דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - א

והא בעי מיקמץ חד קומץ המעורב מפתיתי החלות  ומרקיקין [והרי על מנחה שחלקה חלות וחלקה רקיקין, צריך הוא לקחת קומץ אחד מן התערובת של החלות והרקיקין כאחד] - [1] ואילו הוא קא קמיץ מחלות ארקיקין ומרקיקין אחלות [ואילו הוא אינו עושה כן, אלא נוטל מן החלות לבד על מנחה שיש בה גם רקיקין, וקומץ מן הרקיקין על מנחה שיש בה גם חלות, ואין זה כשר]!?

ומשנינן: הרי שמעינן ליה לרבי שמעון עצמו, דאמר לעיל סג ב:

המביא מנחה שחלקה חלות וחלקה רקיקין, אם קמץ ועלה בידו מאחד [מהחלות לבד או מהרקיקין לבד] על שניהם - יצא.

ואכתי מקשינן לרבי שמעון:

הרי שנינו בברייתא לעיל עה א: מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצהו חציו לחלות וחציו לרקיקין, החלות בוללן [בחצי הלוג] ורקיקין מושחן, ושאר השמן [שלאחר המשיחה] מחזירו לחלות; ואילו מנחה שכולה רקיקין, מותר השמן הרי הוא לכהנים, ואם כן תיקשי:

והא איכא מותר השמן שלאחר משיחת הרקיקין, דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר, הרי מותר השמן דינו שיהא מחזירו לחלות ואינו ניתן לכהנים, ואי כולהו רקיקין אמר, הרי מותר השמן נאכל לכהנים, וזה שהוא מסתפק כיצד אמר, מה יעשה במותר השמן שאחר משיחת הרקיקין!?

ומשנינן: כרבי שמעון בן יהודה! דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:

המתנדב מחצה חלות ומחצה רקיקין, הרי הוא חוצה את הלוג מחצה לחלות ומחצה לרקיקין, ומושחן לרקיקין כמין "כי" [אות יוונית], ומותר השמן נאכל לכהנים [וכמו אילו היה מתנדב מנחת רקיקין לבד], ואם כן לשיטתו אין נפקא מינה כיצד נדר לענין מותר השמן, שבין כך ובין כך נאכל המותר לכהנים.

אמר תמה ליה רב כהנא לרב אשי הן על חכמים והן על רבי שמעון שלא חייבוהו להביא מספק אלא חמש מנחות:

והא איכא לספוקה נמי במנחת נסכים [הרי יש להסתפק במין מנחה נוספת, והיא מנחת נסכים], שהיא באה חובה והוא נתנדב בה!? ומנחת נסכים נבללת באופן אחר ממנחת הסולת, וגם עולה כולה כליל למזבח שלא כמנחת הסולת שהיא נקמצת, ומוכרח הוא להביא מנחה זו מספק באופן נפרד!?

שמא תאמר: אין אדם מתנדב מנחה זו, ורק באה היא חובה לקרבן שהוא מביא, הרי אינו כן:

דאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, ואם כן יביא מנחה ששית!?

ומשנינן: א. כי קא מסתפקא ליה [אין הוא מסתפק אלא]:

סימן: יחיד, בגלל, לבונה, בלוג, מקמצה.

יחיד: במנחה הבאה רק בגלל יחיד כלומר על ידי נדבת היחיד ואינה באה בציבור, [שהרי אינה באה בשותפות], אבל מנחת נסכים שהיא באה גם בגלל ציבור שאף בקרבנות ציבור מביאים נסכים, במנחה כעין זו לא מסתפקא ליה.

בגלל: כי קא מסתפקא ליה במנחה הבאה בגלל עצמה, אבל מנחת נסכים שהיא באה [כשהיא חובה] בגלל זבח, לא מסתפקא ליה.

לבונה: כי קא מסתפקא ליה במנחה הטעונה לבונה, שאינה טעונה לבונה כמנחת נסכים לא מסתפקא ליה.

בלוג: כי קא מסתפקא ליה באה בלוג שמן לעשרון לבד, אבל מנחת נסכים הבאה בשלשה לוגין [כשבאה בשביל כבש] לא מסתפקא ליה.

מקמצה: כי קא מסתפקא ליה במנחה הטעונה קמיצה, אבל מנחת נסכים שאינה טעונה קמיצה לא מסתפקא ליה.

שנינו במשנה: פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי, יביא ששים עשרון; רבי אומר: יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים:

תנו רבנן בברייתא כעין מחלוקת רבי וחכמים שנשנתה במשנתנו:

האומר "פירשתי מנחה מסוימת של עשרונים וקבעתיה בכלי אחד, ואיני יודע מה פירשתי", הרי זה יביא מנחה של ששים עשרונים וכפי שיתבאר בהמשך הענין כיצד הוא עושה, אם יתנה ויאמר: מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר יהא חולין; או שיאמר על השאר שיהיה נדבה, או שיביא הכל לחובתו, כי אף שנדר מנחה קטנה יכול להביא מנחה גדולה - דברי חכמים.

רבי אומר:

יביא מנחות מאותו מין שנדר של עשרונים - בכמה כלים - מאחדועדששים, שהןאלף ושמונה מאות ושלשים עשרונים, ומשום שרבי סובר, כיון שקבע בכלי אחד הרי אינו יכול להביא אלא כפי מה שנדר בכלי אחד ולא בכמה כלים, וסובר רבי: בכל כלי לא יהיה יותר ממה שנדר, וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הסוגיא, אבל לדעת חכמים אין קפידא שיביא באותו הכלי יותר ממה שנדר. [2]

ואם בא לפנינו ואמר "פירשתי להביא בכלי אחד כמה עשרונים, ואיני יודע מאיזו מהן [איזה מין מנחה] פירשתי, וגם איני יודע כמה פירשתי":

יביא חמש מיני מנחות של ששים ששים עשרונות, שהן שלש מאות עשרונות, ויתנה, שאותו מין מנחות שנדר יהא לחובתו והשאר לנדבה, ומאותו מין מנחה שנדרתי, יהא כמה שנדרתי לחובתי, והשאר לחולין או לנדבה, וכפי שיתבאר.

דברי חכמים, ולשיטתם שהם אומרים מביא אדם בכלי אחד מנחה גדולה שאין הוא חייב אלא במקצתה.

רבי לשיטתו אומר: יביא חמש מנחות של ששים עשרונים מאחד ועד ששים, שהן תשעת אלפים ומאה וחמשים עשרונים.

שואלת הגמרא: במאי קמיפלגי [מה טעם פלוגתת רבי וחכמים], שרבי סובר: אינו יכול להביא בכלי אחד מנחה שאינו חייב אלא במקצתה, ואילו לחכמים הרי זה מביא?

אמר פירש רב חסדא:

לכולי עלמא הנודר להביא מנחה קטנה אינו יכול להביא מנחה גדולה לנדרו, ואף אי אפשר להביא מנחה גדולה בכלי אחד, ולומר "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר לנדבה", כי לכולי עלמא אסור לערב בכלי אחד חובה עם נדבה, ולדעת חכמים הרי זה מביא מנחה גדולה, ואומר: "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר חולין"; [3] ונחלקו בדין מותר להכניס חולין לעזרה: [4] רבי סבר:

אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין הוא יכול להתנות על מנחה גדולה בכלי אחד, שכפי מה שנדר יהא לחובתו, והשאר יהא חולין, כי אסור להכניס חולין לעזרה, ולומר שהשאר יהא לנדבה, גם כן אי אפשר כי אין מערבין חולין בנדבה, ולכן מוכרח הוא להביא את כל ספיקותיו בכמה כלים, ולומר: כפי מה שנדרתי יהא לחובתי, ושאר המנחות שהבאתי בשאר הכלים יהיו נדבה.

ואילו רבנן סברי:

מותר להכניס חולין לעזרה, ואם כן יכול הוא להביא מנחה אחת גדולה בכלי אחד, ולומר "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר יהא חולין". [5]

רבא אמר: דכולי עלמא ואפילו חכמים סוברים שאסור להכניס חולין לעזרה, ואף הם לא אמרו שיתנה על השאר שיהיה חולין, אלא שהשאר יהא לנדבה ; והכא במותר לערב חובה בנדבה הוא דקא מיפלגי:

רבנן סברי: מותר לערב חובה בנדבה, ויכול להתנות על הנשאר בכלי שלא נתחייב בו, שיהיה נדבה.

ואילו רבי סבר: אסור לערב חובה בנדבה, ומאחר שלומר חולין על הנשאר אינו יכול שלא להכניס חולין לעזרה, אינו יכול להתנות על מנחה גדולה בכלי אחד, וצריך להביא ספיקותיו בכמה כלים. [6] אמר תמה ליה אביי לרבא:

לרבנן דאמרי מותר לערב חובה בנדבה, ולכן אמרו שאינו מביא אלא מנחה אחת גדולה של ששים עשרון, ויהא חלקה חובה וחלקה נדבה, תיקשי:

הא בעינן שני קמצים האחד ממנחת החובה והאחד ממנחת נדבה!?

ומשנינן: דקמיץ תחילה לשם מנחה אחת והדר קמיץ לשם מנחה שניה.

ומקשינן: הרי אין הכהן יודע איזה חלק מן המנחה הוא לחובה ואיזה לנדבה, והא קא קמיץ מחובה אנדבה, ומנדבה אחובה!? [7] ומשנינן: דתלי ליה בדעת כהן [תולה הוא את מקום החובה והנדבה לפי מעשי הכהן], דאמר הכי:

כל היכא דמטיא ידא כהן השתא - יהא חובה [באותו צד שיקמוץ הכהן בראשונה שם היא מנחת חובתי], ולבסוף נדבה [ואילו הסולת במקום שבו יקמוץ הכהן בשניה יהא נדבה אם לא נדרתי ששים עשרון]. [8]

ואכתי מקשינן: ואקטורי היכי מקטר [כיצד יקטיר את שני הקמצים האלה]!?

אם תאמר דליקטר נדבה ברישא [יקטיר את הקומץ של הנדבה בתחילה], [9] אם כן קומץ דחובה היכי מקטר לה [האיך יהא מותר להקריב את קומץ החובה]!? שהרי:

דלמא כולה חובה היא [שנדר ששים עשרונים] והקומץ של הנדבה שהקטיר אינו קומץ כלל אלא הקטרת שיירי מנחת החובה היא, ונמצא שחסרו להו שירים בהקטרת קומץ זה, והרי אמר מר [לעיל ח א]: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטיר קומץ עליהן. [10]

ואם תאמר ליקטר חובה ברישא, [11] אם כן דנדבה היכי מקטר לה!?


הערות

[1] [יש לעיין: איך יכול לדקדק שיהא בקומץ שנטל חלק יחסי מן החלות וחלק יחסי מן הרקיקין, והרי "אין בילה" ביבש].

[2] "כיצד: קח בידך מאחד ועד ששים, וצרף תחילתן לסופן עד האמצע, כגון: אחד וששים הם ששים ואחד, שנים וחמשים ותשע [אף הם] ששים ואחד, שלש וחמשים ותשע [אף הם] ששים ואחד, כן תמנה עד שלשים, דשלשים ושלשים ואחד נמי הם ששים ואחד, ויעלה לך שלשים פעמים ששים ואחד [שהם 1830] "; לשון התוספות בד"ה שהן; וראה עוד בפירוש רבינו גרשום במשנה שביאר באופן אחר.

[3] נתבאר על פי רש"י; ובשפת אמת תמה על זה, שיהא אסור לערב חובה בנדבה, ויהא מותר לערבה בחולין! ? וראה שם שצידד לומר בסברת רש"י, דמשום קושיית אביי דלקמן "היכי קמיץ" הוא דאסור לערב חובה בנדבה, מה דלא שייך בעירוב עם חולין, ראה שם; ומיהו לו היה נראה לפרש איפכא, והיינו, שלערב חובה בנדבה או בחולין מותר לכולי עלמא, ונחלקו בדין חולין בעזרה.

[4] ראה לעיל פ ב "וכי מכניסין חולין לעזרה", ובמה שביארו שם התוספות, אם המבואר שם תלוי במחלוקת כאן ורבי שם לשיטתו כאן, או שיש לחלק בין הנושאים.

[5] א. הקשה רש"י: ואי קשיא הכא נמי היכי קריב קומץ, הא הוי קצת מן הקומץ חולין, ועוד מנחה היכי משתרי, והא לא איקמצא קומץ שלם, דקצת מן הקומץ הוי חולין! ? תריץ, כדתרצינן בהקומץ רבה [לעיל כד ב] קומץ בדעתו דכהן תליא מילתא, וכהן דעתו אקודש ולא אחולין, [הדמיון לשם צריך ביאור, כי איך יהיה תלוי בדעת הכהן שיקח מעט מן החולין בקמיצתו, וראה בהמשך הסוגיא דמקשינן כקושיית רש"י לפי סברת הגמרא דחציו חובה וחציו נדבה, וראה תירוץ הגמרא, ומה שכתבו על זה התוספות]. ב. כתבו התוספות שאינו יכול לערב חולין בחובה אלא לדעת הסובר שכל עשרון מחייב בלוג, ואם כן כשמוסיף חולין יוסיף גם שמן, וכשר; אבל לדעת רבי אליעזר בן יעקב שלכל המנחה אינו נותן אלא לוג אחד, אם כן איך יערב חולין, והרי הוי "חיסר שמנה", כי מה שהחולין בולע מן הלוג מחסר את השמן. וכתב החזון איש כט יד: ומבואר מכאן, דאם עירב עשרון חולין ולוג שמן חולין לא פסל את המנחה לא משום "ריבה סלתה" ולא משום "ריבה שמנה":. ושמעינן מכאן דדוקא בריבה סלתה ולא ריבה שמנה, או ריבה שמנה ולא ריבה סלתה הוא דפסול, אבל ריבה סלתה ושמנה - כשר, וראה עוד שם. וראה עוד בחזון איש שם ובעולת שלמה, למה לא תתבטל המנחה ברוב חולין.

[6] א. בפשוטו משמע דעירוב חובה בנדבה היינו מה שמביא את שניהם בכלי אחד, או אף אם מביאם בשני כלים ומגיע את המנחות זו לזו בשעת קמיצה [ראה בזה בחזון איש כט יז], ולא כן נראה מדברי רבינו גרשום שכתב "מותר לערב חובה בנדבה, ואי מתערבי כולהו ששים, דהשתא אתערב חובה בנדבה, לית לן בה דמותר לערב". ב. כתב החזון איש [מנחות כט יז]: יש לעיין, יעשה כל עשרון לעצמו ויחזור ויגע להו בשעת קמיצה, כדאמר לקמן בעמוד ב, במביא ששים עשרונים בכלי אחד ועשרון בכלי אחר; ויש לומר, דמכל מקום בשעת נגיעה מתערבין קצת ואסור לערב שתי מנחות, ואפשר דאיסורו מדרבנן, ואפשר שזה זלזול בקדשים; ולפי זה, למאן דאמר מותר לערב, באמת עושה כל עשרון לעצמו וחוזר ומגיע להו בשעת קמיצה; [וצריך ביאור: כי מאחר שקבע להביא בכלי אחד, איך יביא כל עשרון בכלי אחר, ולקמן בעמוד ב לא מיירי בקבע בכלי אחד, אלא במנחה אחת שמביאה בשני כלים, ורק משום הקמיצה שתהיה מן המחובר מועיל מה דמגע להו, וכנראה מתוספות שם, ומכל מקום יש לעיין בזה; וראה מנחת חזקיה; וראה בהערה הבאה המשך דבריו שם].

[7] א. בחזון איש שם המשיך: אבל מהא דפריך והא קא קמיץ מחובה אנדבה וכו', מבואר, דבוללן בחד כלי [ואינו מחלק את העשרנות ומגיען בשעת קמיצה], אלא היכי דמטיא ידא דכהן השתא חובה, ואפשר דסבר דיש ברירה, אי נמי אפשר לעשות שתי מנות בכלי אחד ולקיים מצות בלילה בשתיהן אף על פי שלא נתיחדו כל אחת לעצמה, ולחלקה אחר כך לשתי מנחות, ואף רבי לא פליג בהאי סברא אלא דסר אסור ליגע שתי מנחות בשעת קמיצה, וראה עוד שם. ב. קושיא זו שמקשה הגמרא "והא קא קמיץ מחובה אנדבה ומנדבה אחובה" קשה גם לפי תירוצו של רב חסדא, כי שמא קומץ מחולין אחובה.

[8] לכאורה היה נראה, דלאו דוקא שיהיה הקומץ הראשון של חובה והשני של נדבה, אך ראה ברבינו גרשום.

[9] יש לעיין: הרי אם כולה חובה היא נמצא שאין כאן קומץ של נדבה כלל, ואיך יכול הוא להקטיר את קומץ הנדבה ברישא, והרי כיון שבסופו של דבר יקטיר את הקומץ של המנחה, נמצא שמקטיר עכשיו דבר שיש "ממנו לאישים"; ולכאורה מוכח מכאן שאין איסור להקטיר על המזבח שיריים אלא לאחר שהקטיר את הקומץ, אבל כל שלא הקטיר עדיין את הקומץ יכול הוא להקטיר את השיריים, וכמבואר בלשון רש"י בזבחים עז א ד"ה ויצאו לבית השריפה ; ומיהו התוספות שם בדף עו ב חלקו על זה.

[10] א. ראה בסוגיא שם שמחלוקת היא, וראה מה שביאר במנחת אריאל. ב. אין להקשות: יקמוץ תחילה את של הנדבה ויקטיר, ואחר כך יקמוץ את של החובה ויקטיר, ואין כאן שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ; כי אם יקטיר את קומץ הנדבה לפני הקמיצה של החובה, נמצא, שאם כולה חובה היא אין כאן מנחה שלימה בשעת קמיצה, וזה בודאי אינו מועיל.

[11] משמע, שאם מקטיר את של חובה ברישא, אין לדון מדין שיריים שחסרו משום קמיצת הנדבה שהיתה אחר קמיצת החובה, כי היות ולא הקטיר את קומץ הנדבה אין זה חסרון, וראה בזה בפירוש רבינו גרשום, ובמנחת אריאל.

ומרקיקין כאחד, ואילו באופן זה קא קמיץ [הוא קומץ] מחלות לעצמן על מנחה שיש בה גם רקיקין, ומרקיקין לעצמם על מנחה שיש בה חלות!

ומשיבים: אף זו אינה שאלה, שכן כבר שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שהמביא מנחת מאפה תנור שחלק מלחמיה הם חלות וחלק רקיקים, שאם קמץ ועלה בידו בקומצו רק מאחד מאלה, מחלות בלבד או מרקיקים בלבד על שניהם — יצא בכך ידי קמיצה.

ומקשים עוד על שיטת אביי: והא איכא [והרי יש] מותר שמן הנשאר לאחר משיחתם של הרקיקים. ושנינו למעלה (עה,א) שמנחה הבאה מחציתה חלות ומחציתה רקיקים, שמביא לוג שמן, וחוצהו לשנים, את המחצית האחת נותן לבלילתן של החלות, ובמחצית השניה הוא מושח את הרקיקים. ושאר השמן הנשאר ממשיחת הרקיקים ניתן אף הוא לבלילת החלות. ואולם מנחה שכולה רקיקים, השמן הנותר לאחר המשיחה, ניתן לכהנים. ומעתה יש לשאול לשיטת ר' שמעון, דאי [שאם] מנחה של מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא זה שאמר בנדרו — דינו של מותר השמן שהוא מחזירו לחלות. ואולם, אי [אם] מנחה שכל לחמיה כולהו [כולם] של רקיקין הוא שאמר בנדרו — דינו של מותר השמן שהוא נאכל לכהנים!

ומשיבים: הוא סבור כדעת ר' שמעון בן יהודה, שאמר בשם ר' שמעון, שאף מותר השמן במנחה שהיא מחצה חלות ומחצה רקיקים ניתן לכהנים. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: גם את החלות מושחן כמין האות היוונית כי, ומותר השמן נאכל לכהנים.

א אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי בשאלה: מדוע האומר שפירש בנדרו איזו מנחה עליו להביא, ושכח עתה מהי אותה מנחה, מביא רק את חמשת מיני המנחות, והא איכא לספוקה [והרי יש מקום להסתפק] בסוג נוסף של מנחה, במנחת נסכים (הבאה עם קרבנות עולה שונים), שאף היא באה בנדבה, שכן אמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום!

ומשיבים: אין מנחת נסכים בכלל הספק, שכן כי קא מסתפקא ליה [כאשר הוא מסופק לו] איזו מנחה נדב, הרי זה במנחות מסויימות. ומפרטים (ונותנים סימן לזכרון מהם אותם דברים שיוזכרו להלן: מנחה הבאה כקרבן יחיד; מנחה הבאה בגלל עצמה; מנחה החייבת בלבונה; מנחה הבאה בלוג אחד של שמן; מנחה שהוא מקמצה, ולא הפטורה מקמיצה: בכלל הספק מנחה ה

באה רק בגלל (בעקבות נדבתו של) יחיד כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, שהיא באה אף בגלל ציבור, בקרבנות ציבור — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הבאה בגלל עצמה, כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, שכאשר היא באה בחובה הריהי באה בגלל זבח, משום הקרבן, ולא מכח עצמה — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הטעונה הבאת לבונה עמה, כאותם חמשת מיני המנחות, אבל במנחת נסכים, שאינה טעונה לבונה — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הבאה בלוג אחד של שמן (לעשרון סולת), כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, הבאה בשלשה לוגין (הם כמידת "רביעית ההין". במדבר טו, ה. האמורה בנסכים הבאים עם קרבן הכבש), ובארבעה לוגים ("שלישית ההין". שם ו, האמורה בנסכים הבאים עם האיל) ובששה לוגים ("חצי ההין". שם ט, האמור בנסכים הבאים עם הפר) — לא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ועוד: כי קא מסתפקא ליה [כאשר מסופק לו] — הרי זה דווקא במנחה הטעונה קמיצה, כחמשת מיני המנחות הללו, מה שאין כן מנחת נסכים, שאינה טעונה קמיצה — לא קא מסתפקא ליה [לא מסופק לו].

ב שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי בשעה שנדרתי שעלי להביא מנחה של עשרונים, ושכחתי, ואיני יודע עתה כמה עשרונים פירשתי בנדרי" — שלדעת חכמים יביא מנחה של ששים עשרונים, ולדעת רבי יביא ששים מנחות, ממנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא, האומר "פירשתי בנדרי כמה עשרונים עלי להביא במנחה מסויימת, וקבעתי שמנחה זו שאביא תהיה בכלי אחד של עשרונים, ושכחתי מה נדרתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מנחה אחת של ששים עשרונים, אלו דברי חכמים. רבי אומר: יביא ששים מנחות בששים כלים של עשרונים מעשרון אחד ועד ששים עשרונים, שהן בסך הכל אלף ושמונה מאות ושלשים מנחות.

ואם אומר הנודר כי "בשעה שנדרתי פירשתי בנדרי להביא מנחה מסויימת בכלי אחד שיש בה מספר מסויים של עשרונים, ושכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי, ואי זו מהן מכלל חמש המנחות פירשתי שאביא בנדרי, ואיני יודע כמה עשרונים שיהיו במנחה פירשתי" — יביא מספק את חמש סוגי המנחות, של ששים ששים עשרונים בכל אחת מהן, שהן שלש מאות עשרונים, אלו דברי חכמים. רבי אומר: יביא חמש מנחות, שכל אחת מאלה של ששים מנחות שיש בהן מספר עשרונים מאחד ועד ששים, שהן תשעה אלפים ומאה וחמשים עשרונים.

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזו שאלה, הם, חכמים ורבי, חלוקים]? אמר רב חסדא: בשאלה האם מותר להכניס חולין לעזרה קא מיפלגי [חלוקים הם], שרבי סבר [סבור] כי אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין להביא בכלי אחד מנחה של ששים עשרונים — שהרי ספק הוא מה נדר, ואפשר שנדר מנחה בת פחות מששים עשרונים, ועתה כשמביא ששים עשרונים הריהו מכניס חולין לעזרה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי מותר להכניס חולין לעזרה, ולכך אף שיתכן שהוא מכניס חולין לעזרה — אין בכך כלום.

רבא אמר הסבר אחר ביסוד מחלוקת חכמים ורבי: דכולי עלמא [לדעת הכל] ואף לחכמים אסור להכניס חולין לעזרה, ואולם הכא [כאן] בשאלה האם מותר לערב חובה בנדבה קא מיפלגי [חלוקים הם].

רבנן סברי [חכמים סבורים] כי מותר לערב חובה בנדבה, ולכך יכול הוא להביא בכלי אחד ששים עשרונים, ולהתנות שכמספר העשרונים שנדר בשעתו — יעלו לו לקרבן חובתו, ושאר העשרונים שבמנחה — יהיו בנדבתו, ולהביאם יחד, אף שמעורבים הם. ואילו רבי סבר [סבור] כי אסור לערב חובה בנדבה, ולכך אינו יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד, ולהתנות, אלא צריך להביא ששים כלים נפרדים, שבכל אחד מספר עשרונים מאחד ועד ששים, ולהתנות שאותה מנחה שיש בה כמספר העשרונים שנדר — תעלה לו לחובתו, ושאר המנחות שבשאר הכלים — יבואו בנדבתו.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: לשיטת רבנן דאמרי [חכמים שאומרים] שמותר לערב חובה בנדבה, ולפיכך מותר להביא בכלי אחד ששים עשרונים, חלקם חובה וחלקם נדבה — הא בעינן [הרי צריכים אנו] מעתה קמיצתם של שני קמצים ממנחה זו, אחד ממנחת החובה ואחד ממנחת הנדבה! השיב רבא: לשיטת חכמים, אכן הריהו קומץ פעמיים, דקמיץ והדר קמיץ [שקומץ וחוזר וקומץ].

הקשה על כך אביי: והא [והרי] כיון שמעורבות הן מנחת החובה ומנחת הנדבה בכלי אחד, ואינן ניכרות לעצמן, יתכן שקא קמיץ [הוא הכהן קומץ] מהחובה על הנדבה וכן להיפך, מהנדבה על החובה!

השיב רבא: אין זו שאלה, שכן מדובר באופן דתלי ליה [שתולה אותו] מביא המנחה בדעת הכהן הקומץ. שכך אמר מביא המנחה מראש: כל היכא דמטיא ידא [כל היכן שתגיע ידו] של הכהן השתא [עכשיו] בקמיצה הראשונה — יהיה זה מקומה של מנחת חובה, וכל מקום בו תגיע ידו בקמיצה לבסוף בפעם השניה — יהיה זה מקומה של מנחת הנדבה.

והוסיף אביי ושאל את רבא: ואקטורי היכי מקטר [ולהקטיר את שני הקמצים הללו, איך הוא מקטיר]? שכן אם תאמר שליקטר [שיקטיר] את הקומץ של מנחת הנדבה ברישא [בתחילה] — אם כן, את הקומץ של מנחת החובה היכי מקטר לה [איך הוא מקטיר אותו]? שהרי יש מקום לחשש דלמא [שמא] נדר להביא מנחה של ששים עשרונים, וכולה איפוא חובה היא, וחייבת היא בקמיצת קומץ אחד, ושאר המנחה הריהי בכלל "שירים". ונמצא איפוא שכשקמץ למנחת נדבה קודם שקמץ למנחת החובה חסרו להו [להם] השירים, שהרי הוקטר כבר אותו קומץ לנדבה (שלמעשה הריהו חלק מהשיריים של מנחת החובה),

והרי אמר מר [החכם] בברייתא ששירים שחסרו בין הקמיצה של המנחה להקטרה של הקומץ — אין מקטיר קומץ עליהן!

ואם תאמר ליקטר [שיקטיר] את קומץ מנחת החובה ברישא [בתחילה], אם כן, את הקומץ של מנחת הנדבה היכי מקטר לה [איך הוא מקטיר אותו]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and wafers together; and according to this suggestion, he removes a handful from the loaves for the wafers and a handful from the wafers for the loaves.

The Gemara answers: We have heard that Rabbi Shimon said: If one brought a meal offering that is part loaves and part wafers, and the priest removed a handful, and that which came up in his hand was only from one of the two types, either only loaves or only wafers, he has fulfilled his obligation of removing a handful.

The Gemara asks: But isn’t there a problem with the surplus oil? The Gemara (75a) states that if a meal offering is brought half as loaves and half as wafers, the oil is divided equally between them; half is mixed with the loaves and half is applied to the wafers. The surplus oil from the wafers may also be mixed in with the loaves. But if the meal offering is baked entirely as wafers, the oil that remains is given to the priests. Therefore, Abaye’s explanation of the mishna is problematic, because if the person said in his vow that he would bring half loaves and half wafers, one brings back the surplus oil and mixes it in with the loaves. But if he said that the entire offering shall be wafers, the surplus oil should be eaten by the priests.

The Gemara resolves this problem in accordance with the statement of Rabbi Shimon ben Yehuda. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon that the oil of a meal offering baked half as loaves and half as wafers is applied as follows: One anoints the wafers in the shape of the Greek letter chi, Χ, and the surplus oil is eaten by the priests. Consequently, the surplus oil of a meal offering baked half as loaves and half as wafers is used the same way as that of a meal offering baked entirely as wafers.

§ Rav Kahana said to Rav Ashi: If one specifies in his vow which meal offering he will bring, and subsequently forgets, why does he bring only five types of meal offerings? Isn’t there room to be uncertain with regard to another type of meal offering, namely, the meal offering brought with the libations that accompany various burnt offerings? This meal offering can also be brought independently as a gift, as Rava said: A person may volunteer a meal offering brought with the libations every day, if he so wishes.

The Gemara answers that there is no uncertainty with regard to the possibility that he said that he would bring a meal offering brought with the libations, because it is completely different than the other types of meal offerings. When one is uncertain as to which meal offering he vowed to bring, the uncertainty is only with regard to certain meal offerings. The Gemara presents a mnemonic for these differences: Individual, due to, frankincense, with a log, removes a handful of it.

The Gemara elaborates: The uncertainty with regard to which meal offering one vowed to bring is with regard to a meal offering that is brought exclusively due to the obligation of an individual. But one is not uncertain with regard to a meal offering that is brought due to the obligation of the public, e.g., a meal offering brought with libations, which accompany communal offerings as well as individual ones; he certainly did not vow to bring this type of meal offering.

Furthermore, when one is uncertain it is with regard to a meal offering that is brought due to its own obligation. But one is not uncertain with regard to a meal offering brought with libations due to the requirements of an offering.

When one is uncertain it is with regard to a meal offering that requires that frankincense be brought with it. But one is not uncertain with regard to a meal offering brought with libations, which does not require frankincense.

When one is uncertain, it is with regard to a type of meal offering that is brought with one log of oil. But one is not uncertain if it is brought with three log of oil or more, which is the halakha with regard to meal offerings brought with libations (see Numbers 15:5–6, 9).

When one is uncertain it is only with regard to a meal offering that requires removal of a handful. But one is not uncertain with regard to a meal offering that does not require removal of a handful, which is the halakha with regard to a meal offering brought with libations.

§ The mishna teaches: If one says: I specified a meal offering of tenths of an ephah but I do not remember how many I specified, according to the Rabbis he must bring a meal offering of sixty-tenths of an ephah. According to Rabbi Yehuda HaNasi he must bring sixty meal offerings, each with a different number of tenths, from one to sixty.

The Sages taught in a baraita: If one says: I specified that I would bring a meal offering, and I established that they must be brought in one vessel of tenths of an ephah, but I do not know what number of tenths I specified, he must bring one meal offering of sixty-tenths of an ephah. This is the statement of the Rabbis. Rabbi Yehuda HaNasi says: He must bring sixty meal offerings of tenths in sixty vessels, each containing an amount from one-tenth until sixty-tenths, which are in total 1,830 tenths of an ephah.

The baraita continues: If one said: I specified a certain type of meal offering with a certain number of tenths of an ephah to be brought in one vessel, but I do not know what I specified, or which type of meal offering I specified, and I do not know how many tenths of an ephah I specified, he must bring the five different types of meal offerings, and each one must contain sixty-tenths of an ephah, which are in total three-hundred-tenths of an ephah. This is the statement of the Rabbis. Rabbi Yehuda HaNasi says: He must bring five different types of meal offerings, and for each type he must bring sixty meal offerings, each with a different number of tenths, from one until sixty, which are in total 9,150 tenths of an ephah.

The Gemara asks: With regard to what principle do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? Rav Ḥisda said: They disagree with regard to whether it is permitted to bring non-sacred items into the Temple courtyard. Rabbi Yehuda HaNasi holds that it is prohibited to bring non-sacred items into the Temple courtyard. Therefore, it is necessary to bring sixty meal offerings of each type, as if one merely brings one meal offering of sixty-tenths of an ephah in a single vessel, he may be in violation of this prohibition, as it is possible that he vowed to bring less than that amount, and the surplus amount is non-sacred. And the Rabbis hold that it is permitted to bring non-sacred items into the Temple courtyard. Therefore, even if the meal offering is of a greater volume than necessary, it is inconsequential.

Rava said that the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi is with regard to a different issue: Everyone agrees that it is prohibited to bring non-sacred items into the Temple courtyard, and here they disagree with regard to whether it is permitted to mix an offering that fulfills an obligation together with a gift offering.

The Rabbis hold that it is permitted to mix an offering that fulfills an obligation together with a gift offering, and therefore one may bring sixty-tenths in one vessel and stipulate that the amount beyond his obligation will be a gift offering. And Rabbi Yehuda HaNasi holds that it is prohibited to mix an offering that fulfills an obligation together with a gift offering, and therefore one cannot make such a stipulation; every possible meal offering requires its own vessel. Concerning each vessel, he stipulates that if this one can fulfill his vow, it should count as fulfillment of his vow, and otherwise it should serve as a gift offering.

Abaye said to Rava: According to the Rabbis, who say that it is permitted to mix an offering that fulfills an obligation together with a gift offering, and one vessel with sixty-tenths of an ephah can serve in part to fulfill the obligation and in part as a gift offering, there is a difficulty: Don’t we require the removal of two handfuls, one for the obligatory meal offering and one for the gift offering? Rava answered: According to the Rabbis, it is required that the priest removes a handful and again removes a handful.

Abaye said to Rava: But if so, since the tenths that fulfill an obligation and the tenths that are a gift are mixed together in a single vessel, when the priest removes a handful, isn’t he removing a handful from tenths that fulfill an obligation to account for tenths that are a gift offering, and removing a handful from tenths that are a gift offering to account for tenths that fulfill an obligation?

Rava answered Abaye: This is not difficult, as the one who brings the meal offering renders it dependent on the intent of the priest, as he says: Wherever the priest’s hand reaches now, when he removes the first handful, shall be the location of the tenths that fulfill my obligation, and wherever his hand reaches at the end, when removing the second handful, shall be a gift offering.

Abaye asked Rava: But how does the priest burn the handful upon the altar? If the priest will burn the handful from the gift offering first, how can he then burn the handful of the tenths that fulfill the obligation? Perhaps the entire meal offering is for the obligation, as the vow was to bring sixty-tenths of an ephah, and everything apart from the first handful, including the second handful, is the remainder, and by burning part of it the priest causes the remainder to be lacking.

And the Master said: With regard to the remainder of a meal offering that became lacking between the removal of the handful and the burning of the handful upon the altar, the halakha is that one does not burn the handful on its account, as it is not considered a valid meal offering.

Alternatively, if the priest will burn the handful that fulfills the obligation first, how can he burn the handful of the gift offering?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל ודאי מצי למקמץ מחלות לחודיהו ארקיקין דשמעי' ליה לר' שמעון בברייתא דאמר ודאי היכא דנדר מחצה חלות ומחצה רקיקין ומייתי להו בחד מנא וכי קמץ ועלה בידו מאחד על שניהן יצא אלמא דיכול לקמוץ מחלות ארקיקין ומרקיקין אחלות:

והא איכא מותר שמן דאמרי' בפירקא דלעיל דכשמביא חלות ורקיקין נותן חצי לוג לחלות וחצי לוג לרקיקין וחלות טעונין בלילה ורקיקין אין טעונין אלא משיחה דכדאמרי' מושחן כמין כי יווני ומותר השמן שנשתייר מחצי לוג של רקיקין אותו מותר מחזירו לחלות והשתא כי מספקא ליה אי כולן רקיקין אמר אי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר היכי עביד מאותו מותר שמן דבעי להחזיר לחלות לאחר משיחת רקיקין דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר צריך להחזיר המותר לחלות. אי כולהו רקיקין אמר מותר השמן נאכל לכהנים דלאחר שמושחן השירים נאכל לכהנים. והשתא אי אכלי כהנים לשירים שמא מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר וצריך להחזירו לחלות ולא למיכליה כהנים:

א"ל (קי"ל) [ס"ל] כר"ש בן יהודה. דאמר דהיכא דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין אין מחזיר המותר לחלות אלא נאכל לכהנים הילכך ממה נפשך נאכל לכהנים:

והא איכא לספוקא במנחת נסכים דאיכא למימר במנחת נסכים נדר ולייתי מנחת נסכים ואמאי לא קא חשיב נמי הא וליתני ו' מיני מנחות ואמאי קא אמר חמשתן ותו לא:

דאמר רבא מתנדב אדם. דיכול להביא מנחת נסכים לחודיה בלא זבח והואיל דמצי למיתי איכא למיחש דהא נדר:

א"ל להא ודאי ליכא לספוקי כי קא מספקא ליה דידע דמידי דבאה יחיד ולא באה צבור נדר דהיינו אחד מה' מנחות אבל נסכין דבאין נמי בצבור פשיטא ליה דלא נדר:

ופשיטא ליה נמי דלא נדר מידי דבא בגלל זבח ולא מידי דלא טעון לבונה ולא מידי דבעיא ג' לוגין שמן ולא מידי דלא טעון קמיצה דהיינו מנחת נסכים דכולה כליל ואית בה כל הני:

פירשתי מנחה של עשרונים. דיודע איזו מנחה נדר אבל מספקא ליה כמה עשרונים נדר במנחה:

יביא ס' עשרון בכלי אחד. ויש בכלל המרובה המועט וסבירא ליה לתנא קמא קטן והביא גדול יצא ור' סבירא ליה דלא יצא ואיירי כגון דקבעם בכלי הילכך קאמר יביא מנחה של עשרונים בס' כלים מאחד ועד ס'. בכלי אחד חד עשרון ובאחד שנים ובשלישי ג' וכן עד ס' דהשתא איזה שנדר הא איתיה לחוד בכליו. פירשתי ואיני יודע איזה מהם פירשתי דאינו יודע מאיזה מין של חמש מנחות ואינו יודע כמה עשרונים במנחה יביא מכל מין ס' בכלי אחד שהן עולין ג' מאות:

ר"א מכל מין צריך להביא מאחד ועד ס'. ומין אחד מאחד ועד ס' עולין לאלף ושמנה מאות ושלשים אם תרצה לחשבם קח זה סימן בידך מכל חשבון שתרצה לחלקו כך. כגון אלו מאחד ועד ששים אמור ס' פעמים ס' ואל תחשוב אלא המחצית ל' פעמים ס' וכן חשוב מא' עד עשרה א' וב' הרי ג' הוסיף ג' הרי ו' הוסיף ד' הרי יו"ד הוסיף ה' הרי ט"ו. וכן עד עשרה יעלה החשבון נ"ה הרי הותירו ה' על חשבון העשרה. ועכשיו ראה ל' פעמים ס' הרי י"ח מאות וששים הם ו' פעמים עשרה ולכל עשרה מותירים חמשה הרי שלשים וזהו אלף ושמנה מאות ושלשים:

רבנן סברי מותר להכניס חולין לעזרה. וקא מייתי ס' לחוד בחד מנא ומתני ואמר הכי אם עשר נדרתי יהו העשר לחובתי והשאר יהיו חולין וקומץ קומץ אחד ואותו קומץ הוי לחובתו ואי מכניס כולהו ס' בעזרה לית לן בה. דמותר (לערב) [להכניס חולין] בעזרה ומה דמתערבי חובה בחולין לית לן בה דאי חולין כהנים אכלי להו כקדשים:

ור' סבר אסור להכניס חולין בעזרה. והילכך מתני ואמר הכי אי עשר נדרתי יהו העשר שבכלי אחד לחובתי והשאר יהיו נדבה ואותן עשר הא הוו בכלי אחד בפני עצמו דאם נדר קטן איכא קטן ואי גדול איכא גדול:

רבנן סברי מותר לערב חובה בנדבה. והכי מתני אי עשר נדרתי יהו עשר שבתוך אלו ס' לחובתי והשאר נדבה. ואי מתערבי כולהו ס' דהשתא אתערב חובה בנדבה לית לן בה דמותר לערב:

ור' סבר דאסור לערב. ומשום הכי יביא מא' ועד ס' בס' כלים שלא יתערב חובה בנדבה:

הא בעינן ב' קמצין. חד לחובתו וחד לנדבתו:

דקמיץ והדר קמיץ ב' פעמים:

והא קא קמיץ מחובה אנדבה כו'. דהא מתערבי אהדדי:

דמטא ידא דכהן השתא. כלומר הקומץ שיקמוץ תחלה יהא חובה והאחד נדבה:

דילמא כולה מנחה של ס' עשרון חובה דחיישינן דס' נדר וחסרו להו שירים דכיון דקא קמיץ לשום חובה ברישא הך דקא קמיץ לבסוף לשם נדבה לא צריך דדילמא כולה חובה היא וחסרו להו שירים בין קמיצת חובה להקטרת חובה דקודם שהקטיר לשום חובה הקטיר קודם של נדבה ואשתכח דקא חסרו שירים שהרי חסרו אותו קומץ דמקטיר לשום נדבה והלכך היאך מצי הדר מקטיר לקומץ דחובה דאמר מר וכו':

ליקטר דחובה ברישא ההוא קומץ דנדבה היכי מקטיר ליה*)שייך לע"ב דילמא כולה חובה היא. וכל שממנו לאישים השאר הרי הוא בבל תקטירו. והשתא ליכא למימר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה כיון דקמץ לשום חובה הקטיר מיד לשום חובה קודם דקמץ לשם נדבה ולא חסרו בין קמיצה להקטרה. וקא ס"ד דאפי' קמץ אותו קומץ דנדבה מקמי דלקטר קומץ דחובה ליכא למימר דחסרו להו שירים. דהואיל דאמרי' דאותו חובה מקטיר ברישא כיון דאכתי קומץ לנדבה קאי בעיניה בשעת הקטרת קומץ דחובה אע"ג דמקמץ לא חשבינן כמאן דחסרי שירים:

א"ל לעולם מקטר דחובה ברישא והכי אפשר ליה בתקנה כגון דמסיק אותו קומץ דנדבה לשום עצים ולא לשום קומץ דהשתא אי אמרת דשירים נינהו לא עבר בבל תקטירו כדר' אליעזר כו':

גמרא רבי אומר יביא חמש מנחות של עשרונים כו'. כ"נ דצ"ל ותיבת ששים למחוק כברישא:

רש"י ד"ה מותר השמן. וגבי כולה רקיקין תניא לעיל מההיא כו'. ע"ש דלא נמצא בברייתא מזה. רק דבמשנה איתא שם הכי:

תד"ה רבה. רבה גרסי' אע"פ שהוא אחר ר"ח. תימה מהו אע"פ דקאמרי. הרי הרא"ש בב"ק פ"ה סי' ה' בסופו כ' דר"ח גדול מרבה וה"ר לדבר. ורש"י בב"מ (ר"ד מ) כ' דרבה תלמיד דר"ח הוה. והרשב"ם בפ' ע"פ (קי) ד"ה רבה כ' כמו שהיו הדורות זו אח"ז כו' ור"ח נזכר שם קודם. ובפסחים (מז ב) אשכחן דבעי רבה מר"ח. ובתוס' שבת (כג ב) ד"ה גזירה כ' דר"ח היה חבירו דרבה וכ"כ בר"ה (יח). ומה שהכריחו בשבת שם דגרסי' רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו. וכה"ג כתבו ביבמות (כט ב) ושם (קטז) ובגיטין (כו) ובסנהדרין (סב). תימה ג"כ דמצינו רבות דגם לרבא חבירו היה משיב בריש סוכה. בסנהדרין (סה) בחולין (כט) ושם (קלד) ערכין (יט ב) כריתות (ג ב. יח ב. כד) ב"ב (קל). ועי' תוס' יבמות (לו ב) ד"ה ואמר. ועוד כהנה וכהנה וצ"ע:

שמעינן ליה לר''ש. בפ' כל המנחות באות מצה (לעיל סג:): מותר השמן. אמרי' בפ' ואלו מנחות (לעיל עה.) מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצהו לחלות ורקיקין וחלות בוללן ומושח הרקיקין על פני כולן ושאר השמן מחזירו לחלות וגבי כולה רקיקין תניא לעיל מההיא מושחן כמין כי ושאר השמן נאכל לכהנים: רבי שמעון בן יהודה. גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין קאי: מותר השמן נאכל לכהנים. כדין רקיקין הבאים בפני עצמן הלכך ממה נפשך מותר של רקיקין נאכל לכהנים: כי קא מספקא ליה. לנדר ממנחת יחיד שאינה באה בצבור דהיינו הנך חמש מנחות הנדבה דאינן באות בצבור כדאמר לעיל (דף קד:) אין שנים מתנדבים עשרון אחד שהרי כתיב בה נפש אבל מנחת נסכים הבאה בצבור לא מספקא ליה דודאי ידע שלא נדרה: של עשרוני' מאחד ועד ששים. שיביא ששים מנחות בששים כלים בחד כלי חד עשרון ובאידך שנים ובאידך שלשה ובאידך [ארבעה וכן עד] ששים: שהם אלף ושמנה מאות ושלשים עשרונות. ובכל כלי יאמר אם כזו נדרתי זו לנדרי ואם לאו תהא נדבה דממה נפשך חדא מינייהו נדר: פירשתי. עשרונות ופירשתי מאיזה מנחה מן החמש המנחות ואיני יודע מאיזה מנחה פירשתי וכמה עשרונים פירשתי בה יביא חמש מנחות של ששים עשרונות: במותר להכניס חולין לעזרה. ודכולי עלמא אסור לערב חובה בנדבה: רבנן סברי מותר להכניס חולין לעזרה. הלכך יביא ששים עשרון בכלי אחד ויתנה אם כולן נדרתי כולן לחובתי ואם לאו מה שנדרתי יהא לחובתי והשאר חולין אבל השאר לנדבה לא מצי לאיתויי דאסור לערב חובה בנדבה ואי קשיא הכא נמי היכי קריב קומץ הא הוי קצת מן הקומץ חולין ועוד מנחה היכי מישתרי והא לא איקמצ' קומץ שלם דקצת מן הקומץ הוי חולין תריץ כדתרצינן בהקומץ רבה (לעיל כד:) קומץ בדעתא דכהן תליא מילתא וכהן דעתו אקודש ולא אחולין: ורבי סבר אסור להכניס חולין לעזרה. הלכך לא מצי איתויי בכלי אחד ומתנה אבל יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים בששים כלים ויאמר אותם שנדרתי יהו לחובתי והשאר נדבה ואי קשיא לייתי ששים עשרונות בששים כלים ויאמר לפי חשבון שנדרתי יהא לנדרי והשאר נדבה הא לא קשיא דקביעות המנחה מילתא היא ולא מצי לאיתויי בכלי אחד פחות ממה שקבע בו: מותר לערב חובה בנדבה. הלכך מייתי ס' עשרונות ויאמר כפי מה שנדרתי יהו לחובתי והשאר לנדבה: שני קמצים. חד לחובה וחד לנדבה: ומשני דקמיץ. שני קמצים: כל היכא דמטי ידיה דכהן השתא. בקומץ ראשון יהא חובה וכל היכא דמטו ידיה בקומץ אחרון תהא נדבה:
כרבי שמעון בן יהודה. ואם תאמר מאי סלקא דעתך דמקשה דקאמרינן דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות הא לא אשכחן בפ' ואלו מנחות (לעיל עה.) רבי שמעון דאית ליה האי סברא ומנא ידע בכולה רקיקין דשאר השמן נאכל לכהנים וי''ל משום דרבנן דפליגי ארבי שמעון בן יהודה התם סבירא להו במותר השמן מחזירו לחלות ואליבא דרבי שמעון קאמרי דהא קתני מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקים ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי שמעון: שהן אלף ושמונה מאות ושלשים. כיצד קח בידך מאחד ועד ששים וצרף תחילתן לסופן עד האמצע כגון אחד וששים הם ס''א שנים ונ''ט הם ס''א ושלש ונ''ח הם ס''א כן תמנה עד שלשים דשלשים ושלשים ואחד נמי הם ס''א ויעלה לך שלשים פעמים ס''א וכן נוכל למנות פרים דחג דעולין לשבעים כיצד ז' וי''ג הם עשרים וכן ח' וי''ב הם עשרים וכן ט' וי''א הם כ' וי' הרי שבעים: במותר להכניס חולין לעזרה קמיפלגי. ולא מיתוקמא אלא כרבנן דאמרי למנחה של ששים עשרון ששים לוגין דאי כרבי אליעזר בן יעקב דאמר אין לה אלא לוגה היכי מיתכשרה כיון דאיערב חולין בהדה הא אינה ראויה לבללן משום דהוה ליה חיסר שמנה: רבה אמר דכולי עלמא וכו'. רבה גרסינן אף על פי שהוא אחר רב חסדא דרבא משני לקמן שינויא אחרינא: דתלי לה בדעת כהן. ואף על גב דבהקומץ רבה (לעיל דף כד:) לית ליה לאביי בדעתא דכהן תליא מילתא הכא מודה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד