאי קא פשיט מברייתא דצור יוצא מכותל דשחיטתו פסולה אמאי לא קא משני דהך ברייתא אתיא כת"ק דזרעים דסובר תול"ח כמחובר דמיא ע"ש ברשב"א שמתרץ בדוחק ולמ"ש אתי שפיר דעיקר האבעיא של רבא היה רק להת"ק דזרעים אי גם בשחיטה סובר דתול"ח הוי כמחובר או דלמא דוקא בהכשר זרעים הואיל ובעינן דומיא דכלי שהוא מטלטל אבל בשחיטה סובר דהוי כתלוש ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוספות ד"ה תלוש וכו' דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תול"ח הוי כתלוש אף לענין הכשר ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק אבל מ"מ קשה לפי דברי מאי קא פשיט ליה מרישא דברייתא דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דלמא הך אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין הכשר זרעים מכ"ש לענין שחיטה ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק דזרעים כנ"ל. ונראה לי דהגמרא סובר דע"כ אתיא הך אף לת"ק דזרעים דלתנא בתרא לא צריך לאשמעינן הך לענין שחיטה דתול"ח שהוא כתלוש דכ"ש הוא מהכשר זרעים דשם כתיב כלי אפ"ה הוי כתלוש מכ"ש לשחיטה אלא ודאי דהך ברייתא דמכשיר נעץ סכין בכותל נשנית אף לתנא בתרא דזרעים ושפיר אתי לאשמעינן אף דלענין הכשר זרעים סובר דתול"ח הוי כמחובר אפ"ה בשחיטה מודה שהוא כתלוש ושפיר פשיט הגמרא מהך ברייתא דנעץ סכין אבל קשה דלמא לעולם אתיא הך ברייתא דנעץ סכין כתנא בתרא דברייתא דזרעים דסובר גם גבי זרעים שהוא כתלוש ואפ"ה אתי גם גבי שחיטה לאשמעינן דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דאל"ה ה"א דשחיטתו פסולה משום שמא ידרוס כשמואל לקמן ולכך אתי לאשמעינן דלא חיישינן שמא ידרוס [עוד י"ל דאתי לאשמעינן דלכתחלה לא ישחוט משום דגזרינן תול"ח אטו מחובר מעיקרו] וצ"ל דהגמרא דקא פשיט מהאי ברייתא לא סבר הא דשמואל ולא חיישינן לשמא ידרוס הואיל ותני בברייתא בין שסכין למעלה כו' ולא סבר להאי דרב זביד דמתרץ לצדדין קתני אמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה תלוש כו' דממתניתין לא יכול למפשט דמכשיר בדיעבד די"ל מתניתין אתיא כר"ח ולכתחילה לא מטעם דשמא ידרוס הרי מוכח דשפיר חושש לשמא ידרוס וצ"ע ודוק:

שם רש"י ד"ה אלא לאו וכו'. והא מתניתין רבי היא וכו' ולכאורה יפלא תיתי כמאן תיתי על כל פנים מוכח דיש חילוק בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. ונראה דהוי קשה לרש"י מאי מקשה ומנא תימרא הא ע"כ מוכח ממשנתינו דאל"כ קשיא דרבי אדרבי והיה נראה לרש"י לפרש שקושית המקשן הוא קושית התוס' דלמה לא מוקמת כר"ח ולחלק בין מחובר מעיקרו אלא ודאי דאליבא דרבי אשכחינן בלא"ה חילוק זה ועל זה מקשה ומנא תימרא וא"כ שפיר מפרש רש"י והא מתני' רבי היא:

שם בגמרא דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו לכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דלפי מה שהיה סובר דכותל דתני בברייתא מיירי בכותל בנין ותלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר א"כ למה נקט דוקא קנה עולה מאליו ויותר קשה לבתר דקא מדחה ליה דמיירי בכותל מערה וקאמר דיקא נמי מדקתני דומיא דקנה עומד מאליו א"כ אמאי לא קא פשיט ליה איפכא דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש הואיל ונקט דומיא דקנה עולה מאליו ובפרט לפירוש רש"י לעיל בד"ה צור היוצא מכותל דתני קנה עומד מאליו לאפוקי היכא דנטעו אדם א"כ הרי מוכח דתלוש ולב"ח הוי כתלוש. ונ"ל דהגמרא סובר דאין לפשוט מהאי דתני קנה עומד מאליו דיש לדחות ולומר דכותל הוא כותל בנין ותול"ח הוי כמחובר מעיקרו ולהכי נקט קנה עומד מאליו לאשמעינן דצור היוצא מן הכותל הוי כמו קנה עומד מאליו דתלוש ולבסוף חברו אסור לשחוט ואין לפשוט כלל מהך ברייתא וק"ל:

קשיין אהדדי. דקתני רישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה אלמא בדיעבד שפיר דמי והדר תני היה צור יוצא כו': אלא לאו ש''מ כו'. והא מתניתין רבי היא דאי רבי חייא אפילו לכתחלה מכשיר: צור יוצא מן הכותל. היינו מחובר מעיקרו דמוקמי' ליה לקמן בכותל מערה שלא נבנה הכותל ע''י אדם אלא חוקק בקרקע והכותל עומד מאליו ורישא בתלוש ולבסוף חברו והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל איצטריך לאשמועינן דאף על גב דלא מבטל ליה אפילו הכי לכתחלה לא ישחוט קנה עומד מאליו שלא נטעו אדם שם אלא מעצמו עלה: בסרנא דפחרא. גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי: פחרא. חרס וחבירו בדניאל בחלומו של נבוכדנצר חסף די פחר: סרנא דפחרא. שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו: דמיא. שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם ותנן לקמן (דף לא.) נפלה ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כו': בכח ראשון. מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף: בכח שני. לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה: דכפתיה. קשרו: דאשקיל עליה בידקא דמיא. שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו: חייב. דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא: בכח ראשון. שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו: אבל בכח שני. שקשרו ברחוק והמים הלכו שם אע''פ שהוא נקב הנקב והפכו לשם פטור דגרמא בעלמא הוא: מאי קאמר. היכי יליף טעמא מהכא: אמר ליה וי''ו דכתיב אאופתא קאמר. כלומר טעם שאינו נכון קאמר כמו שכותב וי''ו על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעת שהן עשויין חריצין חריצין ואינה חלקה לשון אחר אותן חריצין קרי וי''ו רבי חייא לטעמיה דמכשיר לעיל שחיטה במחובר: וקפריך גמרא והא קרא קאמר: קרא זריזותיה דאברהם קמ''ל. שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת: ל''א רב לא שמע דבריו של רבי אלא מקרא שמע יוצא מפיו ולא ידע על מה ואמר ליה רב לרבי חייא מאי קאמר רבי אמר ליה טעם הביא לשחיטה שנפסלה במחובר ומן המקרא אבל אינו עיקר אמר ליה והא קרא קאמר כו': לענין עבודת כוכבים. דקיימא לן (ע''ז דף מה:) שעובד את ההרים אינן נאסרים ההרים בכך דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה''מ הר דמחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו ומשחברו עבדו נאסר משום לא ידבק בידך: המשתחוה לבית שלו. אבל של חברו אינו יכול לאסור: לענין הכשר זרעים תנאי היא. אי הוי מחובר אי הוה תלוש דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואחר כן נפלו פירות לתוכה אע''פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות ולא ניחא ליה בההוא הכשר הוו מוכשרין דתנן בתחלת מסכת מכשירין (משנה א) כל משקה שתחלתו לרצון אע''פ שאין סופו לרצון מכשיר וה''מ כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תניא בת''כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת''ל כלי אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים ת''ל בכל יטמא אי בכל יטמא יכול אפילו בבורות שיחין ומערות ת''ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל כו' יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות ושיחין ומערות יהו מכשירין ת''ל אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה מנין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת''ל מים כו' אלמא אחשבינהו לצורך תלוש מכשירין לצורך מחובר לא מכשירין אא''כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש והא דאמרינן בפסחים (דף טז.) מחוברין מכשירין היינו דניחא ליה שיפלו פירות לתוכן או להושיט ידיו להדיחן כשיוציא הפירות מן המים: בשביל שתודח. הקערה הרי הן בכי יותן אם נפלו אחר כך על הפירות אפילו לאחר זמן הוכשרו דאחשבינהו להנך משקין להדחת קערה וניחא ליה בהך נפילה אפילו לא אחשבינהו לצורך הנך פירות כי יותן קרינא ביה דניחא ליה בהך נפילה: בשביל שלא ילקה הכותל. ונפלו על הקערה וממנו לפירות לא הוכשרו דלא ניחא ליה בהנך גשמים ובנפילתן: הא בשביל שיודח הכותל. כגון שהיו נופלין סמוך לכותל ונתן שם קערה שתביאם לכותל: אינו בכי יותן. ואע''ג דאחשבינהו לצורך הכותל חשיבות דמחובר לאו חשיבות הוא עד דליחשבינהו לצורך דבר תלוש כדאמרן: תברא. קשיא הך רישא לסיפא ותרי תנאי נינהו מר חשיב ליה תלוש להאי כותל ומר חשיב ליה מחובר מר חשיב ליה תלוש הואיל ולאו מחובר מעיקרו הוא שכבר היו אבניו תלושות וחברם בבנין ומר חשיב ליה מחובר והיינו תנאי דאמר לעיל: חד תנא הוא. ודכ''ע תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש: בכותל מערה. שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע והכותל עומד מאליו ומחובר מעיקרו הוא אבל בכותל בנין שהוא תלוש בשביל שלא ילקה הכותל דלא ניחא ליה בהו אינו בכי יותן אבל בשביל שיודח דאחשבינהו לצורך כותל מכשרי זרעים לטומאה:

אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. ואכפיתה לא מיחייב דלא מיבעיא היה עומד שם וכפתו במקומו דפטור אפילו היה סוף מים לבא עליו דלא רביה רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל ההיזק כבר כגון כבש עליו לתוך האש או לתוך המים כדתנן בהנשרפין (סנהדרין עז. ושם ד''ה סוף) אבל סוף חום לבא וסוף מים לבא פטור אפילו כפתו במקום אחר והביאו שם פטור אע''ג דאם היה סוף מים לבא עליו היה חייב למאן דאמר אשו משום חציו דמאי שנא מאשו ברוח מצויה דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש דהא כופף קומתו של חבירו לפני הדליקה שיכולה ולבא ברוח מצויה חייב כדאמר בריש הכונס (ב''ק נו. ושם ד''ה אילימא) מ''מ הכא פטור שבשעה שהביאו שם לא היה סוף מים לבא אי לאו דאשקיל אחר כך ואמה דאשקיל לא מיחייב בכח שני ודומה לזרק חץ ותריס בידו וקדם בעצמו וסילק את התריס דפטור: מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת. ואם תאמר והא האי קרא בקדשים כתיב דבפרק התודה (מנחות דף פב: ושם ד''ה ויקח) ובסוף פ' דם חטאת (זבחים דף צז: ושם ד''ה והתם) נפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי ואומר ר''ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין ומדכתיב מאכלת ולא כתיב המחתך דרשינן כלי בקדשים ואע''ג דהכא דחי רבי חייא דזריזותיה דאברהם קמ''ל התם לא שייך למימר הכי: לענין עבודת כוכבים הוי תלוש דאמר רב' המשתחוה לבית כו'. לא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דפליגי במשתחוה לאילן בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מח.) דאפילו רבנן דשרו התם היינו דוקא אילן שנשרש ויוצא מן הקרקע וחשיב כמחובר מעיקרו ולא דמי לבית ומתניתין דכל הצלמים (שם דף מז.) דמי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים ונפל כו' אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ לא מצי נמי לאתויי דהתם כשבנאו מתחלה לשם עבודת כוכבים או השתחוה מקודם לכל אבן ואבן: אמר רבי אלעזר תברא כו'. לא שייך לשנויי הכא הא בשביל שיודח הכותל נעשה כמי שלא ילקה הכותל כיון דאין לו לתלות זה בזה דאין הטעמים שוין דהא דלא הוי בכי יותן בשביל שיודח היינו משום דחשיב כמחובר ובשביל שלא ילקה הוי משום דלא ניחא ליה ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דבפ''ק דקדושין (דף ה:) דמשני התם נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא דחד טעמא הוא משום דכתיב (דברים כד) כי יקח איש אשה ולא שתקח את עצמה ואם תאמר דהכא משמע דפליגי תנאי בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים ולרב פפא הוי לכ''ע כתלוש וא''כ מאי קא מבעיא ליה לרב יוסף בפ' המוכר את הבית (ב''ב דף סו: ושם ד''ה בעי) מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האיצטרובל מהו להכשיר בהן את הזרעים וי''ל דלרבי אלעזר דאמר תברא למ''ד מחובר הוי מבעיא ליה דשמא איצטרובל לא הוי מחובר כמו בית:

דף טז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד