חולין ז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

אלא, מקום הניחו לו לחזקיהו אבותיו, כדי להתגדר להתגדל בו. אף אני - מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. שכשיבואו הבנים אחרי האבות ולא ימצאו מה לתקן, במה יתגדל שמם? ^[28]

ומזה שקבל רבי עדות זו, אף על פי שתמוהה היא, ומנוגדת למה שהיה מקובל אצלם מעולם - מכאן למדנו, לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחודש, שאין מזיחין אותו להסירו משמועתו לאמר לו: חזור בך. ואמרי לה: אין מזניחין אותו. שלא משקצים את דבריו. ואמרי לה: אין מזחיחין אותו לומר לו: גאוותך גרמה לך שלא שמעת היטב מפי רבך דבר כהלכתו. ^[29]

מאן דאמר "מזיחין" הוא לשון הסרה, כדכתיב "ולא יזח החשן מעל האפוד"

ומאן דאמר "אין מזניחין", הוא לשון מיאוס, כדכתיב "כי לא יזנח לעולם ה'".

ומאן דאמר "מזחיחין", הוא לשון גבהות הלב וזחיחות הדעת. כדתנן "משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל". שלא דקדקו מפי רבם כל צרכם וסמכו על לבם. ^[30]

מתקיף לה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: איך התיר רבי את בית שאן, והא מי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא?

והכתיב [שופטים א] "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה, ואת תענך ואת בנותיה", אלא לאחר שכבש אותן הניח את יושביהן לשבת ביניהם, להעלות מס עובד. ומכל מקום, מקרא מפורש הוא שכבשוה עולי מצרים.

ומשנינן: אישתמיטתיה, לרבי יהודה שהקשה כן, הא דאמר רבי שמעון בן אליקים, משום רבי אלעזר בן פדת, שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע: "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים, ולא כבשום עולי בבל בימי עזרא. "

וקסבר רבי: קדושה ראשונה שנתקדשה הארץ להתחייב בכל המצוות התלויות בארץ, בכיבוש עולי מצרים - קידשה יהושע לשעתה, כל זמן שנמשך אותו כיבוש, אבל לא קידשה לעתיד לבא. שלאחר שגלו בימי נבוכדנצר בזמן החורבן, בטלה קדושתה. ^[31] ועולי בבל שקידשו את הארץ בקדושה שניה, הניחום לאותם כרכים ולא קידשום, כדי שלא תנהג בהם שמיטה, ויסמכו עליהם עניים ליטול מהם לקט שכחה ופאה ומעשר עני בשביעית. שלא תהיה הפקר לכל. שהרי אין שביעית נוהגת בחוץ לארץ, אבל לקט שכחה ופאה ומעשר עני [של דגן] נוהגין אף בחוץ לארץ.

ובהכי אתי שפיר הא דהתיר רבי את בית שאן, שאמנם היא מאותם כרכים שכיבשום עולי מצרים, אך לא קידשום עולי בבל.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ומאי ראיה היא, מהא דאכל רבי מאיר עלה ירק ללא מעשר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והא רבי מאיר עלה בעלמא הוא דאכיל, דאכילת עראי הוי, שהיא אכילה מותרת בטבל לפני שנגמרה מלאכתו. וגמרו של ירק, שדרכו ליאגד, הוא לכשיאגד. אבל קודם לכן מותר לאוכלו עראי אף בארץ, ומשום הכי אכיל.

אמר ליה: לא כך היה המעשה, אלא רבי מאיר מאגודה של ירק אכליה לעלה, ותנן, איזהו גרנן [גמר מלאכה] למעשרות? ירק הנאגד - משיאגד. כי אז הוקבע למעשר, ונאסר אף באכילת עראי. ובהכרח דהא דאכליה רבי מאיר, הוא משום שבית שאן כחוץ לארץ הוי.

ותו אקשיה רבי ירמיה: ודלמא הא דאכל רבי מאיר בלא מעשר, הוא משום דשכח, ולאו אדעתיה. ולעולם סבירא ליה דבעי לעשורי!?

והשיבו רבי זירא: השתא, בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן - צדיקים עצמן לא כל שכן?!

ותו אקשיה: ואכתי מאי ראיה היא? ודלמא עישר עליהם מירק שיש לו במקום אחר.

והשיבו: לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. דבעינן שיהיה המעשר סמוך לטבל, משום שאסור לכתחלה להפריש ממה שאינו לפניו על מה שלפניו, דשמא אותו מעשר שהפריש, אינו בעין כגון שנאבד או נרקב, ונמצא שלא הפריש כלום, וקאכיל טבל. ^[32] ותו אקשיה: ודלמא בית שאן אכן חייבת במעשר, ולעולם אכליה רבי מאיר רק לאחר שעישר. והא דלא הבחין בכך רבי יהושע בן זרוז, הוא משום שלא הפריש את המעשר בידים, אלא נתן עיניו בצד זה של הירק וקרא עליו שם מעשר, ואכלו בצד האחר שהוא כבר מתוקן. ^[33]

אמר ליה רבי זירא: חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה. אדם גדול כרבי יהושע בן זרוז הוא זה שהעיד על אכילתו של רבי מאיר. ולכן כשבא להעיד, ודאי כיון ודקדק יפה בדבר, שלא עישר רבי מאיר כל עיקר קודם שיאכל.

ודנה הגמרא: מאי "בהמתן של צדיקים", שנאמר בה "אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידה"?

מעשה שהיה כך היה, דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא [נהר ששמו גינאי].

אמר ליה רבי פנחס: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך לקיים מצות פדיון שבויין, ואני הולך וזורם אל הים כדי לעשות רצון קוני". שהרי כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת מלך. אתה ספק עושה המצוה ספק אי אתה עושה, שאולי לא יתנו לך לפדות. אבל אני ודאי עושה מצותי. לפיכך, אין ראוי שאחלק מימי מלפניך. ^[34]

אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אי אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! ^[35]

חלק ליה הנהר מימיו, ועבר בו.

הוה התם ההוא גברא דהוה דארי [נושא] חיטי לפיסחא. אמר ליה רבי פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי את מימיך. דהא אף הוא במצוה עסיק - שכל עסק שימור המצות משעת טחינה מצוה הוא.

חלק ליה הנהר מימיו, ועבר.

הוה התם ההוא טייעא [סוחר ערבי] דלווה בהדייהו. אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: חלוק ליה נמי להאי טייעא. משום דלא לימא אינשי: "וכי כך עושים לבני לויה" שמניחים אותם והולכים?

חלק ליה נמי.

אמר רב יוסף: כמה נפיש האי גברא [רבי פנחס בן יאיר] יותר ממשה ושיתין רבוון של יוצאי מצרים. דאילו התם בקריעת ים סוף נבקע הים חד זימנא בלבד, והכא בהאי מעשה נחלק הנהר תלתא זימנין, מכוחו של רבי פנחס בן יאיר.

ומקשינן: ודלמא, הכא נמי רק חדא זימנא נחלק עד שעברו שלשתם, אלא מתיירא היה רבי פנחס בן יאיר שלא יחזרו המים אחרי שהוא עבר, ודיבר אל הנהר שימתין עד שיעברו כולם?

ומסקינן: אלא, נפיש רבי פנחס בן יאיר - כמשה ושתין רבוון, ותו לא.

לאחר מכן, אקלע רבי פנחס בן יאיר לההוא אושפיזא [אכסניה]. רמו ליה שערי לחמריה לאכול. לא אכל החמור.

הערות

^[28] רש"י. וקשה, וכי מטעם זה ישאירו מכשול לכלל ישראל שעובדים לו! ? ונראה לפרש כוונת רש"י, שמן השמים עשו שהראשונים לא אבדו את נחש הנחשת לפי שסברו כי אסור לאבדו כיון שמשה רבינו עשאו על פי הדבור, ולא נאמר על זה "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". ובא חזקיהו המלך ודרש, שאף את זה צריך לאבד, שמן השמים הניחו לו אבותיו מקום להתגדר בו. וכמו כן, אע"ג שסברו אבותיו של רבי שיש לעשר פירות של בית שאן מן השמים, הניחו לו אבותיו מקום להתגדר בו, ולפטור את בית שאן מתרו"מ. הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד]. ועוד נראה לבאר שהשאירו את ההיתר לדורות הבאים משום שהעריכו שלא יתקבל ההיתר בימיהם. ויתכן שרבי התיר את בית שאן משום שסבר שכיבוש החשמונאים אין לו דין כיבוש כיון שלא היו ממלכי בית דוד. [הרב יהודה גרטנר].

^[29] עוד פירש רש"י - אין מגביהין ומסלקין אותו מדבריו.

^[30] ולפירוש שני ברש"י לעיל, לשון הגבהה הוא.

^[31] ומיהו, קדושה שניה לא בטלה אף לעתיד לבא, בחרבן הבית השני, כדדרשינן מקרא ד"והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה". ראשונה ושניה יש להם, שבטלה ירושה ראשונה, ושניה באה תחתיה. אבל ירושה שלישית אין להם, משום שהשניה לא פסקה.

^[32] רש"י מבאר שמדובר בטבל ודאי, ולכן אין ראיה מכאן שגם בדמאי צריך להפריש מן המוקף. אבל רבינו תם מעמיד שמדובר בדמאי, ומשמע מכאן שדמאי אסור להפריש שלא מן המוקף. וזה הוא דבר הנוגע למעשה, כאשר קונים פירות עם הכשר, ומעשרים אותם כדי לצאת מידי חשש, אם אפשר לעשרם שלא מן המוקף, כי אפשר שיש להם דין של דמאי. והגר"א כתב דסוגיין מיירי בטבל ודאי, כרש"י. וראיה, מדאמר עליו שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. אבל הר"ש והרא"ש סוברים שאסור להפריש דמאי שלא מן המוקף. והסוברים להדיא שמותר הם המאירי בנדה, שיטה לא נודע למי בקידושין, והגר"א. הערות למסכת חולין מהגרי"ש אלישיב [כתב יד].

^[33] וצריך לומר שאותו הירק היה דמאי. דאילו בטבל ודאי לא מהני בכהאי גוונא. תוספות. ואף במחשבה גרידא מהני. רש"י מנחות נה א.

^[34] שרו של ים השיב לו כך. אי נמי, רבי פנחס לעצמו חישב את כל השקלא וטריא הזו. תוס'.

^[35] ביאור תשובתו של רבי פנחס בו יאיר הוא, שטען כך: הספק שלי אם אעשה או לא אעשה, תלוי בכח בחירתי. ולכך עדיף ספק עשיה שלי על ודאי עשיה שלך. שהעשיה שלך אינה מכח בחירה, אלא משום שכך נגזר עליך שתעשה. ומה שנגזר עליך יכול ליבטל על ידי שאגזור עליך להיפך, ואז ודאי לא תעשה! וכמאמר החכם "ההכרח לא ישובח ולא יגונה", לפיכך עדיף ספק שלי, לפי שתלוי בבחירתי, כדאמרינן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מהרש" א.

אלא צריך אתה לומר שמקום הניחו לו אבותיו לחזקיה בענין זה להתגדר (להתגדל) בו שיתחדש על ידו. אף אני, הוסיף רבי — מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

ומוסיפים: מכאן יש ללמוד לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה חדש, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון: אין מזניחין אותו, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון: אין מזחיחין אותו.

ומסבירים את שינוי הלשונות: מאן דאמר [מי שאומר] "אין מזיחין" — כדכתיב [כמו שנאמר]: "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות כח, כח), כלומר, אין מזיזים אותו מדבריו; ומאן דאמר [ומי שאומר] "אין מזניחין" — דכתיב [שנאמר]: "כי לא יזנח לעולם ה' "(איכה ג, לא), לומר שאין מתעלמים מדעתו; ומאן דאמר [ומי שאמר] "אין מזחיחין" — כמו דתנן [ששנינו במשנה]: משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל, שאין אומרים לו שבגלל גאוה הוא מחדש דברים.

מתקיף לה [מקשה על כך] על עיקרה של הלכה זו, יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והכתיב [והרי נאמר]: "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה" (שופטים א, כז), אלא הניחום למס עובד והיו יושבים ביניהם, ומכאן משמע שהיא מארץ ישראל!

ומשיבים: אישתמיטתיה הא דאמר [נשמטה ממנו, שכח שמועה זו שאמר] ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וקידשום בכניסתם לארץ בימי יהושע בן נון, ולא כבשום עולי בבל בשיבת ציון בימי עזרא, ובכללם בית שאן.

וקסבר [וסבור הוא]: קדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בימי יהושע בן נון לענין קיום המצוות התלויות בה, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אלא פקעה לאחר שנעזבה הארץ בחורבן הבית הראשון. וכשעלו עולי בבל וחזרו וקידשו את הארץ הניחום לאותם מקומות ולא קידשום, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, כשאין תבואה מצויה בארץ. שהואיל ואינם קדושים בקדושת הארץ מותר לזרוע שם בשביעית, וכך יוכלו העניים להתפרנס משם. וכיון שהתברר לרבי שבית שאן היא מאותן ערים — התיר אותה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: כיצד סמך רבי על עדותו של ר' יהושע בן זירוז לפטור ירק מתרומות ומעשרות בבית שאן? והא [והרי] ר' מאיר עלה בעלמא הוא דאכיל [עלה בלבד הוא שאכל], ואכילת ארעי מותרת גם במקום שחייב בתרומה ומעשר! אמר ליה [לו]: מאגודה אכליה [אכל אותו], ותנן [ושנינו במשנה]: ירק הנאגד, שדרך לאוגדו יחד, מתחייב בתרומה ומעשר משיאגד, ושוב אין לאכול ממנו אף אכילת ארעי עד שיעשר.

ושואלים: ודלמא לאו אדעתיה [ושמא לא על דעתו] כלומר, בהיסח הדעת אכל ר' מאיר את העלה! ומשיבים: השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? ואין לייחס לו שגגה כזו.

ושואלים: ודלמא [ושמא] עישר עליהם מירק שהיה לו במקום אחר! ומשיבים: לא נחשדו חברים המקפידים על תרומה ומעשר לתרום שלא מן המוקף (הסמוך). ושואלים: ודלמא [ושמא] נתן עיניו בצד זה של הירק, חישב לעשותו תרומה ומעשר, ואכל בצד אחר! אמר ליה [לו]: חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה [ראה מי האדם הגדול שמעיד עליו], ואדם גדול כר' יהושע בן זרוז, וודאי התבונן והיטיב לראות מה עשה ר' מאיר.

א ומבררים: מאי [מהו] ענין זה של בהמתן של צדיקים שהזכרנו כמה פעמים, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן? כפי המסופר שר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל [היה הולך] לפדיון שבויין, פגע ביה [פגש בו] בגינאי נהרא [הנהר] בתוך דרכו,

אמר ליה [לו] לנהר: גינאי, חלוק לי מימך לכאן ולכאן ואעבור בך. אמר ליה [לו] הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך, לקיים מצות פדיון שבויים, וגם אני הולך לעשות רצון קוני, שאני זורם באפיקי כפי שנבראתי לכך, אתה — ספק עושה שספק אם אתה מצליח בפדיון השבויים ספק אי אתה עושה, אני — ודאי עושה את רצון קוני. אמר ליה [לו] ר' פנחס בן יאיר: אם אי [אין] אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! חלק ליה [לו] הנהר מימיו ועבר בו.

הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא [היה איתו אדם אחד שהיה נושא חיטים לצורך מצות של פסח], אמר ליה [לו] ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי [חלוק לו גם כן מימיך לזה], שבמצוה עסיק [הוא עוסק], חלק ליה [לו] מימיו. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו [היה ערבי אחד שהיה מתלווה עימם], אמר ליה [לו] ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי [חלוק לו מימיך גם כן לזה], דלא לימא [שלא יאמר]: כך עושים לבני לויה? חלק ליה [לו].

אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא [גדול אדם זה] ר' פנחס בן יאיר ממשה ושתין רבוון [וששים ריבוא מישראל], דאילו התם חד זימנא [שאילו שם נבקע הים רק פעם אחת], והכא תלתא זימנין [וכאן נבקע הנהר שלוש פעמים]. ותמהים: ודלמא הכא נמי חדא זימנא [ושמא כאן גם כן היה פעם אחת], שהנהר לא חזר לזרום עד שעברו שלושתם! אלא הכוונה היא צריך לומר שכוחו גדול כמשה ושתין רבוון [וששים ריבוא].

לאחר שעבר ר' פנחס בן יאיר את הנהר אקלע לההוא אושפיזא [הזדמן לפונדק אחד], רמו ליה שערי לחמריה [השליכו שעורים לפני חמורו] על מנת שיאכל, לא אכל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it must be that in not eradicating the serpent, his ancestors left Hezekiah room through which to achieve prominence [lehitgader]. I too can say that my ancestors left me room through which to achieve prominence by permitting untithed produce from Beit She’an.

The Gemara adds: From here one learns with regard to a Torah scholar who states a new matter of halakha that one does not move [meziḥin] him from his position; and some say: One does not disregard [mazniḥin] him; and some say: One does not attribute his innovative statement to his conceit [mazḥiḥin].

The Gemara explains: With regard to the one who says meziḥin, it is as that which is written: “And the breastplate shall not be loosed [yizaḥ] from the ephod” (Exodus 28:28). And with regard to the one who says: One does not disregard [mazniḥin], it is as it is written: “For the Lord will not abandon [yizaḥ] forever” (Lamentations 3:31). And with regard to the one who says mazḥiḥin, it is as we learned in a baraita (Tosefta, Sota 14:9): From the time that those with conceited [zeḥuḥei] hearts proliferated, dispute proliferated among the Jewish people.

Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, objects to the basic halakha: And is there anyone who says that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael? But isn’t it written: “And Manasseh did not drive out the inhabitants of Beth She’an and its towns, nor of Taanach and its towns” (Judges 1:27).

The Gemara answers: That which Rabbi Shimon ben Elyakim says in the name of Rabbi Elazar ben Pedat, who says in the name of Rabbi Elazar ben Shammua, escaped the attention of Yehuda: Many cities were conquered by those who ascended from Egypt to Eretz Yisrael, led by Joshua, son of Nun, and were not conquered by those who ascended from Babylonia to Eretz Yisrael in the return to Zion led by Ezra. Among those cities was Beit She’an.

And Rabbi Yehuda HaNasi holds: The initial consecration with which Eretz Yisrael was sanctified during the era of Joshua, son of Nun, in terms of the obligation to fulfill land-based mitzvot, sanctified Eretz Yisrael for its time but did not sanctify it forever. Rather, the obligation lapsed with the exile to Babylonia. When those who ascended from Babylonia returned to Eretz Yisrael and sanctified the land, they left certain places unsanctified, so that the poor would rely upon them for sustenance during the Sabbatical Year, when produce is not plentiful. Since these areas were not sanctified, it is permitted to sow crops there during the Sabbatical Year, and the poor will not go hungry. Once Rabbi Yehuda HaNasi discovered that Beit She’an was one of those cities, he exempted it from land-based mitzvot.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: How did Rabbi Yehuda HaNasi rely on the testimony of Rabbi Yehoshua ben Zeruz to exempt from terumot and tithes produce that grows in Beit She’an? But wasn’t it merely a leaf that Rabbi Meir ate? It is permitted to eat untithed produce incidentally, not in the framework of a meal. Rabbi Zeira said to him: He ate the leaf from a bundle, and we learned in a mishna (Ma’asrot 1:5): With regard to a vegetable that is typically bound in a bundle, one is obligated to separate teruma and tithes from the moment that it is bound. From that point, one may not eat from it even incidentally before tithing.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: And perhaps it was not on Rabbi Meir’s mind, and his attention was diverted when he ate the leaf. Rabbi Zeira answered: Now, since even with regard to the animals of the righteous, the Holy One, Blessed be He, does not generate mishaps through them, is it not all the more so true that the righteous themselves would not experience mishaps?

Rabbi Yirmeya asked: And perhaps Rabbi Meir tithed those leaves from produce in another place. Rabbi Zeira answered: Ḥaverim are not suspected of separating teruma from produce that is not proximate to the produce for which it is being separated. Rabbi Yirmeya asked: And perhaps Rabbi Meir set his sight on this side of the vegetable with the intent of separating teruma and tithes, and ate a leaf on the other side. Rabbi Zeira said to him: See who the great man is who is testifying about Rabbi Meir. Certainly a man of the stature of Rabbi Yehoshua ben Zeruz accurately observed and reported Rabbi Meir’s actions.

§ The Gemara asks: What is the reference to animals of the righteous, about whom it is stated that God does not generate mishaps through them? It is based on the incident where Rabbi Pineḥas ben Ya’ir was going to engage in the redemption of captives, and he encountered the Ginai River.

He said to the river: Ginai, part your water for me and I will pass through you. The river said to him: You are going to perform the will of your Maker and I am going to perform the will of my Maker, to flow in my path. With regard to you, it is uncertain whether you will perform His will successfully, and it is uncertain whether you will not perform His will successfully. I will certainly perform His will successfully. Rabbi Pineḥas ben Ya’ir said to the river: If you do not part, I will decree upon you that water will never flow through you. The river parted for him.

There was a certain man who was carrying wheat for the preparation of matza for Passover. Rabbi Pineḥas ben Ya’ir said to the river: Part your waters for that person too, as he is engaged in the performance of a mitzva. The river parted for him. There was a certain Arab [taya’a] who was accompanying them. Rabbi Pineḥas ben Ya’ir said to the river: Part your waters for that person too, so that he will not say: Is that what one does to a person who accompanies him? The river parted for him.

Rav Yosef said: How great is this man, Rabbi Pineḥas ben Ya’ir, greater than Moses and the six hundred thousand who left Egypt, as there, at the Red Sea, the waters parted one time, and here the waters parted three times. The Gemara asks: And perhaps here too, the waters parted one time, and the river began to flow again only after all three of them passed. Rather, this man was as great as Moses and the six hundred thousand children of Israel.

After crossing the river, Rabbi Pineḥas ben Ya’ir happened to come to a certain inn [ushpiza]. His hosts cast barley before his donkey for him to eat. The donkey did not eat it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכתי' לא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה כלומר לכדה ולא הוריש יושבי העיר אבל היו להם למס עובד:

ולא קידשום עולי בבל וקא סברי קדושה ראשונה וכו' קדושה ראשונה שקידשה יהושע קידשה לשעתה כלומר במקדש ראשון ולא קידשה במקדש שני והניחום שלא קידשום בפעם שניה כשעלו מבבל שלא יהו לא בכלל מעשר ולא בכלל שביעית שיחרשו ויזרעו בשביעית שיסמכו עניים עליהם בשביעית ובית שאן נמי לא כבשוה עולי בבל דמשום הכי לא היתה חייבת לא במעשר ולא בשביעי' ולפיכך אכל ר' מאיר עלה של ירק בלא מעשר:

ודילמא ממקום אחר עשר ליה. כלומר שהוא היה במדינה [אחרת] ונתן עשור לשם להתיר עלה זו שבמדינה זו:

לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. כלומר^א)נראה דצ"ל לא נחשד שום חבר שבעולם לתרום שלא מן המוקף אלא וודאי דלא היה תורם אלא משלפניו והיכי אכל העלה אלא ודאי שמותר וכו'. לא נחשדו אותו שום אדם שבעולם דהוא הוה תורם אלא משלפניו ומשום הכי אכל עלה. אלא תדע שמותר היה לאכול בלא מעשר. ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל וכו' כלומר מאגודה עצמו נתן מעשר שהוא אכל בצד זה ונתן מעשר מצד אחר. חזי מאן גברא אסהיד עליה שלא נתן מעשר על הכל. אני הולך לעשות כלומר אני הולך כמה שגזר עלי הב"ה דכתיב כל הנחלים וכו'. דלא לימא כך עושים לבני לוויה כשבא למברא הוא עבר ואותו שלוה זה לא עברו:

ממשה רבינו ושיתין ריבוואן כלומר שחלק להן הב"ה היינו שהיו ישראל ששים רבוא שש מאות אלף רגלי אלו ששים רבוא. נקרינהו ולא אכל כלומר שביררום מן הצרורות ומן הפסולת ועדיין לא אכל (בחשינה). [חבטינהו] שכברום בכברה:

הירק מותר לאכול ממנו אכילת עראי בלא מעשר עד שיוקבע למעשר ואיזה דבר קובעו לכך אם היה ירק שדרכו ליאגד משיאגד ואם אין דרכו ליאגד משימלא ממנו את הכלי:

תלמידי חכמים אסור להם להפריש ממה שאין לפניהם על מה שלפניהם כגון שיאמר על פירות שיש לו במקום פלני שיהיו מעשר על אלו שלפניו כדי שיוכל מעכשיו לאכול את אלו שמא אותם שסמך עליהם נאבדו באותה שעה ונמצא שאכל טבלים למפרע ומ"מ במה שלפניו רשאי ליתן עיניו בצד זה ולקרוא לו שם מעשר אע"פ שאין מפרישו עכשו משם ואוכל מצד שני:

תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחדשת הן דרך הוראה הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל אע"פ שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו וזהו שאמרו ברבינו הקדוש כשהתיר את בית שאן חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר דרש להם מה שנאמר בחזקיה וכתת את נחש הנחשת וכו' אפשר בא אסא ולא ביערו וכו' אלא מקום הניחו לו וכו' מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ר"ל שאין מסירין אותו מדעתו מצד המנהג הקדום ואמרי לה אין מזניחין אותו כלומר שאין מעמידין אותו בחזקת שכחן ומורה בדרך שלא נתקבל בה כן:

ממדותיהם של תלמידי חכמים שכל מי שנתלוה עמהם בדרך אפי' לא היה מכירו וכן אפילו הוא משאר עממין יהא מסביר לו פנים וחולק לו מכבודו ולא שיתיאש ממנו ויניחהו למקרים שלא יאמרו עליהם כך עושין לבני לויה:

בא"ד ול"ג נמי מעשר כו' אלא תרומה כו' עכ"ל וההיא איסורייתא דחרדלא דפ"ק דביצה נמי בתרומה קמיירי כדקאמר התם א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' והתוספות לעיל דנקטו מעשר בדבריהם שגירת לישנא הוא דאכתי לא אסקי אדעתייהו דאיכא לפלוגי בין תרומה למעשר וק"ל:

גמ' א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו כו' יראה שהיתה התשובה בזה שהספק שלי התלוי בבחירה שלי טוב מודאי שלך שאתה עושה שיוכל ליבטל שהנה גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם שאז ודאי אי אתה עושה ואני ספק עושה וכמאמר החכם שההכרח לא ישובח ולא יגונה ובין ודאי עושה ובין ודאי אי אתה עושה מוכרחים בגזירה וספק שלי התלוי בב? כדאמרי' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים טוב מהם וק"ל:

אלא מקום הניחו לו אבותיו כו' פרש"י מקום הניחו כשיבואו בנינו אחרינו ואם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם עכ"ל אם עשו כן אסא ויהושפט בכוונה כפי המובן מפירושו הוא קשה שיניח את ישראל לעבוד ע"ז משום בנו שיתגדל שמו ואפשר דר"ל שלא בכוונה עשו דהיינו שלא הרגישו בדבר כדי שיתגדל בם בנו וענין מעשה דבית שאן נמי בכה"ג היה שלא הרגישו אבותיו בו וק"ל:

שלא יעברו כו' [עי' פירושו בחדושי הלכות]:

א"ל חלוק כו' יש לנו רמז בנס זה בקרא בס' תהלים גבי קריעת ים סוף שאמר הכתוב הפך ים ליבשה היינו קריעת ים סוף בנהר יעברו ברגל היינו האי נהרא גינאי שעברו בו רבי פנחס וההוא דדרי חיטי והיינו ברגל שם נשמחה לשמחת יו"ט דפסחא ואמר מושל בגבורתו לשנות הטבעים עיניו גם בגוים תצפינה דהיינו לההוא טייעא שיעבור שם משום דהסוררים שהוא הטייעא אל ירומו פיהם לגבי שמיא כמ"ש כך עושין לבני לויה כו' וק"ל:

בא"ד אמר ר' זעירא ר' יהודה בשם שמואל אומר וכו' ומשמע דקאי אר' יוחנן וכו'. משום דנראה הואיל דהני אמוראי כולהו אמרי מלתייהו בשם שמואל רב יהודה בשם שמואל רבי אבא בשם שמואל ר' שילא בשם שמואל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

בא"ד ולפי זה לא קשה מידי וכו' שהורמה מהן תרומה גדולה וכו' וכן צ"ל בפ"ק דביצה גבי אושפזיכנא דרבה בר בר חנא דה"ל איסורייתא דחרדלא דמשמע מתוך הסוגיא דאסורים משום טבל. היינו טבל רתרומה אבל לא משום טבל דמעשר והתוס' דכתבו בתחלת הדיבור דמשמע מתוך הסוגיא דחייב במעשר כתבו כן משום דסלקא אדעתן א) [נראה דצ"ל ומיושב בזה קושית התוס' וקושית מאי עורבים שהקשה הוא דווקא לדעת המתרץ דע"פ הדיבור היתה] דאין דאין חילוק בין מעשר לתרומה:

ד"ה אלא מקום הניחו לו אבותיו וכו' וי"ל דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה ע"פ הדבור טעו בו הראשונים וכו'. משמע בהדיא דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דפירש מקום הניחו לו וכו' כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם דמשמע מפירושו שהאבות הניחו זאת מרצונם לבניהם אחריהם שלפי' התוס' א"א לפרש כן אלא ע"כ צריך לפרש לפי' התוס' שר"ל שהקב"ה נתן מקום לטעות לאבותיו של חזקיה שלא ביערום כדי שעל ידי סבה זו יניחו מקום לחזקיה להתגדר בו וק"ל:

תוס' בד"ה והתיר ר' כו' דר' מאיר אכל עלה של כו' כצ"ל :

גמרא מתקיף לה יהודה ברי' דרשב"פ. בהגרי"פ בברכות (ט ב) נזכר ר' יהודה כו'. וכן שם (טו א וב) ובמגילה (יט ב). ובסנהדרין (יא ב) ובסוכה (נד ב) וש"נ:

רש"י ד"ה לתרום שלא מה"מ. דשמא אותו כו' אינו בעין כו'. התוס' בגיטין (ל ב) בד"ה לתרום השיגו עליו בזה. ועי' ר"ש פ"ק דדמאי מ"ג:

גמ׳ ולא קדשה לעתיד לבא. נ"ב תימה דהא תנינן במג"ת (פ"ג) שכבשום בית חשמונאי ב"ש ובקעתה. א"כ מכלל כיבוש שני היא. ושמא מפני שלא כבשוה עולי בבל בתחלת עלייתם לא"י וצ"ע מה טעם בדבר. ואמנם ר"מ לא אכל אלא ירק שמעשרו איני אלא מדרבנן. שוב נ"ל שכל הכרכים שלא נשארו ביד ישראל אע"פ שכבשום מלכי ישראל ויהודה בזב"ר ובב"ש אחר שחזרו או"ה ולקחום מיד ישראל והושיבו בהם נכרים בעוד ישראל שרויים על אדמתם אותן כרכים נדונים כחו"ל או כסוריא עמו"ק א"ח סש"ו ומ"ש בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מהל׳ תרומות ועכ"ז צריכין אנו לומר ג"כ דלא התיר רבי ב"ש אלא למעשר ירק בלבד דה"א בפ׳ חזקת (נו א׳) כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר וב"ש משל מנשה הוא והרי ארץ אפרים ומנשה ור"י א"ש ודאי לענין חיוב מעשר בזה"ז הוא דקבעי. עוד נ"ל דהא דהתירו ב"ש וקסרין ודכוותייהו מכבוש ראשון לא בתבואות ישראל בשל עצמו אלא בשל עובדי כוכבים אף למ"ד אין קנין לנכרי בא״י כו׳ ה"מ בכבוש שני א"נ בלקוח מישראל דמש"ה פטור (חסר ב"ת) (פ"ח א׳) ובאותן כרכים שלא כבשום עולי בבל העמידום על דין תורה:

שם שלא מן המוקף. נ"ב קשיא לי הא לא בעינן מוקף אלא בדאורייתא כמ"ש בתוס' כאן בשם הירושלמי חלת חו"ל ותרומת חו"ל אוכל והולך אח"כ מפריש וכ"ה בגמ׳ דידן גבי חלה ותנן נמי שחלת דמאי נטלת שלא מן המוקף. ואם אפי' ספק של תורה לא בעי מן המוקף כ״ש ודאי של דבריהם. והא ירקות מה"ת פטורים לגמרי אפי׳ בא"י ממש ואפי׳ בודאי טבל וכדלא חשו להו אפי׳ לתרומה גדולה כמ"ש תוס' ומאי דמוק׳ ר"ת בעלה ירק של דמאי הא מלתא דתמיהא טובא:

רש״י ד"ה זחוחי וכו׳ שלא דקדקו מפי וכו׳ יסמכו על לבן כצ"ל:

תד"ה ודלמא וכו׳ אבל החלתו של טבל לא שרי כצ״ל:

אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. הנה בודאי הם לא עלה בלבם דבר זה ונתעצלו בו אלא מחמת תגבורת הסטרא אחרא העלימה דבר זה מלבם ולא הניחה אותם לשום לב לזכרו ולתקנו אך בדור האחרון נחלשה הקליפה ולא היה בה כח להשכיח כל זה מלב חכמי הדור ההוא וזכו לתקנו וליסדו.

אָמַר לֵיהּ: גִּינָאִי, חֲלֹק לְמֵימֶיךָ וְאֶעֱבֹר בְּךָ. הנה בודאי עם המלאך הממונה על אותו נהר היה מדבר וכמו שכתבו התוספות ז"ל וקראו בשמו כי כל דבר אותיות שמו הם צינורות השפע שלו ובהם מתלבש אותו המלאך הממונה על אותו דבר לכן כאן הזכיר שם הנהר כדי לעורר אותו המלאך שהיה מתלבש באותיות גינאי כדי שישיב לו תשובה ויעשה רצונו. או אפשר שאותו המלאך נקרא גִּינָאִי בשם הנהר כמו שאמרו רבותינו ז"ל על מלאך שבא לאשת מנוח שנקרא פֶלִאי (שופטים יג, יח) על שם הנזירות שבא לדבר עמה בעבורה.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנְךָ, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי. מקשים למה גִינָאִי נַהֲרָא הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו? ועוד למה לא כלל דבריו יחד דהיה לו לומר אתה הולך לעשות רצון קונך בספק ואני הולך לעשות רצון קוני בודאי? ועוד יש להקשות גינאי בא בטענה ורבי פנחס בן יאיר לא השיב לסתור טענתו אלא דבר עמו דרך גזרה ואם יגזור עליו כך הלא הוא דבר בטענה גדולה?
ונראה לי בס"ד דידוע דמחצב הנשמות הוא למעלה מן מחצב המלאכים ובזה יש יתרון גדול לצדיק על המלאך מפני שתיקון שיהיה במצות שלו הוא עולה במקום גבוה ועליון לפי מדרגת המחצב של נשמתו, ועוד השפע שיורד מן מעשים שלו משתלשל ויורד גם למחצב המלאכים והם נהנים מן השפע ההוא כי כל אחד יוכל להוריד שפע ולהשפיע להתחתון ממנו, אמנם יש יתרון למלאך על הצדיק מצד אחר כי המלאך לא יחטא ואין חשש שיקלקל מעשיו אבל הצדיק אף על פי שהיום הוא צדיק ומעשיו עושין תיקון ושפע גדול בעולמות אפשר דח"ו יקלקל מעשיו אחרי זה ואינו בטוח שישאר בצדקתו כל זמן שהוא בעולם הזה ואם הלך עת הזאת לעשות מצוה במקום אחר אפשר כשיגיע לאותו מקום נהפך לבו ולא יחפוץ לעשות המצוה או שמא ימות קודם שיעשה המצוה ונמצא אינו בטוח שיעשה המצוה אלא עד שיעשנה מה שאין כן המלאך שממונה על דבר אחד לעשותו הנה הוא בטוח בעשיית מצותו כאשר נצטווה מאת השם יתברך.
והנה כבר כתבתי לעיל כי גִינָאִי נַהֲרָא שהיה מדבר עמו רבי פנחס בן יאיר הוא המלאך הממונה על אותו הנהר ונקרא על שם אותו הנהר ואמר לו רבי פנחס בן יאיר שיחלוק את הנהר והשיב לו המלאך הן אמת שיש לך קדימה מצד המעשה של המצוה שאתה עושה המצוה במקום גבוה יותר ממקום שתגיע אליו מצותי מפני שמקום מחצב נשמתך הוא עליון וגבוה על מקום מחצב נשמתי ולכן זכר מעשה מצותיו של רבי פנחס בן יאיר קודם מעשה עצמו לרמוז על קדימה שיש לרבי פנחס בן יאיר מצד מחצב הנשמות אך עם כל זה אני יש לי יתרון עליך כי אתה מצוה שלך שאתה הולך לעשות היה עודנה בספק דשמא קודם שתגיע למקום פדיון השבויים אחר שתעבור הנהר תחזור בך ולא תקיים או תסתלק מן העולם אחר שתעבור הנהר ולא תגיע למקום פדיון שבויים או יוולדו עוד סבות אחרות בביטול המצוה אבל אני בטוח בקיום מצותי בודאי שאין לי כל אותם סיבות הנמצאים באדם בביטול המצוה.
והשיב לו רבי פנחס בן יאיר אם לא תחלוק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם אין כונתו על מי הנהר אלא כונתו על השפע הנקרא מים שנמשך מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים על ידי מצות שעושים הצדיקים ואני אוכל לגזור דהשפע היורד על ידי מצות שלי מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים לא יגיע לך ממנו חלק כי המים האלה שלי הם ואוכל לגזור שלא יעברו בך לעולם מאחר שאתה אינך מקבל דברי לעשות רצוני לחלוק לי כדי למהר לעשות מצותי ונמצא אתה מפסיד השפע המגיע לך משל מצות שלי וכיון ששמע כך חלק לו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהקדים המלאך מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשה שלו כי יש יתרון במעשה רבי פנחס בן יאיר על מעשה שלו בכמה דברים האחד שרבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבויים שיש בזה פקוח נפש והצלת נפשות ונפיק מינה חורבא אם יתעכב אבל הליכת מי הנהר לים אף על פי שזו היא מצוה לקיים גזרתו יתברך שגזר כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (קהלת א, ז) אם יתעכב איזה רגעים לא נפיק מינה חורבא ואפילו אם לא ילכו מי הנהר כלל אינו יוצא מזה תקלה ועוד כל מצוה שיעשה האדם יש לה יתרון גדול על מצות המלאך כי יש בזה פאר גדול לַמְּצַוֶּה וכבוד שמים מפני שהאדם חומרי והחומר שלי ויצרו הרע מונעו לעשות המצוה ועם כל זה נלחם ביצרו ועושה מה שאין כן המלאך לית גביה הכי ולכן הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו אך עם כל זה טען שאינו חייב לחלוק מפני ששלו ודאי ושל רבי פנחס בן יאיר ספק.

וְדִילְמָא הָכָא נַמִּי חֲדָא זִימְנָא. פירש רש"י שהוא היה מתירא פן אחר שיעבור הוא ישטפו המים את ההולכים אחריו ולכך אחר שנעשית הבקיעה לפניו צוהו שתשאר הבקיעה עד שיצא אותו גברא מן הנהר לעבר השני ליבשה ועד שיצא אותו טייעא נמי.
ודע דאין להקשות למה הוצרך לצוות כך, יוליך את השנים לפניו והוא אחריהם ואז אין כאן חשש? דיש לומר לא רצה לעשות כן מפני שראה דהמלאך עובר לפניו בראש ואיך יניח אותם השנים בינו ובין המלאך דנמצא המלאך הולך לפני הדיוטות אלו במקום הבקיעה ולכן הוא הלך ראשון והשנים הולכים אחריו.

אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא. עדיין קשא איך רבי יוסף אמר להדיה נפיש ממשה וששים רבוא? ונראה לי בס"ד כונת רב יוסף לומר נפיש מעין משה וששים רבוא כי מ"ם של מִמֹּשֶׁה אינו מ"ם היתרון אלא רצונו לומר מעין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ (שופטים ה, כד) דאם הוא מ"ם היתרון מאי נינהו נשים באהל שרה רבקה רחל לאה, וכי אורח ארעא לומר הכי שתהיה יתירה עליהם? אלא מאי 'מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל' מעין נשים באהל והכא נמי הכי קאמר נפיש חיליה מעין חיליה דמשה וששים רבוא.
אי נמי הכי קאמר נפיש בנס זה מחמת הנס של משה וששים רבוא כי מקור הנס של בקיעה שנפתח אצל משה רבינו ע"ה וששים רבוא ממנו יצא שפע נס בקיעה זו.

ואמרי לי' אין מזניחין ואמרי לי' אין מזחיחין וכו' י"ל דפליגי לישנא. למ"ד אין מזניחין פירש"י אין משקצין פי' דסד"א מכזבין אותו על פניו לאמור שקר אתה דובר כמ"ש רשב"א בתשובה שאין להאמין עדות אינשי דעלמא לענין דינא האומרים ניקב בני מעים בא משורים הנוגחים וכה"ג קמ"ל ת"ח אין מזניחין לומר שקר אתה דובר. אבל אכתי י"ל ולעיין דלמא הכי והכי הוה מעשה ואתה לא דקדקת בשמועתך. ולאידך לישנא אין מזחיחין כלל כמו לא יזח החשן דאמרינן כדמסקינן בשמעתין חזי מאן גברא רבא קמסהיד ופירש"י יפה כיון ודקדק בשמיעתו ואין מזיחין כלל החשן אלא הרי הוא כאורים ותומים שמאירים ומשלימים דבריהם ואמנם לב' הלשונות לא קאי אלא את"ח המעיד בשם רבו שמאמינים קבלתו. אך הני תרי לישנא אין א' מהם קאי אהא דמקום הניחו לי דודאי לאו כל הרוצה ליטול השם ולהגיד חדשות מסברא דנפשי' ולומר מקום הניחו וכו' דהרי ממרע"ה עד חזקי' לא מצינו זה ומחזקי' עד רבנו הקדוש והבו דלא לוסיף. ואתי לישנא בתרא ואמר אין מזחיחין אותו שאפי' לפעמים יכול אחרון לומר כן ומ"מ מייתי עלה מתני' משרבו זחוחי לב האומרים מקום הניחו לי וכו' רבו כמו רבו וכל א' נוטל שם לעצמו משרבו כן רבו מחלוקות בישראל. ואמרי אינשי כל עושי חדשות בעל מלחמות כי מרבה מחלוקת בתורה וכל א' בונה במה לעצמו באומרו מקום הניחו לי עד שהגיע הענין הזה לשיעור כך כי בעלי התשובות אינם משיבים אלא מגידי חדשות להרוס דעת הראשונים ולחדש דבר מלבו וכשאדם מורה הלכה כפשוטה כמו שהשיבו הראשונים אומרים אין בתשובה זו חידוש עד שכל חלקה טובה סקלו באבני פלפוליהם והכל בנוי על מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו:

ופה מצאתי מקום להרחיב הדבור מה שאלצני הנה השל"ה וכל גדולי ישראל צווחי' כי כרוכי' על החילוקים הנוהגים בבעלי ישיבה ואומרים שהם מבלי עולם. והנה דבר זה נתפשט בתפוצות ישראל מאוד מאוד וכל רואיו ומביניו יכירו כי לכאורה שוא והבל הוא. וחלילה לנו לחשוב כן על צדיקים וטובים קדמונינו שהנחילו לנו ירחי שוא ומשאות מדיחים איך לא סקלום אנשי דורם אז כשהתחיל לקלקל. ואם תאמר הי' מה שהי'. אתה נותן מקום למינים לרדות דלמא גם תפילין וכיוצא בו התחיל בדור מן הדורות ולפנים לא הי'. חלילה לחשוב. אבל אומר אני החילוקים דרכם בקודש וממעיין הקודש יצאו אלא שנתקלקל באורך הזמן. וטרם כל נחקור על שם זה חילוק מה שמו מה תאמר אבל הוה יודע דעיקר שמוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא. וז"ל הרא"ש הובא בב"י בבד"ה בי"ד סי' רמ"ב וי"ל דעכשיו נמי אין כל מעשה בא בגמ' אלא שמדמה מילתא למילתא ואיכא למיחש שמדמה מה דלא דמי עכ"ל שם. ועל זה נהגו כשאדם מחדש דבר אומרים בלשון אשכנז גלייך או אום גלייך פי' דומה או אינו דומה שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות כחוט השערה לחלק בין זה לזה ועי"ז יתרצו כמה קושי' שיודע לחלק ביניהם מה שהי' בעיני התלמידים דומין זה לזה יבוא רבו וחקרו שאין זה דומה ומורה להתלמידים הסדק שבין זה לזה וזה הוא חילוק שהי' רב מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהי' נראה להם במושכל הראשון שהם דומים זה לזה ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה. ואמנם בעו"ה נתקלקלו הדורות ואדרבא החליפו הנ"ל בפלפולים חריפים ומשוננים ואינם משגיחים אם דומה או לא רק שיהי' חריף וחדוד או לשיטתו אעפ"י שאם יעיין שפיר אין זה שיטתו שהחילוק רב ביניהם. עד שבעלי החריפים האלו הם המורים בחריפותם. והי לך לשון הריב"ש סי' רע"א אבל אין צריך לידע כל הוית התוספת וגליוניהם ולמירמי דוקלי ולזקוף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהוית דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תילים קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור עכ"ל הריב"ש שם:

והנה אחז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי בדברי תורה והענין כשור לרדיא המשדד עמקים וכרוב ותני ומעיין ודולה מים מבארות עמקים והוא החריפות. ואחר שברר שמועותיו וטחן וברר לסולת סולת נקי' יהי' כחמור למשא לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש וישדד במישור. אח"כ בעליו יבצור ויזמור. וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין החרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ומזרה אבל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל אלא הם שמו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידהם. ואני עני וכואב מקום הניחו לי להתגדר בו וה' הטוב יכפר בעדי:

קדושה ראשונה קדשה לשעתה וכו' ז"ל רמב"ם ספ"ו מה' בית הבחירה ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה לע"ל וכו' לפי שקדושת המקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה שנאמר והשימותי אני את מקדשיכם אעפ"י ששוממין בקדושתן הן עומדים. ומה שהשיג על זה הראב"ד עמג"א סוף ה' ט"ב ובס' לחם שמים העלה דמ"מ תלי' בפלוגתא אי ארון במקומו נגנז והכי קיי"ל א"כ לא בטלה קדושתו משא"כ למ"ד גלה לבבל אין כאן קדושה להתחייב כרת ע"ש מילתא בטעמא ונכון הוא אמנם כל זה בקדושת מקום מקדש. אך בקדושת א"י לתרומות ומעשרות כ' שם כיון דקדושה ראשונה הי' ע"י שהי' כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך וכו' הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקחה הארץ ממנו וכו' עכ"ל וכ"מ נתקשה בסברא זו אטו כיבוש יהושע גרע מחזקה. ולפע"ד להסביר דיב"נ כיבוש וחזר בא נ"נ וכיבוש מידינו. וגוי קונה בכיבוש מלחמה כדילפינן פ' השולח מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג. אע"ג דאמרינן פ' ד' מיתות גבי יפת תואר דגוי לאו בר כיבוש מלחמה רוצה לומר שלא ניתן לו רשות והיתר לכבושי שהרי אפי' לישראל אומרים לסטים אתם שכבשתם ז' עממים לולי שהקב"ה נתן לנו רשות וצונו בכך. אבל לאו"ה לא ניתן רשות ולסטים היא. אבל אי עבר וכיבש קנה כמו גזלן שקונה ביאוש ושינוי אע"ג דעביד איסורא מ"מ קנה. ה"נ אע"ג דכיבוש שלנו הי' בדין ושל נ"נ הי' בגזל מ"מ קנה ונתבטלה קדושת יב"נ. משא"כ עזרא כשעלה לא כיבש אלא ברשות כורש החזיק והי' עבדים למלכות ושוב כשנטלה יונים המלכות מפרסיים ישבו ברשות יונים ולבסוף ברשות רומיים ואף כשהחריבו עירינו וגלו אותנו מארצינו לא בטלו המלכיות הרשות שישבו ישראל בא"י ועדיין אותו הכח שהי' לנו בא"י בימי עזרא כשקדש דהיינו רשות המלכות אותו הכח עדיין קיים ולא נשתנה רגע א'. אעפ"י דאחר חורבן ראשון הי' נ"ב שנה שלא עבר איש בא"י ומעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו אבל מימי עזרא ואילך לא נתרוקן א"י מישראל רגע א' ורשות המלכות קיים וא"כ לא נתבטלה קדושתה:

ועיי' במפרש לה' קידוש החדש פ"ה ה' י"ג שהעתיק לשון רמב"ם בס' המצות שכ' שאם ח"ו יאבדו ישראל מא"י וב"ה שהבטיחנו בתורה שלא תכלה אומה זו וכו' ע"ש והיכן הבטיחנו שלא יהי' א"י בלא ישראל. והוא לפע"ד מ"ש אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם לפי שקדושת עזרא לא בטלה והיינו אם יהי' תמיד ישראל בא"י ברשות המלכות. אך אם ח"ו יתבטל זה א"כ בטלה קדושת עזרא ויהי' צריך קדושה שלישית לע"ל וכבר הבטיחנו קדושה שלישית אין להם:

דלמא נתן עיניו בצד זה ועיי' בשבת קמ"ב ע"ב דרשב"א ס"ל נותן עיניו ואין מעלה המדומה כיון דאפשר בהרהור לא יעשה מעשה. ונ"ל במי ששכח להפריש חלה מחמץ שלו ע"פ שחל בשבת יזמין לו כהן קטן על שלחנו ויתן עיניו בצד זה ויאכילנו להקטן ומצד אחר יאכל הוא ומותר בחלת ח"ל ובשעת הדחק:

אתה הולך לעשות רצון קונך. הרשב"א בחי' אגדות הנדפס בעין יעקב הסביר שר"פ בן יאיר עם עצמו ושכלו נדון כך דאע"ג דהטבע משועבד ללומדי תורה ותגזר אומר ויקם לך מ"מ אין ראוי לשנות הטבעיים ללא צורך גדול. והי' נדון בנפשו אם יגזור לבקע המים או לא עד שהחליט לצורך מצוה רבה דפדיון שבוים יפליג מיא. אבל לא למצוה אחרת אפי' לחטי דפסחא. ושוב כיון שכבר נבקעו המים לפדיון לא נתן רשות שיחזור לאיתנם אפי' למצוה חטי דפסחא ואפי' לצורך בני לוי':

דף ז׳ ע״א גמר׳ מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וכו׳ ופרש״י כשיבואו בנינו אחרינו במה יגדל שמם עיין במהרש״א ח״א ובמהר״ם על התוס׳ ד״ה אלא ולפע״ד נראה בכוונת רש״י ז״ל בפשוטו דהניחו לבניהם להתגדל בו כי צורך ותועלת גדול בדבר אם ימצא המנהיג מקום להתגדר כדי להגדיל שמו כי רק אז דבריו נשמעים אצל המון העם ולכן לא חששו להניח המכשול בשוא״ת מצדם כדי שיבאו אחריהם ויתגדרו בו להגדיל שמם ומ״מ לא קשה לרש״י קושי׳ התוס׳ משבת דרק בדבר שיש בו איזה חידוש דין שייך לומר שיתגדל שמו של המחדש אבל בדבר פשוט לכל אין בזה משום גידול שמו ולכן שם בשבת שמיירי מביעור הבמות שהוא דבר פשוט שיש לבערם לא מצי לומר שהניחו כדי להתגדר בו הבאים אחריהם אבל הכא בכיתת נחש הנחושת שעשה משה עפ״י ציווי השם ומכש״כ במה שהיתר רבי בית שאן נגד המקובל עד עתה ודאי יש בו להתגדר ולהתגדל ע״י חידוש כזה ועיין בפסחים דף נ״א שמנה הא דכיתת נחש הנחושת בהדי שלשה דברים שעשה חזקי׳ ולא מיחו חכמים בידו הרי דהיה מקום לבעל דין לחלוק עליו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ מכאן לת״ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו וא״ל אין מזניחין וא״ל אין מזחיחין וכו׳ ועיין בח׳ ק״ז בעל החת״ס ז״ל ולי נראה בא״א לפרש כוונת הני שלשה לשונות - דאם תעיין בהני קושיות שמקשה הש״ס על האי היתר בית שאן הן הנה נחלקות לשלשה סוגים א׳ הקשה ומי איכא מ״ד דבית שאן לאו מא״י ובקושי׳ זו רוצה להכחיש את עדות ר׳ יהושע מכל וכל דפשיטא דשקר ענה בר״מ שאכל עלה של ירק בבית שאן בלי לעשר וע״ז קאמר מדלא דחה רבי את המעיד בקושי׳ זו למדין דאין מזיחין את הת״ח שאמר שמועה מחודשת מלשון ולא יזח החושן וכפירש״י לומר לו לא שמעת וחזור בך - ב׳ פריך והא ר״מ עלה בעלמא אכל או דלמא אכל ולאו אדעתי׳ או דלמא הפריש ממ״א כל הני קושיות הם מסוג שני דהיינו שאפילו עדותו אמת ושמועתו מכוונת אבל אין בה ממש ללמוד ממנה האי חידוש וזה שאמרו לה אין מזניחין אותו מלשון כי לא יזנח לעולם ד׳ דהיינו לשון ריחוק וכפירש״י שאין משקצין דבריו כלומר שאין ממש בדבריו ללמוד מהם דבר - והקושי׳ האחרונה שהקשה ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל מצד אחר היא מסוג השלישי - דהיינו שמניח לו המעשה כמות שהיא וגם מודה לו שיש ממש בדבר ללמוד ממנה האי חידוש דין כפי הנראה אבל אפשר שר״מ ע״י מחשבתו עישר את העלה שאכל ודבר זה התלוי במחשבה מי יוכל לידע מה שבלב חבירו אם לא בחכמה נפלאה ורוה״ק והוא גאוה ורמות רוח יתירה לסמוך על עצמו שיפה ירד לדעתו של ר״מ ומ״מ רבי שלא חש לקושי׳ זו משום חזו מאן גברא רבה דקמסהיד עלה ופרש״י ומסתמא יפה כיוון ודקדק בדבר כי בדבר זה אין לסמוך אלא על אדם גדול רם ונשא - וכעין זה מצינן בגמ׳ ברכות ל׳ ע״ב דפריך ודלמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולבסוף כיוון דעתיה ומשני חזו מאן גברא רבה דקמסהיד עלה הרי גם שם על המחשבה היה צריך לדון וקסמכו עליו דירד לדקדק על מחשבתו משום דגברא רבה הוא - וראה זה כאן איך דקדק בעל הש״ס ליחס את המעיד באמרו העיד ר׳ יהושע בן זרוז בן חמיו של ר״מ לומר דבן גדולי הדור הוא כי אביו זרוז הי׳ בן חמיו של ר״מ ומסתמא מי שזכה לחתנא כר״מ אדם גדול היה ובפרט שאנו מכירים ברוריה אשת ר״מ שחכמה גדולה היתה ולכן לא חש רבי לקבל עדותו ולא אמר לו רמות רוחא הוא זה להעיד שלא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר וזו מסוג השלישי שהיה יכול להקשות ולא הקשה לכן אמרי לה אין מזחיחין אותו מלשון זחוחי הלב וכפרש״י גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן וכי׳ שלא ירדת לסוף דעת ר״מ לידע אם לא נתן עיניו וכו׳ ודו״ק כי נכון הוא מאד בס״ד.

ע״ש גמר׳ א״ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ואני ודאי עושה א״ל אם אי אתה חולק גזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם - ויש להעיר שלא השיב לו על טענתו שאני ודאי עושה ואת ספק עושה אבל מה שנלפע״ד הוא דבזה שאמר לו אם לאו גזרני עליך מצא תשובה נצחית לטענתו מפני שהבינו בשעושה רצון צדיק ג״כ עושה רצון קונו דכיון שהצדיק גדול כ״כ עד שיוכל לגזור על הנהר שלא יעברו בו מים לעולם ומשום ותגזר אומר ויקים לך א״כ אם ישמע לו לפלוג מקיים רצון קונו כמו בהילוכו כדרכו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אר״י כמה נפיש גברא ממשה ושיתין רבוון דאלו התם חד זימנא והכא תלתא - ולכאור׳ קשה טובא מנ״ל דאם משה היה צריך לבקוע הים שלש פעמים שלא הי׳ בכחו לגזור כן עד שמחליט דרפב״י הי׳ נפיש זכותי׳ יותר ממשה - ולכן נראה דמכאן יש סתירה לדברי הרמב״ם פ״ח מהל׳ יסוה״ת שכתב וז״ל ״משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו׳ אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראי׳ על הנבואה הי׳ צריך להשקיע את המצריים קרע את הים וכו׳״ והנה אגדה זו שלפנינו מורה על ההיפך כי האי בעל המאמר סובר ע״כ דהני ניסים כולם נעשו כדי לחזק אמונת ישראל בד׳ ובמשה עבדו דלולי זאת היה מקום להצילם על אופנים טבעים וכן לזונם ולהשקותם בלי נס ואם נאמר כן יפה קאמר אלו היה ביד משה לבקוע את הים כמה פעמים בזה אחר זה היה עושה כדי לחזק יותר אמונת העם דהרי גם פעם אחת שקרע לא היה בו תכלית אחר אלא כדי לחזק את האמונה אלא ודאי דלא נפיש זכותיה יותר ודו״ק.

מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. פירש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם. הקושי מבואר וכבר קשיתייה להרב מהרש"א דאיך יתכן שיניחו לישראל לעע"ז כדי להגדיל שם בניהם. ומ"ש שלא הרגישו וכו' הוא דוחק גדול בלשון רש"י שכתב כשיבואו בנינו אחרינו וכו' וגם בענין זה בבית שאן לא אפשר לפרש כדמשמע מרש"י שהרי עדות זה דר"מ לא שמיע להו. וגם לדעת התוס' שכתבו דהוו סברי דהוה אסיר לבערו אינו מתיישב פירש"י. ופירוש מהרש"א דשלא בכונה עשו אם נפרש בש"ס הכי דלא כרש"י מוכרח דהקב"ה הניח להם מקום. ויש לחקור דכיון דאסא ויהושפט שמו אל לבם על ביעור כל ע"ז אמאי לא האיר ה' עיניהם לכתת נחש הנחושת גם כן ולהציל ישראל מעון ואינו כדאי לעשות שם לבניהם במקום פסידא דישראל עע"ז להוו. ויש ליישב. ואחר זמן רב ראיתי להרב יפה מראה פ"ב דדמאי שעמד בזה והאריך:

מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין. אין מזניחין. אין מזחיחין. אפשר לפרש בהני תלת לישני דמ"ד אין מזיחין ה"פ לפי שיקשה דבשלמא הכא דר"י בן זירוז אשר חזה מעשה רב שלא עישר ר"מ אמטו להכי סמיך עליה רבי אמנם האי מרבנן דאמר שמעתא ונסתרה והיא נתמה"ה מנ"ל דחשחין אנא למילתיה לז"א אין מזיחין אותו דודאי לא דמיא הך לת"ח שאמר הלכה אבל צא ולמד וחות דרגא דהכא רבי קבעו הלכה למעשה ובדבר הלכה לא ליפקוהו משמעתיה כי האף אמנם לא יקבעו כמותו מ"מ לא יסירוהו מדעתו דשמא לייתי גברא רבא אשר כח בו ויסמכו עליו כי הכא דהגם דזה עדות. כל קבל דנא אבותיו של רבי גדולי הדור נהגו איסור ואפ"ה סמיך אהא:

ומ"ד אין מזניחין. ופירש"י אין משקצין דבריו אפשר דאתא כלפי מ"ש בירושלמי פרק אין מעמידין והביאוהו התוס' בע"ז דף ל"ו דר' שמלאי אמר דרבי ובית דינו התירו השמן שמואל אכל ורב לא אכל קרי עליה שמואל קום אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא וכלפי זה אמר דאין משקצין דבריו להכריחו לעשות כמותנו דשאני התם דרב לא אמר בה טעמא ור' שמלאי קרי בחיל עד ממהר דרבי התירו. אבל האי מרבנן כי הוא אמר הלכה שקבל אין מזניחין אותו:

ומ"ד אין מזחיחין. אפשר בשום לב דהא קי"ל דנאמנין להעיד בגודלם מה שראו בקטנן במילי דרבנן וא"כ שפיר עבד רבי דקבל עדותו דהכא בדרבנן ואף אם מעיד מה שראה בקטנותו עדותו עדות. והפשוט בזה דטענת אחיו ובית אביו דנהי דר"מ הכי ס"ל מ"מ אבותיו פליגי עליה ואיך הורה כר"מ. א"נ דהתם מה שמעיד הגדול שראה בקטנותו אין שום ספק בדבר אבל הכא אפשר שאותו הירק לא נקבע ודרך עראי או שעישר ממקום אחר והוא לא ראה וכיוצא. ומה"ט חברו עליו אחיו ובית אביו דדילמא לא כוון יפה בעדותו ומאשר ראינו דרבי לא נסתפק שמא לא דקדק יפה והמניה למדנו דאין מזחיחין אותו לומר דגבה לבו ולא דקדק:
א"נ אפשר במה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף יו"ד במ"ש וקטעי במצוה לשמוע דברי חכמים דמשמע מהתם דכל דידע דהסנהדרין טעו מחוייב שלא לשמוע עליהם. והקשה הרב באר שבע דאמרו בספרי אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' והרב באר שבע כתב דפירוש הספרי אף אם תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו וכו' ע"ש. ועתה ראיתי להרשב"א בתשובותיו ח"ב הנקרא תולדות אדם שכתב סימן שכ"ב שהביא הא דאפילו אם יאמרו על ימין וכו' וכתב וז"ל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינו אלא שמאל שמעו להם עכ"ל וזה נוטה קצת למ"ש הרב באר שבע אבל שם בשערי כתבתי אנכי עפר דל דמדברי הרמב"ן על התורה משמע שלא כדברי הרב באר שבע. ושם הבאתי מה שתירץ הרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר זלה"ה בספר חפץ ה' דבשב ואל תעשה מצי למנוע עצמו ולא מיקרי חולק על דברי חכמים דמי לא מצי שלא לאכול דברים המותרים והוינן בה בעניותין מהירושלמי שהבאתי בסמוך וניחא לי ההדיוט דרב שאני דמעשה ר"ב משם הוראה יוצאה לכל אבל ת"ח דעלמא יוכל להחמיר ותו אייתינן התם דברי הרמב"ן בספר המצות שאם ערך טענותיו לפני הסנהדרין ושבשו עליו סברותיו אין לו לעשות כסברתו ע"ש בשערי דף יו"ד ושם דף ל"ג הבאתי תשובת הרדב"ז בלשונות סימן ז"כר ע"ש:
ועפ"ז נבא אל הביאור דמ"ד אין מזיחין אותו הכונה דהגם כי הוא אמר דבר הלכה ולא מתורת חסידות אין מסירין אותו דדוקא אם בא לעשות מעשה אז צריך שימנע עצמו בשב ואל תעשה ויחמיר מתורת חסידות ולא מן הדין נגד הסנהדרין אבל אם הוא אומר דייקא דבר הלכה ולא לעשות כיון שאינו עושה מעשה אלא בשב ואל תעשה שאין בו אלא אמירה אין מזיחין אותו:

ומ"ד אין מזניחין. היינו כלפי מ"ש הרמב"ן בשבשו עליו סברותיו דאז מחוייב לשמוע להם לז"א דהאי דקאמר דבר הלכה אין משבשין סברתו דדוקא סנהדרי גדולה היה בהם כח לכוף אותו בכל אופן אבל זה שאומר מפי השמועה משם גדול הדור אין לשבש שמועתו שיחזור דרב גובריה האומ' הראשון ואיננו פה עמנו למען דעת טעמו ונימוקו:

ומ"ד אין מזחיחין. לשון גובה כלומר לא תגביהוהו ותגדלוהו לומר שאם הוא יאמר כך יקבעו הלכה כאשר כתבנו בההיא דרב דאמר ליה שמואל קום אכול וכו' דזה דוקא בגדול הדור כי ר"ב הוא אמנם ת"ח דעלמא אל תדברו גבוה ותגביהו אותו בטענה שיקבעו הלכה על פיו דמי יחוש אליו אחר שהמנהג להפך ואם יבא גדול כרבינו הקדוש ויסמוך עליו הוא רשאי לקבוע הלכה וק"ל:

גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם. יש להעיר דמאי איכפת ליה דאיהו השתא עביד רעותא דמאריה ומקיים גזרתו ולו חפץ ה' לקיים גזרת הצדיק שלא יעבת מים בו לחיי. וי"ל ע"ד שאמרו מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה וה"נ כיון דספק בידו לגזור שלא יעבור מים לעולם א"כ תו לא מצי עביד רצון קונו ושרי לבטולי שעתא חדא רצון קונו כדי שכל ימי עולם יתמיד לעשות רצון קונו. א"נ אפשר שכונת ר' פנחס לומר דאם לא ישמע לו יגזור עליו שיחלוק ולא עוד אלא אשר כח בו לגזור שלא יעברו בו מים לעולם הנה כי כן מוטב לשמוע לו בלי גזרה לכן הוכרח לחלוק:
והרב ישרש יעקב הביא משם הרב תאוה לעינים דיצא לטעון ג' טענות וכו' ודלא כרש"י דחש שלא ישובו המים ודלא כקצת מפרשים שפירשו שנחלק ג' פעמים ע"ש. ודברים ככתבן קשים לשמוע דמאן נינהו המפרשים והרי תלמוד ערוך דסבר רב יוסף דלחלק יצא תלת זמנין ודחי דילמא חד זמנא. וגם מ"ש דלא כרש"י נראה כונתו דמקמי דנחלק יצא לטעון ג' טענות וכו' עש"ב ולשון הש"ס דנקט תלת זמני איחלק ליה מוכרח דברישא כי א"ל גוזרני חלק לו תכף ולמאי דדחי דילמא חד זמנא צריך לידחק דחלק לי' דאמר בתר הכי היינו דנשאר חלוק אבל אין לומר דכל זה היה מקמי דנחלק בראשונה. ואחר זמן בא לידי ספר תאוה לעינים וזה שכתב הרב מהרח"א בישרש יעקב משמו ודלא כקצת מפרשים אינו כן רק שהוא הזכיר מ"ש בתלמוד ודילמא חד זמנא וכו' ע"ש:
ואפשר לומר בויכוח זה דר' פנחס וגינאי נהרא והוא כשנדקדק מאמר גינאי אתה ספק עושה ואני ודאי עושה ומשמע דאם ר' פנחס ודאי עושה הוה פליג ליה באין אומר ואין דברים וצריך לדעת דהן לו יהי דר' פנחס ודאי עושה ס"ס האי עשה והאי עשה וליכא לדחויי חד מקמי חבריה. ונראה במ"ש פ"ק דבתרא דף ח' דפדיון שבויים היא מצוה רבה דשבי כלהו איתנהו ביה וא"כ אם ר' פנחס ודאי עושה פשיטא דדחי עשה דידיה דהוא מצוה רבה וחיי נפש לעשה דכל הנחלים הולכים אל הים. אך השתא דהוא ספק והוא ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי ומשום הכי לא מצא מענה גינאי אלא דהוא ספק אבל אם היה ודאי פשיטא דהיה נדחה מפניו דהוא פדיון שבויים וחיי נפש והוי עשה אלים טובא וכמ"ש בפסחים דאתי עשה דפסח דאלים ודחי עשה דהשלמה ע"ש דף נ"ט. ואתא ר' פנחס ואמר גוזרני וכו' כלומר אכתי יש יתרון בעצם אדם דאני יכולני לגזור שלא יעברו וכו' אם כן האמרינן בעלמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמ"ש בכתובות דף ק"ו ושבועות דף ל' וא"כ אם הייתי ודאי עושה בלאו טעמא דפדיון שבויים היית מחוייב לדחות עשה דידך דעשה דכבוד תורה עדיף. והשתא דהוי פדיון שבויים אהני לדחות גם העשה שלך בשביל ספק. באופן דר' פנחס גילה לו באומרו גוזרני וכו' דאיכא עשה דכבוד תורה דעדיף והשתא דאיכא תרתי פדיון שבויים ועשה דכת"ר אתי ספיקן ומפקי מידי ודאי:
א"נ אפשר דהיינו רתחיה דר' פנחס לכבוד ה' לקיים המצוה באומרו גוזרני וכו' כי הוא אמר אתה ספק עושה וכו' דכיון דהוא פדיון שבויים ואיכא סכנת נפשות ספיקו כודאו דספק נפשות דוחה שבת החמורה ובנדון זה אלים ספיקיה דיש בו פקוח נפש והיינו דאמר גוזרני וכו' כלומר שאין בדבריו טעם וראוי הוא לכך:
אחר זמן רב נשאתי את עיני ואראה אחד קדוש מדבר מורינו הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פרשת בשלח דישב ודרש המאמר הזה וכתב דפליגי בפלוגתא דהר"ן והרב המגיד בהאי דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה דהר"ן סבר דעוסק במכשירי מצוה הרי הוא כעוסק במצוה כמ"ש בשמו הרב הנמקי פ"ב דמציעא ומיקרי בעידנא ואם האבידה בבית הקברות יכול הכהן ליכנס לבית הקברות וליטלה ולהשיבה ומקרי בעידנא אי לאו דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והה"מ סבר דלא מקרי בעידנא ובזה תירץ דעת ריב"א בתוס' פסחים דף נ"ט דסבר כהר"ן ופירש דגינאי ור"פ פליגי בהך פלוגתא והאריך בזה הלא בספרתו נפלאות מתורתו:
ואנכי עפר דל בהורמנותיה דמר אמינא דהר"ן לא אמרה אלא גבי אבידה דוקא דסבר הר"ן דגוף העשה מתחיל משעת ראיה כמ"ש הרב הנמוקי בשמו והוא מפורש יותר בחידושי הר"ן והביאו רבינו בצלאל ע"ש במציעא על דף ל'. אבל בעלמא גם הר"ן מודה דמתעסק במכשירי מצוה לא מיקרי עידן וכמ"ש אני בעניי לעיל בשילהי ברכות דף י"ט ע"ש. ולפ"ז לא סליק שפיר מאי דתירץ בעד ריב"א ומה שפירש במאמרינו ע"ש ודוק היטב כי קצרתי:

אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושיתין רבוון וכו'. אפשר לומר במ"ש בשבת דף כ"ג אההוא דנפתחו לו דדין כמה גרוע אדם זה דנשתנו עליו סדרי בראשית ומשמע דרב יוסף קבלה וכתב מהר"ש אלגאזי דברבים לא נאמר זה והכא גבי גינאי פן יעלה על לב דקרינן כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית להכי קאמר כמה נפיש גברא כמשה ושיתין רבוון שנחלק להם ים סוף ולרבים אינו גריעות אלא שבח ורבי פנחס כרבים דמי. א"נ למה שצדדנו בעניותנו בדרושים דבזה אין הפרש בין רבים ליחיד ושאני קריעת י"ס דבזה לא שייך גרעון אשר נשתנו סדרי בראשית ומה דמות יערוך לנפתחו דדים לאיש להניק דשם הוי גנאי וגרעון. א"כ ז"ש רב יוסף כמה נפיש וכו' להוציא מלב אשר יאמר שהוא גרעון לז"א כמה נפיש כמשה וכו' דקי"ס הוא לשבח וה"נ דכוותה:

(ז א תוספות) ד"ה והתיר וכו' ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי.—עי' ירושלמי דמאי פ"א ה"ג, שלפנינו אין זכר לכל זה.

מקום הניחו. כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם: להתגדר. להתגדל: מכאן. שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע''פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת אין מזיחין אין מבדילין אותו משמועתו לאמר חזור בך: מזניחין. משקצים את דבריו: מזחיחין. לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין אותו מדבריו: זחוחי. לשון גבוהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם: הוריש וגו'. אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם: אשתמיטתיה. ליהודה בריה דר''ש בן פזי: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים. וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה ולכך לא כבשום דקסברי הואיל והותרו הותרו דקדושה ראשונה בטלה דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא כשגלו בימי נבוכדנצר ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ובית שאן מהן היתה ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב:) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה אבל ירושה שלישית אין להם שהשניה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ: עלה בעלמא. דאכילת עראי היא ושריא בארץ: מאגודה אכליה. דמשנאגד אסור לאכול עראי: הנאגד. שדרכו לאוגדו: משיאגד. הוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי: לאו אדעתיה. שכח ר' מאיר ולא עשרו ולעולם סבירא ליה דבעי עשורי: ממקום אחר. שמא הוי ליה ירק תלוש בביתו ואמר הרי הוא מעשר על אגודה זו: לתרום שלא מן המוקף. מן המחובר וסמוך לו כגון אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:) וכמו מקפת וקורא לה שם (נדה דף עא:) לשון מקריב ומגיען זה לזה ואסור לחבר להפריש ממה שאין לפניו על מה שלפניו דשמא אותו שהוא סומך עליו אינו בעין שנאבד או נרקב ונמצא שאין אומר כלום ואוכל טבלים: נתן עיניו בצד זה. לקרוא לו שם מעשר על צד שני ואכל מצד שני: חזי מאן גברא רבה אסהיד עליה. ראה כמה אדם גדול העיד עליו דהיינו רבי יהושע הואיל ובא להעיד על זאת יפה כוון ודקדק בדבר אל נכון: גינאי. שם הנהר: רצון קוני. כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך: ספק עושה. שמא לא יתנו לך בפדיון: דבמצוה עסיק. דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה: דלווה בהדייהו. נתחבר עמם בדרך: טייעא. סוחר ערבי: כך עושין. בתמיה: לבני לויה. לבני חבורה שמניחן והולך: דלמא ה''נ חדא זימנא. אלא מתיירא היה שלא יחזרו המים וישטפו השנים והיה מדבר עליהם שימתין להם הנהר: כמשה ושתין רבוון. שנחלק להן ים סוף:

נשים דירק בחוצה לארץ אינו נוהג בו לא מעשר ולא תרומה ובשאר פירות נוהגת תרומה גדולה אבל לא מעשר אבל דגן תירוש ויצהר חייבין לגמרי בין בתרומה בין במעשר והכי איתא התם אמר ר' יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו הרובים תרגמוניא א''ר זעירא רב יהודה בשם שמואל אומר חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ר' אבא בשם רבי שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ומשמע דקאי אר' יוחנן דאמר דבגולה היו מפרישין תרומות ואתא רבי אבא לאשמועינן דדוקא בדגן תירוש ויצהר היו מפרישין תרומות ומעשרות ולאו דוקא נקט תרומה דהוא הדין מעשר אבל שאר פירות לא חשו לענין מעשר אלא לתרומה גדולה כמו שמפרש רבי שילא בשם ר''ש אח''כ ר' שילא בשם ר''ש אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם פירוש שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא ולפי זה לא קשיא מידי מהך דשמעתין דרבי מאיר אכל עלה של ירק וההוא דמסכת ע''ז דאכל פירי דלא מעשרן בשאר פירות קאמר שהורמה מהן תרומה גדולה אבל לא מעשר ובברכות (דף לו.) לא גרסינן ירק דבצלף איירי ולאו ירק הוא ול''ג נמי מעשר אלא הני מילי גבי צלף דכל שאר פירות אינו נוהג מעשר אלא תרומה וכן הוא בספרים מדויקים ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור''ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב''מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן: אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. תימה דלא משני הכי בפרק במה בהמה (שבת דף נו:) דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה (אותם בער יאשיהו) כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן אף כו' ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדמשני הכא ויש לומר דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה על פי הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שהיה אסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות: ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר. וא''ת דתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ספק חשכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה לא אמאי כיון דאפשר ע''י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אם כן יהא מותר להפריש בשבת כדמוכח בפרק נוטל (שם דף קמא:) דתנן רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך בגמרא (שם דף קמב.) והא מתקן הוא ומשני הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולהכי לא חשיב תקון בשבת כשמעלה ויש לומר דשאני מדומע שכבר היה נתקן אבל תחלתו של טבל לא שרי על ידי דאפשר ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. [וע''ע תוספות גיטין לא. ובמנחות נה. ובבכורות נט. ד''ה במחשבה]: אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך כו'. שמא שר של ים השיב לו כך אי נמי רבי פנחס היה מחשב בלבו שלכך היה מניח מלחלוק לו וכענין זה צריך לפרש בפרק קמא דמסכת ע''ז (דף יז.) גבי רבי אליעזר בן דורדייא דאמר שמים בקשו עלי רחמים:

דף ז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד