חולין ד ע"ב

דף ד - ב

הרי אחר הפסח  מותר מיד ליקח מאותם עוברי עבירה חמץ ולאכלו, על אף שודאי לנו שחמץ זה לא נאפה לאחר הפסח, שעוד לא היה שהות אחר הפסח לאפותו, מפני שהן מחליפין את חמצם האסור בחמץ של עובדי כוכבים המותר [שהרי רק חמץ של ישראל, שעוברים עליו ב"בל יראה" נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח, ולא חמצו של נכרי, שאין עוברים עליו, ולפיכך אינו נאסר] והם עושים כן משום דלא שבקו התירא ואכלי איסורא, ומה שהשהו את החמץ בפסח הוא בגלל שלא היתה להם ברירה של התירא, והם לא רצו להפסיד את החמץ שלהם.

ומוכח שגם מי שהוא עבריין אפשר לסמוך עליו היכן שקיימת הסברא של "לא שביק התירא ואכיל איסורא". ^[12]

סברוה, הא ברייתא מני - אפילו אליבא דרבי יהודה הוא, דאמר: איסור חמץ שעבר עליו הפסח, אחר הפסח, הוא איסור דאורייתא, ובכל זאת סמכינן על עוברי עבירה שהם מחליפין אותו, ומותר לאכלו, דסמכינן עלייהו אפילו באיסורא דאורייתא, וקתני "מפני שהן מחליפין", אלמא מוכח שאפילו מי שהוא עבריין לא שביק התירא ואכיל איסורא.

ודחינן: ממאי דהאי ברייתא אליבא דרבי יהודה היא? דלמא רבי שמעון היא דאמר חמץ אחר הפסח - איסור דרבנן הוא. וכי מקילינן לסמוך על עבריינים באיסורי דרבנן הוא דמקילינן, אבל באיסורי דאורייתא לא מקילינן.

ופרכינן להא דדחינן: ותיהוי נמי האי ברייתא כדברי רבי שמעון, אך אכתי היא מסייעת לרבא. כי מי קתני "שאני אומר החליפו" דהוא לישנא דתלינן להקל, ומשום דהוי איסורא דרבנן!? הא "מפני שמחליפין" קתני, דודאי מחליפין, ואין זו תליה להקל.

והשתא שפיר קא מסייעא האי ברייתא לרבא - ומה באיסורא דרבנן אמרינן לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא, דהא קא אמרת שעוברי עבירה בחמץ בפסח ודאי מחליפים את חמצם לאחר הפסח למרות שהוא רק איסורא דרבנן אליבא דרבי שמעון, אם כן באיסורא דאורייתא לא כל שכן דלא שבקי התירא ואכלי איסורא.

ואמרינן תו: לימא מסייע ליה לרבא:

דתניא: הכל שוחטין, ואפילו כותי, ואפילו ערל, ואפילו ישראל מומר.

ודנה הגמרא: האי ערל שכשר לשחיטה היכי דמי?

אילימא דלא מלו אותו כי מתו אחיו מחמת מילה, ונמצא שהוא אנוס בערלותו, האי - ישראל מעליא הוא. ומאי קא משמע לן שהוא ראוי לשחיטה עד דקאמרת "אפילו ערל"?

אלא, פשיטא, דהוא מומר לערלות, שאינו מל עצמו בגלל זדון ליבו, שמבעט במצות מילה, וקא סבר האי תנא דברייתא כי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, הילכך מצי אותו מומר למצות מילה לשחוט ותהיה שחיטתו כשרה.

והשתא אימא סיפא: ואפילו ישראל מומר שחיטתו כשרה.

ודנה הגמרא: האי מומר היכי דמי? אי מומר לדבר אחר ואינו מומר לשחיטה - היינו מומר לערלות דקתני ברישא, ומה התחדש לנו ב"אפילו ישראל מומר"!?

אלא, לאו, האי "ישראל מומר" היינו מומר לאותו דבר, לאכילת נבילות לתיאבון, ובכל זאת סמכינן על שחיטתו, על אף דהוי מצוה שהוא חשוד עליה, ומשום דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכדרבא.

ודחינן: לא תוכיח מינה. כי לעולם אימא לך - מומר לאותו דבר אפילו לתיאבון לא נאמן עליו. מאי טעמא? כיון דדש ביה, שעובר על האיסור בתמידות, כהתירא דמי ליה, וליכא למימר ביה "לא שביק התירא ואכיל איסורא", דהא האי איסורא כהתירא חשיב ליה.

אלא כונתו של תנא דברייתא להתיר שחיטת "ישראל מומר", היא במומר לעבודת כוכבים, אך אינו מומר לאכילת נבילות לתיאבון. ואיצטריך לאשמועינן שאפילו הוא מומר לעבודת כוכבים, דאמרינן דכל המודה בה הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, בכל זאת שחיטתו מותרת. וכהא דאמר רב ענן.

דאמר רב ענן אמר שמואל: ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים בלבד - מותר לאכול משחיטתו.

גופא: אמר רב ענן אמר שמואל: ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו. שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה, שהיה צדיק, ובכל זאת מצינו שנהנה מסעודת אחאב על אף שאחאב היה עובד עבודה זרה, ומוכח מכאן שמומר לעבודה זרה מותר לאכול משחיטתו.

שנאמר: "ויזבח לו אחאב [ליהושפט] צאן ובקר לרוב, ולעם אשר אתו, ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד".

ופרכינן: ודלמא אכן מיזבח זבח אחאב עבור יהושפט משום שהיה סבור אחאב שיהושפט יאכל משחיטתו, אבל יהושפט עצמו מיכל לא אכל, משום ששחיטתו של מומר לעבודה זרה היא פסולה!?

ומשנינן: "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" כתיב, והסתה תיתכן רק באמצעות סעודה.

ופרכינן: ודלמא הסיתהו בדברים בלבד, ולעולם לא אכל יהושפט מזבחו של אחאב!?

ומשנינן: אין "הסתה" בדברים אלא באמצעות סעודה בלבד.

ופרכינן: וכי לא תיתכן "הסתה" בדברים בלבד?

והכתיב "כי יסיתך אחיך" ומשמע דיסיתך בדבריו!?

ומשנינן: גם הכא מיירי בהסתה באכילה וב שתיה.

ופרכינן: והכתיב באיוב, שפנה הקדוש ברוך הוא אל השטן ואמר לו: "ותסיתני בו [באיוב] לבלעו חינם", ומוכח דאיכא הסתה בדברים בלבד, שהרי אצל הקדוש ברוך הוא אין הסתה באכילה ובשתיה.

ומשנינן: הסתה דלמעלה - שאני. שאצל הקדוש ברוך הוא אין ענין להסיתו באכילה ובשתיה אלא בדברים גרידא, אבל אצל אדם, שהוא צריך לאכול ולשתות, עיקר הסתתו היא באמצעות אכילה ושתיה, ולא בדברים גרידא.

ותו פרכינן: ומי אמר לן דיהושפט אכל מזבחו של אחאב? ודלמא יהושפט משתא אשתי מיינו של אחאב, אבל מיכל לא אכל מזבחו!?

ומשנינן: מאי שנא שתיה דאמרינן דמותר לשתות מיינו ולא חיישינן דילמא נסכו לעבודת כוכבים ונאסר היין בשתיה ובהנאה, משום דאמרינן מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה, אם כן ביחס לדין אכילה נמי אמרינן - מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה.

ופרכינן: הכי השתא?! כיצד מדמית אכילה מזבחו של מומר לשתיה מיינו? הרי שתיה מיינו של מומר היא כשתית "סתם יינן" של עובדי כוכבים, ועדיין לא נאסר בזמנו של יהושפט "סתם יינן" [כשלא ראינוהו שניסך אותו לעבודת כוכבים] של עובדי כוכבים. אבל אכילה מזבחו אימא לך דלא אכיל יהושפט, כי מומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו פסולה!?

ומשנינן: איבעית אימא, לאו אורחיה דמלכא משתיא להיות שותה יין בלא מיכלא. ואיבעית אימא, "ויזבח - ויסיתהו" כתיב, ומשמעות הכתוב היא: במה הסיתו אחאב ליהושפט שיעלה לרמות גלעד - בזביחה.

ואכתי הוינן בה: מנלן דאחאב זבח את אותו הזבח? ודלמא עובדיה, שהיה נביא ה', זבח?!

ומשנינן: "לרוב" כתיב, ואם כן, עובדיה לא הוה ספיק לזבוח זבחים לרוב.

ואכתי הוינן בה: ודלמא אותן שבעת אלפים איש שלא כרעו לבעל זבוח!? דכתיב "והשארתי בישראל שבעת אלפים - כל הברכים אשר לא כרעו לבעל"?!

ומשנינן: אותן שבעת אלפים ודאי לא שחטו כי טמורי הוו מיטמרי מאיזבל שלא תהרגם.

ואכתי הוינן בה: ודלמא גברי דאחאב הוו אינשי מעלו, ורק אחאב היה עובד עבודה זרה, והם שחטו את הזבחים לרוב כהלכה!?

ומשנינן: לא סלקא דעתך דאינשי דאחאב היו כשרים. דכתיב "מושל מקשיב על דבר שקר - כל משרתיו רשעים".

ואכתי הוינן בה: ודלמא רק יהושפט היה צדיק, אבל גברי דיהושפט נמי לא הוו אינשי מעלו, ולכן הא דזבוח גברי דאחאב - אכול גברי דיהושפט, והם היו הזבחים לרוב האמורים באותו פסוק, ואילו האי אשר זבוח עובדיה - אכל יהושפט! ולעולם לא תוכיח מכאן שמומר לעבודה זרה אינו מומר לשחיטה.

ומשנינן: לא סלקא דעתך דאנשי יהושפט הוו אינשי דלא מעלו, כי מד"מושל מקשיב על דבר שקר - כל משרתיו רשעים" יש לנו לדייק גם איפכא: הא מושל המקשיב לדבר אמת - כל משרתיו צדיקים.

ואכתי הוינן בה: ודלמא כך נהגו באותו הזבח:

זבוח גברי דאחאב - אכל אחאב וגבריה דאחאב.

זבוח גברי דיהושפט - אכל יהושפט וגבריה דיהושפט!?

הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח וכו'. במסכת פסחים דר' יהודה סבר תלתא לאוי כתיבי חד לפני זמנו משש שעות ולמעלה וחד בתוך זמנו וחד לאחר זמנו דאי הניח אותו ועבר עליו הפסח אסור:

וכי מקילינן בדרבנן. כגון חמץ אחר הפסח אבל שחיטה דאורייתא לא מקילינן:

לימא מסייע' ליה הכל שוחטי' כלומר לרבא מסייעא דאמר מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו:

אלא פשיטא מומר לערלות. כלומר ישראל הוא אלא שאינו רוצה למול:

כיון דדש ביה. כלומר דרגיל לאכול נבילות:

סתם יינם הוא. כלומר זהו סתם יינם שלא פירש לנסך יינו לע"ז:

ועובדיה לא הוה ספק לזבוח ליהושפט ולגבריה:

ודלמא גבריה דאחאב הוו מעלו. כלומר והם שחטו ליהושפט וגבריה דלאו עע"ז הוו:

סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. והני רבנן סבירא להו כסברא קמא דרב אחא דאמר בפסחים (כט, א) אליבא דרבי יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, דיליף שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאהדר ביה רב אחא התם, לא מאתקפתא ותיובתא הדר ביה, אלא מסברא דנפשיה הדר ביה, וכתב רש"י ז"ל דאע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה, דהא מיתהני מחמץ דאי לאו דיהיב דידיה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפילו הכי כמה דאפשר למיעבד ביה התירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפתיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית. ויש אומרים אף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר, ותנן (פסחים לא, ב) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים כך כתב רש"י ז"ל.
ואם תאמר והרי ערלה שאסורה בהנאה, ותנן בקידושין (נו, ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, אלמא אף לדידיה חליפי איסור מותרין. ויש לומר דכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהן כהקדש אין חלופיהן אסורים אלא מפני שנראה כנהנה מהן, והלכך למחליפים לבד הן אסורין, אבל לאשה שלא נהנית מן האיסור מותר לגמרי, שאפילו מה שנאסר לבעלים אינו אלא מקנס חכמים. הילכך האשה שאינה נהנית מן האיסור ממילא מקודשת לו בהן: וכתב הרמב"ן ז"ל דאף לבעלים המחליפין דמיהן מותרין, לפי שאינן תופסין את דמיה ואינן בידיהם אלא גזל מכיון שלא היה להם רשות למכרו, וכדגריסנן בירושלמי דקידושין (פ"ב ה"ח) עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה, פירוש לפיכך היא מקודשת במעות, ואלו לפי שאינן דמי הערלה וכלאי הכרם שאינן תופסין אותן באיסור ואינן אלא כגזל ביד מוכר.
ומה שהקשה רש"י ז"ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, לא קשיא, דודאי אין להם דמים, שהרי אין יכול למכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדין לישרף, הלכך הרי הן כאילו אינן שלו, ולפיכך האוכלן פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (אישות פ"ה ה"ב). בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל מצאתי ראיה לדברי רש"י ז"ל מההיא דנדרים דאיבעיא להו בפרק השותפין (נדרים מז, א) קונם פירות עלי מהו בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שמע מינה דחלופי איסור מותרים, מדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחינן ודילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא לדידיה לכתחלה אסור. ונראה לי דמהא ליכא ראיה, דהתם לא מקדש בדמיהן קא מייתי לה אלא ממכרן, והכי פירושו מהו בחילופיהן, כלומר (מאי) [מהו] להחליפן וליהנות בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אלמא חילופיהן מותרין, ודחינן ודילמא בדיעבד שעבר ומכר מה שעשה עשוי שאין איסורי הנאה תופסין דמיהן, אבל למכור לכתחלה ולקדש בדמיו את האשה לא, ודכותה הכא אסור. ותדע לך מדפריך בעבודה זרה (סב, א) גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, מאי טעמא, אילימא משום דאסור בהנאה שכרו אמאי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם איתא, מאי קושיא, הא אמרינן התם דלכתחלה אסור ליהנות ממנו, אלא ודאי כיון שמכרן מותרין לו לכתחלה ומקדש בהן את האשה. ומיהו בתוס' תירצו דשכרו אסור, משמע להו בין לדידיה בין לאחריני ביין נסך עצמו מה שאין כן בערלה שמותר לאחריני. וקשיא לי אם כן אמאי קא מייתי ממכרן וקדש בדמיהן דהתם לא תניא בהדיא דלאחריני שרי. ויש לומר דעל כרחך כיון דקתני שהיא מקודשת, משרא שרי לה, דאי לא, במאי מיקדשא.

וממאי דילמא ר' שמעון היא וכו'. ואם תאמר לרבי שמעון מה הועיל בתקנת חליפין, דהוא גופיה לרבי שמעון אינו אסור אלא מתקנת חכמים, ודמיו הרי הן כמוהו ואסורין הן לו מקנס חכמים, ולמה טרח ולמה החליף. יש לומר דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים.

ומה בדרבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן. כלומר דאילו ר"ש היא כל שכן דהיא סייעתיה דרבא. וקשיא ליה אם כן למה הוצרכו מעיקרא לפרש טעמן של חכמים אלו משום דאינשהו סברוה דהא מני רבי יהודה היא. ויש לומר דמעיקרא לא דייקינן בלישניה דאיכא לאפלוגי בין לישנא דהחליפו ובין לישנא דמחליפין, אלא קא סלקא דעתך דזה וזה מספק מחליפין אמרו, ולפיכך לא הוי סייעתא, אלא אם כן נאמר דר"י היא דאפילו בדאורייתא נסמוך אטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אי נמי יש לומר דרבותא קאמר, דאפילו סברוה דרבי יהודה היא איכא סייעתא, וכל שכן אי סברי לה דרבי שמעון היא, אלא שהמקשה לא הבין מתחלה כן עד שפירשנו דאי רבי שמעון כל שכן הוא, כן נראה לי.

לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה אלא מומר לעבודה זרה וכדרב ענן אמר שמואל. קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי ברייתא כרב ענן דאיתותב, לוקמא בישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון ובעומד על גביו, דהא על כרך לצדדין איתני' דאף על גב דמומר לערלות מיירי אפילו בשאין ישראל עומד על גביו כותי ודאי בישראל עומד על גביו היא, ולא הוי סייעתיה כרבא. ויש לומר דהא ליתיה, דאם כן מאי אפילו דטובא עדיף ישראל אוכל נבלות לתיאבון בישראל עומד על גביו מכותי. (וא"כ) [וא"ת] אכתי לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובישראל עומד על גביו, דהשתא ודאי איכא רבותא, דטפי עדיף כותי מיניה אצל שחיטה, ומיהו בעומד על גביו שחיט לכולי עלמא, דאפילו לרב אחא דאמר בעבודה זרה (כו, ב) דלהכעיס מין הוא, ותניא לקמן (חולין יג, א) שחיטת מין לעבודה זרה ובמין ישראל מיירי התם במין לעבודה זרה, כלומר שהוא כומר לע"ז קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל, ועוד דהלכתא כרבינא דמיקל דאמר להכעיס מומר ואיזהו מין מומר לע"ז, וא"כ לכולי עלמא שחיטה בישראל עומד על גביו. ונראה לי דמשום הכי לא אוקמה באוכל נבלות להכעיס, דלכתחלה מיהא אין מוסרין לו, דלא עדיף מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין לכתחלה אפילו באחרים רואין אותם, לפי שהם מועדין לקלקל, וכל שכן במומר להכעיס שיתנכל לנבל והרואה לא ידע ואשם, ותנא בברייתא לכתחלה קאמר דמוסרין להן, הלכך ודאי לאו באוכל להכעיס מיירי כנ"ל, ומשום הכי דחקה להעמידה כרב ענן (ולאוקמה) [ולא קיימא] הא דרב ענן, דהא איתותב לקמן מברייתא דמכם ולא כלכם. הילכך ברייתא כרבא מיתניא והויא סייעתיה, והלכתא כוותיה.

כללא דנקטינן מהני שמעתתא. הכל שוחטין לכתחלה, ואפילו שאין ידועין לנו שיודעין הלכות שחיטה, כדקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים, כדאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וסוגיין לקמן (חולין ב) נמי לכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) גבי רבי חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא ברבי יוסי הגלילי, ואמרינן נמי לקמן (שם) היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
ומיהול היכא דאיתיה קמן, בודקין אותו כדעת הגאון ז"ל, ואין לזוז מהן וסברתן תורה (שלנו) שלמה היא, ולשאינן מוחזקין גם כן מוסרין לכתחלה חזקה מומחין ומוחזקין הן, ואפילו הוא לפניו אין צריך לשאלו אם נתעלף אם לא דלעלופויי לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ן ז"ל מדאמרינן לעיל (חולין ג, ב) גבי מומחין דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, אלמא אלמא לא חיישינן לה כלל, דעילוף בבן דעת אינו מצוי כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ג) שכתב שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפנינו פעמים רבות, חומר הוא שהחמיר ליראי חטא, ונכון הוא לחוש בזה לכתחלה.
והיכא דאינו מומחה דיודעין בו שאינו יודע לומר הלכות שחיטה ושחט, אסור לאכול משחיטתו, וכדאמר רב יהודה לקמן (חולין ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחט לפנינו ב' או ג' פעמים ושחט, שפיר אין סומכין על זה, וכדאמר התם כיון דלא גמיר זימנין דשהה ודרס ולא אדעתיה, ואפילו נבדק ואמר שלא שהה ושלא דרס ושלא החליד, אין סומכין עליו בכך, דכל מלתא דלא רמיא עלה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה.
ומיהו באחרים רואין אותה מתחלה ועד סוף, אוכלין משחיטתו, וכדאמרינן לקמן (חולין יד, א) אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואקימנא לה בדלא גמיר, ואפילו שחט קמן חד סימן שפיר לא אמרינן כיון דהך שפיר שחוט אידך נמי שפיר שחוט, דזמנין דשהה ודרס ולא אדעתיה.
ונראה דבעומד על גביו מותר למסור לו לכתחלה, דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאינהו אינן יודעין לאמן את ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל, אבל בן דעת אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הן, והילכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתין.
ולענין קטן אם אינו יודע לאמן את ידיו לשחיטה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, אין מוסרין לו לכתחלה ואפילו באחרים רואין אותו, וכדאמרינן בגמרא (יב, ב) שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה, ופירש רש"י ז"ל אפילו באחרים רואין אותן דמועדין הן לקלקל תמיד, ואם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה, דתנן (לעיל חולין ב, ב) וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, וכלהו אמוראי סברי דאחרש שוטה וקטן נמי קאי, וקטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, כלומר אוכלין משחיטתו שמוסרים לו לשחוט לכתחלה, ודוקא בשאחרים עומדין על גביו כדאוקמא רב הונא בסוכה (מב, ב) דאמרינן אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו.
וקטן שאינויודע לאמן את ידיו, אפילו להתלמד אין מוסרין לכתחלה באין אחרים עומדים על גביו לשחוט, משום הרואין שמא יחשבו כי הוא כשר אצל שחיטה וימסור לו ויאכל, והוא לא ידע שלהתלמד מסרנו לו ויסמוך עליו ואשם.
וחרש ושוטה אין מוסרין להן לכתחלה אפילו באחרים רויאן כדין קטן, ואפילו להתלמד באין אחרים רואין, ואם שחטו ואחרים רואין אותם מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה.
ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום נכרים גמורים, כדאמרינן לקמן (חולין ה, ב) ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה' ט"ז) אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותים קודם שנמנו עליהם ואסרום.
וישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו, כדרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו בשאין ישראל עומד על גביו ובודקין סכין גם כן אחריו היכי דאיתיה לסכין, ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה לא בסכין ולא בבדיקת סימנים, דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, אלא בדליתיה לסכין או דלא אפשר למבדק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל השחיטה במתכוין, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה אלא אם כן נתכוון בכך, או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בשעת שחיטה, ואם לא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם [שיעור] שהיה ושוחט וגומר את שחיטתו. וכבר אמרינן דהוא אינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאין טורח. ויש מי שאומר שאם בא לשחוט בהמות הרבה, בודק לו ישראל סכין בין כל אחד ואינו סומך על בדיקתו שבין בהמה לבהמה (ואה) [ואם] לא בדק לכתחלה לא ישחוט, ואם לא בדק בין בהמה לבהמה ונאבד הסכין, אף על פי שהוא אומר שבדקו ונמצא יפה, לדעת מי שפירש למטה לדברי רב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, דבדיקת הסכין חובה היא, וכדמשמע לשון מצריך, אלו כולן משניה ואילך פסולות דאין סומכין על עדותו, אלא שיש לומר דרב כהנא לא מצריך בחובה קאמר, אלא עצה טובה כדי שלא יפסיד בהמות הרבה, הכי נמי היכא דליתיה לסכין סומכין עליו לא מחמת עדותו אלא דאמרינן אוקי סכין אחזקתו, וכמו שנכתוב שם במקומו בסיעתא דשמיא, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק, ואם לא שחט רוב, חוזר וגומר, כדי שלא יהא שם שיעור שהיה, שכל מי שאינו שוחט רוב בודאי אינו מומחה לשחיטה, והלכך אף מומר זה כיון דבעי למשחט בהיתירא בודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב, ועוד כתב דנראה שאפילו בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק הסכין ונתן לו, ואם אבד הסכין דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם הבדיקה.
ומיהו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקנו לו סכין. אם ישנו לסכין בודקין אותו, ואם נמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו או שנאבד הסכין אסור לאכול משחיטתו, דמטרח לא טרח ודילמא בסכין פגומא שחט. אלא שיש לדקדק בזה היכא דנמצאת סכינו יפה אם צריכין אנו לדעת באמת שהסכין שנמצאת בידו עכשיו באותו סכין הוא ששחט אם לאו, ובודאי משמע דאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו שתים שלש בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך, כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו, מימר אמרינן דבודאי בסכין זו שבידו שחט האחרות, אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט, ואנן שואלין אותו במה שחט, והראה לנו סכינו, ונמצאת יפה, לא נסמוך עליו, כי שמא בסכין פגומה שחט דמטרח לא טרח אלא שלאחר השחיטה נזדמן לו זו שהיא בדוקה, או דלמא כיון דסכין בדוקה יוצאה מתחת ידו, חזקה מעיקרא נמי בידו היתה ובה שחט, ואולי יש להכריע כלשון זה האחרון, מדאמרינן לעיל אלא אישראל מומר הכי דמי, אי דאיתיה לסכין לבדוק אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט, מדקאמר אי דאיתיה או דליתיה ולא קאמר אי דידעינן באיזו סכין שחט ואיתיה קמן, משמע דכל אימת דנפיק קמן מתותי ידיה אין חוששין שסכין ששחט בה נאבד וזה אחר הוא. ומיהו דוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק ליקח, אבל כשהיה לו פנאי גדול יום או יומים בזה ודאי לא נסמוך על דבריו כלל, כך הדעת נותנת, אלא שיש להחמיר בדבר.
ומומר לנבלות להכעיס לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בבודק סכין ובישראל עומד על גביו, דכיון שהוא מתכוין להכעיס מתנכל הוא לנבל ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתיה, וטפיה גרע אצל שחיטה מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להן לכתחלה, וכמו שהוכחנו למעלה.
ומיהו אם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואינה כשחיטת נכרי, דישראל הוא אלא שמורד במצוה זו.
ומומר לדבר אחד כגון מומר לערלות או לאחת מכל מצות ה' חוץ ממומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו, ואפילו בלא בדיקת סכין וסומכין עליו בשחיטה לגמרי, וכדתניא (לקמן חולין ה, א) הכל שוחטין ואפילו ערל, ואוקימנא לה במומר לערלות.
אל הרב רבי משה בר מימון ז"ל (פ"ד שחיטה ה' י"ד) כתב, ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתנהו למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. נראה מתוך דבריו שהוא מפרש הברייתא כולה דקתני הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר בישראל בודק ונותן להם דומיא דישראל מומר. ועוד למדנו מדבריו דאף על גב דקיימא לן בשאר אנשים דעלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, בישראל מומר לא נסמוך על הרוב בין שיהא מומר לאכול נבלה לתאבון בין מומר לאחד מן העבירות. וקצת יש מן התימה בדבריו בזה, שהרי רבא ורב אשי ואביי לא הזכירו מומחה כלל אלא עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין, אבל מומחה לא הזכירו כלל, ורבינא לבד הוא שהזכיר באוקימתא דמתניתין הכל מומחין שוחטין, ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחה אין שאין מומחה לא קסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא אפילו לרב אשי דמוקי מתניתין בישראל מומר לאכול נבלות לתאבון רוב מצויין מומחין הן קאמרינן ביה ואין צריך בדיקה תחלה [א]לא כשאר אנשים, שאם לא כן היה לו לרב אשי לפרש באוקימתיה בודק סכין ונותן לו והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ויותר שרב אשי סומך בשאר אנשים שהן מומחין מן הסתם ואין צריכין בדיקה, היה לו פרש כאן שהוא צריך בדיקה כדי שלא נטעה לומר דגם זה כאחד מן האחרים שאנו אומרין עליה מן הסתם שהן מומחין.
עוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה' ט"ו) מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור, זו חזקה על כל ישראל אפילו הרשעים מהם.
ומומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה ושחיטתו כשחיטת נכרי, ורב ענן דאמר משמיה דשמואל דשחיטתו כשרה היא, איתותב, ואפילו דיעבד ואפילו ישראל עומד על גביו ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי, וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כנכרי ושחיטתו נבלה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואם הוא מין שנעשה כומר לעבודה זרה אין צריך לומר ששחיטתו נבלה שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בעבודה זרה שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא (לקמן חולין יג, א) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים, ובמין ישראל מיירי, מדקתני בניו ממזרים.
ונשים ועבדים אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם, ובודקין סכין לעצמן ושוחטין, וכדתנן בזבחים (לא, ב) שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאין, והא דקתני לה בדיעבד שהשחיטה כשרה, הא אמרינן בפסחים ובזבחים (שם) דמשום טמאים דקתני בהדייהו קתני בדיעבד, דטמאים לכתחלה לא, שמא יגע בבשר, אבל נשים ועבדים אפילו לכתחלה נמי, ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהן שמע מינה דכשרים הן אצל שחיטה לגמרי כגדולים בני דעת ומומחין, והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קתני חוץ מן הנשים וקטנים, שמע מינה דנשים בכללא דרישא איתנהו דהכל שוחטין ואפילו נשים.

תניא דמסייע ליה חמצן של עוברי עבירה פי' שמשהין חמצן לאחר פסח מפני חמדת ממון ודמי למועד לתיאבון. אחר פסח מותר מיד. פי' קתני מיד לפי שא"צ לשהות כדי ללוש ולאפות וכיוצא בו דסגי' בשהי' כדי להחליף מפני שמחליפין חמצן בחמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח שמותר פי' רש"י דכיון שיכול להחליפו בשל עכו"ם שהוא מותר לא שביק היתירא ואכל חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור. ואע"ג דהא נמי אסורא הוא לדידי' דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה דאי לאו דיהבי לעכו"ם לא הוי יהיב לי' גוי דידי' אפ"ה כל מה דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שריא שאין לך איסור הנאה שתופס דמיו וחליפיו חוץ מע"א ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה למכרו מכרו ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי העצים עכ"ל ז"ל ובודאי דמה דכתב מרן ז"ל דלאחריני שרי כן הוא על כרחין כדמוכח סוגיא וכדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואי לא שרי לדידה אפילו לכתחלה לאחר שקדשה אמאי מקודשת הא לא יהיב לה שוה פרוטה ומאי דכתב נמי ז"ל דלדידי' אסור כן הוא דהכי אסקי בנדרים ובההיא דאבעי' לן מהו בחלופיהן של אסורי הנאה ואתיין למפשטי' מדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דקס"ד דקדש לאו דוקא ולכתחלה נמי שרי לקדש אלא דנקט לי' אגב דקתני מכרן בדיעבד דלכתחלה אסור למכרן ודחינן דדילמא ה"מ בדיעבד וקידש דוקא קתני אבל לכתחלה לא וכיון דדחינן לה ולא איפשט בעיין ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא ומיהו מה שאומר רבינו ז"ל בטעמי' דאי אמרי' שרי מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' זו אינה ראיה דא"כ היכי לא פשטינן מהאי טעמא בעיין דמס' נדרים אלא ודאי דלעולם אימא לך דכיון שהחליפו בדיעבד אפילו לדידי' שרי כיון שאינו תופ' חליפין ומיהו כיון שאסו' למכרו ולהחליפו מן התור' נמי' הרי חשוב שאין לו דמים ואין לו תשלומים שאין לנו להחזיקו שהי' עובר על התורה למכרו ולהחליפו ומיהו עיקר דינו אמת כדפירש"י וא"ת כיון שאין תופס דמיו וחלופיו למה הן אסורין אף לדידי' וי"ל דהא איסורא דרב הוא דקנסוהו לפי שעבר להחליפו ולמכרו וכן פירש"י ז"ל בפ' השוכר דע"ז ומיהו לדידי' קנסא ולא לאחריני נמצאת למד דמדאורייתא אסור להחליף ולמכור אבל אם החליף או מכר דמיו וחילופיו מותרין אף לדידי' שהרי אינו תופס דמיו ומדרבנן אסורין הדמים והחליפין לדידי' אבל לאחרי' מותרין אפילו מדרבנן ומעת' עוברי עביר' הללו הרוויחו במה שהן מחליפין בתרתי חדא שהן עצמן אסורים בחמץ מן התורה לר"י בין לו ובין לאחרי' וחלופיהן אף מדרבנן לאחרים. ואידך שאף לדידהו אין איסור החליפין אלא מדרבנן ולמאי דאוקמינא כר"ש דסבר דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסת אינו אסור אלא מדרבנן מיהו חמץ עצמו אסור אף לאחרים ג"כ מדרבנן וחלופיהן מותרים לאחרים וכדאמרן. ועוד הרוויחו אף לדידהו דשאני בין אכילת איסור עצמו שהוא כעין חמץ דאורייתא לאיסור חלופיו ולכך מטריחן להחליף והרבה האריכו בתוס' ובחידושי' בענין זה אבל מה שכתבתי הוא תרומת כל דבריהם בקילור:

הא דאמרינן סברוה הא מני ר"י הקשו בתוס' דא"כ מה הרוויחו להחליפם בשל עכו"ם דהא אסקינן התם דלר"י אפילו חמץ של גוי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מן התורה ותירצו דהשתא סברוה כסברא דהוי סבר רב אחא אליבא דר"י דשל עכו"ם מותר דאע"ג דהוא הדר ביה לאו הוי מסקי אדעתייהו דהני דסברוה לההיא חזרה ובדין הוא דיכולין לומר ולטעמיך אלא דלא חיישינן ודכוותא בתלמוד טובא:

ותהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו פי' דלהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו אלא דאנן הוא דתלינן לקולא משום דהוו איסור' דרבנן מפני שהן מחליפין קתני כלו' דודאי מחליפין והשתא מה וכו' ומיהו מאן דסברוה לא נחת להא דיוקא וקסברי דמפני שמחליפין רוצה לומר מפני שתולין לומר שמחליפין.

הכל שוחטין ואפילו כותי וכו' היכי דמי אי לימא שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעלי' הוא פי' דאנוס הוא מחמת סכנה ויש שפירשו בתוספות דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה שנימולו כשהן גדולים ונבלעו בהן דמן דאי כשהן קטנים לא הי' לזה לחוש לכך וליתא מדנקט לי' תלמוד' סתם והטעם דכל שמתו אחיו מחמת מילה מקום יראה הוא לכל אדם ואפילו מקטנים לגדולים שאין להם שיעור וכל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמועד כלל כנ"ל.

אלא לאו מועד לאותו דבר וכדרב' פי' מועד לתיאבון ובבודק סכין ונותן לו וכדרבא דליכא למימר במועד לתיאבון ובאחרים רואין אותו דא"כ מאי ואפילו מועד מי גרע מכותי דשרי בהכי וכ"ש דליכא לאוקמי דלהכעיס דההיא נידון דאפילו באחרים רואין אותו אין מוסרין אותו לשחוט לכתחלה דמועד הוא לקלקל טפי מחש"ו:

למעלה שאני פי' רש"י ז"ל למעלה שאני שאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידי' באכילה ושתי' ואינו מחוור דאמאי לא גמרי לשון הסתה הסתה מהתם לכך הנכון למעלה שאני דלאו הסתה ממש היא דלא שייך הסתה בי':

ודלמא גברי דאחאב הוי מעלי פי' והנהו הוי משבעת האלפים ולפי שהי' מבני ביתו של אחאב לא היו מטמרין מאיזבל:

משומד אוכל נבלות להכעיס יש מתירין למסור לו לשחוט לכתחלה בעמידת אחר על גביו ובבדיקת סכין ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו לימא מסייע ליה הכל שוחטין כו' אפי' משומד וכו' היכי דמי אי לדבר אחר היינו ערלות אלא לאו לנבלות וכדרבא דאמר בודק סכין ונותן לו ודחי ליה לא לנבלות לעולם לא דכהיתירא דמי ליה אלא לעבודה זרה וכדרב ענן דאמר משומד לעבודה זרה אוכלין משחיטתו ואיכא דמקשי עלה היכי דחי ליה מדרב ענן דאיתותב לדחייה בדהלכתא ולוקמה בלתיאבון ובאחרים עומדין על גביו כדין כותי הא בבדיקת סכין לא ודלא כרבא והא ודאי לא קשיא דאם כן מאי האי דקאמר אפי' כותי אפי' ערל אפי' ישראל דמשמע דהאי משומד גרע טפי מכותי הא ודאי טפי עדיף אלא הא קשיא לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובעמידה על גביו דגריע טפי ושוחט לכתחלה לדעתך אלא ודאי כל להכעיס לכתחלה לא אף בעמידה על גביו וברייתא הכל שוחטין קתני לכתחלה וגדולי הדור מביאין ראיה מדתנן לקמן הכל שוחטין ומקשי הא תנא ליה ותירץ חדא בכותי וחדא במשומד ואם איתא לוקים תרוייהו במשומד חד לתיאבון וחד להכעיס אלא כל להכעיס לכתחלה לא בשום פנים ויש פוסלין אותה בכל ענין אף בדיעבד כמו שביארנו למעלה וראיה להם ממה שאמרו לענין קרבן לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ועיקר הדברים כשיטתנו ושאר דברים שבשחיטת המשומד אע"פ שזהו מקומם לפי סדר הגמרא כבר ביארנו דינם למעלה עם כל מה שראוי לצרף עמו כמו שכתבנו:

תד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין כו' והשתא א"ש דלא תקשי היכי סברוה כו' דחמץ של עובד כוכבים כו' ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה עכ"ל פי' הא ודאי דכמו דבשיעור לישה לחוד לא תלינן שהוא עצמו לש בצק זה אחר הפסח אלא דתלינן בחילוף עם הנכרי שמצא שלש בצק אחר הפסח ה"נ בשיעור אפייה לחוד לית לן למיתלי שהוא עצמו אפה אותו אחר הפסח אלא דאית לן למיתלי שהחליפו עם הנכרי שמצא שאפה אחר הפסח אלא דא"כ לא הל"ל ומותר מיד דשיעור אפייה אין זה מיד ומדקאמר מיד דהיינו שיעור לישה ע"כ דבבצק איירי והיינו ע"כ משום דגזרו על פתן ודו"ק:

בא"ד ומיהו אע"ג כו' באשה שרי משום פריה ורביה א"כ לא אסרו אלא כגון פירות וכלים כו' עכ"ל עיין בכל זה ברא"ש בס"פ האיש מקדש שכל זה מפרש"י בפרק רבי ישמעאל שכן מחלק בין קידושי אשה ובין שאר חליפין וכתב עליו הרא"ש שלא היה צריך לזה דקידושי אשה נמי לא שרו לכתחלה כו' אלא אם קדש בדיעבד כו' וכן פירות וכלים נמי אסור נקנות מדרבנן מדמי ערלה כו' אבל אם בדיעבד לקח מדמי איסור הנאה פירות וכלים חליפין לא גזור רבנן כו' עכ"ל וגם על דברי התוס' דהכא יש לדקדק כן מאחר שהביאו הך שינויא דנדרים דמחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לא הוו צריכי לחלק בין קידושי אשה ובין שאר חליפין כמו שדקדק הרא"ש לפרש"י דפרק ר"י ומהרש"ל כתב כאן דרך רחוק לדברי התוספות ולא כמו שהביא הרא"ש בס"פ האיש מקדש והר"ן בשמעתין הקשה לפירש"י דאסור הדמים למחליף עצמו מהא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרין ולא ידענא מאי קושיא הא בנדרים מקשי לה תלמודא ומשני לה דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ודו"ק:

ד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכו' א"נ כדפירש ר"ת דבבצק איירי וכו'. כד מעיינת שפיר נראה לפרש דר"ל שלכשרים מותר ליקח מהעוברי עבירה פת אפויה לאחר הפסח משום דאמרינן שהעוברי עבירה החליפו חמצן שהיה להם שעבר עליו הפסח ונתנו אותו לעובד כוכבים ולקחו בחליפיו בצק ואפוהו הישראלים העוברי עבירה אבל בלא טעמא דמפני שהן מחליפין אפי' היכי דשהה אחר הפסח כדי לישה ואפייה לא היה חמצן של עוברי עבירה מותר דדלמא מחמץ שעבר עליו הפסח הוא ואתא נמי שפיר מ"ש התוס' אחר זה והשתא אתי שפיר דלא תקשה היכי סברוהו וכו' אלא בבצק איירי ומחלפי בצק של עוברי כוכבים וכו' דבצק מסתמא לא לשוהו העובדי כוכבים בפסח אלא לאחר הפסח משום דאין דרך לשהות הבצק יותר משיעור לישה אבל אי אמרינן דמהלפי בפת האפוי של העובד כוכבים תקשה לן היאך הוא מותר לר"י הא אית ליה דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ושמא פת זה שלקח עתה לאחר הפסח מן העובד כוכבים נאפה בפסח ואע"ג ששהה אחר הפסח כדי שיעור לישה ואפייה לא הוה תלינן דאפו העובד כוכבים לאחר הפסח אבל אי הוה מפרשינן דהתוס' ר"ל שהכשרים לוקחים בצק מהעוברי עבירה מפני שהעוברי עבירה מחליפין חמצן בבצק של עובד כוכבים א"כ תקשה לן למה לי טעמא דמפני שהן מחליפין בלא טעם זה מותר ליקח בצק מהעוברי עבירה אחר ששהה שיעור לישה אחר הפסח דבלתי ספק שהעוברי עבירה לא לשו בצק זה בתוך הפסח וק"ו דליכא למיחש שלשו אותו קודם הפסח ועבר עליו הפסח דאין דדך לשהות בצק זמן ארוך כל כך ועוד דאי איכא למיחש שמשהין בצק יותר משיעור לישה וחיישינן דלמא לשו אותו בתוך הפסח א"כ מה מועיל טעמא דמחליפין לר"י דאסר חמצן של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח שאפי' לוקחים העובדי כוכבים בצק לאחר הפסח איכא למיחש לשמא לש אותה העובד כובבים בתוך הפסח אע"ג ששהו שיעור לישה אחר הפסח ואם באת לחלק ולומר דדוקא גבי ישראל העוברי עבירה אינו מועיל שיהא שיעור לישה אחר הפסח וחיישינן שמא לשו קודם הפסח ועבר עליו הפסח דמשום הפסד לא ביערו אבל בעובד כוכבים כששהה שיעור לישה אחר הפסח בצקו מותר דתלינן שלש אותה אחר הפסח א"כ תקשה לן מ"ש התוס' אחר זה והשתא א"ש דלא תקשה היכי סברוהו וכו' הא לפי זה אפי' איירי בפת אפוי ולא בבצק ולוקחים מן העובדי כוכבים פת אפוי הוה א"ש וכגון ששהה אחר הפסח שיעור לישה ואפייה דאז תלינן שלשו ואפאו העובר כוכבים אחר הפסח ע"כ מוכרה הוא לפרש דברי התוס' כמו שכתבנו מתחלה שהכשרים לוקחין מהעוברי עבירה פת אפוי מפני שמחליפין ולוקחין מן העובד כוכבים בצק והעוברי עבירה אופין אותו אלא שלפי זה ע"כ צ"ל שצריך לשהות אחר הפסח כשיעור לישת העובר כוכבים ושיעור אפיית הישראל העובר עבירה ומיד דקאמר היינו כשיעור לישה ואפייה ודתוס' כתבו ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ולא כתבו כשיעור לישה ואפייה וק"ל וצ"ע:

בא"ד ומיהו נראה לאסור מדרבנן דבנדרים פ' השותפין וכו' עד ודחי דלמא לכתחלה היא דלא הא דיעבד עבד וכו'. ר"ל דאפי' כבר מכר בדיעבד דבר של איסורי הנאה הדמים אסורים מדרבנן אפי' אם לקח בדיעבד כבר באותן הדמים כגון פירות או כסות הוא ג"כ אסור מדרבנן אלא שבקדושי אשה לכתחלה אסור לקדש בדמיהן כיון שהדמים אסורים בהנאה מדרבנן אלא שאם קידש בדיעבד בדמיהן מקודשת משום דהא מן התורה הדמים מותרים בהנאה ואע"ג שאם לקח בעד הדמים פירות או כסות אסורים כיון שהדמים אסורים מדרבנן מ"מ באשה אין מפרישין אותו מאשתו ושרי משום פריה ורביה אז משום שאינו דבר הניכר שבא בחליפי הדמים והיינו מ"ש התוס' ומיהו אע"ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי וכו' וק"ל:

גמ' ואב"א לאו אורחיה דמלכא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מפני שהן מחליפין קתני דודאי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מותר מיד כו' הא דיעבד עבד נ"ב פי' לכתחלה אסור להנות מן החליפין אבל גבי קדושין שכבר קדוש ונהנה מ"ה שריא ליה ואע"פ שהיה ראוי שלא יהנה ממנה אחר הקדושין דכל מה שנהנה אח"כ הוי כבתחילה מ"מ משום פריה ורביה התירו לו מאחר שכבר קדש א"נ מאחר שאין כאן אלא דמים שהוא דבר שאינו ניכר לא החמירו ביה בפרט מאחר שכבר קידש ודו"ק:

גמרא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה. הוא ע"ד דאמרי' כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו כו':

גמ׳ חמץ אחר הפסח דרבנן. נ"ב קנסא קקניס הואיל משום דעבר עליו בב"י ובב"י כדאיתא פכ״ש (דף כט א):

שם שנהנה מסעודת אחאב. נ"ב עמ"ש בספר אם לבינה בס"ד בענין זה:

שם כל משרתיו. נ"ב צ"ל כל לאו דוקא ולא רובם ככולם:

רש״י ד"ה מפני שהן וכו׳ דהשתא נמי איסור לגבייהי כצ"ל:

ד"ה ויסיתהו וכו׳ לעלות על רמות גלעד כצ"ל:

גמ' לא ס"ד דכתיב מושל מקשיב וכו'. אין למדין מן הכללות צא ולמד מדורו של יהויקים ודורו של צדקיה כדאיתא בסנהדרין דף קג ועיין מאמר חיקור הדין ח"א פ"ב:

חמצן של עוברי עבירה, עמ"ש רשב"א דמש"וה סברוהו דאתי' כר' יהודה משום דלר"ש מה מרויח דהשתא נמי עביד איסורא דרבנן, וצל"ע נהי דרש"י כ' שמרויח פורתא וכו' אמנם לא הבנתי זה שהרי אם ימכור החמץ לישראל יעבור ב' איסורי' שהוא נהנה מחליפי חמץ וגם הם אוכלי' ועובר הוא על לפני עור משא"כ כשמחליפו לגוי ומוכר לישראל ההיתר, אין כאן אלא איסור החליפי' וא"ש נמי לר"ש וצל"ע.

עוד כ' רשב"א דהאיבעי' דש"ס דנדרי' הוא אי מותר לכתחלה להחליף אי' הנאה, ולא אפשיטא וצ"ע א"כ איך נילף היתר הנאה לנבלה מאו מכור לנכרי ער"פ כל שעה הא אי' הנאה נמי מותר להחליף, וי"ל דהילפותא הוא מנתינה דגר דההוא ודאי אסור דמחזיק לו טובה אבל למכור לנכרי אפשר דמותר בכל אי' הנאה, ודוחק. ועיי' משנה למלך פ"ה מיסודי התורה:

שוב מצאתי ברשב"א בנדרי' שם מייתי בעצמו ראי' זו מאו מכור לנכרי דלכתחלה אסור להחליף, וכדי ליישב קצת רשב"א דשמעתין צ"ל דס"ל דסוגי' דנדרי' כחזקי' דהיתר הנאה דנבלה מדלא כתי' לא יאכל ועיקור קרא דאו מכור לא אתי אלא להקדים נתינה דגר ודוחק:

מ"ש המהרש"א בשם הרא"ש דקדושין שהקשה למה לי טעמא דפרי' ורבי' תיפוק לי' בדיעבד מותר יפה תי' במהדורא בתרא דנהי דלכתחלה אסור לקדש רק אם עבר וקדש מקודשת דאורי' ואסורה לעלמא מ"מ עדיין קשה אי ס"ד בעלמא אסורים חליפי' לכתחלה הי' לנו להחמיר עליו לקדש אשתו פעם אחרת בפרוטה וכיון דלא מצריכי' כן ה"ל כלכתחלה, ומש"וה הוצרכנו לומר פ"ו שאני ומ"מ אסור לקדש לכתחלה רק אם עבר וקדש לא מצרכי' לקדש פעם שנית וס' זו איתא גם בר"ן דנדרי'. ומה שהקשה מהרש"א עוד אהר"ן דהקשה ק' הש"ס דנדרי' שגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דהר"ן הקשה ק' אחרת אי ס"ד כרש"י דלדידי' אסור החליפי' א"כ לא שוה פרוטא גבי' ובמאי תתקדש האשה לו ועל זה תי' כיון דשוה פרוטה לדידה מתקדשת וכ"כ הראש פ"ב דקדושין: ובעיקור הק' על רש"י דכ' א"כ מצינו דמי' לחמץ בפסח שהקשו תו' וכל הראשונים הא לכתחלה אסור מיהת, נ"ל מש"וה דקדק רש"י ומייתי מהא דאין לו דמי עצים משום דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מותר מן התורה לבשל בו קדרתו כשנעשה גחלת וכ"מש תוס' פסחי' ה' ע"א והשתא אי ס"ד דלא החמירו חכמי' במי שעבר ותחליף חמץ ומותר הוא להנות מחליפיו, א"כ מכ"ש שאין להחמיר במי שעשה כהלכה ושרף חמצו ונעשה ממנו גחלת ונהי דמ"מ לא הותר ליהנות מהגחלת להדי' דדלמא יבוא ליהנות ממנו קודם שנשרף לגמרי ויהי' החמץ בעין, אבל מ"מ יהי' מותר לכתחלה ליטול שכר מן הגוי המבשל אצל גחלת חמצו ואם יהי' הדין כן א"כ אמאי לא יהי' דמי עצים לחמץ בפסח, ושור הנסקל בכדי נקט. וע"ש בפסחי' דהסוגי' דדמי עצי' אתי' כר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה:

מפני שהן מחליפי' יש לעיי' מנ"ל דהטעם דלא שביק היתירא וכו' דלמא משום דלא נחשד אלא לעבור על בל יראה ולא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח אלא להנות בחליפיו אח"כ, והלא לא ראינוהו אוכל ואע"ג דחמירי מני' דבל יראה ה"ל ב' לאוין ועשה דתשביתו וגם עובר בכל שעה משא"כ אכילת חמץ אחר הפסח וגם משמע לאינשי אי' טפי שהיי' חמץ בפסח מאכילתו אחר הפסח וכיון דחשוד על החמור ממילא חשוד נמי על הקל כמבואר בטו"שע י"ד סי' קי"ט, מ"מ הא מבואר דוקא אם הם מענין א' כגון החשוד לאכול חלב כ"ש שיאכל נבלה דתרווי' עניני אכילה, אבל החשוד להשהות חמץ אינו חשוד לאוכלו ומש"וה חזקה עליו שיחלפנו משא"כ במומר לנבלות שפיר יהי' חשוד על השחיטה, ושוב הראוני שנתעורר קצת בזה בס' ת"ח יע"ש והנלע"ד בזה דהא הך שצריך יהי' מענין א' איננו לא משנה ולא בריתא בשום מקום רק שהר"בי כ' שהוציא כן מבריתא דבסמוך דנקט מומר לערלות, ואח"כ מומר לאותו דבר וק' הא מומר לערלות חמיר טובא וגם משמע לאינשי אי' טפי וא"כ החשוד לערלות כ"ש שיהי' נמי מומר לנבלות, ומאי אצטריך תו למתני מומר לאותו דבר שמע מינה כיון שאינו מענין א' לא אמרי' מומר לדבר חמור הוא מומר לקל ע"ש ובש"ך סי' קי"ט סק"יב ע"ש וא"כ אכתי לא אסיק הש"ס הך בריתא ומסברא חצונה אין לחלק בין אם הם מענין א' או לא ושפיר מייתי סייעתא לפי הס"ד ולמסקנא אין כאן סייעתא וא"ש נמי מה שתמה פני יהושע דלא הביאו הפוסקי' הך דחמצן של עוברי עבירה, משום דמשנה שאינה צריכה היא דמה ענין דבל יראה לאכילת חמץ. ומ"ש הוא ז"ל משום דלמסקנא קי"ל דבדרבנן שביק התירא ואכיל איסורא וברייתי' דחמץ וכו' אתי' כר"י ואנן קי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח דרבנן אלו דבריו ז"ל ותימה הוא נהי נמי דבדרבנן אין לסמוך שבודאי החליף עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ונימא שאני אומר החליף כדאמרי' מי קתני שאני אומר וכו' ע"כ מחוורתא כ"מש לעיל:

אלא פשיטא מומר לערלות פיר"שי מבעט במצוה זו עכ"ל כוונתו דאלו אינו מבעט א"כ הא קי"ל בפ"א אינו נעשה מומר עד שישנה או ישלש בחטא, וזה לא שייך בערל ואפי' נימא שאינו מל בניו זה אינו ענין לערל דמשמע שבערלות שבגופו מיירי, שהוא מומר במה שהוא בעצמו ערל ע"כ פירש"י שהוא מבעט בו והזהירו בו כמה פעמי' ולא שמע, ועיי' בכ"מ נדחק בזה בלשון רש"י. אלא מומר לאותו דבר כ' תוס' ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל ודבריהם צריכי' ביאור דמכ"ש אי איירי להכעיס דאיכא סייעתא לרבא ועדיפא מני' וי"ל דבריהם ע"פי דברי חי' רשב"א דאיכא לאוקמא בלהכעיס ועומד ע"ג דהוה לא זו אף זו מכותי דלהכעיס גרע מכותי, וע"ז תי' דלהכעיס פשוט דפסול אפי' עע"ג וזה כשיטת הר"ן אבל רשב"א העלה דבדיעבד אבל לכתחלה מיהת לא ישחט ולא שייך הכל שוחטין ע"ש.

ועדיין לא נאסר סתם יינם. בפשיטות ה"ומ למימר דהא עיקר סתם יינם משום חתונת בנותיהם גזרו, ויהושפט התחתן עם אחאב. ודלמא עובדי' זבח וכו' וצ"ל דגבי שני למלך כמו עובדי' לא שייך מושל מקשיב וצ"ל נמי דמשרתיו של עובדי' לא הוה מעלי שהם חוזרי' כמו אחאב, ועובדי' דיו להפקיע עצמו, כך שמעתי.

ותיהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני כו' ולפ"ז משמע דהך ברייתא דקתני מותר מיד אתי אליבא דכ"ע דכיון דאפי לר"ש מותר דלא שביק התירא ואכיל איסורא דרבנן כ"ש לר"י מותר דוודאי מחליפין דלא לאכול איסורא דאורייתא. וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הזכירו דין זה כלל בהלכות חמץ והנלע"ד בזה דהא עיקר שקלא וטריא דשמעתין דאמרו רבנן לרבא תניא דמסייע לך היינו דבעו למימר מה שאמר רבא דישראל מומר אוכל נבילות מותר לשחוט על ידי שבודקין סכין ונותנין לו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא לא חידש בזה כלום דהכי איתא להדיא בברייתא בחמצן של עוברי עבירה וקס"ד דר' יהודה היא דכיון דאיסורא דאורייתא לא שביק התירא ואכיל איסורא א"כ ממילא דה"ה לשחיטה דהוי נמי מדאורייתא אבל אי הוי איסורא דרבנן לא אמרינן דלא שביק התיר' ואכיל איסורא ואהא מסיק הש"ס ממאי דטעמא דברייתא משום דלא שביק התיר' דלמא ר"ש היא והכא טעמא אחרינא איכא דתלינן לקולא שמא החליפו ומסיק הש"ס דהא ליתא דמשמע מלישנא מפני שמחליפין דודאי החליפו וממילא דלפ"ז דאפילו באיסורא דרבנן מותר וכל שכן באיסור דאורייתא וא"כ כל שכן דקשה טפי אמימרא דרבא דמאי קמל"ן דסמכינן אמומר דלא שביק התיר' אפילו באיסורא דרבנן וכל שכן באיסור אוכל נבילות דהוי מדאורייתא. אלא על כרחך דלקושטא דמלתא מוקי רבא ברייתא דהכא כר' יהודה דאוסר חמץ של ישראל מדאורייתא. ומש"ה החליפו בשל עובד כוכבים והיינו לרש"י איירי אפילו בפת גמור דשל עובדי כוכבים מותר כדפרישית. וכל שכן דא"ש לר"ת דמפרש בבצק. משא"כ לדידן דקי"ל כר' שמעון דאפילו חמצו של ישראל אחר הפסח ליכא איסורא דאורייתא אפילו באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא מש"ה לא אמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא. והיינו ממש כמימרא דרבא:

בפרש"י בד"ה אלא מומר דקתני לעבודת כוכבים ואיצטריך לאשמעינן משום דאמר מר כו' ואפ"ה סמכינן עלייהו כדרב ענן כו' אחאב וסייעתו חזינן בהו דעובדי עבודת כוכבים הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרם תקיף עלייהו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על לשון רש"י למה הוצרך לכל זה דלקמן משמע להדיא דרבנן לית להו מומר לעבודת כוכבים מומר לכל התורה כולה דהא איתותב. ועוד הא האי טעמא דיצרו תקיף עליו תינח במומר לעבודת כוכבים ואכתי במומר לחלל שבתות מאי איכא למימר דלא שייך האי טעמא ולקמן משמע דאפ"ה הוי מומר לכל התורה כולה והנלע"ד בזה שהוצרך רש"י לפרש כן משום דקשיא ליה טובא אדרב ענן מעיקרא מאי קסבר דנהי דלא שמיע ליה הך ברייתא דמכם ולא כולכם דלקמן אכתי הא משנה ערוכה היא בבכורות בפרק עד כמה ובכמה ברייתות שם דכל החשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל אלא דיש מחלוקת בין הפוסקים דהאי דבר חמור תליא בדבר שעונשו מרובה יותר מבעבירה אחרת או דתליא בדבר דחמיר לאינשי טפי אם כן לפ"ז במומר לעבודת כוכבים דאיכא כולה לגריעות' משום שהרי עונשו בסקילה ואיסור נבילה ליכא אלא לאו גרידא ואין לך דבר שחמיר לאינשי טפי מעבודת כוכבים כדאמר מר חמורה עבודת כוכבים ואם כן לפ"ז מאי מייתי רב ענן ראיה מאחאב ויהושפט דאכתי דיהושפט גופא קשיא האיך אכל משחיטת אחאב לכך הוצרך רש"י לפרש דגבי מומר לעבודת כוכבים לא שייך האי כללא דאף על גב דעונשו מרובה וחמירי לאינשי טובא מכל מקום כיון דלעבודת כוכבים יצרו תקיף עליה מש"ה לא הוי מומר לשאר עבירות. ואי תקשי אכתי מאי מהני הך טעמא למומר לחלב שעונשו בכרת דנהי דלא קשיא ליה אמומר לערלות דהוי נמי עונשו בכרת ואפ"ה מותר לאכול משחיטתו לכ"ע דבהא איכא למימר כיון שאין עושה מעשה דהוי בקום ועשה מש"ה לא חמיר לאינשי ואכתי לענין אכילת איסור כיון שאין עושה אלא לתיאבון לא שביק התירא ואכיל איסורא נראה ברור דבשני מיני מאכל לא אמרינן מומר לדבר זה הוי מומר לדבר מאכל אחר אף על גב דהוי חמור בעונש כיון שאינן מיני איסורי שווין בטעמן יש שחביב עליו יותר מחבירו. מיהו הך סוגיא דבכורות דמשמע דאפילו בשני מיני מאכל אמרינן דמומר לדבר חמור הוי מומר לדבר קל התם מלתא אחריתא היא דבחשוד למכור לאחרים איירי דמשום ריוח ממון חשוד למכור אף דבר חמור ולא חייש אלפני עור וכל שכן למכור דבר קל משא"כ סוגיא דהכא דלא שייך במומר דחשיד אלפני עור כיון שאין מרוויח ממון בזה אלא דעיקר חשש כיון דפקיר להאי פקיר נמי להאי כיון דחשיד לאכול כל שכן דחשיד למכור ובשני מיני מאכל שאין שווין בטעמן לא שייך לומר כן כן נ"ל ומה שיש לדקדק בזה בלשון הש"ך בסימן תקי"ח ס"ה ס"ק י"ב שכתב בע"א אין כאן מקומו להאריך ועיין מה שאכתוב בזה בסוגיא דמכם דלקמן ודו"ק:

בתוספות בד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין פי' מותר בהנאה כו' אבל לישראל אסור באכילה דגזרו על פתן של עובדי כוכבים א"נ כדפירש רבינו תם דבבצק איירי היינו משום הך קושיא דגזרו על פתן של עובדי כוכבים. ובאמת שאין ראיה זו מוכרחת כל כך דשפיר הוי מצינן לאוקמי הך ברייתא כפשטה לענין היתר אכילה והיינו בפת של פלטר ולא מיבעיא לשיטת הפוסקים שמקילין בפת של פלטר אלא אפילו לאותן המחמירים ע"פ הסוגיא דגמרא דעבודת כוכבים מכל מקום אשכחן בירושלמי אמוראי טובא דפת פלטר שרי לגמרי כדאיתא להדיא בירושלמי דפסחים אהך מתניתין גופא דקתני חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ומסיק עלה בגמרא הא באכילה אסור מתניתין במקום שלא נהגו לאכול פת עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת עובדי כוכבים אפילו באכילה מותר ועל כרחך היינו בפת של פלטר נקטינן מיהו דבמנהגא תליא מילתא וכדמשמע נמי מלשון הפוסקים. לכך נראה דהא דמפרש ר"ת דבבצק איירי לא משום הך קושיא דפת של עובד כוכבים הוצרך לדחוק בכך (כמו שהאריכו מהרש"א ומהר"ם ז"ל בחידושיהם) אלא דבלא"ה הוצרך ר"ת לפרש דבבצק איירי דאי בפת גמור לא א"ש מאי דבעי לאוקמי מעיקרא כרבי יהודה דהא ר"י אפילו חמצו של עובד כוכבים אוסר לאחר הפסח אף בהנאה כמו שכתבו התוספות. ואף שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לתרץ קושיא זו דהאי סברוה הא מני ר"י הוא סבר כר' אחא ב"י מקמי דהדר ביה בפרק כל שעה ממאי דקאמר דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה כו' ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל מכל מקום לא נראה לר"ת לפרש כן כיון דרב אחא גופא הדר ביה. ובלא"ה אוקימתא דחיקא היא ע"ש בפירש"י ותוספות. אלא דאפ"ה יש לי ליישב ולקיים שיטת רש"י ז"ל דמשמע מלשונו בפשיטות דמפרש הא דקתני מותר מיד מפני שהן מחליפין היינו מיד ממש לאלתר שמחליפין בפת גמור של עובד כוכבים אע"פ שנאפה בפסח ואפ"ה קס"ד דהנך רבנן דסברוה הא מני ר"י היא היינו דלר"י גופא חמצו של עובד כוכבים לאחר הפסח מותר והיינו לפי מה שהעליתי שם בהך סוגיא דפסחים פרק כל שעה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דר"י לא שני ליה בין חמצו של ישראל לעובד כוכבים אפילו לאחר הפסח היינו דווקא אליבא דרבי אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכיון דאשכחן בחמץ כתיב לא יאכל לא תאכל לא תאכלו ומוקמינן להו חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו ובתוך זמנו ודאי אפילו חמצו של עובד כוכבים אסור א"כ ה"ה הנך דלפני זמנו ולאחר זמנו כיון דקרא סתמא כתיב משא"כ לחזקיה דדוקא היכא דכתיב לא יאכל בצירי אף איסור הנאה במשמע משא"כ בלא תאכל ולא תאכלו לא שמעינן איסור הנאה אלא דאפ"ה מודה חזקיה דלאחר זמנו נמי אסור בהנאה לר"י מדאורייתא דיליף לה במה הצד מערלה וכלאי הכרם וחמץ דתוך זמנו הצד השוה שבהן שנעבדה בהו עבירה ואסורין בהנאה וא"כ לפ"ז ממילא דחמצו של עובד כוכבים שלא נעבדה בהו עבירה לא שייך שום טעם לאסור לאחר זמנו מדאורייתא אף לר"י ואם כן הנך סברוה דהכא שפיר מצי סברו כחזקיה דהא בלא"ה רוב הפוסקים סברי כחזקיה וכמו שהארכתי שם בסוגיא דפרק כל שעה בכמה דוכתי ודו"ק:

בתוס' ד"ה מותר מיד וכו' ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא שהוא מדאורייתא עכ"ל. ולי נראה דפשוט היו יכולין לפרש שמרויחין גם לגבי דידהו דאם לא החליפו א"כ כשנותנין לישראל כשר חמץ שעבר עליו הפסח הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול הואיל ונותן לו דבר האסור מדאורייתא ולכך החליפו כדי שלא יעבור על לפני עור כו' ודוק: