חולין ב ע"ב

דף ב - ב

אבל אם אמר הרי עלי קרבן [או צדקה], שיש חשש דלמא פשע ולא יקיים נדרו, לא אמר רבי יהודה שנודרים לכתחילה.

ואם כן, תיקשי לרב אשי, שאמר כל היכא דקתני "הכל" הכוונה היא שעושין כן לכתחילה. שהרי בערכין ובנדרין הוא מקבל על עצמו התחייבות כספית ואין הוא נודר חפץ מסויים להקדש, ואם כן הכל מודים שאין לעשות כן לכתחילה, ובכל זאת קתני "הכל מעריכין ונודרין"!? אך רב אשי פרך לאידך גיסא:

וכל היכא דקתני "הכל" לאו דין לכתחילה הוא? וכי לא יתכן שינקוט התנא האי לישנא בדין שהוא לכתחילה!?

אלא, הא דתנן במסכת ערכין [ג ב]: הכל [לאתויי קטן] חייבים בסוכה. הכל [לאתויי קטן] חייבין בציצית ^[4] - האם הכי נמי נימא שכוונת התנא לומר דלאו לכתחילה הוא!?

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: "הכל חייבין" - לא קאמינא שהוא לשון דיעבד, שהרי כשאומר התנא "חייבין" מוכח שהוא דין לכתחילה, שחייבין לעשותו.

אמר ליה רב אשי: אלא, מעתה, דקתני במסכת מנחות [צג א]: הכל [ואפילו יורשין] סומכין על הקרבן, אחד האנשים ואחד נשים. האם הכי נמי נימא דלאו לכתחילה הוא? והא כתיב "וסמך ידו - ונרצה"?!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא: אין! אכן איכא, יש מקומות שנקט התנא לישנא ד"הכל" שהוא לכתחילה, ואיכא, ויש מקומות שנקט התנא לשון "הכל" שהוא דיעבד!

אלא, הא קשיא לי לדבריך: "הכל" דקתני הכא במתניתין, ממאי דלישנא דלכתחילה הוא, עד דתקשי לך מתחילת דבריו של התנא לסוף דבריו? דלמא הכא "הכל" - לישנא דדיעבד הוא, ולא תקשי לך מידי!?

אמר ליה רב אשי: אנא, מהא דכתב התנא "שחיטתן כשרה" הוא דקא קשיא לי. כי מדקתני "שחיטתן כשרה", שהוא לישנא דדיעבד - מכלל זה אתה למד דהא דקתני בתחילה "הכל שוחטין" לכתחילה הוא, דאי הכל שוחטין גם הוא לישנא דיעבד, תיקשי לך - תרתי "דיעבד" למה לי?!

ולפיכך קא קשיא לי מרישא דמשמע דשוחטין לכתחילה לסיפא דמשמע דרק בדיעבד שחיטתן כשרה.

אמר רבה בר עולא: הכי קתני לכתחילה ודיעבד במתניתין: הכל שוחטין לכתחילה, לומר כי אפילו אדם טמא, שיכול לשחוט בח ולין.

ותמהינן: טמא שיכול לשחוט בחולין - מאי למימרא? מאי קא משמע לן שיכול לשחוט, והרי לא הוזהרו ישראל שלא לאכול בשר חולין טמא? ^[5]

ומבארינן: החידוש הוא שמותר לטמא לשחוט אפילו בחולין שנעשו על טהרת הקודש, שיש אנשים המקבלים על עצמם לנהוג טהרה באכילת חולין כבאכילת קודש כדי שאם יאכלו קדשים יהיו בקיאין בשמירתם.

וקסבר תנא דמתניתין כי חולין שנעשו על טהרת הקדש - כקדש דמו, שחייב מי שקיבל על עצמו לאכול חולין בטהרת הקודש לנהוג בהם בשמירתם מטומאה כאילו היו קודש ממש, ובכל זאת יכול אדם טמא לשחוט לכתחילה בסכין ארוכה חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא חיישינן שמא יגע בבהמה ויטמא אותה.

כיצד הוא עושה, לשחוט מבלי לטמא?

מביא סכין ארוכה ושוחט בה, כדי שלא יגע בבשר.

עד כאן הוא ביאור הרישא של המשנה דהכל שוחטין לכתחילה.

והא דקתני ואם שחטו שחיטתן כשירה דמשמע דיעבד, כונת המשנה לומר כי במוקדשים, דהיינו, קרבנות, לא ישחוט הטמא אפילו בסכין ארוכה, כי שמא יגע בבשר, והרי הוא מוזהר מן התורה לשמור את הקדשים שלא יטמאו, והלכך גזרו חכמים שלא ישחוט אפילו בסכין ארוכה כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

ואם שחט הטמא, ואומר: ברי לי שלא נגעתי ולא טמאתי את הבשר - שחיטתו, בדיעבד, כשרה.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו בחולין גרידי [שלא קיבל עליו טהרה בהן], אם שחטו בדיעבד, נמי לא מכשרינן לשחיטתם.

כי אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט, ואפילו אחרים רואים אותן.

שמא ישהו בשעת השחיטה ולא יעשו אותה כאחת,

או שמא ידרסו, שילחצו על הסכין בכח עד שייחתכו הסימנים ולא יוליכו ויביאו את הסכין,

ושמא יחלידו, שישחטו על ידי נעיצת הסכין מתחת לעור, או בין שני הסימנים.

וכיון שהם מועדים לקלקל, עד שאין מוסרים להם לשחוט אפילו כשאחרים רואים את השחיטה, אם שחטו בדיעבד שחיטתם פסולה, מחמת החששות האלה.

שנינו בסיפא של המשנה: וכולן ששחטו, ואחרים רואין אותן - שחיטתן כשרה.

ודנה הגמרא: אהייא קאי האי "וכולן ששחטו"? אילימא דקאי אחרש שוטה וקטן, ומשום דעלה קאי, שהוי המשך לדין חרש שוטה וקטן, הכתובים במשנה לפני כן, אם כן, תיקשי - אמאי קתני "וכולן" ששחטו שחיטתן כשרה, שלשון זה כולל עוד שוחטין, בנוסף לחרש שוטה וקטן, והרי כיון דקאי על חרש שוטה וקטן - "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.

אלא אטמא בחולין קאי, שאם שחטו טמאים, שחיטתן כשרה, בדיעבד.

ופרכינן: טמא בחולין - הא אמרת: לכתחילה נמי שחיט?!

ואלא, קאי אטמא במוקדשים, שלכתחילה לא ישחט, ואם שחט ואחרים רואים אותו שלא נגע בבשר שחיטתו כשירה.

ותמהינן: אי איירי מתניתין בטמא במוקדשים, אמאי בעינן "ואחרים רואים אותן", והא בברי לי שטוען השוחט שלא טימא אותם סגי?!

ומשנינן: מתניתין איירי היכא דליתיה השוחט קמן דנשייליה.

ודנה הגמרא: וכי האי דינא דטמא לא ישחוט במוקדשים לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה, האם ממתניתין דהכא נפקא לן? והיינו, האם במשנתנו סתם רבי דין זה? והרי ממתניתין דהתם, במסכת זבחים, נפקא לן האי דינא!? דתנן: כל הפסולין לעבודת הקרבנות ששחטו קרבן - שחיטתן כשרה, משום שהשחיטה כשרה בקדשים אפילו בזרים, בנשים, ובעבדים, ובטמאים [על אף שהם פסולים לעבודות אחרות], ואפילו אם שחטו הפסולין בקרבנות שהם קדשי קדשים - שחיטתן כשרה!

ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר, שיזהרו שלא יטמאוהו ויפסלוהו!

ומוכח דשחיטה של טמאים במוקדשים אינה לכתחילה, דהא קתני "שחיטתן כשרה", שהוא לישנא דדיעבד!?

ומשנינן: הכא, שנה רבי את עיקר הדין, לפי שפרק זה עוסק בעניני שחיטה, ואילו התם שנה רבי דין זה איידי דתנא שאר פסולין, ולפיכך תנא נמי טמא במוקדשים.

ואי בעית אימא תריץ איפכא: התם, במסכת זבחים, סתם רבי את עיקר דינא, כיון דבקדשים קאי, ואילו הכא, איידי דתנא דינא דטמא בשחיטת חולין תני נמי טמא במוקדשים!

ותו הוינן בה: האי טמא - דאיטמא במאי?

אילימא דאיטמי במת, ^[6] ונהיה בכך טמא בדרגת "אב הטומאה" [שהרי מת עצמו הוא בדרגת אבי אבות הטומאה], הרי אם כן, בנגעו בסכין הרי הוא מטמא אותה בטומאה חמורה כמותו, שהרי "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת" אמר רחמנא,

ממאי. דלכתחלה הוא ותיקשי לך^א)נראה דצ"ל ותקשה לך מסיפא דתני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד כדאקשינן וכו'. דיעבד כדאקשינן ברישא:

וקסבר חולין שנשחט שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי^ב)אולי צ"ל ואיצטריך למימר דאעפ"כ שוחט כענין זה. למימר אע"פ שוחט כענין זה דבעינן למימר כיצד הוא עושה:

שמא ישהו כלומר שמא ישהו כשיעור שהייה דקה לדקה וגסה לגסה:

שמא ידרוסו. לא יעשה הולכה והבאה כדין שחיטה ושמא יחלידו הסכין בין סימן לסימן ויחתכו הסימנים ממטה למעלה. ולמה לא תנן שמא יגרימו ושמא יעקרו בדין הוא דליתני ואמאי לא תני יש מהם דצריך לעמוד עליהם שישחטו [יפה] ואיזו זו זו שהייה ודרסה וחלדה שאי אפשר להבחין [אחר כך] אי שהה אי דרס והחליד או לא אבל הגרמה ועיקור אפי' לאחר ששחט אפשר לראות אם הגרים או עקר או לאו:

אלא עד כמה ליתני וליזיל. עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה. כלומר כיון דסליק מחרש שוטה וקטן אם שחטו מבעי ליה למיתנא:

טמא בחולין מאי למימרא. פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחלה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן [ואפי'] למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש דמו לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל.
אלא ה"פ: טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה ובודאי שחיט ויזהר שלא יגע בבשר דכיון דלא כתיב בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכקד' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל.
וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו [ומש"ה] הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם [ולא גזרינן אטו קדשים] ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין.

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו'. יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים.
ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט ולאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד, כן נ"ל.
ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו אמר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ולשחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.
ואין זה מספיק לפרק קושייתנו, דתנן במס' כלים (א,ח) החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא מישרא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתה אלא שי"ל דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא כטמא מת.
ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה.
וראיה לדבר אמרו ביבמות (ז,ב)החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי' ד).

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי עזרה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם.
וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים (דף ט') גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות.
ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ובפ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא (ע"כ) להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי, וליתא.
אלא שאין הקושיא כלום, דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן.

דליתיה קמן דנישייליה. פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים [כמו] דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו (וא"כ) [א"נ] קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון.

אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו'. יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא אצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא' מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק (ד') ג) טמאים במת (ג' טמאים) [א' טמא] טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים (יד,א) אמרי' (בגד) [בנר] שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת [אלא דמשכחת לה] אי נגע דיקרב בדיקרב (טהור) [טמא]. ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד'.
והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן, כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו'. הקשו בתוס' האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו (בחול) [בחיל], ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים (ז ח) החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל"ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו.
ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ' מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים (סז, א) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר (שמות יג, ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות (ז, ב) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד (פא, א) אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז"ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:

אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל. ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך (דהאי) [להאי] טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים (יד, א) בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור (נראה לי דצריך לומר טמא), וכן שנינו במסכת אהלות (פ"א, ג) ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:

וכל הכל לאו לכתחלה הוא פרש"י ז"ל וכי אין לך הכל שהוא לכתחל' וק"ל דהא רב אחא לא הוי אמר הכי אלא דאיכא מנייהו דיעבד כיון דכן ה"ה האי דהכא שפיר הוא דיעבד ונ"ל דאה"נ אלא דנקט לי' תלמודא לברורי מלתא משום דבעי' לומר אמסקנא דאיכא מנייהו הכין והכין:

והא הכל חייבין בסוכה פי' ברייתא היא והא דלא מייתי הכל חייבין בראיי' דהוי מתני'. משום דהכי נוהגין ומרגלא בפומי דבי מדרשא:

אמר לי' אנא שחיטתן כשרה קשיא לי פי' רב אשי אהדר הכי לרב אחא וש"מ דחיהו הוי דעבד' להאי קושיא בסתם התלמוד למדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא ממסדר התלמוד וא"ת ואי אשחיטתן כשירה קשיא לי' אמאי אהדר הכי כדאקשי לי' רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין וי"ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחי' וכן דרך תלמוד כמו שתירץ מורי הרשב"א ז"ל:

תרתי דיעבד למה לי וכו' פי' רש"י ז"ל ואי מההיא דמסכת תמורה דקתני הכל ממירין דיעבד והדר קתני שאם המיר מומר התם לא קתני כי הכ' בהדי הדדי תרתי דיעבד הכל ממירין ותמורתן תמורה דמאי דקתני לא שהאדם רשאי וכו' לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. והוצרך רבינו ז"ל לפי פירושו שכ' לעיל גבי כדקתני טעמא דאלו לפי' ר"ת ז"ל ל"ק מידי דהתם הכל מתפיסין בתמורה קתני:

וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש. פי' שחייב מדרבנן להבדיל מכל טומאת הפסולות בהן ואשמועינן דאפ"ה בהא מותר הואיל שאינו אלא חששא לא הוי כהקדש וא"ת ודלמא אדרבא הוא גופא קמ"ל דלא כקדש דמי ומ"ה שוחט לכתחל' וי"ל דא"כ לא אשמועינן רבותא בהיתר שחיטתו אלא במאי דלא הוי הקדש ולי שנא דהכל שוחטין משמע דרבות' בשחיט' הוא דקמ"ל:

כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר פרש"י ז"ל דכיון דמוזהר מן התורה לשמרן שלא יטמאו כדתיב את משמרת תרומתי לכל חדשי בני ישראל דאלמא בעי משמר' גזור בהו רבנן משום לך לך אמרינן לנזירא אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש שאינו אלא מדרבנן לא וא"ת וכי נגע במוקדשים במה הוכשרו ליטמא דאי בדם שחיטה הא קיימא לן דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר כדאיתא לקמן במכילתין ובפ' כל שעה: ובשלמא למ"ד שחיטה מכשרת ניחא אבל למ"ד אין שחיטה מכשרת מא"ל וי"ל דהא אמרי' התם בשמעתין ולקמן במכילתין דחיבת הקדש מכשרתן והא דלא נקט טעמא שמא יבוא טמא זה לפנים לעזרה כדאמר בן זומא בפסחים שהנכנס למקדש אפילו טהור טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה שמא ימשך לפנים וי"ל דאפילו לבן זומא התם הוא בטהור אבל טמא מזהר זהיר והקשה בתוספות האיך אפשר לטמא לשחוט במוקדשין והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה ואם הוא טמא מת הרי הוא אסור' לכנוס אפילו בחיל כדתנן במשנה ראשונה במסכת כלים החיל מקודש שאין זבין וטמאי מתים נכנסים לשם ואם הוא טמא שרץ הרי אסור לכנוס לעזרת נשים מיהת ואפילו טבול יום נמי וכדתנן התם בהדיא ועזרת נשים רחבה קל"ה אמות כדאיתא במסכת מדות ומנין לו סכין ארוכה כ"כ היאך יש לחוש כלל שמא יגע הא ודאי מלתא דלא שכיח הוא שלא גזרו בהו בשום מקום ותרצו דאלו מדאורייתא אפילו טמא מת מותר בכל מחנה לוי' דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו וכ"ש טבול יום שאינו אלא מדרבנן כדתניא החצר החדשה שחדשה בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוי' וכי גזור רבנן בטומאה שאיר' בחוץ אבל בטומאה שא רעה בפנים והוא צריך להתעכב שם לצורך מצותו לא גזרו כדתנן במסכת תמיד אירע קרי בא' מהם ירד לו דרך מחיצה לבית הטבילה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים במדורת בית המוקד' והא מדורת בית המוקד בעזרה הוא וחצי' בקדש כדאיתא במסכת מדות וכהן זה שהוא טבול יום עומד שם עם אחיו הכהנים לצורך מצותו כדאמרן ועוד אמרו בתוס' דאפילו בטומאה שאירעה חוץ לא גזרו אלא במקום שמשמש כניסה ויציאה אבל מן הצדדין לא גזרו והב"ע מן הצד:

ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב שאין אנו צריכין לכל דהכא בדין שחיטה איירי למי שהי' טמא והי' בפנים או שנטמא שם או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים:

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה בתוספות מאי ארי' ברי לי דהא עזרה רשות הרבים כדאיתא בפ"ק דפסחים וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ותירצו דהתם בספק שקול אבל הכא קרוב הדבר שנגע מתוך שטרוד בשחיטתו ובכי הא לא אמרו ספיקו טהור וכדאמרינן בפ"ק דנדה גבי היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאות בצידו וכו'. ואם א"א לו אא"כ נגע טמא ומוכח התם דלא סוף דבר שא"א דא"כ פשיטא אלא שהיה קרוב ליגע וכן אמרו בתוספתא אם א"א אלא א"כ נגע ספיקו טמא אלמא לאו דוקא א"א וברשות הרבים עסקי' וא"ה ספיקו טמא מפני שקרוב לטומאה יותר מן הטהרה עוד תירצו דשאני שפק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימיר ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וזה עיקר דהא ודאי בסכין ארוכה ספק שקול הוא ולא דמיא להאי דנדה:

שמא ישהו וכו' משו' דקתני תנא שמא יקלקלו לשון לכתחל' נקטי' נמי שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו והא דלא נקטי' נמי שמא יגרמו ושמא יעקרו משום דההיא מינכר:

וכולן ששחטו אהייא וכו' אלא אטמא בחולין פי' דלרבותא טמא בחולין נקט וכולן. ולא נקט ואם אבל אין ספק שהעיקר הוא משום חש"ו דעלה קאי והיינו דמוכחי מהאי סיפא דמתני דלא בעי כונה בחולין בשחיטה משום דחש"ו ולא בני כונה נינהו וקתני וכולן ששחטו וכו' אלמא פשיטא דלכ"ע וכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי.

הא אמר לכתחלה נמי שחיט פי' לישנא קלילי נקיטי דטפי נמי הוה לן למימר הא אמרת לכתחל' נמי שחיט ואפי' בלא אחרי':

אלא אטמא במוקדשים בברי לי' סגי פי' ואע"ג דברי לי' קיל טפי מאחרי' רואין אותן והכי דייק לישנא דסוגיא ואף על גב דבעל דבר נאמן באסורי' ככל עד דעלמא קילותא דידי' הכא משום דאגב דטריד בשחיטה דלמא נגע ולאו אדעתי' אלא דק"ל דא"כ מאי האי דמתרץ דקתני סיפא היכי דליתי' גבן דנשיילי' דהא משום הא לא הוי צריך לאורוכי ולמתני סיפא דמרישא דייקי לה במכ"ש וי"ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתני' וכולן במקום ואם שחטו אע"ג דלא צריך ניחא לי' למתני' לברורי כולי דיני' א"נ דדלמא הוי ס"ד דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי שיש בכלל עדותו שלא הסיח דעתו דאיהו ידע בנפשי' אבל הרואה אותו נהי דידע דלא נגע לא ידע שפי' אם הסי' דעתו קמ"ל דמהימן והראשון יות' נכון כנ"ל:

הכל חייבין בציצית אפי' סומא שאינו בכלל וראיתם אותו חייב בציצית וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק אלא שאין מברכין בו ומ"מ נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בו קטן היודע להתעטף כמו שיתבאר במקומו:

הכל חייבין בסוכה אלא אם כן יש בו אחת מן הסבות הפוטרות אותו כמו שנזכרו במקומן ואפי' טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בנו קטן שאינו צריך לאמו כמו שיתבאר במקומו:

סמיכה על הקרבן יש מי שאומר שאין הנשים סומכות ויש שמתירין בתורת רשות אע"פ שיש בו סרך תשמיש בעלי חיים ומ"מ חרש שוטה וקטן ועבד וסומא ונכרי אין סומכין כלל כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:

טמא מותר לשחוט חלין לכתחלה אף בארץ ישראל שמותר לגרום טומאה לחלין אף בארץ ישראל אבל חלין שנעשו על טהרות הקודש אע"פ שאינם כקדש לרוב דברים צריך ליזהר בהם שלא יטמאו ומ"מ טמאים רשאין לשחטם לכתחלה ובלבד שלא יגע בבשר כגון שישחוט בסכין ארוכה ודוקא ששחט בקרומית של קנה שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה או בסכין וכגון שנטמא האיש בשרץ או בטמא מת שאינו אלא ראשון ונמצא שאין הסכין מקבל טומאה הימנו שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואפי' היה מקבל טומאה מ"מ אין שני עושה שלישי בחלין אף בשנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר בפרק שני הא אם נטמא במת הרי הוא עצמו אב הטומאה שהמת אבי אבות והנוגע בו אב הטומאה והסכין מקבל טומאה הימנו ונעשה ראשון אף בלא דין חרב כחלל והבהמה מקבלת טומאה מן הסכין ונעשית שניה אבל טמא במוקדשים אפי' בדרך זה ר"ל שאין הסכין מקבל טומאה ואין לגלגל שם איסור הבאת כלי טמא במקדש לא ישחוט גזרה שמא יגע ידו בבשר וכן שמא מתוך שהבהמה צריכה לעמוד בעזרה והוא בחוץ לעזרה הואיל והוא טמא שמא יכניס ידיו לשם וביאה במקצת לענין זה שמה ביאה לדעתנו ואף לדעת הפוסקים שאינה ביאה דוקא ללקות עליה הא מ"מ מדברי סופרים היא ומכין אותו מכת מרדות ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי בבשר כשרה ואם לא אמר כן והלך לו ונשאר הדבר בספק מותר מפני שהעזרה דינה כרשות הרבים לטומאה כמו שיתבאר בפסחים וספק טומאה ברה"ר טהור ויש אוסרין משום היסח הדעת שפוסל בקדשים ולא יראה כן לפי דרכך למדת שטמא מת או טמא שרץ מותרין ליכנס בעזרת נשים שהוא מחנה לויה ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בראשון של כלים שאין טמא מת נכנס בחיל ולא אף טבול יום בעזרת נשים כבר ביארנוה במס' סוטה פרק נוטל לפי דרכנו למדנו שהטמא ששחט בקדשים לא פסל שאין השחיטה קרויה עבודה וכל הפסולים להקריב כגון אונן ובעל מום שוחטין לכתחלה ואפי' זרים חוץ מן הטמאים שאין שוחטין לכתחלה ומ"מ שחיטתן כשרה ובלבד שלא יהו נוגעים בבשר:

בפרש"י בד"ה תרתי דיעבד ל"ל הכי אבעי ליה למתני שחיטת הכל כשרה כו' עכ"ל (א) ולא ניחא לן למימר דהשתא דתני הכי הכל שוחטין דלשון התנאים הוא זה כמו הכל סומכין הכל חייבין כפרש"י לעיל דמשום זה לא ה"ל למתני תרתי דיעבד כיון דהכל שוחטין נמי דיעבד משמע השתא משא"כ לפום סברא דלעיל דליכא תרתי דיעבד דהכל שוחטין לכתחלה משמע [הא] דנקט הכי ולא תנא בלשון קצרה הכל שהמירו תמורתם כו' משום דכן הוא לשון תנאים ודו"ק:

בגמרא וכל הכל לאו לכתחלה הוא אלא הכל חייבים בסוכה וכו'. מקשין העולם מה מתרץ בזה מ"מ יקשה לעצמו דהא ממתניתין דהכל מע?ריכין מוכח ע"כ דהכל לא הוי לכתחלה ונ"ל לפרש דה"ק וכל הכל לאו לכתחלה וכו' ר"ל וכיון דאשכחן הכל דע"כ הוי לכתחלה ע"כ צריכין אנו לפרש ג"כ מתני' דהכל מעריכין דהוי נמי לכתחלה ולאוקמא באופן דלא אתי לידי בל תאחר כגון שהיו מעותיו כבר ביד הגזבר וא"כ תקשה לן מתניתין דהכא כדפרכינן מעיקרא והשיב לו מנא לך הא לאוקמא מתניתין דערכין בכונה דחוקה ובדוחק כדי להעמיד קושייתך הראשונה דלמא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד וכו' ולא תקשה לך מתניתין דהכא מידי וק"ל כן נ"ל בדרך הפשט:

ברש"י והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק לרבי יהודה תני נודב ומשלם כן צ"ל וע"ש בנדרים דף ט' ודף י':

ד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' ואי קשיא בתמורה נמי כו'. ואע"ג דבריש שמעתין פרש"י דלהכי קתני שם הכל ממירין ואצטריך ליה תו לפרושו לא שהאדם רשאי וכו' משום דלשון התנאים הוא זה וכו' במסקנא לא שייך לפרושי הכי דבשלמא לעיל דהסיפא אתי לן שפיר דמשמע בדיעבד אלא שהרישא דקתני הכל ממירין דמשמע לכתחלה לא אתי לן שפיר משום דהא אסור להמיר לכתחלה ולא היה לו לתנא למתני הרישא כלל לכך פי' לעיל דנקט הרישא משום דדרך התנאים הוא ואצטריך תו למתני הסיפא לפרושי אבל השתא במסקנא דרישא אתי לן שפיר דמשמע שפיר בדיעבד כמו הכל מעריכין וא"כ קשה לן דלא היה לתנא למיתני הסיפא כלל לכך פרש"י דלכך נקט הסיפא משום דבעי למיתני וסופג את הארבעים וק"ל:

ד"ה שחיטתן כשרה וכו' ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' מנא ליה לר' מאיר דאין נודב טוב מנודב ומשלם כצ"ל. ור"ל אפי' לפי סברתו דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר היינו דוקא בנודר אבל בנדבה מנלן דשאינו נודב טוב דלפי לישנא בתרא דנדרים דפליגי בנודב ס"ל לר"מ דאפי' בנודב ומשלם דהיינו הרי זו אינו טוב ולר"י נמי דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה נודר ומשלם א"כ לפי סברתו זאת הל"ל דאפי' בנודר דהיינו הרי עלי נמי טוב כשמשלם:

בא'ד ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה. נ"ל דר"ל דאע"ג דבלשון התורה כל היכי דכתיב נדר הוי נדר דוקא ע"כ קרא דשלמה דקאמר טוב שלא תדור וגו' מיירי דוקא בנדבה וק"ל:

ד"ה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וכו' שמא גם בימיהם הקשוה כבר. נ"ל לפי שיטה זו דקושיא הראשונה דפריך בריש שמעתין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד לא רב אשי מסברת עצמו הקשה אותה רק שסידר הקושיא כמו שהיתה מקובלת בידם שהקשוה בימי הקדמונים אביי ורבא ומתחלה היה סלקא אדעתין שדיוק אותו המקשה הוה מלישנא דהכל ולכך פריך עליה רב אחא בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הוא וכו' וגם רב אשי השיב לו התם כדקתני טעמא וכו' עד לבסוף כשהקשה לו אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד וכו' אז הבין רב אשי ושם על לבו שודאי לא היה דקדוקו של אותו המקשה בימי אביי ורבא מלישנא דהכל אלא מיתורא דמתני' קא דייק לה ואז השיב לו אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי ר"ל אותה הקושיא שאמרתי בתחילת דברי שהוקשה בימי אביי ורבא לא היתה דיוקם מלישנא דהכל מיתורא אלא דשחיטתן כשרה ובזה יתורץ בשמעתין מפני מה לא השיב לו רב אשי לעיל מיד אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי כמו שהשיב לבסוף כן נ"ל בדרך הפשט הגם שבדרך פלפול הישיבה הארכתי לפרש סוגיא דשמעתין בפלפול עמוק ומחודד:

ד"ה שמא יגע בבשר וכו' חיבת הקדש מכשרת וכו' דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אסור לשחוט בסכין ארוכה וכו' כצ"ל. והאי רבן זומא איתא בפרק אמר להם הממונה ע"ש:

בא"ד א"נ נקט הכא שמא יגע בבשד משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי וכו' ר"ל כדי שיתיישב עלה שפיר הא דקתני מתניתין שחיטתן כשרה גם הא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן וכו' דאי הוי טעמא דמתני' דטמא במוקדשין אסור לשחוט לכתחלה משום דלמא אתי לאמשוכי פשיטא דכשרה בדיעבד גם לא יתיישב עלה וכולן ששחטו ובו' ונראה דהא דהקשו התוס' דאמאי לא קאמר דלא ישחוט דלמא אתי לאמשוכי בפנים וכו' לא בעי למימר דלא נימא גמרא טעמא רנגיעה כלל דא"כ תקשה לן רישא דהכל שוחטין אפי' טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש פשיטא דישחוט אלא ע"כ אתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא יגע בבשר ובסכין ארוכה כדאוקימנא אלא שהוקשה להם אמאי דחיק גמרא למימר דטמא במוקדשין אפי' בסכין ארוכה חיישינן לשמא יגע בבשר דנימא דלעולם בסכין ארוכה ליכא למיחש לנגיעה ולא אסרינן לשחוט טמא במוקדשין אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים וק"ל:

בא"ד וי"ל דלמאי דמפרש ר"ת בעלמא וכו' ניחא. ור"ל דהכא איירי בטמא שנטמא בפנים ולפי' ר"י איירי שאינו עומד בחיל או בעזרת נשים נגד השער הגדול של עזרה ושוחט והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח אלא שהיה לעזרה גם כן פתחים מן הצדדים לצפון ולדרום ושם עומד הטמא לפני הפתח והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח ושוחט:

בא"ד וי"מ דאיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך. ר"ל הקושיא שהקשו התוס' לקמן כסמוך ד"ה דליתיה קמן ואע"ג דעזרה רשות הרבים היא:

ד"ה אילימא אחרש וכו' פי' עליה לחודיה קאי. נ"ל דר"ל פי' הא דקאמר אילימא אחש"ו הוי פירושו אילימא אחש"ו לחודיה קאי וכתבו כן משום דמלשון אילימא אחש"ו משמע דמספקא ליהאי קאי אחש"ו כלל או לא ומסיק דלא קאי עליה וזה אינו דהא פשיטא דעלייהו נמי קאי וכו' אלא שמספקא ליה אילימא דעליה דחש"ו לחודיה קאי או קאי נמי ארישא דמתני' ומסיק דקאי נמי ארישא דמתני' דטמא במוקדשין ולשון התוס' דקאמרי פי' עליה לחודיה קאי לא לפרושי לישנא דעליה קאי דבגמ' אתי אלא לשון התוס' בעצמם הוא ולפרש לשון דאילימא אתו כדכתיבנא ודו"ק נ"ל:

גמ' שמא ידרוסו ויחלידו כו' ואב"א התם עיקר כו' כצ"ל:

גמרא מביא סכין ארוכה כו'. הא דלא מוקי דיעבד דמתניתין בסכין קצרה ובאומר ברי לי. הוא משום דארוכה היינו דאפשר לאיזדהורי דלא יגע וקצרה היינו דלא אפשר אא"כ נגע עי' תד"ה דליתיה. אך בל"ז ל"ק. דחולין שנעשו עטה"ק כשירה השחיטה אפי' ודאי נגע. ועי' לקמן (לד ב) תד"ה והשלישי:

רש"י ד"ה אבל אמר הרי עלי לא. דהיכי מ"ל הרי אלו לערכים אם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גרידי. שלא קבל עליו טהרת קודש. כצ"ל:

תד"ה טמא. ואפי' יהא אסור לטמאות גופו באו"ט כו'. לכאורה קשה למש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש להתיר בתורה. והלא בפירוש אמרה תורה בפהמ"ק הטמא והטהור יחדו יאכלנו ואמרי' מלמד כו' בקערה אחת. וי"ל דהתורה מיירי בשיעור אכילה דהיינו בכזית. ורבנן אסרו בכחצי פרס או בכביצה עי' שבת (יד) בתד"ה זמנין:

תד"ה ובמוקדשין. א"נ דוקא כו' כדאמר בהעוה"ר השוחט כו' מטמאה ט"א כו'. תימה דקארי לה מאי קארי לה כיון שמפורש במשנה דמטמאה ט"א. ועי' לקמן (פד) תד"ה בעינן מש"כ בשם ה"ר שמעי':

תד"ה שמא. דאפי' טהור גמור לב"ז כו' אסור לשחוט כו'. כצ"ל. וע"ש (לא) תד"ה או דלמא:

תוס' ד"ה אבל וכו' שיהיו נודרים בעת צרה. עיין תשובת מהר"ם פאדוו' סימן עט בסופו:

יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, היה עזרתינו אף ישועתינו ושים בחיים חלקינו, וכשתילי זיתים סביב לשולחננו מטע נעמים תלמידנו, האר בתורת אמת עינינו, והיה עם פינו בעת הטיפינו, ועם ידי, בעת מעבדי, להעלות על הגווילין, חי' מסכת חולין, אור ליום ה' כ' מרחשון יפאר ענוים בישועה לפ"ק פה ק"ק פ"ב.

פתח דברי רבינו הקדוש האירו עינים בפתחו בברכה הכל שוחטין, ע"ד הכתוב כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, ואמרי' לקמן פ"ד ע"א למדך תורה ד"א וכו' ופתח כאן בלשון ברכה שכל ישראל יזכו לברכת הרחבת גבול לזבוח מצאנו ומבקרו. ובשגם שרמז לנו קרא למה שאחז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר והטעם משום שאינו כדי לשחוט בהמה ולאכלה, כי הורע מעשיו וקפח פרנסתו מש"אכ ת"ח שהבעל חי מתתקן ע"י בואו אל קרבו, וזה טעם העגל שרצה הטבח למושכו לבית המטבחי' ורץ בכנפי' דרבנו הקדוש, כי לא אבה להיות למאכל בפי עם הארץ, ע"כ בא לחסות תחת כנפי רבנו הקדוש, לומר אהי' מאכל לפיך הקדוש, ורבי מרוב ענותנותו כאלו אינו כדי יותר מהאי גברא, ואמר לכך נוצרת. והיינו דרמז לנו קרא כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך בעבודה תמה ויראת הי"ת אז ואמרת אוכלה בשר, ואז בכל אות נפשך תאכל בשר, ורמז באות נפשך כי הנפש מתאוה להשלים נפש בעל חיים ולהתאחד עם נפש השכלי' העובד' ה' ובחי' תורה הארכתי בזה, וע"כ אמר כאן הכל שוחטי' כל ישראל יהי' ראוי' לאותו איצטלא שיהי' כדאי' וזכאי' לתקן נפשות בעלי החיי' כנ"ל. ולעומת שהתחיל בדיני שחיטה, שהוא מ"מ ממדת האכזריות, ע"כ סיים המסכת בשלוח הקן שהוא ממדת הרחמנות כמ"ש רמב"ן על התורה בפי' שלוח הקן. והתחיל בהכל שוחטין, וסיים המסכת בלמען ייטב לך והארכת ימים. והיות עיקר השחיטה כי יפקוד ה' בחרבו על לויתן נחש בריח ועקלתון, וחרבו של הק"בה הוא י"ו מהשם כמ"ש מג"א סי' תע"ג סק"כט ומוטל בין שני ה'ה'י'ן של השם כזה הי'ו'ה ויוצא מפסוק המר ימירנו והי' הוא. ע"כ פתח המסכת בה"י הכל וסיים בה"י ת'ו'ר'ה, להגן למחסה ומסתור, ותן לחכם ויחכם עוד. כתוב בהלכות א"י נשים לא ישחטו והתוס' הקשו מר"פ כל הפסולי' וכבר הבי' במהדור' בתרא ראי' מהך לישנא דהכא עיקר והתם איידי, וא"כ אי ס"ד דדיעבד דהתם משום טמא לחוד נקטי', איך אפשר דמשום טמא במוקדשים שהוא איידי' שינה בלישני' ותני ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא, אע"כ להך לישנא נשי' נמי לא ישחטו לכתחלה ומשום נשים תנא התם דיעבד ונכון הוא, אך מ"מ צריך ישוב מ"ט אמר התם הש"ס משום טמא במוקדשי', ולא אמר משום נשי' כק' תוס' ונלע"ד דהנה הט"ז השריש כמה פעמי' דכללא הוא מה שמצינו בפירוש בתורה להתיר לא יכלו חכמי' לאוסרו והנה ראיתי בס' שיח יצחק למס' חגיגה פ"ק למה לי קרא דשחיטה בזר כשרה תיפוק מהקישא דשחיטה לסמיכה מה סמיכה בזר אף שחיטה בזר והוכיח שם דהקישא דאורי' הוא ע"ש ותי' דאי מסמיכה ה"א מה סמיכה נשים לא אף שחיטה נשים לא משו"ה איצטריך קרא להתיר נשי' אלו דברי' ז"ל וא"כ לפ"ז אית לן קרא מפורש מיותר להתיר שחיטת נשים אף בקדשי' כ"ש בחולין, ודלא כהלכ' א"י, אך נ"ל דתלי' בפלוגתא דזבחי' י"ג ע"א דלת"ק דהתם בעי' בני אהרן הכהני' שתהא בכהן כשר ובכלי שרת ולר"ע צריך לזה גז"ש מבני אהרן הכהנים המשוחי' ע"ש ברש"י ותוס' ועיי' מ"ש תו' זבחי' ל"ב ע"א ד"ה ת"ל מ"ש בזה והנראה לע"ד לת"ק ס"ל כמ"ד נשים סומכות רשות ושפיר איכא למילף מהקישא דשחיטה לסמיכה שהשחיטה כשירה בזר דאין לומר דמה סמיכה נשי' לא אף שחיטה נשים לא דז"א דהרי נשים יכולי' לסמוך אם ירצה וא"כ אייתר לי' והקריבו בני אהרן הכהני' למילף מני' דבעי' כהן כשר וכלי שרת אך ר"ע ס"ל נשים אסורו' לסמוך וא"כ לא מצינן למילף הכשר זר בשחיטה מהיקשא דא"כ ה"א נשי' לא ישחטו משו"ה בעי' והקריבו בני אהרן להתיר שחיטה בזר ואכתי לא ידעי' דבעי' מקבלה ואילך כהן כשר וכלי שרת מש"וה איצטריך גז"ש כן נ"ל. הנה כי כן לת"ק דהלכתא כוות' לגבי ר"ע, אין שום קרא מיותר להתיר נשי' ונהי דמ"מ מן התורה מותרי' לשחוט אפי' קדשי' מ"מ מדרבנן אסרוהו מלשחוט אפי' חולין משום דעתן קלות אך לר"ע דלדידי' אייתר קרא והקריבו להתיר שחיטה, ולא סמיך אהקישא דסמיכה לשחיטה משום שריותא דנשים נמצא שמפורש ההיתר בתורה לא מצי חכמי' לאוסר' משום דעתן קלות והשתא התם ר"פ כל הפסולי' ניחא להש"ס למימר איידי דטמאי' ולא אמר איידי דנשים משום דטמאי' אתי' ככולי עלמא משא"כ נשי' דלר"ע לכתחלה נמי ישחטו, ואמנם ללשנא דהכא עיקור והתם איידי, נקט התם דיעבד משום נשים וכת"ק דר"ע הנ"ל וקיי"ל הכי וק"ל.

חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו שחיטתן ואמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה פירש"י באחרי' רואי' אותם והקשו תו' הא מסיפא שמעי' לה ותי' רשב"א אורחא דתנא הכא למיתני' ברישא אין עושין כן לכתחלה ואם עשה עשה וכשר וה"נ אין מוסרי' לכתחלה באחרי' רואי' אותם ואם שחטו כשר בדיעבד ולפע"ד עיקור ק' תוס' מדאמר רבא זאת אומרת משמע שמדיוקא דיקלקלו הא דמוכח שאין מוסרי' לכתחלה באחרי' רואי' והא ליתא דהרי בסיפא תנן כן בהדי' ובזה א"ש מ"ש תו' דאי גרסי' רבה ניחא. ופי' דנימא דרבא ואביי ורב אשי לא דייקא הכי וקשה והרי רש"י פי' כן בדאביי לקמן מפרש אמאי נקיט לשון עתיד ומשמע מדבריו דגם אביי מדייק יקלקלו ומשני לי' נמי שאין מוסרי' להם חולין לכתחלה ולפי הנ"ל ניחא כרשב"א דאורחא דתנא הכא רק דאביי לא אמר זאת אומרת דהרי מסיפא שמעי' לי' בהדי' דלדידיה לא קאי וכולן אלא אחשו"ק אבל גם אביי ורבא וכולי אמוראי דייקא יקלקלו דרישא.

ובדברי הנ"ל ניחא נמי מה שקשה לכאורה מאי קשי' להו להתוס' הא רש"י נזהר לקמן וכ' זאת אומרת אין מוסרי' להם חולין לכתחלה באחרי' ע"עג ורוצה לומר בע"עג ומלמדו ומזהירו דעדיף מרואי' אותו בעלמא ואע"ג דגבי אוקמתא דאביי בכותי לא דקדק אביי בין עומדי' ע"ג לרואה אותו היינו משום דלגבי כותי אין לחלק בכך דלא צריך ללמדו ולהזהירו מש"אכ בח"שוק וכמ"ש תו' לקמן בעצמם וכ"כ בגיטין לחלק בכך וא"כ אתי' מתני' בדקדוק וקמ"ל דלכתחלה אין מוסרי' להם אפי' בע"עג ומלמדו ומזהירו, ובדיעבד כשר אפי' ברואי' אותו בעלמא, ואע"ג דלקמן בשמעתין באוקמתא דרבה בר עולא גבי שמא ישהו לא דקדק רש"י בכך ופי' שאין מוסרי' להם באחרי' רואי' ולא פי' בעע"ג לק"מ דבכיוון עשה כן דלרבה בר עולא קאי דיעבד דסיפא אטמא במוקדשין וה"א חשו"ק אפי' לכתחלה ברואי' סגי איצטריך רישא לאשמועי' דברואי' לכתחלה לא, אבל בזאת אומרת דרבא דלדידי' וכולן דסיפא אחשו"ק לחוד קאי ומוכח מסיפא דלכתחלה ברואי' לא ישחטו א"כ רישא בע"עג מיירי ולק"מ ק' תוס' ולפי הנ"ל יפה הקשו דהיא גופי' מנ"ל לרבא דזאת אומרת מרישא דלמא רישא נמי ברואי' מיירי ואורחא דתנא הכי למיתני רישא לכתחלה וסיפא דיעבד ואע"כ דאין לחלק ולדקדק בין ע"עג לרואי' והדר' ק' תו' לדוכתה.

והנלע"ד ביישוב ק' תו' דהנה מה דאמרי' בשמעתי' כולהי כרבה בר עולא לא אמרי דחולין שנעשו על טה"ק לאו כקדש דמי' היינו דהכי קי"ל דלאו כקדש דמי וכן פסק הרמב"ם אבל פלוגתא דתנאי היא ס"פב דטהרות ע"ש וא"כ הוו מצי לאוקמא מתני' כאוקמתא דרבה בר עולא וכהך תנא אלא דלא ניחא להו לאוקמא מתני' לבר מהילכתא וע"כ אני אומר דכל זה בתר דזאת אומרת שאין מוסרי' להם חולין לכתחילה א"כ אתי שפיר וכלן דסיפא אחש"וק לחוד דאם שחטו בדיעבד כשר ולא לכתחלה כמוכח כן מיקלקלו דרישא ואורחא דתנא הכי הוא ונאיד מאוקמתא דרבה בר עולא אע"ג דקשי' לי' וכולן הכי עדיף למוקמי' מתני' כהלכתא דחולין שנעשו עט"ק לאו כקדש דמי, אבל אי לאו זאת אומרת דרישא הו"א מסברא חצונה דחש"וק מוסרי' להם לכתחלה באחרי' רואי' אותו וע"כ וכולן דסיפא דנקט דיעבד משום טמא במוקדשי' וכרבה בר עולא ודחיק ומוקי מתני' כר"א בר' צדוק ספ"ב דטהרות דס"ל דחולין שנעשו עטה"ק כתרומה דמי ע"ש ושבקי' למתני' דדחיק ומוקי אנפשה כחד תנא ומש"ה הוצרך רבא לומר זאת אומרת וק"ל. אבל אי קשי' לי אשיטת רש"י מ"ש תוס' בסוף דבריהם דלר"ת ניחא דבאין אחרי' רואי' עסקי' ברישא עכ"ל נמצא דלשיטת רש"י דוחק קצת דשמא יקלקלו ירמוז אאחרי' רואי' אותו שלא הוזכר עדיין. וא"כ נהי דרש"י לא חייש להך דוחקא מ"מ מנ"ל להש"ס לקמן בסוף שמעתין דאביי לית לי' דרבא דמומר אוכל נבלות וכו' דלמא אית לי' והא דמוקי לרישא בכותי ואחרי' עע"ג משום דבהכי ניחא לי' טפי שמא יקלקלו דקאי אע"עג שכבר הזכיר ברישא מש"אכ אי מיירי רישא במומר נמצא שלא הוזכרו אחרי' עע"ג במתני' ברישא לא אתי' לי' שפיר דיוק דיקלקלו אלא מוכח קצת כשיטת ר"ת. פירש"י הכל שוחטין למר לאתויי טמא בחולין ולמר כותי ומומר שביק רש"י אוקמתא דרבינא ונקיט הני דוקא וגם יל"ד דלא אמר למר כותי ולמר מומר מזה נראה דרצונו לפרש הכל שוחטין דרישא ודסיפא וכדרבא לקמן י"ז ע"א חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר והיינו דכ' ולמר לאתויי כותי או מומר ר"ל לרבא חדא מהני מרבה כותי ואידך מומר וע"מש תו' סוף שמעתי' ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתי' וכו'. וס"ל לר"שי דגם לרבה בר עולא יש אוקמתא לתרתי מתניתא חדא לאתויי טמא שרץ ולאשמועי' דשוחטי' בסכין ארוכה ואידך לאתויי טמא מת וקמ"ל דשוחטי' בקרומי' של קנה, מש"אכ לרבינא ליכא אוקימתא לתרתי מתנייתא דאי אוקמת הכל שוחטין מומחי' אע"פ שאין מוחזקי' תו לא מצית לאוקמות אידך הכל מוחזקי' שוחטי' אע"פי שאין מומחי' דהא כבר שנית לן ברישא דבעי' מומחי' לכתחלה ולא בעי' מוחזקי'. וזה אין שום סברא לומר כשהוא מומחה לא בעי מוחזק וכשהוא מוחזק לא בעי מומחה דמ"הת דכיון דרוב מצוין אינן מומחי' וגם חיישי' לעלופי מ"הת לחלק בין מומחה ולא מוחזק או בהיפוך ע"כ אין אוקמתא לרבינא לתרתי מתנייתא. אמנם לקמן אי"ה בדברינו יבואר דשפיר יש לקיים גם לרבינא תרתי הכל שוחטי' ע"ש.

לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג מ' הקשו תו' שמוני' ה"ל למימר ושם תי' תו' דלא נחית למנינא ולפע"ד ליישב בהקדים מ"ש תוס' דאיצטריך לאשמועי' מזיד דה"א ארבעי' בכתפי' וכשר ואיצטריך לאשמועי' שוגג דה"א דלא קדיש כלל משום הקדש טעות דאלו הי' יודע שהוא איסור לא הי' ממיר כך צריך לפרש כוונתם והנה כי כן נ"ל דלפי הה"א דה"ל הקדש טעות ה"הנ אי הי' מזיד בלאו א' ושגג באידך נמי יכול לומר אלו הי' יודע שיש בו ב' איסורי' לא הי' מקדישו. והא"ש דתנא דמתני' רצה להשמיענו תרווי' רבותא דשוגג ודמזיד ואי לא הוה תנא כלל שלוקה ה"א דמיירי בשוגג אבל במזיד לא דארבעי' בכתפי' וכשר ואי הוה תני סופג שמני' ה"א בשוגג לא קדיש דה"ל הקדש טעות, ע"כ לא נחית למנינא ותנא סופג מ' ומשכחת לי' בהזיד בלאו א' ושגג בשני דה"ל מ' בכתפי' וגם הקדש טעות שהרי שגג באידך וא"פה קדיש וקרב למזבח וטובא קמ"ל.

מה שכ' מהרש"א לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי נ"ל דס"ל להתוס' דלא מינתוק כלל אפי' חדא מינייהו דאלימי טובא וכעין מ"ש לקמן קמ"א ע"א. ומה שהקשו העולם ממ"ש מהרש"א ר"פ איזהו נשך דוהשיב את הגזילה לא מנתיק לאו דעושק כיון דלא נאמר בלשון א' והכא משמע דואם המר מינתיק לא יחלפנו לק"מ דהתם גזל ועושק תרי מילי נינהי אלא באם אינו ענין מוקמי' לאו דגזל אעושק אבל העשה דעושק לא ינתק לאו דגזל משא"כ הכא יחלפנו וימיר חדא מילתא היא.

וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא בחי' רשב"א כ' משו"ה אין טוב לידור משום דהרגיל בנדרי' אינו נזהר מלחטוא בשוגג ולהבי' קרבן להתכפר ע"ש ולפ"ז נ"ל דהכי אמר קרא וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא דעלמא לא חטא הנדר אלא חטאי' שלא תסמוך לחטוא על סמך נדרי קרבנותך, וא"כ תנח נדרי קרבן אבל ערוכי' ודמי עלי לא שמעי' לכן מייתי מקרא טוב אשר לא תדור דמיירי מנדרי' הבאי' לידי גזבר כדאמר שם ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא ופירש"י דהיינו גזבר ועמ"ש מה"רמ לובלי' בפי' מ"ש תו' בתחלה מייתי מתורה והדר מדברי קבלה ע"ש וק"ל. ולפ"ז לא א"ש מ"ש תו' לר' יהודה ע"כ בנדבה מיירי קרא דבנדר כתי' וכי תחדל לנדור ולפי הנ"ל אין ראי' מנדרי קרבן.

שמא יגע בבשר הקשו בתוס' הא מפרכסת חשיב כחי נ"ל דלא נעלמו מהם משנה מפורשת ר"פ העור והרוטב דאפי' בהמה טמאה לנכרי מטמא טומאת אוכלי' אלא הוה ס"ל דקדשי' שאני הואיל ולענין העמדה והערכה חשיב כחי הה"נ לטומאת אוכלין ואפשר הטעם משום דעדיין אינו ראוי לאכילה עד אחר זריקה ואע"ג דמ"מ לאחר פרכוס מטמא אפי' קודם זריקה שאני התם דה"ל מת ממש אבל מפרכסת דבאמת חי הוא לענין טומאת נבלות ורק משום שהוא ראוי לאכילה מיחשב אוכל וא"כ בקדשי' דלא ראוי לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין והקשו שפיר ותי' בתי' קמא דא"הנ דבקדשי' מיחשב אלא גזירה שמא ישהה בשחיטתו בהולכה והובאה עד גמר פירכוס, משום דבקדשי' מצוה טפי למרק כדלקמן כ"ט ע"ב. ובזה ניחא לן מ"ט לא מקשה הש"ס התם ר"פ כל הפסולין האי טמא דאיטמי במאי וה"אש דהומ"ל דאיטמי במת וחרב הרי הוא כחלל, והכי קאמר ובלבד שלא יהיה טמאי' נוגעי' בבשר היינו שיפרוש קודם גמר פרכוס שאז נקרא בשר אבל הנגיעה קודם לכן לא הוה נגיעה בבשר אלא בבעל חי ולק"מ ק' הש"ס אבל הכא בחולין קאי שהשחיטה עושהו בשר לכ"ע אפי' קודם גמר פרכוס שפיר הקשה דאיטמי במאי.

מיהו גם לת' ב' של תוס' י"ל ק' הנ"ל ולומר דהתם לא הו"מ להקשות דאיטמי במאי דהוה סד"א כת' קמא של תו' דבקדשים חשיב פרכוס כחי והו"מ למימר כנ"ל אבל משמעת' מוכח כת' ב' דא"כ אמאי בעי' אחרי' רואי' ומשמע בשעת שחיטה דומי' דרואי' דחשו"ק ואמאי הא סגי כשיבואו אחר שחיטה וימצאו בהמה מפרכסת עדיין אע"כ אין לחלק בין חולין לקדשים לענין פרכוס וק"ל.

כיצד עושה מבי' סכין ארוכה י"ל דהוצרך לזה משום לכתחלה דחולין דאין לנו להמציא היתר ממתני' אלא בסכין ארוכה, אבל עבר ושחט בקדשים מותר אפי' בסכין קצרה דלענין דיעבד אין לחלק, ומש"ה השמיט הרמב"ם הך דסכין ארוכה גבי קדשים והלח"מ נדחק, משום דס"ל ביאה במקצת לא שמי' ביאה ע"ש וכבר הקשה עליו אלוף נעורי במראה כהן דע"כפ מלקי' אותו מרדות להרמב"ם אבל האמת כמ"ש ואע"ג דאכתי איכא למימר דא"הנ בדיעבד מותר אפי' בסכין קצרה והיינו ע"כפ באומר ברי לי והרי הרמב"ם לא הצריך כלל שיאמר ברי לי י"ל היינו טעמא משום דספק טומאה בר"ה ספיקו טהור ומתני' מוקי לי' בבמה כמ"ש תו' ואיהו קאי בעזרה דר"ה היא דספיקו טהור כמו ברי לי דר"הי ולא בעי סכין ארוכה.

ודע מ"ש תוס' דמתני' דהכא מיירי בבמה דקדקו לומר מתני' דהכא אבל דר"פ כל הפסולי' לא מיירי בבמה דא"כ מאי קמ"ל דשחיטה מותר בזרי' הא אין כיהון בבמה וכל העבודה כשרה בזרי' ואין לומר דמיירי בבמת ציבור שהעבודה בכהני' ואין שם עזרת נשים. אלא נכנסי' מיד למחנה שכינה ז"א דעכ"פ יש שם מחנה לוי' סביב למשכן וכיון שגזר יהושפט שאל יכנס טמא מת לשם א"כ גם במחנה לוי' שסביב לבמת ציבור לא יכנס טמא מת לשם דאין לומר דמיירי מקודם תקנת יהושפט, דא"כ בפשיטות ה"ל לומר דמיירי בבה"מק וקודם תקנת דמותר ליכנס לעזרת נשי' אע"כ לא מיירי בהכי אלא בזה"ז וכמאן דמוקי משנתנו כר' ישמעאל דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל והבמות מותרת בזה"ז וכ"מש תו' לקמן י"ז ע"א ע"ש וא"כ ק' כנ"ל אע"כ התם לא שייך לתרוצי בבמה, ומ"מ לק"מ ק' תוס' דהתם מיירי בדיעבד ומיירי בשוגג ונכנס ושחט אבל כאן דמיירי בלכתחלה לא ישחוט בסכין ארוכה שפיר הקשה ותירצו דהכא מיירי בבמה.

ואם אמר ברי לי עיי' מ"ש תו' בנדה ה' ע"ב דלאו דוקא ברי לי דהא ה"ל ס' טומאה בר"ה ע"ש ור"ל שלא יאמר ברי לי שנגעתי אבל אם אמר איני יודע סגי וצ"ע ליישב זה עם דברי תוס' דשמעתין ד"ה דליתי' קמן וכו' משום דרוב פעמים וכו' וק"ל.

מהתם נפקא הקשה במראה כהן דלמא מהכא ה"א דוקא כשעברה בנהר והוכשרה ומשום שמא יגע, ומהתם לחוד ה"א לשמא יגע לא חיישי' רק משום אתי לאמשוכי לפנים בעזרה משו"ה אצטריך והנה צריך פי' לקושייתו דאיך אפשר לומר התם מיירי בלא הוכשרה הא תנן ובלבד שלא יהי' טמאי' נוגעי' בבשר, וצריך לומר התם משום חבת הקדש דרבנן לא יגע אבל לא חיישי' לשמא יגע כיון דרבנן בעלמא הוא וכמו חולין שנעשו על טה"ק דלא חיישי' משום שהוא דרבנן, כן צריכי' לפרש קושיתו, ובאמת בסברא זו בנה בנין בס' נודע ביהוד' חלק י"ד סי' ד' ואינו נכון אע"ג דחבת הקדש דרבנן מ"מ איסור דאורי' כשייגע ויגרום פסול ושריפה לקדשי' הכשרי' וטהורי' מן התורה, והשתא כיון דנשמע ממתני' דנדרי' שמא יגע בעברה בנהר ה"ה בלא עברה ומטעם חיבת הקדש דרבנן דיגרום אי' דאורי' וא"כ מתני' דהתם למה לי.

בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל לפיר"שי הוא שפת יתר ולפע"ד ליישב דהש"ס רצה להקשות בין אחולין ובין אקדשי' והנה בחולין הק' כפשוטה דמטמא הבשר אפי' כשמפרכסת אבל מקדשים לק"מ דמפרכסת הרי הוא כחי אך קשה פשיטא דלא ישחוט לכתחלה להכניס כלי טמא לעזרה ועיי' במשנה דשקלי' פ"ח משנה וי"ו ז' דאיכא למ"ד מותר להכניס ולד הטומאה למקדש משו"ה אמרי' חרב הרי הוא כחלל וה"ל אב הטומאה מיהו לא קי"ל כהך מ"ד וכדאמר שמואל בהדי' סוף עירובי' ולמאי דמחלק התם בין יש לו טהרה במקוה לאין לו טהרה א"ש ואין כאן מקום להאריך בזה עיי' וק"ל.

אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וכו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כו' והקשה בתוס' בשם רבינו אפרים היאך יתכן שתהא הסכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל וכו' ותירצו בכמה פנים ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דהא דקאמר ובמוקדשים היינו בקרבנות ציבור וסבירא ליה לרבה בר עולא שטומאת מת הותרה בציבור וסבירא לי' כהאי לישנא בפרק קמא דיומא דאפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההי' בית אב טמאין נמי עבדי אפילו הכי לא ישחוט שמא יגע בבשר דלענין בשר אין חילוק בין טומאת מת לשאר טומאות מיהו לענין שרץ שפיר הוצרכנו לתירוצים של התוספות מכל מקום נראה דהא דדחיק הש"ס לאוקמי בטומאת מת וכגון שבדק קרומית של קנה ולכאורה יש לתמוה מאי דוחקי לאוקמי בטומאת מת בפשיטות הוי מצי לאוקמי בכל הטמאים לבר מטומאת מת ולמאי דפרישית אתי שפיר:

בגמ' האי טמא במוקדשין כו' ואפילו בקדשי קדשים כו' ולכאורה הך סיפא דאפילו בקדשי קדשים לא צריך להביא דהא עיקר קושיא הוא מטמאים דתני ברישא דמתניתין ונראה לי לתרץ דהנה תוס' בד"ה שמא יגע בבשר כו' מתרצים דלהכי מקבל האי בשר קודש טומאה אע"פ שאין דם קדשים מכשיר דמיירי שהעבירו בנהר ועדיין משקה טופח עליו והקשה אאמ"ו הגאון בספרו נ"ב דלפי תירוץ זה של תוספות א"כ לא מצינו דטמא במוקדשין לא ישחוט אלא היכא שהעבירו בנהר אבל שאר קדשים שלא העבירו בנהר מצי שחיט אפי' לכתחלה הואיל ואינו מקבל טומאה ולא חיישינן לשמא יגע בבשר א"כ איך מתרץ הגמ' שם בריש פרק כל הפסולין לשון דיעבד משום טמאים הא גם בטמאים הוי יכול למיתני לכתחלה ברוב קדשים אם לא העבירו בנהר דטמאים שוחטין לכתחילה וטפי הוי ליה למיתני לכתחלה שהוא שייך בכל הפסולין דתני שם במתניתין ונראה לי לתרץ קושית אאמ"ו הגאון דהתוס' קיימי הכא לאי נמי דמתרצים לקמן בא"ד דיש עוד טעם דטמא במוקדשין לא ישחוט משום שמא אתי למשוך לפנים רק דהכא נקט האי חששא דשמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כו' וא"כ שפיר מתרץ הגמ' שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים דאסור לשחוט בכל הקדשים משום שמא אתי למשוך לפנים רק הכא צריך רבה ב"ע למנקט האי חששא משום שמא יגע בבשר על זה מתרצים שפיר דהכא מיירי בבהמת קדשים שהעבירו בנהר דשייך גם הך חששא לשמא יגע בבשר. והנה התוס' בסוף ד"ה שמא יגע בבשר מקשים איך יתכן שיהיה הסכין ארוכה כל כך [הגה"ה ואף שר"ת לא אמר אלא היכא שנטמא בעזרת נשים דשם לא גזרו רבנן לצאת כדמשמע שם במסכת זבחים אבל אם נטמא בעזרה שהוא מחנה שכינה הוא מוזהר תכף לצאת מן התורה שהוא איסור כרת וא"כ אף לר"ת ע"כ צ"ל שנטמא בעזרת נשים וא"כ אכתי שייך למגזר שמא אתי למשוך לפנים לעזרת אנשים שהוא מחנה שכינה אפ"ה יש נ"מ כגון שנטמא בעזרת אנשים היינו מחנה שכינה ואף שאסור לו לעכב שם מ"מ אם יכול לשחוט דרך הליכתו לחוץ בלי עיכוב כגון שסכין בידו והוא הולך ושוחט בלי עיכוב ודוק:] ומתרץ ר"ת דבאמת מיירי שהוא נטמא בפנים ומעתה אני אומר דיש נ"מ אי אמרינן דלא ישחוט לכתחלה משום שמא יגע בבשר א"כ אפילו נטמא בפנים ע"כ לא ישחוט דעדיין חיישינן שמא יגע בבשר אבל אי אמרינן דטעמא דטמא לא ישחוט משום דאתי למשוך לפנים א"כ אם נטמא בפנים שוחט אפילו לכתחלה דלא שייך למגזור דלמא אתי למשוך לפנים דהא כבר הוא בפנים עומד ולפ"ז מתורץ קושיא דלעיל בלאו הך סיפא דואפילו בקדשי קדשים כו' לא הוי יכול להקשות הא מהתם נפקא דיש לתרץ אי מהתם הוי אמינא דטעמא דטמאים לא ישחוט משום דחיישינן שמא אתי למשוך לפנים אבל לשמא יגע בבשר לא חיישינן כלל וא"כ היכא דנטמא בפנים מותר לשחוט אפילו לכתחילה ולכך צריך למיתני גם הכא דין טמא במוקדשין לאשמועינן דאפילו בכה"ג שנטמא בפנים [הגה"ה אין להקשות איך אפשר לומר דהיכא דנטמא בפנים שוחט אפי' לכתחילה א"כ אמאי נקט שם במתני' לשון דיעבד משום טמאים טפי ה"ל למנקט לשון לכתחלה שהוא שייך אף בטמאין כגון שנטמא בפנים כקושית נודע ביהודא ז"א דנטמא בפנים הוא לא שכיח כלל וממלתא דלא שכיח לא מיירי מתניתין ולכך לא מצי למינקט לכתחלה הואיל וע"פ רוב איירי שהטמא עומד בחוץ ואז בודאי אסור לו לשחוט לכתחלה משום דאתי למשוך לפנים ודוק:] ג"כ לא ישחוט לכתחלה הוא משום שמא יגע בבשר ולכך מביא הגמרא הך סיפא דאפילו בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר ובקדשי קדשים ע"כ ליכא למיחוש לשמא אחי למשוך לפנים אלא משום שמא יגע בבשר דהגה התוס' במס' זבחים בריש פרק כל הפסולין בסוף ד"ה ובטמאים כתבו דבקדשי קדשים אי אפשר לטמא לשחוט בצדי עזרה הואיל וקדשי קדשים נשחטים בצפון ולא משכחת פתח שיהיה מכוון לצד הצפון ולפירוש ר"ת דאמר היכא דנטמא בעזרת נשים לא גזר צ"ל דשוחט בסכין ארוכה כ"ב אמה עכ"ל התוס' ע"ש וא"כ הגמרא דהכא סובר דבקדשי קדשים ע"כ מיירי שנטמא בפנים דהיינו בעזרת אנשים שהוא מחנה שכינה וכגון שיכול לשחוט דרך הליכתו לחוץ בלי עיכוב כלל דאי מיירי שהוא עומד בחוץ בעזרת נשים [ועיין לעיל בהגה"ה ועיין ברמב"ם בהלכות ביאת מקדש בפ"ו הלכה כ"ב.] ג"כ אי אפשר לו לשחוט דאיך יתכן שיהיה הסכין ארוכה כל כך כ"ב אמות דהאמפתח עזרה עד הצפון הוא כ"ב אמות וקדשי קדשי' שחיטתן בצפון אלא ע"כ צ"ל דהוא עומד בפנים בצד הצפון וא"כ ליכא חשש לשמא ימשוך לפנים דהא הוא עומד בפנים אלא ודאי טעמא דלא ישחוט הוא משום שמא יגע בבשר ושפיר פריך הגמ' ודוק היטב:

אבל הקושיא במק"ע דלמא גם בקדשי קדשים לא חיישינן לשמא יגע בבשר ומש"ה לא ישחוט טמא לכתחלה אף שהוא עומד בפנים בעזרה משום דחיישינן שמא ישהה שם דהא תכף הוא מוזהר לצאת ואם שהה כדי שיעור השתחויה חייב כרת כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"ב ע"ש וא"כ בלא הך סיפא ובקדשי קדשים נמי מצי לפרוך הא מהתם נפקא ואף אם נימא דשם הוא הטעם דלא ישחוט משום שמא אתי למשוך לפנים מ"מ מוכח דלכתחלה טמא לא ישחוט יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון שאין נ"מ בין שני טעמים דהא אף אם לא חיישינן לשמא יגע בבשר אפ"ה לא ישחוט אפי' אם נטמא בפנים מטעם שמא אתי להשהות שם וק"ו הוא אם הוא עומד בחוץ חיישינן לשמא אתי למשוך לפנים מכ"ש אם הוא כבר בפנים פשיטא דחיישינן דאתי להשהות שם אבל י"ל דשפיר יש נ"מ אם שוחט דרך גגין כמו שמתרץ הר"ר אפרים שם בתוס' בזבחים בד"ה טמאים וא"כ אמרינן דאתי למשוך לפנים מותר לו לשחוט דלא חיישינן שמא אתי למשוך לפנים דאף אם ימשוך בפנים הוא פטור דטמא הנכנס דרך גגין פטור כדמפורש ברמב"ם שם הלכה י"ט אבל משום חשש שמא יגע בבשר אסור לו לשחוט ולפ"ז הקישיא דלעיל במק"ע מאי פריך הגמרא הא מהתם נפקא דאי מהתם ה"א דלכתחלה לא ישחוט אפי' בקדשי קדשים משום דאתי למשוך לפנים או משום דאתי להשהות בפנים אבל היכא דלא שייך הך חששא כגון שנכנס דרך גגין ה"א דמותר לשחוט [הגה"ה ועיין משנה למלך פ"ג מה' ביאת מקדש ה' י"ט בד"ה ודע דזה שכתבנו כו' ע"ש היטב ודוק ועיין מש"כ לקמן בתוס' ד"ה שמא יגע:] ולכך אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דאפי' בכה"ג לא ישחוט לכתחלה משום שמא יגע בבשר וצ"ל דהגמרא הוכיח דע"כ גם התם הוא מטעם שמא יגע בבשר הואיל ותני בסיפא ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר דאין לומר דמתניתין תני שלא יהיו נוגעין בבשר לענין שאם נגע שהזבח פסול זה הוא דבר פשוט ולא צריך לאשמעינן אלא ודאי דמתני' טעמא דמלתא אתי לאשמעינן דלכתחילה לא ישחוט משום חשש נגיעת בשר וק"ל:

א"נ י"ל דהגמרא הוכיח דע"כ בקדשי קדשים הוא הטעם משום שמא יגע בבשר דאם עומד בחוץ אי אפשר לשחוט כנ"ל ובפנים נמי אף שנטמא בפנים אי אפשר לו לעכב שם כנ"ל וע"כ מיירי בבמה כתירוץ אחרון של תוספות שבבמה לא שייך למגזר שמא ימשוך לפנים:

בגמ' ואב"א הכא עיקר כו' לכאורה יש לדקדק מאי נ"מ אי הכא עיקר או התם עיקר ונ"ל דיש נ"מ אי נשים שוחטין לכתחלה דהנה אי אמרינן דהתם איידי א"כ לא שייך תרוצי דגמרא שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים הא טמאים גופא לא אצטריך שם ולא תני אלא איידי דתני שאר פסולין ואיך שייך לומר דתני בכולהו לשון דיעבד משום טמאים שהוא משנה שאינה צריכה א"ו ע"כ צ"ל להך לישנא דהתם איידי דבאמת מה שתני שם לשון דיעבד הוא משום נשים דלא ישחטו לכתחלה אבל אי אמרינן התם עיקר שפיר י"ל דתירוץ הגמרא שם דתני לשון דיעבד משום טמאים אבל נשים שוחטות אפילו לכתחילה ולפ"ז הנך שני לשונות אי התם עיקר אי הכא עיקר מחולקים בדין של א"י:

בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי כו'. עיין מה שכתבתי לקמן בדף י"ג ע"א בתוס' ד"ה ר' עקיבא כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה שמא יגע בבשר כו'. וא"ת אמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי למשוך לפנים עכ"ל ולפי מה דמתרצים התוספות במס' זבחים בשם ר' אפרים על קושיא שניה שמקשים איך יתכן שיהיה סכין ארוכה כל כך [וגם לפי תירוץ שכתבו כאן במס' חולין שמיירי בבמה ג"כ לא שייך למגזר דאתי למשוך לפנים אמנם אפשר לומר דאף בבמה אסור לטמא לכנוס ואף אם הבמה עומד תחת הרקיע ולא תחת שום אוהל אפ"ה יש לגזור שמא אתי למשוך ויעמוד עצמו על הבמה ואפשר הוא בכלל ולא יטמא את מחניהם אך בהדיא איתא בגמרא דאין שילוח מתנות בבמה:] ומתרץ שם ר"א דמיירי שטמא שוחט דרך גגין ועליות א"כ גם קושיא זו לא קשה דאם שוחט דרך גגין לא שייך למגזור דלמא אתי למשוכי דאף אם נכנס דרך גגין פטור כדאמרינן במסכת שבועות (דף יד ע"ב) ומהתימא שהתוס' לא הביאו בכאן הך תירוץ של ר' אפרים ועיין מה שכתבתי לעיל על הגמ' האי טמא במוקדשין כו'] אמנם לפי מה שכתב המשנה למלך בפ"ג מה' ביאת מקדש הל' י"ט דאף נכנס דרך גגין אפ"ה אם שהה שם חייב שפיר מקשים התוס' דאף אם ישחוט דרך גגין אפ"ה יש לגזור שמא יכנוס וישהה שם ודוק:

בא"ד וי"ל דלמאי דפירש ר"ת בעלמא דלא גזר היכא דנטמא בפנים עכ"ל. ר"ל דנטמא בפנים בעזרת נשים דהואיל ומן התורה טמאים אינן אסורים לכנוס אלא למחנה שכינה דהיינו מפתח עזרה ולפנים אבל בעזרת נשים ליכא איסור תורה אלא דרבנן גזרו שלא לכנוס גם לעזרת נשים וא"כ היכא שנטמא בפנים בעזרת נשים לא גזרו וצ"ל דעומד בפנים בעזרת נשים סמוך לפתח עזרה וקדשים מונחים סמוך לעזרה והוא שוחט אבל אם נטמא בעזרת אנשים אי אפשר לו לשחוט הואיל ואסור לו לשהות שמה. אבל אין לומר דכוונת התוס' הוא שנטמא בפנים ממש וכגון ששוחט דרך הליכתו בלי עיכוב או שאינו צריך לשהות בשחיטה בכדי שיעור שהייה שהוא שיעור השתחויה אפים ארצה כדמפורש במס' שבועות וברמב"ם שם דלשון לא גזור לא משמע כן וכן מוכח מתוס' בפ' כל הפסולין שכתבו דאף לפי' ר"ת אי אמרינן מרחק צפון צ"ל שהסכין הוא ארוך כ"ב אמה הרי מפורש דאף לר"ת אינו מיירי שנטמא בעזרת ישראל: