דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

ומשנינן: הכי קאמר רבי: נראין דברי רבי יהודה האוסר, לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, בנמצאו באשפה שבשוק. לפי שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו על רבי יהודה אלא באשפה שבבית. אבל באשפה שבשוק מודי ליה. והיינו נמי דקאמר: ונראין דברי רבי חנינא באשפה שבבית. שאף רבי חנינא לא התיר אלא באשפה שבבית. ולא בא רבי להכריע בזה ביניהם, אלא לפרש מחלוקתם. [96]

שנינו במשנה: הכל שוחטין חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן.

ומדייקת הגמרא: שמא קלקלו, דמשמע שהוא טעם לאסור שחיטתן בדיעבד, לא קתני. אלא "שמא יקלקלו" קתני, דמשמע שקודם השחיטה איירי.

אמר רבא: זאת אומרת, דמהאי טעמא ד"שמא יקלקלו", אין מוסרין להן לשחוט אפילו חולין לכתחלה! ואפילו בגדול עומד על גביהם, משום שמועדים הם לקלקל תמיד, ואיכא בזה משום "בל תשחית". [97] שנינו במשנה: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם - שחיטתן כשרה.

ואף שמבואר בריש פירקין שהמילה "וכולן" באה להביא כמה דינים, לכל מר כדאית ליה, מכל מקום, ודאי קאי נמי אחרש שוטה וקטן.

ודנה הגמרא: מאן האי תנא דמכשיר שחיטת חרש שוטה וקטן, [98] היכא שברור לנו ששחטו כדין, על אף שאין להם דעת לכוון לשם שחיטה, אלא הם מתכוונים לחיתוך בעלמא, דקסבר דלא בעינן כוונה לשחיטה? [99]

אמר רבא: רבי נתן היא.

דתני אושעיא, זעירא דמן חבריא, צעיר החבורה [100] של בני הישיבה: זרק סכין על מנת לנועצה בכותל, והלכה ושחטה כדרכה שחיטה כהלכה - רבי נתן מכשיר את השחיטה, אף שנעשתה בלא כוונה. וחכמים פוסלין, משום דשחיטה בעי כוונה.

ומוסיפה הגמרא: הוא אושעיא, תני לה, שנה את הברייתא הזאת, והוא אמר לה להלכה מדעתו, והכריע: הלכה כרבי נתן. דלא בעינן כוונה.

ומקשינן: ואיך מכשרינן לה לשחיטה על ידי זריקת הסכין גרידא? והא בעינן שיהא מוליך ומביא את הסכין על הצואר, ובזריקה איכא רק הולכה!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, שהסכין הלכה ובאה כדרכה. וכגון שחתכה הצואר בהליכתה והמשיכה עד הכותל, ומכח הכאתה בכותל חזרה הסכין לאחור וחתכה שוב את הצואר. והיינו הולכה והבאה. [101] אמר רבי חייא בר אבא: בעי רבי יוחנן: האם קטן יש לו מחשבה ויודע לכוון לשם מאי עביד, ולפיכך כשר הוא לכל מילי דבעינן בהו כוונה, וכגון שחיטת קדשים דבעינן בה כוונת "לשמה" - או אין לו מחשבה, ולאו בר כוונה הוא, ולכך הוא פסול לשחיטת קדשים. [102]

אמר ליה רבי אמי לרבי חייא בר אבא: ותיבעי ליה לרבי יוחנן אם יש מחשבה לקטן, אפילו במקום שיש מעשה עם המחשבה, שמוכיח המעשה על מחשבתו, אי מהני מחשבתו. וכגון עולה שעומדת בדרום העזרה, ואמר הקטן: הריני מביאה לצפון, שכן דינה לישחט שם! והביאה לצפון ושחטה. דהמעשה שמביאה לצפון מוכיח שמחשבתו לשם קדשים היא, וגם קאמר להדיא ששוחט לשם קדשים. ואמאי בעי רבי יוחנן דוקא במחשבה לבד בלא מעשה?

ואסיק רבי אמי לקושייתו: מאי שנא מחשבה עם מעשה בקטן דלא קמיבעיא ליה, ופשיטא ליה דאית ליה לקטן מחשבה עם מעשה - הלא הוא משום דתנן "יש להם מעשה המוכיח על מחשבתם", כמובא להלן, ואם כן, מחשבה גרידא בקטן, נמי לא תיבעי ליה, דהא ודאי אין לו מחשבה. דהא כיון דשמיעא ליה ההיא מתניתין, הא דתנן בה נמי "אין להם מחשבה".

דתנן במסכת כלים [יז טו]: האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות ועשאום כלי, על ידי שניקבו בהם נקב בצידם ורוקנו את תוכנם, כדי שיוכלו למוד [למדוד] בהן עפר, או שהתקינום לכף מאזנים, הרי הם מקבלים תורת "כלים". ולכך אם נגעה בהם טומאה, הרי הם טמאין, מפני שיש להן לקטנים מעשה המוכיח על מחשבתם. כי במקום שמעשיהם מוכיחים על כוונתם, וגם אומרים בפה שלכך מתכוונים, וכגון הכא, שאומרים שמתכוונים לעשיית כלי, וגם עושים את הכלי במעשה - מחשבתם מחשבה!

הערות

[96] ולהלכה פסקו רוב הראשונים, דאף ד"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן", לא סמכינן על רוב זה אלא היכא במקום שאין השוחט לפנינו, או שאין ידוע מי שחט. אבל אם השוחט נמצא כאן, הרי לכתחלה בדקינן ליה אי גמיר או לא.

[97] רשב"א לשיטת רש"י.

[98] הנודע ביהודה [תנינא אורח חים סימן א] דן בשאלה, מדוע הקטן פסול לכתוב תפילין מפני שאינו בר קשירה, ובכל זאת הוא כשר לשחיטה, ולא אומרים שאינו בר זביחה, והרי לכאורה, כמו שהוא לא מחויב להניח תפילין, כך אינו מוזהר על איסור נבלה? ואומר הנודע ביהודה, שהסיבה שהקטן נחשב בר זביחה היא מפני שאסור לספות לו נבלה בידים. מה שאין כן לגבי כתיבת תפילין, שאפילו קטן שהגיע לחינוך פסול לכתוב, מפני שמצות חינוך לתפילין היא רק מדרבנן.

[99] כתב המהרש"ל שאם כיון השוחט במפורש שלא לשחוט שחיטה המתירה אלא לנחור את הבהמה, שחיטתו פסולה [יש"ש סימן יג]. ויש אחרונים [אמרי בינה דיני שחיטה סימן ז] שהבינו בדעתו, שאם מתכוין לשחוט אלא מתכוין שלא יהיה היתר לבהמה בשחיטה זו, שחיטתו כשרה, ורק אם מתכוין לנחור, וקרה ששחט כראוי, אז השחיטה פסולה, משום חסרון כח גברא. אך העונג יום טוב [סימן נז] הבין בדעתו שאף כוונה שלא להתיר פוסלת.

[100] רש"י מפרש עוד פירוש, ש"אושעיא זעירא" היה שמו, והיה מבני החבורה. והתוספות מפרשים שחבריא זה שם מקום.

[101] והוה מצי לשנויי בסכין ארוכה שיש בה כשיעור שני "מלוא צואר", דסגי בה הולכה בלבד. אלא מהדר לשנויי בכל גוונא, ואף באיזמל קטן. רש"י.

[102] ואף דסתמא נמי כשר בשחיטת קדשים, ואין פוסל עד שיכוון לשם קרבן אחר - סתמא דקטן גרע, משום דאין לו דעת להבין שהם קדשים וקסבר דחולין הם. דבכהאי גוונא פסול משום ד"מתעסק בקדשים" הוא. ואפילו אם יאמר הקטן להדיא - יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מכוון, מספקא לן שמא אין כוונתו כוונה. תוס'. עוד הקשו התוספות: אולי צריך כוונה לשחיטה, ושחיטת הקטן כשרה מפני שגדול עומד על גביו, ומצאנו בכתיבת גט שצריך לכתבו בכוונה לשמה, שקטן כשר לכתבו כשגדול עומד על גביו. ותירצו, שהתועלת בגדול עומד על גביו היא כשהגדול מלמד את הקטן ומזהיר אותו לכתוב לשמה, ואילו מלשון המשנה "אחרים רואים אותם" משמע שאינם מלמדים אלא רואים אותם בלבד. תוס' ד"ה מאן. והרשב"א מחדש, שהתועלת בגדול עומד על גביו היא בזה שהגדול מכוין לשמה, וזה מועיל רק בדבר שלא תלוי בעושה בלבד, כגון כתיבת גט, שלא מועילה בלי צווי הבעל. אבל בשחיטה, התלויה רק בשוחט, שהרי אפילו שחט את בהמת חבירו שלא מדעתו, שחיטתו כשרה, שם אין כוונת העומד על גבי השוחט מועילה.

ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך היא כוונת הדברים: נראין דברי רבי יהודה האוסר, לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי — כשמצאם באשפה שבשוק, שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו אלא כשמצאם באשפה שבבית, אבל כשמצאם באשפה שבשוק מודי ליה [מודה לו] שאסור, וכן נראין דברי ר' חנינא המתיר, לר' יהודה — כשמצאם בבית שלא באשפה, שאף הוא לא חלק עליו במקרה זה.

א שנינו במשנה: הכל שוחטים ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאין שחיטתם כשרה, ואפילו בדיעבד, שמא יקלקלו את שחיטתן. ומדייקים: "שמא קלקלו את שחיטתן" לא קתני [אינו שונה], אלא "שמא יקלקלו" לעתיד. אמר רבא: זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט, אפילו אחרים רואים אותם.

עוד שנינו במשנה: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם — שחיטתן כשרה. ומשמע — אפילו חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת. ושואלים: מאן תנא דלא בעינן [מיהו התנא הסבור שאין אנו צריכים] כוונה לשחיטה?

אמר רבא: שיטת רבי נתן היא, דתני [ששנה] אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבחבורת החכמים] בברייתא: זרק סכין כדי לנועצה בכותל והלכה הסכין ושחטה כדרכה בשחיטה כשרה — רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלין. ומוסיפים: הוא אושעיא תני לה [שנה אותה], והוא אמר לה [עליה]: הלכה כרבי נתן, שאין צורך בכוונה לשם שחיטה.

ולגופה של הברייתא שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה מוליך ומביא את הסכין על צואר הבהמה, ולא די בהולכה בלבד בדרך מעופה! ומשיבים: הכוונה שהסכין הלכה וגם באה, שחתכה במעופה, וכשפגעה בכותל ניתזה לאחור וחזרה וחתכה כדרכה.

ב אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל] רבי יוחנן: בעניינים בהם יש צורך במחשבה וכוונה, האם קטן יש לו מחשבה, שכוונתו מועילה, או אין לו מחשבה?

אמר ליה [לו] רבי אמי לר' חייא בר אבא: ותיבעי ליה [ותישאל לו] לר' יוחנן השאלה ביחס למעשה, כאשר יש מעשה המוכיח את הכוונה, האם המעשה של הקטן נחשב! מאי שנא [במה שונה] מעשה דלא קא מבעיא ליה [שלא נשאלה לו] — דתנן [שהרי שנינו במשנה] במפורש: יש להן מעשה לקטנים, אולם אם כן במחשבה נמי לא תיבעי ליה [גם כן לא תישאל לו], דתנן [שהרי שנינו באותה משנה]: אין להן מחשבה!

דתנן [ששנינו במשנה]: פרי האלון, וכן הרמון או האגוז שחקקום תינוקות (ילדים), שעשו בהם בית קיבול כדי למוד (למדוד) בהן עפר, או שהתקינום לעשות אותם כף מאזנים — הרי הם טמאין כלומר, ראויים לקבלת טומאה, כדין כלים גמורים. למרות שאם מצאו קליפת אגוז, שאינה מקבלת טומאה, וחשבו להשתמש בה למדידה — אינה מקבלת טומאה, כמו שהוא באדם בוגר. וטעם הדבר מפני שיש להן לקטנים מעשה, שאם עשו מעשה המוכיח כוונה הריהו בר תוקף,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.

§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.

The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?

Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.

The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?

Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.

As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמא יקלקלו דמשמע להבא. זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה כלומר חבר שאוכל חולין בטהרה אין מוסר להן:

וכולן ששחטו מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה. כלומר חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אע"פ שאין מתכוונין לשום שחיטה:

ר' נתן כו'. (כלומר) שהלכה ובאה כדרכה. כלומר שנתכוון לנעוץ הסכין בכותל ולא נעצה ונתגלגלה לאחוריה ועשתה הולכה והבאה כדרכה:

קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה כלומר כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ועכשיו חישב קטן לעשות כלי מחתיכה של עץ יורד לידי טומאה במחשבתו אי לא ותיבעי לך מעשה כלומר אם עשה קטן כלי אחד אם מקבל טומאה ואם לא דגדול לא מיבעיא לך משום דלא צריך אלא דקטן קא מיבעיא לך. אמר ליה מחשבה גרידתא לא מבעיא לך דודאי אין מחשבתו מחשבה:

מאן תנא דלא בעי כונה בחולין אמר רבה רבי נתן היא דתני רבי אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל וכו'. ואוקימנא לקמן (חולין לא, א) דהוא הדין הפילה הוא, והאי דנקט זרקן, להודיעך כחן דרבנן דאפילו נתכוון לזריקה ולנועצה לא מהניא אפילו בחולין עד שיתכוין לחתיכה סימנין מיהא, אבל רבי נתן אפי כוונת חתיכת בשר לא בעי, כדאמרינן לקמן (שם) טעמא דנפלה הא הפילה היא כשרה, וקא משמע לן דאף על גב דלא מכוין אפילו לחתיכה בעלמא כשרה, ורבנן נמי לא בעי כונת שחיטה, דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, מכלל דחולין שרו, אלא כונת חתיכת סימנין מיהא בעי, והני לאו בני כונת חתיכת סימנין נינהו, אלא לחתיכת בשר בעלמא מכוני, כדאמרינן לקמן(שם).
ואיכא דקשיא להו היכי מוכח מהכא דלא בעינן כוונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואין אותם, וכונת אחרים הרואין אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין (כב, ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן, והוינן בה בגמרא והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו. ונראה לי דאינה קושיא, דאנן עיקר דיוקא מרישא דמתניתין דייקינן, דקתני ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, טעמא דשמא יקלקלו, הא איתברר דלא קלקלו כגון דאתא אליהו ואמר שחיטתן כשרה, וכן נמי אי איכא אחרים רואין אותם שלא קלקלו שחיטתן כשרה, אלמא אחרים רואין אותם לא משום שתהא ראיה במקום כונה אלא לדעת שלא קלקלו, אלמא לא בעינן כונה, ואחרים רואין אותן לא משום כונה, ומאן תנא על כרחך רבי נתן היא, וזה נראה לי ברור. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דגדול עומד על גבן טפי עדיף מאחרים רואין אותן, משמע שהן רואין באקראי בעלמא, אבל התם כי גדול עומד על גבו ומזהירו כונתו כונה הוא להכשיר הגט על ידו, והיינו נמי טעמא דמתניתין דתנן נמי ביבמות (קד, ב) חרש שנחלץ והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתן פסולה, ומפרש בגמרא טעמא דקטן משום דאיש כתוב בפרשה, וחרש (וחרשה) [וחרשת] אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באומר ואמרה, ולא נקטי להו טעמא משום דלאו בני דעה נינהו, אף על גב דחליצה בעי כונת שניהן כדאמר רבי יוחנן (שם קו, א) בי שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתן פסולה עד שיתכונו שניהן, לפי שחליצה בבית דין היא, וכונת בית דין העומדין עליהן ומלמדין אותם ומזהירין אותם הוי לה כונה.
אלא שיש להקשות לתירוץ זה מדתניא בתו' יבמות (פרק יא) שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני להו כונת בית דין העומדין שם, ותרצו דשוטה שאני דלא מהניא ליה אפילו עמידת גדול על גביו, משום דלאו בר דעה כלל הוא, ואפילו בעמידת גדול על גביו לא מצי מכוין, אבל חרש וחרשת דעת קלישת' אית להו ובעמידת אחרים על גביהן ומזהירין אותן, יכולין הן לכוין כונה זו בראיה, ומשום הכי לא מעכבא מידי אלא קריאה, ואף על גב דלגבי מצות חרש כשוטה חשבינן להו, הכא דכונה מועט היא שאני כדאמרן, דכונה מקצת אית להו באחרים עומדים על גבן, ואף על גב דגבי כתיבת הגט מהניא אפילו בשוטה, דהתם הוא דמתוך שהוא כותב בגט שמו ושמה והעומד על גבו מזהירו מתוך כך הוא מכיר יותר שהוא נכתב לשמה.
ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גבו [כ]כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח אף עמידת בן דעת על גבו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח לא מהניא עמידת בית דין על גבו, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה, ואף זה שעומד על גבו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו. וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול על גבו לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה, ואף על פי שלא נתכון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי מדעת השוחט וכונתו, מה שאין כן בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום, והלכך דעת שוחט דוקא בעינן. ומה שפירשו דבי רבי ינאי ביבמות (שם) טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה, ובקטן משום דאיש כתיב בפרשה, ולא אמרו שאינן בני דעה לרבותא אמרו כן, דאלו נקט בקטן טעמא דבני דעה הוה אמינא דקטן כבן תשע כבן עשר שהוא בן דעת ויודע בטיב חליצה שתהא חליצתו חליצה, כאותה שאמרו בגיטין (נט, א) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, קא משמע לן דלא, דאיש כתוב בפרשה. וחרש וחרשת נמי לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו, ותדע דלרבי ינאי דמפרשי טעמא התם לפי דאינן בואמר ואמרה (עסיק') [מסקינן] דאלם ואלמת חליצתן פסולה, וכי היה סלקא דעתיה דרבא מעיקרא לפרושי טעמא התם משום דלאו בני דעה נינהו הוה מכשרינן אלם ואלמת כך פירש רבינו ז"ל.

האלון והרמון שחקקו התינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים לפי שיש להן מעשה. פירש רש"י ז"ל למוד בהן עפר שהן אומרים כן וזהו שנקרא מעשה שמתקן האלון. וגם הוא מפרש שלשם כך הוא עושה, אבל מתקן בשתיקה זהו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל מהא דאמרינן עולה דקיימא בדרום (מדאתיא) [ואתיי'] לצפון איכווני אכוין או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום, דמשמע דאלו ליכא למיתלי טעמא דמקום הוא דלא איתרמי ליה, אלא ודאי ניכר דמשום כונת צפון הוא דאתיא בצפון הויא ליה מעשה גמור ואפילו לא פירש כן בדבור. ועוד דמאי שנא דשבקיה למניתין דהאלון והרמון ונקט היכי דמי כגון דקימא עולה בדרום ואתיא בצפון, הוה ליה למימר והיכי דמי כגון שתקנום ולא אמר דלמוד בהן עפר הוא עושה. ופירש רבינו יצחק ז"ל דכל היכא דליכא למיתלי בדבר (א') [אחר] כגון חקיקת האלון והרמון ודאי לבית קבול הן חוקקין אותה, אף על פי שלא פירש לשם מדידה ולא לשם מאזנים טמאין, וזהו נקרא מעשה, וכשיש לתלות הדבר בשני ענינים כגון עולה שעומדת בדרום דאיכא למימר דלכונת עולה הביאה ואיכא למימר דמקום הוא דלא איתרמי ליה, דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כיון (דטעי) [דטפי] מחזיא מלתא דמשום כונת עולה הביאה לצפון, וכן בענין העלה חרש שוטה וקטן דלקמן כשהפך בהן יותר [נראה] הדבר שמתכוין להפכם מצד לצד להטיף הטל מצד זה לצד זה, אלא שיש לתלות גם כן מפני כנימה הוא מהפך בהן, אבל בהעלאה לבד יש לתלות יותר שמעלה אותם מפני כנימה, וכיון שאין כאן הוכחת מחשבה מתוך מעשה אף על פי שאמרו כן, אין בדיבורן כלום, כדקתני אף על פי שנתכוין לכך אינן בכי יותן.

חרש שוטה וקטן אע"פ ששחיטתן כשרה כשאחרים עומדין על גבן מ"מ אין מוסרין להם לכתחלה לשחוט אף בעמידת אחרים על גבם וכבר כתבנו פסק זה למעלה ואין צריך לומר שהקוף ששחט שחיטתו פסולה ולא הזקקנו עצמנו להזכירה אלא שבבריתא הוזכרה כן להדיא:

השחיטה צריך שתהא בא מכח אדם שנאמר וזבחת ואמרו בברייתא וזבחת ולא נכרי וזבחת ולא הקוף וזבחת ולא שיהא זבוח מאליו ומעתה אם נפלה סכין מאליה ושחטה כראוי אינה שחיטה כלל אבל כל שבאה מכח אדם אע"פ שלא כיון לשחיטה הרי שחיטה זו כשרה שהרי חרש שוטה וקטן אין מכונים לשחיטה אלא לחתיכה בעלמא ואפי' הכי באחרים עומדים על גבן סגי:

ויש שואלים ודילמא ההיא משום דכונת אחרים כונה היא שהרי בגל שנתלש במסכת חגיגה באו ללמוד שאין טבילת חלין צריכה כונה מזו של גל והקשו דילמא ביושב ומצפה לכך וכלים נמי דמכוין להו אדם ובמסכת גיטין פרק שני אמרו הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ובגדול עומד על גביו דלאו בני דעה נינהו ואין יודעין לשם מי כותבין ועכשיו כותבין על דעת הגדול ותירצו גדולי המפרשים דבהני כי קיימי קמייהו לשם כונה קיימי אבל בשחיטה אין כונתם בעמידתם אלא לשמירה שלא יקלקלו וכמה הדבר רופף בידי שאם כן יש לדון שאף לקדשים אם עמדו אחרים על גבן לשם כונה בפירוש שכשרה אלא שנראה לי שאין אלו בקיאין בענין כתיבת הגט והטבלת כלים ואף הם תולין בהם את עצמם לדעת אחרים אבל שחיטה מתוך שרגילים באכילה רגילים בה ואין שוחטין אלא לדעת אחרים:

היה סכין בחיקו או בידו ונפלה מאליה נראין הדברים שאין זה נקרא כח אדם לענין שחיטה ואע"פ שלענין נזקין חייב כמו שיתבאר בשני של בבא קמא בזו אין הטעם אלא שהוא חייב לשמור עצמו בכל צד שלא יהא היזק יוצא מתחת ידו וכל לענין היזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המוזק ואע"פ שבנדה שנאנסה וטבלה טבילתה כשרה והעמדנוה בנפלה מן הגשר אע"פ שלא הפילה היא את עצמה בזו אף לכח אדם אין אנו צריכים שהרי אף בגל שנתלש טהור כמו שביארנו וגדולי הדור מקילין בזו מכח זו של נדה ואין דבריהם נראין שאין זה כח אדם כלל ובפרק שני אמרו נפלה סכין וכו' כמו שכתבנוה כאן ונפלה משמע בין מידו בין מחיקו בין ממקום אחר וזרק דוקא קאמר ומעתה זרק סכין לנעצה בכותל או זרקה שלא לשום דבר אפי' בגופו או ברגלו והלכה ושחטה שחיטתו כשרה ואפי' זרקה מי שאינו בן דעת הואיל ואחרים רואין שחיטתו ומ"מ צריך שיתברר לו שלא נשחט בדרסה ולא בחלדה בדרסה שהרי בסוגיא זו הקשו והא בעינן הוליך או הביא כלומר שלא יהא דורסה ופירשה בהוליך או הביא ויש מפרשים הוליך והביא דוקא ושואלים בה ולוקמה בסכין גדולה שיוצאה חוץ לצואר שדיו באחת ותירצוה דסתמא קתני ובעי לאוקמה אף בקטן ובחלדה כמו שאמרו בפרק שני דבי רב תחליפא שחטי עופא בהדי דפרח והקשו בה ודילמא עבדי חלדה ואע"פ שאין כאן הכרח דילמא התם שאני דכל כי הא חלדה מצויה בו מ"מ הדברים נראין להחמיר ואם מצא נוצה של (עור) [עוף] חתוכה או של עור בבהמה בידוע שלא החליד וכמו שתירצו שם חזינא דמיפרמי גדפי אבראי ובקדשים כל שלא כיון לשחיטה שחיטתו פסולה שנאמר ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטתו לשם בן בקר מכאן למתעסק בקדשים ושחט שפסול:

אחר שכן חרש ושוטה ששחטו בקדשים אף באחרים עומדין על גבן שחיטתן פסולה שאין להם כונת הזבח בשום פנים ולא עוד אלא אף קטן היודע לאמן את ידיו ששחט בקדשים שחיטתו פסולה שאין לו כונה ואפי' ראינו לו מתוך מעשיו דבר שהוא מראה כונה כגון שהיתה בהמה זו מן הנשחטות בצפון והיתה עומדת עכשיו בדרום והעתיקה קטן זה מן הדרום והוליכה לצפון ושחטה לשם אפי' אמר לאחר שחיטה שלשם כך עשה אין סומכין בו שמא לא נזדמן לו לשחוט בדרום והוליכה לצפון ושחטה ולא לכונה אחרת ואם אמר בשעת הבאה שלשם עולה הוא עושה כשר זה הכלל בדברים הכשרים בקטן והם צריכים כונה כל דבר שהוא עושה מעשה שמברר את כונתו בלא שום פקפוק מועיל אף בדבר שהוא מן התורה ואף להקל והוא הדין אם אינו מעשה מבורר אלא שהוא אומר בשעת המעשה שלכך הוא מתכוין וכל דבר שהוא עושה מעשה אלא שאין מעשה זה מוכיח כלל שתהא לו כוונה באותו ענין שהוא צריך לו באותו דבר אינו מועיל אף בדבר שהוא מדברי סופרים להקל ואין צריך לומר במחשבה גרידא שלו שאינה כלום אף להחמיר וכל דבר שהוא עושה מעשה ואין אותו מעשה מברר כונתו מכל וכל אלא שאותו מעשה מוכיח עליו שהוא מכוין אע"פ שאינו מברר כן מכל וכל וזהו הנקרא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כעין מה שהזכרנו בבהמת קרבן שהיתה בדרום והביאה בצפון שהוא מעשה המוכיח אלא שאינו מברר מכל וכל שכגון זה בדבר שהוא מן התורה אין סומכין על כונתו להקל ובדבר שהוא מדברי סופרים סומכין בה אף להקל וכבר ידעת שכל כלי העשוי לקבול והוא בדבר של קיימא מקבל טומאה אפי' לא היתה קבלתו אלא במשהו מעתה תינוק שלקח רמון וחקקו כדי למוד בו עפר ומדד בו או שהתקינו לכף מאזנים ושקל בו הרי זה מעשה המברר בו שהוא מכוין בו לכלי ומקבל טומאה ופרשוה גדולי המפרשים שאף הם אמרו בשעת חקיקה שלכך הם מתכונים שאם לא כן אין המדידה מעשה מבורר שלכך נתכונו אבל כשאמרו כן ומדדו הרי הכל מבורר ואין נראה כן כל שחקקו ומדדו או שבשעה שחקקו אמרו שהם עושים כן למוד הרי זה מבורר אבל אם מצא רמון חקוק מאליו ומדד בו עפר אין זה מעשה המוכיח כלל שלכך נחקק ואינו מקבל טומאה וכן אם חקקו ולא מדד אם לא אמר שלכך הוא מתכוין אינו כלום:

תוספות בד"ה מאן תנא כו' אע"ג דבר"פ קרי לאחרים רואין אותן גדול עומד ע"ג כו' עכ"ל ובמרדכי הקשה ע"ז דא"כ מאי פריך לעיל לאביי אלא אכותי הא אמרת כי ישראל עומד ע"ג שוחט לכתחלה לישני ליה דוקא עומד ע"ג אבל אחרים רואים אותו לא אלא ל"ש עכ"ל ול"נ ליישב דברי התוספות דהתם גבי כותי ודאי דליכא לפלוגי בין אחרים רואין אותו ובין עומד ע"ג דלא שייך ביה דלא מכוין אלא משום דלא חייש אלפני עור ועוד התם כיון דקתני בסיפא דלא בעי כוונה וכשר אפילו קטן באחרים רואין אותו ליכא לאלומי ברישא עומד ע"ג טפי מאחרים רואין אותו ועיין זה במהרש"ל ודו"ק:

בד"ה דמן חבריא כו' עכ"ל דבשמעתין דקאמר זעירא דמן חבריא יש לקיים טפי כפרש"י לקמן בפ' השוחט פי' זעירא דמן חבריא קטן מן בני הישיבה ולפירוש התוספות אושעיא זעירא היה נקרא ועיין בר"ן:

בד"ה ותבעי ליה מעשה כו' ה"נ המ"ל יש להם מחשבה דהיינו מחשבה עם המעשה ואין להם מעשה גרידא כו' עכ"ל ואי משום דלא מצי למימר הכי משום דפעמים מעשה גרידא יש להן במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו א"כ מאי קמשני בסמוך במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו קמבעי ליה דאכתי תפשוט מהך מתניתין דמעשה כזה יש להן מדלא קתני נמי הכי דאין להן מעשה גרידא וק"ל:

בא"ד ועוד אפי' העלום סתם ולא פירשו מפני הכנימה כו' עכ"ל ר"ל ועוד דאף אם נימא דאפי' נתכוונו לא בשעת העלאה קאמר מ"מ סתמא קתני אם העלום חש"ו שלא פירשו מפני הכנימה וא"כ ליהוי בכי יותן לר"י כו' וק"ל:

בא"ד אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן ואפילו העלאת גדול כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא אפילו פירש הקטן להעלות מפני הטל אינו מועיל לשיטת התוספות דמעשה גרוע הוא ודו"ק:

ד"ה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה וכו' אע"ג דבריש פירקין קרי לאחרים רואין אותו גדול ע"ג. ר"ל היינו משום דלגבי שחיטה אין חילוק בין אחרים רואים אותו לעומדים ע"ג משום דשחיטה לא בעי כוונה דאי בעי כוונה אפילו באחרים רואים אותו פסולה אפילו בדיעבד ובסיפא דמתני' קתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה אבל הכא גכי גט דצריך כוונה לכך הא דמשני התם שגדול עומד ע"ג ר"ל שמלמדין אותם ומזהירין אותם לעשות לשמה:

גמרא אבל באשפה שבשוק מודי ליה ונראין כו'. משמע דמפרש סוף דבריו ודברי ר"ח כו'. כמו ראש דבריו. דהיינו נראין דברי ר"ח לר"י בשמצאן בבית שאף ר"י ל"נ עליו אלא באשפה שבבית כו'. וזהו מכוון למאי דמתרץ במו"ק (יד) בכגון זה. אבל מפרש"י ל"מ כן. ונראה דלא היה בגרסתו הנך ב"ת האחרונות:

רש"י ד"ה שמא קלקלו. ואע"ג דבדיעבד קמיירי כדקתני כו'. מכאן ראיה גדולה למש"כ בס"ד בריש זבחים בד"ה ל"ל ע"ש:

רש"י ד"ה שחקקום. נקבו נקב קטן בצידיהן כו'. ל"י מדוע לא פי' שחתכום בראשיהם והוציאו דרך שם האוכל. כי בכדי למוד בהם או לשקול ע"כ צריך שיהיו פתוחים מלמעלה:

תד"ה ותבעי. וכיון דאין חוקקין אלא כדי לקבל חשיב כו'. כצ"ל:

אבל באשפת שבשוק מודה ליה, רש"י לא גרס יותר ונראין וכו' דכיון דבבריתא עצמה לא תני ונראי' בסיפא ודברי ר"ח וכו' א"כ יש לפרש כפשוטו שדברי ר"ח מתפרשי' באשפה שבבית דבהא איירי פלוגתי' וק"ל.

ותיבעי לי' מעשה וכו' בתו' הקשו אהירושלמי וקצת תימא מה מקשה דהא בתחלת הסוגי' יליף מקרא דאין תרומתן תרומה וכו', וי"ל לפע"ד דהא בלא"ה לא דמי דקרא מיירי מתרומת נדבת המשכן והכא מיירי מתרומת הגורן ועיין שבועת כ"ו ע"ב תוס' ד"ה משום וכו'. אבל הירושלמי יליף לי' במכ"ש אם אין להם מחשבה להקדיש תרומת המשכן שאינו מתקן מידי בהפשרתו, מכ"ש שלא יועיל הפשרתם לתקן הכרי של טבל. והשתא מקשה הירושלמי שפיר בשלמא התם אין מעשיהם מוכיח על מלאכתם כמו הכא שאנו רואי' שמפריש לפי שיעור הכרי שזהו הוכחה גדולה שכוונתו לתקן הכרי ואיך ניליף זה מתרומת המשכן וק"ל.

תוס' ד"ה מאן תנא בסוף הדיבור וי"ל דגבי גט מוכחא מלתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק כיון דבחליצה אינו מוכח מלתא דעביד לשמה א"כ הדרא קושיא ראשונה של תוס' לדוכתי' למאי צריך קרא למעט קטן וגם גבי חרש וחרשת משום דלא בני קרייה נינהו הא בלא"ה נמי לא יחלוץ כיון דאינו מוכחא מלתא דעביד לשמה ועיין ברשב"א בשמעתין שמחלק בין שוטה לחרש וקטן דשוטה גרע טפי דעומד על גביו לא מהני עד שמוכחא מלתא ע"ש ועיין בתוס' יבמות (דף קד) ד"ה והא אמרי דבי ר"י כו' שכתבו דחליצה הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש וצריכין לחלק שאף דהוי מחשבתו נמ"מ מ"מ לא הוי מעשה מוכיח שיהיה מוכחא מלתא כמו גבי גט וק"ל:

דתני אושעיא זעירא דמן חבריא וכו'. רש"י לקמן דף ל"א כתב זעירא דמן חבריא צעיר הישיבה ול"נ דאושעיא זעירא היה נקרא וכו' ע"ש ולי הדיוט אפשר דהיה אחר גדול בישיבה ולהבדיל קראוהו זעירא ע"ד מ"ש בזהר סוף פרשת תצוה נהוראי סבא דנהוראי אחרא אית גבן ע"ש ומיהו ק"ק דתסגי דיקראו לגדול ר' אושעיא רבה ולזה סתם וכן משמע קצת בזהר ואחר זמן רב ראיתי ברש"י בתענית דף כ"ד שכתב משום דאושעיא אחרינא הוה התם ע"ש וידוע דכתבו ז"ל דפירש"י דתעניות אינו רש"י אלא מפרש אחר: [ומיהו לפנים בתעניות כתבתי דמדברי רבינו ישעיה והריטב"א ודעמיהו מוכח דפירוש תעניות הוא מרש"י ורב גובריה אמרה ועיין מה שכתבתי להלן על דף קל"ג ע"א ע"ש]:

הכי קאמר. האי נראין דקאמר לא סברא דידיה הוא דאשמעינן ולא רואה אני קאמר אלא פלוגתייהו קמ''ל במאי פליגי והכי קאמר נראין דברי ר' יהודה האוסר אפילו לר' חנינא כשמצאן באשפה שבשוק דמודי רבי חנינא דאסירי ודברי רבי חנינא כו' כלומר שאף רבי חנינא המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה רבי חנינא וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית שרו: שמא קלקלו לא קתני. ואע''ג דבדיעבד קמיירי כדקתני ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן: אלא שמא יקלקלו. דמשמע דמועדים הם לקלקל: זאת אומרת אין מוסרין להם חולין. כלומר אפי' חולין לכתחלה ואפילו אחרים עומדים על גבן: מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה. דהא חרש שוטה וקטן לחתיכה בעלמא מכווני ואין להם דעת להתכוין לשחיטה וקתני וכולן ששחטו וכו' דקאי נמי אחרש שוטה וקטן והא דפרכינן בריש פירקין (דף ב:) אי נימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה הכי פרכינן אי נימא אחרש שוטה וקטן לחודיה קאי עלה קאי מיניה קא סליק ואם שחטו מיבעי ליה: דמן חבריא. בני הישיבה: כדרכה. כהוגן: הוא תני לה. דאשכח מתניתא וגרסה: והוא אמר לה הלכה כרבי נתן. הוא אמר לה מדעתו שהלכה כרבי נתן: והא בעינן מוליך ומביא. כדתנן בפרק שני (לקמן ל:): שהלכה ובאה כדרכה. שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזר וחתכה והוא הדין נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודא כדלקמן (דף ל:) אלא בכל דהו מהדר לאוקומי אפילו באיזמל: קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה. כגון בשחיטת קדשים דבעי כוונה כדילפינן בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ב.) ושחט קטן עולה לשמה מי הויא כוונה או לא: אמר ליה רבי אמי. לר' חייא בר אבא ותבעי ליה מעשה אי לא שמיע לר' יוחנן הך מתניתין דלקמן האלון והרמון דתנן בה דיש להן מעשה תבעי ליה נמי אפילו אם יש מחשבה עם מעשה המוכיח עליה שכן הוא כגון דקיימא עולה בדרום ואמר הריני מביא לצפון לשחטה לעולה שאינה כשרה בדרום תבעי ליה נמי אי משוי להאי מעשה כוונה או לא: מ''ש מעשה. דפשיטא ליה משום דשמיע ליה הא דתנן בהאלון והרמון דיש להם מעשה: מחשבה נמי לא תבעי ליה. ותיפשוט לה מההיא משנה גופה דתנן בה אין להם מחשבה: האלון. פרי הוא שקורין גלאנ''ץ: שחקקום. נקבו נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב: למוד בהם עפר. כדרך שהתינוקות עושין לשחוק: טמאין. מקבלין טומאה: שיש להן מעשה. כגון זה שמעשיהן מוכיחין דלשם כלי נתכוונו וגם הם אומרים כן ויש כאן מעשה ומחשבה המורידים אותו לתורת כלי:
מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה. תימה דמשמע הכא דחרש שוטה וקטן לאו בני כוונה נינהו אפילו אחרים עומדים על גבן ובסוף פ''ב דגיטין (דף כב:) תנן הכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ופריך בגמרא והלא לאו בני דעה נינהו ומשני שגדול עומד ע''ג אלמא בני כוונה לשמה נינהו כשגדול עומד ע''ג וי''ל בגדול עומד ע''ג היינו שמלמדין אותם ומזהירין אותם לעשות לשמה אבל הכא אחרים רואים אותם בעלמא קאמר אע''ג דבריש פירקין (לעיל דף ג.) קרי לאחרים רואין אותו גדול עומד על גביו וא''ת דבפ' מצות חליצה (יבמות קד:) אמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ומפרש התם חרש וחרשת משום דלאו בני קרייה נינהו וקטן משום דאיש כתיב בפרשה והשתא תיפוק ליה דבעינן כוונה כדאמרינן התם (דף קו.) דחליצה פסולה עד שיכוונו שניהם וי''ל דחליצה בבית דין הוה כגדול עומד על גביו שמזהירין אותו לעשות לשמה ומיהו קשה מדתניא בתוספתא דשוטה לאו בר חליצה הוא ואי חשיבי ב''ד כמו גדול עומד על גביו אפילו שוטה נמי כמו גבי גט וי''ל דלגבי גט מהני דבגט מוכחא מילתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה הלכך אפילו בשוטה מהני כשגדול עומד על גביו: דמן חבריא. שם מקום כדאמרינן בבראשית רבה אבימי חבריא מבקר בישיא הוה: זרק סכין לנועצה בכותל. הא חשיב מתכוין לחתיכה כדמוכח לקמן בפ''ב (דף לא.) גבי נפלה סכין ושחטה ונקט לרבותא דרבנן דאע''ג דמתכוין לחתיכה פסלי עד שיתכוין לחתיכת סימנין אבל רבי נתן מכשיר אפילו לא מתכוין לחתיכה כגון הפיל את הסכין ושחט כדמוכח לקמן בפ''ב (שם): קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה. פירש בקונטרס כגון בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים (דף ב.) דבעיא לשמה ושחט קטן עולה לשמה מי הוי כוונה או לאו וא''ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר משום דזבחים סתמא לשמן קיימי ואינו פוסל עד שיכוין שלא לשמן ויש לומר דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוה ליה מתעסק ופסול כדאמרינן בזבחים בסוף פרק (ב' (דף מו) ב''ש אומרים) לשם חולין כשרה משום חולין פסולה ואפילו אומר הקטן יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין מבעיא לן אם כוונתו כוונה ודילמא לא מהניא אם אין מעשיו מוכיחין: ותיבעי ליה מעשה. כל הסוגיא פירש בקונטרס דמעשה עם הדבור חשיב מעשה ומחשבה גרידא היינו דבור בלא מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו מעשה בלא דיבור ואין לשון הש''ס משמע כדבריו דיש להם מעשה משמע מעשה גרידא אף ע''פ שלא אמרו כלום דאת''ל שתלוי באמירה כמו במעשה א''כ כי היכי דקתני יש להם מעשה דהיינו מעשה עם המחשבה ואין להן מחשבה היינו מחשבה גרידא הכי נמי הוה מצי למימר יש להם מחשבה דהיינו מחשבה עם המעשה ואין להם מעשה גרידא ועוד דלמה ליה למינקט כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דקיימא עולה כו' ה''ל למימר כגון אלון ורמון שחקקום סתם ולא פירשו למוד בהם עפר ולכף מאזנים ומיהו לפי המסקנא דבעי מדאורייתא ניחא הא דנקט דקיימא עולה כו' ועוד הא דקתני העלום חרש שוטה וקטן אע''פ שנתכוונו לכך אינן בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ובקונטרס דחק לפרש אע''פ שנתכוונו לכך אחר העלאה ואין משמע כן אלא משמע אפילו נתכוונו בשעת העלאה קאמר ועוד אפילו העלום סתם ולא פירשו מפני הכנימה ליהוי בכי יותן לר' יוחנן דאמר מחשבה ניכרת מתוך מעשה מועלת דהיינו מעשה בלא דבור ומיהו שמא אותו מעשה גרע יותר מדאי דשמא מפני הכנימה העלום ועוד קשה מדקאמר או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה משמע דאי לאו משום דאית לן למיתלי בהכי לא הוה קא מיבעיא לן אע''פ שהוא מעשה בלא דיבור ונראה לפרש דאמירתו לא מועלת ולא מורדת אלא מעשה גמור כגון ההיא דאלון ורמון דפשיטא דהם חוקקים לצורך בית קיבול ולמוד עפר ולכף מאזנים דנקט אורחא דמילתא נקט וה''ה לשום צורך אחר וכיון דאין חוקקים אלא כדי לקבל חשיב מעשה גמור אע''פ שלא פירש ומעשה גרוע כמו ההיא דהעלום חרש שוטה וקטן אינו מועיל דבור כדקתני אע''פ שנתכוונו לכך אינם בכי יותן אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו שמוכיח קצת כגון עולה דקיימא בדרום ואתייה בצפון ושחטה קמיבעיא ליה אי חשיב מעשה שכן נראה יותר שלכך נתכוין ומהני אע''פ שלא פירש או דילמא לאו מעשה גמור הוא שאני יכול לתלות משום דמקום הוא דלא איתרמי ליה ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלום ופשיט מההיא דקא''ר יוחנן אם היפך בהן הרי הן בכי יותן אע''פ שגם שם יש לתלות קצת מפני הכנימה כדי שיצא לצד השני אלא שיותר ראוי לתלות מפני הטל כיון דלאחר שירד הטל מצד אחד מהפך לצד אחר אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת ואין לדקדק מפני הכנימה אינן בכי יותן הא סתמא הרי הוא בכי יותן דאדרבה דייק מסיפא דקתני אם נתכוונו לכך הרי הם בכי יותן הא סתמא אינן בכי יותן ומיהו אם בשעת הטל העלום התינוקות משמע בירושלמי שהן בכי יותן דבריש מסכת תרומות מייתי הך משנה ומפרש ואיזהו מעשה שלהן אמר רב הונא בתפוש בהן בטל ושמא האי תפוש בהן בטל היינו היפך בהן דקא''ר יוחנן הכא אי נמי כשהטל יורד מעלה אותן וכשהטל פוסק מורידן ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד