ברכות כד ע"ב

והיה ממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף בטליתו שנפלה באמצע התפילה. וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו שלא ייראה פיו הפתוח.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: המשמיע קולו בתפלתו (בשמונה— עשרה) הרי זה מקטני אמנה, שנראה שאינו מאמין שה' שומע תפילתו גם בשקט. והמגביה קולו בתפלתו הרי זה נחשב מנביאי השקר שאף הם דרכם בצווחה בקריאתם.

ולענייננו, המגהק ומפהק בתפילה — הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו — סימן רע לו. ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. ועוד, כל הרק (היורק) בתפלתו — כאילו רק בפני המלך. ואם כן איך עשה רבי כל אלו בתפלתו?

את הדברים האלה מיישבים: בשלמא [נניח] בענין מגהק ומפהק לא קשיא [אין זה קשה], שכן אפשר לומר: כאן לאונסו התירו, וכאן שראו בכך משום גסות הרוח, הרי זה כשהוא עושה זאת לרצונו. ואולם מתעטש על מתעטש קשיא [קשה]!

ומשיבים: מתעטש על מתעטש נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כאן שמתעטש מלמעלה מותר, כאן שסימן רע הוא לו הרי זה כמתעטש מלמטה (בנפיחה). וכעין שאמר רב זירא: הא מילתא [דבר זה] אבלעא [נבלע, נלמד בדרך אגב] לי בי [בבית מדרשו] של רב המנונא ותקילא [ושקול] הוא לי כי כולי תלמודאי [ככל תלמודי]: המתעטש בתפלתו סימן יפה לו, כי כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה, שכן לאחר העיטוש הגירוי נפסק, רמז הוא לו שכך עושים לו נחת רוח מלמעלה. ומכיון שהיה ר' זירא רגיל להתעטש, נהנה ביותר לשמוע דבר זה.

אלא מענין רק על רק קשיא [קשה]! ומשיבים: גם בענין היריקה אין סתירה הכרחית, ורק על רק נמי [גם כן] לא קשיא [[קשה], שכן אפשר להסבירו כדברי רב יהודה. שאמר רב יהודה: אם היה עומד בתפילה ונזדמן לו רוק בפיו — הריהו מבליעו בטליתו. ואם טלית נאה הוא וחס עליה שלא תתלכלך — מבליעו באפרקסותו (סודר שעל הראש), ובאופן זה מותר לירוק. ומסופר כי רבינא הוה קאי אחוריה [היה עומד אחרי] רב אשי בתפילה, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה [זרקו לאחוריו]. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] להא [כדעת זו] של רב יהודה שמבליעו באפרקסותו? אמר ליה [לו]: אנא אנינא דעתאי [אני אנינה דעתי], ועצם הידיעה שיש רוק בסודרי מפריעה לי לתפילה.

א בברייתא שנינו: המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. על כך אמר רב הונא: לא שנו שאינו יכול להשמיע קולו בתפילתו, אלא רק באופן שיכול לכוון את לבו גם בלא כן, אבל אם אין הוא יכול לכוון את לבו כאשר הוא מתפלל בלחש — מותר לו להשמיע קולו. ואולם הני מילי [דברים אלה, היתר זה], נאמרו ביחיד המתפלל לבדו, אבל כאשר הוא מתפלל בציבור — אתי למיטרד ציבורא [יבוא להטריד את הציבור] בקולו, ואסור.

ב מסופר כי ר' אבא הוה קא משתמיט מיניה [היה משתמט, נמנע מלהיראות ממנו] מרבו רב יהודה, מפני דהוה קא בעי למיסק לארעא [שהיה ר' אבא רוצה לעלות לארץ] ישראל, ואולם כיון שאמר רב יהודה שכל העולה מבבל לארץ ישראל — עובר בעשה שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" (ירמיהו כז, כב), לא רצה ר' אבא לבוא לכלל דיון עם רבו, רב יהודה, בדבר עלייתו ארצה. ובכל זאת אמר: איזיל [אלך] ואשמע מיניה מילתא [ממנו דבר] מבית וועדא [הוועד של החכמים] בלי שיראה אותי, והדר אפיק [ואחר כן אצא מבבל].

אזל, אשכחיה לתנא דקתני קמיה [הלך, מצא את שונה המשניות שהיה שונה בפני] ר' יהודה ברייתא זו: היה עומד בתפלה ונתעטש מלמטה — ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאם היה עומד בתפלה וביקש (חש בצורך) להתעטש — מרחיק לאחריו ארבע אמות, ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל, ואומר לפני התפילה: "רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה", ואם כן אין איפוא לדוננו לחובה, ומתחיל להתפלל ממקום שפסק.

אמר ליה [לו] על כך ר' אבא: אילו לא באתי לבית הועד אלא לשמוע דבר זה — דיי.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה ישן בטליתו, שהיה ישן ערום, מכוסה בבגד ואינו יכול להוציא את ראשו מתחת לבגד מפני הצנה שבחוץ — חוצץ, מותר לו לחצוץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע בתוך המיטה. ויש אומרים: צריך לחצוץ בבגד על לבו.

ושואלים: והרי לדעת תנא קמא יש לחשוש מן האיסור שהרי לבו רואה את הערוה, ואין הפסק ביניהם! על כך השיבו: אכן אותו תנא קסבר [סבור הוא] שאם לבו רואה את הערוה — מותר, וחציצה דרושה רק בין פיו וערוותו.

ד אמר רב הונא אמר ר' יוחנן: מי שהיה מהלך במבואות המטונפות וצריך לקרוא קריאת שמע — מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה [לו] רב חסדא: האלהים (לשון שבועה)! גם אם אמרה לי ר' יוחנן בפומיה [בפיו] דבר זה — לא צייתנא ליה [הייתי מציית לו].

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאת ההלכה הזאת אמר (מסר) רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: מי שהיה מהלך במבואות המטונפות וצריך לקרוא קריאת שמע — מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. אמר ליה [לו] רב חסדא: האלהים (לשון שבועה)! גם אם אמרה לי ר' יהושע בן לוי בפומיה [בפיו] דבר זה — לא צייתנא ליה [הייתי מציית לו].

על כך מקשים: ומי [והאם] אמר רב הונא הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב הונא: תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלא הרהור תורה, וקריאת שמע בפיו חמורה היא מהרהור בלבד! על כך משיבים: לא קשיא [אין זו קושיה], כאן שאסר רב הונא — מדובר בעומד במקום הטינופת, כאן שהתיר — מדובר במהלך.

ועוד שאלו: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. הרי שמקום המטונף אסור אף בהרהור תורה! וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] יש לחלק ולומר כי כאן בעומד כאן במהלך — איני [וכי כן הוא], והא ר' אבהו הוה קא אזיל בתריה [היה הולך אחרי] ר' יוחנן והוה קא קרי [והיה ר' אבהו קורא] קריאת שמע. כי מטא [כאשר הגיע] במבואות המטונפות אשתיק [שתק]. אחר כך כשיצאו משם אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' יוחנן: להיכן אהדר [אחזור]? אמר ליה [לו]: אם שהית בלי קריאה שיעור זמן כדי לגמור את כולה — חזור לראש הקריאה. ומתוך שלא אמר לו ר' יוחנן שלא היה לו להפסיק מקריאתו, הרי שאף הוא אסר לקרוא קריאת שמע בתוך הילוכו במבואות המטונפות!

ומשיבים: מכאן אין ראיה, כי הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדידי לא סבירא לי [אני איני סבור כך שצריך להפסיק לקרוא], ואולם לדידך דסבירא לך [אתה שהנך סבור כן], אם שהית בלי קריאה כדי לגמור את כולה — חזור לראש. לשתי השיטות, המתירה והאוסרת, גילו מקורות ראשונים.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב הונא, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב חסדא. תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב הונא: המהלך במבואות המטונפות — מניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע. תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות — לא יקרא קריאת שמע, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא, שהוא בתוך כדי קריאה — פוסק באותו מקום מלקרוא.

ושאלו: ואם לא פסק — מאי [מה אפשר להגיד עליו] אמר ר' מיאשה בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי, עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ, כה), שההחזקה בחוקים ובמשפטים גורמת במקרה זה לחטא ולא למצווה.

ורב אסי אמר, הדבר נלמד ממאמר הכתוב: "הוי מושכי העון בחבלי השוא" (ישעיה ה, יח), כלומר, לשוא מושך אדם זה עוון על עצמו. רב אדא בר אהבה אמר מהכא [מכאן, מכתוב זה] נלמד הדבר]: "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא), שאמירת דבר ה' במקום המטונף בזיון הוא לו.

ושואלים: ואם פסק מלקרוא מה שכרו? על כך השיב ואמר ר' אבהו: עליו הכתוב אומר: "ובדבר הזה תאריכו ימים" (דברים לב, מז), שעל ידי זהירות בדיבור זוכה אדם לאריכות ימים.

ה אמר רב הונא: מי שהיתה טליתו חגורה לו על מתניו אף על פי שלמעלה ממותניו הוא מגולה — מותר לקרות קריאת שמע. ואכן, תניא נמי הכי [כך שנינו גם בברייתא] שאם היתה טליתו, של בגד או של עור או של שק מכל חומר שהוא חגורה על מתניו — מותר לקרות קריאת שמע.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

וממשמש בבגדו: כדי להרוג בו כינה שעוקצת אותו. ^[39]

אבל אם היתה טליתו נופלת ממנו, לא היה נוטלה ומתעטף בה, כדי שלא להפסיק בתפילתו.

וכשהוא היה מפהק - היה מניח ידו על סנטרו ^[40] כדי שלא יהיה ניכר פיהוקו ^[41].

מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה, ^[42] שסבור כאילו אין הקב"ה שומע תפילה בלחש. ^[43]

המגביה קולו בתפלתו - הרי זה מנביאי השקר, שדרכם לקרוא בקול גדול.

המגהק והמפהק בתפילתו - הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו - סימן רע לו.

ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער.

הרָק בתפלתו - כאילו רָק בפני המלך!

ומבארת הגמרא את קושייתה מהברייתא: בשלמא מה שהיה רבי מגהק ומפהק, לא קשיא: כי כאן, אצל רבי - היה זה לאונסו, ^[44] ואילו כאן, בברייתא נחשב מגסי הרוח - כשהוא מגהק ומפהק לרצונו.

אלא ממה ששנינו בברייתא כי מתעטש סימן רע הוא לו, אמתעטש דרבי - קשיא ^[45]! מתרצת הגמרא: מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כי כאן אצל רבי, היה זה עיטוש מלמעלה, מהאף, והוא סימן טוב, וכדלהלן. ואילו כאן בברייתא היה העיטוש - הפחה בקול ^[46] מלמטה.

ומצינו שעיטוש מלמעלה, נחשב כסימן טוב, דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא הבליעו לי בי רב המנונא, ותקילא לי וחשוב הוא בעיני דבר זה כי כולי תלמודאי, ככל לימודי [משום שהוא היה רגיל להתעטש תדיר מלמעלה]: המתעטש בתפלתו - סימן יפה הוא לו. כי כשם שעושים לו נחת רוח בעיטושו בעולם הזה מלמטה, כי העיטוש גורם נחת רוח לאדם - כך עושין לו נחת רוח מלמעלה, מן השמים, למלאות משאלות לבו.

אלא ממה ששנינו בברייתא כי הרָק בתפלתו כאילו רָק בפני המלך, ארָק דרבי קשיא! ^[47]

מתרצת הגמרא: רק ארק נמי לא קשיא, כי יש אופן שאפשר לירוק, כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק - מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא - מבליעו באפרקסותו, בסודר שעל ראשו ומשתלשל על כתיפיו. ^[48] רבינא הוה קאי היה עומד אחורי דרב אשי. נזדמן לו רוק בפיו, פתקיה ירקו לאחוריה. ^[49]

אמר ליה רב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דרב יהודה שאמר "מבליעו באפרקסותו"?!

אמר ליה: אנא אנינא דעתאי - אני אנין דעת, ואיני יכול להבליע רוקי בבגדי.

שנינו בברייתא: המשמיע קולו בתפלתו - הרי זה מקטני אמנה.

אמר רב הונא: לא שנו ^[50] אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש - מותר להשמיע קולו. ^[51] והני מילי שמותר להשמיע קולו כדי לכוין לבו - ביחיד. אבל בצבור אסור כי אתי למיטרד צבורא. ^[52]

רבי אבא הוה קא משתמיט היה מתחמק מיניה דרב יהודה, היות דהוה קא בעי שהיה רבי אבא רוצה למיסק לעלות לארעא דישראל, ולכן נמנע מלהכנס לבית המדרש, כדי שלא יפגוש את רב יהודה שאסר את העלייה לארץ ישראל.

דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: [ירמיהו כז כב] "בבלה יובאו, ושמה יהיו - עד יום פקדי אותם, נאם ה'" ^[53].

אמר רבי אבא לעצמו: איזיל ואשמע מיניה, מרב יהודה, מילתא כשאעמוד מבחוץ מבית וועדא [מבית המדרש], והדר ואחר כך אפיק אצא לדרך ואעלה לארץ ישראל.

אזל רבי אבא ואשכחיה לתנא, דקתני, ששנה קמיה דרב יהודה: היה עומד בתפלה ונתעטש מלמטה - ממתין עד שיכלה הרוח ^[54] וחוזר ומתפלל.

איכא דאמרי: היה עומד בתפלה ובקש להתעטש ^[55] מלמטה - מרחיק לאחריו ^[56] ארבע אמות ומתעטש, ^[57] וממתין עד שיכלה הריח הרע הנודף מהרוח, וחוזר ^[58] ומתפלל.

ואומר ^[59]: רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה ^[60]. ומתחיל להתפלל - ממקום שפסק. ^[61]

אמר רבי אבא: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה - דיי.

תנו רבנן: היה ישן כשהוא ערום, ^[62] וגופו מכוסה בטליתו, ואינו יכול להוציא את ראשו מחוץ לטליתו מפני הצינה - חוצץ בין הערוה לעיניו על ידי שהוא מהדק בטליתו על צוארו, ^[63] וקורא קריאת שמע. ^[64]

ויש אומרים: מהדק את הטלית על לבו ^[65] וחוצץ בכך בין החלק העליון, מלבו ולמעלה, לבין הערוה. ^[66] מקשה הגמרא: ולדעת תנא קמא שמהדק את הטלית על צוארו, מה הרויח בכך, והרי לבו "רואה" את הערוה, בכך שאין חציצה בין לבו לערוה, ואף על פי שכל גופו מכוסה. הרי צריך לחצוץ בין הלב לערוה, ואין די בכיסוי הערוה עצמה כדי שיהיה מותר לקרוא קריאת שמע. ^[67] מתרצת הגמרא: קסבר תנא קמא: גם אם היה לבו "רואה" את הערוה - מותר לקרוא קריאת שמע. ^[68]

אמר רב הונא אמר רבי יוחנן: היה מהלך במבואות המטונפות בצואה - מניח ידו על פיו, ^[69] וקורא קריאת שמע.

אמר ליה רב חסדא: האלוהים! [לשון שבועה]: אפילו אם אמרה לי רבי יוחנן בעצמו דין זה בפומיה - לא צייתנא ליה. לא הייתי מציית לו.

איכא דאמרי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: היה מהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע.

אמר ליה רב חסדא: האלהים! אם אמרה לי רבי יהושע בן לוי בפומיה - לא צייתנא ליה.

ומי אמר רב הונא בשם רבי יוחנן הכי, שמותר לקרוא במקומות המטונפים על ידי נתינת יד על פיו?

והאמר רב הונא: תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת - לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה ^[70] ?!

מתרצת הגמרא: לא קשיא.

כאן, שאסור - בעומד בהן. כאן שמותר - במהלך. ^[71]

ועדיין יש להקשות: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שמותר לקרוא במבואות המטונפים? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה - חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, ^[72] ומבואות המטונפים הם כמותם!? ^[73]

וכי תימא, הכא נמי יש לחלק: כאן בעומד כאן במהלך.

איני! והא רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי רבי אבהו קריאת שמע. כי מטא, כשהגיע במבואות המטונפות - אשתיק.

אמר ליה רבי אבהו לרבי יוחנן: להיכן אהדר, מהיכן עלי לקרוא אחרי שהפסקתי במבוי המטונף הזה?

אמר ליה רבי יוחנן: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש קריאת שמע!

וכיון שרבי אבהו היה מהלך, ובכל זאת הסכים רבי יוחנן עם הפסקתו בקריאת שמע, משמע שדעתו לאסור קריאת שמע במבואות המטונפות. ^[74]

מתרצת הגמרא: הכי קאמר ליה רבי יוחנן לרבי אבהו: לדידי - לא סבירא לי שצריך להפסיק. אבל לדידך דסבירא לך שאינו קורא שם אפילו כשהוא מהלך - אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש.

תניא כותיה דרב הונא, תניא כותיה דרב חסדא.

תניא כותיה דרב הונא: המהלך במבואות המטונפות - מניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע.

תניא כותיה דרב חסדא: היה מהלך במבואות המטונפות - לא יקרא קריאת שמע. ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא - פוסק.

דנה הגמרא: לא פסק - מאי? אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי: עליו הכתוב אומר [יחזקאל כ כה] "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" והיינו כיון שהוא עושה את המצוה שלא כראוי, נמצא שאינה טובה לו, כי לא יטול עליה שכר. ^[75]

רב אסי אמר מהכא: [ישעיהו ה יח] "הוי מושכי העוון בחבלי השוא" והיינו שנענש על דיבור גרידא, ודומה למושך עוון על עצמו בחבל רופף שקל לנתקו. ^[76]

רב אדא בר אהבה אמר מהכא: [במדבר טו לא] "כי דבר ה' בזה" שהרי בדברו דבר שבקדושה במקום מטונף נמצא שהוא מבזה דיבור ה'. ^[77]

ומבארת הגמרא: אם פסק מה שכרו? - אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר [דברים לב מז]: "ובדבר הזה תאריכו ימים". ^[78] אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו, ומתכסה בה ממתניו ולמטה ^[79], מותר לקרות קריאת שמע. ^[80]

תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו, מותר לקרות קריאת שמע.

הערות

^[39] כך פירש רש"י, והיינו משום שהנוטלה בידו טעון נטילת ידים, וראה פמ"ג [א"א צז ז]. והריטב"א ומאירי כתבו שה"ה לממשמש במקום ערוה או שער בית השחי. ורבינו חננאל נקט שהוא חלק מהדין הסמוך, והיינו שמשמש בבגדו לתקנו שלא יפול מעל ראשו, [וראה מג"א צז ח דהיינו אפילו נפל רובו]. אבל אם נפלה טליתו לגמרי לא היה חוזר ומתעטף בו כי החשיבו כהפסק, וכן דקדק הב"י מדברי הרי"ף.

^[40] רש"י פירש דהיינו "מנטו"ן" שהוא לחי התחתון, ודרך גסי הרוח לסמוך לחיים על ידם. אך רבינו חננאל והערוך [סנטר] כתבו שהוא כמו "סטרו" דהיינו צדו, והכוונה שמניח ידיו על מותניו דרך קלות ראש, וכן הבין הב"י [צה, צז] מדברי הרמב"ם. [תפלה ה ד].

^[41] כך גרס ופירש רש"י, אך הרי"ף גרס "לא היה מניח ידו" מפני שנראה כגס רוח, והב"י [צז] למד מדברי הטור שלא יניח ידו סתם כי נראה כגס רוח, אך כשמפהק לאונסו צריך להניח ידו שלא יראה פיהוקו.

^[42] הבאר שבע [סוטה לב ב] הקשה שהרי שם מצינו ש"תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עברה", ואילו נחשב כקטני אמנה למה הוצרכו לתקנה. ויתכן שאינו מקטני אמנה אלא אם הוא סבור שתפלתו בקול מתקבלת יותר, אך מותר להתפלל בקול ללא סיבה, ורק מפני עוברי עברה תקנו לאסור. ועוד יתכן שרק אחר שתקנו להתפלל בלחש נמצא שהמתפלל בקול מוכיח שסבור שאין תפלתו נשמעת, וראה להלן לא הערה 33.

^[43] הב"ח ביאר "שמראה כאילו אין מדתו של הקב"ה לקבל תפלה בלחש, אלא דוקא בהרמת קול, והאמת שהקב"ה קרוב לכל אשר יקראוהו באמת בכוונת הלב אפילו בלחש".

^[44] בשו"ע [צז א] כתב "ואם צריך לפהק מתוך אונס יניח ידו וכו"' ולא הזכיר דין גיהוק באונס, וכתב הפמ"ג [משב"ז א] שאם גיהוק הוא הוצאת רוח גם הוא מותר במקום אונס, אלא שלא שייך בו להניח ידו, כי אינו מועיל אלא לפיהוק שפותח פיו הרבה. אך אם הוא פשיטת גופו, מסתבר שאסור גם באונס.

^[45] כך גרס ופירש רש"י, וביאר הלחם משנה [תפלה ד יא] שלדעתו כל עיטוש נחשב לאונסו. אך מדברי הרמב"ם הוכיח שגרס "מגהק מפהק ומתעטש לא קשיא" ומדובר בעיטוש מלמעלה, ורק כשבדק גופו קודם התפלה נחשב אונס, וראה עוד בהערה 47.

^[46] כך פירש רש"י, ותמה המג"א [קג ו] למה נקט דוקא "בקול", והרי אילו האיסור רק כשמפיח בקול, היה צריך לומר שרבי הפיח בלא קול [וכיון שהרחיק ידעו שהפיח]. והביא שיש גורסים "בקל", והיינו שאינו מחמת אונס, ומש"כ בקושיית הגמרא "שאין עיטוש אלא לאונס" הוא רק בעיטוש מלמעלה. אולם ביד דוד ביאר שהחילוק בין למעלה ללמטה הוא משום הכיעור שבקול, ורש"י למד זאת מלשון "עיטוש" שהוא כעין שלמעלה שהוא בקול.

^[47] הלחם משנה [תפלה ד יא] הקשה למה לא חילקה הגמרא גם בין הרק לאונסו או לרצונו, [וצידד שלדעת הרמב"ם לא מועילה לרוק בדיקת גופו, ולכן אינו נחשב כאונס. אך לרש"י יקשה הרי כשאינו יכול לסבלו נחשב אונס. וראה סי' צז שאפילו רק טורדו בתפילתו מותר]. ובפשטות רק גיהוק ופיהוק, שאיסורם משום גאוה וגסות רוח, הותרו באונס [וכלשון הרמב"ם "אין בכך כלום"], אך רוק אסור אפילו באונס, כי נראה כרק בפני המלך, ולכן מבליעו או זורקו לאחריו. וכן מבואר במג"א [צז ב] שבתחנונים אחר התפלה אסור לרוק, ולא אסר גיהוק ופיהוק, כי עדיין עומד לפני המלך, אך אינו בעצם התפילה. אך ראה ב"ח [צז] שאם אינו יכול לזורקו לאחריו ולשמאלו, מותר לזורקו לפניו מפני האונס, ועי' הערה 49.

^[48] ראה רש"י [ד"ה אפשר]. ורבינו יונה כתב שאי אפשר לבאר שמבליע בכובע עצמו, כי אסור להסיר הכובע בשעת התפלה, ולכן פירש כרב האי גאון שהוא הבגד התחתון שלובשו תחת חלוקו, ומבליע רוקו באחד הכיסים שעשו בו סביב הצואר [ראה כג ב הערה 47]. ובשו"ע [צז ב] כתב מבליעו בענין שלא יהא נראה, וביאר המג"א דהיינו משום מיאוס, ולכן בבגד העומד לכך מותר אף שהרוק נראה, אך באליהו רבה נקט שגם באופן זה אסור שיראה הרוק מפני הגנאי שבו.

^[49] הרמב"ם ושו"ע נקטו שההיתר לזורקו לאחוריו הוא רק באונס, ולכאורה כיון שהאיסור לרוק הוא מחמת כבוד המלך, בהכרח שההיתר לאחוריו הוא משום שאינו לפני המלך, וא"כ למה לא הותר גם לרצון. ומוכח שרוק אסור גם משום גאוה וגם משום כבוד המלך, וכן משמע מדברי רבינו יונה שאם אינו עושה דרך גאוה וטיול מותר לצורך נקיות, והיינו שהאונס מתיר את עצם הרקיקה, אך עדיין אסור לרוק לפניו מפני הכבוד. ונפקא מינה לרוק לאחוריו בתחנונים אחר התפלה, שמותר גם לרצונו, כי האיסור לרצונו הוא משום דרך גאוה, והיא אינה אסורה אלא בעצם התפילה כגיהוק, ואילו מפני כבוד המלך אין איסור כשרק לאחריו. וראה מ"ב [צ מד] שהאיסור לרוק רק בשמונה עשרה, והיינו כי אין חמור מגיהוק אלא כשעומד לפני המלך.

^[50] משמע שרב הונא התיר רק ל"השמיע קולו" אך לא ל"הגביה קולו" שטעם איסורו כדלעיל שנראה כנביא שקר, וכן משמע מדברי הרמב"ם [תפלה ה ט] שהזכיר משמיע ומגביה, ואת ההיתר נקט רק על המשמיע. אולם הרא"ש והשו"ע [קא ב] נקטו "אם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו", ומקורם בירושלמי [פ"ד ה"א], אך הגר"א הבין מדברי הרשב"א והטור שהירושלמי לא התיר להגביה קולו אלא ללמד את התפלה לבני ביתו, וראה בה"ל [ד"ה ולא]. ואמנם הרמ"א כתב שבר"ה ויו"כ מותר להתפלל בקול אפילו בציבור, אך יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדי, וראה ביאור הגר"א שם שנראה כנביאי השקר. וראה להלן לא הערות 32 - 31

^[51] הרמב"ם [שם ה א] כלל את "השוויית הקול" בין דיני המתפלל, וכן משמע מדברי רב הונא שאינו דין בעצם התפלה, ולכן אם אינו יכול לכוון יתפלל בקול, כי אינו חסרון בעצם התפלה.

^[52] בפשטות משמע שבציבור יתפלל בלחש אף שאינו מכוון, אך מדברי הט"ז [קא א] משמע שמי שאינו יכול לכוון לא יתפלל בציבור אלא בביתו בקול, [וגם בירושלמי הנ"ל יתכן לבאר בשני האופנים, וראה פרישה]. ובבה"ל [ד"ה ואם] כתב שלטעם הזוהר שהמגביה קולו עד שחברו יכול לשמעו אין תפלתו נשמעת, אם יכול לכוון קצת בציבור בלחש לא יתפלל בביתו בקול.

^[53] בפשטות עשה זה משמעותו להשאר בגלות, ואין איסור לעלות מבבל אלא לארץ ישראל, אך בכתובות [קיא א] אמרו שאסור לצאת מבבל גם לשאר ארצות, וכתב הרמב"ם [מלכים ה יב] שהמקור לכך מפסוק זה [ובכתבי הגר"ח קלא נקט שכוונתו כי בגלות שניה לא בטלה שוב מצוות ישוב הארץ, וכל האיסור רק לשאר ארצות]. אכן רש"י שם ביאר שהאיסור לצאת לשאר ארצות הוא "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד" [והגר"ח נקט שהוא גם טעם האיסור לצאת מא"י לבבל], ומשמע שהפסוק נסוב רק על העליה לא"י, וכן נקט בשו"ת מהרי"ט [ח"א מז] שבזה"ז חובה לגור במקום שהישיבות בנויות בו יותר מאשר בארץ הקדש, וראה אגרות חזו"א [ח"א קעז] "ארץ פולין אשר הישיבות קבועות בה והחסיד חפץ חיים שוכן בה דינה כארץ ישראל ושאר מדינות כחו"ל". ועוד כתב [ח"ג ג] שאפילו הדר בארץ ישראל מותר לצאת לצורך כך לדור בחו"ל.

^[54] כך הגירסא לפנינו וברא"ש, אך בשו"ע [קג א] גרס "הריח" וכן משמע מפירוש רש"י [ד"ה עד] "שנודף מאותו רוח".

^[55] הפרישה ביאר שרק באופן זה שהולך לאחריו צריך לומר תפלה זו, כי כבר ידוע לאחרים שהתעטש, וצריך להתנצל בפניהם שנעשה באונס [ולכך נתקנה התפלה, וכדלהלן], אך ברישא מדובר כשנאנס, וכיון שלא הלך לאחריו רק הקב"ה יודע ממעשהו, ולפניו אינו צריך להתנצל, כי גלוי לפניו שנעשה באונס. אולם באליהו רבה נקט שלישנא בתרא נסובה גם על האופן ברישא, וגם באונס אומר תפלה זו [והיינו משום שנקט שתפלה זו נתקנה כהודאה על יצירת גופו, ואינה נסובה על ההפסקה בתפלה, וכדלהלן].

^[56] רבינו יונה ביאר שהולך דוקא לאחריו כדי שיהיו פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל, כי אם ילך לפניו נראה כפוסק לגמרי ואין דעתו לחזור לתפילתו. ומהר"י אבוהב כתב שנקטו את האופן המקובל שהמתפלל עומד סמוך לכותל, ומה שלא ירחיק לצדדיו הוא כדי שלא יהא בהרחקה אמיתית אלא לאחריו.

^[57] הרשב"א לעיל [כב ב] הוכיח ממה שאמרו בסוגיא שם "מים שותתין על ברכיו פוסק", שאינו צריך להרחיק ד' אמות לצורך הטלת מים. והעיר הפמ"ג [א"א קג ב] למה בהפחה צריך להרחיק אף שגם איסורה רק מדרבנן. וביאר שבשעה שיוצאת מגופו היא גנאי יותר, והעלה מכך שכוונת הרשב"א שאין צריך להרחיק אחר שהשתין, אך גם השותת מים אם יודע קודם שמתחיל צריך להרחיק ד' אמות [וראה שו"ת הרשב"א ח"א קלא וצ"ע]. ואמנם רבינו יונה והריטב"א חילקו בין מים שותתין שהתגלה למפרע שהיה פושע כשלא בדק את עצמו קודם התפלה, לבין הפחה באונס שמתפלל להודיע שהיה אנוס ולא יכל להזהר ממנה. אך דעת הרא"ה שגם עחר מים שותין אומר תפלה זו, עי"ש.

^[58] הטור כתב שחוזר למקומו, וביאר מהר"י אבוהב דהיינו משום שצריך שיהא לו מקום מיוחד לתפלה. אולם הב"י חלק וסבר שאין צריך לייחד לתפלתו אלא ביכנ"ס מסויים, ורק באופן זה שכבר החל להתפלל וקבעה השכינה מקום, צריך לחזור אליו.

^[59] רש"י כתב שאומר כך בתוך תפילתו, כי היא כבר מופסקת על ידי ההפחה [וראה מג"א קג ג שרק הרוח מפסיק ולא ההרחקה]. ומשמע שתפלה זו היא הודאה על יצירת גופו, ולכן ההיתר לאומרה הוא רק מפני שכבר הופסקה התפלה [וראה עמק ברכה עמ' יב שדן אם כשהפסיק יכול לענות גם קדושה]. אולם הר"י מלוניל כתב שאינה הפסקה משום שהיא מצרכי התפלה להזכיר עניו ומרודו, והיינו שדבריו נסובים על ההפסקה בתפלה [וכדברי רבינו יונה וריטב"א הנ"ל], ונמצא שהמקום הראוי לה הוא באמצע התפלה, אף שלא הפסיק בה. ולכאורה בסברות אלו נחלקו הרמב"ם [תפלה ד יב] שנקט שאומרה קודם שחוזר למקומו, והיינו כי היא תפלת הודאה בפני עצמה, ושייכת ליציאת הרוח ולא לתפלתו. אך הטור [קג] נקט שחוזר למקומו ואחר כך אומרה, והיינו כי היא חלק מהתפילה, [וראה בסמוך שהב"ח וצל"ח דנו אם תפלה זו גורעת משהיה כדי לגמור כולה, כי היא חלק מהתפלה. או שמצטרפת לשיעור השהיה, כי היא הודאה בפני עצמה].

^[60] כתב תרומת הדשן [טז] שאינו מרחיק ואומר כך אלא כשמתפלל בביתו, אך כשמתפלל בציבור לא ירחיק מפני הביוש, וכיון שאינו מרחיק אינו אומר תפלה זו שנתקנה רק כשמרחיק.

^[61] הב"ח כתב שגם אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש התפלה, כי אינה שהיה באונס, שהרי אינו חייב לפסוק אלא עד שיכלה הריח, והיא שהיה מועטת, ואילו ההרחקה ואמירת התפלה אינם באונס, אך אם שהה בעיטושים מרובים חוזר לראש. והמג"א [א] כתב שאם רוצה מתפלל מיד, וביאר הפמ"ג שכוונתו כהב"ח, שהרי אסור להתפלל עד שיכלה הריח. ובפרי חדש כתב שחוזר לראש, וביאר בבה"ל דהיינו רק לשיטתו [סי' סה] שאף שהיה באונס מחיבת לחזור לראש.

^[62] כך לשון השו"ע [עד א], וכתב המ"ב שה"ה אם היה ישן בחלוק בלי מכנסיים, שצריך להדביקו במקום הלב או למטה ממנו להפסיק בינו לערוה, והיינו להלכה כדעת הי"א, אך לת"ק כיון שהוציא ראשו מותר.

^[63] כתבו הט"ז והגר"א [סוף עה] שחזרת פניו מערוותו אינה מועילה, כי צריך להסב כל גופו מכנגד הערוה, ולכן צריך דוקא חציצה בין עיניו לערוה.

^[64] רבינו יונה נקט שהוא הדין ללימוד תורה, והביאו המ"ב [עד א] להלכה. אך בערוך השלחן כתב שהאיסור בק"ש הוא משום שהלב הוא מחנה שכינה של האדם כשקורא ק"ש, אך בשעת ת"ת מותר שיהא לבו רואה את הערוה [וראה הערה 11]. והפמ"ג [משב"ז עד א] כתב שאיסורו דרבנן, אך המלא הרועים אות ל נקט שגם ראית לבו איסורה מה"ת.

^[65] הגר"א [עד ג] הוכיח מכאן כדברי תרומת הדשן [י] שצריך לכסות ערותו מלבו דוקא בבגד ולא בידים, וביאר המג"א [ס"ק ג] שהיד והגוף מין אחד הם ומין במינו אינו חוצץ. [וכ"כ בסי' קלא ב, לגבי הפסק בנפילת אפים, והמ"ב [שם סק"ג] הביא בשמו שהטעם משום ש"גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות עצמו", ולכאורה נפקא מינה ליד של חבירו, ובהכרח שיד חבירו חוצצת כי אינה בחיוב הכיסוי, ורק משום שגוף אחד הוא אין חוצץ, וראה בשו"ע צא ד שיד עצמו אינה נחשבת כיסוי לראשו, אבל יד אחרים נחשבת כיסוי. ואילו לגבי חציצה בין לבו לערוה די בחיבוק זרועותיו [כה ב הערה 48], וכבר חילקו מג"א עד ו וט"ז שם ג בין כיסוי לחציצה, וראה חברותא לזבחים [יט א הערה 11].

^[66] הרמב"ם [ק"ש ג יז] כתב "לא יחוץ צוארו ויקרא, מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה" ומשמע שאינו איסור "ראיה", אלא משום שלבו נמצא במקום אחד עם ערוה מגולה. וכן משמע מדברי רש"י בסוכה [י ב] שהוצאת ראשו חוץ לחלוקו מועילה כי אינו ברשות אחת עם הערוה [וראה שפת אמת שם]. אולם בהערה הבאה יתבאר שלהלכה איסור "לבו רואה את הערוה" הוא כאיסור ראיית עיניו.

^[67] ביארנו כסברא הנ"ל שלדעת הי"א גדר האיסור הוא להיות עם הערוה ברשות אחת, ובכך גופא נחלק עמו ת"ק וסבר שהאיסור בראיה ושייך רק בעיניו. והריטב"א ביאר שהמקשן סבר שלכו"ע אין איסור "ראיה" שהרי גם בעצימת עיניו אסור, ובהכרח שהאיסור הוא בגילוי ערוה נגד עיניו, ולכן תמה שראוי לאסור גילויה נגד כל אחד מאבריו הנכבדים [ובערוך השלחן ביאר שהלב הוא מחנה שכינה של האדם כשהוא קורא ק"ש, והקפידה תורה שלא תראה שם ערוה] ועל כך תירצו שת"ק סבר שלא אסרו אלא כנגד עיניו. והלבוש [עד א, ה] נקט שהי"א סוברים שגם "ראית הלב" אסורה, משום שמשמעות לא יראה "בך" נסובה גם על הלב שהוא עיקר באדם, ובחיי אדם [ד ט] כתב שמצינו [בקהלת א טז] לשון ראיה על לב "ולבי ראה חכמה", ומשמע שת"ק סבר ש"לא יראה בך" כולל רק איסור "ראית העין", וראה מ"ב [עד ד], ודין לבו רואה ערות חברו, יתבאר להלן [כה ב].

^[68] בשו"ע [עד א] נפסקה הלכה כי"א, ואם קרא ק"ש כשלבו רואה, דעת החיי אדם שחוזר וקוראה בלא ברכותיה, כי הוא איסור דרבנן. אך המ"ב [עד ה] הסיק שיחזור עם ברכותיה כי כך תקנוה, [וראה סוף הערה 34 שמחמת קול באשה חוזר ק"ש בלא ברכותיה, וצ"ע] ורק בתפלה וברכות אינו חוזר. ובאופן שלבו ראה רק בשעה שקרא ק"ש ולא בשעת ברכותיה, כתב הבה"ל [סז ד"ה ספק] שקורא בלי ברכות.

^[69] הפרישה [פה א] ביאר שהנחת ידו מועילה משום שאין דבורו ניכר ונחשב כהרהור גרידא. ובהגהות הגרא"מ הורביץ נקט שנחשבת כחציצה בין פיו לצואה, וראה הערה 74.

^[70] הבית יוסף הביא ירושלמי [פ"ג ה"ד] שמותר להרהר בד"ת בבית הכסא, וביאר שאינו חולק על סוגיין, כי האיסור רק לשים לבו לחשוב בד"ת, אך אם תלמודו שגור על פיו והרהר לאונסו, מותר. והדרישה כתב שלשון "מותר" מורה שמפני האונס בהרהורו מותר גם לבטא בשפתיו, [ומהאיסור לעמוד במקום מטונף משמע שאונס זה אינו מותר לכתחילה]. ומכאן תמה הב"י על דברי רבינו יונה לעיל [טו הערה 12] שהמתחייב בברכה במקום מטונף יש לו להרהר הברכה בלבו. והעמיד דבריו במקום שאינו נקי אך אינו מטונף. אולם הדרישה כתב שאין כוונתו להרהר את נוסח הברכה, אלא שרוצה לברך אך אינו רשאי.

^[71] ביארו הרשב"א והריטב"א שאין צריך שיהא "מחניך קדוש" אלא במקום קביעותו, והיינו רק כשעומד בו, ולא כשהוא מהלך ורק עובר בו. [וראה הערה 78, ולהלן כה א הערות 14 30]. והמהרש"א [תענית כ ב] נקט שרק העומד בהכרח מהרהר, אך הילוך שייך ללא הרהור. ובמגילה [כח א] אמרו שרבי זירא תלה את אריכות ימיו במעלתו שלא הרהר בד"ת במבואות המטונפות, וביאר הרשב"א שם שסבר כרבי יוחנן שמתיר להרהר, ולכן החשיבה כמעלה. ואילו המהרש"א [שם] ביאר שרבי זירא אמר גם שלא הלך מימיו ד' אמות בלא תורה, וכיון שהרהר גם בהילוך נזהר שלא לעבור כלל במבואות המטונפות, וזו מעלתו. ובבה"ל [מג ד"ה ואוחזן] הביא אור זרוע [תקפו] שגם למסקנא שאין חילוק לענין דבר שבקדושה בין עומד למהלך, מכל מקום לגבי הנחת תפילין יש להקל כשעובר. וראה בבה"ל [תקפח ד"ה שמע] שאין עושים מעשה מצוה במקום מטונף א. מפני הכוונה ב. ביזוי מצוה.

^[72] המג"א [פה ב] הקשה, בשלמא בבית הכסא אסור אף להרהר משום "והיה מחניך קדוש" ובו יש צואה, אך בית המרחץ לכאורה איסורו משום ערוה מגולה, והרהור מותר. וכתב שמדובר במרחץ שמחממים אותו וזוהמתו מרובה כבית הכסא, וראה חתם סופר [או"ח יח] שאם החדר נקי ומחממים את המקוה רק לעתים רחוקות מותר לקרא בו.

^[73] הרמ"א [יו"ד רפב יט] כתב שהאיסור להרהר בד"ת במקום מטונף הוא מפני כבוד התורה, ותמה עליו הפמ"ג [פו משב"ז א] שהרי אמרו בשבת [קנ א] שטעם האיסור הוא משום "והיה מחניך קדוש". ובמקור חיים יישב שנפקא מינה למקום שיש בו לכלוך ללא צואה ומי רגלים. וביד אליהו [יד] כתב שלא אסרה התורה לקרא ק"ש במקום המטונף, אלא צוותה שהמקום שקורא בו יהיה מקום קדוש, אך כשאין באפשרותו לעמוד במקום כזה [כגון שהוא אסיר] קורא ק"ש גם במקום מטונף. ובעמק ברכה [עמ' יט] הביאו, ותמה עליו מסוגיין, כי הרי מצוות ת"ת היא מצוה חיובית כל רגע ואין לה תשלומין, ונמצא שבאותו זמן שהיה במקום מטונף, לא יכל לקיים מצוות מחניך קדוש. ולפיכך נחלק עליו, ונקט שהתורה אסרה לקרא ק"ש וכל דבר שבקדושה במקום המטונף, אף כשאין לו מקום אחר. ולהלן [הערה 78, כה א הערה 30] יבואר שהאיסור בעומד הוא דין בגברא השרוי בטנופת שאינו ראוי לדבר בד"ת, והיינו שצריך לעמוד במקום קדוש. ולמ"ד שאסור גם מהלך, הוא דין בד"ת שלא יאמרו במקום מטונף, והוא איסור לאמרם במקום מטונף [עי"ש הערה 11].

