דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - ב

אבל אם נדר אחד עשר לוגים, בזה אני מסתפק:  מיבעיא לי מאי יהא עם נדרו?

האם גברא [הנודר] לנדור שיעור נכסים השוה לשני פרים [דהיינו: שנים עשר לוגים] קא מכוין, ונמצא שלא השלים את השיעור, ועד דממלי להו לא קרבי [עד שלא ישלים לא יקריב], וכמו הנודר חמשה לוגים, שאינו מקריב עד שימלא את השיעור, כיון שיש קבע לנסכים.

או דילמא: אדם זה לנסכים השוים לשני אילים וכבש אחד [שהם אחד עשר לוגים] קמכוין, ונמצא שכבר השלים את השיעור והם קרבים; וצדדי הספק הם:

האם סביר הוא שנתכוין זה לתרי מחד מינא וחד מחד מינא [לשני שיעורי מין אחד, ולשיעור אחד של מין שני], או לא?

מאי? תיקו. [1]

מתניתין:

למנחת נסכים היו מביאים סולת בלולה בשמן, ואינה נקמצת אלא נקטרת כליל, ועמם היו מביאים יין לנסך על גבי המזבח; ונחלקו תנאים:

מתנדבין יין להקריבם בפני עצמם [וכפי שנתבאר במשנה הקודמת], ואולם אין מתנדבין שמן בפני עצמו ואף שהשמן בא במנחת נסכים -

דברי רבי עקיבא.

רבי טרפון אומר:

מתנדבין שמן; וכשמתנדב שמן בפני עצמו הרי הוא קומצו ומקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים כדין כל מנחה. [2] אמר רבי טרפון טעם לדבריו:

מה מצינו ביין שהוא בא חובה לנסכים, ובא גם כנדבה בפני עצמו, אף שמן שהוא בא חובה במנחת הנסכים, [3] הרי הוא בא גם כנדבה בפני עצמו.

אמר לו רבי עקיבא לדחות את הדמיון ליין:

לא אם אמרת ביין, שכן קרב עם חובתו בפני עצמו [כאשר הוא בא כחובה הרי הוא בא בפני עצמו], תאמר בשמן שאינו קרב אף עם חובתו בפני עצמו, שהרי בוללים בו את הסולת, ואין ללמוד מזה לשמן שיבא בפני עצמו.

אין שנים מתנדבין בשותפות עשרון אחד. [4]

אבל מתנדבין בשותפות עולה ושלמים - ובנדבת עולת העוף משתתפין, ואפילו בפרידה אחת [בן יונה או תור] בלבד. [5]

גמרא:

שנינו במשנה: מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן, דברי רבי עקיבא; רבי טרפון אומר: מתנדבין שמן:

אמר רבא:

מדברי שניהם [רבי עקיבא ורבי טרפון] נלמוד:

מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, שהרי לא נחלקו אלא בשמן שאינו בא בפני עצמו. [6]

ומקשינן: הרי פשיטא הוא, ומה השמיענו רבא!?

ומשנינן: הצרך רבא להשמיענו, כי מהו דתימא: מנחת נדבה גלי בה רחמנא הני חמשה מנחות אין, אבל טפי לא, כיון שבמנחת נדבה הרי מנתה התורה חמש סוגי מנחות [מנחת סולת, מחבת, מרחשת, ומאפה תנור חלות ורקיקין], ואם כן אין לנו אלא אלו ותו לא - קאמשמע לן רבא, הני מילי - שהמנחה באה באחד מחמשה אופנים אלו - בסתמא, כשאמר מנחה סתם אז יביא אחד מאלו, אבל היכא דפריש את נדרו שיביא מנחת נסכים הרי פריש, ויביא מנחת נסכים. [7]

שנינו במשנה: אין שנים מתנדבין עשרון אחד, אבל מתנדבין עולה ושלמים, ובעוף אפילו פרידה אחת:

שואלת הגמרא מאי טעמא אין מתנדבין מנחה בשותפות?

אילימא משום דכתיב במנחה [ויקרא ב]: "ונפש כי תקריב", שמא תאמר, משום שבמנחה אמרה תורה בלשון יחיד; כך אי אפשר לומר, שהרי:

עולה נמי הא כתיב ביה [ויקרא א]: "אדם כי יקריב" בלשון יחיד, ומכל מקום מבואר במשנתנו שמביאים אותה בשותפות, אלא מאי טעמא, כלומר, ובהכרח שהטעם הוא כיון דכתיב [במדבר כט]: "לעולותיכם" בלשון רבים, ואם כן מנחה נמי הא כתיב [שם]: "למנחותיכם" בלשון רבים.

אלא הטעם שאין מביאין מנחה בשותופות, הוא משום דכתיב בה [ויקרא ב]: "ונפש כי תקריב" מה שלא כתוב בעולה.

תניא נמי הכי כטעם זה, דתניא:

רבי אומר: כתיב [ויקרא כב יח]: "איש איש מבית ישראל... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה'", לימד הכתוב שהכל באין בשותפות, ולא סילק הכתוב אלא מנחה שנאמר בה "נפש".

אמר רבי יצחק:

מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "ונפש כי תקריב"? [8]

אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה, הלוא עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

אמר רבי יצחק:

מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון [כל מה שיש בו שמן נקרא טיגון] [9] הללו, דהיינו: מנחת סולת, מחבת, מרחשת, חלות ורקיקין שבמנחת מאפה תנור?

משל למלך בשר ודם שעשה לאוהבו סעודה, ויודע בו שהוא עני, אמר לו המלך: עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך [כדי שתקובל בהם לפני].

הדרן עלך פרק המנחות והנסכים


הערות

[1] לשון רש"י הוא: עד דממלי להו לי"ב לוגין לא קרבי, דהא יש קבע לנסכים, ולא אמרינן ליקרבו שמונה לוגין לשני אילים ושלשה לוגין לכבש אחד, או דלמא למנחה הראויה לשני אילים, וכבש איכוין; ומלשונו נראה, שאת הנסכים שנדר הוא בא להקריב עם המנחה עבור שני אילים וכבש, וזה אינו, כי הנידון הוא במי שמנדב יין לנסכים בפני עצמו; הן אמת, דממילא גם ספק הגמרא צריך ביאור, כי מאחר שאינו מקריב אותם לא לפר ולא לאיל, למה לא נצרף שיעורים משני מינים, וצריך תלמוד.

[2] א. רש"י, על פי הגמרא לעיל עד ב בשם שמואל דמסייע ליה מתניתין דשם [ומטעם זה פסק הרמב"ם - מעשה הקרבנות יד א - כרבי טרפון, משום דמתניתין מסייע ליה, כמבואר בכסף משנה שם] ; ולדברי שמואל עצמו, המתנדב יין מזלפו על גבי האישים ואינו הולך לספלים ולשיתין כשאר נסכים, ובהא לא קיימא לן כמותו כדאמר שם "לאפוקי מדשמואל". ובמקדש דוד סימן יא אות ב, הוכיח, שאין מקרישים את השמן קודם הקמיצה כדי שיהא אפשר לקומצו, ממה שכתבו התוספות לעיל עד ב ד"ה קומצו ושיריו נאכלין: אבל יין צלול הוא, ואי אפשר לקומצו; ואם אף את השמן היו מקרישים תחילה מאי שנא שמן מיין, ועוד הוכיח כן מגמרא זבחים עו ב ראה שם; אך הביא מדברי רבינו גרשום לעיל עד ב שכתב גבי שמן: "יקפנו", ובפשוטו, כוונתו היא שמקרישים את השמן קודם קמיצה. ובתוספות יום טוב כאן כתב: ומיהו ודאי דלקומצה בפס ידו כדרך קמיצת מנחה אי אפשר, אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ שהוא כשני זיתים, וראה רש"ש, וראה עוד במנחת אריאל כאן. ב. בעיקר דברי התוספות שהחילוק בין יין לשמן הוא משום שבזה שייך קמיצה ובזה לא, כבר העירו האחרונים שלפי דברי רבינו גרשום ולפי ה"תוספות יום טוב" אי אפשר לפרש כן; ובטעם החילוק ביארו, על פי מה שכתב בשפת אמת כאן, שרבי טרפון עצמו למד שמתנדבין שמן מן הכתוב "קרבן מנחה" כמבואר בזבחים צא ב, ומה שאמר כאן הוא לדבריו דרבי עקיבא, [ראה שם שדבריו הם שלא כדברי תוספות], וכתב שם שהקמיצה אינה אלא משום שהוא נלמד מ"קרבן מנחה", ואם כן הרי פשוט החילוק בין יין לשמן.

[3] נתבאר על פי רש"י, וכן היא פשטות המשנה שנדבת שמן נלמדת משמן של מנחת נסכים כמו יין, אלא שאם כן היה מן הדין שאין מתנדבין שמן פחות משלשה לוגין שהוא הפחות שבמנחת נסכים, וכאשר כן הוא הדין ביין, וזה הרי אינו, ומפורש בזבחים עו ב "לוג זה יהא נדבה", הרי שמתנדבים אפילו לוג אחד, ואם כן לכאורה צריך ביאור לשון רש"י! ? והנה בזבחים צא ב יליף שמואל לדעת רבי טרפון שמתנדבין שמן מן הכתוב "קרבן מנחה" מלמד שמתנדבין שמן, וביאר בשפת אמת, שרבי טרפון לדבריו דרבי עקיבא קאמר כאן, ואילו הוא עצמו למד כן מן הפסוק; ואם כן הרי ניחא, דבאמת אם משום הלימוד מנסכים היה הדין שאינו יכול להתנדב פחות משלשה לוגין, אלא שלמד ממקום אחר שאפשר להתנדב שמן, ומאותו לימוד מתנדבין אפילו לוג אחד. [וראה עוד ב"מנחת חזקיה" מה שכתב על דברי רש"י].

[4] מלשון המשנה היה נראה שמתנדבין שנים שני עשרונים בשותפות; אבל ברמב"ם - מעשה הקרבנות יד ב - מבואר שאין מתנדבין מנחה בשותפות כלל; וצריך לומר שאגב "פרידה אחת" נקטה המשנה "עשרון אחד".

[5] החידוש בזה הוא, שאם כי בקרבן חובה אין העופות באים אלא שנים, מכל מקום בנדבה מביאים אפילו אחד ואפילו בשותפות.

[6] פירש רש"י: מתנדב אדם מנחת נסכים סולת יין ושמן, ובמקדש דוד סימן י אות ב למד מדברי רש"י אלו, שבכלל מנחת נסכים גם היין, וראה שם, דכן משמע גם מדברי התוספות בערכין יב א ד"ה נסכים. [ומלשון הרמב"ם - מעשה הקרבנות יד א - שכתב: מתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה, לא משמע שהוא צריך להביא גם יין; ויש לתמוה - לדעת כולם - למה לרבי טרפון לא יתנדב אדם מנחת נסכים בלי שמן, וכשם שמתנדב הוא שמן בפני עצמו, וראה ב"מנחת חזקיה" מה שהביא וכתב בזה].

[7] בתוספות ד"ה הרי מבואר הטעם שאינו מביא מנחת נסכים כשקיבל על עצמו מנחה סתם "דסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבוא בפני עצמן ולא בגלל זבח.

[8] ביארו התוספות, שאם לא נכתב כן אלא ללמד על מנחה שאינה באה בשותפות היה לו לומר "איש", או לשון אחרת דמשמע יחיד דוקא.

[9] נתבאר על פי רש"י ותוספות, שהוקשה להם: הרי מנחת סולת ומאפה תנור אין מטגנים אותם. ולכאורה נראה להוכיח מכאן שמנחת הסולת צריכה אפיה [ראה בזה במשנה למלך בהלכות מעשה הקרבנות], שהרי אם לא כן תיקשי למה נזכרו רק חמשה מנחות והלוא יש גם מנחת נסכים; ומזה נראה, שאין לשון טיגון נופל אלא על דבר שמטגנים אותו או אופים אותו אם יש בו שמן, אבל מה שיש בה שמן ואין אופים אותו אין נקרא "טיגון", ולכן מנחת נסכים שהיא עולה כליל על המזבח אין אופים אותה, אבל מנחת סולת שהיא נאכלת אופין אותה עשר עשר חלות.


פרק שלושה עשר - הרי עלי עשרון

מתניתין:

האומר "הרי עלי עשרון" יביא מנחה של עשרון אחד. [1]

ואם אמר "הרי עלי עשרונות" יביא מנחה של שנים.

ואם בא ואמר: "פירשתי בשעת נדרי כמה עשרונות, ואולם עכשיו איני יודע מה פירשתי" יביא ששים עשרון, ויתנה ויאמר: כמה שפירשתי יהא לנדרי, והשאר לנדבה. [2] האומר "הרי עלי מנחה", ולא פירש איזה מין מחמשת המנחות הוא נודר, יביא איזו שירצה.

רבי יהודה אומר:

יביא מנחת הסולת, משום שהיא מיוחדת שבמנחות, ומפרש לה בגמרא.

ואם אמר "הרי עלי מנחה", או שאמר "הרי עלי מין המנחה": יביא מנחה אחת, לחכמים איזה שירצה ולרבי מנחת סולת.

ואם אמר "הרי עלי מנחות", או שאמר "הרי עלי מין מנחות", יביא שתים מנחות ממין אחד. [3]

ואם בא ואמר: "פירשתי בשעת נדרי את מין המנחה שנדרתי, ואולם עכשיו איני יודע איזה מהן פירשתי", יביא חמשתן [חמשת מיני המנחות: סולת, מחבת, מרחשת, מאפה תנור חלות ומאפה תנור רקיקין].

ואם בא ואמר "פירשתי מנחה של עשרונים - כלומר, פירשתי בשעת נדרי כשנדרתי מנחה מסוימת, כמה עשרונות תהא אותה מנחה - ואולם עכשיו איני יודע כמה פירשתי", יביא מנחה של ששים עשרון, ויתנה ויאמר: כמה שפירשתי יהא לנדרי, והשאר נדבה. [4]

רבי אומר:

אין די לו להביא מנחה אחת של ששים עשרון, אלא יביא ששים מנחות של עשרונות, מאחד ועד ששים [מנחה אחת של עשרון אחד, והשניה של שנים, וכן הלאה עד ששים]. [5]

גמרא:

שנינו במשנה: הרי עלי עשרון יביא אחת, עשרונות יביא שתים, פירשתי ואיני יודע מה פירשתי, יביא ששים עשרון:

ומקשינן: והרי פשיטא היא!?

ומשנינן: הבבא של "עשרונות יביא שתים", הוא דאיצטריכא ליה.

ומקשינן עלה: הא נמי פשיטא, כי הרי מיעוט עשרונות שתים!?

ומשנינן: הבבא של "פירשתי", הוא דאיצטריכא ליה.

שנינו במשנה: פירשתי ואיני יודע מה פירשתי, יביא ששים עשרון:

והנה בסוף המשנה נתבארה מחלוקת רבי וחכמים במי שאומר "פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי", ורבי חולק על חכמים המחייבים אותו בששים עשרון בלבד, והוא אומר: יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים; ולכן אמרינן: מאן תנא [מי הוא התנא המחייב בתחילת המשנה בששים עשרון בלבד]?

אמר חזקיה:

רישא דלא כרבי, דאי רישא רבי היא, האמר בסוף המשנה:

יביא מנחות של עשרונות, מאחד ועד ששים, ודלא כמבואר כאן שדי לו בששים עשרונות.

ורבי יוחנן אמר:

אפילו תימא רבי היא הרישא, כי הרישא עוסקת במי שאומר "פירשתי עשרונות, אבל לא קבעתים בכלי אחד", דמייתי שיתין עשרונות בשיתין מאני [מביא הוא ששים עשרון בששים כלים] -

כלומר, אף רבי לא נחלק על חכמים אלא כשצריך הוא להביא את כל מנחתו בכלי אחד וכאופן שבסיפא, [6] אבל מודה רבי, שאם לא קבע בכלי אחד, באופן שיכול הוא להביא כל עשרון בכלי אחר, שאין צריך להביא יותר מעשרון אחד לכל כלי, ויתנה, שאותם עשרונות שנדר יהיו לחובתו, והשאר לנדבתו. [7] שנינו במשנה: הרי עלי מנחה, יביא איזהו שירצה; רבי יהודה אומר: יביא מנחת הסולת, שהיא מיוחדת שבמנחות:

תנא בברייתא לפרש את דברי רבי יהודה:

הואיל ופתח בו הכתוב במנחת הסולת תחילה לכל המנחות, [8] לכן יביא מנחת סולת.

אלא מעתה, האומר "הרי עלי עולה" וכי הדין הוא שיביא מן הבקר הואיל ופתח בו הכתוב  תחילה לכל העולות!? [9]


הערות

[1] בשיטה מקובצת הגיה: "אחת" ו"שתים", ומיהו "עשרון" הוא לשון זכר.

[2] א. נתבאר על פי לשונו של רש"י, וכן פירש רש"י בהמשך המשנה גבי פירשתי מנחה של עשרונים; ומיהו אופן התנאי תלוי בסוגיית הגמרא לקמן קו א, אחרונים. ב. כתב רש"י: ובטפי ליכא לספוקי, דאין מנחה יחידית יתירה על ששים עשרונים; [וכמבואר לעיל קג ב]. והנה ההגבלה של ששים עשרון הוא דוקא במנחה אחת לפי שיטת רש"י לעיל קג ב, ומשום שאין יותר מלוג אחד לכל המנחה, ולשיטות אחרות דוקא כשמביא בכלי אחד, משום שאי אפשר לבוללם בכלי אחד; והרי בסמוך מתבאר מדברי הגמרא, שברישא אין אנו עוסקים דוקא במנחה אחת ולא בכלי אחד! ? ותירץ בתוספות יום טוב, דמה שאינו מביא אלא ששים אינו משום הבילה שהיא בכלי אחד, אלא משום מה ששנינו לקמן קז א "הרי עלי יין לא יפחות:. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא כיום מרובה", ואף כאן כיון שביום מרובה מביא ששים עשרונים, אף זה מביא ששים עשרונים, [וצריך לומר, שאפילו לכמה מנחות אין נדבתו יותר מששים עשרון, שהרי ברישא אין אנו עוסקים במנחה אחת דוקא; ומיהו צ"ב, שהרי ביום המרובה מביא הוא ששים ואחד עשרונים, ראה לעיל במשנה קג ב, וראה שפת אמת]. ואולם לשון רש"י הרי בהדיא אינו כן; והרש"ש פירש, שאם כי לא קיבל על עצמו דוקא בכלי אחד, מכל מקום קיבל על עצמו באופן שיכול להביאם בכלי אחד, ולכן אינו מביא אלא ששים; [ויש לעיין בזה, כי זה דוקא לפי המפרשים שיותר מששים עשרון אינם נבללים בכלי אחד, אבל לשיטת רש"י לעיל שהטעם הוא משום שמנחת ששים עשרון אינה צריכה אלא לוג ולכן אינה נבללת, אם כן הרי ברישא לא מיירי כשקיבל על עצמו מנחה אחת בדוקא ; ויש ליישב, והשפת אמת כתב על פירוש זה שהוא דוחק]. ומיהו דברי רש"י צריכים ביאור לשיטתו שהוא פירש לעיל קג ב, שלא אמרו ששים בלבד אלא לרבי אליעזר בן יעקב שמביא לוג אחד לששים עשרון, אבל לחכמים יכול להביא יותר; והנה בגמרא לקמן קה ב מפרש רבא את דעת חכמים שבמשנתנו שהיא כדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר בן יעקב, ואם כן למה אמרו חכמים "פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי, יביא ששים עשרון" ולא יותר. ג. מבואר מכאן ומכל המשנה, שאף מנחת מאפה תנור הבאה מרקיקין אין מביאים אלא ששים עשרון ולא יותר; וכן משמע גם מסתימת לשון הרמב"ם פרק יז הלכה ו ממעשה הקרבנות שכתב "אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יתר מששים עשרון", ומשמע כל המנחות; והנה הטעם שאין מביאים יותר מששים עשרון מבואר במשנה לעיל קג ב וברמב"ם הנזכר, שהוא משום שאין יותר מששים עשרון נבללים כאחד. ויש לעיין: הרי הרקיקין אין נבללים בשמן כלל, אלא מושחן, ולמה לא יביא יותר מששים בכלי אחד, ואם משום בלילתן במים, אכתי תיקשי לרש"י לעיל קג ב, הסובר שכל דין זה אינו אמור אלא לדעת הסובר שלששים עשרון אינו מביא אלא לוג, ואם כן הבלילה במים שייך גם ביותר מששים עשרון; וודאי שלא מסתבר לומר ששיעור לוג אחד לבלילת ששים עשרון שוה לשיעור משיחה בלוג אחד, וודאי שבלוג אחד הוא מושח יותר מששים עשרון, ולמה נקבע שיעור ששים עשרון למנחת רקיקין.

[3] כן פירשו רש"י והרע"ב, וטעמם צריך ביאור, כי כשאמר "הרי עלי מנחות" היכן משמע מלשונו שיהיו המנחות ממין אחד; וראה ברמב"ם [מעשה הקרבנות יז ה, לפי הגהת ה"כסף משנה"] שכתב: "אמר הרי עלי מנחות יביא שתי מנחות מחמשתן", וביאר הכסף משנה, דהיינו שיכול להביא שתי מנחות משני מינים או ממין אחד; "אמר הרי עלי מין מנחות, יביא שתי מנחות ממין אחד"; ויתכן בטעמו של רש"י, כי מאחר שנשנו שני דינים אלו כאחד משמע שדין אחד להם.

[4] ראה מה שנתבאר בהערה 2 אות א.

[5] בגמרא שבעמוד הבא מובאת ברייתא שנחלקו בה רבי וחכמים כעין מה שנחלקו במשנתנו, ובגמרא שם מתבאר כמה אופנים בביאור מחלוקתם ; והנה רש"י כתב כאן ביאור במחלוקתם ובסברת רבי, ודבריו צריכים ביאור להתאימם עם דברי הגמרא, ראה בזה בחק נתן וביד בנימין.

[6] פירש רש"י במשנה בד"ה רבי אומר "כיון דאמר מנחה משמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה"; [ולכאורה יש לעיין בזה, כי יכול אדם להביא מנחה אחת בשני כלים, וכמפורש בגמרא לקמן קו ב "אפשר דמייתי שיתין בחד מנא, וחד בחד מנא, ומגע להו וקמיץ", אך לפי מה שכתבו התוספות שם, אכן אי אפשר להביא מנחה בשני כלים, ראה שם; ומיהו בפשוטו היה נראה מלשון הגמרא ומדברי חזקיה, דלאו משום לשון מנחה הוא, שהרי אם כן למה לא אמר חזקיה כרבי יוחנן, והיינו משום דבפשוטו משמע כלי אחד, עד שיפרש ויאמר שאינו מתחייב בכלי אחד].

[7] תוספת ביאור: הנה בגמרא לקמן קו ב, נתבארו כמה טעמים בדעתו של רבי שהצריך להביא מנחות מאחד בכלי ועד ששים בכלי, ולפי כמה פירושים שנאמרו בגמרא - ראה שם ובהערות - יסוד טעמו של רבי הוא, משום שאסור לערב חובה ונדבה בכלי אחד, [מלבד לטעמו של רבא], ולפירושים אלו מתבארים היטב דברי הגמרא, שהיות ולא קבע בכלי אחד, אינו צריך להביא מנחות מאחד ועד ששים, שלא הצרך להם אלא משום שאין מערבין חובה בנדבה, אבל אם מביא ששים עשרונות בששים כלים ומתנה ואומר, שאותם עשרונות שנדר יהיו לחובתו והשאר לנדבתו, הרי אף רבי מודה שדי בזה; אך ראה ב"חק נתן".

[8] ראה ויקרא ב א: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו"; "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור"; "ואם מנחה על המחבת קרבנך"; "ואם מנחת מרחשת קרבנך".

[9] ראה ויקרא א: "אם עולה קרבנו מן הבקר". "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה".

מיבעיא [נשאלה] לי השאלה מאי [מה] דינם? וצדדי הבעיה: האם גברא [האדם] הנודר אחד עשר לוגים יין — לכשיעורם של נסכי שני פרים (שהם שנים עשר לוג) קא מכוין [הוא מתכוין], ולכך עד (כל עוד שלא) דממלי להו [שישלים אותם] אחד עשר לוגים, שיוסיף עליהם לוג נוסף — לא קרבי [לא קרבים], או דלמא [שמא] לשיעור נסכיהם של שני אילים (שמונה לוגים) וכבש אחד (שלושה לוגים) קמכווין [הוא מתכוין], אחד עשר לוגים, ויכול הוא להקריבם כמות שהם. ויסוד השאלה הוא: לשיעור המבוסס על תרי מחד מינא [שני נסכים ממין אחד, כנסכי שני אילים] וחד מחד מינא [ונסך אחד ממין אחד אחר, כנסכי כבש] אמרינן [א ומרים אנו] שהתכוון. או לא התכוון אלא לבאים ממין אחד, וכגון לשני פרים. מאי [מה] הפתרון לבעיה זו? ומסכמים כי בעיה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

א משנה מתנדבין יין לנסכים לעצמם, ובלא נדבת סולת ושמן, ומנסכים יין זה לעצמו על המזבח, ויורד לשיתין. ואין מתנדבין שמן לעצמו. אלו דברי ר' עקיבא. ור' טרפון חולק ואומר כי מתנדבין גם שמן לעצמו.

ואמר ר' טרפון בהסבר שיטתו: מה מצינו (מצאנו) ביין למנחה שהוא בא בחובה (במנחת נסכים) והוא בא גם כמנחת נדבה לעצמה, ואינו נלווה לקרבנות, אף שמן, שמצאנו בו שהוא בא בחובה (במנחת נסכים), הריהו בא גם כמנחת נדבה לעצמה. אמר לו ר' עקיבא לר' טרפון: לא, אין יסוד להשוואה שהרי אם אמרת ביין שהוא קרב כמנחת נדבה, לעצמו — טעם יש בדבר: שכן אף כאשר היין קרב עם חובתו (במנחת נסכים), הריהו קרב בפני עצמו, שאינו מעורב במנחה, אלא מתנסך על גבי המזבח לעצמו. האם תאמר כן בשמן, שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו אלא מעורב בה?

ועוד בדין נדבת סולת למנחה: אין שנים מצטרפים זה לזה כשותפים במנחה שיהיו שניהם מתנדבין עשרון אחד, אבל מצטרפים שנים לשותפות והם מתנדבין עולה וכן שלמים, וכן בקרבן עוף — מצטרפים שנים לשותפות אפילו בפרידה (יחידה, תור או גוזל) אחת.

ב גמרא שנינו במשנתנו מחלוקתם של ר' עקיבא ור' טרפון בדין נדבת שמן לעצמו, ובענין זה אמר רבא: מדברי שניהם שלא נחלקו אלא לענין שמן, ואולם מוסכם על שניהם כי מתנדב אדם שמן וסולת למנחת נסכים, נלמוד כי מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, ומה בא רבא להשמיענו! ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו כן, שהרי מהו דתימא [שתאמר]: מנחת נדבה גלי [גילתה] בה רחמנא [התורה] כי יש בה חמישה סוגים (מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מאפה תנור, רקיקים), והיה איפוא מקום לומר כי הני [אלה] חמשה המנחות — אין [כן] מקריבים, ואולם טפי [יותר] מאלה שיביא מנחת נסכים לעצמה — לא. לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו] כי הני מילי [דברים אלה] שאין אלא חמש מנחות נדבה — אמורים במביא מנחה בסתמא [בסתם], שלא פירש שהריהי למנחת נסכים. אבל היכא דפריש [היכן שפירש] ואמר כי השמן והסולת שהוא נודר הריהם נסכים — הרי פריש [פירש], וחל נדרו.

ג שנינו עוד במשנתנו כי אין שנים מתנדבין עשרון אחד. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, מה מקורה של הלכה זו? אילימא [אם תאמר] שטעם הדבר משום דכתיב [שנאמר] במנחה "ונפש כי תקריב מנחה" (ויקרא ב, א) שהוא לשון יחיד — בקרבן עולה נמי הא כתיב [גם כן הרי נאמר] בלשון יחיד, "אדם כי יקריב מכם קרבן..." (שם א, ב), והרי שותפים מתנדבים עולה, כמבואר במשנתנו!

אלא עולה מאי טעמא [מה טעם] באה אף בשותפות, למרות שנאמר בה לשון יחיד? משום דכתיב [שנאמר] בה, בלשון רבים "אלה תעשו... לעלתיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" (במדבר כט, לט). ואולם אם משום כך, במנחה נמי הא כתיב [גם כן הרי נאמר] לשון רבים "ו למנחתיכם"! אלא טעם הדבר שאין מביאים מנחה בשותפות — משום דכתיב [שנאמר] בה במנחה הלשון "נפש" ("ונפש כי תקריב מנחה"), לומר שאינה באה אלא על ידי היחיד, ולא בשנים.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], רבי אומר על הכתוב "... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (שם כב, יח): מלשון רבים שאחז בה הכתוב בקרבנות, למדנו כי הכל, כל הקרבנות, באין אף בשותפות, ולא סילק הכתוב מכלל הקרבנות הבאים בשותפות אלא את המנחה בלבד, שאין המנחה באה בשותפות, משום שנאמר בה "נפש".

ד ועוד בדרשת המלה "נפש" האמורה דווקא במנחה, אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה משאר הקרבנות, שנאמר בה "נפש"? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה כנדבה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

ועוד אמר ר' יצחק בטעם ייחודה של המנחה משאר קרבנות: מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו (שיש בה אופני שימוש שונים בשמן, בחמשת מיניה של המנחה)? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו המלך באותו אוהב שהוא עני. אמר לו המלך: עשה לי מן חמשה מיני טיגון, כדי שאהנה ממך ותתקבל לפני, אף על פי שאתה נותן רק סעודה קטנה.

א משנה הנודר "הרי עלי להביא עשרון סולת למנחה" — יביא למנחה עשרון סולת אחד. אמר "הרי עלי להביא מנחה של עשרונות" — יביא מנחה של שנים עשרונים סולת, שמיעוט לשון רבים הוא שניים. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי (אמרתי במדוייק) מספר עשרונים שאני נודר למנחה, ואולם עתה נשכח ממני, ואיני יודע מה פירשתי" — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, שהרי אין מנחה באה ביותר מששים עשרונים. ואף אם נדר מנחה בת עשרון אחד — יהא עשרון אחד לחובתו, והשאר לנדבה.

אמר "הרי עלי להביא מנחה", ולא פירש איזו מנחה — יביא איזו מנחה שירצה מחמש המנחות שבתורה (מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה חלות, ומנחת מאפה רקיקים). ר' יהודה אומר: יביא מנחת הסולת, שהיא המנחה המיוחדת שבכל המנחות.

אמר "הרי עלי להביא מנחה" או שאמר "הרי עלי להביא מין המנחה" — יביא אחת. אמר "הרי עלי להביא מנחות", או שאמר: "הרי עלי להביא מין מנחות" — יביא שתים מנחות. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי אלו ממיני המנחות נדרתי להביא, ונשכח ממני, ואיני יודע איזה מהן פירשתי" — יביא את כל חמשתן (חמשת מיני המנחות).

אמר "בשעה שנדרתי פירשתי שעלי להביא מנחה של כמה עשרונים בכלי אחד, ואולם עתה נשכח ממני ואיני יודע כמה עשרונים פירשתי בנדרי" — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, ויצא בה ידי נדרו. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו עד שיביא ששים מנחות של מספר עשרונות שונים בכל מנחה ומנחה, ממנחה שיש בה עשרון אחד, ומנחה שיש בה שני עשרונים, וכן הלאה, ועד מנחה שיש בה ששים עשרונים (ונמצא סך כל העשרונים המובאים על ידו עולה לאלף שמונה מאות ושלושים עשרונים). ותהא מנחה אחת מאלה לשם נדרו, ושאר המנחות באות לשם נדבה.

ב גמרא שנינו במשנתנו שהאומר בנדרו "הרי עלי עשרון", מביא מנחה בת עשרון אחד. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ואין צורך לאמרו. ומשיבים: הלכה זו נצרכת רק משום המשכה באומר "הרי עלי עשרונות" — יביא שתים איצטריכא ליה [נצרכה לו] לשנותה. ושואלים: הא נמי פשיטא [הלכה זו גם כן הריהי פשוטה], ואין צורך לשנותה. ומשיבים: הלכה זו משום חידוש שבה, שמיעוט עשרונות שתים איצטריכא ליה [הוצרך לו] לשנותה.

ג עוד שנינו במשנתנו שמי שאמר כי בשעה שנדרתי פירשתי כמה עשרונים אביא בנדרי, ועתה שכחתי ואיני יודע מה מספר העשרונים שפירשתי" — יביא מנחה אחת של ששים עשרון. ומבררים: מאן [מיהו] התנא שסבור כן?

אמר חזקיה: שלא כדעת רבי הנשנית בסוף משנתנו. ונימוקו: דאי [שאם] משנתנו זו היא כדעת רבי, האמר [הרי אמר] רבי שהאומר "פרשתי שאביא מספר מסויים של עשרונים, ואיני יודע עתה כמה עשרונים אמרתי", יביא ששים מנחות של עשרונות שונים, החל ממנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו היא כשיטת רבי, ואין בכך קושי, שכן לא נחלק רבי על חכמים אלא במי שפירש בשעת נדרו שיביא מספר מסויים של עשרונות וקבעם בכלי (שאמר שיביא אותם בכלי אחד). שבאופן זה סבור רבי שהריהו מביא ששים מנחות בששים כלים. ואילו בהלכה זו שבמשנתנו מדובר כשאומר "פירשתי עשרונות, אבל לא קבעתים בכלי אחד". שבמקרה זה דינו דמייתי שיתין [שמביא ששים] עשרונות בלבד, בשיתין מאני [בששים כלים], שבכל אחד מהם עשרון אחד.

ד עוד שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי מנחה" לדעת תנא קמא דינו שיביא איזהו מנחה ממיני המנחות שירצה, ולדעת ר' יהודה יביא מנחת סולת דווקא. ובהסבר שיטת ר' יהודה תנא [שנה] החכם בברייתא: הריהו מביא מנחת סולת, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בפרשת המנחות (ויקרא פרק ב).

ומקשים: אלא מעתה, אף האומר "הרי עלי עולה" ולא פירש איזו עולה היא — יביא לעולתו דווקא מבן בקר, לעולת בהמה, הואיל ופתח בו הכתוב בפרשת קרבנות העולה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I ask, what is the halakha? Does the man who vowed to bring eleven log intend to bring an amount of wine corresponding to that which is brought in association with an offering of two bulls, i.e., twelve log, and until he accumulates that amount, the libation is not brought? Or perhaps he intends to bring an amount equal to that associated with two rams and one lamb, i.e., four for each ram and three for the lamb, totaling eleven. Do we say that he intended to bring two libations associated with one type, i.e., a ram, and one libation associated with another type, i.e., a lamb, or not? What is the halakha? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: One may pledge to bring independent libations of wine, but one may not pledge oil alone; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Tarfon says: One may pledge oil as well.

Rabbi Tarfon said: Just as we found that wine comes as an obligation and comes as a gift offering independent of any offering, so too, we find that oil comes as an obligation and comes as a gift offering. Rabbi Akiva said to him: No, if you said that this is true with regard to wine, as it is sacrificed with its obligatory offering by itself, shall you also say that this is also the case with regard to oil, which is never sacrificed with its obligatory offering by itself but only mixed with the flour?

The mishna concludes with a ruling concerning a voluntary meal offering: Two people do not pledge a meal offering of a tenth of an ephah as partners, but they may pledge a burnt offering and a peace offering. And they may pledge to bring even an individual bird, not only a pair.

GEMARA: With regard to the dispute between Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva about whether one can pledge oil, Rava said: From the statements of both of them, we learn that a person may pledge a meal offering like those brought with the libations that accompany animal offerings every day.

The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara explains: It needed to be said, lest you say that the Merciful One revealed the nature of a voluntary meal offering (see Leviticus, chapter 2). Perhaps only those five meal offerings detailed there are indeed brought as voluntary offerings, but any additional types, such as a meal offering brought with libations, are not. Rava therefore teaches us that these matters in the Torah apply only where his pledge of a meal offering was unspecified, but where he specified that the oil and flour about which he vows should be brought in the manner of a meal offering with libations, then he has specified, and the vow takes effect.

§ The mishna stated that two people do not pledge a tenth of an ephah together. The Gemara asks: What is the reason? If we say that it is because it is written: “And when an individual brings a meal offering” (Leviticus 2:1), in the singular, that is not a proof, as with regard to a burnt offering as well, it is written in the singular: “When any man of you brings an offering” (Leviticus 1:2). Nevertheless, two people may bring a burnt offering together, as stated in the mishna.

Rather, what is the reason that a burnt offering is brought by two people? The reason is that it is written in second person plural: “These you shall offer…beside your burnt offerings [le’oloteikhem], or your meal offerings, or your drink offerings, or your peace offerings” (Numbers 29:39). The Gemara points out: With regard to a meal offering, it is also written in the plural: “Your meal offerings [leminḥoteikhem].” Rather, the reason that one may not bring a meal offering as a partnership is because it is written: “And when an individual brings a meal offering” (Leviticus 2:1), indicating that only one individual may offer it, but not two together.

This is also taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi states an explanation of the following verse: “Anyone that brings his offering, whether it be any of their vows, or any of their free-will offerings that they sacrifice to the Lord” (Leviticus 22:18). It is evident from the use of the plural in the second part of the verse that any offering can be brought in a partnership, and the verse excludes only a meal offering from this principle, as it is stated: “And when an individual brings a meal offering.”

The Gemara cites another comment about the fact that the Torah introduces the voluntary meal offering by emphasizing that it is brought by an individual. Rabbi Yitzḥak says: For what reason is the meal offering different from other offerings in that the term “an individual [nefesh]” is stated with regard to it? The Holy One, Blessed be He, said: Whose practice is it to bring a meal offering? It is that of a poor individual; and I will ascribe him credit as if he offered up his soul [nafsho] in front of Me.

§ The Gemara cites another comment made by Rabbi Yitzḥak about meal offerings. Rabbi Yitzḥak says: What is the reason that the meal offering is differentiated from other offerings in that the Torah stated these five types of preparations with oil with regard to it? The five types of voluntary meal offerings are: A meal offering of fine flour, a meal offering in a shallow pan, a meal offering in a deep pan, a meal offering of loaves baked in an oven, and a meal offering of wafers baked in an oven. All are brought with oil. This can be explained by a parable of a flesh-and-blood king whose friend made a festive meal for him, but the king knows that the friend is poor. The king said to him: Make for me foods from five types of fried dishes, so that I may benefit from you.

MISHNA: One who says: It is incumbent upon me to bring a tenth of an ephah for a meal offering, must bring a meal offering of one-tenth. If he says: It is incumbent upon me to bring tenths of an ephah, he must bring two-tenths, as that is the minimum plural amount. If he says: I specified several tenths of an ephah but I do not know which number I specified, he must bring sixty-tenths, as that is the maximum amount of a meal offering. The flour beyond the amount that he actually specified is rendered a voluntary meal offering.

If one says: It is incumbent upon me to bring a meal offering, he may bring whichever meal offering that he wishes, i.e., the fine-flour meal offering, the shallow-pan or deep-pan meal offering, or the meal offering baked in an oven in the form of loaves or wafers. Rabbi Yehuda says: He must bring the fine-flour meal offering, as it is the most notable of the meal offerings.

If one says: It is incumbent upon me to bring a meal offering, or: It is incumbent upon me to bring a type of meal offering, he must bring one meal offering. If he says: It is incumbent upon me to bring meal offerings, or: It is incumbent upon me to bring meal offerings of a certain type, he must bring two. If he says: I specified a meal offering but I do not know which meal offering I specified, he must bring all five types of meal offerings.

If one says: I specified a meal offering of tenths of an ephah but I do not know how many tenths I specified, he must bring a meal offering of sixty-tenths of an ephah. Rabbi Yehuda HaNasi says: His obligation is satisfied only when he brings meal offerings of all sizes, in increments of tenths of an ephah, ranging from one-tenth of an ephah to sixty-tenths, for a total of sixty meal offerings with a total volume of 1,830 tenths of an ephah, or 183 ephahs. He fulfills his vow with one of the meal offerings, and the rest are rendered voluntary meal offerings.

GEMARA: The mishna teaches that one who says: It is incumbent upon me to bring a tenth of an ephah for a meal offering, must bring a meal offering of a tenth. The Gemara asks: Isn’t this obvious? Why is it necessary to teach this in the mishna? The Gemara answers that it was necessary for the mishna to mention this case as a preamble to the following halakha, that if one says: It is incumbent upon me to bring tenths of an ephah he must bring two-tenths. The Gemara asks: Isn’t this also obvious? The Gemara answers: It was necessary to teach that the minimum amount that the word tenths is used in reference to is two-tenths.

§ The mishna teaches that if one says: I specified several tenths of an ephah but I do not know what number I specified, he must bring sixty-tenths. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this?

Ḥizkiyya said: This statement is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi mentioned at the end of the mishna. As if it was the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, didn’t he say that such a person must bring meal offerings of all sizes, in increments of tenths of an ephah, ranging from one-tenth of an ephah to sixty-tenths?

And Rabbi Yoḥanan disagreed and said: You may even say that this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, because the case at the end of the mishna is a case where one specified that he would bring the tenths of an ephah in a single vessel. In such a case Rabbi Yehuda HaNasi holds that one must bring sixty different amounts in sixty different vessels. By contrast, the former case in the mishna is one where the person says: I specified several tenths of an ephah but I did not establish that they must be brought in one vessel. In such a case all agree that he must bring sixty-tenths of an ephah in sixty vessels, a tenth in each vessel.

§ The mishna teaches that if one says: It is incumbent upon me to bring a meal offering, the first tanna holds he may bring whichever meal offering he wishes, whereas Rabbi Yehuda maintains that he must bring the fine-flour meal offering, as it is the most notable of the meal offerings. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that he must bring the fine-flour meal offering, since in the passage of the Torah that discusses the meal offering (Leviticus, chapter 2) the verse opens with the fine-flour meal offering first, mentioning it before the other meal offerings.

The Gemara challenges: If that is so, one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering, without specifying which type of animal, must bring a young bull as his burnt offering, since the verse opens with it

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתנדבין יין. נסך בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בפני עצמו:

ובא נדבה. כדאמרי' אזרח מלמד שמתנדב נסכים:

שכן קרב עם חובתו בפני (או אינו) [דאינו] מערבו אלא מניחו בפני עצמו בספלים הנקובים הלכך מתנדבין יין בפני עצמו:

אין שנים מתנדבין עשרון אחד. משום דכתיב כי תקריב קרבן מנחה תקריב אחד ולא שנים:

מדברי שניהם נלמד [מתנדב אדם] מנחת נסכים. מנחה בפני עצמה בלא זבח וקרב עמה נסכים דהא בהא לא פליגי אלא בשמן בפני עצמו. אבל עם המנחה מודי ר' עקיבא:

מהו דתימא מנחת נדבה גלי רחמנא. בחמש מנחות דהני ה' מנחות לחודייהו מייתי נדבה טפי לא:

הני מילי בסתמא. כי נדר מנחה בסתם ודאי אינו מביא אלא אחת מחמש אבל אי פירש מנחת נסכים יביא מנחת נסכים:

חמשה מיני טיגון. סולת מחבת מרחשת חלות ורקיקין וכל דבר שעשוי בשמן וסולת קרי טיגון:

סליק פירקא

פירשתי בשעת נדר כמה עשרונים הייתי רוצה להביא ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרונים שיחיד מתנדב מנחה גדולה של ס' עשרון ובכלל הגדולה יש אותה שנדר:

ולא כר' דאמר לקמן קטן והביא גדול לא יצא דלא סבירא ליה דיש בכלל הגדול קטן:

דאי ר' האמר במתניתין יביא (קטן) מנחה של עשרונים מאחד ועד ששים דכיון דאינו יודע מה פירש שמא אמר מנחה של עשרון אחד ויביא אחת בכלי אחד ושמא מנחה של שני עשרונים או של ג' או של ד' ואיכא לספוקיה עד ששים מנחות וצריך ששים כלים. אחד של ס' ואחד של נ"ט ואחד של נ"ח עד אחד של אחד בא':

פירשתי עשרונים ואיני יודע כמה אבל ברי לי שלא קבעתים בכלי שלא אמרתי כך וכך בכלי אחד שלא הזכיר כלי וליכא למימר קטן והביא גדול הכא. ואינו צריך להביא אלא ס' עשרון בס' כלים ותו לא ממה נפשך דאם אמ' ס' הרי הביא ס' וכן מס' ועד א' הביא מה שפירש:

מפני מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש כו'. גבי קרבן עולה ויורד נמי כתיב ונפש כי תחטא גו' היינו דסמיך נפש לחטא משא"כ במנחה דכתיב גבי הקרבה ונפש כי תקריב כו' ופרש"י מי דרכו להביא מנחה עני שאין לו בהמות עכ"ל ולאו דוקא דה"ה דאין לו תורים ובני יונה כמפורש בהדיא בקרא בדלי דלות ואם לא תשיג גו' וק"ל:

שנא' בה ה' מיני טיגון כו' למלך ב"ו שעשה לו אוהבו סעודה כו'. אינו דומה ממש דהתם בסעודה אחד והנך ה' מיני טיגון כל אחד מנחה בפני עצמה וק"ל:

במשנה מתנדבין יין. לעיל ולקמן (קז) ילפינן לה מאזרח וכ"כ רש"י במתניתין. והתוי"ט מביא מת"כ דיליף לה מקרבן ע"ש וכ"כ לקמן בפי"ג מ"ג. ולפלא דשביק גמרא דילן ואזל בתר ת"כ. ולעיל מ"ד ובפ' דלקמן מ"ה הביא בעצמו דרשא דאזרח. ובאמת מאזרח ליכא למילף אלא שמתנדב מנחת נסכים כדאמר רבא לקמן והיינו סלת ושמן ויין דהכתיב שם יעשה ככה ולעיל מיני' כתובים שלשתן. ואולי הואיל דאין הסולת והשמן מעכבין את היין כו' בבאין עם הזבח לכן יכול ג"כ להתנדב כאו"א בפ"ע. אבל קשה דהא בקרא דאזרח מסיים להקריב אשה כו' והמתנדב יין קי"ל דלשיתין אזיל לעיל (עד ב) וכדפרש"י ועי' זבחים (צא ב):

שם רט"א מתנדבין שמן. ולעיל (עד ב) אמר שמואל דקומצו ושיריו נאכלין כדפרש"י. וכ' התוי"ט דלקמצי' בפס ידו כו' א"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ כו'. עמש"כ עליו ביומא רפ"ה:

רש"י ד"ה [מתנדבין] . ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין. והעתיקו הרע"ב ול"נ למחוק תיבת ויין דודאי מתנדבין שמן עם סלת בלא יין אפילו מנחת נסכים אף לר"ע כמו שמנדבין יין לבד וכמו שבאר טעמו:

רש"י ד"ה עם חובתו בפ"ע. אע"פ כו' אינו מעורב במנחה. ולשון הרע"ב אינו מעכב המנחה. הלשון הפוך וכך הל"ל אין המנחה מעכבתו. והתוי"ט כ"ע דהא לא תנן דיין מעכב מנחה (והוא לפי לשונו של הרע"ב) ולפלא דאישתמיטתי' משנה מפורשת (בפ"ד מ"א) הסלת והשמן א"מ את היין ולא היין מעכבן:

רש"י ד"ה קמ"ל. היכא דאמר מנחה סתם כו'. ובר"פ דלקמן פליג ר"י ואמר דיביא מנחת הסלת. ואולי לדידי' נמי אם אמר א' מן המנחות המתנדבות עלי יביא איזו שירצה אבל מן הה':

במשנה פירשתי וא"י איזה מהן כו'. עפרש"י. ובמשניות הגי' וא"י מה פירשתי. וגם גי' זו יש לכוונה ע"ד פרש"י. ופי' הרע"ב לא מחוור:

רש"י ד"ה [ואיני] יביא ששים עשרון. דמתני כו' והשאר יהא נדבה. והעתיקו הרע"ב. וכן פרש"י לקמן בדברי ת"ק דרבי. והתו"ח גמגם ע"ד הרע"ב ע"ש. ול"נ דמש"כ והשאר נדבה ר"ל דאף שלא נתחייבתי אלא בפחות. השאר מנדב אני לנדרי שיהי' יותר גדול על מה שנדרתי והיינו כמו קטן והביא גדול דלרבנן יצא והוא כאוקימתא דרב אשי לקמן (קו ב). וזה ע"ד שפירשתי בס"ד בנזיר (נט ב) במשנה והעולה נדבה שבדברי ב"ז ע"ש:

רש"י ד"ה הרי עלי מנחה. מחמשה מנחות. הס"ד ואח"כ

מה"ד מיוחדת. וכצ"ל:

גמרא באומר כו' אבל לא קבעתים בכלי. נ"ל דר"ל שהתנדב אדעתא דהכי שיוכל להקריב איך שיחפוץ אם בכלי אחד או בכמה כלים. ולכן לא מספקינן ליה ביותר מששים דלא היה יכול להביאם בכלי אחד. והתוי"ט נדחק בזה ע"ש:

מַה נִּשְׁתַּנָה מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן הַלָּלוּ. נראה לי בס"ד הוא אזיל לפי דרשתו שדרש 'הָעָנִי כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ' וידוע דהנפש בלולה מן חמשה חלקים של נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] כי כל אחת מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] יש בו כללות נרנח"י ולפי זה מובן הטעם שאמרו במנחתו חמשה מיני טיגון כדי שיכוין העני לכלול חמשה חלקים של נפשו עם המנחה שמקריב בחמשה מיני טיגון דאז על ידי כך מעלה עליו כאילו הקריב חמשה חלקים של נפש.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעוּדָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מֵהֶן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. יש להקשות משמע דתולה הא בהא דמחמת שעושה לו מיני טיגון אז יהנה ממנו ואיך תליא הא בהא אדרבה אם יעשה מיני תבשילין יהנה יותר?
ונראה לי בס"ד הכוונה אף על פי שזה העני אפשר שילוה מעות מאחרים ודוחק עצמו לעשות מיני תבשילין לכבוד המלך אם יעשה כך לא יאמרו העולם דהמלך אהב אותו על כן אכל ונהנה ממנו אלא יאמרו זה העני מנין לו מעות לעשות הוצאה מרובה במיני תבשילין ובודאי כי המלך נתן לו מעות לקנות בשבילו בשר ועופות ומיני פירות כדי לעשות לו התבשלין והמלך אכל ונהנה מכיסו וזה העני הוא כמו המלצר ומה כבוד יש לעני בדבר זה, ומהיכא מוכח שהמלך אוהב את זה ובא לאכול משלו? אבל אם העני הזה לא יביא למלך מיני תבשילין אלא יעשה לו מיני טיגון שהוא מאכל עניים אי אפשר לומר שהמלך נתן לו פרוטות לעשות לו בהם סעודה של עניים ובודאי זו הסעודה של מיני טיגון עשה אותם העני מכיסו כי המלך אהב אותו ורצה לאכול משלו ועשה זה כפי יכלתו ונמצא המלך נהנה מן העני ולא נהנה ממעות שלו, ולכן אמר לו אף על פי שאתה תדחיק עצמך או תלוה מאחרים ותעשה לי מיני תבשלין לא תעשה כן יען שאם תעשה כן לא יאמר אני נהניתי משלך אלא יאמרו אני נתתי לך מעות שתעשה לי בהם סעודה ואתה שליח כמו המלצר המבשל בביתי על כן תעשה לי מיני טיגון שהוא אכילה של עניים ובזה יוודע כי לא ממעותי עשית כי איך אפשר שאתן לך מעות לעשות לי סעודה של עניים אלא ודאי משלך עשית ואני אינני אוכל משלי אלא אוכל משלך ונהנה ממך ובזה ניכר שאני אהבתיך.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד כונת המאמר משל למלך שבא לעיר אחת מערי ממשלתו עובר אורח ובאותה העיר נמצאים שרים ועשירים גדולים אשר יש לאל ידם להביא לפני המלך סעודה של מלכים ויש עוד שם בעיר ההיא איכרים בעלי צאן אשר מחייתם היא מן הצאן אוכלים מחלבן ולובשים מצמרן וכאשר שמעו השרים שבא המלך לעיר כל אחד מן הגדוליהם הכין בביתו סעודה גדולה הראויה למלך כי כל אחד בא לפני המלך להזמינו על סעודה בביתו וכולם יצאו לקראתו כדי להזמינו על הסעודה אך המלך רצה לאכול אותו היום אצל איכר אחד בעל צאן כי אהב אותו הרבה וחשב דודאי לא יניחוהו השרים והגדולים לאכול אצל האיכר כי יאמרו אין זה כבוד מלכות, מה עשה? כשהגיע זמן הסעודה והיה כל אחד מקוה שיחפוץ המלך לבא לאכול בביתו אמר המלך לכל העומדים לפניו אני אינני יכול היום הזה לאכול תבשילין של בשר ומזגי מחריכני לאכול חמאה וחלב וגם חלב חמוץ שקורין בלע"ז יגורט'י ובערבי 'לבן' וגם לשתות בשביל רפואת גופי מי חלב שקורין בערבי רו'ב על כן מוכרח אני לילך שעה זו אצל האיכרים בעלי הצאן אשר נמצא אצלם מוכן ומזומן חמאה וחלב ויגורט'י וגם מי חלב שקורין רו'ב ובזה שתקו כל השרים והגדולים ולא ענו דבר כי אכילה ושתיה זו היא מוכרחת לפי מזג גופו ורפואתו דאי אפשר לאכול תבשיל בשר, ואז ממילא זכה אותו האיש האיכר בעל הצאן שיבא המלך לתוך אהלו ויאכל מן המאכל הנמצא אצלו.
וכן הענין כאן זכר הכתוב חמשה מיני טיגון במנחת העני מפני שהטיגון הוא מאכל עניים ורצה הקדוש ברוך הוא לעשות שבח להעני שתהיה מנחתו הקלה נמנית עם קרבנות היקרים והחשובים ומכובדים להודיע כי הדלות של העני היא סיבבה שיהיה נבחר קרבנו כמו קרבנות המכובדים והחשובים כי כיון שהשם יתברך צוה שיביא מיני טיגון נעשית הבאה זו חשובה ויקרה כהבאת קרבנות החשובים מאחר שהשם יתברך צוה בכך ורצה בכך ורצונו זהו כבודו.

גמ' אלא מנחה שנאמר נפש. עי' זבחים דף ה ע"ב תוס' ד"ה נפש:

תוס' ד"ה מוריינא דבי נשיאה וכו' כדמוכח בירושלמי וכו'. וספר יוחסין אמר שקשה עליו דר"מ יהיה בחופה ר"ש ברבי ע"ש דף ל"א. ומ"ש התוס' מעירובין דף י"ג דאמר רב וכו' ה"ג רשב"ם בבתרא דף נ"ה ע"ב ע"ש. ועמ"ש הרב יפה מראה פרק משילין. ומצאתי בתשובות הרמ"ע סימן צ' שפירש פירוש מחודש בהא דחזיתיה לר"מ מאחוריה ע"ש ודוק:

(קד ב תוספות) ד"ה הרי וכו' אע"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים וכו'.—פלא שהרי זאת היא קושייתו של רב כהנא ופירוקא דרב אשי (לקמן קו א, ע"ש).

מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים איכוין ועד דממלי להו. לי''ב לוגין לא קרבי דהא יש קבע לנסכים ולא אמרינן ליקרבו שמנה לוגין לשני אילים ושלשה לוגין לכבש אחד או דלמא למנחה הראויה לשני אילים וכבש איכוין: ה''ג תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא. כלומר מי הוי אורחא לאינדובי או לא: מתני' מתנדבין יין. בלא שמן וסלת ומנסכו לשיתין בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין: מתנדבין שמן. וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין: מה מצינו כו'. דאמרן לעיל אזרח מלמד שמתנדבין נסכין ורבי עקיבא מוקי לה ביין (כדחזינן) כדקתני מתנדבין יין ולא שמן: אף שמן שהוא בא חובה. במנחת נסכים בא נדבה בפני עצמה: עם חובתו בפני עצמו. אע''פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעורב במנחה תאמר בשמן כו' וכיון דלא אשכחן ליה דליתי בכלי בפני עצמו השתא נמי לא לייתי: אפילו פרידה. אפי' גוזל א' מתנדבין: גמ' מדברי שניהם נלמד מתנדב אדם מנחת נסכים. סלת שמן ויין בלא קרבן בכל יום דעד כאן לא פליגי אלא בפני עצמו אבל במעורב עם המנחה לא פליגי: חמשה מנחות. סלת ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין אבל רבוכה לא חשיב דאינה באה נדבה אלא בתודה עם הזבח ולאו מנחה היא: קמ''ל. הא דהני חשיב ותו לא היכא דאמר מנחה סתם יביא אחת מחמש הללו: אבל היכא דפריש. לנסכים פריש: מאי טעמא. אין שנים מתנדבין עשרון: תקריב. לשון יחיד: עולותיכם. לשון רבים: עני. דרכו להביא מנחה שאין לו בהמות: חמשה מיני טיגון. סלת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה כל מידי דאית ביה שמן קרי טיגון: שאהנה ממך. כלומר שתקובל לפני בהן: מתני' הרי עלי עשרון: פירשתי. כמה עשרונים אביא: ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרונים. דאי בציר מהכי נדר לא איכפת ליה דמתני ואמר כמה שנדרתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירה על ששים עשרונים: הרי עלי מנחה. סתם: יביא איזו שירצה. מחמשה מנחות: מיוחדות. מפרש בגמרא: מין המנחה. כלומר הרי עלי מנחה או שאמר הרי עלי מין המנחה יביא אחת: מנחות. עלי או שאמר מין מנחות עלי יביא שתי מנחות ממין אחד: פירשתי. אחת מן המנחות שכתובים בפרשה ואיני יודע אי זה מהן פירשתי כו': פירשתי מנחה. בכלי אחד של עשרונים: ואיני יודע כמה. עשרונים קבעתי בה: יביא ששים עשרון. דבטפי מהכי ליכא לספוקי ואי בציר נדר לא איכפת לן דמתני ואמר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה: רבי אומר. כיון דאמר מנחה משמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה ואם יביא ששים בכלי אחד שמא בציר מהכי נדר והויא מנחה יתירה ואית ליה לרבי קביעותא דמנא מילתא הלכך יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים חדא של עשרון וחדא של שתים וחדא של שלש וחדא של ארבע וכן עד ששים דודאי חדא מינייהו נדר ואינך נדבה: גמ' אבל לא קבעתים בכלי אחד. הלכך יביא ששים עשרונות בששים כלים כל אחד ואחד בפני עצמו והא דקאמר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים היינו היכא דקבעה בכלי אחד דלא מצי לאיתויי בכלי אחד לא בציר מהכי ולא טפי מהכי הלכך יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים דודאי חדא מינייהו נדר: תנא. מה טעם יביא מנחת סלת לפי שפתח בה הכתוב תחלה:

מה נשתנית שנאמר בה נפש. דאי משום דאין באה בשותפות הוה ליה למיכתב איש או לשון אחר דמשמע יחיד דוקא: חמשה מיני טיגון. לא היה מטגן מנחת סולת מאפה תנור אלא מנחת מחבת ומרחשת לחודייהו אלא קורא טיגון מה שיש בכולו שמן: מתני' הרי עלי מנחה יביא איזו שירצה. פירוש מחמשת מנחות אבל במנחת נסכים לא איכוין אע''ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום דסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח: מנחה מין המנחה. פירוש או אמר מין המנחה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד