חולין י ע"ב

דף י - ב

ומקשינן: ומאי שנא האי ספק דלא ידעינן אימתי נשמטה הגרגרת או ספק שהה וספק דרס, מספק שנולד בסכין שמכשיר בה רב חסדא? ^[80]

ומשנינן: התם, בגרגרת שנשמטה ובספק שהה או ספק דרס, איתילידא בה ריעותא בגופה של בהמה, אבל הכא סכין איתרעאי, אך בהמה עצמה לא איתרעאי. ואין ספק פסול חיצוני של הסכין מוציא מידי ודאי שחיטה של הבהמה שאין בגופה שום ריעותא.

ומסקינן: והלכתא כוותיה דרב הונא, שאם נמצאת הסכין פגומה לאחר שחיטה, השחיטה פסולה - כשלא שיבר בה עצם לאחר שחיטה. דאז ליכא למיתלי אלא שנפגמה בעור, קודם שחיטה.

והלכתא כוותיה דרב חסדא, שהשחיטה כשירה - כששיבר בה עצם לאחר שחיטה. דתלינן שנפגמה בעצם, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי.

ומקשינן: מהך דאמרת דהלכתא כרב הונא היכא שלא שיבר, מכלל זה אתה למד דרב חסדא מכשיר אף על גב דלא שיבר בה עצם. ואיך אמר הכי? והא בהכרח דנפגמה בעור קודם שחיטה. דאם לא כן, אלא במאי איפגים?

ומשנינן: טעמא דרב חסדא דמכשיר אף היכא דליכא למיתלי בעצם, כי אימא בעצם דמפרקת שהיא מתחת הסימנים, איפגים. ולעולם לאחר שחיטת הסימנים נפגמה. ובהא לא סבירא לן כוותיה. דבכי האי גוונא לא הוי ספק וודאי, דאין יותר סבה לתלות ולומר שנפגמה בעצם המפרקת לאחר שחיטה מאשר לתלות בעור לפני שחיטה. אבל היכא ששיבר בה עצם לאחר שחיטה, הלכתא כוותיה. משום דבזה איכא יותר ודאות שיפגם בעצם ממה שיפגם על ידי העור קודם השחיטה.

הוה עובדא שנמצאה הסכין פגומה לאחר השחיטה, וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא שנשחטו כולן באותה סכין, ולא בדקוה לסכין בין בהמה לבהמה.

ודנה הגמרא: כמאן סבירא ליה לרב יוסף שהטריף את כולן?

האם כרב הונא, דאית ליה דתלינן שנפגמה בעור קודם השחיטה, ולכך פסל אפילו בבהמה קמייתא?

ודחינן: לא כן, אלא כרב חסדא אית ליה, דלא תלינן דנפגמה בעור אלא בעצם המפרקת, ופסל את כולן לבר מקמייתא. שהרי בבהמה הראשונה שנשחטה יש לתלות ולומר שנשברה הסכין בחיתוך עצם המפרקת, לאחר שכבר נשחטו הסימנים. אבל כל האחרונות ודאי טרפות הן אף לרב חסדא, כי שמא נפגמה הסכין כבר במפרקת של הבהמה הראשונה, והבהמות שנשחטו אחריה נשחטו בסכין פגומה.

ואי בעית אימא, לעולם סבירא ליה לרב יוסף כרב הונא, דתלינן הפגימה בעור.

דאי כרב חסדא דתלינן הפגימה בעצם המפרקת, אף בהמות בתרייתא לא היה לו להטריף.

דהא מכדי מתלא תלינן להתיר את שחיטת הראשונה. והרי ודאי נגיעת הסכין במפרקת אינה פוגמת יותר מהעור, לפי שאין מכה עליו בכוח, ואפילו הכי תלינן לקולא בבהמה הראשונה לומר שנפגמה הסכין בעצם המפרקת. ואם כן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא איפגים, ונטרפו כל האחרונות? דלמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים, לאחר שגמר לשחוט את כולן, ונמצא דכולן כשירות. ^[81]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רב כהנא מצריך בדיקותא לסכין, בין כל חדא וחדא בהמה, לבודקה שלא נפגמה.

ודנה הגמרא: כמאן סבירא ליה רב כהנא? האם כרב הונא דקאמר חיישינן שמא בעור נפגמה קודם שחיטה, והא דמצריך לבדוק בין בהמה לבהמה, זהו בשביל למיפסל בהמה קמייתא, אם תמצא פגימה לאחר שחיטתה?

ודחינן: לא! רב כהנא כרב חסדא סבירא ליה. ובהמה קמייתא תתכשר אף אי ימצא פגימה בסכין לאחר שחיטתה, דלא חיישינן לנפגמה בעור. והא דמצריך בדיקה בין הבהמות, הוא בשביל לאכשורי בתרייתא. שאם לא יבדוק עד לאחר גמר שחיטת כל הבהמות, ואז ימצא פגימה בסכין, יוטרפו כל האחרונות. דחיישינן שמא בעצם המפרקת של הראשונה נפגמה, קודם שחיטת האחרונות. אבל השתא דבדיק בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין כשירה, בידוע שלאחר שחיטה נפגמה, וכולן כשירות. ^[82]

ומקשינן: אי הכי, דחיישת לבתרייתא שמא הסכין נפגמה כבר - הא עדיין הוי קודם שחיטתן, ואם כן תיבעי נמי בדיקת חכם קודם שחיטה דכל חדא וחדא, ואמאי סגי לן בבדיקת השוחט?

ומשנינן: עד אחד נאמן באיסורין. שלכל יחיד ויחיד האמינתו תורה על איסור והיתר. ^[83]

ומשום הכי סגי בבדיקת שוחט, וסמכינן עליה.

ומקשינן: אי הכי דעד אחד נאמן באיסורין, מעיקרא קודם שחיטת הבהמה הראשונה נמי לא תיבעי בדיקת חכם, ותיסגי בבדיקת שוחט.

ומשנינן: האמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם, אלא מפני כבודו של חכם!

ודנה הגמרא: מנא הא מילתא דאמור רבנן "אוקי מילתא אחזקיה", שאין מוציאין דבר מחזקתו הראשונה עד שיודע לנו בודאות שנשתנה, בין להתיר ובין לאסור?

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: אמר קרא בפרשת נגעי בתים "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים". דבעינן שקודם יצא הכהן מכל הבית, ואחר כך יסגיר את דלתו.

והרי איכא שיעורא לנגע, שבפחות מ"כגריס" אין הנגע מטמא את הבית. ואם כן כיצד מטמא הכהן את הבית לאחר שיצא ממנו, והרי דלמא אדנפיק הכהן ואתא לחוץ בצר ליה, יחסר שיעורא דגריס, וכמאן דליתא דמי, ואין הסגרו הסגר!?

אלא לאו, הא דלא חיישינן להכי, הוא משום דאמרינן אוקי נגע אחזקיה הראשונה בשעה שראה אותו הכהן, שאז היה בו שיעור "גריס". ומכאן למדנו לכל התורה דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: והיכי מוכח מנגעי בתים דאזלינן בתר חזקה? ודלמא אין הכהן מסגיר את הבית, אלא כגון שיצא מהבית דרך אחוריו ופניו אל הנגע, דקא חזי ליה דלא חסר משיעורו עד כי נפק מהבית? דבכי האי גוונא ליכא למיחש למידי.

אמר ליה אביי: שתי תשובות בדבר זה שהקשה רב אחא.

חדא, דליכא לאוקמא ביוצא דרך אחוריו, משום דיציאה דרך אחוריו לא שמה "יציאה". וקרא קאמר "ויצא הכהן מן הבית ".

ועוד: אם נמצא הנגע מאחורי הדלת, על הקיר שבו הדלת, הרי כשפותח את הדלת כדי לצאת מהבית נמצא הנגע מאחורי הדלת, ואז אין רואה את הנגע בשעת יציאתו אפילו אם יצא דרך אחוריו. ואם כן, בכי האי גוונא, מאי איכא למימר? והרי דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה? אלא, בהכרח, משום חזקה לא חיישינן שמא ישתנה מצב הנגע.

וכי תימא, אכתי הכהן יכול לראות שלא חסר משיעורו עד שיצא, וכגון דפתח ביה בדלת כוותא [חלון] קודם הסגירו, שדרכו הוא רואה את הנגע מבחוץ,

ליכא למימר הכי. דהא תנן במסכת נגעים [ב ג]:

בית אפל [בית חשוך מחמת שאין בו חלונות], אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. אין צריך לפרוץ חלון בבית, בכדי שיוכל הכהן לראות את הנגע, אלא הבית ישאר בטהרתו.

לפי שנאמר בתורה "כנגע נראה לי בבית", ומשמע "לי", ולא לאורי [או "לי", ולא לנרי], שאם הוא יכול לראות את הנגע רק על ידי אור הנר, אינו מחוייב להראות את הנגע אל הכהן, והבית טהור.

וכמו שאינו מחוייב להדליק נר בכדי שיוכל להראות את הנגע, כך אינו מחוייב לפרוץ חלון בבית כדי להראות את הנגע לכהן ^[84].

אולם, אם יש לבית חלונות אלא שהם נעולים, הרי הוא חייב לפתוח אותם, ולהראות לכהן את הנגע.

אמר ליה רבא לאביי: הא דקאמרת לשנויי, "יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה" אינו כן. שהרי כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שיציאה דרך אחוריו שמה יציאה. דהא כתיב ביה "יציאה". דלאחר שמוציא כף ומחתה מבית קדשי הקדשים, כתיב "ויצא ועשה עולתו ואת עולת העם".

ותנן: "יצא, ובא לו דרך כניסתו". כלומר, שבשעת יציאתו יהיו פניו כלפי קודש הקדשים, כדרך שנכנס. והיינו דרך אחוריו. ואפילו הכי קרינן ביה "ויצא".

ועוד אמר ליה רבא: הא דקאמרת דליכא לאוקמי בפתח ביה כוותא, משום דתנן בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו - לאו ראיה היא מהתם.

דהני מילי - דפוטרין אותו אם אי אפשר לראותו - היכא דלא אתחזק לנו שיש כאן נגע. שעדיין לא ראה הכהן את מראהו, מאחר והבית אפל. אבל היכא דאיתחזק הנגע שהוא ראוי להסגר על פי ראיית הכהן - איתחזק כבר. ואין פוטרין אותו בכדי, אלא אם צריך לפתוח חלון בשביל לראות שלא נתחסר, פותחין.

ואם כן ליכא להוכיח מנגעים את דין חזקה, דאפשר דמיירי בכהאי גוונא, דפותח חלון בריר לן דלא נתחסר.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב, דאמר שלא מוקמינן לנגע בחזקתו שלא נתחסר, אלא איירי ביצא הכהן דרך אחוריו, שרואה בו שלא נחסר עד שמסגירו, ולכך ליכא למילף מהכא דין חזקה.

דתניא [משנה במסכת נגעים יב ו, וברייתא המובאת בנדרים נו ב]: נאמר בתורה בפרשת נגעי בתים [ויקרא יד] "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים".

יכול ילך הכהן לאחר ראותו את הנגע, לתוך ביתו, ויחזור אחר כך לבית המנוגע ויסגיר דלתו?

תלמוד לומר "אל פתח הבית", שבצאתו מן הבית יסגירנו.

אי פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף של הבית המנוגע, ושם יסגיר אותו?

תלמור לומר "ויצא הכהן מן הבית", עד שיצא מן הבית כולו! הא כיצד הוא מסגיר?

עומד בצד המשקוף ^[85], מבחוץ, ומסגיר. ^[86]

ומנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית [דהיינו, תחת המשקוף] והסגיר - שבדיעבד הסגרו מוסגר?

תלמוד לומר: "והסגיר את הבית", שמשמע, מכל מקום! ^[87] וקשיא לרב אחא. דהא בגוונא דהלך הכהן לביתו, הרי נסתר הנגע מעיניו, ואפשר דעד דמטי לביתו וחזר בציר ליה משיעורו. ובהכרח, דמשום דמוקמינן ליה לנגע אחזקתו הוא. ומזה דרבתה תורה מ"והסגיר הכהן את הבית" מכל מקום, שפיר איכא למילף דין חזקה.

והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר כלומר דאמרינן בעור של צואר פגמה מכלל דרב חסדא אע"ג דלא שיבר הוא אומר כשרה^א)נראה דחסר כאן וצ"ל אלא במאי איפגים ומשני בעצם המפרקת איפגים כלומר וכו'. כלומר אימא בעצם דמפרקת איפגים:

לעולם כרב הונא. ואפילו בקמייתא דאמר בעור דאי כרב חסדא דאמר בעצם דמפרקת איפגים מיכדי מיתלא תלינן דילמא בעצם מפרקת דבתרייתא איפגים אלא דמשמע כרב הונא ומשום הכי טרף כולהון:

אמר ליה וכו' כרב הונא דמצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא כלומר דצריך לבדוק הסכין ואי לא בדק פסול אפי' קמייתא דאמרינן בעור של קמייתא איפגים:

לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. דאמרינן בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים:

אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם. כלומר דמצריך בדיקותא אכל חדא וכו' עד אחד נאמן באיסורין. כלומר בטבח עצמו סגיא אי הכי מעיקרא נמי לא תיבעי כלומר השתא דאמרת עד אחד נאמן באיסורין ובטבח עצמו סגי מעיקרא נמי לא יהא צריך להראות סכין לחכם:

מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקים מילתא אחזקתי' כלומר כדאמרינן לעיל העמד טמא על חזקתו וכו' דכתיב ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. י"מ דילמא איתבצר שיעוריה ליה מן הנגע^ב)ועכשיו אין נוהג בו דין נגע דהוא פחות מכגריס ואינו צריך לסגור. ועכשיו אין בו דינו של נגע דהוא פחות מכגריס ולא צריך להסגיר אלא תדע דאוקים מילתא אחזקתיה דלא בצר כלומר וצריך להסגיר. א"ל רב אחא ודילמא שיצא דרך אחוריו דקא חזי ליה כדנפיק דלא בצר כלל דמשום הכי צריך להסגיר אלא עדיין אומר אני דלא אוקים מילתא אחזקתיה אמר אביי שתי תשובות בדבר חדא דכתי' ביה יציאה וכו' אלא תדע דאע"פ דלא ראה (תדיר) [אמרינן] דמוקים מילתא אחזקיה ועוד אחורי הדלת דלא ראה כלל מי איכא למימר כגון שיצא דרך אחוריו כו'. אלא תדע דאוקים מילתא וכו' וכי תימא דפתח ליה כוותא לא' לראות נגעו כלומר דאתה יכול לאקשי לי דתדיר ראה ולא אוקים מילתא אחזקתיה. והא תנן אין פותחין אלא תדע דאוקים מלתא אחזקתיה:

א"ל רבא דקאמרת יציאה דרך אחוריו וכו' כהן גדול יוכיח דשמה יציאה ומשום הכי אוקים מילתא אחזקתיה. (אלא) [אבל] אי דלא קא חזי ליה לא אוקים מילתא אחזקיה. ודקאמרת אין פותחין לו חלונות לראות וכו' הני מילי היכא דלא איתחזקא שיש בו נגע אבל היכא דאיתחזק שיש בו נגע איתחזק כלומר שיכולין לפתוח לו חלונות ולא מצית מהכא למילף דאוקים מילתא אחזקיה:

תניא דלא כרב אחא בר יעקב מה דאמרינן לזמן כלומר רב אחא בר יעקב לא ס"ל דאוקים מילתא אחזקיה. ובהא ברייתא (דאינן) [חזינן דאמרינן] דאוקים מילתא אחזקיה דאפי' הכהן הלך לביתו ולשם צוה להסגירו מוסגר [אלמא] דאמרינן אוקים מלתא. ורב אחא בר יעקב דלא סבירא ליה דאוקים מילתא אחזקיה הוא סבר אדהכי דכהן הלך לביתו עמדו לשם דרא דגברי והם ראו דלא בצר כלל ומשום הכי צריך להסגיר ועדיין א' אני דלאו אוקים מילתא אחזקה:

והלכתא כותייהו דרב חסדא בששבר בו עצמות. מכלל דרב חסדא אף על גב דלא שבר, ואי לא שבר במאי איפגים אימר בעצם מפרקת אפגים. פירש רש"י ז"ל דסבירא ליה לרב חסדא דשבירת מפרקת כשבירת עצמות לפגום יותר מעור, נראה שהוא מפרש אימא בנגיעתו בעצם המפרקת איפגים, והוא שיודעים בו שנגע בעצם דמפרקת, אבל אי לא ידעינן אי נגע בעצם דמפרקת אי לאו, אפילו רב חסדא מודה דפסולה, דבמאי איפגים.
ויש מקשים לפירוש של רבינו מדאמרינן בסמוך לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מתלא בעצם דמפרקת תלינן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים, דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. ואם איתא דרב חסדא בשנגע ודאי קאמר, מנא לן דרב חסדא משום דתליא לקולא הוא דקאמר, הא אינו אלא משום דסבירא ליה דעצם דמפרקת ודאי פוגם כשאר עצמות.
ועוד קשיא לי דהאי דקא מקשה ואזיל, מכלל דרב חסדא סבר אף על גב דלא שבר, בודאי היה סלקא דעתן השתא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר ולא נגע בעצם דמפרקת כלל מכשר, מדקא מתמה אי לא שבר במאי פגים, ואם איתא דהאי דקא מהדר ליה אימר בעצם דמפרקת איפגים, היכא אהדר ליה דלא כדקא סלקא דעתיה דבשלא נגע כלל, אלא דוקא בשנגע בעצם דמפרקת, וקולו של רב חסדא משום דתלי פגימתו בעצם דמפרקת, הכין הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשנגע בעצם דמפרקת ואימא בנגיעתו נפגם. ועוד דאי בשנגע דוקא, כי קא מותיב רבי אבא לרב חסדא מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, הוה ליה לאדכורי בקושייתו מה שנתעסק באותו המין אחר הטבילה, והכין הוה ליה לאקשויי והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה ונתעסק באותו המין כל היום כולו אחר הטבילה, ואפילו הכי קא אתי ספק ומוציא מידי ודאי.
אלא ודאי משמע דשמעינן לרב חסדא דאפילו בשלא שבר אמרה לשמעתיה, משום דתלינן דדילמא נגע בעצם דמפרקת ובו נפגמה, ומשום הכי לא חש למימר ליה אלא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וכמו שכתבתי למעלה. אלא הכא הכי פירושא אימר בעצם דמפרקת נגע ואימר בנגיעתו נפגמה, ומיהו אף על פי (שאין) [שאנו] מפרשים דברי רב חסדא בשלא נגע ודאי בעצם דמפרקת, לאו למימרא דבכי האי גוונא הוא דלא פסיקנא כוותיה הא נגע ודאי בעצם דמפרקת כשרה, דאנו אין לנו הלכה כרב חסדא אלא בששבר בה עצמות ולא בששבר בה עצם דמפרקת, דרב חסדא תרתי קולי אית ליה, חדא דעצם (דמפקרת) [דמפרקת] פגמה טפי מעור ובה תלינן טפי, ועוד אחרת דאימא בעצם דמפרקת נגע, ולית הילכתא כותיה בקולותיו דאפילו נגע לא תלינן ביה להקל, ותדע דלא פסקינן כמותו אלא בששבר בה עצמות.
כתב הרב רבינו ז"ל וע"כ נגיעת עצם דמפרקת אינה פוגמת כשבירת עצמות, דהא ודאי אי שבר בה עצמות בסכין אחר שבדקו לפני השחיטה צריך לחזור ולבדקו, דהשתא בסתם צריך לבדקו כל שכן בששבר בה עצמות, ואילו משום נגיעת עצם דמפרקת אין צריך בדיקה, דהכי מוכחא סוגיא דלקמן כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה, ואי סלקא דעתך דנגיעת עצם דמפרקת עשויה לפגום כשבירת עצמות, ודאי היה חובה לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה שהיינו חוששים שמא נגע בעצם דמפרקת ולפסול אם לא בדק בין בהמה לבהמה ואבד הסכין. מ"ר. ויש נותנים טעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. ויש מפרשים דאפילו שאר עצמות כגון נגיעתו של מפרקת לא תלינא בהו, דדוקא שבר אמרו, אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה בעצם דמפרקת לא פגמה כלל.
ואם תאמר מנא ליה לתלמודא דרב חסדא אפילו בשלא שבר קאמר. כתב רבינו הרב ז"ל דנפקא ליה לפי שלא אמרו השוחט בסכין ושבר בה עצמות ונמצאת פגומה, אבל רב הונא נקיט לה במילתא לרבותא, מכלל דרב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר, ואם תאמר היאך אפשר לומר דרב חסדא מכשר אפילו בשלא נודע שנגע בעצם דמפרקת, והא אמרינן עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי, [ו]אם לא נגע אין כאן ודאי, אדרבה עור ודאי נגע ועצם ספק נגע ספק לא נגע. יש לומר כבר אמרנו דהכי פירושה עור אינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום, ולפיכך אני אומר שלא נפגם אלא במצוי לפגום, ואי נמי יש לומר אין ספק עור מוציא מידי ודאי (ב)בדיקת הסכין, אבל עצם אם נגע בו ודאי (פגום) [פוגם], ויש לתלות בו שהוא פגום וראויה להוציא מידי ודאי בדיקת הסכין.

כמאן כרב הונא ולמפסל בקמייתא. יש לפרש שעל דעת כן היה בודק בין כל אחד ואחד, שאם נמצאת הסכין פגומה היה פוסל אותה ששחט, ואותה ששחט קורא אותה קמייתא, והיינו דלא קאמר אפילו בקמייתא כדאמרינן לעיל כמאן כרב הונא אפילו בקמייתא. ואי נמי יש לפרש דמשום הכי מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת פגומה אחר שחיטה, כולן היה פוסל אפילו קמייתא. וזה יותר נכון.
ודחינן ליה לא כרב חסדא ולאכשורי' בתרייתא, כלומר מה שהיה מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד לא להכשיר על ידי בדיקת זו אותה ששחט, ואף על פי שנמצאת פגומה אותה ששחט כשרה היא דתליא בעצם דמפרקת, אלא לאכשורי בתרייתא, דאילו שחט ולא בדק בין כל אחד ואחד ונמצאת פגומה לבסוף כולן פסולות, חוץ מן הראשונה, דאפילו כשתתלה בעצם המפרקת מכל מקום משניה ואילך פסולות.
אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם. אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא, היינו דלא מצרכינן חכם בבדיקה זו, לפי שהיא בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה שלאחר שחיטה אין צריך חכם, אלא אי אמרת כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, נמצא שהיא בדיקה שלפני שחיטה, שהרי אינה באה מחמת הראשונה ששחט, דאפילו נמצאת פגומה הראשונה כשרה היא, אם כן אינו בא לבדקה, אלא שאם נמצאת פגומה שישחיזנה כדי להכשיר אותה שהוא בא לשחוט עכשיו, ובדיקה שלפני שחיטה היא ותהא צריכה בדיקת חכם. ומה שאמרו כאן לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, דחייה בעלמא היא, והפך מה שאמרו למעלה לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מיתלא תליא בעצם דמפרקת, ממאי דבעצם מפרקת דקמיה איפגם, דלמא בעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, וכההיא ק"ל דאתמר בטעמא, וכדאמר מכדי מיתלא תליא, אבל הכא בדרך דחייה איתמר, והלכך רב כהנא כרב הונא אמרה ומצריך בדיקה כדי שלא יבא לידי בל תשחית. ומיהו אם שבר עצמות בסוף כולם או נאבד הסכין קודם בדיקה, לדידן דקיימא לן כרב חסדא בששבר בה עצמות כולן מותרות ואילו לרב חסדא אפילו נמצאת פגומה בסוף כולן מותרות, דמיתלא תלינן לקולא דבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, כיון שנבדק הסכין קודם שחיטה דהעמד בהמות על חזקת כשרות עם חזקת הסכין שהיה בדוק מתחלה שהוא מסייע בהכשרן.
יש מי שפירש דקיימא לן כי האי אוקימתא דאוקימנא רב כהנא כרב חסדא, דהא מלתא דאורייתא היא ובדאורייתא הלך אחר המחמיר, והאי אוקימתא לחומרא היא, דרב חסדא עושה לפום האי אוקימתא שחיטת הבהמות כשבירת עצמות דאימר בעצם מפרקת נגע ונפגם הסכין, והלכך אינו רשאי לשחוט עד שתהא לו בדיקה בין כל חדא וחדא, ואם שחט ונאבד הסכין כולן אסורות משניה ואילך, ובהא רב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא, ואף על גב דלא תלינן אנן להקל בעצם מפרקת בבהמה אחת כרב חסדא, מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא בששחט ב' וג' בהמות להצריך בדיקה בין כל אחת ואחת, וכרב כהנא נמי דמצריך בדיקה בין כולן. וכן ראיתי משם הראב"ד ז"ל, והראשון נראה עיקר. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"א שחיטה הכ"ה) שהוא חוכך לאסור אם נגע בבירור בעצם מפרקת. אבל בשלא נגע בבירור מתיר, וכן דעת מורי הרב ז"ל שהוא אוסר בשנגע אבל בשלא נגע התיר כמ"ש. ומיהו אפילו בשלא נגע המחמיר תבא עליו ברכה.
וכבר כתבנו שיש ללמוד מכאן דאפילו לרב הונא אם נאבד הסכין אחר שחיטה כשרה, ולא חיישינן שמא נפגמה בעצם המפרקת כאלו שבר בה עצמות, ורב כהנא שהיה מצריך בדיקה בנתים, עצה טובה קא משמע לן, שאם היתה בדיקה זו חובה אם כן אפילו לרב הונא נמי תבעי בדיקת חכם, כיון שאינו רשאי לשחוט בהמה אחרת עד שיבדוק, והגע עצמך שאם שבר בה עצמות אחר בדיקה ראשונה כלום הוא רשאי לשחוט עד שיראה לחכם. והכי נמי אילו היינו חוששין לשבירת עצם דמפרקת כשבירת עצמות לא היה רשאי לשחוט בלא בדיקת חכם, לפי שכבר הלכה תור' בדיקה הראשונה, אלא ודאי לרב הונא נמי אילו לא בדק אחר שחיטה ונאבד הסכין שחיטתו כשרה, דהעמד סכין על חזקתו, ורב כהנא עצה טובה קא משמע לן, שלא לפוסלן אם תמצא הסכין פגומה במקרה אחר שחיטת כולן, והיינו דאמרי הא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, וכיון (שבדיק') [שעל ידי בדיקה] ראשונה הורשה לשחוט כל מה שירצה, ואילו נאבד הסכין קודם בדיקה היו כולן כשרות, עכשיו שהוא רוצה לבדוק בנתים אף על פי שיש תועלת בבדיקה זו אינה מחובה אלא כדי להציל ממונו מספק, ואין כאן ביטול כבודו של חכם, כך פירש רבינו הרב זצ"ל.
ואם תאמר אם כן מאי מצריך דקאמר, דלשון מריך משמע מצריך להוציא מידי איסור, ואין כאן אלא עצה טובה. יש לומר מצריך משום בל תשחית, אי נמי הכי קאמר הכא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת הסכין פגומה אחר שחיטתה צריך שיבדוק בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק בין כל חדא וחדא ונמצאת סכינו פגומה אחר שחיטת כולן, כולן אסורות.

עד אחד נאמן באיסורין. פירש רש"י ז"ל דכל אחד האמינתו תורה, דכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר, וכתיב (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך, וגרסינן בירושלמי במסכת כלאים שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו. ויש מי שפירש דאתיא מדכתב (ויקרא טו, כח) גבי אשה וספרה לה לעצמה, אלמא עד אחד נאמן באיסורין קל וחומר מאשה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתא ומאי דאתמר עלה. השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אף על פי שבדקה תחלה, פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ואפילו נגע בעצם דמפרקת, לא תליא בעצם דמפרקת כלל, לפי שהוא רך ואינו מצוי לפגום בעצם יותר מעור, ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והבאה אלא דרך הכאה ושבירה.
ומיהו אם שבר בה עצמות אחר שחיטה ונמצאת פגומה, כשרה, כדאמרינן הלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות, וכתב רבינו ז״ל דדוקא כשיש בסכין שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה, דאמרינן אף על פי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הרי שחוטה לפניך וסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, כלומר אפילו נפגם הסכין בעור איפשר שנשחטו הסימנים בסכין שלא כנגד הפגימה, ונראין היו דברי הרב רבינו ז״ל, שהרי לא שבר בה עצמות לרב חסדא כשבר בה עצמות לדידן דכותה הוא. ועוד דאם כן לא תיקשי לן טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה, דנתעסק באותו המין (הרי) [הוי] כשבירת עצמות לגבי סכין, ואפילו הכי צריך לחזור ולטבול, והכי נמי שבירת עצמות דכותה היא, אלא דפרקינן לה כדפריק לה רב חסדא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי. ומכל מקום כיון שנחלקו בסכין סתם יש לנו לומר דבסתם סכינין נחלקו אפילו בקטנה, ובדידה פסקינן להקל בששבר בה עצמות, ולא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר, דהתם ליכא מידי למיתלי ביה וכמש״ל. וכן נראה לי עיקר, והוא הדין אם נאבד הסכין קודם בדיקה, שאין מוציאין הסכין מחזקתו אלא בשנמצאת פגומה, קל וחומר משבר בה עצמות ונמצאת פגומה דתולין בשבירת עצמות.
ומיהו בדאיתיה לסכין קמן, צריך בדיקה, דכל שישנו [ו]אפשר לבודקו, אין סומכין על החזקה. ושלשה דברים הן שצריכין בדיקה בשישנן לפנינו, ואם אי אפשר, כשרים, דחזקתן כשר ותולין בחזקתן להקל. האחד בדיקת השוחטין אם הם מומחין, לכתחלה צריכין בדיקה בשישנן לפנינו או קודם שחיטה או לאחר שחיטה כדברי רבותינו הגאונים ז״ל, ואם הלך ואינו ידוע אם הוא מומחה אם לאו סומכין על רוב המצויין אצל השחיטה שהן מומחין. והשני בדיקת הסכין אחר שחיטה, דבישנו בודקין, ואם אינו סומכין על בדיקתו ראשונה. והשלישי בדיקת הריאה לכתחלה אסור לאכול מבהמה עד שתבדק, ובאי אפשר לו לבדקה כשרה, כדאמרינן (לעיל חולין ט, א) בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא במקום נקב נקב.
והני מילי כשבדק הסכין קודם שחיטה שמעמידין סכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחטו הסימנין, אבל אם לא בדק קודם שחיטה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות ונמצאת פגומה, ודאי פסולה היא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ועוד דאמרינן בריש פירקין (חולין ג, א) גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתיה לסכין לבדקיה ואי דליתיה לסכין מנא ידעינן. וכי אחרים רואין אותו מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קא שחיט, ואף על גב דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינים שמא פגומים הם.
ורבינו ז״ל אומר הלכה למעשה בשחתך בעצם המפרקת, אף על פי שאין תולין בו להקל, שמא שבירת המפרקת [אינו] כשבירת עצמות כמו שכתבנו, אפילו הכי תולין בו להחמיר, דאימר פוגם הוא, וכיון ששבר בו חוששין לו לסכין שמא נפגם בשבירתו, והלכך אם שחט ב' ג' בהמות ונאבד הסכין ולא בדק בין בהמה לבהמה אם נגע בעצם דמפרקת כולן אסורות מאותה ששבר מפרקתה ואילך, ומיהו אם לא נגע בעצם דמפרקת אפילו שחט בהמות הרבה בבדיקה ראשונה כולן כשרות, דרב כהנא שהיה מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת כבר כתבנו שעצה טובה קא משמע לן, שאם לא בדק בין בהמה לבהמה שאם תמצא הסכין פגומה לבסוף נמצאו כולן פסולות, ואפילו הראשונה, ועכשיו אפילו כשנמצאה הסכין פגומה אי אפשר ליפסל אלא האחרונה לבד.
והיכא דנפלה סכין אחר שחיטה על קרקע או על האבן ונמצאת פגומה, אם על חודה נפלה הרי היא כששבר בה עצמות, אבל אם אין ידוע אם נפלה על חודה או על צדה, פסולה, שמא בעור נפגמה, זה הכלל אין תולין להקל אלא בששבר בה עצמות ודומה לו, אבל מספק אין תולין.
ולענין עד אחד באיסורין, קיימא לן דעד אחד נאמן, ולא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ובשם הראב״ד ז״ל אף על פי שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק יתר ומי כהחכם ומי יודע להזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה, אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנת הדור, וגם העם כולם ראשיכם וחכמים בעיניהם, מכל מקום אחר שאין חכמים מקפידין על הדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה סכינו לחכם, אבל בדורות הראשונים אמרו (לקמן חולין יח, א) האי טבח דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה.
ונשים ועבדים נאמנין באיסורין, כדתנן בזבחים (לב, א) שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, וההיא אפילו לכתחלה מיירי, כדאמרינן (בפסחים) [בזבחים] (שם) דהא דקתני בהו כשרה דמשמע דיעבד, משום טמאין דתנא בהדייהו קתני הכי, דלכתחלה לא, שמא נגע בבשר, ובדלא אחרים עומדים על גבם ודאי מיירי דכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע, ותנן נמי בריש פירקין (חולין ב, א) הכל שוחטין וכו' חוץ מחרש שוטה וקטן, והיינו (דשאין) [כשאין] אחרים רואין אותן דוקא, ואילו נשים ועבדים לא קתני, אלמא נשים ועבדים אף על פי שאין אחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ובמסכת בכורות (לו ב) אמרינן אשת חבר הרי היא כחבר ונאמנת על התכלת אף על פי שאין עמי הארץ נאמנין עליה.
והא דאמרינן בכתובות (עב, א) מנין לנדה שהיא סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאיצטריך קרא להימונה לנדה לספור לעצמה אלמא בשאר איסורין לא מהימנא, דאם כן הוה ליה למימר מנין לאשה שהיא נאמנת באיסורין, התם טעמא אחרינא איכא משום דאיתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור שבעה נקיים, ואי לאו קרא דוספרה לה לא הוה מהימנא. וביבמות (פח, א) איצטריכי' לטעמא דעד אחד נאמן על הטבל, כיון דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקן. ואפילו למאן דלית ליה הכין התם, נראה לי דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה דבעלמא אין פחות משנים, והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת.
והא דתניא בפסחים (ד, ב) הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה, ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע דבאורייתא לא מהמני, ההיא נמי לא קשיא דמשום דבדיקת חמץ צריכה טירחא יתירא, ועוד דצריך בדיקת חורין וסדקים ונשים ועבדים עצלים הן וסומכין לומר דחמץ בחורין ובסדקין ליכא, וסתמא דמילתא אין בודקין כל צרכן, אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימנא בכי הא, וכדגרסינן בירושלמי (פ״א ה״א) עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות אין בודקין כל שהן, פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בדאוריתא. ופריק ודאי שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ודכותה בדאורייתא לא מהימני, וטעם זה מספיק אף לעבדים דאף הם עצלנים הן כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחת כל העולם.
והא דתנן בעירובין (נח ב) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר משום דתחומין דרבנן הקילו, ומשמע דאלו הוי תחומין דאורייתא לא מהימני. התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכה מומחה היודע לדקדק ובקי (בכידו') [בקידור] ובריבוע ובהבלעה כמו שאמרו שם בעירובין, ואלו היה תחומין דאורייתא ודאי היו חוששין להן שמא מדדו וטעו או שראו מי שאינו בקי מודד וטועה.
ואם תאמר בשחיטה היאך נשים ועבדים נאמנין לה, ואפילו עד אחד נמי, והא איתחזק איסורה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין בידו לתקן. שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן או שלא שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה. נראה לי משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן ולשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהיה נקרית לו בשחיטתו, וכן רוב הפעמים שוחט הוא או שנים או רוב שנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהיה מתבונן על השחיטה ואם לא שחט רוב שנים חוזר (וגו') [וגומר] שחיטתו קודם שהיה, ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין, ולא בשאר איסורין כגון בחתיכת ספק חלב ספק שומן, ואפילו הכי בבודק סכין ונותן לו (שחוט) [שוחט] לכתחלה, אלמא מסתמא חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן, הילכך אוכלין משחיטתם, והכא כל דכן הוא.
ולענין כל ספק בשחיטה, תניא (ע״א) שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. וכן בספק שהה וספק דרס דלא אמרינן הלך אחר הרוב שוחטין שאין שוהין ואין דורסין. והיכא דנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, כתב רבינו ז״ל דמסתבסרא דספק דאורייתא היא ולחומרא, וכדתניא שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה וכו', זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה והוא הדין לכל שאר טרפיות, וכדאמרינן לקמן (חולין נא) ההיא אימרתא דהות ביה רחבוניא והוה משדרה כרעא בתרייתא אמר רב יימר האי שגרוניא נקטיה, מתקיף לה רבינא דילמא האי חוט השדרה איפסיק, אלמא מדאתקיף עליה רבינא הכי, שמע מינה דכל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא תלינן. ואף על גב דפסיק תלמודא התם כרב יימר, הא קא אמר טעמא התם משום דשגרוניא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אלמא אי תרוייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי לחומרא תלינן. והא דאמרינן לקמן (חולין נג, א) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, ואמרינן נמי (שם ע״ב) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס. ותדע דהא קיימא לן שם דחוששין לספק דרוסה, אלמא היכא דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמיסתברא טפי למיתלי להתירא, ואי' ק״ל דתלינן לקולא בזאב והיכא דמשמשא ידא דטבחא, התם לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לפנינו לתלות בו לאיסור. ומיהולך כל היכא שיש לפנינו דבר שיש בו להיתר שדרסו על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאיפשר שנשמטה גפו מחמת כן, תלינן לקולא דהא תליא בזאב. כן כתב רבינו ז״ל.

ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו. הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שהחזיר פניו אל הבית אחר שיצא וראה שלא חסר.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב. פירש רש"י ז"ל משום דקתני שאם הלך לביתו והסגיר הסגר מוסגר. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל וזה לשונו אי מהא מאי קושיא, דהר רב אחא לא פליג אמאי דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקה אלא אמאי דאמר ר"י דנפקא ליה מהסגר הוא דפליג, ואכתי מנא ליה מהא ברייתא דמדאורייתא אם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר, דילמא דאורייתא לעומד בתוך הבית אי נמי תחת (השקוף) [המשקוף] והסגיר, וההוא תנא צרף ליה הלך לביתו והסגיר, ואכתי תבעי לך הלך לביתו מנא לן, ופירש הוא ז"ל דלא אייתי ליה אלא מדאיצטריך אל פתח הבית שלא ילך לביתו ויסגיר ברחוק מקום. פירוש לפירושו מדאיצטריך רחמנא למימר שלא ילך למקום רחוק, שמע מינה בעלמא מוקמינן מילתא אחזקה, דאי לא הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תימרא. ואינו מחוור לי דאדרבה נימא כאן לימדך הכתוב שלא נעמיד דבר על חזקתו. ולי נראה כפירוש רש"י ז"ל, דהא מיעט רחמנא שלא יעמיד תחת (השקוף) [המשקוף] מדכתיב (ויקרא יד, לח) ויצא מן הבית, ומיעט כאן נמי שלא ילך ברחוק מקום מדכתב אל פתח הבית. ואי לאו דכתב רחמנא אל פתח הבית היה במשמע אפילו הולך לביתו, דכיון שצוה לצאת מן הבית ולא קבע לו מקום לעמיד[ת]ו היה במשמע ע"כ שאין ההקפדה אלא על יציאתו מן הבית, הא יצא והלך לו לביתו רשאי ומסגיר, והילכך כשכתב לך הכתוב אל פתח הבית חזר וקבע מקום ומיעט שלא ילך לביתו, וכשחזר וריבה והסגיר את הבית על כרחך כל מה שמיעט ריבה מאי מיעט תחת ה[מ]שקוף ורחוק מקום ומאי ריבה ריבה אפילו הלך לביתו, כן נראה לי.

בית שנראה לבעליו בו ספק נגע והזקיק את הכהן לראותו וראה בו בכדי להסגיר או בכדי להחליט יוצא לו מן הבית ואין מזקיקין לו לצאת דרך אחוריו כדי שלא תזוז עינו מן הנגע עד שעת הסגר או החלט מתוך חשש שמא יכהה או יפחת מן השיעור בכדי יציאתו שהדברים על חזקתן הן עומדין ואע"פ שאפשר לו בכך שהרי יציאה דרך אחוריו שמה יציאה ונתקיים בו ויצא הכהן וכו' כשם שראינו בכהן גדול ביום הכפורים שנאמרה בו יציאה כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואמרו עליו בשעה שיוצא מבית קדשי הקדשים לאחר הוצאת כף ומחתה שיוצא דרך כניסתו כמו שיתבאר במקומו בזו אין מזקיקין לו אלא יוצא לו מן הבית ואינו גומר את הדין בדבור להסגיר או להחליט עד שיצא משם ואף תחת המשקוף אינו עומד אלא יוצא מכלו ואינו הולך לביתו אלא שעומד בצד המשקוף ומסגיר ומ"מ הלך לביתו והסגיר על ידי חבל ארוך או גמר את הדין להסגיר או אף בתוך הבית המנוגע ואין צריך לומר תחת המשקוף הסגרו הסגר ומגדולי המחברים נראה שחולקין בכך אם הסגיר בתוך הבית:

היה הבית אפל ואין לכהן בו ענין הנגע אין פותחין לו חלונות ולא משתדלין כלל לראותו אלא כל זמן שלא יתברר לו ענינו מתוך שאינו רואהו מניחו בחזקת טהרה:

בד"ה ודלמא אדנפיק כו' ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל פי' לרב חסדא דהרי היא בחזקת שחוטה כדקאמר דהרי היא שחוטה לפניך ובהמה לא אתרעאי אלא סכין והיינו ריעותא שנמצא סכין פגומה:

בד"ה אלא לאו משום כו' בציר ליה שיעורא והיה כשיעור שהיה בסוף שבוע כו' עכ"ל כצ"ל:

בפרש"י בד"ה יכול יהא לו רשות לילך לתוך ביתו ולחזור כו' עכ"ל ובד"ה הלך לביתו והסגיר ע"י חבל כו' עכ"ל וכ"ה גם בפי' ישן ויראה דבין ברישא גבי איסור לכתחלה לילך לביתו ולהסגיר ובין בסיפא גבי דבדיעבד אם הלך לביתו דמוסגר סתמא קתני ומיירי בכל גוונא בין שחזר וסגר בין שסגר (גם) [שם] ע"י חבל אלא שרש"י נקט בפירושו רבותא ברישא דאפילו בחזרה שם להסגיר אסור לכתחלה ובסיפא נמי נקט רבותא דאפילו בביתו ע"י חבל מוסגר בדיעבד ומהרש"ל הגיה בפרש"י ואין צורך וק"ל:

ברש"י ד"ה יכול יהא לו רשות לילך לביתו וכו'. הא דפירש רש"י ברישא דמתני' דקאמר יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר דר"ל יכול יהא לו שהות לילך לתוך ביתו ולחזור כו' ובסיפא דקאמר מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר וכו' פי' הלך לתוך ביתו והסגיר על ידי חבל ארוך וכו' נ"ל משום דברישא דקאמר ויצא הכהן וכו' יכול וכו' ת"ל אל פתח הבית משמע שבא התנא לדקדק על היציאה לחוץ למעוטי שלא יצא כלל מפתח הבית והלאה אפילו אם רוצה לילך לתוך ביתו לחזור וכ"ש אם אינו חוזר אלא שרוצה לסגור ע"י חבל ארוך אכל בסיפא דבא לרבות וקאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע דבכל ענין מרבה המקרא שהסגרו יהא הסגר אפי' אינו חוזר כלל אלא שסוגר בתוך ביתו ע"י חבל ארוך דהא קאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע בכל ענין והוכרח רש"י לפרש הסיפא כן דר"ל דמסגיר ע"י חבל ארוך דאל"כ לא הויא דלא כרב אחא כלל ולא הוי מייתי גמרא ראיה כלל וק"ל אבל עיין בנדרים דף נ"ו דשם פרש"י ברישא בענין אחד:

בתוס' ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכו'. לפום ריהטא משמע דהריעותא הוא מה שנמצאת הסכין פגומה וא"כ אי אפשר לפרש קושיית התוס' בענין אחר אלא שמקשין ארב חסדא דמכשיר אע"ג שנמצאת ריעותא בסכין וא"כ יש לדקדק היכן מצינו שום משמעות בשמעתין דטעמו של רב חסדא דמכשיר משום איזה חזקת היתר והלא משמע בכולא שמעתין דלא מכשיר רב חסדא אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי ומטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ואדרבה מטעם חזקה פריך לעיל ארב חסדא דקאמר בשלמא רב הונא כשמעתיה דקאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אלא רב חסדא מאי טעמא וכו' והיה אפשר לפרש דגם טעמו של רב חסדא הוי מטעם דמוקמינן הסכין אחזקתיה שהיה ברוק ואמרינן השתא הוא דאתרעי וכמו שכתב הר"ן וז"ל וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם וכו' עכ"ל אבל דוחק הוא לומר שהתוס' ג"כ יכוונו לזה דהא התוס' פירשו לעיל סכין אתרעי בהמה לא אתרעי דהוי מטעם ספק ספקא ולא כדברי הר"י ע"כ נ"ל דקושיית התוס' היא אדברי רב הונא דס"ל בנמצאת הסכין פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום השחיטה פסולה מטעם דמוקמינן בהמה אחזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אע"ג דאיכא ריעותא בחזקה דהרי שחוטה לפניך והא דכתכו התוס' אכל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה אין ר"ל שהריעותא הוא שהסכין נמצא פגום אלא ר"ל אבל היכי דאיכא ריעותא בחזקה כגון בדין סכין שנמצאת פגומה דפוסל רב הונא מטעם חזקה אע"ג דאיתרע חזקה דהרי שחוטה לפניך וק"ל אבל מ"מ יש לתמוה לפי זה שלא הקשו התוס' אהא דאמרינן לעיל דאם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובים דתלינן להתיר מטעם דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת אע"ג דהחזקה אתרעי דהא אתיליד ביה ריעותא שהרי הבני מעיים נקובים לפניך והוי דומיא מה שהביא אחר כך מאחד משנים שנטמאו דמטעם החזקה תולין להקל ומטהרין לשניהן אע"ג דאיכא ריעותא דהרי שרץ לפניך והאחד נטמא בודאי וק"ל:

רש"י בד"ה לא כרב חסדא ומשום עצם כו' כצ"ל:

בד"ה תחת המשקוף. נ"ב ובנדרים פ"ז כתב רש"י דגרסינן על השקוף והיינו מפתן התחתון:

גמרא וכ"ת דפתח בי' כוותא. לכאורה משמע מזה דא"צ לסגור החלונות והחורים שבבית רק הדלתות של הפתחים העשויין לצאת ולבוא דרך עליהם. דאל"כ גם הכוותא לא תועיל דשמא בצר ליה שיעורא טרם שיסגור הכוותא. ויש לדחות משום דל"ח אלא דילמא בצר קודם יציאתו מן הבית. אבל בבצירתו אחר שיצא קודם סגירתו לא איכפת לן. תדע מדלא פריך אלא מאחורי הדלת ול"פ אף מכנגד הדלת בשעה שנוטהו לסגור. ואולי י"ל דזה נכלל ג"כ באחורי הדלת. משום דאז מה שכנגדו הוא ג"כ אחוריו. אך לקמן מהא דאמר תניא דלא כראב"י כו' וכן מהא דאמר כגון דקיימי דרא דגברי כו' משמע להדיא דבעינן שלא יבצר עד שעת הסגירו {כאן הערה=ואולי י"ל דחור קטן שהוא רק כדי לראות את הנגע לא צריך סתימה ולא דמי לחלון הפתוח דאם לא כן צריך לבדוק כל הבית מן החורין והסדקין וכוותא המוזכר, הוא לאו דוקא אלא חור כמדת העין. (אזני יהושע).}:

שם ומנין שאם כו' או שעמד בתוך הבית והסגיר כו'. פרש"י תחת המשקוף. וכן בנדרים הגי' כן בגמרא. והמל"מ בפי"ד מהל' ט"צ ה"ה בסופה מביא בשם הר"ש דגירסתו בת"כ עמד תחת המשקוף וכן עמד בבית. והביא שם מהר"י קורקוס דהיכי מ"ל שיסגיר בתוך הבית. (נ"פ דר"ל דע"כ לא נשאר שם אלא שיצא אח"כ והסגירו וא"כ תיפוק ליה משום הסגר הב') וע"ז תירץ דמ"ל כו' א"נ שישב שם עד הלילה ולמנות השבעה משעת הסגר. (ר"ל דמונין הז"י מיום הסגר הראשון). והמל"מ כתב עליו דל"י כוונת הא"נ. ול"נ פשוט כמש"כ. אבל לפעד"נ דבלא"ה הסגר דלילה אינו כלום דכל עניני צרעת אינן אלא ביום וכ"מ בר"ש בפ"ב דנגעים מ"ב מהת"כ (לפנינו גי' אחרת בת"כ) וכ"מ ברמב"ם בחבורו פ"ט ה"ט:

רש"י ד"ה אין פותחין. כדכתיב כו' לי ולא לאורי וכו'. כ"ה בת"כ. ק"ל דא"כ איך יליף רבא במו"ק (ח) מהכא דאין רואין הנגעים בלילה. הא משמע הכא דטעמא הוא משום דחסר הכנה להדליק את הנר לראותו. אבל אם כבר נר דלוק מעיקרא אה"נ דרואין כמו בחלונות. והא דלא ממעטינן לילה מלכל מראה עיני הכהן כמו דממעטינן מיניה שחרית ובה"ע. צ"ל דאור הנר בלילה יפה לראות ע"י יותר מע"י אור היום דשחרית ובה"ע:

רש"י ד"ה כה"ג ביוה"כ. כשהוא יוצא כו' לאחר הוצאת כף ומחתה כתיב ויצא כו'. עי' יומא (לב) ובפירושו שם דויצא דקרא קאי אלאחר הקטורת ומתן דם פר ושעיר:

רש"י ד"ה יצא ובא לו. כך חוזר ויוצא כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. ועוד כו' דאם היה נגע גדול ובסה"ש היה חסר ממה שהיה מטהרין כו'. מוכח מדבריהם דאפילו נשאר עדיין כגריס מטהרין. ואנכי ל"מ ד"ז מפורש במשנה. ואדרבה דמשמע לי דבכזה צריך הסגר שנית. דבפשיון דהוא סי' טומאה מצינו בפ"ה בסופו דאינו נטהר עד שילך כולו. ולא סגי בנתמעט מקצתו. ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שתתמעט מכגריס. ובתוי"ט פ"ד מ"ז בסופו מעתיק דברי הר"ש בזה"ל והא דפליגי כו' כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד והסגירו ובסה"ש כנסה אותו ועוד והסגירו הסגר השני כו'. הרי לפניך כמש"כ אני. אולם ראיתי בר"ש עצמו דליתא שם אלו ג"ת אחרונות. ונראה שהתוי"ט הוסיפן מד"ע בדברי הר"ש. ואישתמיטתיה דברי התוס' שלפנינו. דאולי הר"ש ג"כ בשיטתם ובכוונה השמיט לתיבות אלו:

מנא הא מלתא דאמרי רבנן אוקי מלתא אחזקה, הכא מיירי בדבר שנתברר לנו שעה א' שהי' כך וכך מוקמי' לי' אחזקה שלעול' יהי' כך, ואין זה ענין למה דאי' פ' י' יוחסין סוקלין ושורפי' על החזקו' איש ואשה תינוק שנתגדלו בתוך הבית ובא זע"ז נהרגי' התם הוה חזקת מנהג שנהגו כמנהג אב ובנים ואיש ואשתו וכן הוחזקה נדה בשכונותי' וכן חזקה אין אדם מעיז פניו, ואין אשה מעיזה פני' הכל הוא חזקת המנהג. ובירושלמי סוף קידושי' מייתי לי' מקרא מכה ומקלל אביו ואמו ודלמא לאו אביו ואמו הוא, ר"ל אע"ג דלקמן ילפי' מזה דאזלי' בתר רובא דרוב בעילות אחר הבעל, מ"מ מי יודע שהבעל הזה בעל רוב בעילות אין זה אלא משום חזקת המנהג שנוהג עם אשתו כדרך שבועל אותה רוב בעילות ומזה הטעם אמר' נמי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה דחזקה לא מוקי אינש אנפשי' ובעלה וכן מייתי לי' הרמב"ם ממכה אביו, ובב"ש סי' כ' האריך להקשות משמעתין וע"ש בס' באר היטב. ומ"ש פה הוא לפע"ד.

דילמא אדנפק ואתא בצר לי' שיעורא מה שהקשו תוס' הא דומה למקוה שנמצא חסר עיין נדה ב' סוף ע"ב מ"ש תו' ועיי' חכם צבי שתי' דאין לתלות החסרון בשעת קלה ברגע סגירת הפתח ויותר יש לתלות במשך ימי הסגר דחסר ואתא, ע"ש:

ודע דצלע"ג בס"פ כל הגט במתני' דאר"א חושש להן כל מעל"ע ואמר הש"ס חלוקי' עליו חבריו גבי מקוה שנמדד ופריך פשיטא ודחיק מהו דתימא מאי למפרע מעל"ע ע"ש. וקשה מאי פשיטותא הא מקוה מיירי מחסר ואתאי והתם פירות אבודי' היינו אבודין דומי' דמעות שנאבדו בפ"א ע"י מפולת או שריפה וכה"ג או דברי' שרגילי' להתחסר בפ"א וכמ"ש תו' פ"ק דנדה הנ"ל וצ"ע:

ודלמא שיצא דרך אחוריו, כ' רשב"א ה"ה הומ"ל שיצא דרך פניו ואחר צאתו לגמרי החזיר פניו והציץ בהנגע, ולפע"ד לא משמע בשמעתין דהומ"ל כן, והטעם דממ"נ אי יכול לראות הנגע ממש ולשער גדלה ומראיתה ושיעורה, א"כ דלראי' קמיתא מהכא, הא השתא חזי לה ועוד למה נכנס מתחלה להבית כלל הלא יכול לראותה מבחוץ ואע"כ שא"א לו לשער אלא בסמוך לה מאוד, וא"כ כשיחזיר פניו יש לחוש שנתקטנה ועכשיו כשמחזיר פניו והוא ברחוק מקום לא יכול לסמוך על ראייתו, וע"כ א"א אלא שיצא דרך אחוריו ויהי' עיניו ולבו עלי' כל שעה ואז יראה אם תתחסר וק"ל:

דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה כ' הר"ן בחי' דהכי קיי"ל אע"ג דכה"ג ביה"כ יוכיח, י"ל התם לא קפידי' אי יצא כך או כך מ"מ העבודה כשירה, ורק מפני הכבוד הולך ופניו לאחוריו אבל שנאמר ויצא יהי' פירושו דוקא לאחורי' לא אע"כ ויצא הכהן כחפצו אי לאחורי אי לפניו ומוכח שפיר דאזלי' בתר חזקה ע"ש והנה אכתי יש להקשות אולי העמידו ישראל בתוך הבית המביט בהנגע ברגע הסגירה וי"ל הא כתוב ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית ואיך אפשר שיהי' עיקר המצוה שיעמוד אדם שם ויראה והרי יהי' טמא:

וא"כ לר"מ דס"ל במס' נגעי' ופינו כל אשר בבית היינו דוקא כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א"כ יכול אדם לעמוד שם. ולא מוכח מהכא דאזלי' בתר חזקה, כ"א מהלכה למשה מסיני. ובזה ניחא מ"ט דר"מ דחייש למיעוטא היכי דאפשר, והשתא א"ש דלר"מ דחזקה הלכה למשה מסיני כנ"ל. א"כ ליכא למילף רוב ק"וח מחזקה וכמ"ש תו' לקמן ד"ה מנא וכו' משום דלא ילפי' קו"ח מהלכה, וע"כ למילף מקרא דלקמן בשמעתין וא"כ לא מוכח אלא היכי דלא אפשר. אמנם אנן ילפי' שפיר מקרא דאזלי' בתר חזקה ואפי' היכי דאפשר דהרי הי' אפשר לצאת דרך אחורי' ש"מ מקרא דאזלי' בתר חזקה אפי' היכי דאפשר למיקם עלה דמלתא והדר ילפי' רוב מק"ו דחזקה ואזלי' נמי בתר רוב אפי' היכי דאפשר לברר וק"ל. יכול ילך לתוך ביתו וכו', לפירש"י בשמעתין דיסגיר ע"י חבל ארוך א"ש ואפי' לפי' המפרש בנדרים דיסגיר ע"י שליח מ"מ האי שליח ע"כ כהן הוא דישראל אינו נעשה שליח במאי דאיהו לא מצי עביד, וע"כ הוא כהן ואי ס"ד דיכול לראות עתה הנגע א"כ ראי' ראשונה למאי אצטריך תיפוק לי' שעתה רואה אותה הכהן, וע"כ שאינו חוזר ורואה ומסגיר בשליחותו של ראשון א"כ ניחוש דבצר שיעורא וא"ש:

ולמ"ש משנה למלך שאין הכהן מסגיר ממש אלא אומר מוסגר מוסגר ובאמירה דידי' תלי' מלתא א"כ הלך לתוך ביתו ומסגיר ר"ל שאומר שם מוסגר א"ש טפי ולק"מ נמי קו' תוס' ד"ה דקיימי דרי דגברי, כיון שבתוך ביתו אומר ע"כ צריכי' דרי דגברי וק"ל.

ומנין שאם הלך לביתו והסגיר וכו' ערש"בא שיטת רמב"ן דהק' הוא מהרישא מדאצטריך פתח הבית שלא ילך לתוך ביתו, תיפוק לי' דלמא בצר לי' שעורא אלא ש"מ בעלמא אזלי' בתר חזקה והרשב"א טען עליו אדרבא דלמא נילף מהכא דלא אוקמא אחזקה ונימא משו"ה הזקיקו לעמוד אצל פתח הבית משום דלמא בצר לי' שיעורא וצריך לפרש דבריו דלא תקשי דא"כ קרא למה לי הלא הא מסברא חצונה נמי לא אזלי' בתר חזקה די"ל דהכי קאמר מנ"ל דמקרא אתי' דלמא הל"מ היא בעלמא דניזול בתר חזקה והוה סד"א אפי' היכי דאיכא ריעותא נמי קמ"ל קרא אל פתח הבית דהיכי דאיכא ריעותא לא כמו גבי נגע דלפעמי' איכא ריעותא כמ"ש תו' א"נ משום דהיכי דאפשר לא ניזל בתר חזקה. והנה הרשב"א העלה כפירש"י דמסיפא מוכח מדהתיר בדיעבד בשהלך לביתו, דאע"ג דאין זה מפורש בקרא מ"מ מסתמא כל מה שמיעט בפסוק ראשון דהיינו הליכה לתוך והעמידה במפתן הבית, אותו ריבה בפסוק השני, ע"ש וצריך ביאור, דלמא הפסוק סמך עצמו שלא ניטעה לרבות הליכה לתוך ביתו שהרי איכא למיחש דבצר לי' שיעורא ומסתמא נדע שלא ריבה כ"א עמידה תוך ביתו, לזה י"ל דא"כ ע"כ צריך לומר דהפסוק סמך על סברא חצונה דלא סמכי' אחזקה א"כ הדר' ראי' ראשונה לדוכתא למה לי פתח הבית וכהרמב"ן נמצא מוכח ממ"נ או מרישא כהרמב"ן או מסיפא כרש"י. ועיי' בחי' ר"ן דברי' נכוחי' למבין:

מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתיה אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן אמר קרא ויצא הכהן כו' דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שיעורא אלא כו' משום דאוקי אחזקיה. ולכאורה יש לתמוה טובא אכתי אפילו אי בכל התורה כולה אוקי מלתא אחזקתיה אפ"ה הא אמרינן לעיל ובכמה דוכתי דשאני הלכות טומאה דהלכתא גמירי לה דלא מהני לה חזקת היתר ולא חזקת איסור אלא בכל ענין רה"י טמא ורה"ר טהור כמ"ש התוספות להדיא לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובכמה דוכתי אלא דלאחר העיון נראה לע"ד ליישב בפשיטות דנהי דבכל דיני טומאה לא מהני לא חזקת היתר ולא חזקת איסור אלא שהדבר תלוי ברה"י וברה"ר אפ"ה לענין טומאת נגעים ליתא להאי כללא דהא משנה ערוכה היא בשילהי נזיר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה ומשנזקק לטומאה ספיקו טמא והרבה משניות כיוצא באלו שנינו בפ"ה דנגעים במשנה א' ובמשנה ד' במשנה א' שנינו כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר ובמשנה ד' שנינו כאותה משנה דשילהי נזיר ממש ושם בנזיר מעיקרא בעי למימר דא"ר יהודה אמר רב דילפינן הך מלתא מקרא דלטהרו או לטמאו ובתר הכי דחה ליה הש"ס וכתבו התוספות שם דלמסקנא הוי טעמא דמתניתין משום דאזלינן בתר חזקה ובפי' המשניות להר"ש ספ"ד דנגעים ראיתי שהאריך הרבה בענין זה אפלוגתא דר' יהושע ורבנן בספק אם שער לבן קודם לבהרת או איפכא דלחכמים טמא ור' יהושע כהה וטהור וה"נ אשכחן בב"מ דפליגי בה הקב"ה וכולהו מתיבתא דרקיע הקב"ה אמר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא והכריע רבה בר נחמני דטהור ויצאת נשמתו בטהור טהור וכתבו שם הטעם דטהור היינו משום דכתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה כדמסיק הש"ס בשלהי נזיר אלא משום דלפ"ז הוי הנך מתניתין דפ"ה במשנה א' ובמשנה ד' דנגעים דלא כר"י לכך הוצרך ר"ש ובעלי התוספות להרבות בזה וכתבו דטעמא דמתניתין בפ"ה דנגעים היינו משום דבת"כ מפקינן לה בהדיא מקראי דבנזקק לטומאה תליא מלתא דלעולם אין לטהר אלא את הודאי ולא את הספק כמו כן אין לטמא אלא את הודאי ולא את הספק דכל ספק אחזקתיה קמא מוקמינן לה אי טהור טהור אי טמא טמא אלא דלפ"ז קשיא ליה לר"ת אהא דמטמאין חכמים בספק שער לבן קודם אע"ג דבחזקת טהרה קאי והיינו למאי דמשמע ליה דהלכה כחכמים לגבי ר"י אע"ג דהקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ותירץ ר"ת משום דדרך הנגע שימצא בה שער לבן לאחר שנראה הנגע וכמו כן כתבו התוס' שילהי נזיר ואם אמרתי להאריך ולדקדק בכל מה שכתב הר"ש בפירוש המשניות שם דשקיל וטרי בכמה סוגיות בש"ס תקצר היריעה מהכיל נקטינן מיהא דלכל הפירושים והטעמים לעולם אזלינן בתר חזקה לענין טומאת נגעים ולא אזלינן בתר הלכתא לחלק בין רה"י ובין רה"ר דשאני נגעים שריבתה התורה בפירוש להוציא מן הכלל דשאר דיני ספק טומאה וא"כ לפ"ז שפיר יליף ר"ש ב"ג א"ר יונתן מהאי קרא דויצא הכהן מן הבית אע"פ שראה נגע בבית אפ"ה כל מה שבבית היה טהור לא מספק אלא ודאי שהרי ציווה לפנות את הבית דטהרות וטומאה דנגעים הכל בכהן תליא מלתא דכ"ז שלא אמר טמא הותרה לו להיות שם בבית וכיוצא בו לענין נגעי אדם וא"כ שלא נטמא הבית כלל אפי' להסגיר עד שיאמר הכהן טמא אכתי למה מסגירו לאחר שיצא מן הבית כולו דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא וא"כ אין כאן נגע כלל ולעולם לא היה לו לכהן לומר טמא עד שיודע לו בבירור דלא בצר ליה שיעורא כגון שיצא דרך אחוריו או שפתח לו כוותא וכיון דלא משמע ליה לר' יונתן לאוקמי קרא בהכי וכ"ש לבתר דמייתי הש"ס בסמוך ברייתא דבדיעבד אפילו אם הלך לתוך ביתו והסגיר הסגירו מוסגר ומדלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא ע"כ היינו משום דמוקמינן אחזקה ומכאן ילפינן לכל התורה כולה מק"ו כיון דבנגעים שהיקל הכתוב דכל זמן שלא אמר הכהן טמא אפילו כשראה ודאי סימני טומאה אפ"ה הוי בחזקת טהרה וכ"ש מאן דפסק כרבי יהושע דבספק שער לבן טהור לגמרי ואפ"ה היכא דאיכא חזקת טומאה מוקמינן ליה אחזקתו ולא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא א"כ כ"ש בכל שארי איסורין שבתורה כנ"ל נכון בעז"ה כפתור ופרח בהא יליף ר' יונתן דאזלינן בתר חזקה דוקא מהאי קרא דכתיב בנגעים ואף דלכאורה יש להקשות דא"כ דלענין נגעים אזלינן בתר חזקה בין לקולא ובין לחומרא דגזירת הכתוב הוא ואין לדמות לשאר טומאה דלא אזלינן בתר חזקה אלא דברה"י טמא וברה"ר טהור וא"כ אכתי היא גופא תקשי אהא דאמרינן בסוטה בר"פ כשם דהא דברה"י טמא ודאי בטומאת שרץ היינו משום דילפינן בק"ו מסוטה שלא עשה אונס כרצון וכ"ש בשרץ שעשה אונס כרצון הא איכא למימר טומאת נגעים יוכיח שעשה אונס כרצון אפ"ה ספיקו טהור היכא דאיכא חזקה ולר"י אפי היכא דליכא חזקה אלא דלענ"ד לק"מ דלא שייך לומר ננעים יוכיח דמה לנגעים דקילי טובא משאר טומאות ואיסורין שבתורה כיון דהטומאה וטהרה הכל בכהן תליא מלתא וכל ומן שלא אמר הכהן שהוא טמא אף אם רואה סימני טומאה בנגע אפ"ה הכל בחזקת טהרה ונתנה התודה רשות לכהן להמתין משום צורך כל דהו ולפעמים אף לדבר הרוצות כמבואר בש"ס ופוסקים והך מלתא לא אשכחן בשאר טומאות ואיסורין ודוק היטב:

בתוספות ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אין להקשות היכי מוכח מהכא כו' דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כו' עכ"ל. נראה דסברת התוס' בזה דמשמע להו דמה ששנינו בכמה משניות בשילהי נזיר ובפ' ד' וה' דנגעים ופ"ד דטהרות דלענין נגעים לא שאני ליה בין רה"י ובין רה"ר דלעולם בנזקק לטומאה או בלא נזקק לטומאה תליא מלתא לאו מהך קראי דמייתי הר"ש בפירוש המשניות מברייתות דת"כ שהבאתי לעיל אלא כולהו טעמי דהנך מתניתין היינו לפי הסוגי' דשמעתין דהכא דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דילפינן לה מקרא דכתיב בנגעים גבי נגעי בתים וא"כ כיון דאפי' בכל איסורין שבתורה ילפינן מנגעי בתים להך מילתא א"כ כ"ש דלענין נגעים גופייהו אית לן למימר דאזלינן בתר חזקה דומי' דנגעי בתים וא"כ לפ"ז שפיר הוי קשיא להו להתוס' דלקושטא דמילתא בנגעי בתים גופא מנ"ל דטעמ' דקרא דלא חיישינן דילמא בצר ליה משיעור' משום דאזלינן בתר חזקה דילמא לעולם דלא אזלינן בתר חזקה כלל בשום דוכתא והא דלא חיישינן דבצר ליה שיעור' היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא וע"ז מסקו שפיר דבכל ענין איירי קרא אפילו ברה"ר ואפילו בדבר שאין בו דעת לישאל ולכאורה הלשון מגומגם קצת דהא מילתא דפשיטא הוא דבית הוי דבר שאין בו דעת לישאל אבל למאי דפרישית א"ש שכל דבריהם בזה הדיבור לאו לענין נגעי בתים לחוד איירי אלא שבא לשלול ג"כ שארי טומאות נגעים אפילו נגעי אדם דבאמת דין אחד להם לענין ספק כן נראה לי בכוונת התוספות והא דלא ניחא להו הנך דרשות דברייתות דת"כ נראה דהיינו משום דלא מייתי להו הש"ס בסוגיא דשלהי נזיר ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעות' אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ומהר"ם דמהרש"א רוצה לפרש דאליבא דר"ח קאי וזה לא יתכן כמו שהקשה מהר"ם דטעמא דר"ח לאו משום חזקה הוא כו' ש"ש ועוד דהא אנן לא קייל כר"ח אלא בשיבר בה עצמות א"כ נראה דוחק לאוקמי סוגי' דהכא שלא אליבא דהלכת' אע"כ דודאי אליב' דר"ה קאי ואכולה מלתא קאי בין במה שאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסקינן נמי לעיל אע”ג דאיתרעאי כנ"ל ובמה שהקשו התוס' מהאי דמקוה והניחו בקושי' עיין ברפ"ק דנדה ששם כתבו לתרץ הקושיא:

בד"ה אלא לאו משום דאמרי' אוקמינן אחזקיה ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומר' דמדאוריית' אין לחלק. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דנהי דלקושט' דמלת' לבתר דקים לן דמדאוריית' אזלינן בתר חזקה ובתר רובא לא שייך לחלק בין לקולא ובין לחומרא מ"מ אכתי היא גופ' תיקשי מנ"ל דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה דילמא חזקה לאו מידי היא ומכ"ש היכא דאיתרע והא דלא חיישינן הכא דלמ' בצר ליה שיעורא ומטמאין לה ודאי מספק היינו משום דלא גרע מחלב ושומן דליכ' חזקת איסור ולא חזקת היתר ואפ"ה הסכמת רש"י והתוס' וכל הפוסקים דהא דקי"ל בכל ספק דאורייתא לחומר' היכא דליכ' חזקה היינו מדין תורה ממש וא"כ מלתא דפשיט' היא טוב' שאין לטהר הבית משום הך חששא בעלמא דדילמ' בצר ליה שיעור' אם לא שנאמר דהתוס' נחתו ג"כ לסבר' זו דלענין נגעים אפי' לקולא מטהרינן אפילו היכא דליכא חזקת היתר והיינו כי הך מתניתין דספק שיער לבן שהבאתי לעיל לשיטת רוב הפוסקים דקי"ל כר' יהושע דכיהה וטהור אלא דבאמת נראה דהתוס' בשמעתין ושלהי נזיר לא נחתו להך סבר' כלל וכדמשמע נמי מסתימ' לשונם בדיבור הקודם ובדיבור זה כך הי' נ"ל לכאורה אלא דבאמת לק"מ דהא לקושט' דמילת' עיקר ילפותא דר' יונתן מהא דלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא אין הכוונה דאי לאו הך חזקה לא היה לו לטמא את הבית מספק אלא לטהר דהא ודאי ליתא אלא דעיקר ילפותא שלא היה לו להסגיר את הבית בעוד שהדבר ספק אצלו כיון דבנקל יוכל לברר הספק לאלתר בשעת ראיית הנגע אע"כ דאזלינן בתר חזקה וכיון דחזקה הוי כודאי מש”ה בכל ענין הסגירו הסגר בדיעבד וכן נראה מבואר מלשון רש"י וזה ברור והוצרכתי לפרש כן כי היכי דלא נידוק מלשון התוס' דסברי דאפילו ספק דאוריית' ממש לא מיתסר מן התורה אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת מהר"י מטראני שהביא בעל פרי חדש והא ודאי ליתא כי בכמה דוכתי מבואר בלשון התוס' דספיק' דאוריית' אסור מן התורה וכמו שכתבתי באריכות בקונטרס כלל גדול שלי וכ"כ בעל פ"ח בעצמו אע"פ שדעתו נוטה לשיטת הרמב"ם אפ"ה מודה דשיטת התוס' אינו כן אלא דהוי מן התורה ממש ובקונטרס הנזכר אבאר עוד דלענ"ד לשיטת הרמב"ם גופא לא מצאנו ראיה ברורה שיסבור בכל הספיקות דאורייתא שאינו אלא מדרבנן ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בפט"ו מהל' אבות הטומאה הלכה ח' דכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפי' ברה"י ושאין בהם דעת לישאל והשיגו הראב"ד א"כ משמע לכאורה דעל כל הי"ב ספיקות קאי וממילא דאפילו ספק נגעים דהל' ד' שם נמי קאי וע"ש בכ"מ אלא דאי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל גופי' כתב בפירוש המשניות במשנה ד' דכל ענין ספק נגעים בין לטהר ובין לטמא ילפינן לה מקרא דפ' נגעים וכ"כ הכ"מ שהיא ברייתא דת"כ וא"כ משמע להדיא דשאני ליה להרמב"ם ז”ל נמי בין ספק טומאה דנגעים לשאר טומאות וכן נראה להדיא ג"כ בל' משנה למלך בהלכות נגעים וכל זה ברור נמצא דלפ"ז ממילא דמ"ש הרמב"ם זצ"ל בפט"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' לאו אכולהו קאי אלא אספק מגע לחוד וכיוצא בו ואין להאריך כאן:

סליק מסכת חולין

ומ"ש התם איתילד בה כו'. עיין במהר"ם מלובלין דמקשה מאי פריך הגמרא ומ"ש וכי לא ידע שנויא דלעיל סכין אתרעי כו'. והנה המהר"ם באמת רוצה לומר דזה כונת התוספות בסוף ד"ה סכין כו' דכתבו והשתא פריך שפיר כו' דלאידך שני תירוצי קמא של התוספות קשה מאי פריך הגמרא מ"ש הא שנא ושנא אבל לפי תירוץ בתרא דפירש בהמה לא איתרעי והוי ס"ס פריך שפיר ומ"ש דגם שהייה ודרסה הוא לא שכיח ע"ש במהר"ם. ואני אומר דגם לפירש"י ותירוצו קמא של התוס' דמפרשי בהמה לא איתרעי כיון דלאו בגופה ממש אתילד רעותא אלא בסכין ג"כ שפיר פריך הגמרא ומ"ש דהא גם גבי ספק שמא שהה שמא דרס ג"כ לאו בגופה ממש אתילד רעותא אלא בהשוחט ששהה או דרס וגוף הבהמה השתא כשהיא לפנינו אינו נראה בה שום רעותא ומאי חילוק יש בין ספק סכין פגומה לספק שהה ודרס וע"ז מתרץ הגמרא לחלק התם אתילד רעותא בבהמה ולא קאמר כמו שמחלק לעיל בסתמא בהמה לא אתרעי ור"ל דאתילד בה תיכף בשעת שחיטה נולד האי ספק אם שהה או דרס והוי זה כמו רעותא שיש בבהמה גופה הואיל ובאמצע שחיטה אתילד האי ספק אבל בסכין פגום בשעת שחיטה אינו יכול להרגיש אם הסכין פגום או לא וא"כ, בשעת שחיטה לא אתילד שום רעותא ואילו היה נאבד הסכי לאחר שחיטה היה כשר לכ"ע אף שלא נבדק (ועיין ברא"ש מה שמביא בשם בעל המאור ובעל העיטור ועיין גם בר"ן בשמעתין דאף לר"ה אם נאבד הסכין כשרה בדיעבד] רק עכשיו ע"י הבדיקה שלאחר שחיטה נמצא הסכין פגום זה לא מקרי כלל רעותא בבהמה הואיל והאי ספק אתילד אחר שחיטה והוי רק הסכין איתרע ובהמה לא אתרעי ודוק כי היא סברא ישרה בעיני:

שם ברש"י ד"ה יכול יהיה לו רשות כו'. הנה המהרש"א ומהר"ם עמדו על דברי רש"י דברישא יכול לילך לתוך ביתו ויסגיר מפרש רש"י שהוא בעצמו יחזור ויסגיר ובסיפא הלך לתוך ביתו והסגיר מפרש ע"י חבל ארוך ונ"ל ליישב דהואיל והגמרא פריך על ר"א ב"י מסיפא ולכך מפרש רש"י דמרישא עדיין לא קשה על ראב"י דהואיל ולראב"י דלית ליה חזקה מקרא א"כ צריך להיות תמיד שהכהן רואה את הנגע בשעת הסגר וכגון שיוצא דרך אחוריו ע"כ צ"ל דמאי דקא ממעט דלא ילך לתוך ביתו ויסגיר ע"כ מיירי שהוא בעצמו חוזר לבית המנוגע לסגור הדלת אבל היכא שהוא אינו חוזר לסגור רק שע"י חבל ארוך הוא מסגיר לזה לא צריך קרא למעט דבכה"ג אפילו דיעבד אין הסגרו הסגר דחיישינן דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שעורא דכיון שהוא מסגיר ע"י חבל והוא עומד בביתו רחוק מבית המנוגע בודאי לא יכול לראות את הנגע אבל בסיפא דמרבינן דאף אם הלך לתוך ביתו הסגרו הסגר דפירוש דקרא והסגיר את הבית משמע בכל הסגרות ובאמת מקשינן על ראב"י שפיר צריך רש"י לפרש דמרבינן אף אם הוא מסגיר ע"י חבל ארוך ואינו יכול לראות את הנגע בשעת הסגר אבל אי לא הוי מרבינן אלא שאם הוא בעצמו חוזר לבית המנוגע לסגור לא הוי מקום קושיא כלל על ראב"י דכיון שהוא חוזר באמת הוא רואה הנגע בשעת הסגר שלא נתמעט וק"ל:

(יו"ד ב תוספות) ד"ה אלא וכו' היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין.—עי' בהגהות הרש"ש שכתב, דלא מצא דין זה במשנה דנגעים אלא בספ"ה לענין פשיון דאינו נטהר עד שילך כולו, ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שיתמעט מכגריס ע"כ. והנה בתוספתא נגעים רפ"ז תני: "הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד בו שני שבועות או שכנס ופשה בסוף שבוע ה"ז חולץ את כולו". וביאר הר"ש בנגעים פי"ג מ"ד: "או שכנס בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני מה שכנס ה"ז חולץ את כולו דחשבינן ליה פשיון". ומזה יוצא דכנס בסוף שבוע ראשון דינו כעומד, דאם לא כן היה דינו לקלוף ככהה בראשון (שם פי"ג מ"א), ואם יחזור אח"כ הנגע דינו כנגע אחר. ומשמע דאף בנגעי אדם הדין כן, שאם כנס בסוף שבוע ראשון ועדיין יש בו כגריס מסגירין אותו שבוע שני כאילו לא כנס (ועי' מ"ש בנגעים פי"ג שם).