^[74] הגרא"מ הורביץ ביאר שהגמרא הקדימה לבאר את דברי רב הונא, ורק אח"כ הקשתה מהמעשה ברבי אבהו, כי לכאורה היה ניתן לבאר שמניח ידו כדי שיחשב רק כהרהור, אך לכתחילה אין ראוי אפילו להרהר במקום מטונף, ואם כן זו הסיבה שהפסיק רב אבהו בקריאתו. ורק אחר שהובאה הברייתא שאסור להרהר, מוכח שההיתר בהנחת ידו הוא משום חציצה, ואם כן גם דיבור מותר, וא"כ קשה למה הפסיק רבי אבהו.

^[75] רבינו יונה וריטב"א.

^[76] כך פירש רש"י, ורבינו יונה והריטב"א ביארו שרוב העולם עושין עבירות להנאתן, ואילו זה עושה כדי לקיים מצוה, ונמצאת עבירה בידו, וחוטא בחנם. ותוס' [ד"ה בחבלי] כתבו שחוטאי בחנם, כי יותר טוב שלא היו מקיימים אותו כלל. ותמה בראש יוסף הרי על ביטול עשה אין עונשין אלא בעידן ריתחא, ואילו כשאומר ד"ת במקום מטונף עובר בקום עשה ונענש. והראה תוס' במנחות [מא א] שעל ביטול עשה שמחוייב בו נענש גם שלא בעידן ריתחא.

^[77] הריטב"א ביאר שנכלל בעוון זה כי עובר איסור בדיבור, ונמצא מבזה דיבור ה'.

^[78] רבינו יונה הקשה למה לא למד ריב"ל מקרא זה, והרי בסנהדרין [צט ב] למדו ממקרא זה לכולי עלמא. וביאר שריב"ל סבר כי רק כשתחילת קריאתו במבואות המטונפים עובר ב"דבר ה' בזה" ועונשו גדול. אך כשהתחיל במקום נקי וכשנכנס למבואות המטונפים לא הפסיק אין עונשו גדול, אלא שאינו נוטל שכר ונחשב רק כ"חוקים לא טובים". והגרא"מ הורביץ ביאר שרב אדא סבר שהרהור מותר ורק "דיבור" אסור, ולכן אמר שהנחת ידו על פיו לא מועילה משום שגם דיבור שאין מכיר בו אלא ה' הוא בכלל האיסור. ואכן, נראה שרב אדא לימד כאן איסור נוסף, כי "מחניך קדוש" הוא איסור הגברא שאינו ראוי כשעומד במקום טנופת, אך "דבר ה בזה" מלמד איסור משום הביזוי לד"ת שיאמרו במקום זה, והיינו גם כשהאדם מהלך, ואיסור זה רק בדיבור [ראה כה א הערה 30].

^[79] כך פירש רש"י, וביאר הראש יוסף שהפסק החגורה בין לבו לערוה אינו מועיל אלא אם ערוותו מכוסה, וכדעת הש"ך [יו"ד ר א] שאף אם "לבו רואה את הערוה מותר לקרא ק"ש" [לדעת רש"י להלן כה ב] גילוי ערוה אסור. וראה הערה 19. תניו, להשמיענו כי אף שאם לבו רואה את הערוה מותר לקרא ק"ש, מכל מקום לתפלה צריך לחגור תחת לבו

^[80] היראים [שצב] כתב שחגורה על בגדו לא מועילה לחצוץ, כי המלבוש משוה את הכל כאחד, ובהגהות חוות יאיר שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה [ומסתבר דהיינו משום שהאיסור בעצם ה"ראיה" והיא תלויה במציאות, והיראים סבר שהבגד מצרף הכל ל"מקום אחד"]. ובתועפות ראם כתב שהכוונה לחוגר מעל לבו, ונמצא שאינו חוצץ בין לבו לערוה.

אמר ליה [לו] על כך ר' אבא: אילו לא באתי לבית הועד אלא לשמוע דבר זה — דיי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and if he was stung by a louse, he may feel for it and remove it with his garment, but he would not wrap himself in his prayer shawl if it fell during prayer. And when he would yawn he would place his hand on his chin so that his open mouth would not be visible.

The Gemara raises an objection based on a baraita: One who sounds his voice during his Amida prayer is among those of little faith, as he seems to believe that the Lord cannot hear his prayer when it is uttered silently. One who raises his voice during prayer is considered to be among the false prophets, as they too were wont to cry out and shout to their gods.

Furthermore, one who belches and yawns while praying is surely among the uncouth. One who sneezes during his prayer, for him it is a bad omen. And some say: It is clear that he is repulsive. Also, one who spits during prayer, it is tantamount to spitting in the face of the king. In light of all this, how could Rabbi Yehuda HaNasi have done all that while praying?

The Gemara explains: Granted, with regard to one who belches and yawns, it is not difficult: Here, in the case where Rabbi Yehuda HaNasi did so, it was involuntary and therefore permissible; here, where it is considered uncouth, is in a case where it is deliberate. However, the contradiction between sneezing in the case where Rabbi Yehuda HaNasi did so and sneezing where it is considered a bad omen is difficult.

The Gemara responds: The contradiction between sneezing in one case and sneezing in the other case is also not difficult: Here, in the case of Rabbi Yehuda HaNasi, it is referring to sneezing from above, his nose; here, where it is a bad omen, is referring to sneezing from below, flatulence. As Rav Zeira said: In the school of Rav Hamnuna I absorbed this matter in passing, and it is equal in significance to all the rest of my learning: One who sneezes in the midst of prayer, it is a good omen for him. Just as the sneeze soothes his irritation, giving him pleasure below, it is a sign that they are similarly giving him pleasure above. Since Rav Zeira sneezed often, he was extremely pleased to hear this.

However, The contradiction between spitting in the case where Rabbi Yehuda HaNasi did so and spitting where it is deemed tantamount to spitting in the face of the king is difficult. The Gemara replies: The contradiction between spitting in one case and spitting in the other case is also not difficult, as it is possible to resolve it in accordance with the opinion of Rav Yehuda, as Rav Yehuda said: One who was standing in prayer, and saliva happened to accumulate in his mouth, he absorbs it in his garment. And if it was a fine garment and he does not want it to become sullied, he may cover it up in his head covering. That way, one is permitted to spit. The Gemara relates: Ravina was standing behind Rav Ashi during prayer when saliva happened to accumulate in his mouth, so he discharged it behind him. Rav Ashi said to him: And does the Master not hold in accordance with that statement of Rav Yehuda, who said that one absorbs it in his head covering? He said to him: I am delicate, and the mere knowledge that there is spittle in my head covering disturbs my prayer.

It was taught in a baraita: One who sounds his voice during his Amida prayer is among those of little faith. Rav Huna said: This was only taught in a case where one is able to focus his heart while praying silently, but if he is unable to focus his heart while praying silently, he is permitted to sound his voice. This applies only to one praying alone, but when he is praying in a congregation his voice will come to disturb the congregation and it is prohibited.

The Gemara relates that Rabbi Abba was avoiding being seen by his teacher Rav Yehuda, as Rabbi Abba sought to ascend to Eretz Yisrael and his teacher disapproved, as Rav Yehuda said: Anyone who ascends from Babylonia to Eretz Yisrael transgresses a positive commandment, as it is stated: “They shall be taken to Babylonia and there they shall remain until the day that I recall them, said the Lord” (Jeremiah 27:22). Rabbi Abba did not want to discuss his desire to emigrate with Rav Yehuda. Nevertheless he said: I will go and hear something from him at the hall where the Sages assemble, without being seen, and afterwards I will leave Babylonia.

He went and found the tanna, who recites the tannaitic sources before the study hall, reciting the following baraita before Rav Yehuda: One who was standing in prayer and sneezed from below waits until the odor dissipates and resumes praying. Some say: One who was standing in prayer when he felt the need to sneeze from below, retreats four cubits, sneezes, waits until the odor dissipates and resumes praying. And before resuming his prayer, he says: Master of the universe, You have formed us with many orifices and cavities; our disgrace and shame in life are clear and evident before You, as is our destiny with maggots and worms, and so we should not be judged harshly. And he resumes his prayer from where he stopped.

Rabbi Abba said to him: Had I only come to the assembly of the Sages to hear this teaching, it would have been sufficient for me.

The Sages taught: One who was sleeping unclothed, but was covered with his garment, and he is unable to stick his head out from under the garment because of the cold, may form a barrier with his garment at his neck and recite Shema in bed. And some say: He must form a barrier with his garment at his heart.

The Gemara asks: And according to the first tanna, shouldn’t he be prohibited from reciting Shema because his heart sees his nakedness, as there is no barrier between them? The Gemara responds: Indeed, the first tanna holds that when one’s heart sees his nakedness, it is permitted to recite Shema, and a barrier is only necessary to separate between his mouth and his nakedness.

Rav Huna said that Rabbi Yoḥanan said: One who was walking in alleyways filthy with human excrement and he must recite Shema, he places his hand over his mouth and recites Shema. Rav Ḥisda said to him: By God! Even if Rabbi Yoḥanan had said it to me directly, with his own mouth, I would not have obeyed him.

Some say this halakha: Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who was walking in alleyways filthy with human excrement and he must recite Shema, he places his hand over his mouth and recites Shema. Rav Ḥisda said to him: By God! Even if Rabbi Yehoshua ben Levi had said it to me directly, with his own mouth, I would not have obeyed him.

The Gemara challenges this: Did Rav Huna really say that? Didn’t Rav Huna say: A Torah scholar is prohibited from standing in a place of filth, as he is unable to stand without contemplating Torah, and uttering Shema orally is graver than mere contemplation. The Gemara responds: This is not difficult; here, Rav Huna prohibited contemplating Torah in a case where one is standing in a place of filth, while here he permitted to recite Shema in a case where one is walking through a place of filth.

The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan really say that? Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: One is permitted to contemplate matters of Torah everywhere, except the bathhouse and the bathroom? Consequently, it is prohibited to even contemplate Torah in a place of filth. And if you say: Here, too, there is a distinction between the two cases, here, Rabbi Yoḥanan prohibited contemplating Torah in a case where one is standing; here, Rabbi Yoḥanan permitted to recite Shema in a case where one is walking, is that so? Wasn’t Rabbi Abbahu walking after Rabbi Yoḥanan and reciting Shema, and when he reached a filthy alleyway he fell silent and stopped reciting Shema. When they emerged, Rabbi Abbahu said to Rabbi Yoḥanan: To where in Shema should I return and resume reciting it? Rabbi Yoḥanan said to him: If you delayed continuing Shema for an interval sufficient to complete the entire Shema, return to the beginning and recite it from there. From the fact that Rabbi Yoḥanan did not admonish him for interrupting his recitation, apparently he, too, prohibits reciting Shema while walking through a filthy alleyway.

The Gemara responds: This is not a proof, as he says to him as follows: I do not hold that one must interrupt the recitation of Shema in this case, but for you, who holds that one must, if you delayed Shema for an interval sufficient to complete the entire Shema, return to the beginning and recite it from there.

The Gemara cites tannaitic sources to corroborate both the lenient and the stringent opinions. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Huna, and it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Huna: One who was walking in filthy alleyways places his hand over his mouth and recites Shema. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: One who was walking in filthy alleyways may not recite Shema. Furthermore, if he was in the course of reciting Shema when he reached a filthy alleyway, he stops his recitation at that point.

The Gemara asks: If one did not stop, what is his status? Rabbi Meyasha, son of the son of Rabbi Yehoshua ben Levi, said: Of him the verse says: “Moreover, I gave them statutes that were not good and laws by which they could not live” (Ezekiel 20:25), as in this case following these statutes and laws led to sin, not to mitzva.

Rav Asi said that this is derived from the verse: “Woe to those who draw iniquity with cords of vanity” (Isaiah 5:18), meaning that this man brings sin upon himself for naught. Rav Adda bar Ahava said it is derived from here: “For he has shown contempt for the word of the Lord” (Numbers 15:31), meaning that uttering God’s word in a place of filth shows contempt for the Lord.

The Gemara asks: And if he stopped his recitation, what is his reward? Rabbi Abbahu said: Of him the verse says: “And it is through this matter that you will prolong your days” (Deuteronomy 32:47), meaning that by being careful with one’s speech one merits longevity.

Rav Huna said: One whose garment was tied around his waist, even if he was bare above the waist, is permitted to recite Shema. Indeed, that opinion was also taught in a baraita: One whose garment made of cloth, of leather, of sack or of any other material was strapped around his waist, he is permitted to recite Shema.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסתו. ירושלמי (בפרקין ה"ה): רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו [ר"ל: פיו] נקי, לפניו אסור לאחריו מותר, לימינו אסור לשמאלו מותר, דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור. פירש בהלכות הנגיד ז"ל אם במטייל כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דכטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר, ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה (גיטין עד, ב). ואתיא כגמרא דילן דאמרינן מבליעו באפרקסתו. עוד (שם בירושלמי): רבי יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רקק ושאיף. וליתא להא דרבי יהושע בן לוי דהא אסיק רבא לקמן בפ' הרואה (ברכות סב, ב) שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה, ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה אינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו, ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה, קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין (לעיל ברכות כב, ב) יתכסה במים ויקרא, ואקשינן עלה לקמן (ברכות כה, ב) והלא לבו רואה את הערוה, ופרקינן עוכרן ברגלו וקורא, אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמרא שלנו, אלא בברייתא הוא דקתני ביש אומרים עוכרן ברגליו וקורא (שם), אלא הכי גרסינן אמר רבי אלעא אמר רב אבא בר אחא משום רבנו מים עכורין שאני, ומכל מקום בין לגרסתו בין לגרסתנו אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל.
ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו ובברייתא דלקמן (שם) דהיה יושב במים צלולין דקסבר לבו רואה את הערוה מותר, ונתפוס דברי יש אומרים. ואי משום דרבי אלעא משום רבנו, דילמא לפרוקא למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר, ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות, ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא בלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבנו דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין, ולדידיה אתיא כפשטה ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא כנ"ל. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.

כאן בעומד כאן במהלך. פירוש: בעומד איכא משום והיה מחניך קדוש, במהלך לאו מחניך הוא.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים על לבו ות"ק והא לבו רואה את הערוה. דס"ל ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניי אסור בק"ש אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא. קסבר לבו רואה את הערוה מותר, דלא אסרו אלא בעיניו:

ר"א ב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה. משום דהוה ענין דבור וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:

המתפלל אין ראוי שישמיע קולו אם יכול לכוין לבו בלחש, שהענין דומה כמי שסבור שבכך הוא נשמע יותר, אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר, ובצבור בין כך ובין כך אסור לכל יחיד ויחיד חוץ משליח צבור כדי שלא יטריד את הצבור ומכל מקום לא יתפלל בהגבהת קול שזהו דרכן של נביאי השקר שנא׳ עליהם ויקראו בקול גדול, ובתלמוד המערב שבפרק תפלת השחר אמרו ר' יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא כי היכי דלילפון בני ביתיה צלותא מיניה ואמר ר' מונא ביתיה דאבא ילפין צלוהא מאבא אלמא כל שבכונה מעלה מותר:

המפהק או המגהק בתפלתו הרי זה גסות הרוח וענין הגיהוק הוא הוצאת רוח היוצא מן האצטומכא דרך הפה ואדם מוציאה לפעמים לרצונו, ויש אומר הגבהת הזרועות והגוף בזמן שאיבריו כבדים עליו וקורים לו אשטינילאר, והפיהוק הוא שאיפת הרוח היוצא מן הלב דרך הפה בהרחבת החיך וקזרין לו באדאלייאר וגם זו אדם מביא אוהו לרצונו לפעמים וכל שעושה כן לרצונו אסור, ואם עשה כן לאנסו אין בכך כלום, והעטוש מלמוה סימן רע לו והדבר מזולזל ביותר ומכל מקום אם אירע לו כן לאנסו פוסק עד שיכלה הרוח, ויש אומרים עד שיכלה הריח, וכן אם בקש להתעטש ומכיר בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו פוסק ומהלך ד' אמות לאחריו ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח או הריח וכשיכלה אומר רבון העולמים אתה יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה אנו בחיינו רמה ותולעה באחריתנו ואחר כך חוזר לתפלתו במקום שפסק, ויתבאר למטה שאף לעטוש חברו פוסק כל זמן שהריח מגיע אצלו אבל אם שתתו מים על ברכיו לא תקנו לו חכמים שיאמר כן כמו שכתבנו למעלה, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו, הרק בתפלתו אס רק לרצונו כמו שאדם רוקק תמיד דרך טיול ושלא לצורך הדבר מכוער ביותר, והוא שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודיי בההין דרקק אצטלין דהיא אסור, ופירושו דרך טיול וגאוה ושלא לצורך, ויש גורסים אצטליון ופירושו בלשון יוני שמים ואמר שאם הוא רוקק כנגד מעלה ומכוין להטילה ברחוק מקום אסור שזהו דרך גאוה, אבל אם הוא צריך לכך כגון שנזדמן לו רוק מותר ונוח לו שינקה עצמו:

בתלמוד המערב אמרו רוקק אדם בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי וכשהוא רוקק אינו משליך לארץ שלא יראה רוקו והוא מתפלל, אלא מבליעו בטליתו ואם היתה טלית נאה וחס עליה שלא ללכלכה מבליעו באפרקסותו, ואם יש לו אסטניסות בכך זורקו לאחוריו אבל לא לפניו, לא היה לו מקום לאחוריו זורקו לשמאלו אבל ל א לימינו כך פירשו בתלמוד המערב, ונראה לומר שמפני שתנועותיו של אדם מזומנות לצד ימינו ויש אומר בהפך, ומקצת גאונים פירשו שאם היה בקרקע גמי או דבר שהרוק נבלע בו מותר לזרקה אפי' בפניו ועל זה נהגו ליתן גמי בקרקע בית הכנסת ואם אין שם גמי וצריך לרוק על כל פנים דורסה ברגלו והיא שאמרו בתלמול המערב ר׳ יונה רקיק ושאיף כלומר שמעביר רגלו על הרוק, בתלמוד המערב אסרו לרוק בבית הכנסת אלא אם כן על הצדדים שביארנו וכן פירשו שאם התפלל לא ירוק עד שיהא כשיעור הלוך ד' אמות ויש אומרים שאם רק סמוך לתפלה צריך שישהא כדי הלוך ד' אמות קודם שיתפלל:

מי שהיה מתפלל ונפלה לו טליתו לגמרי אסור לו להתעטף בה בתוך הפלתו אבל אם התחילה טליתו להשמט ממשמש בה ומתקנה בתוך תפלתי שלא תפול, העידו בתלמוד על גדול הדור שהיה ממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף, ויש מפרשים בענין ממשמש בבגדו פירוש אחר שלמדנו ממנו שמי שצריך לחוף בעצמו מתוך חרוכו במקום שער השחי והערוה אין ראוי שיכניס ידו תחת בגדיו ויחריך בידו שהרי נמצא משיר את השער בידים ויש בו משום עדי אשה, אלא שימשמש בגדיו על בשרו ויחוף עצמו עם בגדיו ואם נשרו נשרו, וכן התבאר בהדיא במסכת גזיר פרק שני נזירים, וכן יש שפרשו במה שאמרו שלא היה מתעטף פירוש אחר שלמדנו ממנו שאין לאדם להגביה שולי הטלית ולהניחם על כתפו בשעת תפלה כעין ששליח צבור עושה בשעת קריאה בתורה, וכן אסור לו לאדם לעמוד בתפלתו דרך גאוה ומתוך כך אסרו שלא יניח ידו בשעת תפלה על סנטרו ר״ל על זקנו כמי שמחשב בעסקיו ויש אוסרים אף שלא בשעת תפלה ומפני שזו היא דרך גאוה, ויש מפרשים בה הנחת ידו על מתניו שגם זו דרך גאוה ויוהרא, ולדעת זו אנו גורסין על רבינו הקדוש בסוגיא ולא היה מניח ידו על סנטרו כלומר אע"פ שמנהג החשובים בכך, ומכל מקים יש גורסים וכשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטרו ר״ל זקנו כדי להניח ידו לפני הפה דרך מוסר, ואף לשטה זו יש גורסים לא היה, כלומר אע"פ שדרך מוסר הוא כדי שלא תראה פתיחת הפה, לא היה רוצה בכך שלא להטריד עצמו בתוך התפלה בכלום:

היה מהלך במבואות המטונפות אינו רשאי לקרות את שמע אע"פ שיניח ידו על פיו וכל שכן אם היה עומד שם שאסור לו לקרות, ואם היה קורא ובא ופגע באותן המבואות פוסק ער שיעבור לו מהם ולא כדברי ר' יוחנן שאמר מניח ידו על פיו וקורא, אלא פוסק עד שיעבור מהם וחוזר למקום שפסק, אע"פ ששהה כדי לגמור את כלה, ואם הוא עוסק בתפלה ושהה כרי לגמור את כולה חוזר לראש, ותלמיד חכם אסור לעמוד במבואות המטונפות שלא לצורך, מפני שהרהורי תורה מצויירים [אולי צ"ל מצויין, המעתיק] בו, וכל אדם אסור להרהר בדברי תורה בבית המרחץ ובבית הכסא משום שנא' והיה מחנך קדוש, ובתלמוד המערב נחלקו בה כמו שכתבנו למעלה, כבר ביארנו במי שהיה ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שצריך לחוץ בטלית על לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו אינו צריך, וקורא את שמע בהוצאת ראשו, מכל מקום לענין תפלה אף בהוצאת ראשו כל שלבו רואה את הערוה אסור, וכן מי שהיתה טלית חגורה לו על מתניו הן של בגד הן של עור ומשולשלת לו למטה ומכסה לו ערותו ולבו ערום, קורא את שמע אבל אינו מתפלל עד שיכסה לבו, ואחר שכן מי שאינו חגור באזור לא יכניס ראשו בחלל בית הצואר של מלבושו ויקרא את שמע אבל אם תגור באזור מותר:

וממשמש בבגדו. פירש"י להעביר כינה העוקצתו, ולא היה מתעטף בטליתו ותרי מילי נינהו, ור"ח פי' דחדא מילתא היא כלומר היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעליו לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסק:

לא היה מניח ידו על סנטרו, משום דנראה כגסי הרוח. ורש"י גריס היה מניח ידו על סנטרו כלומר בשעה שהיה מעטש או מפהק שלא יראה פתיחת פיו:

איתרמי ליה רוק פתקיה לאחוריה. ירושלמי כיי דמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ונותן ידו על פיו אבל אינו רוקק ר' יוחנן אומר רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף וכו' כ"ע מודו דרקק אמטליין שהוא אסור, פי' הנגיד כמטייל כלומר שלא מאונס, ריב"ל אמר הרוקק בבהכ"נ כרוקק בבת עינו ר' יונה (דייק) [רקק] ושייף ר' ירמיה ור' שמואל בן חלפתא אמרו המתפלל אל ירוק עד שילך ד' אמות, ולקמן פ' בתרא [דף ס"ב ע"ב] שרינן רקיקה ומנעל בבהכ"נ:

אין ודוקא ת"ח רשאי לעמוד במקום הטנופת. בעומד אבל במהלך שרי אבל רב חסדא אסר אפילו מהלך, ופסק גאון כרב חסדא אע"ג דתלמידו דרב הונא הוה משום דכולהו אמוראי מסייע ליה בקראי:

גמ' אבל לא היה מתעטף כו' והיה מניח ידו על כו' כצ"ל כנראה מדברי הרא"ש וגירסת הגמרות שלפנינו וכשהוא מפהק מפרש"י נכתב בגמ' וק"ל:

שם א"ל אנא אנינא דעתאי כו' ואשמע מיניה מלתא מבית הוועד ואתי ואזיל כו' כצ"ל כנראה מפרש"י וק"ל:

תוס' בד"ה א"ל לדידי לא ס"ל פי' משום תרתי מילי חדא כו' עוד דס"ל מניח ידו כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דמתרי טעמי לא ס"ל חדא הא דאר"י שמע ט' תקיעות כו' אבל א"כ זה סותר מה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות משא"כ התם בשופר דהוי גברא חזי וכ"ע מודו התם דאינו חוזר לראש וע"כ נראה לפרש דבריהם דר"ל דלא ס"ל לדידי משום הני תרי מילי כהדדי חדא דס"ל היכא דגברא חזי אינו חוזר לראש כההיא דט' תקיעות וס"ל נמי הכא דגברא חזי ע"י שמניח ידו על פיו וא"כ אינו חוזר לראש כמו בט' תקיעות אלא לדידך דס"ל דחייב להפסיק משום דהוי גברא דלא חזי חוזר לראש ודו"ק:

בא"ד וא"כ ה"ל ראוי אלא לדידך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בחבלי כו' אותו כלל הס"ד ואח"כ מ"ה פסק ר"ח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בחבלי השוא כו' פסק רבינו חננאל כו' נ"ב שייך לעמוד השני:

רש"י ד"ה ה"ז מנביאי השקר. נ"ל דהד"א ושייך לדבור דלעיל ומגביה הרבה ה"ז מנביאי השקר דכתיב כו'. ובא לחלק בין משמיע קולו למגביה קולו בתיבת הרבה שהוסיף:

רש"י ד"ה אלא עטוש. דאין עטוש אלא לאונסו. ולענ"ד הנל"פ כיון דאמר סימן רע לו ע"כ איירי לאונסו דלרצונו לא שייך לומר שהוא סימן:

גמרא שנאמ' בבלה יובאו כו'. עי' בתוס' כתובות ר"ד קי"א:

גמ' לא פסק מאי אמר ר' מיאשא וכו'. נ"ב לית ליה דרבב״ח משמיה [דאבא] דאבוה:

אִלּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה, דַּיִּי. צריך להבין למה חרד על דבר זה טפי משאר הלכות, גם משמע שדבר זה נוגע לענין שלו, ומה הוא? ונ"ל בס"ד, דודאי רבי אבא לא הוה פליג על רב יהודה רבו בדבר זה שאסר העליה מבבל לארץ ישראל. ואם כן מה ראה לעשות מעשה היפך הדין?
אך הענין הוא ע"ד מה ששמעתי מספרים על גאון אחד שהיה לו חשק נפלא בעסק התורה, ואינו בטל מדברי תורה אפילו שיעור חמשה רגעים. ונזדמן לו פעם אבלות, והיה מחביא עצמו חדר תוך חדר ועוסק בתורה. ובהיותו נטמן לעסוק בתורה, נכנסו חביריו למקום שיושב פתאום, וראו הספר בידו ולומד בו. א"ל: מה אתה עושה? אָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה! אמר להם: ידעתי כי אני עובר על דברי חכמים, וידעתי כי בודאי יקבל ביום הדין עונש על דבר זה, והוא מוכן לסבול לקבל העונש הזה ברצון יהיה מה שיהיה, כי הוא אינו יכול להתאפק לסבול צער בטלה מדברי תורה שקשה עליו כמות!
וכיוצא בזה השיב בן עזאי לחכמים, על מה שהוכיחו אותו שלא עסק בפריה ורביה, וא"ל: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה (יבמות סג:) וכן היה דעתו של רבי אבא בדבר זה, אף על פי דידע דאיכא איסורא לעלות מבבל לארץ ישראל, עם כל זה מחמת שגברה אהבתו בארץ ישראל ואינו יכול להתאפק, אמר טוב שאעשה איסור זה של עליה מבבל לארץ ישראל, אף על פי שצריך לקבל עליו עונש בבית דין של מעלה, כי מרוב אהבתו בארץ ישראל קשה עליו מניעת העליה אליה יותר ממות.
ולכן עתה שהלך לפסוק בתוך התפילה, כדי לדבר דבר הראוי לאומרו לכבוד הקב"ה, מצא בדין זה סברא המחזקת סברתו, דסבר ניחא ליה למעבד איסורא זוטא בשביל חשק ארץ הקדושה, דהא כאן הדין ידוע דאסור להפסיק בדברים אחרים בתוך התפילה אך עכ"ז התירו להפסיק בדברים אלו בשביל שיש באמירתם כבוד שמים, כן אעשה איסור זה של עליה מבבל לארץ ישראל, בשביל שאני יש לי חשק עצום ואהבה גדולה בעליית ארץ ישראל, ולכך שמח בדבר זה והפליג בשבחו, מפני שמצא בו דוגמא לחזק סברא שלו בעלייתו לארץ ישראל.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, פּוֹסֵק. פירוש: מְּבוֹאוֹת שדרכן להיות מְטֻנָּפוֹת על הרוב, אפילו שהוא לא בדקן עתה, ולא ידע אם יש שם טינוף וצואה או לאו, דאפשר דליכא. דאם ראה שיש שם צואה, לא אצטריך ללמדנו דין זה שלא יקרא קריאת שמע, וכי סלקא דעתך שיקרא קריאת שמע בבית הכסא ח"ו?! ולכן כיון דאיירי בהיכא דלא ראה ולא ידע אם יש שם צואה, ורק משום דדרכן להיות מְטֻנָּפוֹת על הרוב, קאמר שלא יקרא, ולא עוד אלא שאם היה קורא צריך לפסוק.
ועל זה שואל בגמרא: לֹא פָּסַק, מַאי? פירוש: אם קרא ולא פסק דעבד איסורא מאי, אם יצא ידי חובת קריאת שמע ויענש על אשר לא פסק? או דלמא גם ידי חובת קריאת שמע לא יצא! ועל זה מביא רַבִּי מְיָאשָׁא פסוק: חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם (יחזקאל כ, כה), דקשה, כיון דקרי להו חֻקִּים וקרי להו מִשְׁפָּטִים נמצא מצות גמורות הם, ואיך אומר עליהם לֹא טוֹבִים וְלֹא יִחְיוּ בָּהֶם? אלא ודאי דאיירי בכהאי גוונא שהוא קרא קריאת שמע במבואות שדרכן להיות מטונפות, דהוא עבד מצוה גמורה וחק היא ויצא ידי חובתו, אך משום דעבד איסורא לעבור על דברי חכמים שצווהו לפסוק ולא פסק, ולהכי קרי להו לזו וכיוצא בה בשם לֹא טוֹבִים וְלֹא יִחְיוּ בָּהֶם.
וְרַבִּי אַסִי אָמַר על זה נאמר: הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא (ישעיה ה, יח). וצ"ל, מה הם החבלים שיש לשוא? אלא איירי בכהאי גוונא שלמד תורה במקומות מטונפות שנתן כח לְסִטְרָא אַחְרָא דנקראת שָּׁוְא, וזהו הכח, תעשהו הַסִטְרָא אַחְרָא חבלים שתמשוך בהם עונות ואיסורים לזה האדם להכשילו בהם. וְרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אמר על זה נאמר: כִּי דְּבַר ה' בָּזָה (במדבר טו, לא) פירוש: הרי זה כמי שמביא דורון יקר למלך, ופרס עליו סמרטוט בלוי ומזוהם, כך הקורא קריאת שמע במבואות ומקומות מטונפות, שביזה דבר ה' בדבר זה.
ושאלו וְאִם פָּסַק, מַה שְּׂכָרוֹ? פירוש: אם שכרו הוא רק שיהיה נעדר הרע ממנו, דוגמת מעשה במצוה זו שהיא העדר הקריאה במקום זה, או דלמא ישיג טוב בעין? והשיב: עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים (דברים לב, מז). פירוש: אף על פי שמצותכם בדבר זה אינה אלא העדר, לא יספיק לכם שכר שהוא רק העדר הרע, אלא תַּאֲרִיכוּ יָמִים שהוא השגת טובה בעין.

תוס' ד"ה פסק ר"ח וכו' דאע"ג דר"ח וכו'. עי' בב"מ (דף לג ע"א):

בתוספות בד"ה אמר ליה לדידי לא סבירא לי כו' עד סוף הדיבור. עי' במהרש"א שכתב שדברי תוס' כאן סותרים דברי עצמן במה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי ונדחק ליישב לפ' דברי התוס' כאן על דרך אחרת ולע"ד יש לתמוה על מהרש"א ז"ל שהרי לפי מה שפירש הוא עצמו לעיל בדברי רבינו יהודא לפרש ע"ד שיטת הרא"ש בתחלת דבריו ולפ"ז ודאי דרבינו יהודא חולק על השר מקוצי כדמשמע להדיא מלשון הרא"ש ז"ל וא"כ מסתמא דהתוס' דהכא תופסים פי' רבינו יהודא עיקר כיון שהביאו דבריו לבסוף וא"כ לפ"ז דברי התוס' כאן עולים יפה דרבי יוחנן פליג אדרבי אבהו בתרתי. ואף לפי מה שפירשתי לעיל דרבינו יהודא נמי סובר בסברת השר מקוצי מ"מ לענין פסק הלכה ודאי חולק עליו שהשר מקוצי פסק להדיא דבהפסקה ע"י אונס חוזר לראש ולרבינו יהודא לא משמע ליה אלא דהנך אמוראי דלעיל גבי מים שותתין לא שני להו בין שהה כדי לגמור את כולה או לא אלא דלמ"ד למקום שפסק היינו אפילו בשהה כדי לגמור וא"כ לפ"ז היינו כר"י דהכא דאזיל לטעמיה שסובר בתקיעות דאינו חוזר לראש וא"כ יפה כתבו התוס' כאן דפליגי בתרתי וזה ברור ודו"ק:

וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. דברי הגמרא ודברי רש"י ודברי התוס' כלם נאחזים בסבך. דדברי הגמ' לא די שהם כפולים דכיון שמסיים ומתחיל ממקום שפסק למה הוצרך לומר וחוזר ומתפלל. ולא עוד שהדברים סותרים זא"ז שמתחלה אמר וחוזר לתפלתו ואומר רבש"ע וכו' משמע שתחלה חוזר לתפלתו ואח"כ כשסיים תפלתו אומר רבש"ע ושוב אמר ומתחיל ממקום שפסק הרי שתוך התפלה אמר הך רבש"ע. ורש"י כתב בד"ה ואומר בתוך התפלה דהא מופסקת היא וכו' ג"כ קשה מה בעי רש"י בזה והלא הדבר מפורש בגמ' שאומר זה בתוך התפלה דהרי קאמר אח"כ ומתחיל ממקום שפסק. ואם כוונת רש"י ליתן טעם למה רשאי להפסיק הי' לו לפרש רק הטעם אבל מה שפירש בתוך התפלה הוא ללא צורך. והתוס' בד"ה ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל למקום שפסק תמוהים ביותר שלא חידשו כלום לא על דברי הגמ' ולא על דברי רש"י. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי אסור להפסיק בתפלתו בחנם אפילו הפסק קטן שאינו בכדי לגמור כל התפלה ומ"מ אם הפסיק, אינו נקרא הפסק לספק בזה אם צריך לחזור לראש שכיון שלא שהה כדי לגמור את כלה ודאי א"צ לחזור לראש אבל אם שהה כדי לגמור כולה אז יש מחלוקת אם צריך לחזור לראש וגם יש חילוק אם ההפסק הי' מחמת אונס או לא וכמבואר כ"ז לעיל דף ך"ב ע"ב בתוס' ד"ה אלא לכ"ע ע"ש ומעתה אם שהה בשעת יציאת הרוח עד שכלה הרוח פחות מכדי לגמור את כלה ואם יאמר גם הרבש"ע יצטרף ויעלה כדי שיגמור את כלה הנה בזה יש לדין לפי הטעם שנתן רש"י שרשאי להפסיק ולומר הרבון כיון שהתפלה כבר מופסקת ע"י הרוח וכאן ההפסק שהי' ע"י הרוח לחוד לא מחשב הפסק ואם יאמר גם הרבון אז יהי' הפסק אולי אינו רשאי לומר הרבון תוך התפלה אלא יגמור תפלתו ואחר גמר תפלתו יאמר הרבון ודוקא אם גם עם הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז יאמר תוך התפלה או אם גם ע"י הרוח עם הזמן שצריך להמתין עד שיכלה הרוח כבר שהה כדי לגמור כלה להך דיעה דס"ל דגם בשהה ע"י אונס כדי לגמור כלה א"צ לחזור לראש אז יוכל לומר הרבון תוך התפלה כיון שאין מתחדש שום הפסק חדש על ידי הרבון מה שלא הי' כבר ע"י הרוח. ומעתה לפי פירש"י הגמרא לצדדין קתני וחוזר ומתפלל היינו אם מתחלה לא שהה כדי לגמור כלה וע"י הרבון יפסיק כדי לגמור כלה אז חוזר ומתפלל ואינו מפסיק לומר הרבון באמצע התפלה ואם גם ע"י הרבון לא ישהה כדי לגמור כלה אז אומר רבש"ע וכו' ומתחיל ממקום שפסק. וזהו כוונת רש"י שהגמ' דקאמר ואומר בתוך התפלה הוא מטעם דהא מופסקת וכו' אבל אם עדיין אינה מופסקת לא יאמרנו אז. ועוד נלע"ד לפרש דברי הגמ' על כוונה אחרת וזהו לפי דעת הפוסקים שיש חילוק בין שהה מחמת אונס אז נלע"ד דאם הי' החיוב מצד תקנת חז"ל שמחויב לומר הרבון דוקא תכף שכלה הרוח קודם שחוזר לתפלתו אז גם השהי' של אמירת הרבון מחשב מחמת אונס ואז אם בצירוף שהיית הרוח עם שהיית אמירת הרבון הוא כדי לגמור כלה צריך לחזור לראש אבל אם חז"ל נתנו הברירה בידו אם ירצה לאמרו תכף תוך התפלה הברירה בידו ואם ירצה לאמרו אחר התפלה ג"כ הברירה בידו ואז אפילו אמרו תוך התפלה והשלים בזה שעור שהי' כדי לגמור כלה אפ"ה אינו חוזר אלא למקום שפסק שהרי סוף השהי' שהשלים השעור לא הי' מחמת אונס שהרי אם הי' רוצה לא הי' צריך לשהות עוד. ולפי פירוש זה הגמרא קאמר וחוזר ומתפלל היינו שהברירה בידו לחזור להתפלל קודם אמירת הרבון. ושוב אמר ואומר וכו' היינו שהברירה בידו לאמרו גם אז אם ירצה ולפי שהברירה בידו לכך אפילו אמרו בתוך התפלה מתחיל ממקום שפסק שהרי לא שהה מחמת אונס. וזהו דעת התוספת שכתבו ואומר וכו' מיד באמצע תפלתו פירוש שיכול לאמרו מיד ואף על פי כן אח"כ מתחיל ממקום שפסק:

וממשמש בבגדו. להעביר הכינה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו. מנטו''ן בלע''ז שלא תראה פתיחת פיו: הרי זה מקטני אמנה. כאילו אין הקב''ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה: הרי זה מנביאי השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א יח): המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח. וי''א ניכר שהוא מכוער גרסינן: אלא עטוש אעטוש קשיא. דאין עטוש אלא לאונסו: למטה. מפיח בקול: ותקילא לי כי כולי תלמודאי. שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם שעושים לו נחת רוח. שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים לו נחת רוח מלמעלה. מן השמים למלאות שאלתו: אפשר כדרבי יהודה. להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו: פתקיה. זרקו: מישתמיט מיניה. לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא''י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש: ואשמע מיניה מילתא. מבחוץ: מבית וועדא. מבית המדרש: ונתעטש. מלמטה: עד שיכלה הרוח. מגופו שנודף מאותו רוח: וחוזר לתפלה. למקום שפסק: ואומר. בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע: חוצץ בטליתו על צוארו. מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר: לדידי לא סבירא לי. לא הייתי מזקיקו להפסיק: בחבלי השוא. בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש: ובדבר הזה. בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים: היתה טליתו חגורה על מתניו. לכסותו ממתניו ולמטה אע''פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק''ש:

וממשמש בבגדו. פרש''י להעביר הכינה העוקצתו אבל לא מתעטף אם נפלה טליתו ותרי מילי נינהו. ור''ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי היא הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה: ואומר רבון העולמים. מיד באמצע תפלתו ואח''כ מתחיל ממקום שפסק: אמר ליה לדידי לא סבירא לי. פירוש משום תרתי מילי חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש דאמר רבי יוחנן (ר''ה דף ל''ד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו על פיו ואם כן הוי ליה ראוי אלא לדידך דסבירא לך דחייב להפסיק וכו': בחבלי השוא. כלומר בחנם מושכים עליהם עון כי טוב היה שלא היו מקיימין אותו כלל: פסק רבינו חננאל כרב חסדא דאסור לקרות ק''ש אפילו צואה תחת בגדו על בשרו וס''ל כל עצמותי תאמרנה (תהלים. לה) דאע''ג דר' חסדא תלמיד דר' הונא הוה לחומרא אזלינן ורב אלפס פסק כרב הונא מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה (ד' ל.):

ברכות כד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף כד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד