חולין יד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

ודחינן: התם אין הטעם של התנאים האוסרים לומר "שני לוגין וכו'" משום ד"אין ברירה" אלא אף על פי שהם סוברים "יש ברירה" דעתם לאסור וכדקתני טעמא בברייתא, דתניא: אמרו לו התנאים האוסרים לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחשוש שמא יבקע הנוד שבתוכו היין קודם שיפריש ממנו התרומה ומעשרות ונמצא שהוא שותה טבלים למפרע שהרי הוא אמר שהתרומה והמעשר יחולו על היין שיפריש לאחר מכן וכיון שבסוף לא היתה הפרשה שהרי נבקע הנוד, הרי שאפילו אם תאמר "יש ברירה" לא יועיל, שאין כאן מה שיתברר שהרי לא חלה בשום מקום תרומה ומעשר, וממילא הכל נשאר טבל.

אמר להן רבי מאיר: לכשיבקע הנוד אז נאסור לשתות מהיין, אבל כל עוד שלא נבקע אין לחשוש לכך לפי שהוא דבר שאינו שכיח.

ועדיין אנו שואלים מנא לן דרבי יהודה סובר "אין ברירה"?

ומתרצינן: אלא מדתני איו [חכם ששמו איו], יש להוכיח שדעת רבי יהודה ש"אין ברירה". ^[115]

דתני איו: רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד דהיינו בשני חכמים העתידים לבא אין מועיל תנאי, אלא דוקא אם עתיד לבא חכם אחד ואינו יודע להיכן, יכול להתנות ולומר: אם בא חכם למזרח יהא עירובו למזרח ואם בא למערב יהא עירובו למערב ואילו כשבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לא.

והוינן בה בדעת רבי יהודה: מאי שנא "לכאן ולכאן", דלא? על כרחך משום שסבר רבי יהודה ד"אין ברירה", דהיינו שאין אנו אומרים שלאחר שהחליט בשבת לאיזה חכם הוא רוצה ללכת התברר למפרע שאכן לאותו צד היתה דעתו כבר מערב שבת [שאז הוא זמן קניית העירוב] ללכת לשם, ועל ידי כן נקנה לו העירוב שבאותו צד, אלא הדבר נשאר בספק לאיזה צד רצה ללכת בערב שבת, וממילא לא ידוע איזה משני העירובים הוא קנה בערב שבת. ולכן, אינו יכול ללכת בשבת לשום צד, שהרי אם הוא קנה את העירוב שלצד מזרח הרי שאינו יכול לצאת מהעיר לצד מערב, וכן להיפך.

ואם כן תקשי, מזרח ומערב, כלומר, כשבא רק חכם אחד, ואותו אדם מתנה שהיכן שיבא, למזרח או למערב, שם יקנה עירובו, נמי לא יועיל התנאי, משום דאין ברירה? ^[116]

ומבארינן: ואמר רבי יוחנן: לא כך היה המעשה אלא וכבר בא חכם קודם השבת לאחד מבתי המדרש, אלא שאדם זה לא ידע להיכן הגיע ולכן הוא מתנה שלאותו צד שיגידו לו למחר שהחכם הגיע לשם בערב שבת הרי העירוב שבאותו צד יקנה לו מעכשיו, הלכך אין זה ענין של ברירה אלא "גילוי מילתא" כיון שהעירוב אינו בספק ותלוי ועומד ברצונו של מי שהוא אלא שאחד משני העירובין קונה עכשיו בודאות אלא שאדם זה עדיין אינו יודע איזה עירוב קנה עד שיתגלה לו הדבר למחרת.

על כל פנים, מצינו שלדעת רבי יהודה "אין ברירה". ואם כן, אי אפשר לומר שרבי יהודה ד"הכנה" הוא שסובר שאסור לאכול הבהמה שנשחטה בשבת, כאמור לעיל. ועדיין אנו שואלים, מאיזה דין של רבי יהודה שמענו שהוא אוסר לאכול מהבהמה שנשחטה בשבת? ומתרצינן: אלא, אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים היא. שממנו יש ללמוד לאסור באכילה את הבהמה שנשחטה בשבת.

דתנן: כל הכלים הניטלין בשבת, שאינם מוקצה, אף שבריהן ניטלין, ואפילו אם נשבר הכלי בשבת, מותר לטלטל את השברים, ובלבד שיהיו השברים עושין מעין מלאכה. שעדיין אפשר להשתמש בשברים הללו לצורך מלאכה כל שהיא, ואפילו אם אינה מלאכה של ממש, כגון שברי עריבה, כלי שלשין בו בצק צריך שיהיו ראויים לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך, שעל ידי כן יש עדיין על השברים תורת כלי.

רבי יהודה אומר: ובלבד שיהיו השברים עושין מעין מלאכתן הראשונה, שהשימוש של עכשיו יהיה דומה לשימוש שהיה קודם השבירה, כגון שברי עריבה צריך שיהיו ראויים לצוק לתוכן מקפה [תבשיל עבה שהוא דומה לעיסה הניתנת בעריבה], שברי זכוכית צריך שיהיו ראויים לצוק לתוכן שמן. ^[117] ודייקינן: "מעין מלאכתן" - אין, דוקא אז מותר לטלטל השברים, אבל אם עושים מעין מלאכה אחרת, לא. וזאת, אף על פי שעדיין תורת כלי עליהם שהרי הם עושים מלאכה כל שהיא.

אלמא, כיון דלא איתכן, שלא הוכנו השברים מאתמול להך מלאכה שהם ראויים לעשות היום, אסירי בטלטול משום מוקצה. הכא נמי, בבהמה שנשחטה בשבת, כיון דלא איתכן בהמה זו מאתמול לאכילה, שלא היתה ראויה לאכילה אתמול בעודה חיה, אסורה היום משום מוקצה.

ופרכינן: אמר ליה אביי: מי דמי בהמה שנשחטה לשבר כלי? והא התם, בשבר כלי, מעיקרא, קודם שנשבר הכלי, היה עליו תורת כלי, והשתא הוא נעשה שבר כלי, ויש כאן שינוי במהות הדבר, והוה ליה "נולד", ואסור.

אבל הכא, מעיקרא קודם שחיטה, הוה ליה אוכלא, שהרי הוכחנו לעיל שלדעת רבי יהודה בהמה בחייה עומדת לאכילה [שאם לא כן היה אסור לשחוט בהמה ביום טוב], ולבסוף אחר שחיטה, נמי אוכל הוא, ואם כן, אוכלא דאיפרת הוא, אוכל שנחלק, כלומר, שאין כאן אלא אוכל ששינה צורתו, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: אוכלא דאיפרת, שפיר דמי. שאינו נחשב כ"נולד".

דתנן: אין סוחטין את הפירות בשבת כדי להוציא מהן משקין, שהסחיטה היא "אב מלאכה" בשבת. ואם יצאו המשקין מעצמן, אסורין בשתיה. שגזרו חכמים שאם נתיר לו לשתות שמא יבא לסחוט את הפירות כדי להוציא מהם את המשקין.

רבי יהודה אומר: אם היו הפירות עומדין לאוכלין דהיינו, לאכילה ולא לסחיטה, הרי היוצא מהן מותר. כיון שאין דעתו נוחה מכך שיצאו מהן המשקין, אין לחשוש שמא יסחוט. ואם הפירות עומדין לסוחטם ולהוציא מהן משקין, הרי היוצא מהן אסור, שהואיל ודעתו נוחה מהמשקין היוצאים יש לחשוש שמא יבא לסחוט.

הרי מוכח שרבי יהודה אינו אוסר את המשקין היוצאין מהפירות משום "נולד", לפי שאוכל שנשתנה צורתו אינו נחשב כ"נולד", ואם כן למה יאסור את הבהמה שנשחטה בשבת, שאף היא אינה "נולד"?

ומתרצינן: לאו אתמר עלה על אותה משנה: אמר רבי יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים שאפילו אם ייעד אותם לאכילה הרי המשקין היוצאים מהן אסורים.

אלמא, סובר רבי יהודה, כיון דלסחיטה קיימי, שהזיתים והענבים רוב העולם מייעדים אותם לסחיטה, על כן יש לחשוש שמא אדם זה שייעד אותם בתחילה לאכילה יהיב דעתיה, יתחרט לאחר מכן, ויועיד אותם לצורך משקין, ולכן גזרו בהם חכמים שהמשקים היוצאים יאסרו בשתיה שמא יסחוט. הכא נמי, כיון דבהמה לשחיטה קיימא, יהיב דעתיה עליה שלאחר שתישחט יאכל ממנה. ויש לגזור שאם נתיר לו לאכול מבהמה זו שנשחטה בשבת שמא יבוא בפעם אחרת לשחוט לכתחילה בהמה בשבת. ^[118]

ופרכינן: מידי הוא טעמא? והרי כל מה שאנו טורחים למצוא היכן אומר רבי יהודה שבהמה שנשחטה בשבת אסורה אינו אלא לרב, שהוא אמר שמשנתנו האוסרת את הבהמה באכילה אליבא דרבי יהודה היא, ואיך תאמר לרב שרבי יהודה אוסר בזיתים וענבים? האמר רב: חלוק היה רבי יהודה על חכמים אפילו בסלי זיתים וענבים שאין לגזור בהם שמא יסחוט, ואם כן למה נגזור בבהמה שנשחטה בשבת!?

ומתרצינן: אלא אמר רב ששת בריה דרב אידי: משנתנו, האוסרת לאכול הבהמה בשבת - רבי יהודה דנרות היא. דתניא: מטלטלין בשבת נר חדש של חרס שלא הדליקו בו עדיין, אבל לא ישן, לפי שהוא מאוס בעיני אדם, והרי הוא מוקצה מחמת מיאוס, דברי רבי יהודה. וכשם שרבי יהודה אוסר במוקצה מחמת מיאוס כך יש לו לאסור בהמה זו שהיא מוקצה מחמת איסור, שכן בכניסת השבת היתה מוקצה משום שהיה עליה איסור אבר מן החי. וכלל בידינו שדבר שהיה מוקצה בבין השמשות בערב שבת הרי הוא מוקצה לכל השבת.

ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה, דוקא במוקצה מחמת מיאוס, לפי שדבר המאוס מקצה אותו האדם מדעתו, אבל מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דמוקצה הוא?

הערות

^[115] אסור לצאת בשבת חוץ לתחום, שאסור לו לאדם להתרחק יותר מאלפיים אמה מהעיר שהיה בתוכה בשעת כניסת השבת. ותיקנו חכמים "עירוב תחומין" שיניח בערב שבת מזון שתי סעודות מחוץ לעיר במקום שאינו רחוק יותר מאלפיים אמה מהעיר, ועל ידי כן נחשב כאילו הוא דר באותו מקום בכניסת השבת ויכול הוא ללכת משם אלפיים אמה לכל צד ובסך הכל הוא הולך מעירו לכיוון העירוב ארבעת אלפים אמה - אלפיים עד הערוב ומשם עוד אלפיים אמה. אבל מאידך הוא מפסיד את האלפיים אמה שיש לו בצדדים האחרים של העיר. כגון אם הניח את העירוב בסוף אלפיים אמה של צד מזרח של העיר הרי שבצד מערב אינו יכול לצאת כלל מהעיר שהרי הוא מתרחק ממקום העירוב שהוא מקום שביתתו בשבת זו יותר מאלפיים אמה. ולדעת חכמים במסכת עירובין הרי שיכול אדם להניח שני עירובי תחומין אחד בסוף אלפיים אמה לצד מזרח העיר ואחד בסוף האלפיים לצד מערב העיר, ועושה תנאי שבאותו צד שירצה ללכת לשם בשבת יקנה לו הערוב ההוא שיהא נחשב כאילו שם דירתו בשעת כניסת השבת. כגון, אם שמע שיבא חכם לדרוש בשבת במקום הנמצא במרחק של יותר מאלפיים אמה מהעיר, ואינו יודע אם יבא לצד מזרח או לצד מערב, הרי הוא מניח עירוב אחד למזרח ועירוב אחד למערב, ומתנה: אם יבא החכם למזרח, יהא עירובי למזרח, ועל ידו אוכל להגיע לחכם. ואם יבא למערב, יהא עירובי למערב. וכן אם שמע שיבואו שני חכמים, אחד לצד מזרח ואחד לצד מערב, הרי הוא מתנה שלאיזה חכם שירצה ללכת בשבת, באותו צד יקנה לו העירוב. ורבי יהודה חולק באופן הזה.

^[116] כי הניחה הגמרא שהחכם לא הגיע קודם כניסת השבת לאחד משני בתי המדרש העומדים זה במזרח וזה במערב העיר אלא שבשבת עתיד הוא להחליט לאיזה מהם יבא לדרוש [עיין תוס' ביצה לח א ד"ה והוינן, כיצד יתכן שהחכם יכול להגיע לשני בתי המדרש, ועיין מהר"ם כאן]. ואדם זה בשעה שהניח את שני העירובים תלה הדבר בדעת החכם והתנה שלאותו צד שיחליט החכם לבא בשבת שם יקנה עירובו עכשיו בערב שבת, והרי גם זה ענין של "ברירה", שאנו צריכים לומר שלאחר שהחכם החליט בשבת להיכן הוא רוצה להגיע, התברר למפרע שאכן לאותו צד היתה דעתו של החכם מערב שבת להגיע, וממילא נקנה לאותו אדם העירוב שבאותו צד. וכיון שלדעת רבי יהודה "אין ברירה" הרי שהדבר נשאר בספק איזה עירוב קנה וממילא אינו יכול ללכת לשום צד, ואם כן למה התיר רבי יהודה בחכם אחד?

^[117] במסכת שבת [קכד ב] שנינו: כל הכלים הניטלין בשבת, דלתותיהם ניטלין, אע"ג שנתפרקו מהכלי ואין שום שימוש בדלתות בפני עצמם. והיינו, על אף שאין עושין מעין מלאכה כלל, מכל מקום, כיון שעומדים להתחבר לכלי, ועיקר הכלי אינו מוקצה, אף הדלת אינה מוקצה. ויש הסבורים [עיין בספר "מנחת שבת"] שהוא הדין אם נפל כפתור מן הבגד, כיון שעיקר הבגד אינו מוקצה, אף הכפתור אינו מוקצה. וכתב בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד] שיש לחלק, כי שאני דלתות הכלים, שאף אם יתקנם, הרי אין בנין בכלים, וכל האסור אינו אלא מדרבנן, ולכן לא אסרו דלתותיהן בטלטול, כיון שיש להחשיב את דלת הכלי כאילו עדיין לא נפרדה לגמרי מהכלי. אבל כפתור, כיון שי אפשר לחברו לבגד אלא רק על ידי מלאכה דאורייתא, יהיה מוקצה. ובגוף הדין של דלתות הכלים הכריע המשנה ברורה שאף אם אין שום שימוש בדלתות אינם מוקצה. ובר"ן יש שנקטו דבעינן שיהיה בו שום שימוש, אבל נראה שגם הר"ן כוונתו לומר שאין צורך שיהא ראוי לשימוש כלל.

^[118] עיין בתוס', הביאור למה דנה הגמרא את הבהמה העומדת לשחיטה במשקל אחד עם זיתים וענבים שלכאורה בהמה דומה יותר לפירות העומדים למשקים.

התם [שם] טעמו של ר' יהודה אינו משום שלדעתו אין ברירה, אלא כדקתני טעמא [כמו שהוא שונה את הטעם], אמרו לו ר' יהודה וחבריו לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחשוש שמא קודם שהפריש את התרומה והמעשרות בפועל — יבקע הנוד ויישפך כל היין שבו, וכיון שלא נותר בחבית יין להפרשת תרומה ומעשרות נמצא שהוא שותה טבלים למפרע? אמר להן ר' מאיר: לכשיבקע תהיה זו שאלה, ואין אני חושש לכך!

אלא למדים שאין לר' יהודה ברירה ממקום אחר, מדתני [ממה ששנה] החכם איו בשמו בענין עירובי תחומין, על מה ששנו חכמים, שאדם היודע ששני חכמים עומדים לדרוש בשבת חוץ לתחום העיר, אחד במזרח ואחד במערב, ובערב שבת עדיין לא החליט איזה מהם הוא רוצה לשמוע, יכול להניח בערב שבת שני עירובים בשני צידי העיר, ולהתנות שלאיזה צד שיבחר ללכת בסופו של דבר — שם הוא עירובו מעכשיו.

דתני [שעל כך שנה] איו, רבי יהודה חולק על דעת חכמים ואומר: אין אדם מתנה שיקנה לו עירובו על שני דברים כאחד, כגון בשני חכמים, אלא רק בדבר אחד שיש בו שתי אפשרויות, וכגון על חכם אחד שאינו יודע לאיזה צד של העיר יבוא, שמתנה שאם בא החכם למזרח — עירובו למזרח, ואם למערב — עירובו למערב; ואילו שיתנה לכאן ולכאן לחכם זה או לחכם זה — לא.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: מאי שנא [במה שונה] כשמתנה לכאן ולכאן, שלא קונה לו העירוב — מפני שאין ברירה, שאין אומרים שבחירתו למחרת קובעת למפרע מהו המקום שבחר מתחילה, והרי מזרח ומערב באותו חכם נמי [גם כן] נאמר שאין ברירה, ולא יקנה העירוב על סמך מה שיתברר בשבת לאיזה צד יבוא החכם!

ואמר רבי יוחנן: מדובר כאן שבשעה שהוא עושה את התנאי כבר בא (הגיע) החכם למזרח או למערב, אלא שהוא אינו יודע להיכן, ובמקרה זה אין אנו נזקקים לעקרון ה"ברירה". ועל כל פנים, למדנו שלדעת ר' יהודה אין ברירה. אלא לשיטתו, בהמה לאכילה עומדת, ואם כן, מנין שאם נשחטה בשבת הריהי אסורה ליומה משום הכנה?

אלא אמר רב יוסף: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, ואמרו שהוא כשיטת ר' יהודה — שיטת רבי יהודה של כלים היא, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הכלים הניטלין (שמותר לטלטל אותם) בשבת, שאינם מוקצה — גם שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו אותם שברים עושין (ראויים שתיעשה בהם) מעין מלאכה, כגון שברי עריבה (מעין גיגית) — שנשברו ועדיין ראויים לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית — לכסות בהן פי הפך.

רבי יהודה אומר: לא די שיהיו ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, אלא ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה, כגון שברי עריבה — לצוק לתוכן מקפה (תבשיל סמיך), שברי זכוכית — לצוק לתוכן שמן.

ונדייק: אם ראויים לעשות מעין מלאכתן הראשונה — אין [כן], מטלטלים אותם, מעין מלאכה אחרת — לא, אלמא [מכאן] שכיון שלא איתכן [היו מוכנים, מיועדים] מאתמול להך מלאכה [למלאכה זו, האחרת] — אסירי [אסורים הם] בטלטול לדעת ר' יהודה; הכא נמי [כאן גם כן], בבהמה שנשחטה בשבת, כיון דלא איתכן [שלא היתה מוכנה] מאתמול לאכילה — אסורה.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם מעיקרא [שם מתחילה] היה זה כלי והשתא [ועכשיו] נעשה שבר כלי, והוה ליה [והרי זה] כדבר חדש שנולד, ולכן הוא אסור. ואילו הכא [כאן], בבהמה שנשחטה בשבת, מעיקרא אוכלא [מתחילה היתה אוכל], שהרי כבר בחייה מיועדת היא לאכילה, וגם לבסוף כשנשחטה הריהי אוכל, ואם כן בגדר אוכלא דאיפרת [אוכל שנפרד ממקומו] הוא,

ושמעינן ליה [והרי שמענו אותו] את רבי יהודה שאמר: אוכלא דאיפרת שפיר דמי [אוכל שנפרד ראוי הוא] לאכילה בשבת, ואינו אסור משום נולד. דתנן [ששנינו במשנה]: אין סוחטין את הפירות כדי להוציא מהן משקין בשבת, וגזרו חכמים שגם אם יצאו המשקים מעצמן — אסורין.

רבי יהודה אומר: אם פירות אלה נועדו לאוכלין (לאכילה, ולא לשתיה) — היוצא מהן מעצמו מותר, ואם מיועדים למשקין (לסחיטה) — היוצא מהן אסור. הרי שבפירות המיועדים לאכילה, הוא רואה את המשקים הזבים מהם, כאוכל שנפרד ממקומו, ומותר. ואם כן, הוא הדין בבהמה שנשחטה בשבת, הואיל ומתחילה היתה מיועדת לאכילה — אין זה נחשב כנולד, ויש לומר שאין ר' יהודה אוסרה!

ודוחים: אדרבה, ממקור זה עצמו יש להוכיח שר' יהודה יאסור פרה שנשחטה בשבת, לאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], שאמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים, העומדים בדרך כלל למשקים, שלמרות שהניחם לצורך אכילה, המשקה שזב מהם בשבת אסור?

אלמא [מכאן] שגם לדעת ר' יהודה, כיון שזיתים וענבים בדרך כלל לסחיטה קיימי [הם עומדים] — יהיב דעתיה [אדם נותן דעתו] עליהם למשקה, ויש חשש שיבוא לסוחטם, ולכן אסרו חכמים את המשקה היוצא מהם בשבת. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בבהמה יש לומר: כיון שלשחיטה קיימא [היא עומדת] — יהיב דעתיה [אדם נותן דעתו] עליה לאכילה, ולכן כאשר שחטה בשבת ר' יהודה אוסרה באכילה, שמא יבוא לשחוט בשבת!

ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום הוא הטעם], כלומר, מה שאנו מביאים מקור לשיטת ר' יהודה, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, הרי אינו אלא לדעת רב, שאמר כן. ואולם האמר [הרי אמר] רב עצמו: חלוק היה רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים, ולדעתו אם ייעד את הפירות לאכילה — המשקים שזבו מהם בשבת מותרים. ולדרך זו נמצא שיש להתיר גם בהמה שנשחטה בשבת!

אלא אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: מה שאמר רב, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, ואמרו שהיא לשיטת ר' יהודה — שיטת רבי יהודה של נרות היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מטלטלין בשבת נר חרס חדש, שלא השתמשו בו עדיין, שלא לצורך הדלקה, אבל לא מטלטלים נר ישן, שיש בו שאריות של שמן ופיח, מפני שאדם מקצה אותו משימוש מחמת מיאוסו, וכיון שהיה מוקצה בכניסת השבת — הוקצה לשבת כולה, ונאסר בטלטול גם אם יש בו צורך, אלו דברי רבי יהודה. ויש לומר כי לדעתו הוא הדין לבהמה שנשחטה בשבת, שהיא אסורה, מפני שכשנכנסה השבת היתה אסורה עליו משום אבר מן החי.

ודוחים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את רבי יהודה שהוא אוסר בדבר שהוא מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר ישן, אבל בדבר שהוא מוקצה רק מחמת איסור מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהוא אוסר אותו בשבת כולה? ומשיבים: אין [כן], שמענו שזו דעתו, דתנן [ששנינו במשנה], רבי יהודה אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara comments: That is no proof, as there, the reason for the opinion of Rabbi Yehuda is as is taught in the latter clause of the baraita: The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the wineskin will burst before he manages to separate the teruma, and this person will have been found retroactively to be drinking untithed produce? Rabbi Meir said to the Rabbis: The mere possibility that this may occur is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. Evidently, Rabbi Yehuda’s opinion is not due to his rejection of the principle of retroactive designation, but due to his concern that the wineskin will burst before the tithes are actually separated.

Rather, the fact that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation is learned from that which Ayo teaches with regard to the joining of Shabbat boundaries in a case where one knows that two Torah scholars are planning to deliver lectures on Shabbat outside the city limits, one east of the city and one west of the city, and on Shabbat eve one has not yet decided which of the lectures he wishes to attend. In that case, he may place the food for the joining of boundaries on both sides of the city and stipulate that he will be able to go beyond the city limits in whichever direction he chooses.

As Ayo teaches that Rabbi Yehuda says: A person may not stipulate that his joining of the boundaries will take effect on two matters as one. Rather, he may stipulate that if one Sage comes to the east, his joining of the boundaries takes effect to the east, and if he comes to the west, his joining takes effect to the west, while if he stipulates that it should take effect to here or to there and he will go in whichever direction he chooses, in that case, the joining does not take effect.

And we discussed this baraita: What is different in a case where one stipulates that it should take effect to here or to there such that the joining does not take effect? It is because there is no retroactive designation. If so, stipulating that the joining will take effect to the east or west, depending upon where the Sage goes, should also not take effect because there is no retroactive designation.

And Rabbi Yoḥanan said: This is a case where when he makes the stipulation, the Sage has already come to either the east or the west, and the joining takes effect in that direction. He makes a stipulation because he does not know where the Sage came. The joining takes effect without the principle of retroactive designation. Nevertheless, since it is clear from the first case of Ayo that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation, the question remains: From where is it derived that an animal that is slaughtered on Shabbat or Yom Kippur is forbidden for the day that it was slaughtered?

Rather, Rav Yosef said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to vessels, as we learned in a mishna (Shabbat 124b): With regard to all vessels that may be moved on Shabbat, their shards may be moved as well, provided that they are suited for some type of labor. Shards of a large bowl may be used to cover the mouth of a barrel. Shards of a glass vessel may be used to cover the mouth of a cruse.

Rabbi Yehuda says: And it is permitted to use the shards provided that they are suited for a type of labor similar to their original use. In the case of shards of a large bowl, it must be possible to pour a thick broth into them, and in the case of shards of a glass vessel, it must be possible to pour oil into them.

The Gemara infers: If they are suited for a type of labor similar to their original use, yes, they may be moved; but if they are suitable for another type of labor, they may not be moved. Apparently, since the shard was not prepared from yesterday for this type of labor, it is prohibited to move it. Here too, since the animal that was slaughtered was not prepared from yesterday, it is prohibited to eat it.

Abaye said to Rav Yosef: Are the cases comparable? There, in the mishna with regard to vessels, initially it was a vessel and now it is the shard of a vessel, and it is a case of an item that came into being, and it is therefore prohibited to move it. Here, in the case of an animal slaughtered on Shabbat, initially, during its lifetime, it was designated as food, and ultimately, after slaughter, it is food, so it is merely food that was separated [de’ifrat].

And we heard that it is Rabbi Yehuda who says: Food that was separated is permitted, as we learned in a mishna (Shabbat 143b): One may not squeeze fruits on Shabbat in order to extract liquids from them. And if liquids seeped out on their own, it is prohibited to use them on Shabbat, lest one come to squeeze fruit on Shabbat.

Rabbi Yehuda says: If the fruits were designated for eating, the liquid that seeped from them on Shabbat is permitted. And if the fruits were designated for their liquids, the liquids that seeped from them on Shabbat are forbidden, lest he come to squeeze them on Shabbat. With regard to fruits that are designated for consumption, the liquid is considered food that was separated and is permitted. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was designated for consumption, its meat is food that was separated and should be permitted according to Rabbi Yehuda.

The Gemara rejects that interpretation and states that, on the contrary, there is proof that Rabbi Yehuda would prohibit eating an animal that was slaughtered on Shabbat. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda conceded to the Rabbis in the case of baskets of olives and grapes that are typically designated for their liquids, even though one had planned to eat them, that liquid that seeps from them is forbidden?

Apparently, since olives and grapes are typically designated for squeezing, one sets his mind to use them for their liquids, and were it permitted for him to use their liquids that seep out on Shabbat, the concern is that he will come to squeeze them on Shabbat. Therefore, the Sages decreed that the liquids are forbidden. Here too, since the animal is designated for slaughter, a person sets his mind to eat it. Therefore, were it permitted for him to eat the meat on Shabbat, the concern is that he will come to slaughter it on Shabbat. Consequently, the Sages decreed that the meat is prohibited.

The Gemara justifies Abaye’s interpretation of the mishna: This explanation is valid only according to Rav, who said that the ruling that it is prohibited to eat an animal slaughtered on Shabbat until after Shabbat is according to the opinion of Rabbi Yehuda. Didn’t Rav say: Rabbi Yehuda was in disagreement with the Rabbis even in the case of baskets of olives and grapes? According to Rav himself, just as Rabbi Yehuda deems permitted liquids that seeped from olives and grapes on their own, Rabbi Yehuda should have also deemed an animal that was slaughtered on Shabbat permitted for that day.

Rather, Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: When Rav said that the halakha that it is prohibited to consume the animal that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to lamps, as it is taught in a baraita: One may move, for purposes other than lighting it, a new earthenware lamp that was never used. But one may not move an old lamp covered with residue of oil and soot, because a person sets it aside from use due to repugnance. Since it was set aside at the beginning of Shabbat, it is set aside for the entire Shabbat and it may not be moved even if a need to move it arises; this is the statement of Rabbi Yehuda. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was prohibited when Shabbat began as the limb of a living being, it remains prohibited for the entire Shabbat.

The Gemara rejects that analogy. Say that you heard Rabbi Yehuda rule that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to repugnance, like the old lamp. Did you hear that he said that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to a prohibition, like the animal? The Gemara answers: Yes, as we learned in a baraita that Rabbi Yehuda says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לצוק לתוכן מקפה וכו' אלמא כיון דלא איכוון להאי מלאכה מע"ש וכו' והלכה זו דאמרי' אסורה באכילה ליומיה הלכה כמותו:

ולבסוף אוכלא אוכלא דאיפרת הוא. כלומר כענין פרו ורבו ושמעינן לה לרבי יהודה דאוכלא דאיפרת שפיר דמי ומותר אע"פ שאינו מוכן מע"ש:

דתנן אין סוחטין כו' רבי יהודה אומר אם לאוכל היוצא מהן מותר. כלומר מה דאמרת אם יצאו מעצמן אסורה אם לאוכלין היה רוצה הפירות היוצא מהן מותר כלומר דאוכלא דאיפרת היא אם למשקין היוצא מהן אסור דהוה ליה נולד ואסיר:

ולאו איתמר עלה מודה היה ר' יהודה בסלי זיתים כיון דלסחיטה קיימי וכו' ואסור בהנאה הכא נמי כיון דלשחיטה וכו'. והא אסורה לשחוט (בי"ט) [בשבת]. מידי הוא טעמא אלא לרב כלומר לדעת מי באה כולה הלכה אלא לרב והאמר רב חלוק היה ר' יהודה אפי' בסלי זיתים וענבים דלסחיטה קיימי שמותר:

אלא רבי יהודה דנרות היא. כלומר כשם דאית ליה מוקצה לענין נרות כך אית ליה מוקצה לענין שחיטה. אין דהא תנן רבי יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין כו'. והא הכא בנרות של מתכת של זהב ושל כסף ושל נחשת אין בו משום מיאוס וקאמר דמוקצה מחמת איסור שהדליקו בו באותה שבת:

אלא ר' יהודה דכלים היא וכו'. איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (חולין יד ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד. דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג.
והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא.
וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל.
והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יום טוב בשתי רוחות אחד למערב ואחד למזרח ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבאו שני חכמים אחד למערב ואחד למזרח לאיזה שארצה אלך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב ואהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה ואחר שכן אין צריך לפרשה כר' יהודה שאינו מתיר שיתנה על שני חכמים דהיינו לכאן ולכאן אלא באחד שאם בא למזרח או למערב ואף זו לדעתו בשכבר בא חכם שאין שם צורך ברירה וגלויי מילתא בעלמא הוא אלא אף בשנים ואף בשלא בא בשעת העירוב וכן אף בשלא יבא עד למחר וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך במקומו במסכת עירובין פרק שלישי:

כל הכלים הראויים לטלטל בשבת שנשברו בין שנשברו קודם השבת בין שנשברו בשבת אם היו השברים ראויים לשום מלאכה אע"פ שאינן ראויים למעין מלאכתן הראשונה מותר לטלטלם כגון שברי עריבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך וכן כל כיוצא בזה ואם לא היו השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ויש בקצת דברים אלו חולקים וכבר ביררנו הענין במסכת שבת פרק כל הכלים במשנה הרביעית:

כבר ידעת שהסחיטה אב מלאכה ומתוך כך אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקה ואם יצאו מעצמן אסורין כל אותו היום גזירה שמא יסחוט ודבר זה אין כל הפירות שוים בו וכיצד הוא הדין זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצא מהן משקה מעצמן אסור לשהותו עד מוצאי שבת אפי' היו אותן זיתים וענבים עומדים לאכילה שאינו רוצה בכך הואיל ועיקרן של אלו לסחיטה הן עומדין גזירה שמא יסחוט תותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם היו עומדים לאכילה מותרין בשבת עצמו ואם הכניסן לצורך משקה אסורים עד מוצאי שבת שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות כגון תפוחים וכיוצא בהם מותר לסחטם לכתחלה בשבת שלא בכונת הוצאת משקה שאין זה אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ומותר אף לתוך קערה שאין בה אוכל ומ"מ בכונת הוצאת משקה אסור ויש מתירים וכבר ביארנו טעם מחלוקתם עם שאר דברים הצריכים בביאור השמועה בראשון של יום טוב ובמסכת שבת:

בד"ה אימר דשמעת כו' אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותו שבת עכ"ל ומהך דנר שהדליקו בה באותו שבת ליכא לאוכחי דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור דאיכא למימר דאיירי בנר של חרס דתרתי אית ביה מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וכה"ג כתבו בתוספות פרק כירה ע"ש:

ברש"י ד"ה מזרח ומערב נמי וכו' והחכם יכול לילך ד' אלפים אמה וכו'. טעמו של רש"י דהוכרח לכתוב זה משום שהוקשה לו הא ע"כ צ"ל שכבר בא חכם בשעה שקידש היום לתוך ב' אלפים של בהמ"ד דאל"כ היאך יכול לבא בשבת לדרוש שם בבהמ"ד וא"כ הואיל והיה בתוך התחום של בהמ"ד הוי כאלו כבר בא לכך כתב שלעולם בשעה שקדש היום עדיין לא בא לתוך התחום של ב"ה והחכם יכול לילך ד' אלפים וכו' אלא שמה שכתב רש"י אחר זה והכי נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב וכו' קשה דהיאך אפשר לומר כן והלא מב"ה שבמזרח העיר לשבמערב העיר יותר מח' אלפים אמה שהרי ע"כ כל ב"ה רחוק מן העיר לערך ד' אלפים שהרי בשביל זה הוא מניח העירוב כדי שיכול לבא לשם בשבת והפירוש הנכון הוא כמו שפרש"י בסוף מס' ביצה דאפ"ל בשעת כניסת השבת לא היה בדעת החכם לבא לכאן לב"ה אלא היה בדעתו לישאר שם במקום שהוא ע"ש והתוס' הקשו קושיא זו שם בסוף ביצה על פרש"י ונראה שגירסת הספרים נתחלפה ששם ברש"י היה כתיב כלשון שכתב רש"י כאן והכא צ"ל כלשון שכתב רש"י שם וק"ל:

בתוס' ד"ה אימר דשמעת ליה וכו' ומוקי מתני' כר' יהודה דמבשל. ר"ל ולמה ליה למהדר מכל הני שנויי דלעיל דהוה מוקי טעמא דמתניתין מטעם מוקצה כר"י לוקמי למתניתין במוקצה כדמעיקרא ומטעם מוקצה מחמת איסור משום דלא מתוקמא משום מוקצה וכו' ועיין בדף שאחר זה בתוס' ד"ה כי שרי ר"מ וכו':

רש"י (בסה"ע). והך בהמה נמי כו' מוקצה מחמת אמ"ה. לכאורה בל"ז נמי איכא איסורא משום חובל בשבת וי"ל:

תד"ה אימר. דקאמר כה"נ מטלטלין חוץ מנר כו'. עי' מהרש"א ולכאורה הרי בלא"ה ליכא לאכוחי מהא דר"מ מודה במוקצה מחמת איסור דש"ה דדחי ליה בידים כדלקמן. ואולי כוונתו דלא תיקשי אהא דמתרץ אין דתנן רי"א כו'. א"כ מצי אתיא מתניתין אפי' כר"מ דשמעינן ליה נמי כן:

בא"ד ומוקי מתניתין כר"י דמבשל כו'. ר"ל ומדוע לא מוקי כשלא ה"ל חולה ומשום מוקצה מחמת איסור ואתיא אפי' כר"מ ודלא כמהר"ם:

אימור דשמעת לי' לר"י מוקצה מחמת מיאוס וכו', כ' תוס' דלמסקנא לא קיימא הכי, ורצונם לומר דודאי לא הו"מ הש"ס למדחי הא לא הוה דומי' דיה"כ דאין זה ברור כל כך דבעי' דומי' דיה"כ דרב אשי הא דחדית לן הך אבל אמוראי דמוקי להא משום מוקצה והכנה לית להו דבעי' דומי', משו"ה דחי הש"ס דלמא ע"כ לא קאמר אלא במחמת מיאוס, ולא הו"מ לחזור ולדחות ולומר אדרבא מחמת איסור חמיר טפי כבמסקנא, דא"כ כר"מ נמי אתי' ואמאי נסבין למימר ר' יהודה כיון דהשתא לא אסקו אדעתי' דבעי' דומי' דיה"כ:

בתוס' ד"ה אימר דשמעת כו' ומוקי מתני' כר"י דמבשל משום דלא מתוקמי מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיוה"כ אפילו היה לו חולה והבריא עכ"ל. קשה לי לפי תירוץ ראשון של תוס' לעיל בד"ה ונסבין חבריא למימר ר"י היא דמיירי כגון שעבר ומלחה עכ"ל אבל בלא מליחה אסור לו לאכול אפילו באומצא ובשבת אסור למלחה כקושית התוס' ולפ"ז אף אם היה לו חולה בין השמשות אפ"ה הוא מוקצה מחמת שאסור לו למלוח בשבת ואף אם היה לו חולה אסור לו למלוח יותר מכפי צורך לחולה וא"כ אף אם יש לו חולה אפ"ה הוא מוקצה לבריא בשביל איסור מליחה וקושית התוספות במק"ע וצ"ל כיון דאיסור מליחה בשבת אינו איסור תורה דאנן קי"ל אין עיבוד באוכלין כמ"ש במס' שבת (דף עה ע"ב) רק שקושית התוס' לעיל הוא הואיל והוי איסור מדרבנן ועיין במג"א (סי' שכ"א ס"ק ה') וס"ל להאי תירוץ ראשון של התוס' דדבר שאינו אסור מדינא לא מקרי מוקצה מחמת איסור כדעת רש"י במס' ביצה (דף לא ע"ב) ד"ה נוטל ממקום הפחת ע"ש ובאמת לשיטת התוספות שם דגם באיסור דרבנן שייך מוקצה מחמת איסור צ"ל כתירוץ שני של תוס' לעיל דדם אברים שלא פירש מותר וק"ל:

התם. טעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע: לכשיבקע. נראה כלומר דלא חיישינן להכי: איו. שם חכם: אין אדם מתנה. בעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים: אלא אם בא חכם כו'. על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה: והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירה. כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת: מזרח ומערב נמי. כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב: ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם. מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי: שבריהן ניטלין. אפילו נשתברו היום בשבת: שיהו עושין בהן מעין מלאכה. שתהא תורת כלי עליהם: מעין מלאכה. כלומר אע''פ שאין ראויה למלאכה ממש אלא לכסוי בעלמא: מעין מלאכתן. הראשונה: מקפה. תבשיל עב דהיינו מעין עיסה: הכא נמי. כיון דלא איתכן מאתמול לאכילה: הכא מעיקרא אוכלא. דע''כ בהמה בחייה לאכילה עומדת כדאוקמינן לעיל דאי לגדל בהמה לרבי יהודה היכי שחטינן בי''ט: דאיפרת. נשבר ונפרש וחבירו [בפרק בהמה המקשה] (לקמן דף עג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו: ש''ד. דלאו נולד חשבינן ליה: סחיטה. אב מלאכה היא: אסורין. וטעמא דמשקין שזבו אסורין מפרשינן בשמעתא קמייתא דביצה (דף ג.) גזירה שמא יסחוט: אם לאוכלין היוצא מהם מותר. אם היו עומדין לאכילה ולא לסחוט היוצא מהם מותר דכיון דלא ניחא ליה ליכא למיגזר אי שרית להו בשתייה היום אתי לסחוט דהא לאו להכי קיימי: ואם למשקין. הואיל ונתקיימה מחשבתו אי שרית להו כשזבו איכא למיגזר בהו שמא יסחוט דהא להכי קיימי שמע מינה מיהא דמשום נולד לא אסר להו רבי יהודה: מודה רבי יהודה בסלי זיתים וענבים. שאפילו הצניען לאכילה הואיל ורוב בני אדם סוחטין אותם האי נמי ממליך עלייהו ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט: כיון דלהכי קיימי. סתם ענבים: יהיב דעתיה. עלייהו למשקין וכי הוו משקין הוה ליה נתקיימה מחשבתו וגזרה שמא יסחוט ופלוגתייהו בתותים ורימונים: ה''נ כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה. דאי משחטה אכיל לה וכיון דדעתיה בהכי גזרינן בה נמי אי שרית ליה באכילה אתי לכתחלה למישחט: מידי הוא טעמא אלא לרב. האי שנויא אליבא דרב משנינן לה דאיהו אמר לרבי יהודה אסורה באכילה ליומא: חלוק היה. ומתיר והכא נמי אמאי אסורה ליומא: נר חדש. שלא הדליקו בו מעולם נר של חרס וכשהוא חדש חזי למרמי ביה פירי: אבל לא ישן. דמוקצה הוא מחמת מיאוס שהדעת קצה בו והך בהמה נמי כשקדש היום היא מוקצה מחמת אבר מן החי שלא נשחטה: אימר דשמעת ליה כו'. דמידי דמאיס מקצה איניש מדעתיה לגמרי:

התם כדקתני טעמא וכו'. קשיא לי דהכא אליבא דרב קיימינן ורב לית ליה דטעמא משום בקיעת הנוד בפ' בכל מערבין (עירובין דף לו:) דקאמר ליתא למתניתין מקמי איו והלוקח יין ואית ליה דטעמא דרבי יהודה משום דאין ברירה ורבינו שמשון מקוצי הקשה דהיכי מייתי הכא ההוא דאיו אחר שדוחה ההיא דהלוקח הא בפ' בכל מערבין (גם זה שם) משמע דאי לאו ההיא דהלוקח הוה אמינא דליתא לדאיו מקמי מתניתין דפריך התם לרב אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס''ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין כו' ונ''ל דהכא דיחויא בעלמא הוא דקאמר התם כדקתני טעמא ועיקר סמיך אדאיו דאין להוכיח מההיא דהלוקח דלית ליה ברירה כל כמה דלא מייתי לדאיו דליתיה מקמי מתניתין דעירובין להכי מייתי לדאיו דהשתא ליתא מתניתין מקמי תרווייהו: מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים. תימה בלאו הכי אמאי לא מדמה למשקים דגזרינן שמא יסחוט ה''נ גבי בהמה לגזור שמא ישחוט ועוד אמאי נסבין חבריא למימר דרבי יהודה היא כ''ש דאתיא כרבנן דגזרי שמא יסחוט אפי' בשאר פירות ועוד דהיכי מדמה שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט וי''ל דודאי לא דמי ולהכי לא מדמה לה למשקין אבל מדמה שמא ישחוט דבהמה העומדת לשחיטה לשמא יסחוט דפירות העומדות לאכילה אבל כרבנן לא אתיא דלא אשכחן דגזרינן שמא יסחוט אלא בעומדים למשקין והא דאסרי לכולהו משום דגזרינן עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין אבל לרבי יהודה דשרי בשאר פירות העומדין לאכילה ואסר בזיתים וענבים ואף על גב דעומדים לאכילה משום דמימלך וסחיט וה''ה בבהמה דגזרינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס כו'. דיחויא בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור יותר חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ובהדיא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק כירה (שבת דף מד.) דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס דקאמר כל הנרות מטלטלין אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת ומוקי מתני' כרבי יהודה דמבשל משום דלא מיתוקמא מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיום הכפורים אפילו היה לו חולה והבריא כמו שאפרש בסמוך:

דף יד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד