עירובין יא ע"ב

פיאה כלומר גידור הכרם על ידי זמורות הקלועות ומונחות על כלונסאות מותרת, ונחשבת כמחיצה לענין כלאים, אבל לא לענין שבת. ור' יוחנן אמר: כמחיצות לשבת — שלא, שאין פאה זו מתרת בהן, כך מחיצות לכלאים — שלא. ונמצא שאין דבריהם כאן מתאימים לדבריהם האחרים באותו נושא,

ואומרים: בשלמא [נניח] משיטת ריש לקיש על שיטת ריש לקיש לא קשיא [אינו קשה] כי אפשר לתרץ: הא [זו] שאמר שמועילה אף בשבת — דידיה [דעתו שלו], הא [זו] שמועילה רק לכלאים — דרביה [דעתו של רבו], ר' יהודה בר' חנינא. אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה]!

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה]: התם [שם] כשהתיר גם בשבת וגם בכלאים, היה זה כשהיו הזמורות — על גבן של הקנים. הכא [כאן] — מן הצד, וכשהוא מן הצד אינו מתיר אותו בכלאים, שפיר [יפה] ואפשר ליישב כך את הסתירה. אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד, מאי איכא למימר? [אומר אתה זה וזה מן הצד, מה יש לומר]?

ומשיבים: לעולם, אידי ואידי [זה וזה] מן הצד. וכך יש להסביר: התם [שם] שהתיר — בשה יו הכלונסאות רחוקים זה מזה עשר אמות בלבד, הכא [כאן] שאסר — ביותר מעשר אמות.

ומנא תימרא דשני לן [ומניין תאמר — ששונה לנו להלכה] בין עשר ליותר מעשר — שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי היה ר' יהושע בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן לאורכו. ואמר לו: רבי, אי גפנים כאן בשטח שבין הזמורות מהו לזרוע כאן? אמר לו: בעשר — מותר, ביותר מעשר — אסור.

ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] על גבן יותר מעשר אסור — והתניא [והרי שנינו בברייתא] לענין כלאים: היו שם קנין הדוקרנין (קנים העשויים כדקר הנעוץ באדמה), ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר — מותר! שלענין כלאים צורת הפתח העשויה כראוי ודאי שהיא מועילה.

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שעשאה מן הצד, וקאמר ליה [ואמר לו] שבמקרה זה בעשר — מותר, ביותר מעשר — אסור. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כפי שמיושבים הדברים שהועלו הן לגבי עיקר ההלכה, והן לגבי הבנת דברי ר' יוחנן.

א גופא [לגופו של ענין] שהזכרנו מקודם אמר רב חסדא כמה הלכות בצורת הפתח: צורת הפתח שעשאה מן הצד, ולא שם קנה עליון מעל לקנים האחרים — לא עשה ולא כלום.

ועוד אמר רב חסדא: צורת הפתח שאמרו — צריכה שתהא בריאה (חזקה) כדי שאפשר יהיה להעמיד בה דלת ואף על פי כן דלת זו אינה חייבת להיות דלת רגילה, אלא אפילו מחזיקה צורת הפתח דלת של קש די בכך.

אמר ריש לקיש משום ר' ינאי: צורת הפתח צריכה היכר ציר. ושאלו: מאי [מהו] היכר ציר? אמר רב אויא: אבקתא (חורים שציר הדלת מונח בהם) כדי שתהא ראויה לדלת.

מסופר: אשכחינהו [מצא אותם] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לתלמידי דרב אשי, אמר להו [להם]: אמר מר [חכם רב אשי] מידי [דבר] בצורת הפתח? אמרו ליה [לו]: לא אמר ולא כלום, ומשמע שהוא סבור שאין צורך בהיכר זה.

ב תנא [שנינו]: צורת הפתח שאמרו עיקרה קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אולם שאלו: האם צריכין הקנים התחתונים ליגע בקנה העליון? או אין צריכין ליגע? רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע. ורב ששת אמר: צריכין ליגע.

מסופר: אזל [הלך] רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה [ועשה מעשה בבית ראש הגולה כשיטתו] שהכשיר בצורת הפתח שאין הקנה העליון צמוד לקנים התחתונים. אמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו] רב גדא: זיל [לך], שלוף הוצא את הקנים ושדינהו [זרוק אותם]. אזל [הלך], שלף את הקנים, ושדינהו [זרק אותם]. אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאוהו בני בית ראש הגולה], חבשוהו (אסרוהו) על שקלקל את היתר העירובין שלהם. אזל [הלך] רב ששת, קם אבבא [עמד על פתח ראש הגולה], אמר ליה [לו]: גדא, פוק תא [צא ובוא]! והניחוהו אנשי ראש הגולה. נפק ואתא [יצא ובא].

מסופר: אשכחיה [מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה [לו]: תני מר מידי [האם שנה אדוני דבר] בהלכות צורת הפתח? אמר ליה [לו]: אין [כן], תנינא [שנינו] שנחלקו חכמים בדומה לזה בדין כיפה, כלומר שער שתקרתו עשויה בעיגול ככיפה. ר' מאיר מחייב שער זה במזוזה, וחכמים פוטרין. ושוין, שאם יש ברגליה (בחלקים הניצבים של כיפה זו לפני העיגול) עשרה טפחים שהיא חייבת.

אמר אביי לפרש מחלוקתם: הכל מודים אם גבוהה כל כיפה זו עשרה טפחים ואין ברגליה בצדה הזקוף שלשה טפחים, אי נמי [או גם כן]: אם יש ברגליה שלשה טפחים, אבל אין גבוהה עשרה טפחים — ולא כלום, אינה צריכה מזוזה כלל, שפתח הפחות מעשרה בצורה זו, ודאי אינו חייב במזוזה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה שיש ברגליה שלשה טפחים וגבוהה עשרה טפחים, אבל בחלקה הקעור של הקשת אין רחבה ארבעה טפחים, ויש בה בכיפה חלק בנוי גדול למדי עד שאפשר למצוא מקום לחוק להשלימה לארבעה, שיהא בחלל הכיפה רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה.

ובכך נחלקו; ר' מאיר סבר: חוקקין להשלים כלומר חושבים כאילו נעשתה כבר חקיקה זו, והושלם הפתח לצורתו הראויה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים:] אין חוקקין להשלים, וכיון שכעת אין ברוחב הכיפה ארבעה טפחים, אין לקבוע בו מזוזה. ולעניננו למדים אנו שלכל השיטות אין צורך שיגע המשקוף במזוזות הפתח, שהרי אם היו הרגלים גבוהות עשרה טפחים ויש ברוחבה ארבעה טפחים, דינה כמשקוף, אף על פי שאין קצה הכיפה נוגע ברגליה. ואפשר ללמוד מכאן שאף לגבי צורת הפתח אין הקנה העליון צריך לנגוע בקנים התחתונים, ושלא כשיטת רב ששת.

אמר ליה [לו] רב ששת לרבה בר שמואל: אי משכחת להו [אם תמצא אותם] — לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה [אל תאמר להם לבית ראש הגולה דבר מברייתא זו של כיפה] שמוכיחה שלא כדברי רב ששת, וימצאו חיזוק לטענתם עליו.

ג משנה נחלקו חכמים מחלוקת עקרונית בדין הכשר מבוי, לאמור: כיצד מכשירים את המבוי שיהא ראוי לטלטל בו. בית שמאי אומרים: יש צורך גם בלחי בצידו וגם בקורה מעליו. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה. ר' אליעזר אומר: לחיין, כלומר אינו כשר אלא בשני לחיין, אחד מכל צד.

משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות ברוחבו מארבע אמות, שלדעת כולם הוא ניתר או בלחי או בקורה. על מה נחלקו — על מבוי הרחב מארבע אמות ועד עשר, שבית שמאי אומרים: אינו ניתר אלא בלחי וקורה, ובית הלל אומרים: או בלחי או בקורה. אמר לו ר' עקיבא: לא כן הוא, אלא על זה ועל זה נחלקו.

ד גמרא ומבררים: כמאן [כמי היא משנה זו]? לא כשיטת חנניה ולא כשיטת תנא קמא. שנחלקו חנניה וחכמים (לעיל עירובין דף ו, א) במבוי מפולש אם כדי להתירו די בצורת הפתח מצד אחד ובלחי וקורה מהצד האחר, או שצריך דלתות ממש לפחות בצד אחד. על כל פנים, לחי וקורה בלבד לדעת כולם, אינם מועילים. וכיון שאנו מבינים לפי שעה כי המחלוקת במשנתנו בין בית שמאי ובית הלל היתה בכל מבוי בין סתום בין מפולש הרי שכאן מצויה שיטה שונה לגמרי.

אמר ר' יהודה: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין] שלא בכל מבוי דנו אלא הכשר מבוי סתום כיצד? בית שמאי אומרים: בלחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה ומעתה באים לדון ביסודן העקרוני של השיטות.

בית שמאי אומרים: לחי וקורה, למימרא דקא סברי [האם לומר שסברו] בית שמאי: ארבע מחיצות דאורייתא [מן התורה], כלומר אין מקום נעשה רשות היחיד, אלא אם כן היו לו ארבע מחיצות מסביב, שהרי הלחי נחשב כמחיצה. ואם אינם מתירים מבוי בלא לחי, נמצא שהם סבורים שיש צורך לרשות היחיד בארבע מחיצות.

ודוחים: לא אין זו הוכחה. מדין תורה, כגון לענין לזרוק מרשות הרבים לתוכה מחצר בת שלש מחיצות הוא דמחייב [שמתחייב]. ואולם להתיר לטלטל גזרו איסור מדברי סופרים עד דאיכא [שיש] ארבע מחיצות.

אף רוצים להסיק מדברי בית הלל האומרים או בלחי או בקורה לימא קא סברי [האם לומר שסברו] בית הלל: שלש מחיצות לפחות דאורייתא [מן התורה הן] שבפחות מכאן אין זו רשות לעצמה?

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, שמא לזרוק — משתים הוא דמחייב [שנתחייב] מן התורה, ואולם להתיר לטלטל — עד דאיכא [שיש] שלש מחיצות. וקורה או לחי לא לשם מחיצה נעשו אלא להיכר, שלא יבוא לטלטל מחוץ למבוי.

ה עוד שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר לחיין. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] האם ר' אליעזר לחיין וקורה קאמר [אמר, התכוון], וכשאמר לחיים, בא להוסיף על דברי בית שמאי שלא די בקורה אחת ובלחי אחד אלא בקורה ושני לחיים. או דילמא [שמא] לחיין אפילו בלא קורה קאמר [אמר, התכוון]?

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המסופר בתוספתא: מעשה בר' אליעזר שהלך אצל ר' יוסי בן פרידא תלמידו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה ברבי חנינא: פיאה [זמורה קלועה, המתוחה על קונדיסין, ועשויה כצורת הפתח] מותרת, שמפסקת משום מחיצה לענין כלאים, אבל לא לשבת.

ורבי יוחנן אמר: כמחיצות לשבת, דלא מהני בהן פיאה - כך מחיצות לכלאים, דלא מהני להם פיאה!

הרי, דרבי יוחנן, דקאמר לעיל דצורת הפתח דזמורה מתוחה מהני לכלאים, סבירא ליה הכא דלא מהני אף לכלאים!

וריש לקיש נמי, דקאמר לעיל דצורת הפתח דזמורה מתוחה מהני אף לשבת, סבירא ליה הכא איפכא, דלשבת מיהא לא מהני!

ומפרשינן: בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא.

כי הא, במעשה של מתיחת זמורה בין קונדס לקונדס שאמר בו ריש לקיש שמועיל גם לשבת, אמר זאת לשיטתו דידיה, בשיטת עצמו אמרה.

והא דהכא בענין פיאה שאמר שאינו מועיל לשבת - דרביה, בשיטת רבו רבי יהודה ברבי חנינא, אמרה, משמו.

אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן - קשיא!

ועתה מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן סובר כרב שצורת הפתח לא מהני בשבת ליותר מעשר. והטעם של רבי יוחנן בזמורה שלא מהני לענין שבת, הוא מחמת שהיא יותר מעשר, ולא כדדחינן לעיל דמיירי בצורת הפתח עד עשר, אלא שעשאה מן הצד!

והכי מוכחינן:

אי אמרת בשלמא, התם במימרא דרבי יוחנן דלעיל, אכן מיירי - כדבעינן למימר לעיל - בצורת הפתח שעשאה כדין, על גבן של קונדיסין, והטעם דמהני לענין כלאים ולשבת לא מהני, הוא משום דמיירי ביותר מעשר [וכדעת רב]. ואילו הכא בפיאה מיירי שעשאה לצורת הפתח מן הצד - ניחא שפיר דלא קשיא מהא דאמר רבי יוחנן הכא, דלא מהני אף לענין כלאים. משום דהכא מיירי מן הצד, וסבירא ליה לרבי יוחנן דמן הצד לא מהני אף לענין כלאים!

אלא אי אמרת כדדחינן לעיל, דטעמו של רבי יוחנן הוא משום צורת הפתח שעשאה מן הצד, ואידי, ההיא דרבי יוחנן דלעיל, ואידי האי מימרא דרבי יוחנן בפיאה, מיירי תרווייהו בצורת הפתח שעשאה מן הצד - אם כן, מאי איכא למימר ליישב את סתירת דברי רבי יוחנן אהדדי?!

ודחינן לה: לעולם כדדחינן לעיל, דרבי יוחנן דלעיל מיירי מן הצד. ואכן אידי ואידי איירי שעשאה לצורת הפתח מן הצד.

ודקשיא לך דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, איכא למימר:

התם, במימרא דלעיל, מיירי בצורת פתח שעשאה מן הצד אבל הפתח היה בעשר ולא יותר, ובזה סבירא ליה לרבי יוחנן דלשבת הוא דלא מהני אבל לענין כלאים מהני מן הצד.

אבל במימרא דהכא מיירי בצורת פתח מן הצד שעשאה על פתח יותר מעשר, ובהא סבירא ליה לרבי יוחנן דלא מהני אם עשאה מן הצד, בין לענין שבת ובין לענין כלאים!

אבל צורת הפתח גמורה אפילו ביותר מעשר, שפיר מהני לרבי יוחנן אף לשבת, ולא סבירא ליה כרב דסבר דלא מהני!

ומנא תימרא דבצורת הפתח שעשאה מן הצד שני לן בין עשר ליותר מעשר? מהא דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש - דפליג עליה וסבירא ליה פיאה מותרת לענין כלאים: וכי לא כך היה המעשה, שהלך רבי יהושע [שמא אין זה רבי יהושע שבכל מקום, יעבץ] אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ושאל רבי יהושע מרבי יוחנן בן נורי שאלה בהלכות כלאים [דלקמן], אף על פי שרבי יהושע גופיה בקי היה בהלכות כלאים.

ומצאו רבי יהושע לרבי יוחנן בן נורי שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן, ואמר לו רבי יהושע: רבי!

אי היו גפנים כאן מצד אחד של הזמורה - מהו לזרוע כאן מצידה השני של הזמורה, ולסמוך על צורת הפתח החוצצת ביניהם?

אמר לו רבי יוחנן בן נורי: בעשר מותר, ביותר מעשר - אסור!

הרי דלא מהני פיאה אפילו לענין כלאים.

ומוכיחה הגמרא שביחס לצורת פתח מן הצד היא החלוקה בין עשר ליותר מעשר:

במאי עסקינן במעשה דרבי יוחנן בן נורי?

אילימא בזמורה מתוחה על גבן, מעליהן של אילנות?

זה אינו.

דאי הכי האיך קאמר ליה רבי יוחנן בן נורי כי יותר מעשר אסור?!

והתניא, דלענין כלאים ודאי מהני צורת הפתח גמורה אפילו ביותר מעשר:

דתניא: היו שם, בכרם, קנין הדוקרנין [משופין כדקר, שהוא יתד הנעוץ בקרקע] ונעוצין בקרקע, ועשה להן פיאה [זמורה קלועה] מלמעלה - אפילו ביותר מעשר, מותר.

אלא, לאו, מעשה דרבי יוחנן בן נורי מיירי בזמורה קלועה מן הצד. וקאמר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי יהושע: בעשר מותר, יותר מעשר, אסור!

אלמא, שאני לן - לענין כלאים - בצורת הפתח שעשאה מן הצד בין עשר ליותר מעשר.

ומסקינן: שמע מינה!

גופא: אמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד - לא עשה ולא כלום!

ואמר רב חסדא: צורת הפתח שאמרו דמהני, צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת. ואפילו אינה בריאה אלא כדי להעמיד בה דלת של קשין [העשויה מקשי השבלים]!

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: צורת הפתח צריכה "היכר ציר" של דלת. כי אף על פי שאינה צריכה דלת ממש, ראויה להיות בה דלת - בעינן!

ומבארת הגמרא: מאי היכר ציר?

אמר רב אויא: אבקתא [חור שציר הדלת סובב בו]!

אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי.

אמר שאל רב אחא להו: האם אמר מר, רב אשי, מידי בענין צורת הפתח?

אמרו ליה: לא אמר ולא כלום! תנא [ויש גורסים: אמר להו, תנא]: צורת הפתח שאמרו: קנה מכאן, וקנה מכאן, וקנה על גביהן! ^[57]

ומיבעי לן: האם צריכין הקנים העליונים [רש"י] שבכל צורת הפתח ליגע [ראה ציור 1] בקנים התחתונים, או אין צריכין ליגע, ואפילו תלוי הקנה למעלה באויר, שפיר דמי? [ראה ציור 2]

רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע, מפני שאנו אומרים "גוד אסיק" לקנים שמן הצד. [מאירי, ומשנה ברורה בשם הרא"ם].

ורב ששת אמר: צריכין ליגע. ^[58]

אזל רב נחמן ועבד עובדא [הלך רב נחמן ועשה מעשה] בי ריש גלותא, כשמעתיה [שעשה אצל הריש גלותא צורת הפתח - להתיר לטלטל ברחבה שיש בה פתחים יותר מעשר - כשאין נוגע הקנה עליון בקנים התחתונים, וכשיטתו]!

אמר ליה רב ששת דפליג לעיל ארב נחמן, לשמעיה [לשמשו] רב גדא: זיל [לך לבי ריש גלותא], שלוף, שדינהו [הוצא וזרוק אותן קני צורת הפתח שעשה רב נחמן]!

אזל רב גדא, שלף, שדינהו.

אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאוהו לרב גדא, אנשי ריש גלותא], חבשוהו בבית הסוהר.

אזל רב ששת, קם אבבא [עמד בפתח בית הסוהר], אמר ליה לשמשו: גדא, פוק תא [צא מכאן ובוא עמי]! הניחוהו שומרי בית הסוהר לצאת [ר"ח] ונפק רב גדא ואתא!

אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר מידי [האם שנית ברייתא כל שהיא] בצורת הפתח, שיהא אפשר ללמוד ממנה, אם צריכין ליגע או לא?

אמר ליה רבה בר שמואל לרב ששת: אין, תנינא בברייתא דאין צריכין ליגע!

דהכי תניא:

א. שיעור גבהו של "פתח" עשרה טפחים, ורחבו ארבעה טפחים.

ב. כיפה [שער העשוי בעיגול ככיפה, ולמעלה מהשער ובצדדיו אינו עגול אלא בנוי בקו ישר], שבתחתיתה, רחב הפתח ארבעה טפחים, והעיגול הולך ונעשה צר, ולמעלה אין בו רוחב ארבעה טפחים: [ראה ציור 3]

רבי מאיר מחייב אותו במזוזה, וכדמפרש טעמא לקמן, שהואיל ואפשר לחקוק בבנין מצדדיו ולהרחיב את העיגול, ולהשלימו אף למעלה לרוחב ארבעה, רואין כאילו כבר חקקוהו והשלימוהו!

וחכמים פוטרין, כדמפרש לקמן דלא סבירא להו "חוקקין להשלים".

ושוין רבי מאיר וחכמים, שאם יש ברגליה [סתם רגלי שער רחוקים ארבעה זה מזה] של כיפה גובה עשרה, שהיא חייבת במזוזה, כיון שיש לה שיעור "פתח" גמור למטה. [ראה ציור 4] שהיות ובתחתיתה יש גובה עשרה ברוחב ארבעה, לא איכפת לן שלמעלה אין בה שיעור רוחב "פתח", שהרי אפילו היה סתום לגמרי למעלה מעשרה הוי מהני, והשתא שאינו סתום אלא פתוח פחות מכשיעור "פתח", ודאי לא גרע. ^[59]

והוכחת הגמרא היא מהסיפא דברייתא, שאין צריכין ליגע כדי לעשותו "פתח".

ויש לפרש את הוכחת הגמרא בשני אופנים:

א. תקרה ההולכת בעיגול לאו שמה תקרה! ונמצא, שאין התקרה סמוכה למזוזות הפתח.

לפי שאין נחשב לתקרה אלא החלק הישר שמעל העיגול, ואילו מזוזות ה"פתח" כלים בגובה עשרה, שהרי משם ואילך מיצר הפתח.

הרי חזינן דלא איכפת לן שאין התקרה [הקנה העליון שבצורת הפתח] נוגעת במזוזות הפתח [קנה מכאן וקנה מכאן שבצורת הפתח], אלא רחוקה הימנה.

ב. הא דאמרינן "צריכין ליגע", אין די במה שנוגעין קצות הקנה העליון בראשי הקנים התחתונים, אלא בעינן שהקנה העליון יהא מונח "לכל ארכו" על ה"פתח" שהוא כנגד הקנים התחתונים.

והשתא מוכחינן: כיון דחזינן שאף על גב שגובה "הפתח" כלה לאחר עשרה טפחים כשהולך העיגול ומיצר לפחות מארבעה, ואילו התקרה עצמה אינה סמוכה באמצעיתה למקום ה"פתח", שהרי מתעגלת היא כלפי מעלה, ומכל מקום חייבת במזוזה, הרי מוכח ש"אין צריכין ליגע". [שמועה זו נתבארה על פי לישנא קמא דרש"י].

ואגב דמייתינן לברייתא, מייתינן גם הא דמפרש אביי מה שנחלקו בה רבי מאיר וחכמים [ריטב"א]:

אמר אביי: אין אומרין "חוקקין להשלים", אלא אם כן יש תחלת פתח בתחתיתו ברוחב ארבעה. ולפיכך:

הכל - רבי מאיר וחכמים - מודים, שאפילו אם גבוהה הכיפה עשרה טפחים ואין ברגליה [סתם רגלים רחוקים זה מזה ארבעה טפחים], כלומר: ואין בתחתיתה הרחב ארבעה טפחים גובה שלשה טפחים, שאין כאן אפילו תחילת "פתח", דעד שלשה טפחים לאו "פתח" הוא אלא ארעא סמיכתא. [ראה ציור 1]

אי נמי [וכן, אפילו] יש ברגליה - הרחוקים ארבעה זה מזה - גובה שלשה טפחים, ואין גבוהה הכיפה עשרה טפחים, שאין כאן שיעור גובה פתח.

בין בזה ובין בזה, ולא כלום הוא להתחייב במזוזה!

כי פליגי: ביש ברגליה - הרחוקים זה מזה ארבעה כסתם רגלי פתח - גובה שלשה טפחים, ונמצא שיש בתחתית הפתח תחלת פתח. [ראה ציור 2]

וגם גבוהה הכיפה עשרה טפחים.

ואין רחבה ארבעה טפחים בשבעה טפחים העליונים שבגובה הפתח,

וגם יש בה בבנין הכיפה שמעל שלשה טפחים, כדי לחוק ולהשלימה לארבעה.

שהבנין בנוי מצדדיו בקו ישר, ואפשר לחוק ולהרחיב העיגול לרוחב מדתו שבתחתית הפתח. [ראה ציור 3] רבי מאיר סבר: אמרינן חוקקין [רואין כאילו נחקק ונעשה פתח גבוה עשרה ברוחב ארבעה, כדי] להשלים שיעור פתח.

ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים! [שמועה זו נתבארה על פי לישנא קמא דרש"י].

והשתא הדרינן להא דהוכיח רבה בר שמואל מהך ברייתא לרב ששת, שאין צריכין הקנים ליגע, ושלא כדבריו.

אמר ליה רב ששת לרבה בר שמואל: אי משכחת [אם תפגוש] להו לבי ריש גלותא, לא תימא [אל תגיד] להו לבי ריש גלותא ולא מידי - להוכיח שלא כמעשה שעשיתי, לפי שחשבתי שצריכין ליגע - מהא מתניתא דכיפה, כי אני אחזור בי מעצמי [ר"ח. ומרש"י לקמן דף לט: משמע לבאר: שלא יאמר להם, כדי שלא יתבייש].

מתניתין:

כיצד הוא "הכשר מבוי" כדי להתירו בטלטול:

בית שמאי אומרים: עושה לחי וקורה כאחד.

ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

רבי אליעזר אומר: עושה שתי לחיין משני צדיו של פתח המבוי.

ומפרש בגמרא דברי רבי אליעזר. [וכתב הריטב"א: דרבי אליעזר לא פליג, אלא סובר שכך אמרו בית שמאי, שהיה רבי אליעזר מהם. ויש חולקים].

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פתחו של מבוי שהוא רחב פחות מארבע אמות, שהוא ניתר או בלחי או בקורה.

על מה נחלקו: על פתח מבוי שהוא רחב מארבע אמות ועד עשר.

שבית שמאי אומרים: לחי וקורה ביחד. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה. ורבי אליעזר אומר: שתי לחיין. ^[60]

אמר רבי עקיבא: בין על זה הרחב מארבע ועד עשר, ובין על זה הרחב פחות מארבע - נחלקו בית שמאי ובית הלל!

גמרא:

קא סלקא דעתין שבית שמאי ובית הלל נחלקו על הכשר מבוי "מפולש" משני צדיו זה כנגד זה לרשות הרבים.

ולעיל [דף ו.] נחלקו תנא קמא וחנניה בהכשרו של מבוי מפולש, דתנא קמא סבירא ליה: עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ולחנניה: נחלקו בה בית שמאי ובית הלל. לבית שמאי עושה דלת מכאן ודלת מכאן, ולבית הלל, דלת מכאן ולחי וקורה מכאן.

והשתא תמהינן: כמאן אזלא מתניתין דידן, דמכשירה מבוי מפולש בלא דלת ובלא צורת הפתח - הרי זה דלא כחנניה, ולא כתנא קמא?!

ומשנינן: אמר רב יהודה: לא איירי מתניתין במבוי מפולש. אלא הכי קאמר:

הכשר מבוי סתום כיצד?

בית שמאי אומרים: לחי וקורה. ובית הלל אומרים: או לחי או קורה, ולא מיירי מתניתין במבוי מפולש כלל.

ומפרשינן הא דתנן במתניתין בית שמאי אומרים לחי וקורה.

והוינן בה: האם למימרא, דקא סברי בית שמאי, שכדי לעשות רשות היחיד, בעינן ארבע מחיצות מדאורייתא [מהלכה למשה מסיני], וכיון דבעי מחיצה מעלייתא לעשותו רשות היחיד, משום הכי בעי גם לחי וגם קורה.

דאי סבירא להו לבית שמאי דמדאורייתא סגי בשלש מחיצות, ומדרבנן הצריכו היכר ברוח רביעית, ודאי דהוה סגי בלחי או קורה. [רשב"א וריטב"א].

ודחינן: לא.

כי ביחס לזרוק חפץ מרשות הרבים אל רשות היחיד - הרי רשות היחיד המוקפת משלש מחיצות בלבד הוא דמיחייב, כי מדאורייתא רשות היחיד היא.

ורק ביחס לטלטל, הוא דגזור רבנן לאסור עד דאיכא ארבע מחיצות ברשות היחיד [וסברי בית שמאי דלא סגי בהיכר לחי או קורה, דאינו "היכר גמור" עד דאיכא לחי וקורה - ריטב"א. וברשב"א משמע: דלבית שמאי בעינן ברוח רביעית "מחיצה" של לחי וקורה].

תו מפרשינן הא דתנן במתניתין: בית הלל אומרים או לחי או קורה:

ומשמע שלא התירו בית הלל בלחי או קורה אלא ברוח רביעית, אבל אם היו שתי מחיצות גמורות בלבד, לא סגי בלחי או קורה ברוח שלישית, אלא צריך מחיצה גמורה בשלישית, ולחי או קורה ברביעית.

והוינן בה: לימא דטעמייהו, משום דקא סברי בית הלל שלש מחיצות בעינן מדאורייתא, ומשום הכי לא סגי בלחי או קורה - שאינם אלא היכר בעלמא - אלא ברוח רביעית, ולא ברוח שלישית [רשב"א וריטב"א].

ודחינן: לא בעי שלש מחיצות מדאורייתא.

ו"לזרוק" מרשות הרבים לרשות היחיד משתים מחיצות הוא דמיחייב, דהוי רשות היחיד מדאורייתא.

ורק לטלטל הוא דאסרו רבנן עד דאיכא שלש "מחיצות" גמורות, ולחי או קורה לא הוי מחיצה, ולא סגי אלא להכירא ברוח רביעית, [רשב"א וריטב"א]. ^[61] שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר, לחיין: ^[62]

איבעיא להו: האם רבי אליעזר, לחיין וקורה כאחד קאמר.

או דילמא שני לחיין בלא קורה קאמר, וקורה לא מעלה ולא מורידה?

הערות

^[57] ראה בדברי הראשונים כאן, בביאור השאלה והתשובה דלעיל, ובביאור הא דמייתינן "תנא", והובא ב"עיונים".

^[58] שאין אומרים "גוד אסיק" לעשות פתח, כמו שמצינו לקמן פט: שגיפופין שעל ידי גוד אסיק אין מועילין לעשות פתח, אבני נזר או"ח רס"ד.

^[59] ביאור הברייתא נתבאר לפי שיטת רש"י, כפי שהבינו בשיטתו הבית יוסף והב"ח יורה דעה סימן רפ"ז, וכן נקט בגאון יעקב, וראה ב"עיונים ".

^[60] ונפקא מינה להלכה, כיון דקיימא לן הלכתא כרבי אליעזר בחצר דבעינן שני פסין כמבואר בגמרא, מכל מקום בפתח חצר הרחב פחות מארבע אמות, סגי בפס אחד, תוספות הרא"ש.

^[61] ודחויא בעלמא דחי ליה, אבל לקושטא דמילתא בעינן לבית הלל שלש מחיצות מדאורייתא - רשב"א.

^[62] השמועה הבאה מתבארת על פי הריטב"א, וכפי שביאר שיטתו בגאון יעקב. וראה ביתר הרחבה ב"עיונים".

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המסופר בתוספתא: מעשה בר' אליעזר שהלך אצל ר' יוסי בן פרידא תלמידו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A braid of vines plaited around poles to form a partition is permitted with regard to diverse kinds, i.e., it is considered a partition that renders planting grapevines in close proximity to other crops permitted, but not with regard to Shabbat. And Rabbi Yoḥanan said: Just as such a braid is not considered a partition with regard to Shabbat, so too it is not considered a partition with regard to diverse kinds. Their opinions in the dispute here apparently contradict their opinions in the dispute cited above.

Granted, the apparent contradiction between one statement of Reish Lakish and the other statement of Reish Lakish poses no difficulty, as this statement, according to which such a braid of vines is an effective partition even with regard to Shabbat, reflects his own opinion; that statement, according to which it is an effective partition only with regard to diverse kinds, reflects the opinion of his teacher, Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥanina. However, the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and the other statement of Rabbi Yoḥanan, poses a difficulty.

Granted, if you say that there, where Rabbi Yoḥanan ruled that a braid of vines is an effective partition with regard to diverse kinds, it is referring to a case where the vines were placed on top of the posts, while here, where he rules that it is ineffective even with regard to diverse kinds, it is referring to a case where they were attached to the posts from the side, it works out well. However, if you say that both this and that are cases where the vines were attached from the side, what is there to say?

The Gemara answers: Actually, both this and that are cases where the vines were attached to the side posts from the side. There, where Rabbi Yoḥanan ruled that the braid is an effective partition with regard to diverse kinds, it is referring to a case where the poles were only ten cubits apart; here, where he rules that it is ineffective even with regard to diverse kinds, it is referring to a case where the poles were more than ten cubits apart.

And from where do you say that we distinguish between an opening of ten cubits and an opening of more than ten cubits? As Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: That is not the way that the incident transpired. As Rabbi Yehoshua went to Rabbi Yoḥanan ben Nuri to study Torah, even though Rabbi Yehoshua himself was an expert in the halakhot of diverse kinds and found him sitting among the trees, and Rabbi Yehoshua stretched a vine from one tree to another and said to him: Rabbi, if there are grapevines here, in the enclosed area, what is the halakha with regard to sowing diverse kinds of seeds here, on the other side of the partition? Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to him: In a case where the trees are only ten cubits apart, it is permitted; however, where they are more than ten cubits apart, it is prohibited.

The Gemara clarifies the case: With what are we dealing here? If you say that the vines were placed on top of the trees, when they are more than ten cubits apart is it prohibited? But wasn’t it taught in a baraita with regard to diverse kinds: If there were forked reeds there and he plaited a braid of vines above them, then even if the reeds were set more than ten cubits apart, it is permitted? With regard to diverse kinds, the form of a doorway when properly constructed is certainly effective.

Rather, is it not referring to a case where he attached the vines to the trees from the side, and he is saying to him: In a case where the trees are only ten cubits apart, it is permitted; however, in a case where the trees are more than ten cubits apart, it is prohibited? The Gemara concludes: Indeed, learn from it that there is a distinction between poles that are ten cubits apart and poles that are more than ten cubits apart, and that this distinction resolves the contradiction between the two statements of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara now examines the matter itself with regard to Rav Ḥisda’s statement cited above. Rav Ḥisda said: If one prepared an opening in the form of a doorway from the side, placing the horizontal cross beam to the sides, rather than on top, of the vertical posts, he has not done anything.

And Rav Ḥisda also said: The opening in the form of a doorway of which the Sages spoke must be strong enough to mount a door in it, and even if it is merely a flimsy door of straw.

Reish Lakish said in the name of Rabbi Yannai: The opening in the form of a doorway requires a mark in the doorpost for hinges. The Gemara asks: What is a mark for hinges? Rav Avya said: Loops [avkata] into which the hinge is inserted, so that it will be possible to mount a door in the doorway.

The Gemara relates that Rav Aḥa, the son of Rav Avya, once found the students of Rav Ashi and said to them: Did the Master, Rav Ashi, say anything with regard to an opening in the form of a doorway? They said to him: He said nothing, implying that an indication for hinges is unnecessary.

A Sage taught a baraita: The form of a doorway of which they spoke consists of a reed from here, on one side, and a reed from there, on the opposite side, and a reed on top of them. The Gemara asks: Need the lower reeds reach high enough to touch the upper reed, or do they not need to touch it? Rav Naḥman said: They do not need to touch it; and Rav Sheshet said: They need to touch it.

The Gemara relates that Rav Naḥman went ahead and performed an action in the house of the Exilarch in accordance with his own opinion. He constructed an opening in the form of a doorway such that the upper reed was not in contact with the lower reeds. Rav Sheshet said to his attendant, Rav Gadda: Go, remove those reeds and throw them away. The attendant went, removed the reeds, and threw them away. Members of the Exilarch’s court found him and imprisoned him for destroying the form of a doorway that permitted them to carry. Rav Sheshet went and stood at the door of the prison, and called out to him: Gadda, go out and come to me. The Exilarch’s men released him, and he went out and came to Rav Sheshet.

The Gemara relates that Rav Sheshet once found Rabba bar Shmuel and said to him: Did the Master teach anything with regard to the halakhot of the form of a doorway? He said to him: Yes, we learned in a baraita: With regard to an arched gateway, Rabbi Meir deems the owner obligated to affix a mezuza, and the Rabbis deem him exempt. However, they both agree that if its supports, the vertical sides of the gate before it arches, are ten handbreadths high, that the gate requires a mezuza.

In order to explain the dispute, Abaye said: Everyone agrees that if the entire arch is ten handbreadths high, but its supports are less than three handbreadths high, or, alternatively, if its supports are three handbreadths high but the entire arch is less than ten handbreadths high, the arch requires no mezuza at all. Both of these gateways lack the requisite parameters of the form of a doorway to require a mezuza.

Where they disagree is in a case where the supports are three handbreadths high and the entire arch is ten handbreadths high, and at the height of ten handbreadths the arch is less than four handbreadths wide; however, there is room to carve out the area to complete it to four handbreadths, so that the opening of the arch measures four handbreadths wide and ten handbreadths high.

Abaye explains the dispute: Rabbi Meir holds that one carves out the area to complete the four handbreadths, i.e., the arch is considered as though it has already been carved out, and the opening has the necessary dimensions. And the Rabbis hold that one does not carve out the arch to complete the four handbreadths. Since the opening is not actually four handbreadths wide at a height of ten handbreadths, no mezuza need be affixed. Rabba bar Shmuel indicates that everyone agrees that the lintel need not touch the doorposts of the entrance; if the arch’s opening were four handbreadths wide at a height of ten handbreadths, it would require a mezuza even though the ceiling is separated by the arch and does not touch the doorposts directly. So too, with regard to the form of a doorway, the upper reed need not touch the lower reeds, contrary to the opinion of Rav Sheshet.

Rav Sheshet said to Rabba bar Shmuel: If you find them, do not say to the members of the Exilarch’s household anything with regard to this baraita of an arched gateway, as it is proof against my opinion.

MISHNA: There is a basic dispute with regard to the method of rendering an alleyway fit for one to carry within it on Shabbat. Beit Shammai say: Both a side post and a cross beam are required. Beit Hillel say: Either a side post or a cross beam. Rabbi Eliezer says: Two side posts are required, one on each side of the alleyway.

In the name of Rabbi Yishmael, one student said before Rabbi Akiva: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about an alleyway that is less than four cubits wide, as they both agree that carrying is rendered permitted by either a side post or a cross beam. With regard to what did they disagree? It is with regard to an alleyway that is wider than four cubits, and up to ten cubits wide; as Beit Shammai say: It requires both a side post and a cross beam. And Beit Hillel say: It requires either a side post or a cross beam. Rabbi Akiva said to the disciple: It is not so, as they disagree both about this case, i.e., an alleyway that is less than four cubits wide, and about that case, i.e., an alleyway that is between four and ten cubits wide.

GEMARA: Before clarifying the various opinions in the mishna, the Gemara seeks to determine: In accordance with whose opinion was this mishna taught? Apparently, it is neither in accordance with the opinion of Ḥananya, nor in accordance with the unattributed opinion of the first tanna of the baraita, who disagree about an alleyway that is open to a public domain on two opposite sides. The dispute is whether the form of a doorway on one end and a side post and a cross beam on the other end suffice to render it permitted for one to carry within it, or whether actual doors are required, at least on one end. However, they both agree that a side post and a cross beam alone are not effective. Since at this point the Gemara assumes that the dispute in the mishna between Beit Shammai and Beit Hillel applies to all alleyways, whether closed on one side or open on two opposite sides to the public domain, these opinions reflect an entirely different position.

Rav Yehuda said that this is what the mishna is saying: How is a closed alleyway rendered fit for one to carry within it on Shabbat? Beit Shammai say: It requires both a side post and a cross beam. And Beit Hillel say: Either a side post or a cross beam.

The Gemara discusses the basis of each opinion. Beit Shammai say: It requires both a side post and a cross beam. Is that to say that Beit Shammai hold that in order for an area to be considered a private domain, four partitions are required by Torah law? Since a side post with a cross beam qualifies as a partition, the fact that they do not permit carrying within an alleyway without a side post indicates that they maintain that a private domain requires four partitions.

The Gemara rejects this argument: No, there is no proof, as one cannot conclude the parameters for a private domain based on the number of walls required to permit carrying. As with regard to the Torah prohibition to throw an object into a private domain from the public domain, once an enclosed area has three partitions, one is liable by Torah law. However, to permit one to carry an object within a private domain, the Rabbis decreed that it is not permitted until there are partitions on all four sides.

The Gemara attempts to draw an inference from that which Beit Hillel say: Either a side post or a cross beam is required. Is that to say that Beit Hillel hold that at least three partitions are required by Torah law, and that an area with fewer is not considered a private domain?

The Gemara rejects this argument as well: No proof can be cited from here. With regard to the Torah prohibition to throw an object into a private domain from the public domain, once an enclosed area has merely two partitions, one is liable by Torah law. However, to permit one to carry an object within a private domain, the Rabbis decreed that it is not permitted until there are partitions on three sides. A cross beam and a side post do not function as partitions but merely as conspicuous markers, so that one does not mistakenly carry outside the alleyway.

We learned in the mishna that Rabbi Eliezer says: Two side posts are required. A dilemma was raised before the Sages: Did Rabbi Eliezer intend to say that two side posts and a cross beam are required, adding a stringency to Beit Shammai’s opinion, that in addition to the cross beam not one, but two side posts are required? Or perhaps he intended to say that two side posts without a cross beam are required.

Come and hear a resolution to this dilemma from that which was related in the Tosefta. There was an incident involving Rabbi Eliezer, who went to Rabbi Yosei ben Perida, his disciple,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר"ל לית ליה וכיון דאסיקנא דבפתח מן הצד פליגי אמרי איני והאמר ר"ל משום ר' יהודה בן חנינא פיאה מתרת לענין כלאים אבל לא לשבת.

ור' יוחנן אמר כשם שאינן מחיצו' לשבת כך אינן מחיצות לכלאים. בשלמא ר"ל לא קשיא הא דידיה הא דרביה אלא ר' יוחנן הכא אמר מתרת לכלאים והכא אמר אפילו לכלאים אינה מתרת בשלמא אי אמרת הכא דקאמר מתרת לכלאים בשעשה צורת הפתח על גבן והכא עשה מן הצד לפיכך זה שעל גבן מתרת וזה שמן הצד אינה מתרת.

אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד קשיא. ושנינן לעולם תרווייהו מן הצד והא דאמר [דמתרת לכלאים] בפתח שהוא בעשר. והא דאמר אינה מתרת ביותר מעשר. והיינו דא"ל ר' יוחנן לר"ל לא כך היה המעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אע"פ שהיה בקי בהלכות כלאים ומצאו יושב בין האילנות כו' ואסיקנא אלא לאו מן הצד וש"מ עשר מותר יתר מי' אסור:
ירושלמי (בפירקין הל"ט) ר"ל בשם רבי יהודה בן חנינא נעץ ד' קנים בד' זויות הכרם. וקשר גמי מלמעלה מציל משום פיאה.

א"ר יוחנן כמחיצות שבת כך מחיצות כלאים.

א"ר יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי והראהו שדה אחת (וחוותתה) [ובית חבירתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר. אמר כזו כך מחיצות שבת ואסיקנא א"ר אבהו כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן הא להורות אסירי.

תניא היו שם קנין דוקרנין פי' נעוצין ועשה להן פיאה מלמעלה אפי' ביתר מעשר מותר:

גופא אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד פי' בלא תקרה ולא משקוף אלא מזוזות בלבד לא עשה כלום ויש שמפרש פתחא מן הצד כגון קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזויות ונתן קנה על גביהן צדו אחד על הקנה וצדו אחד על הקונדס שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח שהרי לא עשה לה מזוזות אלא הקונדס נתן במקום מזוזות:
תנא קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן ואמר רב חסדא צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפי' של קשין. וא"ר ינאי צריכה היכר ציר והיא (אבקתין) [אבקתא] פי' ידות כדמתרגמינן שתי ידות תרתין צירין וכתיב הדלת תסוב על צירה והוא החלל החקוק על המשקוף להכניס בו ציר הדלת כדגרסינן (במכות כג) בענין הרצועה שמלקין בה.

אלא אמר רבא אבקתא אית בה. פי' נקבין שמקויצין בהן הרצועה כי בעו מרפו בה מפקי לה. וכי בעו (מלקט) [מיקטר] בה לפום גבראי:
איבעיא להו צריכין ליגע או לא. פי' הקנים העשויין במזוזות צריכין ליגע בקנה שעל גביהן הנתון במשקוף או כיון שהקנים הללו הוו יתר מי' טפחים ולמעלה והקנה שהוא במשקוף אינן נוגעין בו אלא הוא [מונח] על אחרים גבוהין מאלו והם מופרדין זה מזה יתר מד' אמות או קרובים פחות מד' טפחים מאי אמר רב נחמן אין צריכין ליגע.

עבד רב נחמן עובדא כשמעתיה שעשה צורת הפתח שלא היו מגיעין ב' הקנים העשויין כמזוזות על הקנה העליון העשוי במשקוף.

ואמר רב ששת לגדא שמעי' (זו) [זיל] שדינהו ושדנהו חבשוה עבדי דרב נחמן לגדא. קם רב ששת אבבא קרא גדא פוק ושבקוה ונפק.

אשכח רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר משנה בצורת הפתח. אין תנינא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה עשרה טפחים שחייבת. הנה כיפה זו כגון שיש ברגליה י' טפחים ומשם ולמעלה עוקם הבנין כמו קשת ועולה והאבנים (שבשאי) [שבראשי] כיפה אע"פ כי אינן מגיעות לרגליה שהן המזוזות נקרא פתח ושער לדברי הכל חייבת במזוזה (וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה) שמעינן מינה שאע"פ שאינן מגיעות המזוזות למשקוף שער מעליא הוא כרב נחמן. א"ל רב ששת אי משכחת להו לאלו שחלקו עלי לא תימא להו הא מתניתא. כלומר אני אחזור בי מעצמי.

אמר אביי הכל מודים אם כיפה זו רחבה ד' טפחים ואין ברגליה ג' ולא כלום היא דכל פחות מג' כלבוד דמי. (ואפילו סבר ליכא). וכן יש ברגליה ג' ואינה רחבה ד' ולא כלום היא דכל פחות מד' לא הוי מקום.

כי פליגי דיש ברגליה ג' ורחבה ד' ואין גבוה עשרה ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה.

ר' מאיר סבר הואיל ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה רואין אותו כאלו הוא חקוק ויש בה ברגליה עשרה וחייבת במזוזה כי פתח מעליא הוא. ורבנן סברי הואיל ואינו חקוק לא אמרינן רואין כאילו הוא חקוק השתא מיהא אין ברגליה עשרה:

פיסקא הכשר מבוי ב"ש אומרים לחי וקורה כו'. ואמרינן מתניתין דקא תני לחי וקורה. ובה"א או לחי או קורה קס"ד דמתניתין במבוי מפולש לרה"ר לפיכך אמרינן כמאן כת"ק דברייתא דקתני עושה צורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן ולא כחנניה דתני לב"ש דתניא דלת מיכן ודלת מיכן ולב"ה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן.

ופרקינן א"ר יהודה הכי קאמר הכשר מבוי סתום בג' רוחותיה כיצד מערבין בו בש"א לחי וקורה ובה"א או לחי או קורה כו' דייקינן מדקתני במתני' הכשר מבוי לטלטל בו בש"א לחי וקורה הויא לה מחיצה רביעית כדתנן ועוד א"ר יהודה מערבין למבוי המפולש כו' ואמר רבה התם לא תימא טעמא משום דסבר ב' מחיצות דאורייתא אלא משום דסבר פי תקרה יורד וסותם ולחי משום היכר. הלכך לב"ש ליתא לרה"י שמותר לטלטל בה עד דאיכא ד' מחיצות אבל ג' מבוי הוא ואע"פ שאין מטלטלין בו שאינה רה"י גמורה כרה"י דמי ואסור לזרוק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו:
ולב"ה ג' מחיצות דאורייתא לטלטל וכשם שלחי משום היכר כך קורה משום היכר ובשתי מחיצות נמי מבוי הוא מיהו לזרוק בו מרה"ר אסור כדאמרינן דהוא כרה"י ולטלטל בו עד שיהו ג' וכדתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין ערבו בין לא ערבו הזורק בתוכו חייב.

ר' אליעזר אומר לחיין וקורה קאמר ולב"ש חולק או לב"ה חולק ולחיים בלא קורה קאמר ולא אפשיטא בהדיא.

אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת הפתח. כתבו בתוס': שהדבר מסופק על איזו שאלו אם על ראויה לקבל דלת או צריכה היכר ציר, וכיון דלא ידעינן מאי, אזלינן בתרווייהו לחומרא וצריכה שתהא בריאה לקבל דלת וצריכה היכר ציר. אבל רבנו אלפסי ז"ל נראה שפירשה אהיכר ציר דסמוך לה, ועל כן השמיט לההיא דר"ל והביא אותה של רב חסדא דאמר צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. ומסתברא דבין על זו ובין על זו, דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הא משמע שאינה יכולה לקבל שום דלת.
ובירושלמי מצאתי שהיא מחלוקת שנויה בין ר' שמעון בן לקיש ובין ר' יוחנן דגרסינן התם (ה"א): צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם ר' שמעון בן לקיש ציר ובן ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת וכו', אמרה ר' ירמיה קמי דר' זירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ע"כ. וכיון דפלוגתא דר' יוחנן ודריש לקיש היא הא קיי"ל כר' יוחנן. והראב"ד ז"ל כתב דצורת פתח צריך לו היכר ציר ושתהא בריאה לקבל דלת.
ובפלוגתא דרב נחמן ודרב ששת דצריך ליגע או אין צריך ליגע, איכא מאן דפסק כרב ששת דאמר צריך ליגע דרב ששת ורב נחמן הלכה כרב ששת. והא (דמסייע) [דמשייל] מיניה רב ששת מרבה בר שמואל ואהדר ליה איהו מכיפה לא תליא בהא אלא לענין חוקקין אמר ליה, אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב נחמן ממתני' דכיפא דלענין נגיעה קא מייתי לה, וכן פרש"י והראב"ד ז"ל. ויש ספרים דגרסי בהדיא אמר ליה אי משכחת להו לא תימא להו, ואף בפירושי רש"י ז"ל איתא, והיא מכרעת בפירוש כדבריהם ז"ל, וכן הלכה.

גירסת הספרים שלנו: לימא קא סברי בית שמאי ד' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע בית הלל אומרים לחי או קורה לימא קא סברי בית הלל ג' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש. ולפי גירסא זו לזרוק היינו לדאורייתא ולטלטל היינו לדרבנן. ונראה לי פירושא דהא הכין, מדקתני ב"ש אומרים לחי וקורה ולא סגי ליה בחד מינייהו אלמא לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה, דאלמא ארבע מחיצות דאורייתא, דאי אמרת שלש א"כ ברביעית לסגי ליה בלחי או בקורה להיכירא, ומהדרינן לב"ש שלש מחיצות נמי דאורייתא והזורק מתוכן לרה"ר או מרה"ר לתוכן חייב, אלא מדרבנן החמירו עליו שלא לטלטל אפילו בתוכה עד דאיכא ארבע מחיצות גמורות. והדר בעי לב"ה דאמרי בדופן רביעית לחי או קורה דכיון דמשום היכר בחד סגי, א"כ שמעת מינה דשלש מחיצות מדאורייתא דכיון דלא שרי לחי או קורה אלא בדופן רביעית לבד אלמא השלש מדאורייתא, דאי לא אפילו בשלישי לסגי ליה בלחי או בקורה, דכל שהוא מדרבנן בהיכר לחי או קורה סגי ליה לב"ה. ומהדר ליה בדאורייתא ולחייב את הזורק אפילו בשתים מחייב, אבל לטלטל אסרוהו רבנן עד דאיכא שלש גמורות, ולא התירו לחי או קורה להיתר אלא ברביעית בלבד.
ולהדין גירסא מסתברא דדחיה בעלמא הוא דקא דחו ליה למימר דאי משום הא לא איריא, אלא מיהו קושטא דמילתא הכין דאסיקנא לב"ה שלש מחיצות דאורייתא, דליכא מ"ד שתי מחיצות דאורייתא אלא ר' יהודה בלבד דאמר (לעיל עירובין ו, א) מי שיש לו שני בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ונושא ונותן באמצע, וכולהו אמוראי נמי לקמן (עירובין יב, ב) הכין אית להו דשלש מחיצות מיהא בעינן מדאורייתא.
ור"ח ז"ל לא גריס לזרוק משתים מחייב אלא משתים אסור וכן בדבית שמאי לזרוק משלש אסור. ופירש לב"ש אע"ג דאינה מחיצה גמורה מדאורייתא לטלטל בה עד דאיכא ארבע, לזרוק מיהא הויא מחיצה מדרבנן ואסור לזרוק ממנה לרה"ר ומרה"ר לתוכה ולב"ה אינה מחיצה גמורה לטלטל ומדאורייתא עד דאיכא שלש וכדתניא לקמן בסמוך (עירובין יב, ב) חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכו חייב, והענין נכון אלא שאין לשון הגמרא מתיישב בו כל כך.

אשכחינהו רב אחא בריה דרבא לרב אשי אמר לי׳ אמר מר מידי בצ״פ יש שפירשו בתוס׳ דקא בעי ליה למידע אם היה מצריך היכר ציר או בריא׳ לקבל דלת של קשים או לא אמר לי׳ לא ואית דגרסי לא אמר כלו׳ והכל דרך אחד. תנא צורת הפתח שאמרו כו׳ ומילתא באנפי נפשיה היא ויש גירסין אמר להו תנא כו׳ אמר להו אנא תנינ׳ צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותפשוט לן מינה דלכל הפחות אינה צריכה היכר ציר דבקנים אלו סתמן ליכא היכר ציר וזה נראה דעת רי״ף ז״ל שפסק כרב חסדא ולא הביא דר״ל דבקנים אפשר הוא לקבל דלת של קשים וכן נראה פירוש׳ דעביד לה פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן וריש לקיש בעי היכר ציר ורבי יוחנן אמר היכר מבוי כו׳ למימרא דלא בעי היכר ציר כו׳ ובודאי דלישנא דלא אמר כלום הכי משמע שאלו היה צריך כלום לא סגי דלא הוה מפרש להו לתלמידיה ואף לנוסחי דגרסי אמר ליה לא כך נראה פירוש׳ דלא אמר להו מידי בצורת פתח כלומר שלא אמר בו שום חידוש ומיהו סתם קנים יכולים לקבל דלת של קשים וכדרב חסדא וזה לא היה צריך להם וי״א דאפי׳ דרב חסדא תפשוט דלא צריכי׳ אבל מצינו לראב״ד ז״ל שפוסק כרב חסדא וריש לקיש נראה שהוא סובר שלא ירד רב אחא לכל זה אלא שהיה רוצה לדעת שום חדוש אחר בצורת הפתח ולעול׳ אימא לך דבעי׳ היכר ציר ובריאות אלא דתנא לא נחת אלא צורת פתח גרידתא ונכון הוא וא״ת בקנה מכאן וקנה מכאן היכי איכא שקפי והיינו מזוזות אפי׳ יהיו פני הכותל שוין אינו נראה אלא כפרצה אבל בקנים או קונדרסין שפיר אתחזי צורת הפתח בלא שקפי ומלשון רש״י ז״ל שפי׳ לעיל נראה דפתח שאין לו שקפי היינו שהצדדים אינם שוין אלא אבן נכנסת ואבן יוצאת ולמעלה הוא גם כן פרוץ הא כל שהם שוין מן הצד למעלה שוב אינו צריך ואתא שפיר הא דקנים ומיהו פיר׳ שקפי אינו מוכיח כן בפרק הקומץ רבה אלא כפיר׳ הראשון וכן היה מפרש מורי הרב ז״ל ה״ה:

א״ל תניא כיפה. פי׳ בנין שיש פתח עשוי עגול שאנו קורין בלע״ז ארק״ו רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת פי׳ עיקרא דמילתא דלא חשיב פתח לעניין מזוזה אנא כשיש מזוזות עומדות שוות מן הצד גבוהות עשרה לכל הפחות ובין מזוזה למזוזה ארבעה טפתם אויר לכל הפחות כשיעור פתח ושיהא למעלה סף שוה נתון עליהם כעין משקוף וכל שהוא עשוי ככיפה זו יש עליה בנין עומד פשוט על פני כולה ואותו בנין עומד במקום סף ולפי׳ כשיש ברגליה גובה עשרה ברחב ד׳ כשיעור פתח מודים חכמים שהוא חייב במזוזות שהרי יש לנו מזוזות וסף ואותו עגול יהא כמי שאינו וי״מ דמיהא דמודו רבנן תפשוט לן שאין צריכין ליגע שהרי בכאן אין המזוזות מגיעין בסף לפי מה שפירשנו שאין העגול חשוב לנו לא מזוזה ולא סף אלא הבנין שעליו ומה שהביאו בתלמודא מימרא דאביי בפי׳ דמתני׳ אינו אלא לברורה דעלמ׳ דלא תימא שמא יש שום חסרון אחר בברייתא דלא תפשוט לן מיניה מידי ועוד שדרך התלמוד הוא כשמביא ברייתא לפעמים שמביא טעם פירושא שנאמר עליה במקומה והא ברייתא ופירוש דאביי איתא בפ״ק דיומא גם בפרק הקומץ ולפי׳ זה לא גרסי׳ ואמר אביי אלא גורסין ואמר אביי דצריכין בהא לפי׳ דאביי כי שמא תאמר לעולם צריכין ליגע ומה ששוין חכמי׳ בזו אינו אלא משום דמודו דאמר בהא חוקקי׳ להשלים ומיירי כשיש בכיפה כדי לחוק להשלים ומעתה הרי הם נוגעים קמ״ל מדברי אביי דלרבנן אין א ומרי׳ חוקקים להשלים והרי אין צריכין ליגע ואין פי׳ זה מחוור מ״מ לפי מה שפירשנו נרא׳ דפשטי׳ שפיר שאין צריכין ליגע והיינו דאיכא במקצת ניסחי א״ל אי תשכחינהו לדבי ריש גלות׳ לא תימא להו ולא מידי ולפי זה אין הלכ׳ כרב ששת וי״מ דממתנית׳ ולא מפי׳ דאביי לאפשטיה מידי בהא אלא מתנייתא בעלמא הוא דאמר ליה בצורת פתח דדילמא שאני הכ׳ שאין אויר מפסיק הא כל שיש אויר מפסיק אינו פתח דצריכין הם ליגעי ולא גרסי הא דאמר ליה אי תשכחינהו כו׳ ולפי זה הלכה כרב ששת במקום רב נחמן:

אמר אביי כו׳ פירוש אביי פירש לך כי אפי׳ לרבי מאיר אין חוקקין להשלים אלא א״כ יש לנו קצת הכשר פתח שיהא בו לכל הפחות מזוזות שוות ברחב ד׳ רגלים גבוהים ג׳ וביניהם ד׳ טפחים רחב וכל שאין ברגליה גבוה לא כלום הוא דארעא סמיכתא הוא וכאלו אין לנו רגלים כלל ואפי׳ יש ברגלי הג׳ אם ביניהם רחב ד׳ טפחים אינו כלום ואינו פתח בפחות מד׳ ויש גורסים עוד שאע״פ שיש ברגליה ג׳ ברחב ד׳ טפחים אם אין הכיפה גבוה עשרה אינו כלום לדברי הכל דבעי כולא גובהה ועיקר היא זאת הגרסא ומאן דלא גריס לה הכי נמי קא אמרי דאנן לא אמרי׳ חוקקין להשלים בגובה לא למעלה ולא למטה ומההיא דבי׳ שאין בתוכה עשרה וקירויו משלימו לעשרה שנדון תוכו ככרמלית לדברי הכל תפשוט לן שפיר שאין אומרין חוקקין להשלים למטה מיהת דאלו למעלה דילמא שאני התם שאין בו מקום לחוק שאם אתה חוקק להשלים תסתר כל קרויו לגמרי ומ״ה ה״ה והוא הטעם וכן פירשו בתו׳ וכן פרש״י ז״ל.

כי פליגי בשיש ברגליה שלשה ורחבה ד׳ בין רגליה לכל הפחו׳ ויש בה בכיפה מקום לחוק להשלים לעשרה כי הכיפה רחבה בכתלי עצמה ואינן מתקצרין ומפירוש רש״י והתוספ׳ ז״ל נראה דכיון דכן אפי׳ אינה רחבה ד׳ טפחים למעלה מן הרגלים אין בכך כלום לר׳ מאיר שהרי חוקקין להשלים הכל הגובה והרחב ונמצא מרובה. ויש נסחא דגרסי׳ לה להדיא שאינה רחבה ד׳ טפחים אבל יש שאינם גורסי׳ כן אלא דפליגי ברחבה ד׳ טפחים ומפרשי לה דמיירי בין הרגלים. ומורי הר״א ז״ל היה מפרש שצריך שתהא רחבה גם למעלה עד עשרה כדי שיהא לנו למראי׳ העין קודם חקיקה מראית פתח בגובה ורחב מ״מ לכולהו פירושי צריך אתה לידע דנקטי׳ אינה רחבה ד׳ לאשמעי׳ דאפי׳ בהא אומר ר׳ מאיר חוקקי׳ להשלים ומיהו אפי׳ היא רחבה הרבה צריך לנו לומר שיש בעובי כותלי כיפ׳ רחב כדי לחוק להשלי׳ הרגלים לגובה י׳ כי רגלים י׳ שוים אנו צריכים לדברי הכל כדמוכח מדרבנן אלא שר׳ מאיר עושה אותו במחשבה ע״י שרואי׳ כאלו חוקקין כיון שיש מקום לחוק והקשו בתוס׳ דהכא משמע דאפי׳ לר׳ מאיר אין לו חוקקי׳ להשלי׳ אלא א״כ יש לנו קצת מאותו דבר בלא חקיקה כדאמר הכא. ואלו בפ״ק דשבת אמר זרק ונח בלחוד כל שהוא באנו למחלוקת ר״מ ורבנן. ותרצו דכל שהוא לאו דוקא אלא כשיש בראשו רחב ד׳ כשיעור רשות היחיד אלא שמתקצר והולך בעובי הכותל ויש ג״כ בחללו טפח בפחות מטפח אינו כלום: ואינו משלימין לר׳ מאיר לחוק במחשבה להשלימו לד׳ על ד׳ דבהא סגי כיון שיש כבר הכותל גבוה עשר׳ עד החור שיעור גובה רשות היחיד:

לימא קא סברי ב״ש ד׳ מחיצות דאורייתא. פי׳ דאי סבירא להו ג׳ מחיצו׳ דאוריית׳ למה לי לחי וקורה ברוח רביעית הא ודאי משום היכירא דרבנן בלחי או קורה סגי׳ אלא ודאי לחי או קורה משום מחיצה דאורייתא משוי ליה. וא״ת ואידך מחיצו׳ דאוריית׳ היכי סגי במחיצה רביעית בלחי וקורה תרצו בתוס׳ דה״ה דקא סברי ב״ש דמדאורייתא בעי׳ שם ד׳ מחיצות ג׳ מחיצות גמורות ומחיצ׳ רביעית בכל דהו. ומיהו בפחות מלחי וקורה לא אפשר ומהדרי׳ דלעולם ג׳ מחיצות דאורייתא אבל לזרוק בג׳ מחיצו׳ חייב אבל חכמי׳ אסרו לטלטל עד דאיכא ברוח רביעית היכר גמור ולחי או קורה לא עבדי היכר גמור: הדר אמרינן לימא קסברי ב״ה ג׳ מחיצות דאורייתא פי׳ ולא סגי בשתי מחיצות לא זו כנגד זו ולא כמין גם דעתם מדלא שרו בלחי או קורה אלא ברוח רביעית דאי רוח שלישית דרבנן ליסגי ליה בלחי או קורה או בלחי וקורה משום היכירא כדאמרי׳ ברוח רביעית ודחי׳ דלעול׳ אימא לך שתי ומיחייב בהו הזורק אבל רבנן אסרו לטלטל עד דאיכא ג׳ מחיצות שלימות ולחי או קורה ברוח רביעית להיכר׳ משו׳ דלא מיחזי להו לאינשי רשות היחיד אם אין שום היכירא אף ברוח רביעי׳ היינו דאמרי׳ ליה לא לסותמו אני צריך. וא״ת אי ר׳ אליעזר לחיים וקורה בעי הוה ליה למימ׳ עשה לו לחי או קורה כי התלמיד הזה לא הניח שם אלא לחי או אחר: ועוד זה התלמיד שהיה תלמידו של ר׳ אלעזר שהוא מתלמידי ב״ש היאך לא עשה אלא לחי אחד אם כן כב״ה. עשה ואי סבירא ליה כב״ה למה לא אמר לר׳ אליעזר אלא כב״ה סביר׳ לי׳ והנכון כי זה התלמוד לחי וקורה עשה כב״ש והיה סבור כי ר״א רבו הכי קאמר אף לחיים וקורה וה״ה ללחי וקורה והיינו דא״ל עשה לו לחי אחר. ומהדרינן דלעולם לר׳ אליעזר לחיים דווקא וה״ק עשה לו לחי אחר כי הקודם אינו תועלת כלום. וא״ת ור׳ אליעזר היאך חולק על ב״ש וב״ה ועוד והלא שמותי הוא. י״ל כי רבי אליעזר אומר שכך אמר ב״ש לחיים דווקא:

ואחר כך מקשה לר׳ יוחנן ולריש לקיש מדי דהו אדידהו ממה שאמרו פאה מותרת לענין כלאים אבל לא לשבת ופאה היא אותה זמורה המתוחה על ארבע קונדיסין וקורא לה פאה על שם שמקפת את כלה ואינה מכסה את כלה ואמר שמתרת בכלאים לזרוע בחוצה להם אעפ״י שיש גפנים בתוכה אבל לא לשבת לטלטל בתוכה ור׳ יוחנן אמר אף לכלאים אינה מחיצה. ולריש לקיש מיהא אתה יכול לתרצה שזו השניה לדעת רבותי׳ אמרה וכדקאמר בהדיא משום ר׳ יהודה (בין) [בן] חנינא. ואף לר׳ יוחנן אם תפרש בראשונה על גבן ובשניה מן הצד ניחא אלא אי תרוייהו מן הצד קשיא דידה אדידיה ופירש שזה שאסר אף כלאים ביתר מעשר. והוא שואלו (נימנא) [ומנא] תימרא דשני לן בין עשר ליתר מעשר ר״ל לענין כלאים ומן הצד והביאה ממעשה בר׳ יהושע שהלך אצל ר׳ יוחנן ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן ושאלו אם גפנים כאן מהו לזרוע כאן ואמ׳ לו בעשר מותר ביתר מעשר אסור ואי בעל גבן ביתר מעשר אמאי אסור והתניא היו שם גפנים הדוקרנים פי׳ המתפצלים כגון שפצל קנה ונתן אחד לכאן ואחד לכאן וקנה על גביהן כקונדסין שהזכרנו למעלה ואמר שאם עשה להם פאה ר״ל אף ביתר מעשר מותר אלא מן הצד ובעשר מותר יתר מעשר אסור ולמדת שהזמורה בין אילן לאילן או בין קונדס לקונדיס על גבן הוי צורת פתח ואעפ״י שהמבוי כשמשים הקורה על שני הכותלים אינו צורת פתח אינו דומה לזו שהאילנות והקונדסין דומין הם לקנה מכאן וקנה מכאן מה שאין כן בכותלים:

זהו ביאור הסוגיא וכבר הרגשת מדברינו מה שראינו לפסוק מתוכה ולפי דרכך יש לך ללמוד הימנה שאעפ״י שהחכם מרגיש בעצמו שהוא בקי ראוי הוא שיחזר להיות הדברים אצלו בקבלת חכם שאין ראוי לו לסמוך על עצמו אלא בקבלה והוא שאמרו שהלך ר׳ יהושע בן קרחא אצל ר׳ יוחנן בן נורי ללמוד תורה אעפ״י שבקי בהלכות כלאים:

זה שייעדנו לבאר בצורת פתח שעשאה מן הצד שלא עשה כלום פרשו גאוני הראשונים שעשאה בצד הכותל סמוך לקרן ובאים עליה משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן פירשוה גדולי הפוסקי׳ והמחברים. ואין הדברים נראין שאם כן היה לו לומר צורת פתח שעשאה בקרן זוית ועוד שאף רב הונא בריה דרב יהושע שהוא מריה דשמעתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי לא אמרה אלא באוכלת משתי רוחות ^* וכמו שביארנו למעלה במחלקתם של אביי ורב יוסף במשך מבוי ולא עוד אלא שלא נאמרה אלא בנפרצה הא כל שהוא עשאה ובצורת פתח ודאי פתחא הוא ואעפ״י שאמ׳ לא עבדי אינשי פירושו הואיל ואין דרך בני אדם לעשותה אף כשנפרצה מאליה לא יהא קרוי פתח וכן יראה ממבוי שצדו אחד ארוך וכו׳ שרבא אמ׳ אחד זה ואחד זה אינו מניחו אלא כנגד הקצר וטעמא קורה משום היכר ואין היכר באלכסון ואלכסון הוא קרן זוית וצורת פתח ודאי משום מחיצה הוא ונמצא שהוא מכשיר בקרן זוית וגדולי הרבנים פרשוה בשקשר הקנה הראוי להיות על גביהן מצדן ומשום דעל גבן ממש בעינן ולא מצדן וגדולי המפרשי׳ פרשוה שנעץ קנה באמצע המבוי וקנה אחד בצד הכותל וקנה על גביהן והניח שאר המבוי פרוץ בלא לחי וקורה שזה ודאי אסור ואפי׳ נכנס רוב המבוי בפתח זה רואין אותו כסתום עד שיהא עומד מרובה על הפרוץ ובשמועת קונדיסין אתה מפרש לדעת זה מן הצד שמתח זמורה בין קונדס לקונדס ונעץ ראש הזמורה בקרקע כעין קנה ונמצא הקונדיס קנה אחד והזמורה שבאמצע קנה אחר ומתיחת הזמורה למעלה קנה שעל גביהן ונשאר השאר בלא זמורה. וגאוני הראשונים פירשו פתח׳ בלא צדדין. ואין זה כלום שאין צורת פתח בלא שיקפי כמו שביארנו למעלה. ויש מי שכתב שלא נאמר שאין פתח שבקרן זוית פתח אלא דוקא בקנים וכיוצא בהן הא בבנין הגמור בכל מקום הוי פתח וכן מה שאמרנו שאם נתן הקנה העליון באמצע אינו פתח דוקא בקנים וכיוצא בהן אבל בבנין או מחיצה גמורה אף בדרך זה הוא חשוב פתח. וכן יש מי שכתב שאף בכותלים שצריכין צורת פתח או קורה על גביו לאו דוקא תקרה אלא איזה בנין על עומד שבצדדין ואם הי׳ פרוץ על גביו ואין בו אלא עומד שבצדדין צריך שיהו בו מזוזות ר״ל שלא תהא הכותל שוה במקום המזוזות ובזה הוא נדון בצורת פתח וכל שאין בו אחת מאלו אינו אלא פירצה בעלמא:

צורת פתח צריכה שתהא בריאה לקבל דלת [כל] דהו אפי׳ של קשין ואפי׳ קנה העליון דיו בכך הואיל ויש עומד מכאן ומכאן סותמין מעט במבוי אעפ״י שהקורה המונחת עליהם דקה מן הדקה ושאינה בריאה לקבל אריח בבנין עם הטיט ואינה רחבה טפח שלא הצרכנו כל אלה (בקורה) אלא בקורה הנכנסת בכותלים ואין שם צורת פתח כגון במבוי שאינו רחב יתר מעשר:

צורת פתח צריכה היכר ציר שהרואים יכירו בקנה שמכאן ומכאן שיש שם מקום מוכן ליכנס בו דלת ומפני שבקנה מיהא אין מקום לציר הוא מפרש בכאן אבקתא כלומ׳ כעין עניבה של חבל או של גמי ודבר זה לא הזכירוהו גדולי הפוסקי׳ והמחברים מפני שהם גורסי׳ אשכחינהו רב אחא לתלמידיה דרב אשי אמ׳ להו אמר מר מידי בצורת פתח אמרו לא כלום והם מפרשי׳ שאינה צריכה כלום ולדעתם על זו של היכר ציר נאמרה ולפיכך לא הזכירוה. ובתוספות כתבו שהדבר ספק אם על היכר ציר שאלוה אם על ראויה לקבל דלת שאלוה ומחמירין מספק וגדולי הדור נוטים לפרש שעל שתיהן שאלו ועל שתיהן השיבם ולא כלום. ולדעתם אין צריך לראויות לקבל דלת ולא להיכר ציר שהרי אחר כך אמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן וקנה אינו בר קבלת דלת ולא כן היכר ציר וכן שבירושלמי אמרו קנה מכאן ומכאן וגמי על גביהן ומכל מקום יש מפרשי׳ ולא כלום כלומר אינו אומר בה כלום אלא שהדברים מוכיחים שזה שאמר אחר כן צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן נאמרה כנגד אלו כלומר ואחר שכן אין כאן קבלת דלת ולא היכר ציר אלא שראוי להחמיר בה:

קנה שעל גביהן אינו צריך שיהא נוגע בקנים שבצדדין אלא כיון שגבוהות עשרה אומרים גוד אסיק:

כפה הוא ענין שיש מזוזות ישרות מכאן ומכאן ומתעגלות בראשיהן ואותו עגול נעשה להם כמין (סריף) [צריף] ^{כגון זו} והעגול שלמעלה נקרא כפה וממקום שממנו ולמעלה מתחיל להתעגל היא מתקצר ואין בו רחב ארבעה והעמודים הישרים שמכאן ומכאן קודם שיתחיל להתעגל קרוים רגלים וכל שאין רחבה ארבעה בין עמוד לעמוד אינו פתח לא לענין שבת ולא לענין חיוב מזוזה ואם יש ברחבה ארבעה ואין רגליה גבוהים עשרה אינו פתח גם כן שאין פתח אלא ברחב ארבעה וגובה עשרה. ולא סוף דבר בשאין רגליה גבוהים ג׳ שהוא כארעא סמיכתא אלא אפי׳ גבוהי׳ ג׳ אע״פ שיש בכפה עובי גדול שאלו ירצו לחוק בו כדי להגביה יושר רגליה עד עשרה ישלימוהו לעשרה ועדיין כיפה תשאר קיימת אינו כלום שאין רואין את הסתום כחקוק כדי להשלים אבל כל שרחבה ארבעה בגובה עשרה ר״ל שרגליה גבוהים עשרה חייבת במזוזה אעפ״י שלמעלה מעשרה היא מתעגלת וכן לענין שבת פתח הוא ולפי דרכך למדת מה שכתבנו שאין הקנה העליון צריך ליגע לקנים שבצדדים שהרי הכשר הפתח ברגליה הוא והעגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות:

המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון והוא שאמר הכשר מבוי וכו׳ והיו סוברים בגמרא שהוא אמר כן אפי׳ על מבוי מפלש עד שהיו מקשים עליה כמו שיראה לך שם. והעלו בגמרא שמבוי סתום אמרה ואינו מפלש אלא מרוח רביעית ונחלקו בהכשר אותו רוח שלבית שמאי צריך לחי וקורה שהם סוברים שמן התורה אין רשות היחיד אלא בארבע מחיצות אפי׳ לזרוק אעפ״י שמדברי סופרים לזרוק מתוכו לרשות הרבים מתחייב בשלש ולהיתר טלטול מן התורה גם כן צריך ארבע והלכות סיני הידועה במחיצין באה להקל לטלטול ולהחמיר לזריקה והעמידה את הרביעית ללחי וקורה ולבית הלל שלש מחיצות רשות היחיד מן התורה ומדברי סופרי׳ מיהא בשתים חייב בזריקה ולטלטל שלש בדין תורה ובאה הלכת סיני להחמיר בטלטול ודיה שתעמידנה בלחי או קורה והלכה כבית הלל כמו שיתבאר. ולמדת שכל שאמרו בית שמאי לחייב הזורק משלש ולבית הלל משתים אין זה דוקא מן התורה אלא לבית שמאי מן התורה ארבע מחיצות בעינן ולבית הלל שלש אפי׳ לזרוק. ומה שאמרו בגמרא לבית שמאי לזרוק משלש מיחייב ולבית הלל לזרוק משתים מיחייב כך פירושו לימא לבית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ואף לזרוק לא נחמיר בהן ותירץ לזרוק מיהא מחמירין בהן ולא מיחייב דוקא. וכן ראיתי לגדולי הדור שגורסין לבית שמאי לזרוק משלש אסור לטלטל עד דאיכא ארבע ולבית הלל לזרוק משתים אסור לטלטל עד דאיכא שלש ושתים אלו דוקא בעריבן ר״ל שנוגעות זו לזו שאם מכוונות זו כנגד זו הרי רשות הרבים כך הוא ור׳ אליעזר נוטה לדעת בית שמאי אלא שמיקל מלחי וקורה לשני לחיים.

משום ר׳ ישמעאל אמר תלמיד אחד שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא רחב פחות מארבע אמות שניתר בלחי או קורה על מה נחלקו על זו מארבע אמות עד עשר. ור׳ עקיבא השיבו שעל שניהם נחלקו ועל כלם הלכה כבית הלל. ולחי זה צריך שיהא סמוך לכותל או בפחות משלשה.

ובגמרא שאלו למטה עד כמה כלומר שנאמר שמאותו שיעור ולמטה לא יהא צריך (מחיצה ואין הלכה כר׳ אליעזר) כלום ופרשו בו ארבעה טפחים שעד כאן שיעור מבוי ברחב ומארבעה ולמטה אינו צריך כלום ומותר לטלטל בכלו שאינו חשוב פתח כלל וגדולי המחברי׳ כתבו שעד שלשה צריך הכשר וכל שרחבו משלשה ולמטה א״צ כלום שכלבוד דמי ונראה לדעתם (שתורת) [שמתורת] לבוד הם באים עליה ומה שאמר רב אהילאי בגמרא עד ארבעה מפני שהוא סובר כרשב״ג שבפחות מארבעה לבוד הוא. ונראה סעד לדבריהם בירושלמי ששונה לה בשמו והוא ששנו שם רבן שמעון בן גמליאל אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים רחב אין צריך קורה. ומכל מקום לדעתנו רב אהילאי אף לדעת חכמי׳ אמרה ולא משום לבוד אלא שכל שאין רחבו ארבעה אינו קרוי פתח וכתבו בה גדולי המפרשי׳ שאף אם היה המבוי רחב מבפנים הואיל ומתקצר והולך עד שפתחו פחות מארבעה אינו צריך כלום שאם תאמר דוקא בשכל המבוי בפחות מארבעה לא היו צריכין לאמרה שהרי מקום פטור הוא וכל שכן שלא נחלקו בה בגמרא אלא לא נאמרה אלא במבוי ר״ל שיש בו רחב ארבעה או יותר במשך ארבע אמות אלא שמתקצר כנגד פתחו עד שנעשה פתחו פחות מארבעה. וראיה ברורה לזה לדעתי מה שאמרו בגמרא אי בדופן שבעה (נסגי) [תסגי] ליה בשלשה ומשהו שהרי לא ישאר שם רחב ארבעה טפחים. והרי למדת שכל שאין בפתחו ארבעה אעפ״י שמפתחו ולפנים ארבעה (אפי׳ בפחות משלשה) אינו צריך הכשר אלא שמכל מקום תורת עירוב אינה נפקעת הואיל ודיורין חלוקין שאין העירוב בא אלא מצד חלוק הדיורין והרי הם חלוקים:

אמר מר מידי בצו"פ פי' כלומר אם צריכה צורת פתח היתר ציר כדאמר ר' ינאי ואמרו לי' לא אמר כלום שלעולם לא שמענו מפיו דבר זה:

בד"ה כי פליגי כו' והא דאמרינן פ"ק דשבת כו' ובצד רה"י רחבן ד' על ד' כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה ע"ש בחידושינו באורך:

גמ' שהוא ניתר או בלחי או בקורה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ויש בה לחוק כו'. נ"ב כזה :

בא"ד למדת השער. נ"ב כזה :

גמרא רנ"א א"צ ליגע כו'. ופסקו כה"פ כוותיה (זולת בעה"מ) ואפילו גבוה מהם כמה אמות והא דלעיל (ט) פי' ר"א משוכה והיא תלויה כו' שאין בגובהן ג' היינו דוקא בהיתר קורה דבעינן ע"ג מבוי כמש"כ התוס' שם דבלא"ה ל"ה היכר משא"כ בהיתרא דצוה"פ:

שם אשכחיה ר"ש לרבה ב"ש כו'. עיין בגה"ש ושכח לציין עוד (בשבועות מה ב):

במשנה בפי' הרע"ב דאי ארכו כרחבו הוי כחצר כו' וצריך פס ד' ומשהו כו'. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ז סוף הל' ח אכן בגמרא לקמן ובפוסקים וכן בפירוש הרמב"ם וכן בחבורו שם בהלכה הקודמת ליתא ומשהו לכן נראה דט"ס הוא וצריך למחקו:

בתוי"ט ד"ה ובה"א ולעיל פי' דרבנן גזור כו' הואיל ואין הדבר מפורש כו' מיקרי ד"ס. ישובו אינו מתיישב על הלב דמ"מ לישנא דגזור רבנן אינו נופל על הל"מ וכן מדשרי ב"ב בכה"ק להציל למבוי המפולש (רפט"ז דשבת) והוא ג' מחיצות בלא לחי כדמסיק שם בגמרא וכן לרבנן שם בלחי אחד אף לר"א דהכא ש"מ דהוא דרבנן ממש ועמש"כ לקמן (יד): ומש"כ עוד התוי"ט בסה"ד דדעת שלישית בספ"ט דמה"ת בב' מחיצות הוי רה"י וכ"כ שם הרמב"ם והרע"ב וכן איתא בגמרא שם ולקמן (יב ב) לכאורה לשיטתם דהכא הל"ל דהוי כרמלית לר"י כמו בג' מחיצות לרבנן ואולי קראו רה"י ע"ד שתירץ עולא (בשבת סוף ד"ו) משנה דטהרות וע"ש בגה"ש (בריש ד"ז) בד"ה רה"י קתני:

שם במשנה אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. עיין לקמן (ר"ד יג) בתוס' השייך לכאן ועמש"כ (בשבת קלה) בס"ד ובתוי"ט הקשה דעכ"פ ישאר הקושיא על הת"ק והמהרש"א כ' ישוב לזה ויש סתירה לישובו מלקמן (עב ב) בתד"ה אבל ועמש"כ שם ועתוי"ט רפ"ג דפאה ולי י"ל דת"ק אשמעינן דל"ת דע"כ ל"פ ב"ה אלא במבוי שהוא פחות מד"א קמ"ל דבפחות אף ב"ש מודו ודוקא על יותר פליגי וב"ה מתירין גם בו בלחי או קורה וכה"ג מיישב הר"ן ריש סוכה גבי סוכה ישנה וכ"כ מהר"ם בכוונת התוספות שם:

גמ' לא כך הי' המעשה שהלך ר' יהושע כו'. נ"ב שמא אין זה סתם ר"י כי ידוע שריב"ן היה חברו של ר״ע שהוא תלמידו של ר"י [ובדפוי׳ הגירסא ר׳ יהושע בן קרחה]:

שם א"ל אמר מר מידי כו'. נ"ב נראה דראב"א היה רוצה לידע אם אולי נחלק רב אשי על אביו בפירוש היכר ציר דבודאי הוה שמיע ליה לר"א הא דר"ל ומאי דאמר עלה רב אויא. משו"ה מייתי לה תלמודא להא לאשמועינן דהכי הלכתא משום דרב אשי אסכים עלה נמי במתיבתא ולא פליג עלה מוכח דהכי ס״ל [ובדפו"י הגירסא לקמן לא אמר ולא כלום "אמר להו" תנא כו' וערא"ש]:

שם חבשוהו כו'. נ"ב דסברי מעקרא מדעתא דנפשיה עבד. וכי שמעי דע"פ [ר״ש] עשה זאת שבקוהו:

גמ' נפק ואתא אשכחי' רב ששת. כעין זה לקמן דף לט ע"ב ובב"ק דף צח ע"ב:

תוס' ד"ה הכא ביותר מעשר ול"צ לשנויי לר"ל הא דידיה והא דרבי' לעיל כדמסיק התם על גבן וכו' הוה מצי התוס' לפרש דלריש לקיש לא צריך לשנויי הא דידיה אלא נטרי עד הכא במסקנא דמלתא שהש"ס משני לר"י:

פיאה. קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו ודוגמתו פיאה נכרית במסכת שבת (ד' סד:): הא דרביה. הך בתרייתא משום ר' יהודה בר' חנינא אמרה וליה לא סבירא ליה: אי אמרת בשלמא. קמייתא על גבן משום הכי שרי לענין כלאים וביותר מעשר דאי בעשר לא מצי למימר אבל לא לשבת ועל כרחיך כרב סבירא ליה שפיר: ומנא תימרא דשני לן. בכלאים בין עשר ליותר מעשר מן הצד: אע''פ שבקי. רבי יהושע בהלכות כלאים שאל ממנו דבר זה: קנים הדוקרנין. משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע: כדי להעמיד בה דלת. כל שהוא ואפילו יכול להעמיד בה דלת של קשין דיה קשין של שבלים: אבקתא. חור שציר הדלת סובב בו ואע''פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן: צריכין ליגע. קנה שעל גבן לקנים שבצדדין או אפילו תלויה למעלה מהן באויר: עובדא בי ריש גלותא. שהקיף להתיר רחבה לטלטל בה ועשה בהן פתחים הרבה יותר מעשר ועשה להן פיאה ולא נגעו לקנים של מטה: כיפה. שער העשוי ככיפה: וחכמים פוטרים. מפני שלמעלה בעיגול הוא מצר ואינו רחב ארבעה ואין פתח פחותה מד' רוחב: ושוין שאם יש ברגליה עשרה. גובה קודם שיתחיל לעגל: חייבת. דהא יש בה עשרה גובה ברוחב ארבעה ואפילו כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר אלמא אין צריכין ליגע דהא הכשירה דפתח ברגליה היא והעיגול מפסיק בין תקרה העליונה למזוזות וקתני חייבת אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דאין צריכין ליגע. הכל מודים גבוהה עשרה ואין ברגליה שלשה דלא כלום. דכל בציר משלשה גובה ארעא סמיכתא היא ואין שם מפתח זה כלום שיהא רוחב ארבעה: אי נמי יש ברגליה גובה שלשה. וסתם רגליה רוחב ד' ואין גובהה עשרה ולא כלום דכל פחות מעשרה לא כלום ולאו פתח הוא: כי פליגי דיש ברגליה שלשה. דנפיק מתורת ארעא סמיכתא בהכשר פתח ארבעה רוחב וגובהה עשרה עם העיגול ואינה רחבה ארבעה מעוגל ולמעלה: ויש בה לחוק. ולסתור העיגול ולהרחיבו לארבעה בלא נפילת ראש העיגול העליון שהבנין ארוך לכאן ולכאן ואין הבנין כלה מכאן ומכאן למדת השער: חוקקין להשלים. הואיל ובגובה שלשה יש הכשר רוחב פתח רואין שבעה העליונים כאילו הן חקוקין מבפנים ונרחבים למדת הרגלים: מתני' על מבוי שהוא פחות מארבע אמות. רוחב פתחו: גמ' כמאן דלא כחנניה כו'. דקא סלקא דעתיה דהכי קאמר הכשר מבוי מפולש ב''ש אומרים כו': ד' מחיצות דאורייתא. הלכה למשה מסיני היא במחיצות דבציר מד' מחיצות לא הוי רשות היחיד משום הכי בעי לחי וקורה דתיהוי מחיצה מעלייתא: לזרוק. מרה''ר לתוכו משלש הוא דמיחייב דשלש מחיצות דאורייתא לשוויה רה''י אבל לטלטל בתוכו גזור רבנן עד דאיכא ארבע:

הכא ביתר מעשר. והשתא לא צריכי לשנויי לריש לקיש הא דידיה הא דרביה: כי פליגי בשיש ברגליה שלשה וגבוהה עשרה. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת (ד' ז:) זרק למעלה מי' והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן דפליגי בחוקקין להשלים אומר ר''י דמיירי בחורין שדרכן לעשות בשעת בנין שמפולשין לרשות הרבים ולצד רשות היחיד רחבין ארבעה על ארבעה דבענין אחר לא הוה אמרינן לרבי מאיר חוקקין כדמשמע הכא: