חולין ז ע"ב

דף ז - ב

חבטינהו את השעורים בנפה לנקותם, ולא הועיל. ועדיין לא אכל.

נקרינהו לשעורים בידיים לנקותן מאבנים ומפסולת, ועדיין לא אכל.

אמר להו רבי פנחס בן יאיר: דלמא השעורים, לא מעשרן?

עשרינהו לשעורים, ואכל מהם החמור. ^[36] אמר רבי פנחס: בהמה ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה במצות פדיון שבויים, ואתם מאכילין אותה טבלים?!

והיינו הא דאמרינן "בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן".

ומקשינן: ומי מיחייבא מאכל בהמה הנלקח מעם הארץ לעשרו משום דמאי? ^[37]

והתנן: הלוקח פירות מן עם הארץ שלא לצורך אכילה אלא לזרע, ולהאכיל לבהמה, וקמח לעבד בו עורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי, ^[38] שהרי מן הדין יש לסמוך על כך שרוב עמי הארץ מעשרים הם, ורק רבנן הוא דגזור, ודוקא לאכילת אדם גזרו. וכיון שפירות דמאי שנלקחו לצורך אכילת בהמה פטורים מן המעשר, תקשי אמאי לא אכל החמור?

ומשנינן: התם, הא אתמר עלה דההיא מתניתין: אמר רבי יוחנן: לא שנו דפטור מדמאי, אלא שלקחן מעם הארץ מתחלה לשם אכילת בהמה.

אבל, אם לקחן מתחלה לשם אכילת אדם, ואחר כך נמלך עליהם להאכילם לבהמה, חייב לעשר.

וראיה לרבי יוחנן: והתניא, הלוקח פירות דמאי מן השוק לאכילה, ונמלך עליהם לשנותם למאכל בהמה, הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו, ולא לפני בהמת חברו, אלא אם כן עישר. והנך שעורים שנתנום לפני החמור, לקחום מתחלה לאדם, ומשום הכי לא אכל.

שמע רבי שבא רבי פנחס, נפק לאפיה. אמר ליה: אם רצונך הוא, סעוד אצלי.

אמר לו רבי פנחס: הן!

צהבו פניו של רבי מתוך שמחה, מפני שלא היה רגיל רבי פנחס ליהנות משל אחרים.

אמר לו רבי פנחס לרבי: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? לא כן הוא. שהרי ישראל קדושים הן. וודאי ראויים הם ליהנות מהם. אבל, זה שאין דרכי ליהנות מהם, הוא משום שיש מי שרוצה להנות אחרים משלו, ואין לו יכולת לכך, ואיני רוצה להכביד עליו. ויש מי שיש לו יכולת בידו, ואינו רוצה בכך, ואף על פי שקורא לי לסעוד אצלו, בלבו אינו חפץ. וממנו איני רוצה להנות משום דכתיב [משלי כג] "אל תלחם את לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו, כן הוא. אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך". ^[39]

ואסיק רבי פנחס לדבריו: אבל אתה, רוצה אתה באמת להנות אותי. וגם יש לך יכולת בידך! שהרי רבי עשיר מופלג היה.

והמשיך רבי פנחס בן יאיר, ואמר: מיהא השתא, מסרהיבנא [ממהר אני], דבמלתא דמצוה של פדיון שבויים קא טרחנא, ואין לי פנאי לסעוד.

אבל, כי הדרנא לשוב מהמצוה, אתינא, ועיילנא לגבך.

כי אתא רבי פנחס בחזרתו מפדיון השבויים למקומו של רבי, איתרמי דעל בההוא פיתחא של בית רבי, דהוו קיימין ביה באותו פתח כודנייתא חוורתא [פרדות לבנות] של רבי.

אמר רבי פנחס: מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו?! שפרדות אלו כשהן בועטות באדם מכתן קשה ואינה מתרפאת, כמבואר להלן.

שמע רבי דברי רבי פנחס, נפק לאפיה. אמר ליה: מזבנינא להו לפרדות.

אמר ליה רבי פנחס: כי היכי דאסור לך להחזיקן, כן אסור לאחרים, דכתיב "ולפני עור לא תתן מכשול" הלכך, אסור לך למוכרם. ^[40]

אמר ליה: מפקרנא להו! ואשלחן ליערות דעלמא להפקר.

אמר ליה רבי פנחס: כל שכן שאסור לעשות כן. דהא מפשת היזקא דידהו. כי מתוך שאינן נשמרות הרי הן מזיקות יותר.

אמר ליה: עקרנא להו שלא יוכלו לבעוט. ^[41] אמר ליה רבי פנחס: גם זה אסור, משום דאיכא איסור צער בעלי חיים.

אמר ליה: קטילנא להו!

אמר ליה: איכא איסור משום "בל תשחית!"

הוה רבי קא מבתש ביה [הפציר בו] טובא, שבכל זאת יסעוד אצלו, ולא נענה לו.

גבה טורא בינייהו, כאילו התרומם הר גבוה ביניהם, והבדילן. ^[42] כלומר, גרם הדבר שנתרחקו זה מזה.

בכה רבי, ואמר: מה בחייהן של צדיקים כך עוזר הקדוש ברוך הוא בידם שלא יעברו על דעתם, כמו כאן, שסובב הקב"ה שיכנס רבי פנחס דוקא בפתח זה ויראה את הפרדות ויפרוש ממני, כדי שלא יעבור על דעתו הראשונה שלא ליהנות מאחרים, במיתתן, שאז הם יותר גדולים, על אחת כמה וכמה שמתמלא כל רצונם.

דאמר רבי חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. שנאמר "ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי, ויקם על רגליו".

שאלישע בחייו כשרצה להחיות את בן השונמית, הוצרך לשים פיו על פיו ועיניו על עיניו ולבקש רחמים, ואילו לאחר מותו, בנגיעה בעלמא החיה את המת.

אמר ליה רב פפא לאביי: ומאי ראיה? ודלמא לאו מכוחו של אלישע הוי, אלא זכה לכך בשביל לקיומי ביה ברכתא דאליהו. כדכתיב שביקש אלישע ממנו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", והשיבו: "אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן". ואליהו החיה מת אחד, והוא בן הצרפית. ואלישע החיה בחייו את בן השונמית. ובשביל שתתקיים בו הברכה של "פי שניים" היה צריך להחיות עוד מת אחד. וזכותא דאליהו היא, כי אי אפשר שלא תתקיים ברכתו שהרי כתיב בצדיקים "ותגזור אומר ויקם לך". ואכתי מנלן ד"גדולים צדיקים במיתתן?"

אמר ליה אביי: אי הכי, דמשום ברכתו של אליהו היה, תקשה היינו דתניא: הא דכתיב "ויקם על רגליו", על רגליו עמד, אבל לביתו לא הלך. אלא מיד לכשיצא מקבר אלישע, מת שוב. וכל מה שהחייהו אלישע היה רק בשביל לסלקו מאצלו. ואי כדבריך, שהוא משום ברכת אליהו, הרי היה צריך להחיותו ממש, כמו שהחיה אליהו את בן הצרפית. דבלא זה לא מיקיים "פי שניים".

אלא, בהכרח, דבזכות אלישע היה. ושפיר מוכח ד"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן".

ומקשינן: מאחר דאמרת דבהך עובדא לא איקיים ברכת אליהו, אלא במה איקיים?

ומשנינן: כדאמר רבי יוחנן, שריפא אלישע את צרעת נעמן. שהצרעת היא שקולה כמת. שנאמר אצל אהרן כאשר ביקש למשה שיתפלל על מרים שתרפא מצרעתה, ואמר: "אל נא תהי כמת". ובהכי איקיים "פי שניים", שהחיה את בן השונמית, וריפא את נעמן מצרעתו.

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של כודנייתא חיוורתא "ימים"? ^[43]

מפני שאימתם מוטלת על הבריות.

דאמר רבי חנינא [שהיה רופא]: מימי לא שאלני אדם רפואה על מכת פרידה לבנה שהיתה בו, וחיה. והניחה הגמרא עתה ש"חיה" הכונה היא שלא חי האדם המוכה.

ותמהינן: והא קחזינא דאף מי שיש לו מכה זו, דחיי?

ומשנינן: לא אאדם קאי. אלא אימא "מעולם לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיית [ונרפאת] המכה".

ושוב מקשינן: והא קחזינא דמיתסי מכה של פרדות לבנות?

ומשנינן: פרדות דחיוורן ריש כרעייהו, עליהן קא אמרינן דלא נרפאת מכתן.

הא דכתיב "אין עוד מלבדו", אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים. שאף הם אינם מלבדו. כלומר, שלא מדעתו. שאם אין גזירה מלפניו, אין מרעים הכשפים לאדם.

ההיא איתתא, דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, וטרחה לעשות זאת באופן שלא יבין מעשיה. וכוונתה היתה להמיתו בכשפים.

אמר לה: שקולי עפר כאוות נפשך, כי בין כך לא מסתייעא מילתיך לכשף אותי, שהרי "אין עוד מלבדו" כתיב, וכדדריש לעיל.

ומקשינן: והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים"? משום שכאילו "מכחישין" פמליא של מעלה. שאף על פי שלא גזרו על אדם שימות, הכשפים ממיתין אותו. ואיך הקל בזה רבי חנינא? ^[44]

ומשנינן: שאני רבי חנינא דנפישא שרבים זכותיה, ולכך אין הכשפים מזיקים לו.

ואמר רבי חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין [גוזרים] עליו מלמעלה. שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו". וכן כתיב "אדם מה יבין דרכו". שכל מה שעושה האדם לא מבינתו הוא, אלא משמים מכוונים דרכו.

אמר רבי אלעזר: דם ניקוף [שנוקף אדם רגלו באבן ונפצע ומוציא דם], מרצה עליו לכפר בו כדם עולה.

אמר רבא: הא דרבי אלעזר מיירי שנוקף באצבע גודל של רגל ימין, שבה הוא נוקף ביתר כח וצערו מרובה. ומיירי בניקוף שני, קודם שנתרפאה מכתו מהניקוף הראשון, שגם זה מוסיף לכאבו. והוא מרצה דוקא כשאירע לו כן בזמן דקאזיל לדבר מצוה.

אמרו עליו על רבי פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.

לזרע לזרוע בשדה וכו' פטורין מן הדמאי וכן הכי בבהמה והא איתמר עלה לא שנו כו'. והא תניא הלוקח וכו' כלומר בניחותא:

קא אתי וכו'. ר' נפק לאפיה דרבי פינחס שהלך לפדיון וכו' צהבו פניו של רבי כלומר שמח. אמר ליה כמדומה אתה כו' כלומר למה שמחת כל כך:

כי כמו שער בנפשו כו' כלומר רע עין^א)נראה דצ"ל דומה בעיניו כי האוכל בלחמו כמו שיש לו שער בנפשו ושער לשון מרורים כמו כתאנים השוערים כלומר שחושב שיאכל וכו'. דומה בעיניו מי האוכל בלחמו (כלומר) כמו שיש לו שער בנפשו ושער לשון כמו שחורים שערוריתא ויאכל כל מה שיש בשלחנו. ומי הא כלומר מכל מקום מסרהבנא בדבר מצוה כלומר עכשיו אני ממהר לדבר מצוה ואיני יכול עכשו לסעוד אצלך:

כודנייתא חיורייתא כלומר פרדות לבנות:

עקרנא להו לשון ואת סוסיהם תעקר. הוה קא מבתש ביה טובא כלומר מבקש ממנו יותר מדי עד שכועס. גבה טורא בינייהו. ויגע האיש בעצמות אלישע כו' האיש שקוברין היה רשע ולא רצה הב"ה שיגע בעצמות אלישע ושיקבר בקרוב לו והחייהו קבה"ו שיעמוד ויסתלק מעל אלישע ועמד מקברו ולאחר שעמד מקברו ונסתלק משם מיד נפל ומת דכתיב ולביתו לא הלך ואי כדקא אמרת משום ברכתא דאליהו היה הולך לביתו וחיה כשאר בני אדם אלא ודאי לא חי אלא כדי שיסתלק מעל אלישע:

אי הכי היינו דכתי' על רגליו עמד ולביתו לא הלך אלא במאי בו התקיים ברכתא דאליהו. שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה וכו':

אימא וחיית כלומר שהיא חייה אלא המכה לא מיתסי:

דחיוורן רישי כרעיהו קא אמרינן. כלומר דהיא עצמה שחורה ורישי כרעייהו חיוורן. (אין עוד שמכחישין) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה. לשון ניקוף כשמכה אדם רגלו באבן ויוצא ממנו דם זהו ניקוף:

בגודל ימין ובניקוף שני כלומר דברגל של ימין שסע אדם ביותר מן שמאל וכשמכה אדם ברגלו באבן ברגלו ומנקפו ביותר ובניקוף שני שפעם אחת כבר ניקף ויש לו מכה וניקף בו בפעם שניה עכשיו כואב לו ביותר והוא מרצה כדם עולה כי אזיל לדבר מצוה. לא בצע על פרוסה כלומר לא היה נהנה:

מדות האדם בנדיבות או בכילות חלוקות לכמה פנים יש מבני אדם שהוא רוצה ואין לו וכל כיוצא בזה אסור ליהנות ממנו שלא לביישו ולדחוק לו את שעתו ומהם שיש לו ואינו רוצה וראוי לכל חסיד ובעל מדות שלא ליהנות ממנו וכמו שאמר שלמה אל תלחם את לחם רע עין וגו' וכל שכן מי שאין לו ואינו רוצה ומהם מי שיש לו ורוצה וזהו שראוי לכל בן מעלה ליהנות ממנו אא"כ יש בו דבר שאינו הגון ואינו רוצה לשוב ממנו או שאי אפשר לו ועל דבר זה נמנע אחד מגדולי חסידיהם שלא לסעוד אצל רבינו הקדוש כשראה בביתו בהמות שהיזקן מצוי וכשאמר לו שימכרם הוא השיבו שיש בה נתינת מכשול וכשאמר לו שיוציאם מביתו ויפקירם אמר לו כל שכן שאתה מרבה בהיזק וכשאמר לו שיעקר את רגליהם שלא יהו מזיקות השיבו איכא צער בעלי חיים וכשאמר לו שיהרגם אמר לו איכא בל תשחית עד שמתוך כך גדל הרחוק בין שניהם הרבה:

מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן (האדם) ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים והוא שאמרו דם ניקוף כדם עולה ואמר דרך צחות בגודל ימין מפני שהוא הולך בו במהירות ונוקף בכח ומצטער הרבה וכל שכן בניקוף שני עד שלא נתרפא הראשון שהוא מכאיב ביותר:

הלוקח מעם הארץ פירות לזריעה או להאכיל לבהמה וקמח לעורות כדי לעבדן או למלוגמא או לרטיה ושמן להדליק בו את הנר או לסוך בו את הכלים כל אלו פטורין מן הדמאי ואם לקחן מתחלה לאכילה הרי נתחייבו בידו ואפי' נמלך עליהן לאחד מאלו לא הופקעה חובתן ולא יאכילם אפי' לבהמתו או בהמת חבירו וכן לא ימכרם אפי' לגוי עד שיעשר:

שם ומי מחייבא והא תנן כו' דליכא למימר שאותן שעורין שהיו דמאי והיא היתה יודעת שלא עשרינהו דהא ודאי אין דעת בבהמה ולא שייך בבהמה גופה איסור אכילה דאינה מצווה כלל אלא שהקב"ה אינו מביא תקלה על ידה לבעלה שיתן לה מה שבעלה אסור לתת לה ומן השמים מנעו הבהמה לאכול שלא יהיה באכילתה תקלה לבעלה וכיון דהנך שעורין דמאי הוה ובעלה לא ידע שהן בודאי אינן מעושרין ומותר לתת אותן לבהמה אין זה תקלה לבעלה אף אם לא היו מעושרין באמת ובהכי יתיישב ג"כ מה שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר וק"ל:

בפרש"י בד"ה חבטינהו בנפה כו' דא"כ אמאי לא אכלה מעיקרא כו' עכ"ל וליכא למימר דמעיקרא לאו משום מעשר לא אכלה אלא משום שלא היו טובים לאכילה כך עם הפסולת ואחר שחבטינהו לא אכלה משום חיוב מעשר שנתחייב אז דא"כ מה אשמעי' תלמודא בהא דלא אכלה עד דחבטינהו מעיקרא ודו"ק:

גמ' ישראל קדושים הם כו' עיין בפרש"י ותוספות ול"נ לפרש דה"ק אין אני מודר הנאה אבל ישראל קדושים הם והנהנה מהם כאילו נהנה מדבר קדוש וכאילו מעל דיש רוצה ואין לו ואסור ליהנות ממנו כדאמרינן אסור ליהנות מסעודה שאינה מסתפקת לבעלה ויש שיש לו ואין רוצה ואסור ליהנות ג"כ ממנו דכתיב אל תלחם גו' ובמסכתא סוטה אמרי' הנהנה מצרי עין עובר בלאו שנאמר אל תלחם גו' וק"ל:

שם בכה רבי ואמר אם בחייהן כך כו' עיין בפרש"י שהוא דחוק לפי עניינו ונראה לפרש דאהא דגבה טורא בינייהו קאמר בכה רבי אם בחייהן כך שניתן לצדיק זה מחיצה המבדלת בפני עצמו שגבה טורא ביני ובינו במיתתו אעכ"ו שהרי הצדיקים בדבר זה במותן יותר מבחייהן שהרי באלישע לא מצינו לו מחיצה בפני עצמו בחייו ושם במותו לא היה יכול הרשע להתעכב במחיצתו כמו שפירשו התוספות וק"ל:

ע"ב קדושים הם כו' [עי' פירושו בחדושי הלכות]:

אל תלחם גו' כי כמו שער בנפשו גו' מפורש בפ' אלו נאמרין ע"ש:

אם בחייהן כך כו' [עי' פירושו בחדושי הלכות]:

שאימתן כו' אפרדות דלעיל קאי וסבר כמ"ד בפסחים דפרד בימי ענה הוה ואיכא מ"ד התם דפליג וסבירא ליה דפרד מימי בראשית הוה ופירוש ימים אליביה כמו שתרגום אונקלוס גובריא וק"ל:

אין עוד מלבדו כתיב כו' הכי משמע קרא אין לומר אין עוד על שום אלהים מלבד על הקב"ה והוא שמה שהקב"ה גוזר אין עוד אלהים אחרים שהם כוחות הטומאה והכישוף לשנות הגזירה אבל מה שגוזרים בכישוף יש עוד הקב"ה שיוכל לשנות אותה הגזירה ע"י הזכיות כההיא דרבי חנינא וק"ל:

לדבר מצוה כו' מקשים והא אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן ונראה לפרש דמה"ט קאמר דמרצה כדם עולה שהעולה באה לכפרה על הרהורי הלב ואפשר דבהדי דאזיל לדבר מצוה קמהרהר בעבירה הוה ושכיח הזיקא הוה וכה"ג קאמרינן בסוף מכילתין וק"ל:

מימיו לא בצע על פרוסה כו' בצע ברכת המוציא משמע כפרש"י ואפילו ברכת המוציא לא בצע מפרוסה שאינו שלו אבל משלמה שאינו שלו הוה ברך ברכת המוציא אם לא היה לו משלו אלא פרוסה דשלמה ופרוסה שלמה קודמת לברכת המוציא וק"ל:

ד"ה הא אתמר עלה וכו' במס' שקלים ובמסכת דמאי וכו' לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה עיין במסכת שקלים בגמ' ירושלמי ששם הביא המעשה קצת בענין אחר שנתנו לה שעורים ולא רצתה לאכול ואמרו לרבי פנחס אמר מתקנן אינון א"ל אין ארימתון דמאי א"ל תלמידיו ר' לא כדין אלפינן הנותן זרע לבהמה פטור מן הדמאי א"ל מה נעביד לה היא מחמרא אנפשה והיינו מ"ש התוס' אלא השיב להם וכו':

גמרא והתניא הלוקח כו' לאכילה כו' ה"ז לא יתן כו' ולא לפני בהמת חבירו כו'. תמיהני על הכ"מ שציין לד"ז מהתוספתא ולא מהגמרא. ועיניו שם ראו הגמרא שלפנינו:

שם שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו כו'. מלת כוננו ליתא במשלי רק בתהלים. אך שם סופו הוא בלשון אחר:

רש״י ד"ה ומי מחייבא וכו׳ ודאי לא עשרן כצ"ל:

ד"ה ויש שיש וכו׳ ואע"פ שאומר בא וסעוד כצל:

עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים. קראה עֲנִיָּה כי ממעשיה נראה שמגולגלת בה נפש אדם והיא אשר היתה מעוררת אותה בדברים של חסידות לעשותם וכיון דנפש אדם מתגלגלת בבהמה ודאי אין עניות יותר מזה ולכך קראה עֲנִיָּה דקאי על נפש המגולגלת שבה והרב פתח עינים ז"ל כתב בשם המקובלים שהיה מגולגל בה נפש ישמעאל עיין שם.
ובדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות מפורש ענין חמורתו של רבי פנחס בן יאיר שהיה בקי בכל אותם הדברים שספרו חכמינו ז"ל עליו עד שכמעט יתבהל האדם בדברים ההם ויש מהם מוציאין הדברים מפשטן שאינן יודעין לדרוש! אבל דע שורשו של דבר כי הדברים הם כפשטן וטעם הדבר הוא כי החמור ההוא היה מבורר ומתוקן לגמרי בכל הצריך לו כפי בחינתו ולא נתברר כשאר הבהמות המתבררות על ידי אדם אמנם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו והוברר ממש כמו שאר הבהמות שנבראו בששת ימי בראשית.
ודע שאותם הבהמות שהובררו מששת ימי בראשית היו מעולים יותר ממדרגת האדם של עתה אחר חטא אדם הראשון ולכן אין לתמוה מן החמור ההוא שהיה מכיר מה שלא היו מכירין החכמים אשר בזמן ההוא וזהו מה שאמרו בגמרא (שבת קיב:) על רבי זעירא שאמר אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ומזה תוכל לשער מדרגת האדם אחר אשר יוברר ויתוקן בכל הצריך לו כמה מעלתו גבוה לאין קץ וכו' עיין שם.
ונמצא לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא נתברר כשאר בהמות המתבררות על ידי אדם כי אם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו ובזה יובן מה שאמר להם 'עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ' הולכת דייקא שאינה צריכה לתיקון של אחרים כי היא מתוקנת מעצמה לעשות רצון קונה 'וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים' אתם דייקא שמדרגתכם פחותה ממנה כי מדרגתה מעולה ממדרגתכם מאכילים אותה טבלים דייקא שהוא דבר שאינו מתוקן הלא בטבל אי אפשר להכשל אלא רק אדם שאינו מבורר ומתוקן דאז אפשר שיכשל בטבל שאיני מתוקן מפני שהוא עצמו טבל אך זו כבר מתוקנת ומבוררת, איך תכשל לאכול טבל שאינו מתוקן? על כן הרגישה וידעה זאת ולא אכלה. ולפי זה מובן שפיר נמי מה שקראה עֲנִיָּה כי מדרגתה מעולה ומתוקנת יותר משאר בני אדם ודא עקא שלמראה עינים נחשבת כשאר בהמות הפחותים מבני אדם.

שָׁמַע רַבִּי, נָפַק לְאַפֵּיהּ. בסוף שער הגלגולים כתב מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל דתרי רבי פנחס בן יאיר הוו והראשון נפטר בחיי רשב"י כנזכר בריש אדרא של האזינו והשני היה בן בנו של הראשון והוא אשר נפק רבי לאפיה ודבר עמו במכלתין עיין שם וזה אמת וברור.

יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם. עיין פירוש רש"י ז"ל. ויש להקשות שכח של קדושים הוא מצד ערוה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ומה שייכות לזה הכא בענין אורחים?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר אל תחשוב שאני נמנע לבלתי התארח אצל בעל הבית מפני שחושש אני פן תבא אשתו של בעל הבית ותדבר עמי או תלך לפני ואבא לידי הרהור ח"ו זה אינו כי ישראל קדושים הם ויש להם צניעות גדולה לנשים שהוא גדר ערוה וברור לי שלא תתראה לפני וכל שכן שלא תדבר עמי.
ודע כי מה שאמר לו 'רְצוֹנְךָ סְעֹד אֶצְלִי' ואמר לו 'הֵן' השיבו הֵן על הרצון רצונו לומר שיש לו רצון בכך אבל אין הכי נמי הוא אינו יכול לקיים אותה שעה את הרצון הזה בפועל מפני שהיה טרוד במצוה.

כִּי אָתָא אִיתְרַמִי עַל בְּהַהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווּ קַיְּמִין בֵּיהּ כּוּדְנַיְתָא חִיוַרְתָּא. קשא איך רבינו הקדוש הכניס לביתו מזיקין אלו, ומאי סלקא דעתיה מעיקרא? ונראה לי בס"ד דאותם הכודנייתא שלח אותם המלך אליו מנחה כי היה אוהבו הרבה ומשום כבוד מלכות הוכרח להניחם אצלו דגנאי למכרם או ליתנם במתנה והא דאמר קטילנא להו הכונה על ידי סם דליכא צער בעלי חיים.

גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (מלכים ב יג, כא). פירש רש"י ז"ל דדייק לה משום דבמיתתו החייהו בנגיעה ולא הוצרך לטרוח כאשר טרח בבן השונמית שהחייהו בחייו. והקשו התוספות אם כן מאי פריך 'וְדִלְמָא לְקִיּוּמֵי בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ' דאין הכי נמי החייהו לקיומי ברכתא דאליהו? אך אכתי משמע דגדולים במיתתם כי אחר מותו החייהו בנגיעה בלא טורח ובהיותו בחיים הוצרך לטרוח עד שהחייהו.
ונראה לי בס"ד דמה שהחייהו בנגיעה בלא טורח אין זה יתרון כי זה הדבר מוכרח להיות כך יען כדי לקיים ברכת אליהו זכור לטוב צריך להחיות שנים בעודו בחיים וזה שהחייהו אחר מותו אין בו כדי סיפוק להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב כיון דלא החייהו בעודו בחיים כאשר ברכו אליהו זכור לטוב ועל כן הוצרך הדבר להיות כך לפייס דעתו של אלישע הנביא ע"ה שיתרצה בכך להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב דאף על גב דברכתו שיחיה שנים בעודו בחיים הנה צריך שיחייהם שניהם בטרחה ויגיעה אך עתה אף על פי שהחיה השני אחר מותו יש כאן יתרון דהחיהו בלי טרחה ויצא זה היתרון שהחיהו בנגיעה כנגד היתרון שהיה ראוי להיות שיחייהו בחיים.
ומה שהקשה הרי"ף ז"ל אדרבה יש לדון להפך דהא בחייו החייהו לגמרי ואחר מותו לא החייהו לגמרי דהא קאמר לביתו לא הלך? נראה לי בס"ד דאם לביתו לא הלך אלא חזר ומת אין זה החסרון מצד הנביא ע"ה כי הוא החייהו ממש אך מזלו גרם שיחזור וימות.
ומה שהקשה עוד הרי"ף ז"ל הלא גם בחייו לא הוצרך להניח פיו ברפואת נעמן? עיין שם. ונראה לי בס"ד ברפואת נעמן עשה תפלה כי מה שאמר לו וישוב בשרך לך וטהר דברי תפלה הן שנתכוון בהם לתפלה ולפי זה עיקר ההפרש היא משום דהכא בקש רחמים והתם בקבר לא בקש ולא דבר כלום והחייהו בנגיעה בלבד.

גמ' שמכחישין פמליא של מעלה. עיין תשובת הריב"ש סי' צב:

חבטינהו לא אכל כ' רש"י וליכא למימר לשון דישה וכו' דא"כ אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' בפשיטות טפי ה"ל למימר אמאי לא אכלה אחר דחבטינהו דהא מאכל בהמה פטור רק אם לקחם מתחלה לאדם. והכא בשעה שלקחם לאדם לא נתחייב משום שהי' קודם מירוח, ואח"כ כבר יחדם לבהמה. האמנם הי' נ"ל ליישב מ"ש תו' דבירושלמי משני מחמיר על עצמו הי' וגם לדקדק בלשון הש"ס דמשני הא אתמר עלה אמר ר' יוחנן אלא שלקחן מתחלה לאדם וכו' והיל"ל הכא במאי עסקי' שלקחם מתחלה לאדם ואמר ר' יוחנן לא שנו וכו' ומדלא אמר הכי שמע מינה דבאמת לא לקחם מתחלה לאדם אלא שר"פ בן יאיר החמיר על עצמו שלא להאכיל אפי' הלקוח מתחלה לבהמה בלא מעשר אך לא החמיר בלא טעם אלא משום שאמר ר' יוחנן דבשלקחם מתחלה לאדם אסור לבהמה בלא מעשר לכן החמיר על עצמו לעשר לבהמתו לעולם. נמצא דברי הירושלמי עם ש"ס דלן עולי' בקנה אחד. ואם כן הוא א"ש דכ' רש"י אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' וליתא מה שכתבתי לעיל. אך ממ"ש בד"ה והתני' בניחותא והנך שעורי' לאדם לקחן מתחלה עכ"ל לא משמע כן:

ואמר רבי יוחנן למה נקראו כשפים וכו'. עמ"ש בספר יד נאמן שיש להשיב על רוב דבריו:

והוא דקאזיל לדבר מצוה. מהרש"א הקשה ותירץ ומ"ש בספר יד נאמן לתרץ משם בנו אינו כלום ושוב ראיתי מ"ש הרב עיון יעקב ז"ל:

ואמרו על ר' פנחס מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו. פירש"י ז"ל ברכת המוציא וכתב מהרש"א אבל משלמה שאינה שלו בצע. ובספר יד נאמן כתב דאיכא למשמע כמה דינים וכו' וטרח ללא צורך כמבואר ואעיקרא לי הדל נראה דרבי פנחס בן יאיר לא בצע אשלימה דאחריני דלדידיה שלא היה נהנה אפילו מסעודת אביו אפילו אי הוה שלימה חשיב דליכא אלא פרוסה ובוצע על פרוסה שלו ואעיקרא לא היה בא לזה שלא היה מסב עם אחרים ונפל היסוד וזה פשוט בעיני:

ואתם מאכילין אותה טבלים וכו'. לפי מ"ש בספר גלגולי נשמות שהוא מהרמ"ע שקבל ממהר"י סרוק ז"ל וז"ל חמריה דר' פנחס בן יאיר הוא ישמעאל בן אברהם אבינו ע"ה והוא תקונו של ישמעאל וכן ישמעאל עם האותיות גימטריא אתון עכ"ל. מתישב דבר זה שלא היתה רוצה לאכול טבל. ומה גם לפי מ"ש בירושלמי פ"ק דדמאי דאמר ר' פנחס בן יאיר דמחמרת על עצמה דהלוקח לזרע לבהמה וכו' פטור מדמאי ולא משני כסוגיין. דכיון דהיה ישמעאל לא רצה ליפטר כדין לוקח לבהמה. ויען כי אברהם אבינו ע"ה פרסם מצות מעשר כמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ט דמלכים ויצחק פרסם ג"כ מצות מעשר כמ"ש הרמב"ם שם לכן לא רצה לאכול בלי מעשר:

שמע רבי נפק לאפיה וכו'. מהכא מוכח דרבינו הקדוש היה גדול בימי ר' פנחס ן' יאיר והכי מוכח בירושלמי פ"ק דדמאי דרבי בעי למשרי שמיטתא סלק ר' פנחס בן יאיר לגביה וכו' ואמרו שם דהזמינו רבינו הקדוש לר' פנחס וכו'. ומהאדרא זוטא מוכח דנפטר ר' פנחס קודם ר"ש. ובפרק הפועלים אמרו דאחרי פטירת רשב"י הוה רבי תלמיד ע"ש ואיך יתיישבו הדברים. הרב מהר"ח הלוי סנדורי זלה"ה בכ"י. ואחר זמן ראיתי בסוף ספר הגלגולים שסידר מהר"ש ויטאל שהעתיק קושיא שמצא מכ"י מר אביו מהרח"ו זלה"ה ובסוף זה הקונטרס מקשה קושיא זו ע"ש ועיין בסדר הדורות שנדפס מחדש דף קמ"א ע"ד שגם הוא ז"ל הוקשה לו הא דר' פנחס אצל רבי ע"ש באורך:

עקרנא להו איכא צער בעלי חיים. פירש"י ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה. עמ"ש הרב מגילת ספר לאוין רפ"ט. ועיין מ"ש הרב שלטי הגבורים פ"ק דע"ז והארכתי אני הצעיר בדבריהם ז"ל בקונטריס חיים שאל סימן כ"ג בס"ד עש"ב:

דארחב"ח גדולים צדיקים וכו'. פירש"י דדריש ממה שהחייהו בנגיעה והקשו התוס' דא"כ מאי פריך ודילמא לקיומי ברכתא דאליהו דמ"מ גדולים צדיקים במיתתן שטרח להחיותו בחייו יותר מבמותו. ואפשר ליישב בעד רש"י דהכי פריך דאין מכאן ראיה דגדולים במיתתן דמשום דלא סגי שלא תתקיים ברכת אליהו והכא אחר סילוקו לא אפשר כדעבד מחיים לשום פיו וכו' להכי די לו בנגיעה כדי לקיים ברכת אליהו ולעולם דבעלמא איננו גדול הצדיק אחרי מותו יותר מחייו (אח"ז בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שתירץ זה ע"ש):
והתוס' פירשו דה"ק דבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היה לו רשות להתעכב אצלו. וראיתי במכתב לאחד קדוש שהקשה על התוס' בשם הרב המופלא מהר"ח אלפאנדארי ז"ל דלדעת התוס' דאם נפרש כפירש"י ל"ק קושיית ר"פ ודילמא לקיומי ברכתא אכתי תקשי דמנ"ל לר"פ דפירוש מאי דאמר רחב"א גדולים וכו' פירושו כמו שפירשו התוס' דצדיקים בחייהם נוגעים בהם הרשעים וכו' כי היכי דתקשי ליה ודילמא לקיומיה ברכתא וכו' נימא דכונת ר"ח דגדולים צדיקים דאלו בחייו טרח לשום פיו על פיו וכו' והשתא בנגיעה בעלמא כדפירש"י ותו לא ק"ל ודילמא לקיומיה ברכתא דאי נמי לקייומי ברכתא מ"מ גדול במיתתו דבנגיעה בעלמא עכ"ד:
ואפשר ליישב דרך דרש בש"ס כשנדקדק לשון ר"ח בר חנינא דקאמר גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם דלכאורה תיבת יותר יותרת היא והול"ל גדולים צדיקים במיתתן מבחייהם אלא דשם רמז תרתי דבחייהם נוגעים בהם ותו דבחייו היה טורח לשום פיו וכו' והשתא בנגיעה וכו' והיינו כדין וכדין כפירש"י וכפירוש התוס' ולזה קאמר גדולים יותר ואשמועינן תרתי לטיבותא והשתא פריך שפיר דמאי דרמיז דבחייהן נוגעים בהם וכו' דילמא לקיומי ברכתא ולעולם דידע דאכתי איכא מעלה אחת כפירש"י האמנם לישנא דגדולים יותר קשיתיה דמשמע תרתי והא דבחייהן נוגעין וכו' יש להשיב דלקיומי ברכתא וכו':
א"נ י"ל בש"ס עפ"י מ"ש מהרש"א בחידושי אגדות דמ"ש בכה רבי ומה בחייהן כך וכו' הכונה אהא דגבה טורא בינייהו קאמר אם בחייהן כך דנעשית מחיצה מבדלת בין קדש לקדש במיתתן עאכ"ו שהרי הצדיקים בזה ניכר גדולתן יותר מבחייהן כדא"ר חגיגא וכו' דבאלישע לא מצינו בחייו מחיצה בפ"ע וכו' ע"ש ובהכי ניחא דמדברי רבי שמעינן פירושא דרחב"ח דגדולים במיתתן להבדיל ביניהם ובין הרשעים דבר הלמד מעניינו ואהא פריך. דפירש"י בדברי רבי דחוק כמ"ש מהרש"א ומדרבי נשמע דר"ח דכונתו כמ"ש התוס' והיינו דק"ל לר"פ זה אפשר ליישב בש"ס. וכל זה איננו שוה לדברי התוס' כמבואר:
ויתכן ליישב דס"ל להתוס' דאין לפרש בדברי ר"ח כדפירש רש"י דהיינו רבותייהו במות ישרים דאשכהן דאלישע הן בעודנו חי טרח באשר הוא ש"ם פיו על פיו וכו' דלא יצדק לומר זה גדול מזה אלא כאשר שני הנושאין ההם שוו בשיעוריהם אמנם דאחר סילוקו רחוק מן הטבע כה יעשה ופה קדוש שיורד על פי המת וכיוצא יורד עמו עד לחי"יו ומה דאפשר אחר סלוקו היא נגיעה לבד לא אמרינן בזה גדולים צדיקים וכו' דאימור לא שזה גדול מזה אלא דאנסו ליה עידניה ואחר סילוקו נגיעתו במקום פיו על פיו וכו'. אין לפרש בדברי ר"ח אלא כפירושם אלא דלא אתו עליה דרש"י מהאי טעמא משום דמצי רש"י לדחויי. אמנם הם סברי דלא נכון לפרש כרש"י בדברי רחב"ח ומשו"ה פריך:
א"נ אפשר לומר דהתוס' לא חשו לפירש"י משום דאלישע הע"ה אמר לגיחזי קח משענתי ושים על פני הנער הרי דבשימת המשענת לבד היה מחייהו אם שמר מצות רבו אך משום דגיחזי היה צועק והיה אומר לכל בלעג ופרסם הנס וביזהו כמ"ש רז"ל. על כן הוצרך אח"כ אלישע לשים פיו על פיו וכו' אבל בלאו הכי בשימת המשענת חיה יחיה והוא כנגיעה או פחות. אלא דלא רצו התוס' להקשות זה על רש"י דיד הדוח' נטויה אבל בקושטא סברי תוס' דלא אפשר לפרש כפירש"י ודוק היטב:

והאר"י למה נקראו כשפים וכו'. מקשים דאמאי נטר לאקשויי הכי עד דאייתי עובדא דההיא איתתא הי"ל להקשות זה תכף על מימרת ר' חנינא ולישני דכי א"ר חנינא היכא דנפיש זכותיה. ובתר הכי לייתי עובדא דההיא איתתא. ולק"מ על פי מ"ש גדול הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב משם הרב תאוה לעינים דר"ח בכל אדם איירי אלא דפריך לר"י דמעשה רב דההיא אתתא לא מציא עבדא מידי לר"ח ומשני דשאני ר' חנינא וכו' עכ"ד והדבר מבואר דלא פריך אדברי ר"ח מדברי ר"י דאטו גברא אגברא קרמית אלא דבתר דמייתי הך עובדא פריך על ר' יוחנן ממעשה רב ופריק דר' יוחנן מחלק בין נפיש זכותיה ללא נפיש אבל ר"ח איירי בכל אדם. ולכן אמר לההיא אתתא שקולי וכו' משום דאיהו לא מחלק בין נפיש זכותיה וכו' דאלו איהו נמי מחלק כן לא היה מחזיק עצמו לנפיש זכותיה בפרהסיא:
ושמעתי משם הרב המקובל חסידא קדישא כמהר"ר יעקב וילנא זלה"ה דתריץ יתיב דאי לאו עובדא דר' חנינא לא קשיא דלעולם כשפים מכחישים פמליא של מעלה. אך לגבי ה' אין עוד מלבדו כתיב ולפ"ז דמכחישים פמליא של מעלה כ"ש בבני אדם דישלטו בכשפים. ואולם כי חזינן עובדא דההיא אתתא זו היא שקשה ותירץ שאני ר"ח דנפיש זכותיה עכ"ד ואפשר להוסיף דגם ר' חנינא סבר כר' יוחנן דכל אדם צריך לישמר דמי זה ערב לסמוך כי ה' ישמרהו אמנם ר' חנינא עביד הכי לקדש שמו יתברך להורות כי אין עוד מלבדו ומלכותו בכל משלה אבל בלא"ה לא היה סומך מטעם דנפיש זכותיה ח"ו אלא דלפי האמת משני הש"ס דרבי חנינא שאני דנפיש זכותיה ודוק כי קצרתי:

והוא דקאזיל לדבר מצוה. מקשים דהרי אמרו שלוחי מצוה אינן נזוקין ומהרש"א בח"א תירץ דמה"ט קאמר דמרצה כדם עולה דהעולה באה לכפר על הרהור הלב ואפשר דבהכי דאזיל לדבר מצוה מהרהר בעבירה הוה ושכיח הזקא הוה דכי האי גונא קאמר בסוף מכילתין עכ"ל והגם דבסוף מכילתין להא דשלוחי מצוה לא אצטריך לשנויי אלא דקביע הזקא ולמאי דבעי לאוכוחי דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא מההוא דא"ל אביו עלה וכו' קאמר דאי נמי מהרהר בע"ז דמחשבה מצטרפת הו"ל לאגוני אלא דשכר מצות וכו' באופן דלהא דשלוחי מצוה לא צריך לשנויי אלא דקביע הזקא מ"מ הרב הנזכר דרוש דרש דמרצה כדם עולה שמכפר על הרהור כעולה ולהא הוא דאצטריך להא דמהרהר בעבירה ואף דהרהור בעבירה בר מע"ז אינה מצטרפת מ"מ דא דורונא היא העולה והיה הדם הזה דנקוף כדם עולה דכי אמרינן דעולה מכפרת על הרהור הלב היינו אף בשאר עבירות ולאו דוקא מכפרת אלא לרצויי אתיא כדורון וכ"כ התוס' בבתרא דף מ"ח ע"א ודלא כהרב עולת שבת א"ח סימן רפ"ג וכבר השיגו הרב אליה רבה שם וע"ש בספר יד אהרן ודוק:
ומ"מ ק"ק על מהרש"א בדבריו הנזכרים דכפי דרכו דם נקוף במקום עולה אחר הרהורי דברים אלא דאז אזיל לדבר מצוה בעינן אוקמתא אחריתי דקביע הזקא דאי לאו שלוחי מצוה אינן נזוקין ומאחר שכן מאי קאמר והוא דאזיל לדבר מצוה דמוכח דהוא תנאי בדבר דאזיל לדבר מצוה ואז הוא מרצה כדם עולה ואי לא לא ולפי דרך הרב אף דלא אזיל לדבר מצוה אם הרהר בעבירה נקפו זאת לרצויי כדם עולה אלא דאי אזיל לדבר מצוה צריך קביע הזקא:
ואפשר לפרש בש"ס דדוקא אוקמה דאזיל לדבר מצוה והיה טעמו דכיון דבנקוף כזה מצטער הרבה נימא דהוי בתוכחות על עון במשפט כל יסור"י עולם דזמנין הם לכפר עון ואמאי קאמר כדם עולה לכן התנה והוא דאזיל לדבר מצוה דהשתא לא אפשר דהוי לכפר עון דשלוחי מצוה אינם נזוקין בו בפרק ואם יש בו עון לימים עוד נתנה פריע"ה כדמשמע מסוף מכילתין דהא דשלוחי מצוה אינן נזוקין כללא הוא וליכא לשנויי כבר נגזרה גזרה וכיוצא אלא כלל גמור הוא דאינן נזוקין בפרק ההוא והשתא האי דאזיל לדבר מצוה לא אפשר לומר דהאי ניקוף בתוכחות על עון דגמירי אינן נזוקין ואם יש בו עון יבא יומו בפרוע פרעות ומוכרח דהוא בסוג יסורי אהבה וכדם עולה דהעולה דורון וכמ"ש פ"ק דזבחים דאף אם עבר על עשה לא זז וכו' וא"צ כפרה מ"מ דורון הוא ובכה"ג לא אתמר אינן נזוקין דזה אם מצטער בא בשכרו ובסוג יסורי אהבה כדם עולה שהוא דורון ודוק:

(ז סע"ב) שמכחישין פמליא של מעלה.—עי' מ"ש בזה בסנה' סז ב.