דף קב - א
וגם אי בעי זריק [אם היה רוצה היה זורק] בלי לפגל, ומכל מקום קתני דאינו מטמא טומאת אוכלין; ולסברת רבי שמעון תיקשי: הרי כבר היה להם שעת הכושר קודם שפיגל, כי:
מאי לאו עוסקת הברייתא דפיגל בזריקה, והיתה להם שעת הכושר קודם זריקה!? ומשנינן: לא באופן זה עוסקת הברייתא אלא בכגון דפיגל בשחיטה. [1]
ומקשינן עלה: אבל אם פיגל בזריקה - לדבריך - מאי? הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין, כיון שעומד ליזרק וכזרוק דמי, ונמצא שהיתה לו שעת הכושר!? אם כן תיקשי:
אדתני התנא של הברייתא: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין כיון שהיתה לה שעת הכושר, ליפלוג [יחלק] התנא בדידה [בבהמת קדשים עצמה] ויאמר:
במה דברים אמורים שאין בהמת קדשים מטמאת טומאת אוכלין כשנתפגלה, רק בכגון דפיגל בשחיטה שלא היתה לה שעת הכושר, אבל פיגל בזריקה שהיתה לה שעת הכושר משום כל העומד ליזרק, הרי זה מטמא טומאת אוכלין!?
ומשנינן: אכן יכול היה התנא למצוא חילוק אף בבהמת קדשים, אלא שפיגל במנחה איצטריכא ליה, רצה התנא להשמיענו חידוש שהיא מטמאה טומאת אוכלין, והחידוש הוא:
דאף על גב דפיגל בקמיצה, דקומץ במנחה כנגד שחיטה בבהמה דמי, ואילו היה מפגל בשחיטת בהמה הרי לא היתה מטמאת טומאת אוכלין, והייתי סבור שהוא הדין במנחה כשפיגל בקמיצה שאינה מטמא טומאת אוכלין, אפילו הכי מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר מעיקרו קודם שנתקדשה המנחה. [2]
אמר רב אשי:
אמריתה לשמעתא קמיה דרב נחמן, אמרתי לפני רב נחמן את הקושיות מהברייתא שנראה ממנה, שאין קדשים הראויים ליזרק בהכשר מטמאים טומאת אוכלין; ואמר לי רב נחמן:
אפילו תימא, דמה ששנינו: "לן קודם זריקה" היינו לן ממש, כלומר, קודם זריקה ממש ולא כדמפרשינן לעיל דהיינו לן קודם שהיה ראוי ליזרק, ואפילו תימא לפרש את הסיפא של הברייתא בכגון דפיגל בזריקה ולא בשחיטה, מכל מקום ניחא שאינו מטמא טומאת אוכלין ואף על גב שהוא ראוי ליזרק בהכשר, ואין אומרים שכזרוק דמי כמו שאנו אומרים דכפדוי דמי; כי:
כיון דאי בעי פריק כפדוי דמי אכן אמר רבי שמעון, כי אינו מחוסר אלא דיבור של פדייה, אבל אי בעי זריק כזרוק דמי לא אמרינן, כיון שהוא מחוסר מעשה של זריקה.
מיתיבי על מה שאמרו רב אשי ורב נחמן, דאי בעי זריק לא אמרינן:
כלל אמר רבי יהושע:
כל בהמת קדשים שנפסלה והיתה לה קודם שנפסלה שעת היתר לכהנים, אין מועלין בה; וכל שלא היתה לה קודם שנפסלה שעת היתר לכהנים, מועלין בה.
ואיזה היא בהמה פסולה שהיתה לה שעת היתר לכהנים:
שלנה, ושנטמאת ושיצאה, שהרי קודם שנטמאת או יצאה היתה מותרת לכהנים משנזרק דמה, ואף כשנפסלה משום לינה היה לה שעת היתר לכהנים כדמפרש ואזיל.
ואיזו היא בהמה פסולה שלא היתה לה שעת היתר לכהנים: שנשחטה על מנת לעובדה או לאוכלה חוץ לזמנה וחוץ [או חוץ] למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה, שהרי פסולים אלו כבר היו בה קודם הזריקה המתרת לכהנים.
קתני מיהא רישא: שלנה ושנטמאת ושיצאה הרי זו בהמה פסולה שהיתה לה שעת היתר לכהנים -
ומאי לאו לנה ממש, כלומר, שלנה כל הבהמה הן הבשר והן הדם כי לא הספיק לזרוק את הדם עד שלן ונפסל, ומיקרי שהיתה לה שעת היתר לכהנים משום שהיה הדם ראוי ליזרק -
והא הכא - שעדיין לא נזרק הדם אלא דאי בעי הוה זריק הוא, ומכל מקום קתני דאין מועלין בה, כי כבר היתה לה שעת היתר משום שראויה ליזרק, הרי למדנו שאומרים "כל העומד ליזרק כזרוק דמי" ותיקשי לרב אשי ורב נחמן שאמרו לא כן!?
ומשנינן: לא כאשר הבנת את פירוש הברייתא שהיא עוסקת באופן שלן הדם קודם הזריקה, אלא הברייתא עוסקת באופן שלנה הבהמה בשעה שהיא ראויה לצאת וראויה לטמא, דהיינו לאחר הזריקה.
ומקשינן עלה: אבל לנה [3] ממש שלנה הבהמה כולה הבשר והדם קודם שנזרק מאי יהיה הדין לדבריך, הכי נמי דמועלין כיון שלא היתה לה שעת הכושר בפועל -
אם כן האי דקתני "כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים, וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים" - דמשמע, שהיתה לה שעה הראויה להתירה, אך לא הותרה בפועל - תיקשי, כי:
"כל שיש לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה, וכל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה", דמשמע: יש לה שעת היתר בפועל -
שהרי אתה אומר: אם יש לה שעת היתר בפועל אין בה מעילה, אבל כשאין לה שעת היתר בפועל, אין די במה שהיתה אפשרות שיהיה לה היתר!?
אלא אמר רב אשי ליישב את הקושיא, לעולם בברייתא זו העוסקת במעילה, אכן הכוונה לנה ממש ומשום שעומד הוא ליזרק, ומכל מקום לא תיקשי, כי:
מעילה אטומאה קא רמית [וכי מקשה אתה מדין מעילה על דין טומאת אוכלין] לאמר: היות ולענין מעילה אנו אומרים "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", ומשום כך פקע דין מעילה, הוא הדין שהוא מיטמא טומאת אוכלין כזרוק; אין הנידון דומה לראיה:
כי מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא [הדין תלוי], ולבתר דפקעה לה קדושתיה במאי הדרא רכבא לה [משפקעה קדושת הבהמה משום שעומדת היא ליזרק איך תחזור הקדושה עליה] -
אבל טומאה הרי משום אוכלא ולאו אוכלא [משום שם אוכל או שאין בו שם אוכל] היא, ולכן: היכא דלא משוי ליה אוכלא [אם לא נעשה אוכל בפועל] דהיינו על ידי זריקה, לא מטמא טומאת אוכלין. [4] כל עבירה שחייבים עליה כרת במזיד, וחטאת בשגגה, ונסתפק לו אם חטא בשוגג, וכגון שהיו לפניו שתי חתיכות האחת חלב והאחת שומן, וסבור היה ששתיהן שומן ואכל אחת, ונודע לו שהאחת היתה חלב ואינו יודע איזה אכל, הרי זה מביא אשם תלוי, והיא מגינה עליו מן היסורים עד שיוודע לו ויביא חטאת.
מיתיבי ממשנה בכריתות כג ב על דברי רב אשי ורב נחמן שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק דמי:
דתנן: המביא אשם תלוי משום שנסתפק לו אם חטא, ונודע לו שלא חטא [כי היתה אותה חתיכה של שומן והשניה היא זו שהיתה של חלב], כיצד יעשה:
אם עד שלא נשחט האשם נודע לו, יצא וירעה בעדר עם שאר בהמותיו, כי חולין הם כיון שלא חטא.
דברי רבי מאיר.
הערות
[1] ואם תאמר: מה בכך דפיגל בשחיטה, מכל מקום נאמר, כיון שמצוה למישחטיה כשחוט דמי! ? ויש לומר, דלפי תירוץ הגמרא מיירי בכגון שלא היה שהות ביום למיזרקיה.
[2] א. בתוספות תמהו על סברת הגמרא לדמות לענין טומאת אוכלין קמיצה במנחה לשחיטה בקדשי בהמה; וכוונת קושייתם יש לפרש בשני אופנים: האחד: משום שבקדשי בהמה אין הדין תלוי בשם שחיטה, אלא במה שלא היתה לה שעת הכושר כי היתה חיה, ולענין זה אין מקום לדמות קמיצה לשחיטה, כי הרי לא היתה המנחה חיה. השני: לו יהא שיש לדמותם, מכל מקום וכי מפני זה לא נטמא טומאת אוכלין במנחה שהיתה לה שעת הכושר. ב. רבי עקיבא איגר תמה על קושייתם, כי הרי באמת יש חידוש במנחה כיון שלא היתה לה שעת הכושר קודם שהקדישה, ואינו דומה לבשר בחלב שאף אחר שנקרא "בשר בחלב" אינו נאסר אלא עד הבישול, וכמבוארת סברא זו בתוספות לעיל ד"ה פיגל, והובא בהערה 8 לעיל; [ומיהו לשון הגמרא משמע דמשום דקמיצת מנחה היא כשחיטת בהמה משום זה הוה אמינא שאין לה שעת הכושר, ועל זה הרי שפיר הקשו התוספות] ; וראה טהרת הקודש ובמנחת אריאל. ג. יש לעיין: למה לי גבי מנחה שהיתה לה שעת הכושר מעיקרו, והרי תיפוק ליה שיש לה שעת הכושר עכשיו, כי יש לנו לומר במנחה כל העומד לקמוץ כקמוץ דמי; וראה היטב בטהרת הקודש וב"מנחת אריאל".
[3] כן צריך לומר.
[4] נכתב על פי גירסת הב"ח ונתבאר על פי דברי רש"י; ומשמע, שאף על פי שאנו אומרים "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", מכל מקום, לענין טומאת אוכלין כיון שלא נעשה אוכל בפועל אין סברא שייטמא טומאת אוכלין; אלא שצריך ביאור: מאי שנא ד"כל העומד לפדות כפדוי דמי" אמרינן אף לענין טומאת אוכלין.
לא דפיגל בשחיטה. דלא היתה לו שעת הכושר דמנחה קודם הקדישה היתה לו שעת הכושר אבל קדשים אי פגיל בשחיטה לא היתה לו שעת הכושר דמחיים לא חזיא למיכל:
דקומץ דמנחה כשחיטה דמי זו היא תחלת עבודה קמ"ל דאפ"ה מטמא טומאת אוכלין:
אמריתה קמיה דרב נחמן ותריצתה ליה הכי אפילו תימא לן ממש לאחר (שיראה לזריקה) [זריקה] ואפילו תימא דפיגל בזריקה אפ"ה לא היתה לו שעת הכושר דאע"ג דאמרינן לענין פרה כל העומד לפדות כפדוי דמי לענין זריקה לאו כזרוק דמי:
כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה דלאו מקדשי ה' קרינן בהו דהיינו לאחר זריקה. לפני זריקה מועלין דקדשי ה' הוא:
שלנה לאחר שיראה לזריקה או שנטמא או שיצתה דהא היתה לה שעת היתר דאי בעי זריק מאי לאו לנה ממש לאחר שנראה לזריקה וקתני דאין מועלין ואמאי אין מועלין משום דאי בעי זריק אלמא אמרינן נמי דאי בעי זריק:
לא תימא לנה לפני זריקה לאחר שנראה לזריקה אימא לנה בשעה שראויה לצאת וראוי ליטמא היינו לאחר זריקה (והכי משמע מהכא לן לאחר זריקה) כלומר שלן בשעה שאם היה יוצא לא היה בו איסור אחר אלא איסור לן היינו לאחר זריקה ומשום הכי אין מועלין דנזרק הדם והותר הבשר לכהנים אבל לן לפני זריקה ואח"כ זרק הוה ביה איסור לן ואיסור זריקה וכן אם (לן) [יצא] קודם זריקה הוה איסור יוצא ואיסור זריקה אלא לאו ש"מ שלנה לאחר זריקה עסקינן דאין בה אלא איסור לן לחודיה דכבר נזרק הדם והוה ביה שעת היתר הלכך אין מועלין אבל לנה ממש שלנה לאחר שנראה לזריקה מועלין דאי בעי זריק לא אמרינן ולא היה לו שעת היתר לכהנים:
ואם איתא דלאחר זריקה קיימא הא ברייתא ליתני כל שיש לה היתר לכהנים דהיינו [לן] לאחר זריקה וכל שאין לה היתר לכהנים היינו לן לפני זריקה אלא מדקתני כל שהיתה וכל שלא היתה ש"מ דכולה לפני זריקה היא והאי שהיתה היינו שלן לאחר שנראה לזריקה דכל שהיתה משמע כל שיכול להיות לה וקתני דאין מועלין אלמא משום דאי בעי זריק אמרינן וכזרוק דמי. לישנא אחרינא כתוב בספר אחר האי כל שהיתה שעת היתר לכהנים אין מועלין בו כל שאין לה שעת היתר לכהנים (אין) מועלין בה מיבעי ליה והכי פירושו כלומר אם איתא דלנה לאחר זריקה הוי כדקאמרת א"כ כל שאין לה שעת היתר עכשיו [כגון] שלנה (אף על גב) שהיה לו קודם שלן אין מועלין בו אלא מדקתני כל שהיה משמע כל שיכול להיות לה והיינו לן לפני זריקה וכו':
[אלא] אמר רב אשי לרב נחמן מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היכא דלא הוה בהו שעת היתר קרינא בהו קדשי ה' ומועלין בהן ואי הוה בהו שעת היתר לאו קדשי ה' נינהו ואין מועלין בהן ולבתר דפקעה לה קדושה דקיימא לזריקה דאי בעי זריק במאי הדרא ורכבא לה תו קדושה הלכך אין מועלין בהן אבל טומאת אוכלין משום אוכל ולאו אוכל הוא היכא דזריק ממש משוי ליה אוכלא ואי לא לא:
יצא וירעה בעדר. כלומר דהוי חולין גמורין:
מאי לאו דפגל בזריקה דהיה ליה שעת הכושר קודם לכן, וקשיא דלשני דלא הויא ליה שהות למזרקיה קודם ולא היה לו שעת הכושר כדשני לעיל גבי לן ואע"ג דהוה מצי לפלוג וליתני בדידה כדפי' לעיל בעבור זה לא יניח דהשתא נמי דשני דפגל פריך ליה ושנויא דשני דפגל במנחה אצטריך ליה הוה יכול נמי לשנויי, ושמא נוכל לומר דעדיפא מיניה שני ליה דמיירי דפגל בשחיטה שלא היה הכשר שהפגול בא בראוית העבודות:
ומ"מ קשה דאם היה יכול לשנויי שנויא דלית לו שהות לזרוק א"כ מאי הוה מקשה ליה והלא ראה דשני ליה הכי גבי לן והוה ליה למיסק אדעתיה דלשני ליה נמי הכי גבי האי קושיא דפגול ואי משום קושיא דלפלוג ולתני בדידה דבתר הכי שאינו יכול לשנות כדלעיל הרי מ"מ משמע שאין עיקר קושייתו אלא מן הראשונה ולא מן השניה דלפלוג ולתני אלא מזו דפגול, וועוד דמסתמא מיירי לעולם דליכא שהות, {א"ה א"כ נמצא, בכ"י},
רש"י ד"ה לן ממש. ולאחר זריקה ממש קאמר לא דהוה שהות. כצ"ל:
רש"י ד"ה כל שיש שעת היתר מ"ל. קשה דאי הוה אמר הכי היה במשמע דגם עכשיו עדיין יש היתר והוא כעין קושיית התוס'. וטפי היה נלע"ד להגיה בגמרא כל שהיה היתר מ"ל (וכן בתוס' ליתא לתיבת שעת רק דגרסי כל שיש) ול"ק ליה רק על תיבת שעת:
גמרא אמר רב אשי כו' דאי פריק אמר ואי בעי זריק לא אמרינן. ופירש"י ז"ל דפדיה לאו כמחוסר מעשה דמי דלא הוי אלא דברים בעלמא אבל זריקה איסור מעשה הוא ואי בעי זריק לא אמרינן ופריך עלה ממתניתין דמעילה היתה לה שעת היתר לכהנים אין בה מעילה היינו שלנה ושיצאת כו' מאי לאו לנה ממש שלן דמה ולא נזרק ואפ"ה יצא מידי מעילה הואיל ואי בעי הוי זריק אע"ג דאח"כ נפסל ולא זריק כזרוק דמי ומשני לא לנה ממש אלא ראוי לצאת וראויה ליטמא היינו דכבר נזרק כראוי ואין בה אלא פסול יצאה וטומאה אבל אי בעי זריק לא אמרינן ופריך אי הכי כל שהיתה לו שעת היתר כל שיש לו שעת היתר מיבעי' ליה דהא כבר נזרק הדם ומסיק אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קרמית מעילה אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק ופקעה קדושה ואפילו אם אחר כך נפסל ולא נזרק לא הדרא קדושה אבל שוי' (אוכלא כיון דאי בעי זריק לא מצי זריק שנפסל קודם זריקה לא משוי ליה אוכלא והשתא סלקא שמעתא דלענין להוציא מידי מעילה גם לרב אשי אמר ר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי וא"כ נראה דה"ה דמודה רב אשי בהא דפ' התודה אם נתקבל הדם בכוס דנתקדש הלחם קדושת הגוף כיון דעומד ליזרק ואפילו נשפך אח"כ לא פקעא קדושה אבל התוס' ז"ל בד"ה דאי בעי כו' לא כתבו כן אלא דרב אשי לית ליה הא דפרק התודה כו' ע"ש ובד"ה לא ראויה לצאת הקשו על שיטת רש"י ז"ל דראוי לצאת היינו שכבר נזרק הדם בהכשר ולנה אח"כ דא"כ מאי פריך כל שיש לו שעת היתר מיבעי' ליה הא כיון דלנה אין לה עכשיו שעת היתר ועוד מאי קאמר במסקנא לבתר דפקעה קדושה במאי הדרא היכי פקעא כיון דלמסקנא לנה ממש ולא מצי זריק וקושיא זו לא הבנתי דהא למסקנא רב אשי נמי ס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי וקודם שלנה או נפסלה פקעא קדושה ואע"ג דלנה אח"כ ולא מצי זריק קדושה לא הדרא אבל לשוי' אוכלא כיון דלא מצי זריק לא נגמר האוכל ולא היתה שעה שראוי להאכיל לאחרים והבה"ז ז"ל כתב בזה דס"ל לשיטת רש"י דהמקשן נמי דפריך ממתניתין דמעילה דאמרינן כל העומד ליזרק ויצא מידי מעילה היינו דוקא אי לנה ולא מצי זריק אבל קודם שלנה אע"ג דעומד ליזרק עדיין יש בה מעילה ובעי למימר ראויה לצאת היינו שנזרק כבר אבל עומד ליזרק כזרוק לא אמרינן אפילו אי לא מצי זריק ולבתר מסיק דרב אשי נמי מודה דגבי מעילה אמרינן כזרוק דמי אי לא מצי זריק ולהכי מקשי לרש"י ז"ל היכי קאמר דפקעא קדושה הא קודם פסול לא פקעא קדושה עדיין ולא הבנתי דבריו ז"ל חדא דלא מסתבר לומר כן דפסול הדם יגרום שעת היתר ואם לא באה לשעת היתר כשהיתה עומדת ליזרק השתא דלא מצי זריק יבא לה היתר ועוד מי הכריחם לומר כן ככוונת רש"י ז"ל והדבר פשוט בשיטתו דלמאי דס"ד לא ס"ל לרב אשי כלל האי סברא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי גם לענין מעילה ולמסקנא מודה רב אשי דלענין מעילה אמרינן כל העומד ליזרק כו' בין קודם פסול בין לאחר פסול ולשוי' אוכלא לא משוי ליה אוכלא כיון דאי בעי זריק לא מצי זריק ודוקא בזריקה דמחוסר מעשה אבל בפדי' אפילו אי לא מצי לפדות עכשיו וכמש"כ התוס' בב"ק אפ"ה הוי כפדוי ומשוי לה אוכלא ולא הבנתי קושייתם לרש"י ז"ל ונראה דקושייתם הוא היכי קאמר בפשיטות לבתר דפקעא קדושה במאי הדרא הא למאי דס"ד לא פקעא קדושה כלל והוי ליה למימר לענין מעילה אמרינן כל העומד ליזרוק כזרוק ופקעא קדושה ע"כ פי' ז"ל דהא דשני רב אשי ראויה לצאת היינו קודם זריקה ועדיין לא נפסל ובזה מודה רב אשי דאין בו מעילה גם למאי דס"ד אבל כי נפסל אחר כך ולא מצי זריק מועלין בו ושפיר פריך כל שיש לה שעת היתר מיבעי ליה וכן נמי הא דקאמר כמסקנא לבתר דפקעא קדושה במאי הדרא וגם לפי שיטתם יקשה מש"כ לעיל דרב אשי לית ליה הא דפרק התודה ואמאי הא כבר נחית לה קדושת הגוף אלא דהתוס' ז"ל בפסחים שם כתבו דלענין קדושת לחם לכ"ע אי זרק במחשבה פסולה לא אמרינן כל העומד ליזרק ודוקא הכא במנחה דגופא דזיבחא הוא אמרינן העומד ליזרק כו' אפי' זרק במחשבה פסולה ע"ש וההוא דפסחים ופרק התודה הוא דוקא בנשפך וא"כ בלא"ה יש לומר דרב אשי לא פליג הכי אלא בפיגול. ובמ"א כתבתי מה שיש לדקדק על דברי התוס' פסחים הנ"ל:
הדרן עלך פרק המנחות
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' דא"ב פריק אמרינן דא"ב זריק ל"א. לכאורה תמוה אדרבא זריקה ודאי מצוה היא ועומד לכך טפי מלפדותה. וי"ל הטעם כיון דקודם זריקה לאו בר אכילה היא וזריקה היא דשויא אוכל לא שייך לומר כיון דא"ב זריק והי' עתה אוכל דעיקר עשיית אוכל רק ע"י הזריקה. אבל פדיון היא רק סילוק האיסור ושפיר חשיב אוכל עכשיו כיון דאי בעי פודה ומסלק האיסור חשיב אוכל. אבל זריקה לאו סילוק איסור היא רק היא המתיר ומשוי לי' אוכל כנ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא וכו'. עיין מה שכתבתי אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף דף פ"ו ע"ג בס"ד ע"ש:
גמרא משום אוכלא ולאו אוכלא כו׳ כצ"ל:
שם דאי בעי זריק כו' כצ״ל:
שם אוכלא ולא מטמא כו׳ כצ"ל:
רש"י ד"ה דקומץ במנחה כשחיטה [בזבח.] דארבעה עבודות המנחה כו' כצ״ל:
ד"ה לן ממש כו' ולאחר זריקה ממש קאמר והא פירכא כו' כצ"ל והשאר יש למחוק:
בא"ד דרבי שמעון דהכא כו׳ כצ"ל:
ד"ה לא קשיא כו' דדברים כו׳ כצ״ל:
ד"ה דאי בעי זרוק לא אמרינן דמחוסר בהו מעשה הס״ד וכצ״ל:
ד״ה מאי לאו כו' קרינא ביה ואין מועלין כו' הד"א:
ד"ה לא כגון שלנה הבשר בשעה כו' כצ״ל. והוא הדין אם נטמאת או יוצאת לאחר זה:
בא"ד שנזרק הדם ואין בו כו' כצ"ל:
בא"ד ביוצא וטומאה אם לא היה בו שום פסול אלא דעדיין אינה כו' כצ״ל:
בא"ד ולעולם איבעי כו' כצ"ל:
ד"ה שהיה לו כו' כצ״ל:
ד"ה כל שיש שעת כו' וראויה ללון כלומר דנזרק כו' כצ״ל:
בא״ד שלא יהא בה אותו פסול לבדו כו' כצ״ל:
ד"ה יצא וירעה בעדר עם שאר כו' כצ"ל:
תוס׳ ד"ה דקומץ מנחה כו' תימא הוא שחושב חידוש כו'. פירוש מה חידוש הוא זה כיון דבמנחה היתה לו שעת הכושר קודם קמיצה מה שאין כן בזבח דלא הי׳ לו שעת הכושר קודם שחיטה משום הכי לא דמי לשחיטה לענין טומאת אוכלין:
ד״ה אמר רב אשי כו' ונפטר מקמי רב אשי כדאיתא כו' כצ״ל:
ד״ה דאי בעי זריק כו' ונשפך אמרי׳ כזריק דמי כו'. ודבריהם אינם מובנים לי כיון דמוקמי דפיגל בזריקה גופא גרע משנשפך הדם דהא רבי אלעזר ברבי שמעון נמי סבירא ליה התם כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הכי סבירא ליה התם בזרק דמן שלא לשמן דלא אמרינן כזרוק דמי ודוחק לחלק בין פיגל לשלא לשמו וסברא זו כתבו תוספת גופא התם די"ג ע״ב ד״ה כל העומד כו׳ והכא כתבו תוספת דליתא ליה הא דאמרינן [בפ"ק] דפסחים וצ״ע:
בא״ד אי נמי היכא דנזרק מוד׳ רב אשי כו׳ כצ״ל. פי׳ דרבי אלעזר איתא ליה האי שינויא בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים ודקשיא ליה התם והלא זריק׳ מתרת ובשע׳ טביחה שחיטה שאינה ראויה היא כיון דנזרק אח״כ מודה ר״א דמעיקרא בשעת שחיטה כזרוק דמי והוי שחיטה ראוי׳:
ד"ה ה״ג לא ראויה לצאת כו׳ כלומר שעדיין לא אירע בה שום פסול קאמר דאין מועלין כו׳. פירוש דלרש"י המקשן היה סובר דאפילו קודם זריקה אם אירע בה שום פסול דהיינו לן או יוצא או טמא נמי אמרינן דאין מועלין בה משום כיון דאי בעי זורק כזרוק דמי והוי כמו פיגל בזריקה מ"ה פריך לרבי אלעזר ולר"נ והתרצן מתרץ דקודם זריקה אפי׳ לא אירע בה שום פסול נמי לא אמרי׳ כזרוק דמי והתם איירי שנזרק בהיתר ולאחר זריקה לנה או נטמאת או יוצאת מ"ה אין מועלין בה כיון דזריקה נעשה בהכשר ולתוספת מתרץ התרצן דקודם זריקה נמי אמרינן כזרוק דמי אם לא אירע פסול קודם זריקה דעומד ליזרק כזרוק דמי ולא דמי לפיגל בזריקה דזריקה לא נעשה בהכשר וה״ה אם אירע בה פסול לבסוף לאחר זריקה נמי אין מועלין ומכ"ש קודם זריקה דאין מועלין אם לא אירע בה פסול כנ״ל. ומ"ו הב״ז כתב בע״א וקשה להולמן:
בא״ד שלנה ושנטמאת רבותא כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תוס׳ בד"ה דאי בעי זריק וכו׳ א"נ היכא דנזרק בסוף (כנ״ל) מודה וכו׳ ובמרובה מייתי ראיה מטומאה עכ״ל ר״ל דשם אייתי ראיה מטומאה דאמרי׳ כל העומד לזרוק וכו׳ ולא אייתי ראיה ממעילה ש״מ דלא מצי לאיתויי ראיה ממעילה דאיכא למימר דשאני מעילה דסברא לומר בה דכזרוק דמי טפי משאר דברים וק״ל:
בד"ה לא ראויה וכו׳ וק׳ מאי פריך וכו׳ לפי ל״א שכתב רש"י ז"ל לא תיקשי קושיא זו וק״ל:
בא״ד ועוד מאי קאמר וכו׳ היכי פקעה כיון דלנה ממש ר״ל דמיפרש"י ז״ל משמע דסברת המקשה דקאמר מאי לאו לנה ממש וכו׳ דוקא כשלנה דשוב אינו יכול עוד לזרוק אז אמרי׳ כיון דקודם שלנה היה יכול לזרוק כל העומד לזרוק וכו׳ אבל מ״מ קודם שלנה כל זמן שלא נזרק מועלים בו עד אחר שיזרק דלא אמרי׳ כל העומד וכו׳ דדוקא לנה קאמר דאז אינה ראויה לזרוק דאז אמרי׳ מאחר שהיתה ראויה לזריקה ואינו יכול עתה לזרוק אז אין מועלים דכל העומד וכו' והתרצן השיב דלא אמרי' כל העומד וכו' אפי בלנה אלא מאי לנה דלן הבשר והיינו לאחר זריקת דם דאין פסול לן ויוצא וטומאה אלא בבשר ולא בדם ורב אשי דמסיק שאני מעילה וכו׳ ר"ל דס״ל כדעת המקשן שלנה ממש קודם זריקת דם דאמרי׳ כל העומד וכו׳ מטעם דפקעה קדושה וכו׳ והשתא מקשו התוס׳ שפיר היכי קאמר כיון דפקעה במאי הדרה כיון דס״ל לרב אשי כדעת המקשן דדוקא לאחר שלנה הוא דאין מועלים אבל קודם שלנה מועלים א״כ היכי פקעה כיון דדוקא לנה ממש ודו״ק וכן פי׳ בס׳ ברה"ז ע"ש וכתבו ונראה לפרש וכו׳ כונת דבריהם נ"ל דמפרשי דהמקשן סבר הא דקתני שלנה ושנטמאת ושיצתה לרבותא נקט לא מיבעיא קודם שלנה שהיתה ראויה לזריקה דאמרי׳ כל העומד וכו׳ ואין מועלים בה אלא אפי׳ אחר שלנה שאינה ראויה עוד לזריקה אמרי׳ כל העומד וכו׳ ואין מועלין בה כיון דפקעה לה קדושתיה קודם שלנה שהיתה אז ראויה לזריקה ואמרי׳ כל העומד וכו׳ שוב לא הדרא רכבא לה אחר שלנה אע״פ שאינה ראויה עוד לזריקה כמו שאמר רב אשי לקמן ולכך פריך שפיר הא הכא גבי מעילה אע״פ שלנה אמרי׳ כל העומד וא״כ גבי טומאת אוכלין כשלן לפני זריקה אמאי אינו מטמא טומאת אוכלין ולא אמרי׳ כל העומד וכו׳ והתרצן השיב לא ראויה לצאת וראויה לטמא וראויה ללון ר״ל הא דקתני שלנה וכו׳ לאו דוקא אלא ר״ל ראויה ללון שעדיין לא נארע בה שום פסול אז אמר דאין מועלים כיון שראוי לזריקה אמרי׳ כל העומד וכו׳ אבל אם לנה ממש מועלים בה כיון דאינה ראויה אז לזריקה לא אמרי׳ כל העומד וכו׳ ולכך גבי טומאת אוכלין נמי כשלן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין כיון שאינו ראוי אז לזריקה לא אמרי׳ כל העומד וכו׳ ולכך פריך כל שיש בו היתר מיבעי ליה בשלמא אי אמרי׳ אפי׳ כשלנה ממש אין מועלים יצדק שפיר לשון כל שהיה לו שעת היתר אע"ג דהשתא כשלנה שוב אין לה היתר עוד אפ"ה כיון שהיה לה כבר קודם שלנה שעת היתר שהיה יכול לזרוק ואין מועלים בה דאמרי׳ כל העומד וכו׳ לכך כשלנה נמי לא פקעה היתירא קמא ושפיר קאמר שהיה לו שעת היתר אבל לדעת התרצן דהא דקאמר שלנה לאו דוקא אלא כלומר ראויה ללון דהיינו קודם שיארע בה שום פסול הוא דאין מועלים אבל אחר שלנה מועלים מאי כל שהיה לו כל שיש לו מיבעי ליה דהא לא היה לו כבר אלא השתא יש לו לכך משני רב אשי לעולם כסברת המקשה ול"ק דשאני מעילה מטומאה וכו׳ ודו״ק זה מה שנ"ל בביאור דבריהם אע״פ שדבריהם מגומגמים:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה דאי בעי כו׳ קדשים שחייב באחריותן משלם ד׳ וה׳ ופריך כו׳ אבל היתר זריקה לא מהני כו' (אלא הטעם הוא דלא נזרק לבסוף ולכך לא יצ׳ מידי מעילה וק״ל) כצ״ל:
ד"ה ה"ג לא ראויה כו׳ ונראה לפרש כו׳ שום פסול קאמר דאין מועלים משום כו' כצ"ל. ונראה דכוונתם דלפירש"י אמרי' כדעת המקשן דאמרי' כל העומד לזרוק ואין מועלין היכא שלנה לבסוף (אבל) [או] נטמא' אבל מ"מ היכא דלא לנה כל זמן שלא נזרק מועלים בו עד אחר שנזרק אבל היכא דאינה ראויה אח״כ לזרוק אמרינן דמאחר שהי׳ ראוי לזריקה ואינו יכול עתה להזרק אין מועלין דכל העומד כו' והתרצן השיב דלא אמרינן אפילו בלנה וכו׳ אלא בלנה בשעה שראויה כו׳ דהיינו אחר זריקת דם ואין הפסול אלא בבשר יוצא ולן וטומאה ולא בדם אבל בשעה שהפסול הוא בדם ונפסל ג״כ לא אמרינן בי׳ כל העומד כו' וא״כ רב אשי דמסיק שאני מעילה כו' ר"ל דלעולם ס״ל כדעת המקשן שלנה ממש קודם זריקת הדם ואמרי׳ כל העומד כו׳ מטעם לבתר דפקעא קדוש׳ כו׳ א״כ שפיר מקשי התוס׳ במאי פקעא כיון דס״ל דקודם זריקה נמי מועלים אלא בשנגמר לבסוף מהני והלשון פקעא אינו מיושב כיון דלא נזרק ואח״כ לנה אבל התוס׳ פירשו דדעת המקשן דאמרינן כל העומד כו׳ אפילו קודם זריקה אין מועלי׳ מטעם הנ״ל ומתני׳ רבותא קמ"ל אפילו שלנה כו' ולסברא זו שפיר מתיישב הלשון דפקעא קדושתייהו במאי דהית׳ ראוי לזריקה כנ״ל ודו"ק:
בא״ד. כל שיש לו היתר כו׳ לא אשכחן ומתבטל ראוי' דידה כו'. (כצ״ל נ״ל) היינו למ״ד היתר זריקה כו׳ הלשון מגומגם דצ"ע למה לא אוקי בפשיטות כמ"ד היתר זריקה ולן דם ואפ"ה לא מועלים וכמ״ש התוס׳ ג"כ לעיל דאפילו לא נזרק לבסוף לרב אשי במעילה אמרינן כל הראוי כו' ונ״ל דט״ס הוא כל התוס׳ וכצ״ל היינו למ"ד היתר אכילה אבל למ"ד היתר זריקה הוי לן דם וכן הוא להדיא בסוגיא דמעילה וא״ש הכל נ"ל:
הגהות
גמרא מיתיבי כלל כו׳ כל שהיתה לו שעת היתר כו׳ (מיימוני פ״ג מהלכות מעילה):
רש"י ד"ה ליפלוג בזבח גופיה כצ״ל והס"ד:
ד"ה לן ממש כו' בעי למימר כל העומד כו׳ הד"א:
ד״ה לא קשיא כו׳ כמעשה דמי דבריה בעלמא נינהו הד״א והס״ד:
ד״ה דאי בעי כו' בהו הס"ד:
ד"ה אין מועלין כו׳ דלא קדשי ה׳ הם ואע״ג דהשתא כו׳ כצ"ל נ״ל: ואח״כ ד"ה חוץ לזמנה כו׳:
ד"ה לא כגון כו' והיינו לאחר שנזרק הדם כו' (ר״ל לן הבשר) אינה פסולה אבל ראויה כו׳ ולעולם אי כו' לא אמרינן הס״ד והד״א:
ד"ה אבל לנה כו׳ לא אמרינן הס״ד:
ד״ה היה לו שעת היתר כו' כצ"ל נ״ל:
ד"ה כל שיש כו׳ היינו כשירה דאי כבר פסיל כו' כצ"ל:
ד"ה משום מעילה כו׳ משום אוכלא ולאו כו' אי בעי זריק הד״א והס"ד:
תוספות ד״ה הקומץ מנחה כו׳ שחושב חידוש הא דלא כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ואי בעי זריק ליה. בלא פיגול: מאי לאו דפיגל בזריקה. דהוה ליה שעת הכושר קודם לכן דאי בעי זריק ליה בהכשר: ליפלוג בדידה. בזבח גופיה: דקומץ במנחה כשחיטה. בזבח ארבעה עבודות המנחה כנגד ארבעה עבודות בזבח בהקומץ זוטא (לעיל יג:) מפרש להו: לן ממש. האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהיה שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר (דהוה שהות) והא פירכא נמי פיגול בין בקדשי קדשים וכו' דפיגל בזריקה ודקא קשיא לך דר' שמעון הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אדר' שמעון דפרה דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי לא קשיא דאי בעי פריק אמר דמחוסר פדייה לאו כמעשה דמי דברים בעלמא נינהו דאי בעי זריק לא אמרינן בהו: אין מועלין בו. דלא קדשי ה' הם ואע''ג דהשתא אין לה שעת היתר: חוץ לזמנה כו'. על מנת לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה: מאי לאו לנה ממש. הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוה ליה שעת היתר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק שעת היתר קרינא ביה ואין מועלין דאמרי' כיון דאי בעי זריק כזרוק דמי וקשיא לרב נחמן ורב אשי: ה''ג לא ראויה לצאת וראויה לטמא. ול''ג וראויה ללון לא כגון שלנה בשעת שראויה ליפסל ביוצא וטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר ומעתה ראויה ליפסל ביוצא וטומאה שלא יהא בו שום פסול אלא היא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא קרו ליה ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמרינן: אבל לנה ממש. הבשר והדם מאי הכי נמי דמועלין דאי בעי זריק לא אמרינן: שהיה לו שעת היתר. משמע שהיתה לו שעה שראויה להתירה ולזרוק דמה ולא הותרה: כל שיש שעת היתר מבעי ליה. דכיון שנזרק הדם מיד יש לה שעת היתר. ל''א ה''ג ראויה לצאת וראויה לטמא (וראויה ללון) וראויה ללון. כלומר דנזרק הדם וכשרה בלא פסול. וראויה ליפסל באיזה פסול שיארע בה שלא יהא בה (אלא) אותו פסול לבדו ראויה ליפסל היינו כשרה דאי כבר פסולה היא כגון בלא זריקת דם תו לא קרי לה ראויה ליפסל אי הכי דבכשרה מיירי כל שיש לה מיבעי ליה דכל שהיתה משמע שנראה ליזרק ולא נזרק וקרי ליה שעת הכושר משום דאי בעי זריק: מעילה משום קדושה. מועלין בה ומשום לאו קדושה פקעה מעילתו ולבתר דפקעה קדושתן שנראה ליזרק ולהיות מותרת לכהנים וקיימא לן (ב''ק דף עו:) כל העומד לזרוק כזרוק דמי במאי הדרא קדושה אבל טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא הוא כלומר כי הוי אוכלא מקבל טומאה וכל כמה דלא הוי אוכלא אף על גב דחזי למיהוי אוכלא לא מקבל טומאה הלכך לא אמרינן בה אי בעי זריק: אשם תלוי. בא על מי שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל האחת ואינו יודע איזו היא: יוצא וירעה בעדר. עם שאר בהמותיו דחולין הוא הואיל ולא חטא:
דקומץ מנחה כשחיטה דמי. תימה הוא שחושב חידוש הא דלא חשבינן ליה כשחיטה לענין טומאת אוכלין: אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא גרסינן. והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי אבל רב נחמן לא גרסינן דרבו של רבא היה ונפטר מקמי רבא כדאיתא במועד קטן (דף כח.) וביום שמת רבא נולד רב אשי (קידושין דף עב:) ואי גרסי' רב נחמן בר יצחק ניחא: דאי בעי זריק לא אמר. ולית ליה הא דאמרן לעיל בפ' התודה (דף עט:) ובפרק קמא דפסחים (דף יג:) לרבי אלעזר בר' שמעון היכא דנתקבל הדם בכוס ונשפך אמרינן כזרוק דמי והא דתנן במרובה (ב''ק עד:) קדשים שחייבין באחריותן משלם ארבעה וחמשה ופריך בגמ' (שם עו.) והרי חזרה קרן לבעלים ומשני רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעליהן והוי שחיטה הראויה משום כל העומד ליזרק כזרוק דמי ההוא שינויא לא יתכן לרב אשי אלא סבר לה כר''ש בן לקיש דמשני שוחט בעלי מומין בחוץ אי נמי היכא דנזרק (בחוץ) מודה רב אשי דאמר מעיקרא כזרוק דמי וכן צ''ל דלא תיקשי לר' יוחנן דשמענא ליה בפרק קמא דמעילה (דף ה.) היתר אכילה שנינו אבל היתר זריקה לא מהני ואין לחלק בין מעילה לשאר דברים דאדרבה בסמוך משמע דאמרי' במעילה (ג''ז שם) כזרוק טפי מבטומאה ובמרובה (ב''ק עו:) מייתי ראייה מטומאה: ה''ג לא ראויה לצאת וראויה ליטמא. ולא גרסינן וראויה ללון לא כגון שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא ובטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם שאין בה פסול ומעתה ראויה ליפסל ביוצא ובטומאה שלא יהא בה דבר פסול אלא הוא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא מיקרי ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמר כך פירש בקונטרס וקשה מאי פריך כל שיש לה היתר מיבעי ליה הא כיון דלנה אין לה עכשיו היתר ועוד מאי קאמר מעילה משום קדושה הוא לבתר דפקעה במאי הדרא היכי פקעה כיון דלנה ממש ונראה לפרש ראויה ללון ראויה לצאת וראויה לטמא כלומר שעדיין לא נארע בה שום פסול קאמר דאין מועלין משום דהשתא הוא עומד ליזרק כזרוק דמי ולבסוף נמי כשהיה בה פסול לינה או יוצא או טומאה אין מועלין כדמפרש טעמא בסמוך דכיון דפקעה קדושה תו לא הדרא רכבא והשתא הא דנקט שלנה ושנטמאת רבותא נקט דכ''ש קודם לכן ולכך פריך כל שיש לו היתר מיבעי ליה שהטעם משום דקודם שיפסל אמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני רב אשי במעילה כיון דפקעה קודם פסול תו לא רכבא לאחר פסול אבל טומאה מידי דחזי השתא לאכילה לא אשכחן ומתבטל ראוי דידה והא דמשני במעילה (דף ה.) דלן בשר היינו למ''ד היתר אכילה אבל למאן דאמר היתר זריקה הוי לן דם: