חולין ח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

ומשנינן: רבא ורב נחמן איירו בסכין חדשה שלא חתכו בה מעולם, אלא רק ייחדוה לעבודת כוכבים.

ומקשינן: כיצד מוקמית לה בסכין חדשה? והרי בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא [דפליגי בעבודה זרה עצמה, אי נאסרת מיד כשעשאוה או רק לאחר שתעבד] סכין חדשה אינה נאסרת. דהא סכינים, משמשי עבודת כוכבים הן, ולא עבודה זרה עצמה, ומשמשי עבודת כוכבים הרי לכולי עלמא אינן אסורין עד שיעבדו בהם לצורך עבודת כוכבים!?

ומשנינן: אי בעית אימא, מיירי בסכין דפסק ביה גווזא [עצים] לצורך עבודת כוכבים שאין בה משום מאכלות אסורות, ורק משום משמשי עבודת כוכבים היא נאסרת.

ואי בעית אימא, לעולם בסכין ישנה איירי, אלא שליבנה באור והכשירה משמנוניתה. ^[51]

אתמר: השוחט בסכין של עובדי כוכבים שנשתמשו בה לחיתוך מאכליהם -

רב אמר: קולף את המקום שנגע הסכין בבית השחיטה! שמסיר ממנו כדי קליפה, משום שנבלע שם משמנונית איסור שבסכין.

ורבה בר בר חנה אמר: מדיח במים את בית השחיטה, ודיו.

ודנה הגמרא: לימא בהא קמיפלגי: דמר רבה בר בר חנה סבר: בית השחיטה צונן, ואין חומו חזק דיו כדי לבלוע לתוכו את השמנונית שבסכין, ומשום הכי לא בעינן קילוף. אבל הדחה בעינן, שהרי אף בצונן דבק מהשמנונית על דפנות בית השחיטה.

ומר רב סבר: בית השחיטה רותח ובולע לתוך קליפתו החיצונה משמנונית הסכין. ומשום הכי לא סגי בהדחה, אלא צריך לקלוף ולהסיר קליפתו. ^[52]

ודחינן: לא בהכי פליגי. אלא דכולי עלמא אית להו בית השחיטה רותח הוא.

מאן דאמר "קולף" שפיר קאמר, דכיון שרותח הוא בולע.

ומאן דאמר "מדיח" סבירא ליה שעל אף שבית השחיטה רותח, איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם, לא בלעי מהסכין, ומשום הכי סגי בהדחה.

איכא דאמרי: דכולי עלמא, בין רב ובין רבה בר בר חנה, סבירא להו, בית השחיטה צונן.

מאן דאמר "מדיח", שפיר מסתבר טעמיה. דהא כיון דבית השחיטה צונן, לא בלע.

ומאן דאמר "קולף" אית ליה דאף שהוא צונן, אגב דוחקא דסכינא, שמשפשף בבשר בדוחק, בלעה מהסכין. ^[53]

סכין ששחט בה בהמה שנמצאה טריפה - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: אסור לשחוט בה בהמות אחרות עד שיגעילנה בחמין. משום דבלעה הסכין לתוכה משמנונית הטריפה. ואם ישחוט בה שוב בלא שיגעילנה היא תשוב ותבליע את האיסור הבלוע בה לבית השחיטה של הבהמה הכשרה. ^[54]

וחד אמר: מדיח הסכין אפילו בצונן, ודיו. דקסבר בית השחיטה צונן ולכך לא בלעה הסכין, אלא רק מבחוץ נדבק בה מהאיסור, ולהכי סגי בהדחה. ^[55]

ומסקינן: והלכתא, דסגי לה אפילו הדחה בצונן. ^[56]

ואי איכא בליתא דפרסא [חתיכת בגד ישנה וקשה] למיכפריה [לקנח] בה, סגי בהא, ואפילו הדחה במים לא צריך.

ומקשינן: ולמאן דאמר דבעינן בסכין ששחט בה טריפה הגעלה בחמין, מאי טעמיה? הלא הוא משום דקא בלעה הסכין איסורא משמנונית הטריפה. ואם כן, סכין ששחט בה בהמה דהיתירא, נמי תיאסר, דהא בלעה בתחילת השחיטה, לפני שהותרה הבהמה מכח השחיטה, את השמנונית של אבר מן החי. ^[57] ומשנינן: אימת בלעה הסכין שמנונית האיסור, לכי חיימא בית השחיטה.

אימת קא חיימא בית השחיטה? - לכי גמרה השחיטה.

והרי ההיא שעתא, היתירא הוה. שאז כבר פקע מינה איסור אבר מן החי, ונמצא שמעולם לא בלעה הסכין איסורא.

אמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שיהיו לו שלש סכינין.

סכין אחת ששוחט בה. ולא יחתוך בה שום דבר אחר שמא תפגם, ולפעמים עלול לשחוט בה בלא בדיקה ולבוא לידי איסור נבילה.

וסכין אחת, שמחתך בה בשר.

ועוד אחת, שמחתך בה חלבים שאסורים באכילה וחותכם למוכרם לנכרים. ובה לא יחתוך בשר כיון שדבוק בה איסור.

ומקשינן: למה בעינן תרי סכינין לחיתוך? וליתקן ליה חדא לתרוויהו וליחתוך בה בשר קודם והדר ליחתוך בה חלבים. וכשירצה לחזור ולחתוך בשר בבהמה אחרת יזכור להכשירה?

ומשנינן: בעינן תרי סכינין משום גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר בבהמה אחת, וישכח לקנח הסכין ביניהם מחמת שטרוד במלאכתו, ונמצא הבשר אסור משום דמתערב בו משמנונית איסור.

ומקשינן: כמו דחיישת שיחליף סדר החיתוך, השתא בתרי סכיני, נמי איכא למיחש שמא מיחלף ליה הסכינים זה בזה, ויחתוך הבשר בסכין של החלבים!?

ומשנינן: כיון דאצרכינהו לתקן לו תרי סכיני אית ליה היכרא, על ידי סימן שיעשה בהם.

ואמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שני כלים של מים. אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים.

ומקשינן: וניתקן ליה כלי חדא בלבד, ונדיח בו קודם את הבשר, והדר נדיח בו חלבים, ואמאי בעי תרי כלים?

ומשנינן: גזירה, שמא תחילה ידיח בכלי חלבים, ואחר כך ידיח בו בשר. והמים יהיו כבר מפוטמים משמנונית החלבים על ידי שפשוף הידיים, ותדבק השמנונית בדפנות הבשר. ואף על פי שהבשר צונן ואינו בולע לתוכו, מכל מקום נדבק בו האיסור.

ומקשינן: השתא, דאית ליה תרי כלים, נמי ליחוש דלמא מיחלפי ליה הכלים, וידיח הבשר באותו כלי שכבר הדיח בו חלבים.

ומשנינן: כיון דאצרכיניה תרתי כלים, אית ליה בהו היכרא, ולא יחליף.

אמר אמימר משמיה דרב פפא: לא ליסחוף איניש כפלי [לא יניח את הכסלים שחלב הכליות דבוק עליהם] עילוי בישרא, משום דדאיב תרבא [החלב מתחמם וזב על הבשר] ובלע בישרא ממנו. ^[58]

ומקשינן: אי הכי, כי מונחים בתריצי [במישור] על המדף הכסלים לבדם כדרכן, כשהחלב למעלה, נמי דאיב תרבא, ובלע בשרא של הכסלים עצמם מהחלב הדבוק עליהם.

ומשנינן: קרמא [קרום] מפסיק מתתאי לחלב, בינו לבין הבשר הדבוק אליו. ^[59]

הערות

^[51] ודוקא סכין גדול שגם צולים בה את הבשר באש צריכה ליבון. אבל סכין של שחיטה בלבד סגי לה בהגעלה ברותחין. תוס'.

^[52] אבל יותר מכך אינו בולע אלא על ידי בישול. ועל מה שאמרה הגמרא "בית השחיטה רותח הוא", מקשה הרשב"א, הרי המציאות שאנו רואין היא שבית השחיטה אין בו אפילו חום שהיד סולדת בו! ? ועוד, הרי כלי שני אינו בולע אפילו כאשר היד סולדת בו. ולכן אומר הרשב"א, דקים להו לחז"ל שהשחיטה יוצרת כח לבית השחיטה לבלוע עם חמימותו, אבל לא משום החום בלבד. ומפרש הרשב"א דהא דבעי קליפה הוא משום שאין בית השחיטה מבליע אלא רק כדי קליפה. ועוד מפרש, דאפשר שמבליע בכולו, ומה שאינו אוסר את כולו הוא משום שיש בבהמה ששים נגד הסכין. אבל גם אם נבלע בכולו, אם יודעים המקום שנגע בו האיסור, צריך לקלוף אותו. וכתב בספר הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד] שלגבי בישול בשבת וכדומה, לא ברור כמה מעלות חום הוא חום שיד סולדת בו. ויש מי שרצה לשער לפי חום בית השחיטה, כמו שנאמר כאן שבית השחיטה רותח הוא, והבין ש"רותח" הכוונה היא למידת חום שמרתיחה גם לגבי בישול בשבת וכדומה. אמנם לפי מה שפירש כאן הרשב"א שאינו משום חום לבד, אין זה נכון כלל להשוותו לענין בישול בשבת.

^[53] וכל הנידון הכא הוא רק לענין דיעבד, לאחר שכבר שחט בסכין עובדי כוכבים. אבל לכתחלה לכולי עלמא לא ישחוט בה, דכיון דהוי איסור דאורייתא יש להחמיר בו. רש"י. ובטעמא דמילתא כתב הרא"ש, שהוא משום דחיישינן שמא ישכח לאחר השחיטה לקלוף את בית השחיטה.

^[54] ואית ליה דבית השחיטה רותח הוא, או דמשום דוחקא דסכינא בלעה. רשב"א.

^[55] כן הוא ברש"י.

^[56] ודוקא בכהאי גוונא, דבסכין דהיתרא ששחטו בה טרפה מיירי, ולא בלע מהטרפה שהרי לא היתה כאן רתיחה ממש, דסכין קשה הוא לבלוע. אבל לעיל גבי סכין של עובדי כוכבים שבלוע בה איסור ושחטו בה בהמה, הלכתא כרב ד"קולף". משום דבית השחיטה שהוא רך לבלוע, סגי ליה בחום של בית השחיטה שיבלע מהסכין. הלכך לא סגי ליה בהדחה אלא קולפו. רש"י.

^[57] אבל מצד מה דבלעה הסכין דם לא קשיא. משום שהסכין דבר קשה הוא, ואין בולע אלא שמנונית ולא דם. רש"י.

^[58] ומיירי מיד לאחר ניתוח הבשר שעדיין הוא חם. אבל לאחר שנצטנן אין לחוש שיזוב החלב. כדכתיב "וישימו החלבים על החזות". תוס'

^[59] והוא אותו קרום שאנו נוטלים מן הכסלים, שהוא עצמו אסור משום שהחלב נבלע בו, אבל אין נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו. רש"י.

ודוחים: כאן מדובר בסכין חדשה שעדיין לא השתמשו בה.

ותוהים: אם סכין חדשה היא, הרי בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא שנחלקו האם עבודה זרה נאסרת משעה שעשאה, או משעה שעובדים אותה, סכינים אלו רק משמשי עבודה זרה הן, ומשמשי עבודה זרה אינן אסורין בהנאה עד שיעבדו בהם לעבודה זרה! ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במקרה דפסק ביה גווזא [שחתך בה ענף] לעבודה זרה, שאין שם שמנונית, אבל כבר עבד בה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: בסכין ישנה ולאחר שליבנה באור (באש), שלא נותרה עליה שמנונית.

א אתמר [נאמר]: השוחט בסכין של גוים, רב אמר: קולף את מקום השחיטה, ששם נגעה הסכין בבשר, ונבלע בו מן השמנונית האסורה שעל הסכין, ורבה בר בר חנה אמר: רק מדיח (רוחץ) את המקום. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רבה בר בר חנה, סבור]: בית השחיטה צונן הוא ואינו בולע, ולכן די לו בהדחה, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: בית השחיטה רותח, ולכן בולע?

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה רותח הוא; מאן דאמר [מי שאומר] קולף — שפיר [יפה, מובן הדבר] משום השמנונית שנבלעה בבית השחיטה. ומאן דאמר [ומי שאומר] מדיח, לדעתו, איידי דטרידי [מתוך שטרודים, עסוקים] הסימנין כלומר, דופני בית השחיטה, לאפוקי [להוציא] דם — לא בלעי [אין הם בולעים] באותה שעה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה צונן, מאן דאמר [מי שאומר] מדיח — שפיר [יפה, מובן הדבר], שהרי הצונן אינו בולע. מאן דאמר [מי שאומר] קולף — אגב דוחקא דסכינא בלע [מתוך דוחק הסכין — הבשר בולע] את השמנונית שעליו.

ב סכין ששחט בה בהמה שהיתה טריפה, פליגי בה [חלוקים בכך] רב אחא ורבינא כיצד להכשיר סכין זו, חד [אחד מהם] אמר: מגעילים את הסכין במים חמין, וחד [ואחד מהם] אמר: בצונן. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה [ואם יש מטלית בלויה של וילון לקנח אותו] לא צריך אפילו זה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] שצריך להגעיל בחמין סכין ששחט בה טריפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אם משום דקא בלעה איסורא [שהיא בולעת מן האיסור] בשעת שחיטה — הרי דהיתירא נמי בלעה [סכין של היתר, ששוחט בה בהמה כשרה, גם כן בולעת] שמנונית אבר מן החי, קודם שנגמרה השחיטה, ותיאסר! ומשיבים: שמנונית של אבר מן החי אימת בלעה [מתי יש לחשוש שהסכין בולעת] — לכי חיימא [כאשר היא נעשית חמה], ואולם אימת קא חיימא [מתי היא נעשית חמה] — לכי גמרה [כאשר נגמרת] השחיטה, והרי ההיא שעתא היתירא הוה [באותה שעה כבר היתר הוא], שכבר אין זה עוד אבר מן החי.

ג אמר רב יהודה אמר רב, הטבח (השוחט) צריך שלשה סכינין: אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר, ואחד שמחתך בה חלבים, שאי אפשר לחתוך בה בשר לאחר שחתך בה חלבים אסורים באכילה, משום שמנונית החלב שנשארה עליה.

ושואלים: וליתקן ליה חדא [ושיתקן לו סכין אחת] לחיתוך, וליחתוך [ושיחתוך] בה קודם בשר והדר ליחתוך [ואחר כך יחתוך] בה חלבים! ומשיבים: גזירה היא שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר, ויישאר החלב דבוק לבשר, ויידבק בבשר. ושואלים: השתא נמי מיחלף ליה [עכשיו גם כן, שיש לו שתים, נחשוש שמא יתחלפו לו]! ומשיבים: כיון דאצרכינהו תרי — אית ליה היכרא [כיון שהצריכוהו שתים — יש לו היכר], וייחד כל אחת לעניינה.

ואמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים, שאם ידיח בשר לאחר חלבים יידבק בבשר מן החלב האסור. ושואלים: וניתקן ליה חדא [ושיתקין לו רק כלי אחד], ונדיח [ושידיח] בו בשר והדר נדיח [ואחר כך שידיח] בו חלבים! ומשיבים: גזירה שמא ידיח בו חלבים ואחר כך בשר. ושואלים: השתא נמי מיחלפי ליה [עכשיו גם כן יש לחשוש שמא יתחלפו לו] הכלים, וידיח בשר בכלי שהיה בו חלב! ומשיבים: כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא [שהצריכו אותו שני כלים יש לו היכר] ויזכור.

ד אמר אמימר משמיה [משמו] של רב פפא: לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא [לא יניח אדם את הכסלים, בשר המתניים של בהמה, על גבי בשר אחר], כאשר חלב הכסלים האסור למטה, משום דדאיב תרבא ובלע בישרא [שזב החלב ובולע אותו הבשר שהניחו עליו את הכסלים].

ומקשים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש שהחלב זב ונבלע בבשר, כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע בשרא [כאשר הכסלים מונחים כדרכם גם כן, כשהחלב מלמעלה, זב החלב ובולע בשר הכסלים עצמו מן החלב]! ומשיבים: קרמא מפסיק מתתאי [הקרום שבין החלב לבשר מפסיק מלמטה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects that possibility: Rav Naḥman is referring to the case of a new knife on which there is no residue.

The Gemara challenges: If it is a new knife, both according to Rabbi Yishmael and according to Rabbi Akiva, who disagreed about whether an idol is forbidden from the moment that one crafts it or from the moment that one worships it, a knife is merely in the category of accessories of idol worship, and accessories of idol worship are forbidden only after they are used for idol worship. The Gemara explains: If you wish, say that the reference is to a case where he cut a branch [gevaza] for idol worship with the knife, which leaves no residue. And if you wish, say instead that Rav Naḥman is referring to the case of an old knife that he burned until it became white hot in the fire, and therefore, there is no residue on the knife.

§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with the knife of gentiles, Rav says: He peels off a layer of the flesh from the place on the animal where the knife touched the flesh and the forbidden residue on the knife was absorbed. And Rabba bar bar Ḥana says: He rinses the place where the knife touched the flesh. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this, that one Sage, Rabba bar bar Ḥana, holds: The area of the slaughter on the throat is cold and does not absorb the forbidden residue, and therefore rinsing is sufficient. And one Sage, Rav, holds: The area of the slaughter on the throat is hot and therefore it absorbs the forbidden residue.

The Gemara rejects that suggestion: No, it is possible that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is hot. For the one who says that he peels off a layer, it works out well, and the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh holds that since the two organs that must be severed in ritual slaughter [simanim], i.e., the windpipe and the gullet, are occupied with discharging blood, they do not absorb the residue.

There are those who say that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is cold. For the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh, it works out well, and the one who says that he peels off a layer holds that although that area is cold, due to the pressure of the knife on the throat, the flesh absorbs the residue.

§ With regard to a knife with which an animal that is a tereifa was slaughtered, Rav Aḥa and Ravina disagree. One says: One purges it in hot water to remove the absorptions from the tereifa, and one says: One rinses it in cold water, and that is sufficient. And the halakha is: One may rinse it even in cold water. And if there is a tattered piece of a curtain with which to wipe the knife, one need not rinse it.

And according to the one who says that one purges it in hot water, what is the reason that he must do so; is it due to the premise that the knife absorbed forbidden residue? That reasoning should not be limited to a case where he slaughtered a tereifa. A knife with which he slaughtered an animal that is permitted should also require purging, because it absorbed residue from the limb from a living animal before the slaughter was completed. The Gemara answers: When is there concern that the knife absorbed the residue? It is when the throat grows warm. When does it grow warm? It is at the point when the slaughter is complete. At that moment, it is already permitted.

§ Rav Yehuda says that Rav says: The slaughterer requires three knives, one with which he slaughters the animal, and one with which he cuts meat, and one with which he cuts forbidden fats. One may not use the same knife for cutting the meat and the forbidden fats due to the residue on the knife after cutting the forbidden fats.

The Gemara suggests: And let him designate one knife for cutting both the meat and forbidden fats and cut meat with it and then cut forbidden fats with it. In this manner the forbidden residue on the knife will not affect the meat. The Gemara explains: The Sages issued a rabbinic decree prohibiting the use of one knife to cut meat and then forbidden fats lest he also cut forbidden fats and cut meat thereafter. The Gemara challenges: Now too, after the decree mandating separate knives there is a concern that they will be confused for him and he will use the knife that cut the forbidden fats to cut the meat. The Gemara explains: Since the Sages required him to have two knives, he has a conspicuous marker on one of the knives that will prevent confusion.

And Rav Yehuda says that Rav says: The slaughterer requires two vessels of water, one with which he rinses meat and one with which he rinses forbidden fats. The Gemara suggests: And let him designate one vessel and rinse meat with the water in the vessel and then rinse forbidden fats with the water in the same vessel. The Gemara explains: The Sages issued a rabbinic decree to prohibit doing so lest he rinse fats and rinse meat thereafter. The Gemara challenges: Now too, after the decree mandating separate vessels there is a concern that they will be confused for him and he will rinse meat in the vessel in which he rinsed fats. The Gemara answers: Since the Sages required him to have two vessels, he has a conspicuous marker on one of the vessels that will prevent confusion.

§ Ameimar says in the name of Rav Pappa: A person should not place [lisḥof] the flanks of an animal atop other meat so that the forbidden fats that are attached to the flanks are in contact with the other meat, due to the fact that the forbidden fat liquefies and flows and the meat absorbs it.

The Gemara raises an objection: If so, and that is a concern, when the flanks are placed in their typical manner [teritzi] as well, with the forbidden fat above the meat of the flanks, the forbidden fat flows and the meat of the flanks absorbs it. The Gemara explains: The membrane between the forbidden fat and the meat of the flanks interposes from below and prevents absorption of the forbidden fat. The Gemara challenges: If so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעי תימא דפסק ביה גוזא לע"ז. כלומר שחתך חתיכה של עץ לע"ז איבעי תימא שליבנה באור כלומר דאין לחשוש משום שמנונית אלא משום שאסור להנות מע"ז:

קולף כלומ' קולף בית השחיטה רבה בר בר חנה אומר מדיח כלומ' בית השחיטה אגב דוחקא דסכינא כלומר דסכין דוחק לשחיטה בלעי [בית השחיטה] מסכין (לשחיטה) ואסור. סכין טרפה כלומר ששחט בה טרפה:

ואי איכא בליתא דפריסא למיכפריה כלומר אי איכא בגד בלוי מיריעה לקנחו לא צריך להדיח. מ"ט משום דקא בלע דאיסורא כלומר דקא בלע דטריפה:

דהיתירא נמי הא קא בלע אבר מן החי כלומר אפי' שחט בהמה דהיתירא נמי דקא בלע אבר מן החי ולצריך נמי חמין. אימת קא חיימא כלומר אימת בית שחיטה רותח לכי גמרי שחיטה האי שעתא היתירא הוה כלומר שהיא מתה ואינה אבר מן החי:

לא ליסחוף איניש כפלי משמע זו כפלי שהוא נוטל מבשר אחד ואינו טריבונו בלשון כנען לא ליסחוף על בשר אחד שהיא טריבונו כלומר לא לנח כפלי עילוי בשרא כלומר אלייד:

אי הכי כי תריצי נמי. כי תריצי משמע אנטיר בלשון לעז כלומר את אמרת לא לנח איניש כפלי עילוי בשרא כלומר משום דדאיב תרבא דבלע בשרא דכפלי מונח עליו אי הכי אפילו אין מניחן על שום בשר אלא אפילו מניחן לחודייהו דייב תרבא ובלעי כפלי:

קרמא מפסיק מתתאי כלומר קרמא מפסיק בין החלב ובין הבשר מתתאי הכי. אי (קרמא נמי). מעילאי נמי קרמא איכא ולא^א)אולי צ"ל ואמאי אמר דלא לסחוף. יכול לומר ולא לסחוף:

אי בעית אימא כגון שליבנה באור. הכא משמע דסכין אסורה בעי ליבון, וכן מוכח בתוספתא דע"ז (פ"ט) דגרסינן התם והסכינים והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. וקשיא לי דבפסחים (ל, ב) משמע דבהגעלה בעלמא סגי ליה, וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ואיכא מאן דאמר דהתם היתירא בלע הכא איסור בלע, וכדמשדני בשילהי השוכר דמסכת ע"ז (עו, א) ואיכא מאן דאמר דאפילו דאיסורא לא בעי ליבון דהא ההיא ברייתא השנויה בתוספתא לא הביאו ממנה בגמרא דילן בע"ז כי אם השפודין והאסכלאות ואילו הסכינין לא הזכירו בה, דמשמע דלגמרא דילן ההיא ברייתא שבתוספתא משובשת ולית כאן סכיני, ואי נמי אית בה לא עדיפא ממאי דאמרינן בפסחים (ל, ב) מעייל קתייהו בטינא ופרזלוהי בנורא, ואפילו הכי לא קיימא לן אלא כדפסקינן התם אידי ואידי ברותחין, והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור, לרווחא דמלתא נקטיה, כדי שלא יצטרך לומר מגעילה ברותחין ובכלי ראשון וכ"נ משום דאיכא (למימר) למ"ד בכולהו סכינין דבעי ליבון אריח בה הכא ואמר כגון שליבנה, לפי שאין זה מקום דינו של סכין לדקדק עליו אם צריכה ליבון או בהגעלה סגי לה, וכבר הארכתי בדבר זה בסברתן של ראשונים ז"ל במסכת ע"ז. ומיהו אומר רבינו החסיד ז"ל דהכא ודאי לענין שחיטה בשיפא בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, דהא בית השחיטה אינו רותח גמור להפליט הבלוע, כיון ששפוהו בקרקע וסר מעליו שמנו הנדבק, וכדמשמע לקמן (חולין ח ע"ב) דפסיק תלמודא גבי סכין טרפה דאין צריך הגעלה כי אם הדחה או קנוח בבלית', ואף על פי שהסכין כבר בלע מן האיסור ונאסרו, כדאמרינן לקמן (חולין קיא, ב) סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, דמשמע דבלע הסכין ונאסר, ואפילו הכי אמרינן והלכתא כל היכא דאין ממשו של איסור נדבק על פני הסכין [אין] בית השחיטה מפליטו, והכי נמי בשיפה בעלמא סגי ליה, וכל זה ראיה שאין ליבון שנזכר במקום זה נזכר על דרך שיהא התירו בכך ולא בהגעלה, לרווחא דמילתא נקט ליה הכין.

אתמר השוחט בסכין של נכרים רב אומר קולף. וא"ת למה קולף, דהא קי"ל דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן, כדמוכח בכמה מקומות בע"ז מדשרינן שמנן (לח, ב) וכוספין של נכרים, וכן גבי חלתית אמרו מאי טעמא משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דחלתית מחליא ליה, ואי סתם כליהם בני יומן הן למה הוצרכו לטעם זה, דהא נותן טעם לשבח הוא, וכיון שכן למה קולף, שהרי נותן טעם לפגם הוא, וקיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ואמרינן בשילהי ע"ז (עה, ב) וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל וכו', תניא חדא מותר ותניא אידך אסור, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. וא"ת דלמא רב נותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לדא היא מדאמרינן בע"ז (סח, ב) גבי עובדא דההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא ואסרה רב, אמר רבא טעמא דרב לא ידענא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותיה, או משום דקסבר דעכברא בשכרא אשבוחי משבח, ואי שמעינן ליה לרב מהכא דנותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לוכח לה מיהא דמשום נותן טעם לפגם אסור אמרה, וי"ל דמיירי בסכין בן יומו. אי נמי י"ל דשאני דסכין דאפילו בשאינו בן יומו לא הוי נותן טעם לפגם אלא לשבח, דאיסורו טוח על פניו, ולא אמרו בשאינו בן יומו שהוא לפגם, אלא באיסור בלוע, דדופני הכלי פוגמו, כדאמר בע"ז (עו, א) ובפסחים פרק כל שעה (מד, ב) אפילו קדרה בת יומו אי אפשר דלא פגמא פורתא, מה שאין כן באיסור בעין שהוא לשבח, והלכך סכין אף על פי שאינו בן יומו נותן טעם לשבח הוא, דמתוך שמחתכין בו תמיד נשאר שומן על פניו ולא יסור ממנו אלא אם כן מקנחין אותו יפה יפה, וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן (חולין קיב, א) גבי צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו ברותח ולא קרינן ביה נותן טעם חבר נותן טעם מן הטעם הזה שהסכין נדבק על פניו שומן וממשו של בשר הוא שבלע הצנון, והכא דכותה היא.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בע"ז (לט, א) גבי חלתית מ"ט משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למ"ד נותן טעם לפגם מותר, הכא חורפה דחילתית מחליא ליה, דאלמא אי לאו חורפי דחלתית אסורו של סתם סכינו של נכרי נותן טעם לפגם הוא. תירץ רבינו החסיד נ"ר דהתם בחנוני שהוא מקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות, ושלא יהא שומנו של סכין נדבק בחלתית ויזהמנו, ואין איסור נשאר על פניו בעינו. ואי לאו חורפא דחלתית דמחליא ליה שרי משום נותן טעם לפגם, ושמעינן מיהא דאע"ג דבעינן שיפה לסכין של נכרים לחתוך בה צונן כדאיתא בשלהי ע"ז (עו, ב) הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אם קנחו יפה בסמרטוט או שהדיחו יפה מותר, דהא גבי חלתית אי לאו דאגב חורפיה מחזירו לשבח הוי שריא ליה, ואף עלגב דסתם חנונים אינם שפים סכיניהם ולא נועצים עשר פעמים בקרקע קשה אלא שמקנחין אותו.

רבה בר בר חנה אמר מדיח. א"ת תיפוק לי דמכל מקום צריך להדיחו משום דמו, וכדאמרינן בחולין (קיג, א) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. ואתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, לא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא, ויש מפרשים דלצלי אינו צריך הדחה (זמניה) [זימנין] דבעי ליה לצלי ולא ידיחנו, ואתא רבה בר בר חנא למימר דמשום גיעולו של סכין זהו, מיהו צריך הדחה דהיינו שפשוף ביד להסיר שומן הנדבק בדפני השחיטה, ובודאי נראה דאפילו לצלי צריך הדחה, דדם שעל פני הבשר אינו הולך ע"י האש אלא נקרש ומתייבש ונשאר על הבשר, אלא דמו הנבלע בו שהוא קלוש וזב ממנו על ידי האש (הוי) [הוא] שאינו נדבק בו, ואפילו צלאו בלא מליח.
ורבינו הרב ז"ל תירץ דאי משום דם בשפשוף בעלמא עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי' ליה, אבל משום שמנינותו של סכין של אסור בעי לשפשופי יפה יפה עד שיסור ממנו שמנו באומדן הדעת. עוד כתב רבינו דאי משום דם אם רחצו מעט במים בשעה שהדם חם, [סגי] כשהטבח מדיחו כשהוא חותך הבשר, די לו בכך, ואז אינו צריך הדחה ושפשוף (דבר חוצה) [דברחיצה] כל דהו הדם שהוא חם (ולא) [ולח] סר ממנו, אבל כשהדם מתייבש על הבשר אז הוא צריך הדחה ושפשוף גדול, והיינו דאמרינן התם הא דחלליה בי טבחא, כלומר הא דאמר רב הונא מולח ומדיח ואינו צריך הדחה תחלה בשחללו הטבח, ותרגום רחצו חללי' כדמתרגמינן (ויקרא א, ט) ירחץ במים יחלל במיא, ומתניתא דתני שצריך הדחה תחלה, בדלא חלליה טבחי, והלכך צריך מליחה הדחה ושפשוף, והיינו דאצטריך רבה למימר דצריך הדחה אפילו רחצו מיד בעודו חם וגם זה נכון. ובשם הראב"ד ז"ל שהקשה לרבה אמאי אינו צריך גרירה, וכענין שאמרו בקישות לקמן (חולין קיב, א) ואבטיח גריר לבי פוסקי ואכיל, וגרירא הוא הסרת ממשו של דבר, כאותו שאמרו לקמן (חולין נג, א) ריש מעים באמתא בעיא גרירא. ותירץ רבינו ז"ל דגרירה דהתם דגבי קישות ואבטיח במקום הדחה דהכא קיימא אלא דבדבר לח לא מהני הדחה, דאדרבה כל אימת דמדיח מבליע בו האיסור, ולפיכך אין לו תקנה עד שיגרור מקום חתך מיהא, אבל בדבר שאינו לח ואשר יוסר חלב הדבק בו כמו בשר אין צריך גרירה רק הדחה ודיו, ונכון הוא.

לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח. פירוש דאף על פי שאין בית השחיטה רותח גמור שאפילו היד אינה סולדת בו, ואלו לענין תולדות האור בכשיעור זה אינו רותח אלא פושרין ואינו מבליע, שכך השוו רבותי ז"ל דלענין תולדות האור אפילו כשהיד סולדת בו דוקא כלי ראשון הוא שמבשל ומבליע, אבל כלי שני אינו בולע ולא מבליע, ואפילו הכי קים ליה לרב מכח התולדה דבית השחיטה דרכו לבלוע ולהבליע בשיעור החם המועט שבו כדין רותח, ולפיכך קולף, כיון שלא הכשיר הסכין אפילו כדין הצריך לחתוך בו צונן דהיינו שיפה. כך פירש רבינו הרב נ"ר. ותמיה' לי קצת מדאמרינן לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר, ואם איתא דרותח כזה בעלמא אינו בולע ומבליע כלל, היכי קאמר מאן דאמר קולף שפיר, כלומר כיון דבית השחיטה רותח דינא הוא דנימא קולף, דאלמא משמע דמחמת רתיחתו הוא דניחא לן למימר דצריך קליפה ולא מחמת תולדתו, ואינו אלא מחמת תולדתו. ובסוף מסכת ע"ז (עה, ב) כתבתי טעם דברי האומרים דכלי שני אינו בולע (ומטעם) [וטעם] דברי האוסרין כמו שמצאתי להם כתוב.

ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין למיפלטו דמא לא בלעי. קשיא לי אם כן אפילו בבשר שחיטה שנמלח בהדי בשר נבלה ליתכשר, ונימא איידי דטריד בשר שחיטה למיפלט דמא לא בלע ציר דאיסורא, דמהאי טעמא הוא דאמרינן דמותר למימלח תרתי חתיכות בהדי הדדי, ואי נמי חדא דלא אמרינן דפלטה האי גיסא ובלעה האי גיסא כדאיתא בחולין (קיג, א). ויש לומר דשאני סימנין דכיון דפלט דמא בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, אבל פליטת דם דעלמא לא מעכבא מלבלוע שמנונית אלא דם.
קשיא לי שמעתין למאן דאמר בית השחיטה רותח (סגי) [למה] ליה בקליפה, דהא שמנונית דאיסורא מפעפע ונבלע בכל, ואם תמצא לומר שאין בו כדי לאסור, אם כן אפילו קליפה לא ליבעי. ויש לומר דבית השחיטה אינו רותח גמור ואינו מבליע אלא כדי קליפה, ויש לנו כיוצא בה בחם לתוך צונן דאפילו למ"ד תתאה גבר אמרינן בפסחים (עה, ב) דאדמקרר ליה מיבלע בלע וקליפה בעי. אי נמי יש לומר דשמנונית שעל הסכין אינו שמן כל כך שיפעפע ודי אם תדינהו כחלב כחוש דאמרינן בחולין (צז, א) שאינו מפעפע. עוד יש לומר דאפילו חלב מפעפע כל שידענו מקום בליעתו, אף על פי שאין בו כדי לאסור צריך הוא מיהא קליפה, דלא גרע מאיסור שאינו מפעפע שצריך קליפה. ונראה לי שיש קצת ראיה על זה מההיא דאמרינן בפסחים (עה, ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ואף על פי שהרוטב מפעפע, וצ"ע.

ואיבעית אימא דכולי עלמא בית השחיטה צונן מ"ד מדיח שפיר. ואף על גב דסכין בעיא שיפה ולא סגי לה בהדחה אפילו לחתוך בה צונן (דעלמא) [דאלמא] משמע לכאורה דאגב דוחקא דסכינא בלע מאי דחתיך בה אי לאו דשפיה, והכא אמרה דכיון דבית השחיטה צונן לא בלעה אגב דוחקא דסכינא. לא קשיא דלכתחלה ודאי צריכה שיפה דאגב דוחקא דסכינא פריש איסור הנדבק בה ומתדבק בדפני מה שחתך בה, אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא אינו מבליע כלל, והילכך בדיעבד בהדחת בי פסקי בדבר שאינו לח כמו בשר או דגים סגי ליה בהדחה או בגרירה בדבר לח כמו קישות ואבטיח וכדכתבנו לעיל.

ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. והא דאמרינן בית השחיטה צונן, הכי אמר אפילו למאן דמצריך קליפה אין בית השחיטה נחשב רותח גמור כדי להצריך קליפה מטעם רותח אלא משום דוחקא דסכינא, ומיהו רותח הוא קצת, דאי לאו הכי לא היה צריך קליפה כלל, דלא אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע אלא היכא דאיכא מקצת חם. ותדע מדאמרינן לקמן אימת קא בלעא לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה, אלמא לא בלעה עד דחיימא מיהא, וכיון שכן בשר צונן שנחתך בסכין של גוים בהדחה בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, והדחה יתירה מיהא צריכה מפני שמנינותו של סכין שנדבק בו פיסקי, והילכך צריכה שפשוף והדחה גדולה עד שיתבאר באומד הדעת שסר ממנו האיסור וכמו שכתבנו למעלה.

סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. פרש"י ז"ל דמאן דאמר בחמין קא סבר בית השחיטה רותח, והילכך צריכה הגעלה בחמין מפני שבלעה שמנונית טרפה, ומאן דאמר בצונן, קא סבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין שלא נתחמם, והילכתא בצונן, וגבי הא דאמרינן בסמוך דהתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי, פירש ז"ל אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא ליה דהכא פסקינן כמאן דאמר צונן, ואם כן בית השחיטה צונן סבירא לן ולא בלע הסכין אפילו שמנוניתו וכל שכן דם לפי פירושו של רבינו שלמה זצ"ל, ואפילו לחתוך בה רותח מותר בהדחה בעלמא. ואפילו למ"ד רותח בשוחט את הכשירה דליכא שמנונית דאיסורא משום דם ליכא, ואפילו לחתוך בה רותח בהדחה בעלמא סגי ליה, ובחולין (קיא, ב) גרסינן אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, ופירש שם רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בלע סכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט. וקיימא לן כר"נ, ולפי פירושו תקשי לן תרתי, חדא דהכא פסקינן דבית השחיטה צונן, והתם אמרינן דבית השחיטה רותח. ועוד דהכא פירש דאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח דם אינו בולע בקש' ואין הסכין נאסר מחמת דם כלל, והתם אמרינן דבולע הוא דם וחוזר ופולטו ברותח שחותך בו אחר כך.
על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין סבירא ליה בית השחיטה רותח, ואי נמי סבר בית השחיטה צונן קסבר דאגב דוחקא דסכינא בלע סכין שמנונית דטרפה, ואגב דוחקא נמי פליט עם חם מעט של בית השחיטה, והילכך בעיא הגעלה שאם לא יגעילנה אגב דוחקא פלטא סכין ובלע בית השחיטה, ומאן דאמר בצונן קא סבר דבית השחיטה צונן, ומשום דוחקא דסכינא לא פלטא מה שנבלע בתוכה, דמה שבתוך הסכין אינו נפלט (ע"י) [אלא] רותח ממש. ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חם קצת של בית השחיטה בלע סכין שמנונית ודם שהן בעין, דכל כמה שהוא מוצא איסור בעין כגון שמנונית ודם אפילו סכין שהוא קשה בולעו אגב דוחקא, וכשהוא חוזר וחותך בה רותח גמור חוזר ופולט, והלכך סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעילנה דאגב דוחקא בלע אפילו דמא, ואגב רתיחת מה שחותך בה חוזר ופולט והיינו דר"נ, אבל לשחוט בה בהדחת מה שטוח על פניו סגי לה, דכיון שהאיסור נבלע בו והסכין קשה הוא להפליט את בלוע אפילו אגב דוחקו, ובית השחיטה צונן הוא אין צריך להגעילה. ומיהו הדחה מיהא בעיא, דהשתא סכין קשה בולע מאיסור בעינו על ידי דוחקו סימנין רכין לא כל שכן שבולעין מאיסור בעין אגב דוחקו של סכין. ודוקא בסכין טרפה אבל בסכין ששחט בה כשרה, דליכא משום שמנונית דאסורה אף הדחה אינה צריכה לכולי עלמא, אלא שוחט והולך בלא הדחה כלל. דמאי איכא משום דמא איכא למימר דשמנונית דוקא שהוא רך הוא שנבלע בסימנין, אף על גב דטרידי למפלט, אבל ודאי דם דמשרק שריק איידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי דמא. אי נמי יש לומר דאפילו תאמר שהן בולעין דם שנדבק בדפנו של סכין כשם שיפלוטו דמן על ידי מליחתן כך יפלטו דם הבא להן ממקום אחר, אבל חלב ושמנונית אינו יוצא על ידי מליחה כלל, והילכך בעיא הדחה או הגעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה קודם שחיטה.
ולפי פירוש זה נתברר שאף על פי שאין בית השחיטה רותח, ואף על פי שהסכין קשה לבלוע, אפילו הכי אגב דוחקא דסכינא בלע הסכין דם בית השחיטה כיון שהוא בעין וכל שכן שמנונית, אלא שאינו נפלט אגב דוחקא דסכינא אלא ברותח גמור, וכל שכן דאגב דוחקא דסכינה בלעי סימנין שהן רכין איסור שעומד בעין על גבי הסכין, וכיון שכן אף על גב דקיימא לן בסכין טרפה כמאן דאמר בצונן, אפשר דקיימא לן בשוחט בסכין של גוים כרב אמר קולף, שהרי האיסור שעל פני הסכין שהוא בעין נבלע בסימנין, וכן אם שחט בסכין טרפה נמי קודם שידיחנו אפשר לומר דרב אחא ורבינא תרווייהו קולף סבירא להו כרב, וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף, ונראין דבריו ואי אפשר לפסוק כרבה בר בר חנה אלא אם כן נאמר דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי אפילו שמנונית ואף על פי שהוא בעין, וזה דחוק. וכיון שאין לנו שום ראיה לפסוק כסברא זו דאגב טירדת סימנין לא בלעי שמנונית, אנן טפי עדיף לן למנקט חומרא באיסור דאורייתא, ועוד דרבה בר בר חנה (תלמוד) [תלמיד] הוא לגבי רב, ועוד דנקטינן בכל דוכתא כלישנא בתרא, וכיון דללישנא בתרא לא שמעינן לחד מינייהו דאית ליה האי סברא דאיידי דטריד סימנין לא בלעו, על כרחך סבירא להו כמאן דאמר קולף.
ורבינו אלפסי ז"ל סבר לה כרבה בר בר חנה דאמר מדיח. ויש מביאין סעד לפסק זה דאם איתא דרבינא דאמר בצונן כרב סבירא ליה, אמאי איצטריך תלמודא למיפסק הלכתא בהדיא כרבינא, דהא בהדיא אמרו בחולין (צג, ב) בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, אלא ודאי דמדקים להו דרבינא פליג אדרב הוה אמינא דבהא הילכתא כרב אחא דקאי כרב קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב ועבדינן כרבה בר בר חנה דקאי רבינא כותיה, ולא היא דמשום דקא בעי לסיומי עלה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר בהדיא והלכתא בצונן. וזו היא שיטתו של רבינו הר"ב נ"ר.
ובהא דאסיקנא בסכין טרפה והלכתא בצונן. א"ת שיפה מיהא ליצטריך כדתנן (ע"ז עה, ב) הסכין שפה והיא טהורה, ומתוקמא התם בשילהי ע"ז כגון שבא לחתוך בה צונן. תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח ולפיכך נדבק שם השמנונית וצריך שיפה אפילו לחתיכת צונן. ויש אומרים דשאני התם שבלעה איסור בתדיר. אבל כאן בפעם אחת די לו בהדחה לבד.

ולמ"ד בחמין מאי טעמא משום דקא בלעה דהיתירא נמי הא קא בלעה. הקשה רבינו הרב ז"ל אפילו למ"ד בצונן הא מצי לאקשויי (למאן) [למאי] דסבירא להו השתא דהא קא בלעה מאבר מן החי. ותירץ דאלימא ליה לאקשויי למ"ד בחמין לפי שצריך לקלוף (על) [כל] בית השחיטה. אבל למ"ד בצונן איכא למימר דלמא סבירא ליה בשוחט בסכין של גוים מדיח, הלכך לא קשיא ליה כולי האי.

הא דאמרינן אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר. תמיה לי סכין מיוחד לשחיטה למה לי, דהא צריך היא בדיקה בכל שעה קודם שחיטה. ושמא נאמר דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שאינו צריך בדיקה כשחוזר ושוחט פעם אחרת, דסומך הוא על בדיקתו שלאחר שחיטה, ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמידה על חזקתו. ואם אינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות שבבשר ומישתלי ושוחט וסומך על בדיקה ראשונה ואסור.

גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר יחתוך בה בשר. וצריך שפשוף יותר גדול מכדי שפשוף הדחתו מחמת דם, וכמו שכתבנו למעלה [ד"ה רבב"ח] ושמא ישכח מלשפשף היטב.

הא דאמר אמימר לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא. פירש בתוספות דדוקא בעוד שהם חמים, אבל לאחר שנצטננו מותר וקרא כתיב (ויקרא ט, ב) וישימו את החלבים על החזות, ופירש רש"י ז"ל דדייב תרבא ובלע בשרא שהחלבים ובשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר, ונראה מזה דבדיעבד נאסר הבשר, ושמא בקליפה סגי ליה, שהרי אינו רותח גמור, ודי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מ"א הי"ט) כתב בכל אלה שאינן אלא לכתחלה, ומשמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטיב, אבל בדיעבד בשפשוף רב די לו גם בזה, וצריך עיון דהא (דייב) [דאיב] תרבא ובלע בשרא קאמר.

היתה סכין זו חדשה ולא שמשו בו לפניה כלום אלא שנעשית או שניקחה לצורך כך הרי זו מותרת לגמרי לכל דבר שמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו ר"ל עד שיתחילו להשתמש בהם לפני עבודה זרה ועיקר דבר זה בתלמוד עבדה זרה:

כבר ביארנו שסכין זו אין בה משום איסור שמנינות כגון ששימשו בה לפניה בעצים וכיוצא בהן או שחתכו בה בשר לפניה והכשירוה בהגעלה או ליבון וכיוצא בהם לפי מה שהיא ולא נשאר שם אלא איסור עבדה זרה הא אם היה בה איסור שמנינות הרי הוא נכלל בדין איסור שאר סכינין של גוים ששחט בהם וכיצד הוא דין זה לא ישחוט בה בלא הכשר הראוי לו אם הגעלה אם לבון אם דיצה בקרקע ושיפה יפה יפה לפי מה שהיא על הדרכים שביארנו בה בסוף ע"ז ואם שחט נחלקו בה רב ורבה בר בר חנה שלדעת רב קולף מקום השחיטה ולרבה בר בר חנה דיו בהדחה והיו סבורים להעמיד מחלקתם בבית השחיטה אם חם אם צונן שלדעת רב חם הוא וצריך קליפה ומ"מ אינו צריך נטילת מקום דרב לטעמיה דאמר בצונן לתוך חם וחם לתוך צונן עילאה גבר והרי הסכין שהוא צונן עליון והוה ליה צונן עיקר אלא שצריך קליפה ולרבה בר בר חנה צונן הוא והוה ליה צונן בצונן שדינו בהדחה ואינו סומך על הדחת המליחה שאמרו עליה מדיח ומולח ומדיח שמא יאכלנו צלי והאור מוציא הדם הבלוע אבל לא הדם הקרוש שעליו אדרבה מדביקו יותר או שמא הדחה זו צריכה שפשוף יותר מאותה של מליחה והעלו בה שהכל מודים שהוא צונן ואעפ"כ הלכה קולף מקום השחיטה ואע"פ שאף רב מודה שבית השחיטה צונן הוא וכמו שאמרו בלישנא בתרא דכלי עלמא בית השחיטה צונן הוא והיה לנו לומר שדי לנו בהדחה כדי להסיר השמנונית שעל דפני בית השחיטה מ"מ אגב דוחקא דסכינא בלע ר"ל שזה שאמרו שהוא צונן לאו צונן לגמרי שהרי בהדיא אנו מרגישין בו שהוא חם אלא שאין בו חום כדי להפליט ומ"מ חום מועט יש בו ואגב דוחקא דסכינא עם אותו חום מועט שבו בלע ונמצא תורף הענין שיש כאן שני דברים מצטרפים להבליע דפני בית השחיטה משמנינות שעל הסכין והם חום מועט שבו אע"פ שבכללו נקרא צונן ודוחק שהסכין נכנס בדפני בית השחיטה שמתוך שהוא נכנס בדוחק בולע הבשר מעט משמנינות שעליו:

מה שאמרנו ששני דברים אלו מצטרפים רצוננו לומר בו שכל אחד בפני עצמו אין אומרין בו שיהיה מבליע כלל ר"ל שאלו היה בית השחיטה צונן גמור היה הענין כאילו חתכנו בסכין זו חתיכה של בשר צונן ולא היינו מצריכין אלא הדחה בדפני החתך אע"פ שנכנס בדוחק על הדרך שאמרו בקישות שגורר מקום החתך וגרירה בקישות והדחה בבשר שיעור אחד הוא שגרירת קישות בלא קליפה אינה אלא מעין חכוך ומפני שההדחה מאוסה בו וכן שהוא דבר קשה תופש בו לשון גרירא ואלו היה בית השחיטה רותח גמור היינו מצריכים נטילת מקומו שהוא העמקה יתירה מן הקליפה מפני שהיה השמנונית עליון והבשר הבולע ממנו תחתון וכבר פסקנו בפסח שני שכל צונן לתוך חם התחתון גובר והרי הוא כחם בתוך חם ולא הוצרכנו בה לדחק הסכין אבל מתוך שבית השחיטה צונן ר"ל שאינו רותח ולא צונן גמור חום מועט שבבית השחיטה מצטרף עם כניסת הסכין בדוחק ומבליעין את הבשר מעט מן השמנינות וצריך קליפה ויש מי שאומר שצונן גמור הוא ודי לו בהדחה ושפשוף ואין דבריהם נראין:

יש מי שאומר שלא הוצרכה הדחה ושפשוף או קליפה אלא בשנודע לנו שהוא בן יומו הא סכין סתם אינו צריך כלום שסתם כלים של גויים לדעתם אינן בני יומן וכל שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא ולדעתי לא נאמר דין נותן טעם לפגם באוכל שאין עצמו פגום אלא באיסור הבא על ידי פליטה אבל כאן הרי אנו באים מצד שמנינות שיש בדפני הסכין בעין ואותו שמנינות הואיל והוא בעין אינו נפגם וכשמתדבק בכתלי בית השחיטה נבלע בו מעט שהבשר רך הוא ובולע בנקל אבל לפליטת הסכין אין אנו חוששין כלל שאין חום כזה מפליט את הסכין ודוחק הסכין אין כאן כדי להפליטו שהסכין דוחק ואינו נדחק ולעולם סכין עצמו אינו בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע הדחק ואין כאן חשש אלא לשמנינות בעין שהוא נבלע בבשר שבדפני בית השחיטה בחום זה עם סיוע דחק הסכין ואחר שכן בן יומו ושאינו בן יומו דין אחד הוא ואע"פ שבקורט חלתית אמרו משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואפי' למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה מחליא ליה אלמא שאף מה שהוא בעין קרוי נותן טעם לפגם בזו הוא מפני שהשמנינות אצל הקורט כפגום מעיקרו הוא ואין דרכו בכך כלל ונמצאת למד שאם נעץ הסכין בקרקע עשרה פעמים או שפה ר"ל שהשחיזה במשחזת אע"פ שאין הכשר זה מועיל אלא לחתיכת צונן כמו שיתבאר במסכת ע"ז שוחט בו שהרי מ"מ אין כאן שמנינות בעין ולפליטות הסכין אין אנו חוששין כמו שביארנו והוא הדין אם העביר חלודה שבו בחול ובורית וכיוצא בזה אבל הדחה וקינוח בסמרטוט אין מכשירין אותו ששמנינות המתישן אינו עובר בכך ויש שמצריכין הגעלה או לבון ואין הדברים נראין:

סכין ששחט בה טרפה או נבלה והרי שמנינות שבדפני בית השחיטה נדבק בדפני הסכין אלא שמ"מ אין לנו לומר בו שיהא הסכין בולע ממנו שהסכין אינו לא בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע דחקו כמו שביארנו שדחק הסכין מועיל להבליע שומן ובסכין לבשר מתוך רכות הבשר אבל אינו מועיל להבליע שמנינות שבבשר לסכין שהוא קשה והילכך אין בסכין זו בליעה אלא שמנינות בעין שנדבק בו ומתוך כך אם רצה להכשיר את הסכין די לו שידיחנה בצונן או יקנחנה בסמרטוט הואיל ולא נתישן בו השמנינות וכן שלא הותמד בו עובר הוא בכך ואם שחט שלא בהדחה או בקינוח הרי הוא כשוחט בסכין של גוים וצריך קליפה שהרי חום מועט שבבית השחיטה עם דחק הסכין מבליעין את הבשר משמנינות שעל הסכין מעט ויש אומרים שדי לו בהדחה ואין דבריהם נראין:

שחט את הכשרה אינו צריך כלום שאם תאמר הרי יש על הסכין שמנינות אבר מן החי אין זה כלום שאין שמנינות שבבית השחיטה נדבק בדפני הסכין עד שעת חמום בית השחיטה והוא כשנגמרה השחיטה ושמא תאמר הרי הדם בעין בדפני הסכין ואע"פ שאין הסכין בולע בכך כמו שביארנו מ"מ כששוחט בו הרי דם זה נבלע מעט בדפני בית השחיטה מ"מ כבר תצא ממנו במליחה ואף לדעת האומרים שדם הבא ממקום אחר אינו יוצא במליחה כמו שנבאר בפרק כל הבשר מ"מ אין דופני בית השחיטה בולעין דם בשעת שחיטה שהרי הם טרודים להוציא דם השחיטה וכל שהוא טריד לפלוט אינו בולע מאותו דבר שהוא טריד לפלטו אבל אם טריד לפלט דם חשוד הוא לבלוע שמנינות אף בשעת פליטתו או דבר אחר שאינו ממין פליטתו כמו שנבאר בפרק כל הבשר:

התבאר בפרק כל הבשר שהסכין ששחט בה אפי' את הכשרה אסור לאכול בה רותח ר"ל לחתך ומצד הדם שהוא בעין בדפני הסכין שנבלע באותו רותח ולפי שטתנו צריכים אנו לומר שאם הכשירו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מותר אע"פ שלא נאמר הכשר זה אלא לאכילת צונן כמו שביארנו מפני שאין הדם נבלע בסכין בחום כזה כמו שכתבנו עד שנצרכנו הגעלה או לבון ומ"מ הדחה בצונן אינה מספקת שמא נקרש הדם ואין דם קרוש יוצא בהדחה מכל וכל כשמנינות ומ"מ יראה לי שאם הדיחו לאלתר מותר:

מתוך מה שכתבנו למדת שראוי להנהיג את הבודקים להביא עמהם סמרטוט כדי שיקנחו בו את הסכין תמיד בין בהמה לבהמה שאם תמצא אחת מהן טרפה או נבלה לא נצטרך לקליפה או לתקון אחר ואם אין עמהם סמרטוט יקנחו יפה בצמר הבהמה ודיים:

יש בענין זה שטה אחרת לומר שאף הסכין בולע ופולט בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדחק ולדעת זה סכין של גוים אם שפשפוה עד שעבר שמנינות שעליו בעין הואיל ולא הגעילה או לבנה הרי יש כאן פליטה ואם הוא בן יומו קולף ואם אינו בן יומו אינו צריך כלום ואם לא שפשפוה כלל אף בשאינו בן יומו קולף שהרי יש כאן שמנינות בעין אלא שקשה להם סכין טרפה היאך די לה בהדחה בצונן ומשנים את שטתם שהסכין בולע בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדוחק אבל אינו פולט בדרך זה הילכך סכין של גוים צריך שיפה או נעיצה בקרקע להסיר שמנינותו שעליו אבל לפליטה אין חוששין ואין כאן חלוק בין בן יומו לשאינו בן יומו וסכין כשרה אינו צריך כלום שאין כאן אלא דם ואם מפני הבלוע הרי אינו פולט ואם מפני אותו שהוא בעין הואיל וטרודים לפלוט אין בולעים וסכין טרפה הואיל ובלע מחדש די לו בהדחה מפני השמנינות שעליו אבל מפני מה שבלע אין צריך כלום לענין שחיטת בהמה אחרת שהרי אינו פולט הא להשתמש בו רותח אף בסכין ששחט בה כשרה צריך הגעלה או לבון נמצא שאין חלוק בין שטה זו לשטתנו לענין פירוש השמועה כלום אלא לענין הכשר סכין להשתמש בה רותח אלא שיש בה מן התימה אם חששנו לבליעה היאך לא נחוש לפליטה:

וכן יש כאן שטה אחרת לגדולי צרפת לחלק בחום בית השחיטה בין דם לשמנינות לומר שהשמנינות נבלע בסכין אבל לא את הדם וזו שבפרק כל הבשר הם מפרשים אותה לדעת האומר בית השחיטה רותח וקשה לנו הרבה להעמידה שלא כהלכה שהרי כל הפוסקים כתבוה וכל שכן שקשים לנו דבריהם של גדולי הרבנים שפרשו שאף לדברי האומר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע כלל בסכין בחום בית השחיטה וסוף הדברים הרבה בלבולים וחבלי קושיות אתה מוצא בכמה חדושין בעניני שמועה זו וכשתעיין בכל מה שנכתוב בה אין הדברים מתישבים אלא לשטתנו:

מקצת חכמים כתבו שהמפשיט עור הטרפה או המחתך את בשרה דינו כדין שוחט את הטריפה לענין הכשר הסכין לשחיטת בהמה אחרת ונראין הדברים וכן יש מי שאומר שהמפשיט בסכין שלהם או המנתח בסכין שלהם צריך הדחה בדיעבד ולכתחלה אסור ומגדולי המפרשי' מצריכים בזו קליפה או גרירה ואין הדברים נראין שהרי חום זה אינו דומה לחום בית השחיטה:

הטבח והוא השוחט את הבהמות ומנקר החתיכות מחלב שבהן צריך שיהו לו שלשה סכינים אחד לשחיטה שלא יחתוך בו בשר וחלבים שמא יפגם ואע"פ שהוא בודק קודם שחיטה שמא יפשע ולא יבדוק ואע"פ שאין להחזיק שום אדם לשחוט בלא בדיקת סכין סתם טבח בודק לאחר שחיטה ומצניע סכינו וכל שעושה כן סכין בחזקתו עד שאפי' שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין מותרת כמו שנבאר למטה ואם נשתמש בו קודם הצנעה חזר לו לדין שאר סכינין שהם בחזקת פגומים וכל שהוא כן קרוב לטעות בדבר או שמא יש דם על פניו ויחתוך בו בשר המתקן לאכילה ואחד לחתוך בשר שלא יחתוך בו החלב שמא ידבק מחלב שבו על הבשר ואע"פ שצונן בצונן הוא ודיו בהדחה והרי הוא צריך להדיח את הבשר כשיבא למלחו כדי להדביק המלח על הבשר וכן שחוזר ומדיחה לאחר מליחה כמו שיתבאר בזו דוחק הסכין מדביק הרבה החלב בפנימיות הבשר במקום מגעו עד שאין ההדחה מעבירו ומתוך [כך] צריך הדחה ושפשוף ושמא זה יפשע ולא ישפשף כראוי ואחד שיחתוך בו חלבים ואם תאמר שיחתוך בשר תחלה ואחר כך חלבים וכשיבא לחתוך בה בשר בהמה אחרת מסתמא יקנח סכינו שמא יפשע ויחתוך חלבים תחלה ולא ירגיש אחר כך לקנחו מיד הואיל וקנחו כשהתחיל להשתמש בו ומתוך כך צריך לשנים אחד לחתוך בשר ואחד לחתוך חלבים ומאחר שכן יש לו הכר בדבר ולא יבא לטעות ואין צריך שיעשה בהם סימן כמו שפרשו גדולי הרבנים שלא אמרו היכרא עביד ליה אלא היכרא אית ליה ואם פשע וחתך בשר בסכין שחתך בו החלב ידיח את הבשר (ויפשפשנה) [וישפשפנה] במים יפה ודיו כמו שביארנו ויש מצריכים גרירה ואין דבריהם נראין:

מה שנהגו עכשיו מנקרי הבשר שמנקרין בסכין אחד יש אומרים שלא נאסר בסכין אחד בכאן אלא כשהחלב חם מעט אבל אחר שנתקרר מכל וכל אין קפידא בדבר ולא יראה לי כן שהרי מ"מ צונן הוא וצריך הדחה או שפשוף אע"פ שאין צריך קליפה אלא שיש מי שאומר שלא נאמר דבר זה במנקר אלא בחותך חתיכות החלב הגסות ומפרידן מן הבשר להצניען אבל נקור גיד הנשה ושומן וקנוקנות שבו אין חלב שבהן מתדבק כל כך ומ"מ ראינו לקצת מנקרים נוהגים בשני סכינים ואף אותם שאין נוהגין בשנים מקנחים תמיד בסמרטוט שלפניהם בין חלב לבשר ובנות זריזות משפשפות הבשר במים יפה כדי לצאת ידי כל ספק:

כשם שאמרו בסכינין שהוא צריך שיהיו לו שנים בנקור הבשר כך בכלים שלמים צריך הטבח שיהו לו שנים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים שמא ידיח חלבים תחלה וידבק מהם בבשר והענין הוא שהטבח מדיח חתיכת הבשר כדי להכשירה ללוקחים למלחה מיד בלא הדחה אחרת וכן מדיח את החלבים למלחן מיד שלא יסריחו והמלח אינו דבק בלא הדחה ואם ידיח את שניהם בכלי אחד ויקדים את החלבים ידבק מן החלב שעל ידיו או מן הנשאר בשולי הכלי בבשר ואע"פ שידיחנו לאחר מליחה מ"מ המליחה מפעפעתו ומכניסתו בפנים וצריך שפשוף ואע"פ שכל מליחה שהיא נאכלת במלחה דיה בהדחה וזו ודאי מליחה מועטת היא דוקא בבשר שנמלח עם חלב שבה שהוא דבק במקומו אבל זה שבא מחוץ המליחה מכניסתו מעט וצריך שפשוף ושמא יפשע ולא ישפשף ומעתה אם עשה כן משפשפה יפה במים ודיו:

חתיכת בשר שחתיכת חלב דבוק בה כגון הכסלים שחלב הכליות דבק בהם אסור להניחה על גבי בשר אחר בדבוק חלב חתיכה זו על גבי הבשר האחר בעוד שהחתיכה והחלב שבה חמים עדין מעט שמא מתוך חום מועט שבו עם מה שידי הטבח ממשמשות בקרום שעל החלב שהוא דק וקלוש ונקרע לשעתו על ידי משמושו אף הוא מתחמם על הבשר השני וזב עליו ומתדבק הרבה בבשר עבר ועשה כן ישפשף שאין זה אלא צונן בצונן אלא שעל ידי מעט חום שבו עם משמוש ידי הטבח מתדבק ממנו בבשר וצריך שפשוף ויש מי שאומר שצריך קליפה מפני שהוא מפרשה בבליעה כדין חם לתוך צונן ומ"מ די לו בכך שכל חם לתוך צונן תחתון גובר ומקרר את עליונו עד שאין תחתון בולע אלא בשיעור קליפה כמו שהתבאר בפסחים ויש מי שאוסר מכל וכל כחם בחם ואין דבריהם נראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים מתירין בהדחה בעלמא לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם אלא שאין נראה כן אלא בשפשוף ושמא תאמר ולמה לא אמרו כן אף כשהחתיכות סדורות על השלחן כל אחת בפני עצמה והחלב דבק במקומו על הכסלים שיהא החלב זב על הכסלים עצמן מפני שהקרום מפסיק במקום דבוקו וחוצץ ואין ידי הטבח מצויים למשמש בין דבוק חלב לבשר כלל וכן שאותו הקרום עב וחזק הרבה ואינו עשוי ליקרע אף על ידי משמוש:

שמענו לקצת חכמים שאוסרים להעמיד הירך או חתיכה שיש בה חלבים עם החלבים שבה יתר מיום אחד ויש אומרים עד שלשה ימים ואין לנו בזה אלא מנהג ושהרי מ"מ אין דברים אלו אמורין על צונן גמור בצונן גמור שמאחר שנצטנן לגמרי כבר נקרש ואינו זב כלל ועוד שהרי קרום מפסיק בכולם:

היה הבשר נמלח בחלב שבה ובחלב של תורה ובבהמה שאינה כחושה אסורה כלה אלא אם כן בששים ובחלב של סופרים או אף של תורה בבהמה כחושה יש מי שמצריך קליפה ויש מי שמצריך נטילת מקומו ובפרק גיד הנשה נרחיב בזה בע"ה:

תוס' בד"ה סכין טריפה פליגי כו' אבל לחתוך בה רותח אפי' שחט בה כשירה אסור כו' עכ"ל יראה מדבריהם דאפילו למאן דאית ליה הכא דבצונן סגי סבר דלחתוך רותח אסור ולא סגי בהדחה משום דבית השחיטה רותח הוא והכא דסגי בצונן היינו דוקא לשחוט משום דטרידי סימנים לפלוט והיינו לתירוצם דלקמן דלא בעי הכא נעיצה משום דבית השחיטה צונן ע"כ לחתוך רותח נמי סגי בהדחה ודו"ק:

בד"ה וליתקן חדא כו' ועל הסכין ששחט בה לא פריך שישחוט והדר יחתוך כו' עכ"ל פי' דהדר יחתוך החלבים ועוד אפילו בשר יהא מותר הטבח לחתוך בו לכתחילה דאע"ג דלחתוך בו צונן בעי הדחה כדאמרינן בפרק כל הבשר הכא הבשר שחותך בלאו הכי משום דם בעי הדחה וק"ל:

ד"ה אגב דוחקא דסכינא וכו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תקשה ליה הכי וכו'. מבואר הוא דהתוספות לא ס"ל כפרש"י דמשמע מלשונו שרב אחא ורבינא פליגי בהא דמר אמר בית השחיטה רותח ומר אמר בית השחיטה צונן אלא תרוייהו ס"ל בית השחיטה רותח כלישנא קמא דלעיל ומ"ד בחמין שפיר ומ"ד בצונן משום דאע"ג דס"ל דבית השחיטה רותח ובלע הסכין מהטריפה אעפ"כ לאחר שידיח הסכין בצונן מותר לשהוט בו אח"כ דלא בלע' כלום הבהמה ששחט בו אח"כ מהסכין משום דאיידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי ואיכא נמי למימר תרוייהו ס"ל בית השחיטה צונן ומ"ד בצונן שפיר ומ"ד בחמין אגב דוחקא דסכינא בלע:

ד"ה והלכתא אפי' בצונן וכו' ור"ת פי' וכו' אבל הכא קסבר בית השחיטה צונן. משום דר"ת ס"ל דהא דפסיק גמרא והלכתא בצונן הוי מטעם דבית השחיטה צונן הוא אע"ג דכתיבנא לעיל די"ל דאפילו מ"ד בצונן ס"ל דבית השחיטה רותח ר"ת לא ס"ל הכי:

בא"ד וקשה לפירושו דבפרק כל הבשר אמר שמואל וכו' ואפילו הדיחה כדמשמע בתר הכי וכו'. המשך דברי התוס' כך הם דמדקאמר בתר הכי לחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וכו' מכלל דלחתוך בה רותח לא סגי בהדחה א"כ ש"מ דס"ל לשמואל בית השחיטה רותח הוא ואפילו הכי לחתוך בה צונן סגי בהדחה והאי הדחה פי' הדחת הסכין וכו' א"כ ש"מ דלא בעי נעיצה אבל לפרש"י דפי' הדחה היינו הדחת הבשר אין להוכיח דלא בעי נעיצה דלעולם אימא לך דאם בא להכשיר הסכין בעי נעיצה אלא שאם לא הכשיר הסכין וחתך בו בשר צונן צריך הבשר הדחה שמעינן מהא דסכין ששחט בה דאסור לחתוך בו רותח היינו דוקא למ"ד בית השחיטה רותח הוא והא דכתבו התוס' כדבור שלפוי זה אבל לחתוך בה רותח אפי' שחט בה כשרה אסור וכו' היינו דוקא למ"ד בית השחיטה רותח או משום דס"ל לתוס' כלישנא דכ"ע בית השחיטה רותח וכן רב אחא ורבינא תרווייהו ס"ל בית השחיטה רותח וצריך ג"כ לומר לפי' התוס' שכתבו דהא דבעי בסוף ע"ז נעיצה י' פעמים בקרקע לחתוך בה צונן בסכין של עובד כוכבים הוי מטעם שחותכים בו איסור תדיר א"כ הא דאמר שמואל סכין ששחט בו אסור לחתוך כו רותח וצונן סגי בהדחה ולא בעי נעיצה לא איירי בסכין ששוחטין בו תדיר אלא פי' ששחט בה באקראי דאל"כ כמו שהקשו לפי' ר"ת תקשה נמי לפי' התוס' עצמן וק"ל:

תד"ה השוחט. צריך להעמיד ביודעין בה שהיא ב"י וכו'. לכאורה נראה דגם התוס' מודו לרש"י דסתם סכין דבוק בשמנונית בעין על דופנותיו. ועי' לשונו לקמן (קיב) בד"ה קישות. דא"ת דאיסוריה הוא רק ממה שבלוע בתוכו. א"כ לרבה אמאי מדיח כיון דל"ל בה"ש רותח וסברא דדוחקא דסכינא להבליע בבשר שהוא רך ה"ה (או אפשר דכ"ש) שאין בהם כח להפליט הבלוע בסכין שהוא קשה. אלא דס"ל להתוס' דכמו שנפגם הטעם הבלוע בו כשאינו ב"י ה"ה השמנונית הדבוקה עליו מבחוץ. והראיה הוא מחלתית שהביאו בסה"ד ועי' בר"ן. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' י' סק"ו בכוונתם. ושכ"ה גם דעת הרשב"א במ"ה. אבל לא כן נראה מדבריהם לקמן (קיב) שכ' שם וצ"ע אם הסכין מקונח ואינו ב"י אי חורפא דידהו מחליא לשבח. משמע דאם אינו מקונח ודאי אסור:

תד"ה אגב. ויש למצוא טעם כו' שנהגו להקל דדילמא בה"ש דוקא כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי כו'. ואף דרש"י מחלק בין בליעת הבשר שהוא רך לבליעת הסכין שהוא קשה היינו לענין הכרעת הלכה. אבל פלוגתתן מדלא פריש הגמרא טעמייהו. משמע דסמיך על טעמי דפריש בפלוגתת רב ורבב"ח בתרי הלשונות:

תד"ה סכין. משמע כו' לכ"ע בצונן כו' ואע"פ דמלוכלך הסכין בדם הרבה בלא"ה כו'. תמוה דא"כ ל"ל הדחה בצונן. ועי' ש"ך שם ס"ק יב וס"ק יח:

רש"י ד"ה והלכתא. וגבי סכין כו' דלא איתסר בבליעה זו דקשה הוא כו'. כצ"ל:

גמ׳ שלש סכינין כצ"ל:

רש״י ד"ה בחדשה וכו׳ לאו מע"ז עצמה כצ"ל:

וא"בא שלבנה באור המ"ל שהמתן לה עד שלא תהי' בת יומא ואז מותר לכתחלה לחתוך על סמך שידיחנה אח"כ דא"נ משתלי לית לן בה דנטל"פ מותר בדיעבד אלא כיון שע"כפ צריך לומר שהכשירה ע"י המתנה מעת לעת נקיט הכשר דעדיף מיני' שליבנה באור דלזה לא צריך הדחה אח"כ כלל. אך הא קשי', הא סתם כלי אינו ב"י ואינו צריך להמתין לה כלל ומאי קשי' לי' מעיקרא ותיפוק לי' וכו'. וי"ל דהך דסתם כלי אינו ב"י היינו מטעם ס"ס ולא ניחא לש"ס למימר דר"נ פליג ארבי' שמואל דלית ס"ס בתקרובו' ע"ז במס' זבחי' ע"ד ע"א, וליש נוסחאו' התם הא כי אמרית' קמי' דשמואל היינו ר"נ אמר רבה בר אבוה דאשתעי לעיל מני' ע"ש משו"ה הוצרך לומר שליבנה באור, ובזה ניחא דהרמב"ם לא מייתי הך דליבנה באור משום דלמאי דקי"ל כרב התם דגם בע"ז אמרי' ס"ס א"כ סתם כלי' אינן ב"י לק"מ ותיפוק לי' והיינו כהרש"בא דס"ל בדעת הרמב"ם ככל הפוסקי' דסתם כלי' אינן ב"י. ומ"ש הב"י בסי' קכ"ב דקשה על זה מ"מש הרמב"ם גבי חמאה של גוי' ישבתי בחי' לי"ד כמ"ש מג"א גבי חמץ סי' ת"מז סק"כג ע"ש וק"ל:

אמנם כד מעיינת שפיר אין ראי' משמואל דזבחי' דאפשר התם דאיקבע איסורא דטבעת של ע"ז בהא לא מועיל ס"ס כיון דעכ"פ איכא כאן טבעת של איסור מש"אכ גבי סתם כלים דהס"ס הוא שאין כאן שום איסור כלל אפשר דמודה שמואל, וע"ש בזבחי' דכן צריכי' לומר גבי פלוגתא דר"י ור"ש ברמוני באדן וא"כ הדר' ק' לדוכתא אהמקשן, ואי נימא דקושייתו משום דסתם סכין אינו מקונח וכדעת ר' יונה שברשבא לקמן בשמעתן הוה א"ש מיהו רש"י פי' בהדי' משום שמנוני' הנבלע בבשר וכתבתי לעיל מילתא בטעמא מדוע כ' כן והדק"ל.

שלבנה באור כ' רשב"א ור"ן דלא נחית לדיני הכשר ואה"נ דסגי בנעיצה ע"ש ולא ניחא להו בתי' תו' דרוצה לתרץ למ"ד בי"הש רותח משום לטעמי' דס"ל שאין בחום בי"הש להפליט מה שבדופני הסכין ולקמן מיירי בשומן טוח על פניו, וא"כ אי נעיץ לי' בקרקע להסר השמנוני' בעץ סגי מש"וה תירצו דא"הנ ולבנה באור לאו דוקא:

ומ"ש תוס' בדיני הסכיני' מבואר היטב בחי' שלהי מס' ע"ז גם יישוב פסק הרמב"ם דס"ל סכין שפה על המשחזת והיא טהורה לחתוך בו רותח וא"כ ה"ל לשנוי' כגון ששפה ע"ש. ושמעתי מי שנשתבש והקשה מאי מקשה תו' דסכין ברותחין סגי לי' לפ"מש תוס' לקמן פ' כל הבשר ק"ח ע"ב ד"ה שנפל דבעי' שיהי' במי הגעלה ס' לבטל הפליטה, א"כ ע"ז דבמשהו לא מהני לי' הגעלה והאמת דמ"שוה לא מהני הגעלה לחמץ אחר זמן איסורו, אבל זה המקשה לא חש לקימחי' דוקא חמץ דגם שלא במינו הוא במשהו לא מהני לי' הגעלה אח"ז איסורו, אבל ע"ז דבס' שלא במינו א"כ מתבטל השמנוני' במי ההגעלה:

השוחט בסכין של נכרים כ' תו' ביודעי' בה שהיא בת יומא, משמע דס"ל להתוס' כהפוסקי' דשמנוני' בעין נמי נעשה פגם על גבי דופני הכלי, אבל זה דוחק דלא קיי"ל הכי אבל הנראה דפשיטא להתוס' דבמקונח איירי ודלא כרש"י ורשב"א ור"ן משום דקשי' להו קו' הרשב"א איך אמר איידי דטרידי למפלט וכו' הא קי"ל דשמנוני' בולע אע"ג דטריד למפלט דם ע"כ ס"ל במקונח מיירי, והשתא ניחא דנהי דבולע שמנוני' בעין, אבל להפליט שמנוני' שבדופני הסכין לא אמרי' כיון דטרידי בהוצאת דם. וע"מש עוד בזה לפנינו אי"ה:

ומ"ש תוס' דרבא ה"ל למיפשט משמעתין דס"ל לרב נטל"פ אסור הוא תימה דלמא שאני לי' לרב בין פגם בדופני הקדרה ובין עכברא בשכרא דפוגם בעין, וכ"כ תו' להדי' בפסחי' בסוגי' קדרות בפסח ישברו ע"ש, וכבר עמד בזה בס' באר יעקב. ואולי י"ל דס"ל להתוס' אלו הי' ס"ל לרב החלוק שבין פוגם בעין לפוגם בדופני הקדרה לא הי' רב פליג אדשמואל בכח ויהיב טעמא דמתני' דאיסור שמן משום דדניאל גזר, הלא אין לו שום ראי' מפורשת בקרא דעל לבו שם ולכל ישראל הורה. וא"כ מנ"ל להכחיש את ר' שמלאי ולומר דר' יהודה נשיאה לא התיר שמן מעולם. עד שקרא עליו שמואל זקן ממרא כדאי' שם בתוס' ומנ"ל הא דלמא על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, וטעמא דמתני' משום זליפתן אע"כ הי' קשה לרב דע"כ דבש נמי ליתסר במתני' ולא ס"ל לחלק בין פוגם בעין לפוגם בדופני הכלי, ואתי' דבריתא דשמעתין כהוגן והתוס' בפסחי' צ"ל דס"ל כהתוס' דע"ז שהקשו שם איך פליג ר' יהודה נשיאה אדב"ש וב"ה וע"ש דדבריהם דלשם אינם עולי' בקנה עם תו' דשמעתין, וכן ס"ל לתו' בפסחי'. הקצרתי וסמכתי על המעיין:

ורב"בח אמר מדיח לרש"י וסיעתו דהשמנוני' קרוש על פני הסכין א"ש כתי' הר"ן דלא סגי בהדחת הבשר בעלמא משום דבעי שפשוף גדול. ולהתוס' דמיירי בסכין מקונח ואפ"ה בעי הדחה משום שנגע בכלי איסור. צ"ל דלצלי איירי וצלי לא בעי הדחה קמייתא אבל לקדירה הוה סגי באותה ההדחה שמדיחי' כל בשר דלסכין מקונח לא בעי שפשוף גדול:

דמ"ס בי"הש צונן פירש"י כלומר אין חום בי"הש חזק לבלוע וכו' רצה בזה דודאי לא פליגי במציאות, אלא מ"ס צונן הוא לענין זה להבליע השמנוני'. וכן צריך לפרש מ"ש רש"י לקמן ד"ה בצונן קסבר ביה"ש צונן וכו' אין רצונו דס"ל כמ"ד ביה"ש צונן ובסכין של נכרי מדיח, דהא בדיבור שא"חז כ' דלענין סכין שקשה לבלוע הא דאמר הכי, אע"כ הכי קאמר לענין זה הוא צונן שלא יכול להבליע את השמנוני' לתוך הסכין הקשה לבלוע ואידך ס"ל גם לענין זה הוא חם. ושוב כ' רש"י דפלוגתי' להבליע שמנוני' לתוך סכין הקשה. אבל בבהמה כשרה כ"ע מודי' שבי"הש צונן לענין זה שלא יכול להבליע דם לתוך סכין הקשה וזה פשוט וק"ל:

אגב דוחקא דסכינא בלע, מ"ש תו' על הריב"ם משמעתין אימת קא בלע לכי חיימא, היינו לשיטתם דס"ל סכין של נכרים במקונח מיירי, וא"פה אגב דוחקא מפליט מסכין הקשה א"כ ה"ה שיבליע לתוך סכין הקשה אגב דוחקא, ויפה הקשו על הריב"ם. אמנם הוא יסבור כרש"י וסייעתו דסכין של נכרים באינו מקונח מיירי ובהא מועיל דוחקא דסכינא להבליע לתוך צוואר הבהמה, וה"ה במנקרי חלב בעין. מש"אכ בא"מהח לקמן להבליע לתוך הסכין הקשה לבלוע זה אינו יכול אגב דוחקא ולק"מ:

ומ"ש עוד תוס' מצנון שחתכו בסכין לא ידעתי כוונתם דהתם מה מועיל דוחקא הא ע"כפ הוה נ"ט בר נ"ט כמו דגי' שעלו בקערה רותחת ורק ע"י צרוף דוחקא וחורפא ה"ל טעם גדול כמו בנתבשלה ואסור נ"ט בר נ"ט וכן מבואר שם בכוונת רש"י למעיין שם:

והלכתא אפי' בצונן מ"ש רש"י דלעיל פסקי' כמ"ד קולף מש"אכ הכא קשה לבלוע היינו לטעמי' דבסכין של נכרים מיירי באינו מקונח ויש לחלק כנ"ל, מש"אכ לשיטת התוס' וסיעתם דמיירי במקונח ומפליט ה"ה ומ"כש דמבליע לתוכו וכיון דאיפסקא הכא הלכתא בצונן ה"ה דקיי"ל לעיל כרב"בח מדיח וכן דעת הרי"ף ז"ל וק"ל.

דדאיב תרבא ובלע בשרא, לרשב"א צריך קליפה, וצריך לומר ללישנא דלעיל משום דוחקא דסכינא קולף אבל משום חום בי"הש לחוד לא הוה בעי קליפה, אפי' אי איירי לעיל בשמנוני' קרוש על פניו מ"מ יש לחלק דהתם נהי דב"יהש חם מ"מ הסכין צונן, מש"אכ הכא שניהם חמין כפלי ובשרא. דכל האברי' חמין הם מחום הטבעי:

בחדשה. שלא חתכו בה מעולם: חדשה. אמאי מיתסרא משום עבודת כוכבים דהא האי סכין לאו עבודת כוכבים עצמה היא אלא משמשי עבודת כוכבים ובין לרבי ישמעאל ובין לר''ע דפליגי בפרק רבי ישמעאל (ע''ז נא:) בעבודת כוכבים עצמה איכא למ''ד אסורה מיד ואיכא למ''ד לכשתעבד כולהו מודו בכלים דאינם אסורים עד שיעבדו עד שיעשו בהם שימוש לעבודת כוכבים: גווזא. חתיכות עצים: ואיבעית אימא אפילו בישנה. וכגון שליבנה באור ואין כאן איסור שמנונית: קולף. בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין: מדיח. במים: בית השחיטה רותח. ובלע: צונן. כלומר אין חום בית השחיטה חזק לבלוע ומיהו הדחה בעי שהרי נתקנח בה שמנונית ואע''פ שלא נבלע בבשר הרי הוא בדפנות בית השחיטה שא''א לדופני הסכין בלא שמנונית: טרידי סימנים לאפוקי דם. כלומר בהוצאת דם הם עסוקים ולא בבליעה: דוחקא דסכין. שמשפשפו בבשר בדוחק בלעה וכיון דלא איפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי''ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ומ''מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר: סכין טריפה. ששחט בה טריפה: בחמין. צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית הטריפה: בצונן. קסבר בית השחיטה צונן ולא בלע הסכין דלא נתחמם: והלכתא אפילו בצונן. וגבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע''י רתיחה אבל גבי סכין דאיסורא של עובדי כוכבים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע: בליתא דפרסא למיכפריה. חתיכת בגד ישנה קשה אשפר''א בלעז ויפה לקנח: בליתא. חתיכה בלויה דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא (שמות לה): למיכפריה. לקנחו וחבירו בגיטין (דף נו.) (בנבוזראדן) ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ובעזרא קרי למזרקים כפורי זהב על שם שמקנח בם באצבעו מן הדם: משום דקא בלע. שמנונית דטריפה אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה הוא ואין דם נבלע בו אלא שמנונית שהיא נבלעת בין ברך בין בקשה: דהיתירא נמי. כי שחיט בה בהמה כשרה נבעי הגעלה דהא בלעה שמנונית דאבר מן החי קודם גמר שחיטה: אחת ששוחט בה. ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגם ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחט בלא בדיקה: חלבים. למכור בשוק: ונתקן חדא. לחלבים ולבשר ויחתוך בשר ואח''כ חלבים: ואחר כך. יחתוך בה בשר בבהמה אחת מחמת שהוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח ואתי לאיחלופי של חלבים בשל בשר ויחתוך בלא קינוח שסבור הוא שהוא סכין של בשר: היכירא אית ליה. עושה בה סימן: שמא ידיח חלבים. תחלה ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית ע''י שפשוף הידים ואע''ג שהוא צונן ואחר כך ידבק בדפנות הבשר ואע''ג שאין נבלע בו נדבק הוא מבחוץ: לא ליסחוף איניש כפלי. כל הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יהא כופה אותם על גבי בשר אחר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר: כי תריצי נמי. כשהן מונחים על הדף כדרכן החלב למעלה הא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק בהן: קרמא. קרום טיל''א: מפסיק. בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים שקורין פלאנק''ש ועב וחזק הוא לכך אסור שחלב נבלע בו אבל אין נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו:

השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף. צריך להעמיד ביודעין בה שהיא בת יומא דאי לאו הכי אמאי קולף לרב הא סתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן וגבי עכברא בשיכרא בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סח:) מסופק ליה לגמרא אם סבר רב נותן טעם לפגם מותר או אסור וראיה דסתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן משמן של עובדי כוכבים דתנן בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לה:) דאסור ומפרש שמואל בגמרא משום דזליפתן של כלים אוסרתן וקאמר דרבי יהודה נשיאה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דקסברי נותן טעם לפגם מותר וטעם לפגם דקאמר היינו משום דאינן בני יומן דאין לומר דאפילו הוה השמנונית בעין הוא נותן טעם לפגם בשמן דא''כ קשיא מתני' דהתם דשריא דבש ומפרש בגמרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרי סרי ואי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם מותר וגבי שמן אסורה אלא היינו טעמא דגבי דבש אפילו שמנונית בעין נותן טעם בדבש לפגם אבל השמן אין הפגם אלא משום שאינו בן יומו ועוד דמפרש התם טעמא דקורט של חלתית דאסור משום דמפסקי ליה בסכינא אע''ג דנותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתית מחליא ליה ומשויא ליה לשבח ואי סתמייהו בני יומא נינהו לא הוה צריך לאותו טעם: אגב דוחקא דסכינא בלעה. הר' יצחק בר מאיר היה מצריך מתוך כך לאחר שנקרו החלב מן הבהמה לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך בסכין משום דבלע מן החלב אגב דוחקא דסכינא וכן כשמביאין בשר מטבחי עובדי כוכבים מצריך לקלוף בכל מקום שחתך עובד כוכבי' בקופיץ שלו או בסכינו ויש למצוא טעם על המנהג שלנו שנהגו להקל ודילמא בית השחיטה דוקא שרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע מדדייקינן בסמוך דהתירא נמי קא בלע מאבר מן החי ומשני לאימת קא בלע לכי חיימא כו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תקשי ליה הכי דהתירא נמי אגב דוחקא דסכינא קא בלע דלא מצי לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא נמי לא בלע אלא בסוף השחיטה דחיימא ועוד אמר בפרק כל הבשר (לקמן דף קיא:) צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאגב חורפא דצנון פליט הסכין ובלע צנון אבל משום דוחקא לא: סכין טריפה פליגי כו'. משמע דסכין כשרה לכולי עלמא בצונן ' והיינו דוקא לענין לשחוט בה פעם אחרת ואע''פ דמלוכלך הסכין בדם הרבה בלאו הכי יש דם הרבה בבית השחיטה מן הבהמה עצמה ולא בלע ליה משום דטרידי סימנין לפלוט דם אבל לחתוך בה רותח אפילו שחט בה כשרה אסור ואמר בפרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח: והלכתא אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא כו'. והא דבעי בסוף מסכת ע''ז (דף עו: ושם ד''ה אמר) נעיצה י' פעמים בקרקע לחתוך בה צונן בסכין של עובדי כוכבים לא דמי לסכין טריפה דהכא דבאקראי בעלמא אבל בסכין של עובדי כוכבים מתוך שחותכין בו איסור תמיד נדבק בו השמנונית ואין יוצא ממנו בלא נעיצה ור''ת פירש משום דהתם חותך בו איסור רותח אבל הכא קסבר בית השחיטה צונן וקשה לפירושו דבפ' כל הבשר (לקמן דף קיא:) אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ואפילו הדיחה כדמשמע בתר הכי דקאמר לחתוך בה צונן אמרי לה בעי' הדחה פירוש הסכין ולא כפי' הקונטרס דפירש התם דאבשר קאי מדנקט בעיא לשון נקבה ועוד דתקנת סכין אתא לאשמועינן כדקאמר אסור לחתוך בה רותח וכן לחתוך בה צונן אלמא קסבר בית השחיטה רותח אפילו הכי לחתוך בה צונן לא בעי נעיצה ויש לומר שאני התם דליכא איסורא אלא משום דם ודם (צונן) לא בלע כל כך דדם משרק שריק ומכל מקום אסור לחתוך בה רותח או אפילו צונן בלא הדחה או קינוח לאמרי לה דלא בעי הדחה משום שיש רוב דם על הסכין כמו כבדא עילוי בישרא דאסור לכתחלה ולא אמר משרק שריק לפי שיש רוב דם בכבד: וליתקן חדא ולחתוך בה בשר כו'. ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה ועל הסכין ששחט בה לא פריך שישחוט והדר יחתוך דסכין ששוחטין בה רגילין לשומרה שלא תתקלקל ולענין שבת נמי אמר דכיתד של מחרישה דמי: לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא. היינו לאחר ניתוח מיד קודם שנצטנן הבשר אבל לאחר שנצטנן אין לחוש כדכתיב (ויקרא ט) וישימו את החלבים על החזות:

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד