דף קט - א
וולרבה בר אבוה תיקשי: אמאי מראהו נפול ומת, ליחזי היידן נפל היידין מת [נראה מי נפל ומי מת], כלומר, לא יוכל להראותו את הנפול והמת, אלא אם כן הגדול הוא זה שנפל והוא זה שמת!?
מיישבת הגמרא בדרך תמיהה: לוקח - שור בשוורי או בית בבתי או עבד בעבדיי - קא אמרת [וכי מלוקח אתה בא להקשות על הקדש]!? שאני לוקח דיד בעל השטר [הוא הלוקח] על התחתונה, ועליו הראיה שמכר לו את הבית הגדול או את העבד הגדול, כי כלל הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, והמוכר חשוב מוחזק. [1]
מוסיפה הגמרא: השתא דאתית להכי, מאחר שהערנו גבי לוקח שידו על התחתונה, הרי אפילו תימא בביאור דברי עולא שאמר "בית בבתי אני מוכר לך מראהו עלייה", דהיינו כפשוטו, שמראהו עלייה דגריעה [את עלייתו הגרועה] - לא תיקשי לרבה בר אבוה למה אינו נותן לו את המעולה שבנכסיו [וכדמקשינן לעיל], ומשום דיד בעל השטר על התחתונה.
מתניתין:
האומר "הרי עלי עולה": יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו [דמוי מקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק במצרים, ואין בו קדושה כלל] [2] - לא יצא.
ואם אמר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו": מכל מקום יקריבנה במקדש, שהרי עולה היא.
ואם הקריבה בבית חוניו - יצא, וכדמפרש בגמרא, דהיינו, שאין צריך להביא אחרת, ואף שכל האומר "הרי עלי עולה" הרי זה מתחייב באחריותה, ובגמרא יתבאר הטעם.
רבי שמעון אומר:
כיון שאמר בשעת נדרו "שאקריבנה בית חוניו", אין זו התחייבות לעולה כלל, ואינו צריך להביא כלום.
נזיר שמלאו ימי נזירותו, הרי זה מביא קרבנות הצפורטים בתורה בפרשת נשא, וכן מגלח הוא את שערו; וכל מה שעושה הנזיר נקרא "תגלחת".
האומר "הריני נזיר", הרי זה יגלח [יביא קרבנותיו] במקדש, ואם גילח בבית חוניו לא יצא.
ואם אמר: "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו"
- יגלח במקדש. ואם גילח בבית חוניו יצא - יתבאר בגמרא.
רבי שמעון אומר: כיון שאמר "שאגלח בבית חוניו" אין זה נזיר כלל.
גמרא:
שנינו במשנה: הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו... הקריבה בבית חוניו יצא:
ותמהינן עלה: יצא!? וכי יצא זה ידי נדרו בהקרבה בבית חוניו!?
הא מקטל קטלה [הרי הרגה ולא הקריבה], שבית חוניו אינו כלום, ואיך תאמר שיצא ידי נדרו!?
אמר פירש רב המנונא: זו ששנינו "יצא", אין הכוונה לומר שיצא ידי נדרו, אלא שאינו צריך להביא אחרת, ואף שאמר "הרי עלי" ונתחייב לכאורה באחריותה, ומשום שנעשה כאומר "הרי עלי עולה, על מנת שלא אתחייב באחריותה ואפילו אם תמות בבית חוניו", שאינו מתחייב באחריותה. [3]
אמר תמה ליה רבא: אלא מעתה, וכי בסיפא דקתני "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו יצא", הכי נמי שתפרש את הטעם משום דנעשה כאומר "הריני נזיר על מנת שלא אתחייב באחריות קרבנותיו"!? והרי אף אם יאמר כן בהדיא לא יועיל לו, שהרי נזיר, כל כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר [אין נזירותו פוקעת ממנו עד שמביא הוא את קרבנותיו]. [4] אלא אמר רבא: אדם זה לדורון בעלמא נתכוין, אמר: אי סגיא בבית חוניו טרחנא, אבל טפי לא מצינא לאיצטעורי, [אדם זה נתכוין להביא דורון בעלמא ולא חל עליה שם עולה, כי אמר זה בדעתו: אם די לי להביא בבית חוניו - הקרובה למקום מגורי - הרי טוב, ואם לא איני רוצה לטרוח יותר]. [5]
ובנזיר נמי הטעם הוא כן, דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מיכוין [לצער את עצמו באי שתיית יין], אמר: אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאיצטעורי. [6]
ורב המנונא - דלעיל שלא פירש כן, והקשה עליו רבא מנזיר - אמר לך:
גבי נזיר אכן הטעם הוא כדקאמרת. ומיהו גבי עולה אין זה הטעם, אלא משום ד"על מנת שלא אתחייב באחריותה" קאמר.
ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב המנונא, שגבי עולה הטעם הוא משום שהתנה שלא להתחייב באחריות!
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", והקריבה בארץ ישראל שלא במקום המקדש:
יצא, ואולם ענוש כרת משום שחוטי חוץ; הרי מבואר שההקדש חל, ולכן מחוייב הוא משום שחוטי חוץ, ואילו לדעת רבא, אינו חייב משום שחוטי חוץ שאינו הקדש כלל. [7] תניא נמי הכי כרב המנונא ורבי יוחנן:
האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר [ומשום שהיה סבור, מדבר עצמו קדוש הוא, כיון שהיה שם המשכן] ", והקריבה בעבר הירדן [כלומר, בארץ ישראל שלא בירושלים], יצא, וענוש כרת משום שחוטי חוץ.
מתניתין:
הכהנים ששמשו בבית חוניו, לא ישמשו במקדש שבירושלים ואפילו שבו בתשובה. [8]
ואין צריך לומר שהם פסולים אם שמשו לדבר אחר [לעבודה זרה]; משום שנאמר [מלכים ב, כג]: [9] "
אך לא יעלו כהני הבמות [10] אל מזבח ה' בירושלים, כי אם אכלו מצות [כלומר, יאכלו שיירי מנחות שהם נאכלים מצות ואסורים בחימוץ] [11] בתוך אחיהם [הכהנים] "; ולמדנו:
הרי אלו כבעלי מומין, שהם חולקין בקדשים, ואוכלין אפילו קדשים הנאכלים לכהנים בלבד, וכמאמר הכתוב "כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם", ואולם לא מקריבין.
גמרא:
שנינו במשנה: הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר:
אמר רב יהודה: כהן ששחט אך לא הקריב לעבודת כוכבים, ושב בתשובה, הרי קרבנו - שהקריב במקדש ככהן - עולה לפני ה' לריח ניחוח, [12] כלומר, כשר הוא לעבודה במקדש, כיון שלא הקריב אלא שחט בלבד.
אמר רב יצחק בר אבדימי: מאי קראה [מנין דבר זה נלמד]?
משום שנאמר [יחזקאל מד]: "כה אמר ה' אלהים ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל. כי אם [כה תעשו להם] הלויים אשר רחקו מעלי בתעות בני ישראל, אשר תעו מעלי אחרי גילוליהם ונשאו עוונם... יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם, והיו לבית ישראל למכשול עוון, על כן נשאתי ידי עליהם נאום ה' אלהים ונשאו עוונם". וכתיב בתריה [בפסוק הסמוך] "ולא יגשו אלי לכהן לי... " - הרי למדנו ממאמר הכתוב "אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם": אי עבד שירות לפני עבודה זרה אין, אכן לא יגש אלי לכהן לי, ואילו שחיטה לאו שירות הוא [שחיטה לאו עבודה], ואינו נפסל בזה מלכהן לה'.
הגמרא מביאה כאן ארבע מחלוקות של רב נחמן ורב ששת בדיני כהן שעבד לעבודה זרה:
המחלוקת הראשונה: איתמר: שגג אדם בזריקה של קרבן לעבודה זרה, כיצד הוא דינו לכהן לפני ה':
רב נחמן אמר: קרבנו שיקריב לפני ה' ריח ניחוח, כיון ששגג.
רב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח, ואף שבשגגה עשה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה, שאפילו בשגגה נפסל הוא מלכהן לה'?
משום דכתיב [בכתוב דלעיל]: "יען אשר ישרתו... והיו לבית ישראל למכשול עוון", מאי לאו או מכשול או עוון בן כך ובין כך ייפסל מלכהן, ומכשול הרי היינו שוגג, ואילו עוון מזיד הוא, ופסל הכתוב את זה ואת זה מלכהן.
ורב נחמן הסובר שהשוגג בעבודה זרה אינו נפסל, הוא משום שהוא מפרש מכשול דעוון הוא נפסל, אבל שוגג לבד אינו נפסל.
אמר רב נחמן מנא אמינא לה שהשוגג בעבודה אינו נפסל:
משום דתניא על הכתוב [במדבר טו] בפרשת חטאת שמביא העובד עבודה זרה: "וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה", מלמד שכהן - שעבד עבודה זרה בשוגג - מתכפר על ידי עצמו, שמביא את קרבנו בעצמו, היות והיה חטאו בשגגה. והרי במאי עוסק הכתוב? אילימא בשחיטה ששחט כהן זה בשוגג לעבודה זרה, והתירו הכתוב משום שחטא בשגגה, אם כן מאי איריא שוגג, והרי אפילו מזיד נמי כשר הוא לכהן, וכדברי רב יהודה לעיל -
אלא לאו בזריקה עוסק הכתוב, שזרק כהן בשוגג לעבודה זרה, והרי זה מכפר על עצמו כיון שחטא בשגגה.
ורב ששת - הסובר: שגג בזריקה, נפסל - אמר לך לדחות את הראיה מן הכתוב:
לעולם עוסק הכתוב בשחיטה בשגגה של הכהן המכפר, וכי השוחט במזיד לא נעשה משרת לעבודת כוכבים!? כלומר, עד כאן לא אמר רב יהודה אלא בשחיטה בשוגג שהוא כשר, אבל במזיד, אף הוא חשוב "ישרתו אותם לפני גילוליהם" - ונפסל.
ואזדו רב נחמן ורב ששת לטעמייהו!
המחלוקת השניה:
דאיתמר: הזיד בשחיטה לעבודה זרה: רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח; ולשיטתו, מוכרח שהיתר הכתוב בכהן שחטא בשגגה לכפר על עצמו היינו כששגג בזריקה, דאילו בשחיטה, הרי אפילו במזיד כשר הוא.
ורב ששת אמר: כיון שהזיד, אין קרבנו ריח ניחוח, ומה שהתיר הכתוב "בחטאה בשגגה", יש לפרשו על שחיטה בלבד.
וטעמיהם: רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח, כיון דלא עבד שירות, כי שחיטה לאו עבודה היא.
הערות
[1] כתב רש"י: בעל השטר, כגון האי לוקח שבא בשטר מכירה, ידו על התחתונה, דהוי מוציא מחבירו ועליו הראיה, שהמוכר מוחזק בבתים, הלכך ראיה על הלוקח, אבל גבי הקדש גדול משמע. ויש לעיין: הרי בהכרח שיש כאן ספק, ואם כן אף שבהקדש אין שייך לומר יד בעל השטר על התחתונה, מכל מקום איך מותר זה להשתמש בשאר שווריו, והרי שמא קדושים הם! ? ותירץ בשפת אמת: נראה ד"שור בשוורי" הוי שור מיוחד [ולאו דוקא גדול], ויוכל להיות רק הגדול והטוב, או הקטן והרע הוי נמי מיוחד, ולכן בהקדש דבעין רעה [הוא מקדיש] לא אמרינן, אם כן וודאי המיוחד הוא הגדול, אבל בבית, יד בעל השטר על התחתונה, ויכול לומר שנתכוון להמיוחד לגריעותא; ומכל מקום קצת קשה, אי הבינוני מת ונפל, מה שייך יד בעל השטר על התחתונה, כיון דהכוונה למיוחד שבהם בין למעליותא בין לגריעותא, על כל פנים על הבינוני לא נתכוין, ואיך מראהו נפול; וצריך לומר בדוחק, דפירוש "המיוחד", היינו: כל מה שאבחור לך, בעל כרחך צריך אתה לקבלו, וצ"ע. ובשער משפט [מב ו] הביא דברי המהרי"ק שורש יז, דכשהלשון מסופק יד בעל השטר על התחתונה, אפילו כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר, וכתב על זה: ולפענ"ד יש ראיה ברורה לדברי מהרי"ק מש"ס ערוכה במנחות:. ופירש רש"י: אבל הקדש גדול משמע:. הרי להדיא, דאף על גב ד"ביתי בביתי" גדול משמע יותר, דהא מהאי טעמא בהקדש הגדול הקדש, מכל מקום יד לוקח על התחתונה, ואינו יכול להוציא הגדול.
[2] מהותו של בית חוניו והסיבה שהביאה לבנייתו, מתבאר בגמרא בעמוד ב.
[3] א. כתב רש"י: אבל חייב כרת משום שחוטי חוץ, שהרי קרא עליה שם עולה, וכן מבואר בהדיא בגמרא לקמן. ב. התנאי הזה יש לפרשו בשני אופנים: האחד: איני נודר אלא עולה אחת, אותה שאפריש בתחילה, וממילא אינו חייב באחריותה. השני: אין אני מקבל עלי אלא הפרשת עולה בלבד ולא נתחייבתי להקריבנה, ולכן אינו חייב באחריותה; ומיהו ידוע בשם הגרי"ז, שהנודר קרבן מלבד שהוא מחוייב מטעם נדרו, עוד חל עליו חיוב אחריות, ואם כן יש לדון, שאם אינו מקבל עליו אחריות, הרי זה כמתנה על מה שכתוב בתורה. ובשפת אמת נסתפק: אם פטר עצמו מחיוב אחריות רק מהריגתה בבית חוניו, או שמא אפילו אם נאבדה הבהמה הרי זה פטור; ונראה מדבריו שלא כפירוש זה ולא כפירוש זה, שהרי אם כן ודאי שפטור הוא מכל אחריות; וכן הסיק שם באמת השפת אמת ראה שם ראייתו, אך כתב ש"צריך עיון הטעם". ורבי עקיבא איגר במשניות כתב לפרש לשון רש"י, שכתב "נעשה כאומר על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה": נראה דסבירא ליה לרש"י, דבשומר שאומר סתם "על מנת שלא אתחייב באחריותה", היינו רק באחריות אונסים ואפשר אף לפשיעה, אבל מכל מקום לא על מזיק בידים, ולזה הוסיף רש"י: כיון דאמר "על מנת שאקריבנה בבית חוניו", הוי כפירש על מנת שלא אתחייב על הריגתה בידים; ומבואר אף מדברי רבי עקיבא איגר, שאינו מבין את הפטור כפי שנתבאר לעיל, שהרי אם כן למה ייפטר על מזיק בידים. ובקצות החושן סימן עב סקי"ד הביא מדברי התומים שכתב, דבפשוטו נראה מן הסוגיא שהאומר "על מנת שלא אתחייב באחריותה" [כגון מי שקיבל משכון בתנאי זה], בכלל זה גם שלא יתחייב על מזיק בידים, שהרי פטור על הריגתה בבית חוניו, [דלא כרבי עקיבא איגר שלמד מדברי רש"י בהיפוך], אך כתב לדחות את הראיה: דשאני התם שהוא נדר על מנת כן, ואם כן הוה ליה כאומר "אם אהרגנו בידים לא יחול הנדר מעיקרא", ותו ליכא נדר; [ויש לעיין בגדר זה, שהרי אם כן איגלאי מילתא למפרע שלא נדר ולא הקדיש, ולמה אמרו בגמרא לקמן, שלרב המנונא, הרי הוא חייב משום שחוטי חוץ]. ובקצות החושן שם, כתב לדחות את הראיה מסוגייתנו מטעם אחר: דודאי מזיק בידים אינו בכלל לשון אחריות, דמה ענין אחריות למזיק, אלא דהתם גבי עולה פטור מזיק וכמו שכתבו תוספות פרק קמא דבבא קמא דף ו' ד"ה שור רעהו: דאפילו אדם המזיק פטור מקדשים, אלא דהאומר "הרי עלי עולה" הרי כי אמר "עלי" היינו דמוטל על כתפיה כדאיתא בש"ס, והוא מקבל כל אחריות אפילו של אונסין, ומשום הכי פריך: הא מקטל קטליה והוא נתחייב באחריות, ומשני, דנעשה כאומר "הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותו":. ואפילו נימא דמדרבנן על כל פנים חייב מזיק קדשים, היינו לבעלים, וכמו שכתב רש"י בפרק הניזקין גבי כהנים שפגלו במקדש, ומשום דהפסיד נדרו, אבל הבעלים עצמן שהזיקו פטורין להקדש, [ראה דבריו באריכות].
[4] משמע, שאילו לא היתה שאר הנזירות תלויה בהבאת קרבנותיו, כי אז הוה ניחא; ויש לעיין בזה, כי לא מיבעיא אם גדר הקרבנות אינו מחיובי הנזירות שקיבל עליו, אלא שהוא מקבל נזירות, והנזירות היא זו שמחייבתו בקרבנות, שלפי זה פשיטא לכאורה שאינו יכול לפטור עצמו מזה, אלא אפילו אם הקרבנות הם חלק מקבלתו, [ראה מנחת אריאל שהביא חקירת האחרונים בזה], מכל מקום הרי מי שקיבל על עצמו נזירות מדבר אחד, הרי הוא נזיר לכל, ואיך יכול לומר שיביא קרבנותיו בבית חוניו; ועוד, שהרי אף את הקרבנות קיבל על עצמו, אלא שאמר להקריבם בבית חוניו, ואיך יכול להתנות כן, וכל זה צריך תלמוד, וראה מנחת אריאל.
[5] א. נתבאר על פי הלשון; ובתוספות בכתובות נו א מבואר יותר [ראה שם שביארו את המשך הגמרא גבי נזיר, ועל פי דבריהם מתבארת כאן תחילת הגמרא]: תנאי הוא שמתנה בנדרו ובהקדשו, שאם ירצה להביא נדרו במקדש, כי אז יחול עליו הנדר ויחול ההקדש, ואם אינו יכול או אינו רוצה לטרוח, הרי על דעת כן לא נדר והקדיש; וראה ברש"י וכן מוכח בהמשך הגמרא, שלפי שיטה זו אין הוא חייב משום שחוטי חוץ. ב. בתוספות שם נתקשו [על המשך הגמרא גבי נזיר, והוא הדין כאן]: הרי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, כי אין עולה אלא במקדש! ? ותירצו: לא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אלא היכא שנתכוין לעקור מה שכתוב בתורה, אבל התם, סבור הוא שעושה מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש, ואין מתכוין לעקור.
[6] לפי המבואר בהערה לעיל, היינו, שהתנה את נזירותו בהבאת קרבנותיו אם במקדש אם בבית חוניו.
[7] כלומר, אם לבסוף לא הקריבה בבית המקדש.
[8] בזבח תודה העיר כאן, שאם כי אלו פסולים לעבודה ואף ששבו בתשובה, מכל מקום מומר שהוא אסור באכילת פסח [ולדעת הזבח תודה גם בשאר קדשים, ראה בזה במנחת אריאל], אין איסורו אלא כשלא שב בתשובה.
[9] הגמרא מדייקת מלשון המשנה, שהשימוש בבית חוניו לא היה לעבודה זרה, אלא לשם שמים הקטירו שם, וכדעת רבי יהודה הסובר כן, ושלא כרבי מאיר הסובר שקיטרו שם לעבודה זרה. ושיטת הרמב"ם בפירוש המשניות [הובא בתוספות יום טוב], שבאותו בית היו מקטירים יהודים וגויים, והיהודים עברו על "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", שהוא איסור העלאה בחוץ. אבל התוספות [בעמוד ב ד"ה והעלה עליו לשם שמים, והובא שם] כתבו: תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ; ומבואר, דפשיטא להו שלא עברו על איסור שחוטי חוץ, דלא כהרמב"ם. ופירשו התוספות: ונראה, דלבני נח היה מעלה הנודרים נדרים ונדבות; ובברכת הזבח ביאר, דהיינו כתנא קמא בזבחים מה א, אבל לרבי יוסי שם, אף קדשי גויים עוברים עליהם משום שחוטי חוץ, וראה מה שכתבו בזה הצאן קדשים והרש"ש, ובמנחת אריאל.
[10] ברש"י מלכים שם פירש, שהם כהנים שקיטרו לעבודה זרה; והנה לפי שיטת משנתנו שלא היה בית חוניו בית עבודה זרה, לכאורה צריך לומר שמשנתנו מפרשת את הפסוק על כהני במות המקטרים לשם ה', שאם לא כן מנין ידענו לפסול כהני בית חוניו לבית המקדש; ולשיטת הרמב"ם שהיו מקריבים בבמות בשעת איסור הבמות, ניחא בפשוטו; ולשיטת התוספות שהיו מקריבים קרבנות של גויים שאין בהם משום שחוטי חוץ, מכל מקום הרי מבואר בגמרא זבחים קטז ב, דאסור לסייען ולעשות שליחותן של הגויים המקריבים בבמותיהם; א חרונים.
[11] במגלת ספר פרשת צו, ביאר את הטעם שהזכיר הכתוב דוקא אכילת שיירי מנחות והזכיר שהם נאכלים מצות, על פי מה שכתב המשך חכמה על הפסוק "לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי": פירוש לא תאפה חמץ משום שחלקם נתתי אותה מאשי, כמו שעל המזבח לא יעלה שאור - כן בחלקם הנאכל, כי המנחה כולה נאכלת לד', רק החילוק: דאזכרתה נאכל על גבי המזבח שהאש אוכלה, והנותר אוכלים בני אהרן במקום קדוש, לכן אמרו שמחמץ שיריים לוקה. וזהו שאמר הכתוב כאן, שלא מיבעיא שאר קדשי קדשים שהם אוכלים, אלא אפילו שיירי מנחות שהם נאכלים מצות ואכילתם היא במקום הקטרה, מכל מקום יאכלו כהני הבמות.
[12] בהמשך הסוגיא יתבאר, שנחלקו אמוראים, אם היתר זה הוא אף לשוחט במזיד לעבודת כוכבים, או רק כששחט בשוגג.
לעולם גבי שוורים אמרי' תורא בתוראי קאמר וגבי לוקח ודאי אמרי' גרוע זבן ליה דיד בעל השטר על התחתונה דבכל דוכתא אמרינן דידו של בעל השטר על התחתונה:
השתא דאתית להכי דאמרי' יד בעל השטר על התחתונה. אפי' תימא עלייה דגריעותא דעלייה כל דהוא קאמר. ואפי' הכי גבי שור אמרי' תורא בתוראי קאמר. ולוקח שאני דידו על התחתונה:
ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא. דדמי כמי שהקריבה בבמה:
ואם אמר הרי עלי עולה שאקריבנהו בבית חוניו אפי' הכי חייב להקריב במקדש. ואם הקריבו בבית חוניו יצא ידי נדרו:
הא מקטל קטליה. דהואיל דחוץ למקדש שחיט ליה דמי כאילו נוחרה דלאו הקרבה היא ואמאי יצא ידי נדרו:
אמר רב המנונא לפיכך יצא דדמי כמאן דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה והואיל דלא נתחייב באחרי' כי הקריבה בבית חוניו אינו חייב להביא במקדש אחריתי אבל חייב עליה משום שחוטי חוץ שהרי קרא לה שם עולה:
נזיר. בתמיהא קאמר. כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר ביין וליטמא למתים:
אלא אמר רבא לא תימא על מנת שלא אתחייב באחריותה משום דקשיא נזיר אלא להכי יצא דאדם זה דאמר הרי עלי עולה להקריבו בבית חוניו לדורון נתכוין והכי קאמר אי סגיא כו'. כגון שרחוק מארץ ישראל הוא:
ורב המנונא אמר נזיר משום הכי יצא כדקאמר טפי לא מצינא לאיצטעורי וגבי עולה משום הכי יצא דנעשה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה:
והקריבה בארץ ישראל. בגבולין דא"י שלא במקדש יצא וענוש כרת דמדקאמר יצא ידי נדרו ש"מ [דנעשה כאומר] ע"מ שלא אתחייב באחריותה דמשום דאין חייבין באחריותה יצא דלא איתחייב לאייתויי אחרינא וענוש כרת משום שחוטי חוץ הואיל דקרא לה שם זבח. דאי לדורון ולא לשום זבח לא הוה ענוש כרת:
שאקריבה במדבר. שלא בזמן משכן דומיא דבית חוניו והקריב בעבר הירדן יצא וכו'. כדאוקימנא ע"מ שלא אתחייב באחריותה:
ואין צורך לומר דבר אחר. דאם שמשו לעבודת כוכבים לא ישמשו במקדש. ותנא דמתני' סבר לה כר' יהודה דגמרא דבית חוניו לאו בית עבודת כוכבים:
כהני הבמות. זו עבודת כוכבים:
הרי אלו כבעלי מומין. דכהנים ששמשו בעבודת כוכבים ככהנים בעלי מומין דמו דחולקין ואוכלין במתנות כהונה ובחלק של שאר כהנים אבל אין מקריבין על גבי המזבח:
קרבנו. קרבן אחד שהקריב למזבח הוי לריח ניחוח דהורצה קרבנו אע"ג ששחט לעבודת כוכבים. דלא חשיב שחיטה שירות דהא כשרה בזר:
שגג בזריקה. דזרק לעבודת כוכבים בשוגג. קרבן אחד שמקריב לשום שמים ע"ג המזבח הוי ריח ניחוח:
או מכשול או עון. דבין ששימשו לעבודת כוכבים במכשול דהיינו שוגג. ובין בעון דהיינו מזיד לא יגש לכהן:
לר"נ מכשול דעון. כלומר אם נכשל במזיד לא הוי קרבנו תו ריח ניחוח אבל בשוגג הוי ריח ניחוח:
שכהן מתכפר ע"י עצמו. דאם חוטא יכול להקריב הוא עצמו קרבנו להתכפר בו דאפשר לומר וכפר הכהן על הנפש השוגגת מה ת"ל בחטאה בשגגה אלא הכי משמע וכפר הכהן בחטאה בשגגה בחטא שעשה בשוגג מכפר על נפשו של עצמו:
ובמאי. על איזה חטא מכפר על עצמו:
אילימא בשחיטה. דשגג בשחיטה לעבודת כוכבים אפי' שחט במזיד יכול להקריב קרבן דהא אמרן אין זה שירות:
אלא לאו דשגג בזריקה. וקאמר דמכפר ע"י עצמו. אלמא קרבנו ריח ניחוח:
לעולם היכא דשגג בשחיטה קא משתעי קרא ודקא אמרת אפי' מזיד נמי במזיד ודאי אין קרבנו ריח ניחוח דנעשה כומר לעבודת כוכבים דאע"ג דלאו שירות הוא מ"מ עבודה חשובה היא דבכלל ד' עבודות היא:
במאי עביד לעבודת כוכבים אילימא דעבד בשוגג. מאי ושב דקאמר כי לא עבד במזיד שב ועומד הוא שלבו היה לעולם לשמים:
תוד"ה לא וכו' ולקרות בתורה תחלה נ"ב זה אינו מוכרח וק"ל:
בא"ד פירש"י רובע סלע. ברש"י שלפנינו שם איתא רובע שקל וכן הוא בתוס' שם:
בגמ' יד בעהש"ט על התחתונה. לכאורה קשה דוודאי אם ספק היא יד בעהש"ט עה"ת. אבל הכא אם ספק היא צריך לחלל כולן משום ס' הקדש. ומ"מ בשור משוורי דוקא הגדול קודש א"כ הוי כוודאי גדול קאמר ולאו ספק היא. אכן נראה דשור בשוורי הוי שור מיוחד ויוכל להיות רק הגדול והטוב. או הקטן והרע הוי נמי מיוחד. ולכן בהקדש דבעין רעה לא אמרינן א"כ וודאי המיוחד הוא הגדול. אבל בבית יד בעהש"ט עה"ת ויכול לומר שנתכוון על המיוחד לגריעותא. ומ"מ קצת קשה אי הבינוני מת ונפל מה שייך יד בעהש"ט עה"ת כיון דהוי כפי' המיוחד שבהם בין למעליותא בין לגריעותא. עכ"פ על הבינוני לא נתכוין ואיך מראהו נפל. וצ"ל בדוחק דפי' המיוחד היינו כל מה שאבחור לך בע"כ צריך אתה לקבלו וצ"ע:
במשנה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנה במקדש. צ"ע הטעם לרבא דלאו עולה היא דמה"ט פטור מכרת בהקריבו בבית חוניו. א"כ למה מקריבה במקדש. והרמב"ם השמיט זה וכ' אם הקריבו במקדש יצא. אבל מוכח במשנה דצריך להקריבו במקדש מדפליג ר"ש ואמר אין זה עולה משמע דלת"ק עולה הוי וצ"ע. [ועי' לעיל (ק"ג.) בתוס' סוף ד"ה הא מני]:
ר"ש אומר אין זה עולה. אפשר דלר"ש פטור נמי משום שחוטי חוץ כלשון הרע"ב דהוי כחולין גמורים. וכ"מ ברמב"ם בפיהמ"ש]:
בגמ' כאומר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו. יש לעיין אי נפטר מכל אחריות אפי' נאבדה. או הפי' כאומר שלא אתחייב באחרייתו כשיקריבנה בבית חוניו. מיהו לקמן במימרא דר"י דאם הקריבה בא"י יצא משמע דהוי כפוטר עצמו מכל אחריות ע"ש ברש"י וצ"ע הטעם:
במשנה הרי אלו כבעלי מומין. משמע דאפי' דיעבד עבודתן פסולה וכדאמרינן בגמ' דבזריקה אפי' דיעבד פסול. וצ"ע מנ"ל דקרא דמייתי לא מוכח עיכובא והי' אפשר לומר כיון דבגמ' מביא עוד קרא דיחזקאל א"כ הוי שינה עליהם הכ' לעכב. ובזה הי' מיושב מ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' ביה"מ) דאפי' שחיטה בשוגג דעבודתו כשרה מ"מ לכתחילה לא ישחוט. ולא ביאר הטעם. ולמ"ש י"ל דהך אשר ישרתו דממעט שחיטה דלאו שירות היא היינו לעיכובא. אבל לכתחילה אסור לעבוד מהאי קרא דמלכים דלא נזכר לשון שירות בזה. והכ"מ הקשה עוד על הרמב"ם מההיא קרא דוכפר הכהן שמתכפר ע"י עצמו. משמע אפי' לכתחילה. וי"ל בזה דקרבן שלו דרוצה להקריב בעצמו להיות בשר ועור שלו הוי כדיעבד. אבל להקריב לכתחילה קרבן של אחרים אסור. מ"מ דוחק לומר כן. וגם מ"ש דליכא קרא לעכב י"ל דלא יקרבו לכהן לי. משמע דדינם כזרים וזר מחלל עבודה. מיהו קשה כיון דאוכלין לא הוי כזרים רק כבעלי מומין. והנה בהקריבו בבית חוניו כ' הרמב"ם (שם) דדיעבד כשר. וצ"ל דסיפא דמתני' הרי אלו כבעל מומין לא קאי ארישא דבית חוניו. וטעם הרמב"ם בזה כ' הכ"מ משום דבמס' ע"ז אמרינן דהוי רק קנסא ואין סברא לפסול בדיעבד ע"ש. ויש לעיין כיון דבית חוניו לאו לע"ז והוי רק כבמות בשעת איסור. א"כ כל כהן שהקריב בבמה בזמן איסור לא ישמש במקדש ולמה פרט התנא בית חוניו. גם הרמב"ם הביא בבית שמיוחד לקרבנות דאינו כע"ז ע"ש (פ"ט מביאת מקדש). ולכן נלע"ד דדוקא בית חוניו וכדומה שהי' בנין דומה לבהמ"ק. ואפשר הי' הרבה כהנים נמשכים לשם שהעכו"ם הרבו בשכרן להקריב בעבורם להכי קנסו חכמים. אבל בהקריב בבמה אפי' בשעת איסור אפשר דלא נפסל להקריב במקדש. מדלא תני סתם המשמש בבמה בשעת איסור במות לא ישמש במקדש. מיהו אפשר דאיידי דמיירי לעיל בבית חוניו מייתי גם הא וה"ה נמי שאר במה:
בגמ' אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי. קצת קשה דהא עיקר דין הברייתא אתא לאורויי דכהן עצמו שחטא יכול להקריב קרבנו וכדאיתא לעיל (ע"ד.) ע"ש דיש ליישב קצת:
בגמ' נעשה משרת לעכו"ם. תמהני כיון דשחיטה לאו שירות היא למה נעשה משרת לעכו"ם. ורש"י מסיים דהא דממעטין לעיל שחיטה היינו בשוגג. ואין זה מספיק דמ"מ כיון דאין שוחט בכלל שירות למה מזיד נעשה משרת. ועלה בדעתי לומר דהאי מזיד הפי' שלא ידע שהיא בית ע"ז וסבר שהיא ביהמ"ק או במה בשעת היתר. ובכה"ג היא דממעטין שחיטה כיון דהוא סבור שהיא לגבוה ולגבוה שחיטה לאו עבודה. א"כ לא נתכוין לשירות. אבל מזיד דידע דהיא לע"ז ולדידהו גם שחיטה שירות חשיב. אך א"א לומר כן דהברייתא דכהן מכפר על עצמו מיירי בשוגג דמייתי חטאת והיינו שידע שהיא ע"ז. ומ"מ שוגג כשר. א"כ מזיד נמי וצ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא מאי לאו או מכשול כו' כצ"ל:
שם ובמזיד לא נעשה משרת לע״א כו'. פי׳ בתמי׳:
רש"י ד"ה ואמאי כו׳ ואי קטן כו' כצ"ל:
ד"ה והא מקטל כו' ואיהו אתחייב כו׳ כצ״ל:
ד"ה והקריבה בא"י כו' לאו קביעות היא והוי כאומר ע״מ שאהרגנה וע״מ שלא איתחייב באחריות׳ דמה לי כו' כצ"ל:
ד״ה בחטאה בשגגה כו' כהן בחטאה כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אפילו תימא כו׳ אבל קשיא דמסיק כו'. פירוש דהתם מסיק אפילו תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתי׳ ולפי מסקנא דהכא דיד בעה״ש על התחתונה ועליה ממש קאמר דגריע א"כ לא אתיא כרבנן דא"כ ל"ל בביתי דקאמר אפי׳ בית סתם נמי עליה בכלל בית הוא:
בא"ד לאפוקי עליה כו' כצ״ל. ועיי׳ שם בהרא"ש ותבין כונת התוספת ע"פ גירסא זו וגירס׳ נכונה הוא ויציע מאן דכר שמיה התם עיין שם:
ד"ה לא ישמשו כו׳ את כפיו ולא יקרא כו׳ כצ״ל. פירוש אפי׳ שב בתשובה:
בא"ד ורש"י פירש דכשר כו׳ רש"י בתשובה שלו כ״כ והובא בטא״ח בב"י סי׳ קכ"ח:
בא"ד ותו אמרינן אי מה כו׳ בתענית דכ״ז ע״א ובדפוס חדש נדפס בסוטה דל״ח וטעות הוא:
בא"ד ת"ל לעמוד לשרת כו׳. תירוץ זה לא מצאתי במסכת סוטה ולא במס׳ תענית דבמסכת תענית משני הא איתקש לנזיר עיין שם וצ״ע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הגהות
גמרא הרי עלי עולה יקריבה במקדש (מיימוני פי"ד מהלכות מעשה קרבנות):
אמר רב המנונא נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותן (גז"ש וכצ"ל).
ורב המנונא אמר לך נזיר כדקאמרת עול' כו' כצ"ל:
הכהנים ששימשו בבית חוניו כו' (מיימוני פ"ט מהלכות ביאת מקדש):
אמר רב יודא כהן ששחט לעכו"ם כו' (גז"ש):
לבית ישראל למכשול עון כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה ואמאי ניחזי הי נפיל אי גדול כו' כצ"ל:
ד"ה מתני' שאקריבנה כו' במקדש דכיון כו' כצ"ל:
ד"ה והא מקטל כו' ואיהו איחייב בעולה כצ"ל:
ד"ה נזיר לא מצי לאתנויי כו' כצ"ל:
ד"ה טפי לא כו' ברחוק מארץ ישראל עומד וקרוב כו' כצ"ל:
ד"ה נעשה כאומר כו' וחייב כרת הס"ד:
ד"ה והקריבה בעבר כו' אתחייב באחריות קאמר כצ"ל:
ד"ה כהן ששחט כו' ניחוח הוא הס"ד:
ד"ה אי עביד שירות כו' במקדש ושחיטה כו' כשירה בזר הד"א והס"ד:
ד"ה מאי לאו כו' שירות לעכו"ם וכתיב כו' הד"א:
ד"ה עון מזיד כו׳ עונה בה הס"ד:
ד"ה בחטאת בשגגה כו' התורה כולה הס"ד:
ד״ה במאי פלח לעכו״ם דאצטריך כו׳ הד״א:
תוספות ד"ה שאקריבנה כו׳ חוניו כו' דהוי כאומר עד כו׳ כצ"ל:
ד״ה לא ישמשו כו' ורש"י כו׳ וז״ל כו' (כ״כ רש״י בתשובה והביאו הפוסקים):
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף קט הרי עלי עולה וכו' ופריך בע"מ יצא הא מיקטל קטלה אמר רב המנונא נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, והנה לכאורה תמוה טובא, הלא אעפ"י שהתנה שלא יתחייב באחריותה אבל כל זה משמע אחריות דעלמא, היינו איזו סיבה הבאה מעלמא, אבל אחריות ממנו, היינו שהוא עצמו ילך ויאבד, על דבר זה לא התנה, וכמו דאמרינן בעלמא במי שהתנה שאינו מקבל אחריות, מ"מ אחריות דידי' קבל עליה, עי' כתובות צ"א, והכא הוי אחריות דנפשיה, שהוא עצמו מיקטל קטלה, וע"כ צריך לומר דדוקא התם שהתנה סתם אחריות הוי אומדנא דאחריות דנפשי' אינו בהתנאי, משא"כ הכא שהתנה שיקריב הקרבן בבית חוניו, הרי זה כאילו התנה בהדיא שפוטר עצמו מאחריות דנפשיה.
ב והנה המרדכי בב"מ פר' האומנין סי' שס"א כתב במלוה על המשכון, ובשעת קבלת המשכון התנה שלא יתחייב באחריות דפטור אפילו מפשיעה, ולמד זה מסוגיא דידן, יעוי"ש, ותמוה דהרי אפשר לומר דדוקא הכא דהתנה בפירוש דפוטר עצמו גם מאחריות דנפשיה פטור, אבל אם התנה סתם אחריות, מסתבר הדבר שזהו רק אחריות דעלמא, משא"כ פשיעה שהוא אחריות דנפשיה, ולהרבה פוסקים הוי פשיעה מטעם מזיק, וא"כ אין זה נכלל בכלל אחריות שאמר, והש"ס דקאמר דהרי"ז כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותה, ע"כ הכוונה בדמיון זה שהתנה שאינו מקבל אחריות דנפשי' גם כן.
ג עוד מה שכתב שם המרדכי וליכא למימר דוקא כי אמר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו דהוי כאומר ע"מ שאהרגנה יעוי"ש, תמוה דע"כ לרב המנונא דמפרש דהרי"ז כאומר ע"מ אין בזה כאומר ע"מ שאהרגנה, דהרי ע"כ מחויב הוא להביאו לעזרה, דאל"כ אין בו כלל קדושת קרבן, ואסור להקריבו במקדש, ואין עליו חיוב שחו"ח, אבל כיון שחזינן דרב המנונא סבר דחייב עליו בחוץ, ע"כ אין בזה כאילו אומר ע"מ שאהרגנה, וע"כ דיש עליו חיוב הבאה להביאו לביהמ"ק, ורק מאחריות פטר נפשיה, והיינו אף אחריות דנפשיה אבל לא יותר.
ד והנה לאוקימתא דרבא הכא בסוגיא ע"כ הוי זה כאילו התנה ע"מ שאהרגנה, והיינו שלא התכוון לקרבן ואין בו משום שחו"ח וכמו שפירש"י הכא בסוגיא, ולדברי רבא ע"כ הא דתנן דאם הקריבו במקדש יצא ע"כ הכוונה דבשעה שהביאו למקדש יש כאן ביטול לדבריו הראשונים, והרי"ז כאילו הקדישו עתה בעזרה, אבל המרדכי הביא ראי' מהא דאוקימתא דרב המנונא, וממילא אין בזה תנאי דאהרגנה כמו שכתבנו, ולדינא קיי"ל כר"ה, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ד ממעה"ק ה"ז, וכנראה מהמרדכי שכן דעתו כר"ה, מדמביא ראי' לדינא מאוקימתא זו, אבל דבריו צ"ע.
ה אח"כ ראיתי בתומים סי' ע"ב והובא בקצה"ח סקי"ד שיצא לדון דבאומר שאינו מקבל אחריות גם מזיק בכלל ופטור, והוכיח מסוגיא דידן מדפטור אף בשהקריב בבית חוניו אף שזהו מיקטל קטלה, ורק אם החפץ של אחרים כמובן שיש חיוב מזיק גם בלעדי קבלת שמירתו, אבל בשנותן מתנה לחבירו בלא קבלת אחריות, דאז גם מזיק בידים פטור, עכת"ד יעוי"ש, ולפי מה שכתבנו דבריו תמוהין דע"כ גם בשנותן מתנה בלא קבלת אחריות אמרינן דעכ"פ אחריות דנפשי' קבל עליה, והכא שאני דהתנה בפירוש ע"מ שיקריב בבית חוניו, והרי"ז כנותן מתנה לחבירו, ואמר לו ע"מ כן שאם ירצה הרשות ביד הנותן להזיק בידים, אבל אין ללמוד מזה באופן שאמר סתם שאינו מקבל אחריות, שאין בזה פטור לאחריות דנפשיה, וכמו שנתבאר.
ו עתה ראיתי במוהרי"ט חחו"מ סי' קט"ז שכתב להדיא להשיג על המרדכי בזה שכתב דבתנאי שלא אתחייב באחריות גם פשיעה בכלל, וכתב דע"כ גם בלא קבלת שמירה מחויב בשמירה שלא גרע מאבידה, ופשיטא שחייב בפשיעה, ושאני בהא דמנחות דמה שאמר שלא אתחייב באחריותה, היינו מיקטל קטלה, אבל בשומר שאמר ע"מ שלא אתחייב באחריות היינו דוקא אחריות דעלמא לא קביל עליה, אבל אחריות דנפשיה מי לא קביל עכת"ד, וב"ה שכיוונתי לדבריו, ומבואר דפשיעה נחשבת לאחריות דנפשיה, ולא מיפטר מטעם דאמר שלא אתחייב באחריות, מטעם שזהו סיבה דילי', וע"כ הא דפטור הכא הוא מטעם דהתנה להיות פטור גם מאחריות דנפשיה, ומטעם זה אין לפרש כפירושו של הקצוה"ח שמפרש ליישב שיטת המרדכי משום דאם אמרינן דתנאי שלא באחריות, מ"מ לא נפטר מחיוב פשיעה דלפי"ז למה לא יתחייב מטעם פשיעה, דזה ליתא דהכא הוי התנאי בפירוש להיות פטור גם מפשיעה דהרי אמר שיקריבנו בבית חוניו שהוא מיקטל קטלה, והרי זה כאילו אמר הרי זו, דפשיטא דגם כשקטלה הוא בעצמו פטור מלהביא קרבן אחר, והכא תנאי זה להקריבו בבית חוניו הכוונה לדברי רב המנונא שיש כאן ביטול על דבריו הראשונים שאמר הרי עלי, ונעשה הקרבן כהרי זו, וזהו ג"כ כוונת המהרי"ט שם.
ז ומה שהקשה הקצה"ח מדוע לא יתחייב מטעם מזיק, וכתב דמזיק קדשים פטור מדאורייתא ורק מדרבנן חייב, יעוי"ש, תמוה דמה יענה לשיטת הרמב"ם פר"ב משכירות דסבר דמדאורייתא חייב מזיק בקדשים ורק מחומש פטור ויש לזה סמך מב"מ צ"ט, אבל נראה, דאין זה ענין לזה, והוא דהכא דינא דאחריות קמ"ל לומר דבתנאי זה אין חיוב אחריות להביא קרבן אחר, והרי"ז כאומר הרי זו שאין עליו חיוב אחריות להביא קרבן אחר, ובטח מה שהזיק להקדש חייב לשלם דמים, אבל מקרבן פטור, וגם בפשיעה חייב לשיטת הרמב"ם בפר"ב משכירות, וגם באומר הרי זו, והזיקו בידים, או שפשע בו חייב לשלם דמים, אבל אין בזה חיוב קרבן, וא"כ אין ללמוד מזה לדין פקדון שכתב המרדכי. וא"כ דברי המרדכי צע"ג.
ח אתמר שגג בזריקה רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח, רב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח וכו', והרמב"ם פסק כר"ש, וכתב מרן משום דהלכתא כוותי' באיסור, וזה מיירי אעפ"י שעשה תשובה, והיתה עבירה בשוגג, מ"מ פסול הוא לעבוד עבודה, וגם בדיעבד הקרבן פסול, אבל כל זה בזריקה, אבל בשחיטה מבואר לקמן דבמזיד לר"נ עבודתו כשרה ולר"ש עבודתו פסולה, ובשוגג לכו"ע עבודתו כשרה, משום דשחיטה לאו שירות הוא, ביאור הדברים דהשחיטה ע"כ מיירי שלא התכוון לעבוד בזה לע"ז, להכי בשוגג עבודתו כשרה לכו"ע, משא"כ השתחוואה שהוא עבודה לע"ז ממש דבזה אפילו בשוגג עבודתו פסולה, וזהו ההבדל בין שחיטה לכל הני, דבשחיטה הרי זה כמכין בהמה שחוטה לפני ע"ז, אבל כל הני הוו עצם עבודה לע"ז ולהכי אפילו כשעשה תשובה אח"כ עבודתו פסולה במקדש.
ט אמר ר"נ מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפילו מזיד נמי, ותמוה טובא דאם עשה במזיד הלא אינו בר כפרה כלל, והגאון בושב הכהן מפרש דהכא בכהן המתכפר ע"י עצמו בעינן שיהיה שוגג מעליא, ולא סגי בשגגה דכרת לחודי, כמו שסבר ר' יוחנן בשבת ס"ט, ומה"ט ולהכי כתיב שתי פעמים בשגגה, יעוי"ש, אבל אין דרך הפשט הפשוט, ונראה דהפירוש בזה דמפרשי דכל עיקר חידוש התורה דכהן מתכפר ע"י עצמו אף אם עבד ע"ז מקודם, ועל זה פריך דאם רק עבד בשחיטה, ובאופן שכתבנו לעיל, כיון שאין זה שירות כמבואר פשיטא דאף אם עשה כן במזיד מותר אח"כ להקריב במקדש, אמנם בעיקר פירושו דברייתא לא מתפרשה באופן זה לעיל ע"ד ע"א, וכנראה שהתכוון לזה מרן הגרע"א בגיה"ש והיינו דרב נחמן מפרש להברייתא דמיירי בכהן שעבד ע"ז מכבר, אבל סוגיא דלעיל מפרש הקרא כפשוטו, והיינו דהסוגיא מפרשת הברייתא דכהן החוטא יכול להקריב ולכפר עבור עצמו בקרבן שלו, וזהו דעת הרמב"ם בפר"ד מה' כלי המקדש, ומסוגיא דהתם מוכח דלא מתפרשה הברייתא כר"נ, ושפיר פסק הרמב"ם הכא כר"ש, מטעם הסוגיא דלעיל.
י גרסינן בשבת פר' כלל גדול אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי וכו' אבל הכא דליכא כרת וכו' קמ"ל, יעוי"ש, ויש לעיין מאי קס"ד כיון דשגגת קרבן לאו שוגג מקרי מה לי באיסור כרת ומה לי באיסור לאו, כיון דחסר כאן דין שוגג, ונראה דיש לפרש הסברא דשגגת קרבן לאו שמה שגגה לרבנן בשני אופנים, א) דכיון דהוי מזיד בלאו ובכרת אף על פי ששוגג הוא בקרבן, חסר בזה תורת שוגג, כיון דחטא בשאט נפש ובידיעת העונשין אעפ"י שאינו יודע מדבר הקרבן הבא לכפרה, נמצא דחסרון ידיעה דכפרה אין זה מגרע ענין דמזיד, והרי הוא מזיד מעליא שאינו בחיוב כרת, ב) אפשר לומר דבאמת אין זה בתורת מזיד, דעכ"פ כיון שחסר לו ידיעה בחיוב קרבן, עכ"ז אין כאן ידיעה שלימה, וממילא אין בזה תורת מזיד, והא דפטור מקרבן אעפ"י שהיתה אצלו בשגגה זו לחיוב קרבן, זהו מטעם אחר, והוא דלא הוי שב מידיעתו, לומר דאילו הוה ידע שיש עליו חיוב קרבן לא היה עושה העבירה, דאנחנו לא נאמין לו בזה מטעם דכיון שיודע שיש העונש החמור שהוא בשם כרת, ומכ"ז הוא לא מנע עצמו מלעשות האיסור, לכן אנו אומרים שהיה עושה העבירה גם אילו ידע שחייב גם קרבן, וכמו שכתבו התוס' סברא זו לענין סקילה שידע שיש סקילה ולא ידע מחיוב קרבן, שכתבו בתוד"ה אלא וכו' דלא הוי שב מידיעתו באופן זה גם למונבז, וא"כ אפשר לומר דגם לרבנן כן הדין גם בשידע שיש העונש כרת, ונפק"מ בין הסברות לענין שבועת ביטוי שאין בזה עונש כרת רק איסור לאו גרידא, שטעם השני שהוא מטעם חסרון שב מידיעתו, הכא לא שייך זה כיון דאין כאן עונש חמור שהוא עונש כרת, ובדבר ידיעת האיסור של הלאו שפיר אפשר לומר דהוי שב מידיעתו אילו ידע שיש בזה חיוב קרבן, וגם קרוב הדבר לומר שלא ידע מחיוב קרבן, כיון דלא הוי חיוב קרבן בכהת"כ אצל עונש של הלאו, וזהו כוונת הגמ' הואיל וחידוש הוא, דבכהת"כ לא אשכחן לאו דמייתי קרבן, ועל זה מסיים הש"ס קמ"ל לומר דעיקר הטעם דשגגת קרבן ל"ש שגגה, הוא מפני דיש בזה חסרון דשוגג, שזהו המחייבו בקרבן, וממילא גם בשבועת ביטוי יש כאן חסרון דשוגג, וממילא אין כאן חיוב קרבן שבא דוקא על השוגג.
יא שם הכל מודים בתרומה וכו' עד שישגוג בלאו שבה, פירש"י כסבור חולין ואין כאן לאו, ותמוה מי הכריח לרש"י לפרש כן, הלא בפשיטות יש לפרש ששגג בלאו, היינו שסבור שאין לאו באכילת תרומה, ומצאתי בחידושי הר"ן לשבת שעמד בזה, ומפרש דכוונת רש"י מדקאמר הגמ' עד שישגוג בלאו משמע שהיה מזיד במיתה, וממילא ע"כ יודע שיש בה לאו, דהא ילפינן מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש יעו"ש, ותמוה דהלא מצינו כל השגגות יצוייר שישגוג אדם אעפ"י דכתיב בהדיא, וכי לא יצוייר שישכח הסמוכין, ונראה לפרש דע"כ כוונת אביי הכל מודים היינו אף למונבז, ולמונבז אין חיוב שוגג אלא באופן שהוא דומה למזיד, וא"כ לפי מה דסבר אביי דשגגת חומש לאו שגגה היא, וגם שגגת מיתה לא מהני, אלא שגגת לאו, נמצא דאין כאן שוגג דומיא דמזיד, והיינו מפני שאינו יודע מכלום בדין אכילת תרומה לזר, להכי פירש"י דמיירי שהיה שוגג כסבור שזה חולין, והוי דומיא דמזיד במה שיודע כל דין תרומה, והשגגה היתה בהמציאות, והנה יש להעיר דלפי"ז מאי פריך ש"ס שם אלא למונבז שגגה במאי, הלא איכא למימר שהיה שוגג במציאות שנתחלף לו חלב בשומן, ואפשר לומר דהתם קאי פירכת הש"ס לפי מה דמיירי מונבז בברייתא, דמיירי בחסרון ידיעה בדין, עוד אפשר לומר דשאני התם דכיון דשגגת קרבן שמה שגגה למונבז, להכי גם בטעות בדין ג"כ יצוייר באופן שהוי שוגג בקרבן, אמנם הכא דבעינן שוגג בין בלאו, בין מיתה, ושוגג בחומש לא מהני, א"כ לא יצוייר עצם הדין דשוגג באכילת תרומה למונבז, להכי ע"כ צ"ל דיצוייר הדין בשוגג בשגגת מעשה, זהו כוונת רש"י, ודברי הירושלמי פר"ו דתרומות ה"א דאיתא שם גזיה"כ הוא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שיהיה כל אכילתו בשגגה, והר"ש בפר"ו דתרומות מפרש דדברי ר' זירא בירושלמי הם דברי הבעי' בש"ס דילן, ומשמע מזה דבעינן שגגה גמורה, והיינו שוגג אף במיתה, ואין הכרח לדברי הר"ן, ונראה דכוונת רש"י כמו שכתבנו, וביתר ביאור מבואר בחידושנו לשבת, והנה אם נחליט כדברי הגאון ושב הכהן דכהן המכפר על ידי עצמו בעי שגגה גמורה בכל האופנים, שפיר מתפרשא הסוגיא הא דמזיד, היינו באופנים שכתבנו, וממילא תצא דין חדש לומר שהתורה רבתה דהכהן המכפר ע"י עצמו, דהיינו שהוא עצמו מקריב עבור עצמו, ממועט מכל הני שגגות שיש בהן צד מזיד, אלא בעינן שוגג גמור, אבל אין לזה הכרח, משום דהסוגיא מתפרשה לנכון כדלעיל, וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ואמאי ניחזי הי נפיל. אי גדול נפל הפסיד לוקח דהא גדול שבבתים משמע ואי קטן נפל לית ליה פסידא: בעל השטר. כגון האי לוקח שבא בשטר מכירה ידו על התחתונה דהוי מוציא מחבירו עליו הראיה שהמוכר מוחזק בבתים הלכך ראיה על הלוקח אבל גבי הקדש גדול משמע: מתני' שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש. דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב ליה בעולה: אם הקריבה בבית חוניו יצא. מפרש טעמא בגמ': יגלח במקדש. מביא קרבנותיו: גמ' והא מקטל קטלה. דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה: אמר רב המנונא. כיון דאמר על מנת שאקריבנה בבית חוניו הוי כאילו אמר על מנת שאהרגנה ולא איתחייב באחריותה ומשום הכי יצא אבל חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי קרא עליה שם עולה: נזיר לא מצי לאתנויי על מנת שלא אתחייב באחריות דקרבנותיו דכיון דחלה עליו נזירות לא פקעא מיניה עד דמייתי קרבנותיו: לדורון בעלמא קא מיכוין. ולא חל עליה שם עולה: טפי לא מצינא לאיצטעורי. ברחוק מארץ ישראל עומד וקרוב לחוניו ואליבא דרבא לא מחייב משום שחוטי חוץ: ואמר ליה רב המנונא נזיר הוי ודאי טעמא כדקאמרת דלא חל עליה שם נזירות אבל עולה היינו טעמא נעשה כאומר וכו' ושם עולה עליה וחייב כרת: והקריבה בארץ ישראל. שלא בירושלים ולהכי נקט בא''י דאף על גב דלא קיים נדרו יצא דקביעותא דבית חוניו לאו קביעות הוא (אלא היינו טעמא) דהוי כאומר על מנת שאהרגנה ועל מנת שלא אתחייב באחריותה דמה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא וענוש כרת משום שחוטי חוץ אלמא שם עולה חל עלה כדרב המנונא: במדבר. קסבר משום משכן שהיה שם יהא עדיין המדבר קדוש: והקריבה בעבר הירדן. בארץ ישראל שלא בירושלים אפי' הכי יצא דעל מנת שלא אתחייב באחריות קאמר: מתני' ואין צריך לומר לדבר אחר. אם שמשו לעבודת כוכבים לא ישמשו עוד בירושלים: הרי אלו כבעלי מומין. שחולקין ואוכלין בקדשים כדאמר באלו מנחות (לעיל עג.) איש חולק ואפי' בעל מום: גמ' כהן ששחט בהמתו לעבודת כוכבים. לפני עבודת כוכבים ושב קרבנו שהוא מקריב במקדש אחרי כן ריח ניחוח הוא: אי עביד שירות. בעבודת כוכבים מיתסר במקדש ושחיטה לא איקרי שירות דהא במקדש כשרה בזר: שגג בזריקה. זרק דם לעבודת כוכבים בשוגג דהשתא עבד ליה שירות אלא ששוגג היה: מאי לאו או מכשול או עון. כלומר או שוגג או מזיד עשו שירות לעבודת כוכבים וכתיב לא יגשו אלי לכהן לי: עון מזיד. כדאמרי' במסכת יומא (דף לו:) עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת עונה בה: בחטאה בשגגה. משמע אפי' נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו ולהקריב על עצמו ובההיא פרשתא בעבודת כוכבים מישתעי כדכתיב (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו וגו' זו עבודת כוכבים ששקולה כנגד כל התורה כולה: במאי. פלח לעבודת כוכבים דאיצטריך קרא לאכשורי לעבוד במקדש כי שגג:
שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדאיתא בגמ': אפילו תימא עלייה דגריעה יד בעל השטר על התחתונה. תימה דבפ' הנודר מן הירק (נדרים נו.) מסיק מאי עלייה מעולה שבנכסיו ושמא דיחויא הוא אבל קשיא דמסיק יד בעל השטר על העליונה ושמא לאפוקי יציע דווקא קאתי: לא ישמשו במקדש בירושלים. בספר הזהיר כתוב כהן שהמיר דתו לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והוא אחליה לקדושתיה ועבדו ליה רבנן מעלה מפני דרכי שלום והאי כיון דאידחי אידחי כדתנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ורש''י פירש דכשר וזה לשונו הרי אלו כבעלי מומין כו' מהכא נפקא לן דכהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם היה לו מום בידיו כדאמרינן במגילה (דף כד:) מפני שהעם מסתכלין בו ותו הא דקתני לא ישמשו במקדש בירושלים ולהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחילה ותו אמרינן (תענית דף כז.) אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת''ל לעמוד לשרת לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר עד כאן לשונו: כהן ששחט לעבודת כוכבים קרבנו ריח ניחוח. ולרב ששת בשוגג ולרב נחמן אפי' במזיד: