חולין ד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

כיוצא בו, אם מצא הישראל בידו של הכותי דקוריא [מחרוזת] של צפרים שחוטות - קוטע הישראל ראשו של אחד מהן, ונותן לו לכותי. אכלו הכותי לראש הצפור - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

אביי, דאמר לעיל דאם היה הישראל רק נכנס ויוצא אסור לאכול משחיטתו - דייק מרישא דברייתא כדבריו.

רבא, דהתיר את שחיטתו אם היה ישראל נכנס ויוצא - דייק מסיפא דברייתא כדבריו.

ומבארינן: אביי דייק מרישא דקתני דשחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו - טעמא משום דישראל עומד על גביו הוא דשרינן, אבל אם היה רק נכנס ויוצא - לא מכשרינן לשחיטתו!

ואילו רבא דייק מסיפא: טעמא דבא ומצאו ששחט הוא דצריך לבודקו אם יאכל ואם לאו, אבל אם היה הישראל יוצא ונכנס בשעת שחיטת הכותי שפיר דמי, ושוב אין צורך לבודקו אם יאכל ממנה.

ופרכינן: ולאביי - קשיא דיוקא דדייק רבא, מדקתני סיפא בא ומצאן שחוטין הרי הוא בודק את הכותי אם אוכל משחיטתו, ומשמע שאם היה הישראל יוצא ונכנס בשעת שחיטה אין צורך לבדקו.

ומשנינן: אמר לך אביי: "יוצא ונכנס" נמי, "בא ומצאו" קרי ליה! כיון שלא היה הישראל נוכח במשך כל זמן השחיטה הרי אחר השחיטה הוא בגדר של "בא ומצא" כשהם שחוטין.

ותו פרכינן: ולרבא - קשיא רישא, דמשמע דרק היכא דישראל עומד על גביו שרי ולא בנכנס ויוצא.

ומשנינן: אמר לך רבא: "יוצא ונכנס" נמי

- כ"עומד על גביו" דמי.

והשתא הוינן בהמשך הברייתא, דקתני: כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפורין - קוטע ראשו [של אחד הצפורין ונותן לו].

ואמאי שרי לאכול אחר שאכל הכותי את ראשו של אחד הצפורים, ליחוש דלמא האי, אותו ציפור בלבד, הוא דהוה שחיט שפיר, ולכן אכלו, כיון שהכירו שנשחט כראוי על ידו, אך הרי יתכן שאת שאר הציפורים הוא שחט שלא כהלכה [ואין הוא חושש שישראל יאכל אותן], ומנלן להסתמך על אכילת ראשו של אחד הציפורים כדי להתיר את אכילת שאר הציפורים?

אמר רב מנשה: [סימן מכני"ס איזמ"ל בזכרי"ם] הכא איירי במכניסן הישראל לציפורים תחת כנפיו בשעה שבודק את הכותי, שאין הכותי יודע לאיזה עוף שייך הראש שאכל.

ואכתי פרכינן: ודלמא סימנא הוה יהיב ליה לכותי בגויה של אותו הראש של הציפור, ולפיכך אכלו, וממילא אין ראיה שהאחרים נשחטו כהלכה!?

ומשנינן: אמר רב משרשיא: הכא איירי דממסמס ליה מסמוסי, שהישראל מעך וכתש את ראש העוף כך שגם אם היה בו סימן הוא נימוח, ואין להכירו.

ופרכינן: אכתי כיצד סמכינן על אכילת ראש העוף על ידי הכותי - ודלמא קסברי כותים כי אין שחיטה לעוף מן התורה, כיון שלא נאמר בתורה "זביחה" בעוף אלא בבהמה בלבד, ואם כן יתכן ולא שחט כהלכה ובכל זאת אוכל את הראש משום דקסבר אין איסור באכילת עוף שלא נשחט כראוי!?

ודחינן: ולטעמיך, דחששת שמא סוברים הכותים שאין שחיטה לעוף מן התורה, אם כן, הלכות שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור - מי כתיבן? ואמאי לא חיישת לשחיטת כותי בבהמה [שאחר כך אכל ממנה כזית] שמא אין מקפידים הכותים על הלכות אלו, והרי הלכות אלו אינן כתובות במפורש בתורה אלא הן הלכה למשה מסיני?

אלא, בהכרח, כיון דאחזיקו בהו הכותים בשמירת אותן ההלכות - אחזיקו בהו. ותו ליכא למיחש שמא אינם מקפידים על הלכות אלו. ואם כן, הכא נמי, ביחס לשחיטת עוף, כיון דאחזיקו בשחיטת עוף - אחזיקו.

ואמרינן: הא דהוינן בה השתא אי אחזוק כותיים היא חזקה שאפשר לסמוך עליה ואי לא אחזוק [והיינו על אף שהחזיקו במצוה אין לסמוך על החזקתם בה] בהלכתא דלא כתיבא - פלוגתא דתנאי היא.

דתניא: מצת כותי - מותרת לאכילה בפסח, ולא עוד אלא שאדם יוצא בה ידי חובתו של אכילת מצה בלילה הראשון של פסח.

רבי אליעזר אוסר מצת כותי באכילה לפי שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצות בישראל, שאין הם יודעים לשמור שלא תחמיץ, כי אין הם מבחינים בדרגות החימוץ [בין שיאור לסידוק, ובין הכסיפו פניה של העיסה ללא הכסיפו פניה].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרי הם הרבה מדקדקין בה, ואפילו יותר מישראל. הלכך, כיון שהחזיקו במצות מצה, הרי הם בקיאים בה בכל דקדוקיה, ויכולים ישראל לאכול מצה שנעשתה על ידם.

אמר מר: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ^[11]

ודנה הגמרא: פשיטא דאדם יוצא בה ידי חובתו, דהא אמרת דמצת כותי מותרת, ואם כן סמכינן על מה שהוחזקו במצות מצה לעשותה כהלכתה!?

ומשנינן: מהו דתימא שאכן בקיאין הם הכותים בשמירת המצה שלא תחמיץ, אבל לא בקיאי בשימור לשם מצת מצוה. וכל מצה שלא היה בה שימור לשם מצת מצוה אין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של חג הפסח. קא משמע לן שגם במצות שימור לשם מצת מצוה הן בקיאין.

וכן אמר מר: רבי אליעזר אוסר מצת כותי באכילה לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות.

ומבארת הגמרא: קסבר רבי אליעזר שכותים לא בקיאי בשימור המצה מחימוץ.

וכן אמר מר: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.

ודנה הגמרא: הא דאמר רבן שמעון בן גמליאל היינו כדברי תנא קמא, שגם תנא קמא מכשיר מצת כותי לצאת בה ידי חובת אכילת מצה!?

ומשנינן: איכא בינייהו מצוה דכתיבא בדאורייתא, ולא ידעינן בהו בכותים אי אחזיקו בה אי לאו.

תנא קמא סבר, כיון דכתיבא ודאי אחזוק בה, ולא בעינן לידע אי אחזוק בה. ולכן תנא בברייתא דיוצאים במצה של כותים והוא הדין לכל המצוות הכתובות בתורה סמכינן עלייהו, אף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו, דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה.

ואילו רבי אליעזר פליג, וקא סבר דאפילו אחזיקו בה נמי לא סמכינן עלייהו, משום שאינם בקיאים בדקדוקי מצות.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר - אי ידעינן בהו דאחזוק במצוה - אין, אכן סמכינן עלייהו, אבל אי לא ידעינן אי אחזוק - לא סמכינן עלייהו.

ופרכינן: אי הכי, דאוקמינן דתנא קמא מרבה את כל המצוות הכתובות בתורה דסמכינן שהכותים מקיימים אותן כהלכה, ורבי אליעזר לא סומך עליהם כלל, ואילו רבן שמעון בן גמליאל מחלק בין ידעינן דאחזוק בה לבין לא ידעינן אי אחזוק בה, אמאי קאמר רבן שמעון בן גמליאל "כל מצוה שהחזיקו בה כותים", דמשמע מהאי לישנא דבא לרבות, באומרו "כל", יותר מאשר תנא קמא, והרי עתה אמרינן איפכא, שרבן שמעון בן גמליאל ממעט מדבריו, שתנא קמא סבר דכל המצוות דכתיבן באורייתא אפשר לסמוך על הכותים ואילו רבן שמעון בן גמליאל מוסיף תנאי, שרק אם ידעינן דאחזוק במצוה הכתובה אפשר לסמוך עליהם, אך אם לא ידעינן אי אחזוק אי אפשר לסמוך עליהם, אפילו במצוות הכתובות בתורה!

ואם כן, תיקשי: "אם החזיקו" - מיבעי ליה לרבן שמעון בן גמליאל למימר, שבהאי לישנא משתמע דרבן שמעון בן גמליאל פליג אתרוייהו - פליג על תנא קמא דאמר דלא בעינן דאחזיקו, ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דרק אם החזיקו. ופליג נמי על רבי אליעזר דלא סמך עלייהו כלל ואילו לרבן שמעון בן גמליאל אי אחזיקו סמכינן עלייהו.

אלא, הדרינן בהא דאוקמינן דאיכא בינייהו מידי דכתיבא ולא אחזיקו, ואמרינן: איכא בינייהו - מידי דלא כתיבא, ואחזיקו בה.

תנא קמא סבר: כיון דלא כתיבא הרי אף על גב דאחזיקו בה - נמי לא סמכינן עלייהו. אבל מצה וכדומה דכתיבא - סמכינן עלייהו בין אחזוק ובין לא אחזוק.

ורבי אליעזר סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: כיון דאחזוק - אחזוק. והיינו שסמכינן על הא דאחזוק, ואפילו היכא דלא כתיבא.

והיינו פלוגתא דתנאי, דאמרינן לעיל דמצוה דלא כתיבא אבל החזיקו בה פליגי תנאי, שעתה מוצאים אנו פלוגתא בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל אם אפשר לסמוך עליהם כשהחזיקו במצוה שאינה כתובה.

גופא: אמר רבא: ישראל מומר, שהוא אוכל נבילות לתיאבון - בודק ישראל סכין, ונותן לו לשחוט. ומותר לאכול משחיטתו.

מאי טעמא סמכינן על שחיטתו של מומר לאכילת נבילות לתיאבון?

כיון דאיכא התירא ואיסורא לפניו, שהרי בידו לשחוט כהלכה ובידו לנבל אותה - לא שביק התירא ואכיל איסורא, אלא שוחט כהלכה.

ודנה הגמרא: אי הכי, דאמרת דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא לפניו לא שביק התירא ואכיל איסורא, אמאי איצטריך ישראל לבדוק לו את הסכין, והרי כי לא בדק הישראל נמי יש לסמוך על בדיקתו של המומר ועל שחיטתו, שהרי לא שביק היתרא ואכיל איסורא!?

ומשנינן: חיישינן שאם יבדוק בעצמו את הסכין וימצאנה פגומה, הוא לא יחזר למצוא סכין ראויה כי מיטרח לא טרח המומר לחפש סכין אחרת כדי לאכול התירא.

אמרו ליה רבנן לרבא: תניא דמסייע לך שסמכינן על עבריין, שאינו עובר להכעיס אלא רק לתיאבון, שאם יש לפניו התירא לא שביק התירא ואכיל איסורא.

דתניא: חמצן של עוברי עבירה שאין מבערין את חמצם לפני הפסח מפני שאינם רוצים להפסיד אותו, ונאסר החמץ בהנאה מדין "חמץ שעבר עליו הפסח",

הערות

^[11] ואף על פי שפת כותי אסורה באכילה, היינו דוקא פת שהכותי לש ועושה בביתו, אבל עיסה שעושה הכותי בבית ישראל, מותרת. תוס' ד"ה מצת

דקוריא [מחרוזת] של צפרים, ואינו יודע אם נשחטו כדין או לא — קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו לכותי לאוכלו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

ואומרים: גם אביי וגם רבא דייקו מברייתא זו כשפירשו את משנתנו, אלא שאביי דייק מרישא [מראשה], ואילו רבא דייק מסיפא [מסופה]. ומפרטים, אביי דייק מרישא [מראשה], ששנינו: שחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי, וכך דייק: טעמא [הטעם] להיתר הוא רק משום שישראל עומד על גביו, אבל אם היה ישראל רק יוצא ונכנס — לא, אין די בכך.

רבא דייק מסיפא [מסופה], ששנינו: אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו, וכך דייק: טעמא [טעם הדבר] שהוצרך לבודקו הוא משום שבא ומצאו ששחט, ולא היה שם, אבל יוצא ונכנס — שפיר דמי [טוב הדבר], מותר לכתחילה.

ושואלים: ולאביי קשיא סיפא [קשה סוף הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] כי יוצא ונכנס נמי [גם כן] "בא ומצאו" קרי ליה [קורא לו] התנא, ולכך כוונת הברייתא. ומן הצד האחר שואלים: ולרבא קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רבא: יוצא ונכנס נמי [גם כן] כעומד על גביו דמי [נחשב].

א ודנים בהמשך הברייתא, ששנינו: כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין, קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו, אכלו — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו. ושואלים: אמאי [מדוע] אפשר לסמוך על כך? ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר [שנחשוש שמא זו, אותה ציפור שקטע את ראשה ונתן לו, היא זו ששחט הכותי כראוי], וכל השאר לא נשחטו כראוי!

אמר רב מנשה: מדובר במכניסן תחת כנפיו, שמחביא הישראל את מחרוזת הציפורים מתחת לבגדו, ומושיט לו ראש של אחת מהן, כך שאינו יודע איזו היא, ואם אכל אחת מהן — סימן הוא על כל השאר. ושואלים:

ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה [ושמא סימן היה נתון לו בציפור זו] שיודע שדווקא זו היא הכשרה! אמר רב משרשיא: מדובר דממסמס ליה מסמוסי [שממעך אותו], כך שאין הכותי יכול להכיר ראש של איזה ציפור היה זה.

ב ושואלים עוד: ודלמא קסברי [ושמא סבורים] הכותים שאין כלל דין שחיטה לעוף מן התורה, ולכן יכול להיות שיאכל הכותי מן העוף למרות שאינו שחוט כראוי, מפני שסבור שאין צורך לשחוט כלל! ודוחים:

ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה חושש לכך, הלכות שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, שכל אחד מהם פוסל את השחיטה בבהמה, מי כתיבן [האם כתובות הן בתורה]?

אלא כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו [שהחזיקו בהן הכותים החזיקו בהם], ואנו סומכים על כך, שהרי שחיטתו מותרת כשהוא עצמו אוכל ממנה — הכא נמי [כאן גם כן] לענין שחיטת עוף, כיון דאחזיקו אחזיקו [שהחזיקו במצות שחיטה כפי שאנו עושים, החזיקו].

ומעירים: השאלה האם אחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא [הוחזקו או לא הוחזקו לגבינו בדברים שאינם כתובים בתורה במפורש] והם מחזיקים בהם, תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מצת כותי מותרת בפסח באכילה, ואדם גם יוצא בה ידי חובתו בפסח בלילה הראשון שיש חובה באכילת מצה.

ר' אלעזר אוסר אותה, לפי שהוא סבור שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ואינם יודעים בדיוק מהו חמץ שאסרה התורה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ולכן אפשר לסמוך עליהם שעשו את הכל כראוי. ותחילה מבארים את הברייתא.

אמר מר [החכם]: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בליל פסח. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שאם המצה מותרת יוצא בה ידי חובה בפסח! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: לא בקיאי [אין הכותים בקיאים] במצות שימור המצה לשם מצוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם בקיאים. נאמר שם שר' אלעזר אוסר מצת כותי באכילה, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ומבארים, קסבר [סבור הוא]: לא בקיאי [אין הם בקיאים] בשימור המצה שלא תחמיץ.

ועוד שנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ויש לשאול: לכאורה היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], הסבור שמצת כותי מותרת ויוצאים בה ידי חובה, ומה בא לחדש? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי מצוה דכתיבא ולא אחזיקו [שכתובה בתורה ולא ידוע לנו שהחזיקו] בה הכותים, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דכתיבא [שכתובה בתורה], אף על גב דלא אחזיקו [אף על פי שאין אנו יודעים שהחזיקו] בה — אפשר לסמוך עליהם שעשאוה כראוי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אי אחזוק [אם החזיקו בה] — אין [כן], אי לא אחזוק [אם לא החזיקו בה] אף שהיא כתובה בתורה — לא.

ומקשים על פירוש זה: אי הכי [אם כך], לשונו של רבן שמעון בן גמליאל "כל מצוה שהחזיקו בה כותים" אינה הלשון הראויה, שהרי הוא בא למעט ממה שאמר התנא הראשון, ואם כן "אם החזיקו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא יש לפרש כך, איכא בינייהו [יש ביניהם] בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל הבדל לגבי מצוה דלא כתיבא ואחזיקו בה [שאינה כתובה בתורה והחזיקו בה], וכגון הדברים הפוסלים את השחיטה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דלא כתיבא [שאינה כתובה], אף על גב דאחזיקו בה נמי [אף על פי שהחזיקו בה גם כן] לא ניתן לסמוך עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: כיון דאחזוק אחזוק [שהוחזקו הוחזקו].

ג גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר רבא: ישראל משומד, רגיל להיות אוכל נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון מתוך תאוות אכילה, ולא להכעיס — בודק אדם סכין לראות שאין בה פגימה הפוסלת את השחיטה, ונותן לו, והמשומד שוחט בינו לבין עצמו, ומותר לאכול משחיטתו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] סומכים עליו? כיון שאדם כזה, במקרה דאיכא התירא ואיסורא [שיש היתר ואיסור לפניו], לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] בכוונה. ובמקרה זה, שיש בידו סכין בדוקה, ואנו מניחים כי כל המצוי אצל שחיטה יודע לשחוט כראוי — אין חוששים שמא קלקל בכוונה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אנו מניחים, כי לא בדק נמי [כאשר אין הישראל הכשר בודק את הסכין גם כן] יהיה מותר לאכול משחיטתו, שמן הסתם בדק את הסכין! ומשיבים: אם ימצא המשומד שהסכין שבידו אינה כשרה, מיטרח לא טרח [לא יטרח] להביא סכין כשרה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: חמצן של עוברי עבירה שאין מבערים את החמץ לפני הפסח, אחר הפסח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a string [dekurya] of birds, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat the meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

In arriving at their respective interpretations of the mishna, Abaye inferred from the first clause of the baraita and Rava inferred from the latter clause of the baraita. Abaye inferred from the first clause: The slaughter performed by a Samaritan is permitted in a case where there is a Jew actively supervising to ensure that the slaughter was performed properly, that the reason it is permitted is that the Jew is standing over him. But if the Jew exits and enters, then no, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

Rava inferred from the latter clause: If the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. The reason that it is necessary to administer this test is due only to the fact that the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal. But in a case where the Jew exits and enters, it is permitted to eat from what the Samaritan slaughtered ab initio.

The Gemara raises an objection: And according to Abaye, the latter clause is difficult. The Gemara answers that Abaye could have said to you: The tanna also characterizes the case where a Jew exits and enters as a case of: If the Jew came and found the Samaritan. The Gemara raises an objection: And according to Rava, the first clause is difficult. The Gemara answers that Rava could have said to you: The case where a Jew exits and enters is also considered like a case where the Jew is standing over him, and it is included in that halakha.

§ The baraita continues: Similarly, if the Jew found a string of birds in the possession of a Samaritan, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered. The Gemara asks: Why is that a reliable indication? Let us be concerned that perhaps it is this bird alone, whose head the Jew severed, that the Samaritan slaughtered properly, and the rest are unslaughtered carcasses.

Rav Menashe said an answer to this question. Before presenting his answer, the Gemara cites a mnemonic for the three statements of Rav Menashe cited in this tractate, this one and two others: Inserts, a scalpel (see 31a), into rams (see 51a). Rav Menashe’s answer is as follows: The case in the baraita is one where the Jew inserts the string of birds under the corners of his garment and hands the Samaritan the head of one of the birds. In that way, the Samaritan has no way of knowing from which bird the head was taken. If he ate it, apparently all the birds were slaughtered properly.

The Gemara challenges: And perhaps the Samaritan placed a distinguishing mark in that bird, indicating to him that it is the kosher one. Rav Mesharshiyya said: The case in the baraita is one where the Jew crushed the head that he gave the Samaritan, thereby rendering it indistinguishable from the others.

The Gemara challenges this answer: And perhaps the Samaritans hold there is no source for the slaughter of a bird in the Torah. Therefore, the fact that the Samaritan ate the bird’s head is no proof that the bird was properly slaughtered.

The Gemara rejects that possibility: And according to your reasoning, those actions that disqualify the slaughter of an animal: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife in the course of an inverted slaughter, diverting [hagrama] the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them, are they written in the Torah?

Rather, even though the details are not all written in the Torah, once the Samaritans embraced those disqualifications, they embraced them, and a Jew may rely on their slaughter; when they eat from the meat, it is permitted for a Jew to eat the meat as well. Here too, although the requirement of ritual slaughter for a bird is not written in the Torah, once the Samaritans embraced the mitzva of ritual slaughter, they embraced it in the same manner that it is performed by Jews.

And with regard to mitzvot that are not written explicitly in the Torah that Samaritans embraced, the question of whether they are presumed to fulfill them in the manner that Jews fulfill them or they are not presumed to do so is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it.

Rabbi Elazar prohibits the consumption of the matza of a Samaritan on Passover, because the Samaritans are not experts in the details of mitzvot like Jews and do not know the precise nature of leaven prohibited by the Torah.

Rabban Shimon ben Gamliel says: On the contrary, with regard to any mitzva that the Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. Therefore, one may assume that they prepared the matza properly.

The Gemara proceeds to analyze that baraita. The Master said: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it. The Gemara asks: Isn’t it obvious that if the matza is permitted one fulfills his obligation with it on Passover? The Gemara answers: Lest you say that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva, the tanna teaches us that they are expert. Rabbi Elazar deems it prohibited to eat the matza of Samaritans on Passover, due to the fact that the Samaritans are not experts in the details of mitzvot. He holds that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva.

Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. The Gemara raises an objection: That is identical to the opinion of the first tanna. The Gemara explains: There is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is written but with regard to which the Samaritans did not embrace it. The first tanna holds: Once the mitzva is written in the Torah, even if there is no knowledge that they embraced it, Samaritans can be relied upon to perform it properly. And Rabban Shimon ben Gamliel holds: Even with regard to a mitzva written in the Torah, if they embraced its observance, yes, one may rely on the Samaritans, but if they did not embrace its observance, no, one may not rely on them.

The Gemara challenges: If it is so that this is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the formulation of his statement is imprecise. He said: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews; this indicates that one may rely upon Samaritans to observe those mitzvot even if they are not written in the Torah. Therefore, he should have said: If they embraced, which addresses the statement of the first tanna. Contrary to the first tanna, who said that one may rely upon Samaritans with regard to any mitzva that is written, Rabban Shimon ben Gamliel says that one may rely upon them only if they embraced the mitzva.

Rather, there is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is not written and with regard to which the Samaritans embraced its observance. The first tanna holds: Since it is not written, even though they embraced its observance one may also not rely upon them. Rabban Shimon ben Gamliel holds: Once it is known that they embraced observance of a mitzva, they embraced the mitzva and one may rely upon them.

§ With regard to the statement of Rava cited earlier (3a), the Gemara analyzes the matter itself. Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal, one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered.

The Gemara explains: What is the reason? Since in this case there is the option to slaughter the animal in a permitted manner or to slaughter the animal in a prohibited manner, such a transgressor would not intentionally forsake the permitted manner and eat food slaughtered in a prohibited manner. Since he has a knife that was examined and the majority of those associated with slaughter are experts, the food is presumed to be permitted, and there is no concern that perhaps he intentionally sabotaged the slaughter.

The Gemara challenges: If so, then even in a case where the Jew did not examine the knife, it should be permitted to eat from the animal slaughtered by the transgressor. The Gemara answers: It is prohibited because if the transgressor discovers that the knife is flawed, he does not exert himself to replace it with a knife with a smooth blade.

The Sages said to Rava: A baraita is taught that supports your opinion: With regard to the leavened bread of transgressors, who do not eradicate their leavened bread before Passover, after Passover

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דקוריא של צפורין. קישור של עופות שחוטין מצא בידו של כותי:

אמר רב אשי במכניסן תחת כנפיו. כלומר במכניסן הצפרים תחת גלימא שלו וקוטע ראשו של אחד מהן. דהכותי אינו יודע מאיזה מהם נתן לו:

דמסמסי ליה מסמוסי. כלומר שמלכלכו בטיט שאפי' יש לו סימן אין מכיר הסימן:

ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן. כלומר את אמרת ודלמא קא סברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה ובהמה דאכלינן משחיטת' דמן התורה [הוא] שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן דיהו בקיאין בהו דמצינן למימר דמחמירין בהן לפיכך אכלינן בהמה ששחטו והא לא כתיבי באורייתא לענין בהמה אלא כיון דאחזיקו בהו אחזוק ואכלינן משחיטתן אפי' מבהמה הכא נמי לענין עוף כיון דאחזוק אחזוק אע"ג דלא כתיב:

דאחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא. כלומר אי חשיבא חזקתן חזקה במילתא דלא כתיבא כגון עוף אי לא חשיב:

תנאי היא. לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כלומר אין בקיאין בשימור שלא יחמיץ. כדאמרינן במס' פסחים שלש נשים עוסקות בבצק:

רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים.^א)צ"ל היינו ת"ק. כלומר וכו'. כלומר היינו תנא קמא דרבי אלעזר:

אי הכי כל מצוה שהחזיקו בה כותים אם החזיקו מבעי ליה. כלומר כיון דרשב"ג מחמיר יותר מת"ק אם החזיקו מיבעי:

כיון דאיכא היתירא ואיסורא. כלומר דיכול לשחוט שפיר לא שביק היתר ואכיל [איסורא] שלא ישחוט יפה:

חמצן של עוברי עבירה. מניחין חמצן אחר הפסח בבית אחד הן הן עוברי עבירה ולמה קורא אותן עוברי עבירה שעוברין בלאו דלא יראה:

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה בלחוד איכא בינייהו. דת"ק סבר חמץ בפסח דכתיב' אין אבל דלא כתיבא לא אע"ג דאיחזוק ורשב"ג סבר כיון דאיחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי אבל כתיבא אע"ג דלא איחזוק מודה רשב"ג דהא חמץ בפסח כולהו מודו ביה דסמכינן עלייהו ואע"ג דלא איחזוק דהא מעיקרא אמרי' דכתיבא ולא אחזוק בה איכא בינייהו ומשמע דחמץ בפסח כתיבא ולא איחזוק הוא ולהכי נקט ת"ק חמץ בפסח למימרא דאפי' חמץ בפסח דכתיבא ולא איחזוק סמכי' עלייהו.
והאי פירושא לא מסתגי בגיטין פ"ק כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים והוינן בה בגמ' מני אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי אי רשב"ג אי דאיחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא אלמא לת"ק כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזוק (אחזוק ולא כתיבא) ולרשב"ג אחזוק דוקא כתיבא ולא אחזוק לא.
אלא ה"פ: דלא כתיבא ואחזיקו בה נמי איכא בינייהו דת"ק סבר כתיבא אע"ג דלא אחזוק אחזוק ולא כתיבא לא הכל תלוי בכתיבה והיינו דנקט חמץ בפסח לומר כתיבא אע"ג דלא איחזוק אבל לא כתיבא אע"ג דאיחזוק [לא] ורשב"ג סבר איחזוק אע"ג דלא כתיבא כתיבא אי איחזוק אין ואי לא לא שהכל תלוי בחזקה.
ואי ק"ל הא דאמרינן בריש שמעתי' איחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דאלמא לא פליגי אלא בהכי הא לא תיקשי דגמ' מאי דצריכא ליה קאמר. הא דאמרת כיון דאיחזוק איחזוק תנאי היא ולא בא עכשיו לפרש כל דברי ת"ק ורשב"ג.
ואיכא דגרסי איחזוק ולא אחזוק תנאי היא ובסיפא גרסינן אלא איכא בינייהו נמי דלא כתיבא ואיחזוק בה ואין צורך בכך מאחר שאינו ברוב הנוסחאו' כך שמעתי לזו.
ולי נראה כלישנא בתרא דוקא דלא כתיבא בלחוד איכא בינייהו והתם בגיטין לא נחתי בגמרא למידק מאי בינייהו אי כלישנא קמא דהכא אי כלישנא בתרא אלא פריך סתם דגיטין ושטרות תרוויהו כתיבי הילכך לת"ק דבעי כתיבא קשיא ואי בעי נמי חזקה היינו פרכיה דרשב"ג ולמאן דאדכר חזקה פרכי' חזקה ואי סגי ליה בכתיבה היינו פרכיה דת"ק.

והא דאמר רבא ישראל עבריין אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. כבר פרשתי שכל השוחט כדרכו הוא ואין חוששין שמא שהה או דרס שלא לרצון ולהכי קאמרינן השתא דודאי עבריין זה אינו שוחט בפסול לדעת שאין זה טורח לו כשהי' שוחט כדרכו ואין חוששין שמא נתעלף מעט ושהה שהרי הוא מקפיד ונותן דעתו לשחוט יפה ודינו כישראל דלא חיישינן לעלפויי ולמאן דחייש הכא נמי במוחזק כישראל ומדקאמר סתם משמע דדינו כישראל לכל דבר חוץ מבדיקת סכין ואם נפסוק בישראל ששחט שאנו צריכין לבדוק בסי' אחריו כדברי בעל ההלכות גם עבריין זה כישראל הוא אבל אם נאמר בישראל רוב מומחין אצל שחי' מומחים וחברים הם ושוחטים לכתחלה וזה בדק ומצא שחוט ואם לאו לא היה מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו בעבריין ודאי א"ל כן דאם (נתנה לו) [נתנבלה] בידו אוכל הוא אותו לתאבון שלו ועוד אין נ"ל על סתם בני אדם חברים הם שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם.
אלא שעדיין יש לי לומר שכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק ואם לא שחט רוב (חוסר) [ממהר] וגומר בכדי שלא יהיה שם שיעור שהייה שכל מי שאינו שוחט רוב אינו מומחה לשחיט' וזו סברא קרובה והגונה הלכך אף עבריין זה כיון דבעי למישחט בהיתרא בוודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב.
ונראה שאפי' בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק סכין ונותן לו ואם אבד סכין לאחר שחיטתו דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ואבד הסכין קודם בדיקה וכמו שפי'.
ויש שאומרים שבודק סכין ונותן לו בין כל אחת ואחת ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט.

והא דאמרינן מיטרח לא טרח. ק"ל דהא אמרינן לקמן מפני שהן מחליפין.
ויש שגורסי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר בהנאה מיד ומפרשים דאע"ג דסמכי אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא למישרי ליה בהנאה אבל באכילה לא סמכינן עלייהו משום דמטרח לא טרח והא דמייתיה ליה תניא דמסייע לך לומר דסמכינן אחזקה דלא שביק היתר ואכיל איסור באיסור בהנא' הלכך היכא דליכא טורח כלל אפי' באכיל' סמכי' עליה.
וזה שיבוש גמור, חדא "מפני שהן מחליפין"קתני דודאי מחליפין ולא קתני שאני אומר החליפו ועוד דכיון דחיישינן באיסור דרבנן לאיסור אכילה אין לנו ראיה להתיר באיסורי דאורייתא אע"פ שאין בה טורח כלל.
אלא שאין כאן קושיא דגבי סכין לא טרח שמא לא ימצא סכין בשעת צרכו ונמצא שאינו אוכל נבלתו לתאותו אבל גבי מחליף כמה מחליפין יזדמנו לו היום או מחר ואינו חושש לאכילה מיד הלכך נותן דעתו ומחליף ודאי.
ופירש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח וא"כ קשי' הא דאמרי' האי מני ר' יהודה הוא דאמ' חמץ לאחר הפסח דאוריית' דלדידיה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה.
וי"א דהאי סברוה אליבא דרב אחא בר יעקב איתמר דאמר יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה כלומר ג) שעבר עליו הפסח שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאמרינן התם בפסחים דרב אחא בר יעקב הדר ביה מהך סברא לאו מתיובתא ופרכא הדר ביה והני רבנן סברוה כסברא קמא דרב אחא בר יעקב.
ולי נראה שפי' מותר מיד קודם שיכלה חמץ שנשאר להם ובלבד בכדי שיעשו ומפני שהן מחליפין מותר שאלמלא אין מחליפין אין תולין להקל לומר שמא זה נאפה אחר הפסח עד שיכלה ודאי לחמץ מן הבית שהרי הוחזק האיסור בידיהם אבל מאחר שהם מחליפין אין לחוש שאני אומר החליפו ובחמץ שנאפה לאחר הפסח החליפו ומיהו בפת צוננת הרבה שנאפה ודאי קודם הפסח ודאי אסור להך סברא ואוקימנא כר"ש וכל פת מותרת.
וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דהשתא נמי אסור לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כמה דמצי למעבד בהתיר' פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופסת את חליפיו אלא ע"ג והקד' ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים, אלו דברי רש"י ז"ל.
ואיכא דרמי, והרי ערלה ואסורה בהנאה וחליפי מותרים דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וזו אינה קושיא לפי שכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהם אין חילופיהן אסורין אלא מפני שהוא כנהנה מהן עצמן ולפיכך אינן אסורין אלא לבעלים המחליפין אבל לאחר מותרין וכיון שכן מותרין לאשה ממילא נקנית ועוד שאין איסורו לעולם אלא קנס מדבריהם שאסרוהו עליו בלבד הלכך מקודשת וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ג פ' רי"ש, ואין דינו מחוור לי ועוד חמץ לאחר הפסח לר"ש קנס מדבריהם וחליפי' נמי קנס הם מה הועי' בחליפיו מ"מ איסורי קנס הם דהא אפי' לר"ש חמץ לאחר הפסח אין לו דמים וי"ל מ"מ הם מחליפין להקל שלא יאכלו אותו חמץ לפי שחמור עליהם ביותר.
אבל בירוש' מצאתי במס' קידושין (ב,ח) ר' חגאי בש"ר זעירא כשאין דמיהן, א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין פי' לפי' מקודשת לפי שאין אלו דמיהן שאין להם דמים ואין תופסין אותם באיסור ואינו אלא גזל ביד מוכר, ולפ"ז הטעם נראה דאף מוכר עצמו מותר באותן דמים לפי שאינן דמים ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שכיון שהן אסורין בהנאה דעצמן ואסור לו נמי למוכרן וליתנן במתנה אין גופן ממון ואינן דבר הגור' לממון אלא דבר העומד לישרף הם אלא שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמי' באיסור דכל דלא נפיק מאיסורו כגון הקדש אינו תופס דמים באיסור אלא ע"ג ושביעי' כדאיתא פ' רי"ש וכ"כ ה"ר משה הספרדי ז"ל שהדמים מותרין.
ויש מק' דהכא אמר רבא לא שביק התיר' ואכיל איסורא ולא אשכחן הכא מאן דפליג עליה ובמ' גיטין פ' השולח אמרינן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא ואמרינן תנאי היא, וי"ל דטעמא דמ"ד אינו נאמן משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וטרחא רבתי היא ומיטרח כולי האי לא טרח וטעמיה דמ"ד נאמן משום דישראל מיטרח נמי טרח.

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו'. פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (י, א) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.

ולאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ה"ה דהוי מצי למרמי מתני' גופא דקשיא רישא אסיפא אלא דניחא לן לתרוצי אגב אביי ורבא דאיירי בפרושה ומשני הגמרה כעומד על גביו דמי והא דלא נקטי' עומד על גביו קרי ליה כדאמרינן יוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה משום דלגבי יוצא ונכנס חזי לאקרויי בא ומצאו מפני שמה שנכנס באמצע שחיטה אבל לעומד על גביו לא חזי למקרי יוצא ונכנס ולא הוי בכלל לישנא כלל ולהכי אמרינן דמ"מ קים לן דכעומד על גביו דמי ואע"ג דנגעי' וכדאמרי' גבי יין נסך דלא נגע:

איכא נוסחי' דגרסי ולטעמיך שהיי' חלדה גרמא ועיקור מי כתיבי ולא גרסי דרסה דדרסה כמאן דכתיבי דמי' שאין ושחט אלא ומשח כדאי' לקמן בפ' השוחט ויש גורסין דרסה והוא המחוור ורש"י ז"ל נראה דגרס ליה דכתב הך זביחה דכתיב בבקר וצאן מי מפרשן מילתא מהלכתא באורייתא:

אלא כיון דאחזוק אחזק פי' כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן הכי נמי כיון וכו' ומאי דקארי ליה דסבר דבבהמה דאית ליה עיקר מדאורייתא אמרי' כיון דאחזוק אחזוק אבל לא בעוף דלית ביה לדידהו עיקר באורייתא.

גר' רש"י ז"ל ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי הוא פי' מצוה דלא כתיבא ואחזוק בה כותיים לנפשייהו אי אמרי' דאחזוק נמי לדידן אי אמרינן דאף על גב דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן תנאי היא ויש שגורסין ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא והכל דרך אחד.

דתניא מצות כותי מותרת פי' לנו ולא חיישינן שמא חמץ הוא ומיירי בשראינו שאכל ממנה וכן הא דתני' ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מיירי בשראינו שיצא בה שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה דאי לא הא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ומיירי הא קודם שגזרו על פיתם כדאית' בפרקי ר' אליעזר א"נ לאחר כן ובשלשו אותה מקמח שלנו לצרכינו שלא גזרו אלא בפת שלהם.

רבי אליעזר אוסר פי' ואפי' משום חימוץ בכל ימות הפסח,

פשיטא פרש"י כיון דקתני שהיא מותרת למה לי' למיהדר ולמתני ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הא אמרי' דסמכי' עלייהו ומהדרי מהו דתימ' לא בקיאי בשימור פי' בשימור לשם מצה ותהוי כבצקו של עכו"ם שאמרו אדם ממלא כריסו מהם כשאינם יודעין בו ודאי שלא החמיצה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה קמ"ל ואדם יוצא ידי חובתו דבקיאים גם הם בשימור לשם מצה.

גרסת הספרים ור' אליעזר אוסר קסבר דלא בקיאי בשימור ופירושו בשימור בחמוץ דאלו בשמור דלשם מצה לא שייך ור' אליעזר אוסר שאין באכילתה אסור אלא שאין יוצאים בה.

היינו ת"ק פי' דליכ' למימר דריבה רשב"ג כל מצות אחרת כמו מצה דכתיב' ואחזוק דהא נמי פשיטא מה לי מצה מה לי דבר אחר אם כתיבה והחזיקו בו כמו מצה.

איכא בינייהו דכתיב' ולא אחזיקו בה פי' ולא ידעי' אי אחזיקו בה וכדפרש"י ז"ל דאי דידעו ודאי דלא אחזקו לכ"ע אסורה:

אסר החזיקו מיבעי' ליה פי' דאם לשון חסרון הוא וכיון שבא לחסר מדברי ת"ק אעפ"י שעדיין הוא מיקל יותר מר' אליעזר אפ"ה שפיר ה"ל למיתני אם החזיקו ואתי' כולה מתני' שפיר דאילו ת"ק סגי ליה בכתיב' ור' אליעזר אוסר ואפי' כתיבה ואחזוק לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ובא רשב"ג ואמר כמכריע אם החזיקו בה מהני' כתיב' ואי לא לא ואלו לישני דכל מצוה שהחזיקו בו משמע שבא לרבות היתר על כל שלפניו ואפי' על ת"ק.

אלא איכ' בינייהו דלא כתיב' ואחזוקי בה פי' והיינו תנאי דאמרי' ומתני' דלעיל רשב"ג היא ולענין כתיב' ולא אחזוק נחלקו בה רבותינו המפרשים ז"ל י"א דבהא נמי פליגי דת"ק סבר דשרי' דבתר כתיב' אזלינן לעול' ורשב"ג סבר דבתר חזקה אזלי' לעולם ומביאין ראיה מהא דאמרינן בגיטין על מתני דכל שטר שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מני אי רבנן אפילו שאר שטרות נמי כשר פי' דהא כתיבא ואי רשב"ג אי אחזיקו אפילו שאר שטרות נמי כשר ואי לא אחזוק אפילו גיטי נשים פסול והא התם דכתיב' ואפילו הכי אמרינן דלרשב"ג אי אחזוק אין אי לא לא ואחרים כתבו דאפושי פלוגת' לא מפשינן ולא אמרו בשמעתינו לפום פשט' דלהוי תנאי אלא דאחזיק בדלא כתיב' בלחוד והתם במסכת גיטין לא דייק בה ונקטי' כתיבה ולא אחזוק לרווח' דמלת' כלישנ' דרשב"ג בבריית' דלא אדכר אלא חזקה וה"ה דיכולינן למימר דבין לת"ק ובין לרשב"ג כיון דכתיב' אע"ג דלא אחזוק ואורח' דתלמוד' הוא דאי לא מאי אהני לרשב"ג מאי דסבר ליה דכותים גירי אמת הן דהא אמרי' דלא סמכי עלייהו משום מידי דכתיב' באוריית' עד דאחזוק ואעפ"י שי"ל דאהני טוב' לאפוקי דאילו סביר' לן גירי אריות הם לא מהני' שום חזקה ע"כ סברא הוי דכיון דמחזיקין להו בגירי אמת לסמוך עליהו במאי דאחזוק מנפשיהו בלא כתיב' דתהוי כתיב' כחזקה וכן דעת רוב המפרשים ז"ל ומיהו אין אנו צריכין עכשיו לכל זה שכבר גזרו עליהם ועשאום כעכו"ם גמורי' כדאית' לקמן,

גופא אמר רבא וכו' לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שבידו לשחוט כראוי אי לא דשחט כראוי הוי כמאן דשביק היתירא ואכיל איסורא ופרכי' א"ה כי לא בדק נמי. תימא מאי אי הכא דהא ודאי סוגיא בכולה תלמודא דכל לתיאבון לא שביק היתירה ואכיל איסורא וי"ל דסבירא לן דהתם הוי כן כי לית ליה שום עיכובא כגון שיש בחנות נבלה ושחוטה אבל בכאן צריך להתעכב ולעיין קצת לשחוט כראוי ולהכי פרכינן דאי אמרינן דעביד להתעכב לאכול היתירא אפילו לא בדק הסכין ונותן לו נמי. ופרקינן דעיכוב קל מתעכב לשחוט כראוי אבל לטרוח לתקן הסכין אם ימצאנה פגומה או לחזור אחר סכין אחר לא טרח. והא דחמצן של עוברי עבירה דמייתי עלה להא דשחיטה דמיא שצריך להתעכב קצת אבל אין בו טירחא דבחיפוש קל ימצא מי שיחלוף לו כנ"ל.

מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שכל מצוה הכתובה בתורה הם מדקדקים בה הרבה ואע"פ שאין לנו עכשיו אצלם דין ודברים שכבר נעשו כגוים גמורים מ"מ דנין מהם לצדוקים וביתוסים כמו שכתבנו למעלה ומתירין את מצתם שאין חוששין בה לחימוץ ולא עוד אלא שיוצאין בה ידי חובה בפסח כדין מצה משומרת מפני שבקיאים הם בשמור:

כשם שביארנו במשומד אוכל נבלות לתאבון שכל שאפשר לו לעשות הדבר בהיתר עושה כך יש לנו לדון בכל עובר עבירה מצד שהוא חס על ממונו שכל שאפשר לו להציל את ממונו בהיתר עושה מכאן אמרו ישראל שאנו יודעין בו שאינו מבער את חמצו מתוך שהוא חס על הפסדו מותר לנו לאכול אחר הפסח מיד מחמץ שבידו אע"פ שלא היה שם שיעור אפייה אע"פ שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור באכילה בין לו בין לאחרים מדברי סופרים כמו שביארנו בשני של פסחים בחמץ הנמצא בידו שלא נודע לנו עליו שעבר עליו הפסח אע"פ שנודע לנו בבעליו שאינו מבער חמצו מותר מפני שחזקה עליו שתכף שעבר הפסח החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה לדעת ר' שמעון שהלכה כמותו שמ"מ הואיל והציל ממונו טורח הוא אחר ההיתר ואע"פ שבמשומד ובאיסור תורה אמרו שאינו טורח בזו תיאבונו ממהרו אבל זו אין כאן אלא חשש הפסד ממון וכל שאפשר לו להצילו אף על ידי טורח בהיתר עושה ואע"פ שזו של חמץ הביאוהו בגמרא לסייע לזו של משומד לא שתהא דומה לו מכל וכל והסיוע הוא שכל שאינו מתכוין להכעיס ויש לפניו איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא אף בשל סופרים אלא שבתאבון תיאבונו ממהרו שלא לטרוח אף בשל תורה ובהפסד ממון כל שיכול להצילו בהיתר אף על ידי טורח עושה ומתוך כך חמצו מותר לנו שבודאי החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ואף לדעת ר' יהודה שאוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח בישראל מן התורה ובשל נכרי מדרבנן מ"מ לדעתו אנו מפרשים שהוא מחליפו באותו שחימץ לאחר הפסח ומיד דקאמר פירושו בכדי לישה ואפייה וכן במסכת שבת פרק שואל אמרו בענין מרחץ רוחץ בה מיד שפירושו אחר חמום ולענין פסק אי אתה צריך לה שהלכה כר' שמעון אלא שכתבנוה לענין ביאור על מה שאמרו כאן סברוה ר' יהודה היא כלומר שאף בשל תורה סומך על החלוף ולדעתו מיהא אתה צריך לפרשה כן ואע"פ שחליפין עצמן אסורין לו שהרי את שלו אסור הוא בהנאה לעצמו מתורת קנס כבאכילה הרי הוא ממעט באיסור כמה שאפשר לו בהצלת ממונו ומ"מ לישראל אחר מותר שאין איסור הנאה תופש חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית:

מכאן הורו קצת חכמי הדור על משומד אוכל נבלות לתאבון שכל שנמצאת בשר שחוטה בידו אם היו שם טבחים ישראלים נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וכן אם היה בידו עוף שחוט אע"פ שאין דרכו לימכר במקולין אם יש אנשים כשרים ומומחין במדינה נאמן לומר מומחה שחט לי ואין צריך לפרוט את השוחט חזקה כל שאפשר לו לעשות בהיתר עושה ומ"מ חוכך אני בזו שניה להחמיר שאין זה דומה לחמצן של עוברי עבירה שהרי אלו אינן באין באיסור זה מצד תיאבון אלא מצד חסות ממונם וכל שאפשר להם לטרוח אחר ההתר ובלבד שלא יפסידו עושין אבל משומד שתיאבונו ממהרו היאך הוא טורח לחזור אחר מומחה לשחוט והרי בתקון הסכין אינו טורח ומ"מ בבשר שחוטה הואיל ומקח הוא ויש שם טבחי ישראל הרי אין בזה איחור גדול והדין נותן להאמין בו:

זה שכתבנו שחליפין עצמן אסורין לו יש מקשים בה ממה שאמרו בערלה שאסורה בהנאה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואינה קושיא שכל שאינו תופש חליפיו לאיסור אין אוסרין אותו אלא לו לבדו אבל האשה אין אוסרין לה ומתוך כך היא מקודשת ויש חולקין לומר שאף לעצמו מותר אע"פ שאסור בכך אם עבר עבר ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנת מכרן וקדש בדמיהן שכל שאינו תופש חליפיו אינם דמי האיסור אלא שהם כעין גזילה ומ"מ גדולי הרבנים מוחים בה הרבה כמו שכתוב בפירושיהם שאלו כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף זו שהביאו מתלמוד המערב כשתעיין מה שביארנו בה במקומה אינה ראיה כלל:

תד"ה מצת כותי וכו' וי"ל כגון שלא אכל הכותי וכו'. ר"ל וא"כ הכותי בעצמו יצא בה ולכך סמכינן עליה דודאי שמר אותה לשם מצה ולכך קאמר כל הלילה דאם לא כן אע"ג דאכל הכותי מאותה מצה שמא באחרונה בסוף הלילה אכל כזית מצה ממצה אחרת המשומרת לשם מצה ולכך צ"ל שידע בודאי שמא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:

בד"ה כל מצוה כו' ולמעוטי אתא אם כו' קאמר דסמכינן אחזקייהו כצ"ל והד"א:

גמרא יו"נ נמי כעומד ע"ג דמי. נראה משום דעומד ע"ג אין פירושו שרואה שחיטתו איך הוא שוחט. אלא כיון דעומד ע"ג הוא מירתת ושחיט שפיר. ולכן קאמר דיו"נ נמי מירתת כעומד ע"ג:

שם במכניסן תחת כנפיו. לכאורה קשה דהא כותי לא חייש לספיקא כמש"כ רש"י סוף פרק דם הנדה בסד"ה אילן המיסך וז"ל משום דלספיקא לא חייש ותולה הספק באחרות. אבל עי' ברש"י שם במשנה שכ' וספק נינהו ומדרבנן וכותיים ל"ל. משמע דדוקא מפני שהוא דרבנן לא חיישי וע"ש בתד"ה אילן. אבל לספיקא דאורייתא ודאי חיישי. לא מיבעי' אם אין שם אלא אחד דנשחט שפיר דרובא דאיסורא. אלא אפי' מחצה ע"מ נמי ספיקייהו אסור מה"ת דהא בכה"ג מביאין אשם תלוי לכ"ע דאיקבע איסורא:

שם אלא כיון דאחזיקו בהו (ר"ל הכותים) אחזיקו בהו (החזיקו ג"כ החכמים בהו למיסמך עלייהו). כ"נ הפי' מדברי רש"י:

רש"י ד"ה שאין בקיאין. א"י לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק. לכאורה הא לדידן תרוייהו אסירי עי' בפ' א"ע (מח ב) במשנה. ולר"מ שם (מג) אפי' שיאור האוכלו בארבעים:

רש"י ד"ה מהו דתימא. מידי דהוה אקמחין כו' דתנן הקמחין כו'. עי' פסחים (מ) דמימרא דר"ה הוא. וגם מוכח שם להדיא דל"ג קמחין רק בציקות לחודא:

תד"ה מצת (בסופו). וי"ל כגון שלא אכל כו' כל הלילה. אינו מדוייק דלפ"ז אימתי יצא ישראל יד"ח. וביותר לאותן הפוסקים כראב"ע דזמנו אינו אלא עד חצות עי' שלהי פסחים. ודוחק לומר דהישראל יצא יד"ח בה בליל יו"ט שני ש"ג:

רש״י ד"ה ולטעמיך וכו׳ משום דחזו לכו כצ"ל:

תוס׳ ד"ה מצת כותי וכו׳ פתו פת כותי. נ"ב י׳׳ל כל הני אתו כאמרו לפגי ר״ע דספ"ח דשביעית והך דמצת כותי אפי כר"ע דהתם:

גמ' שהיי' דרסה וכו'. אשגירות דלישנא הוא דהא דרסה כתיבא בקרא כדדרשינן לקמן דף ל ע"ב אין ושחט אלא ומשך [וכ"כ רש"י לקמן דף כז ע"א ד"ה דלא] אלא כיון שהוא שגור להזכיר אלו ה' ביחד נקט לה. רשב"א במשמרת הבית הלכות שחיטה דף ז' ע"ב. אבל בחידושו לקמן רפ"ב כתב דהך דרשה הנ"ל היא אסמכתא ודרסה ג"כ מהלכה למשה מסיני:

ודלמא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה, יש לעיין דלמא ס"ל ספיקא דאורי' לקולא אפי' היכי דאיקבע איסורא, והא דמייתי אשם תלוי היינו בחיוב כרת דיש סוברים כן וא"כ יאכל ראשו של א' מהם מספיקא, ואיך נאכל אנן, וצריך לומר דאינהי לית להו לא יבוא ממזר ודאי אבל ממזר ספק יבוא ומחמרי בספיקא. עוד י"ל דלמא איכא רובא דהתירא ומיעוטא דאיסורא וה"ל תערובו' מין במינו יבש ביבש דמותר לאכול ממנו ונמצא הכותי אוכל בהיתר גמור, ומ"מ לדידן אסור לאכול אדם אחד כולם ביחד ומבלי שישליך א' מהם וכמבואר בזה ג' דעות בש"ע י"ד סי' ק"ט וא"כ ה"ל ליתן לו רוב הראשים. וצריך לומר דלית להו אחרי רבי' להטות, ולא מבוטלי ברוב:

מ"ט לא שבק התירא ואכל אי' הקשה ריטב"א מאי קמ"ל הא קחזינן שכך דרכו דלא למישבק התירא ותי' דקמ"ל אפי' אי איכא קצת טרחא לאמן ידיו נמי לא שביק וכו', אמנם מדברי הכ"מ אליבא דהרמב"ם למדתי תי' מרווח דרבא מיירי ממי שאוכל שלא לתיאבון רק שאינו אוכל להכעיס וקמ"ל רבא דחזקה על ישראל שאינו עושה כן אלא לתיאבון דחזקה לא הוה שביק התירה אלא ע"כ יש לו שום טעם באכילתו, ועל חזקה זו ניתן לו לשחוט ע"י בדיקת סכין וטובא קמ"ל רבא וכדברי הרמב"ם מוכח מדאמרי' הואיל ודש בי' כהתירא דמי' לי' ופירש"י וליכא למימר לא שביק התירא ע"ש וק' על זה כקו' הריטב"א הא קחזינן דלא שביק התירא. אע"כ רבא מיירי ממומר כנ"ל ובזה ניחא דלמסקנא ליכא סיעתא לרבא מבריתא דחמצן של עוברי עבירה דמשם לא מוכח מומר הנ"ל אבל מבריתא דמומר לערלות שפיר הוה מייתי סייעתא אי לאו דמוקי לה כדר' ענן ולא ה"ומ למימר דבריתא מיירי ממומר לתיאבון ממש דמאי קמ"ל דפשיטא הוא טפי ממומר לערלות דהא חזינ' דלא שביק התירא וכו' וכקו' הריטב"א הנ"ל, וע"כ מוקי לי' כדר' ענן, והא דמייתי סייעתא מחמצן של עוברי עבירה היינו בה"סד דלא הוה מסיק אדעתי' עדיין מהך דדש בי' והוה ס"ד דרבא מיירי מסתם מומר ודלא כהרמב"ם אבל למסקנא דינו של רמב"ם אמת ואין כאן סייעת' מבריתא דחמצן של עוברי עבירה וק"ל:

בגמרא ואחזיק ולא אחזיק בדלא כתיבא תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת וכו' עס"ה. מה שיש לדקדק בזו הסוגיא כבר כתבתי באריכות בפ"ק דגיטין ע"ש ותמצא נחת ומתוך מה שכתבתי שם נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בשמעתין בד"ה איכא בינייהו כו' בפ"ק דגיטין מוכח דכתיבא ולא אחזיקו נמי איכא בינייהו שכתבו כן למאי דפשיטא להו מלישנא דתלמודא התם דמקשה אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. ולפי מה שהעליתי שם לאו מילתא דפסיקא היא אלא דהמקשה דהתם נמי ס"ד דע"כ לת"ק כתיבא או אחזיקו לחוד נמי מהני והיינו למאי דבעי לאוקמא מתני' דהתם דמכשיר בגיטי נשים ושחרורי עבדים כת"ק או כרשב"ג והנך ודאי לא כתיבא דבעינן שיחתום לשמה דהא למאי דקיי"ל דעידי מסירה כרתי א"כ לא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן אע"כ דאפ"ה באחזיקו לחוד סגי נמצא דכל זה למאי דס"ד מעיקרא משא"כ למאי דמסיק התם דמוקי למתני דגיטי נשים ושחרורי עבדי' בכותי חבר וכר"א ממילא שפיר מיתוקמא סוגיא דהתם כמסקנא דהכא. ושם הארכתי:

ולאביי קשיא סיפא לכאורה קשה לפ"מ שכתבו התוס' לעיל (דף ג' ע"א) ד"ה המניח דגם לאביי י"ל דהאי דבעי חותך כזית בשר הוא רק משום כדי לברר והוא רק חומרא בעלמא אבל אם אין הכותי בפנינו מותר אף בלא כזית בשר ע"ש וא"כ קשה מאי פריך הגמרא דלמא משום הכי נקט בסיפא דברייתא בא ומצאו שחוט ולא נקט יוצא ונכנס הואיל וברייתא רוצה למנקט דבעי כזית בשר מדינא לכך נקט בא ומצאו ששחט אבל ביוצא ונכנס לא בעינן חותך כזית בשר אלא משום חומרא בעלמא כדי לברר, אמנם לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא בתחילת חלק י"ד דמה שכתבו התוספות דדין חותך כזית בשר הוא רק משום חומרא הוא דוקא אם שחט הכותי בהמת ישראל אבל אם שחט הכותי בהמתו מדינא צריך לחתוך כזית בשר א"ש דהגמרא פריך הואיל ותני כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפורין שהוא משמע שהם של כותי הואיל ותני מצא בידו בזה שפיר פריך דה"ל למיתני אפילו יוצא ונכנס ודוק.

דקוריא. מחרוזות של צפרים שחוטין רייש''ט בלעז: אביי. דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא: ורבא. דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו: כעומד על גביו דמי. ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס: האי הוא דהוי שחיט שפיר. אותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים: במכניסן תחת כנפיו. ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו: ממסמס. ממעכו ומכתשו: אין שחיטה לעוף מן התורה. משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף: ולטעמיך. הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ''ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה: ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא. מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע''ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה: מותר. לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח: ואדם יוצא ידי חובתו. שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה: אסור. אפילו לאוכלה: שאין בקיאין. אין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו: פשיטא. דיוצא בה כיון דמותרת: מהו דתימא. אע''ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו (דתנן) הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה: ורבי אליעזר אוסר. אפילו לאוכלה: קסבר לא בקיאי בשימור. לא גרסינן וטעמו משום חימוץ ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ וי''מ ור''א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור: איכא בינייהו. מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה: ת''ק. דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה''ה לכל הכתובים בתורה אע''ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור''א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב''ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא: כל מצוה. משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא: אם החזיקו מיבעי ליה. דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת''ק דשרי בלא חזקה ולר''א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר''א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת''ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו: אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת''ק סבר. מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור''א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב''ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע''ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק והיינו תנאי דלעיל ת''ק ורשב''ג: כיון דאיכא התירא ואיסורא. קמיה שבידו להכשירה ובידו לנבלה: מטרח לא טרח. אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת: תניא דמסייע לך. דכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא. של עוברי עבירה. שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:

דקוריא. סל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף פד.) ודמפנין (שבת קכז.): מכניס איזמל בזכרים. סימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (דף לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב' דיבמות (דף כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי: מצת כותי מותרת. וא''ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר''א (פ' לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר''א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר''ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא''ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי''ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה: איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו'. בפ''ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת''ק מהני ולרשב''ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א''נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו:

דף ד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד