מנחות צ ע"ב

ולחילופין, אם בשעת ההסכם היה שער הסולת שלוש סאים בסלע אחד, ובמהלך השנה הוזלו החיטים משלש סאים בסלע ועמדו על שער של מארבע סאים בסלע — הריהו מספק כמות סלתות למקדש כשער מארבע סאים בסלע. ונמצא שבמקרה זה, הריהו מספק עתה למקדש כמות של סאים הגדולה ממה שהיה מספק בשעת ההסכם. וטעם הדבר שבשני המקרים הללו ספק הסלתות למקדש הוא המפסיד — שבכל עסק שבין ההדיוט להקדש — יד הקדש על העליונה (גוברת). ולדעת ר' יוחנן אותן סאים נוספות הניתנות למקדש (במקרה שבו הוזלו החיטים) הן הנקראות במשנה בשקלים "מותר נסכים", והם שמובאים לקיץ המזבח.

ובעקבות שני ההסברים הללו מהו "מותר נסכים", מעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' חייא בר יוסף האומר ש"מותר נכסים" הוא בירוצי המידות, ותניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן האומר ש"מותר נכסים" הוא תוספת הסאים המסופקות למקדש כשהוזל מחיר החיטים.

ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו מה היו עושין בהן? אם יש זבח (קרבן) אחר הקרב באותו יום — יקריבו עמו את הנסכים הללו. ואם לא היה זבח אחר שיבואו בו כנסכיו, ולנו (עבר על הבירוצים הללו לילה, בלא שקרבו) — יפסלו בכך בלינה. ואם לאו [לא] הובאו הבירוצים כנסכי זבח אחר, ולא נפסלו בלינה — מקיצין בהן את המזבח, ומסבירים: קיץ המזבח הזה מהו עניינו? יפדו אותם, ויקנו בדמיהן בהמות לעולות, ויתקיים בהם דין העולה: הבשר קרב כולו לשם על המזבח, והעורות ניתנים לכהנים.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: המקבל עליו לספק למקדש במשך השנה סלתות, ובאותה שעה היה שער החיטים מארבע סאים בסלע, והתייקרו החיטים ועמדו על שער משלש סאים בסלע — הריהו מספק למקדש כשער הזול שהוא מארבע סאים בסלע. וכן אם כאשר קיבל עליו לספק את הסלתות למקדש היה שער החיטים משלש סאים בסלע, ולאחר מכן הוזלו החיטים, ועמדו בשער שהוא מארבע סאים בסלע — הריהו מספק למקדש כשער הזול, שהוא מארבע סאים בסלע. וטעם הדבר הוא משום שיד הקדש על העליונה, וזהו ששנינו: מותר נסכים לקיץ המזבח.

א משנה כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן הקרבנות הבאים: בכור הבהמה, וקרבן המעשר הבא מן הבהמה, וקרבן הפסח, והחטאת, והאשם שאינם טעונים הבאת נסכים עם הקרבתם. ואין זה כלל מוחלט ביחס לחטאות ואשמות, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו יוצאים מן הכלל, ששני קרבנות אלה, אף שהם חטאת ואשם טעונין נסכים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כל הקרבנות, הן של ציבור והן של יחיד, חייבים בהבאת נסכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הנאמר בכתובי פרשת הנסכים. שכן בתחילה נאמר "...כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" (במדבר טו, ב— ג). ובדינם של הקרבנות הללו נאמר בהמשך הכתובים "והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת עשרון בלול ברביעית ההין שמן. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד" (שם ד—ה).

ומעתה יש לדון בכתובים הללו: מן האמור "ועשיתם אשה לה' "כשלעצמו — יכול היית ללמוד כי כל העולה לאישים (על אש המזבח לקרבן) יהא טעון הבאת נסכים עימו, שאפילו מנחה תהא חייבת בנסכים. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב זה "עלה", שאין דין הנסכים אמור אלא בעולה, ולא במנחה. ומעתה שלמים מנין לנו שאף הם טעונים נסכים? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "זבח", שאף השלמים בכלל חיוב נסכים. קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? תלמוד לומר עוד בכתוב זה "או זבח", שהוא לשון ריבוי.

ומעתה, לאחר שריבינו אף את התודה לענין חיוב הנסכים, יש לשאול: יכול שאני מרבה מכתוב זה לחיוב נסכים אף את בכור הבהמה, ואת מעשר בהמה, ואת קרבן הפסח, ואת קרבנות החטאת והאשם? תלמוד לומר עוד בכתוב זה "לפלא נדר או בנדבה" — לומר: רק קרבן הבא בנדר ונדבה (כקרבנות העולה, השלמים והתודה, שלמדנו בהם שהם חייבים בנסכים) הוא הטעון נסכים. ואילו זה שאינו בא בנדר ונדבה — אין הוא טעון נסכים, ולכך הקרבנות הללו, הבאים רק כחובה, אינם טעונים נסכים.

וממשיכים ודנים: אם כן, אחר שמשמע (שנשמע, שלמדנו) שיש להוציא (למעט) את אלו (בכור, מעשר, פסח, חטאת ואשם) מכלל הטעונים נסכים, משום שהם באים בחובה, אבוא ואוציא גם את קרבנות חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו [ומה הם]? עולות ראייה ושלמי חגיגה? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "או במועדיכם" — להורות: כל הבא במועדיכם (אף שהוא של חובה, כעולות ראיה ושלמי חגיגה) הריהו טעון נסכים.

אם כן, משמע (לאחר ששמעתי) כי יש להביא (לרבות) לחיוב נסכים אף את אלו הבאים במועדים, אביא אף את שעירי חטאת של מוספי הרגלים שיהיו טעונים נסכים, הואיל והם באין חובה ברגל? תלמוד לומר בהמשך אותם כתובים "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' " (במדבר טו, ט—י). ויש לשאול: והלא בן

בקר כבר בכלל היה, שהריהו נמנה בתחילת הפרשה ("מן הבקר") ולמה יצא? להזכירו שוב? על מנת להקיש אליו את הקרבנות האחרים החייבים אף הם בנסכים, שיהיו קרבנות אלה בדומה לבן בקר: מה בן בקר הריהו מיוחד שהוא בא בקרבן בנדר ונדבה, אף כל קרבן הבא בנדר ונדבה הוא החייב בנסכים. ודורשים עוד בפסוקי פרשת הנסכים.

זה שנאמר בה "לעשות ריח ניחח לה' מן הבקר או מן הצאן" מה תלמוד לומר? ומסבירים: לפי שנאמר בפסוק זה לפני כן "עלה", ומלשון זו אפשר כי שומע (מבין) אני שהכוונה לכל סוגי העולות, ואפילו עולת העוף במשמע הדברים, ונתחייבה בנסכים. לכך תלמוד לומר "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבן הבהמה ולא בקרבן העוף. אלו דברי ר' יאשיה.

ואילו ר' יונתן אומר: כדי ללמדנו שעולת העוף אינה טעונה נסכים, אינו צריך לכך פסוק זה, שהרי הוא הכתוב אומר "זבח", ועוף אינו נקרא "זבח". אם כן מה תלמוד לומר "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן"? לפי שנאמר בפתיחה לפרשת העולה: "...אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), יכול שנלמד מכתוב זה בדינו של האדם המקדיש קרבן והריהו אומר בלשון "הרי עלי עולה" בלא שפירט בלשונו איזו עולה כוונתו, שיביא בפרעון נדרו משניהם. לכך תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן", לומר: רצה אחד מהם — מביא, רצה שנים — מביא.

ושואלים: ולשיטת ר' יונתן, למה לי קרא [מקרא] ללמדנו ענין זה? האמר [הרי אמר] ר' יונתן עצמו ככלל בדרך דרשת הכתובים: אין משמעם של שני דברים הנזכרים במקרא כאשר וי"ו החיבור מאגדם, לומר שיהיו שניהם כאחד, עד שיפרוט (יפרש) לך הכתוב ויאמר בהם את המלה "יחדו". ואם כן, אף בענייננו, אין מקום לומר ש"מן הבקר ומן הצאן" כוונתו לומר שיביא את שניהם כאחד!

ומשיבים: אף שאכן כך הוא הכלל לשיטת ר' יונתן, בענייננו איצטריך [נצרך] כתוב מיוחד להשמיענו שאין הכוונה לשניהם כאחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

ב. המקבל עליו לספק להקדש סלתות משלש סאין לסלע, והוזלו הסלתות ועמדו מארבע סאין בסלע, אף זה יספק מארבע [לפי מחיר ארבע סאין לסלע], והיינו, שיוסיף על הסאים שקיבל עליו עד כנגד המעות שקיבל.

שיד הקדש לעולם על העליונה - ואותם סאים נוספים שהוא מספק מעבר למה שקיבל עליו בשעת היוקר, והם אינם נצרכים לנסכי הציבור, הן הן "מותר נסכים" שהולכים לקיץ המזבח. ^[1]

תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף, ותניא נמי כוותיה דרבי יוחנן:

תניא כוותיה דרבי חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו של הנסכים מה היו עושין בהן, אם יש זבח אחר - להקריב באותו יום - יקרבו עמו, ואם לנו, יפסלו בלינה - ^[2]

ואם לאו, מקיצין בהן את המזבח.

וקיץ זה מהו? עולות, הבשר לשם ועורות לכהנים. ^[3]

תניא כוותיה דרבי יוחנן: המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש, הרי זה מספק מארבע; משלש, ועמדו מארבע, אף זה מספק מארבע, שיד הקדש על העליונה -

וזהו ששנינו "מותר נסכים ^[4] לקיץ המזבח".

מתניתין:

משנתנו עוסקת בחיוב נסכים לקרבנות השונים:

כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין הבאת נסכים עמהם, היינו מנחת נסכים בלולה בשמן שהיא עולה כליל על המזבח, וכן נסכי יין ליתן לספלים שעל גבי המזבח. ^[5]

חוץ מן הבכור והמעשר בהמה והפסח, והחטאת והאשם, שאינם טעונים נסכים.

אלא שחטאתו של מצורע - שנטהר - ואשמו שמביא עמה, חלוקים משאר חטאות ואשמות וטעונין נסכים, ושיעורם כשאר נסכים. ^[6]

גמרא:

תנו רבנן: נאמר בפרשת נסכים [במדבר טו]: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, לפלא נדר או בנדבה, או במועדיכם, לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה "::

אילו אמר הכתוב רק "ועשיתם אשה לה' והקריב המקריב קרבנו... " יכול הייתי לומר: כל העולה לאישים יהא טעון נסכים, ואפילו מנחה יביא עמה עוד מנחת נסכים כליל לה', ויין לנסכים - תלמוד לומר "עולה".

ומאחר שפירט הכתוב עולה, שלמים מנין שאף הם טעונים נסכים, תלמוד לומר "עולה או זבח". ^[7]

תודה מנין ^[8] שאף היא טעונה נסכים, תלמוד לומר "או זבח", ובאה תיבת "או" לרבות את התודה.

יכול שאני מרבה אף את הבכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם, שיהיו טעונים נסכים -

תלמוד לומר "לפלא נדר או בנדבה", ללמד: קרבן הבא בנדר ונדבה - כעולה שלמים ותודה - הוא בלבד טעון נסכים, אבל קרבן שאינו בא בנדר ונדבה, אין טעון נסכים. ^[9] משמע להוציא את אלו, כלומר, יכול כשם שאני מוציא את אלו, כך אוציא גם את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו? ^[10] עולות ראייה ושלמי חגיגה, ומשום שנאמר: לא חייב הכתוב בנסכים אלא כשהוא מביא נדר או נדבה, אבל קרבנות חובה אינם טעונים נסכים -

תלמוד לומר "או במועדיכם", ללמד: לא רק עולות המוספין טעונים נסכים, אלא כל הבא במועדיכם - ואף עולות ראיה ושלמי חגיגה - טעון נסכים.

משמע להביא את אלו, כלומר, יכול כשם שאני מביא את אלו, כך אביא גם שעירי חטאת של מוספי הרגל הואיל ובאין חובה ברגל, ואף שאינם באין בנדר ונדבה -

תלמוד לומר בהמשך הפרשה: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח, לפלא נדר או שלמים לה' והקריב על בן הבקר מנחה" -

והרי "בן בקר" בכלל היה, כלומר, הרי כבר נאמר בתחילת הפרשה "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", ואם כן למה יצא בן בקר, כלומר, למה כתיב "וכי תעשה בן בקר", יאמר הכתוב "והקריב על בן הבקר מנחה". ^[11]

להקיש אליו ולומר לך: מה בן בקר מיוחד הבא בנדר ונדבה, אף כל בא בנדר ונדבה בלבד הוא שחייב בנסכים, ולא חטאת ואפילו כשהיא באה מחמת הרגל.

כאן שבה הברייתא לפרש את תחילת הפרשה:

"לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" מה תלמוד לומר, כלומר, למה הזכיר הכתוב "מן הבקר או מן הצאן", והרי בפירוט שפירטה התורה באותה פרשה את דיני הנסכים לבן בקר לאיל ולכבש, כבר למדנו שהחיוב הוא בבקר ובצאן, ולמה הזכיר בתחילה "מן הבקר או מן הצאן"? ^[12]

לפי שנאמר בתחילת הפרשה: "ועשיתם אשה לה' עולה", שומע אני אפילו עולת העוף במשמע שיתחייב להביא עמה נסכים, שהרי באה היא בנדר או בנדבה, לפיכך תלמוד לומר: "מן הבקר או מן הצאן", למעט עולת העוף. דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: אינו צריך "מן הבקר או מן הצאן" כדי למעט עולת העוף, שהרי הוא אומר "עולה או זבח", ואילו עוף אינו זבח שאינו בזביחה [בשחיטה] אלא במליקה, ונתמעטה עולת העוף -

ואם כן, מה תלמוד לומר "מן הבקר או מן הצאן" -

לפי שנאמר בתחילת ספר ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

יכול הייתי לומר: האומר "הרי עלי עולה", הרי זה יביא שתי קרבנות משניהם, הן מן הבקר והן מן הצאן -

לפיכך תלמוד לומר בפרשת נסכים "מן הבקר או מן הצאן" ולא אמר "מן הבקר ומן הצאן", כדי ללמד: רצה אחד מביא, רצה שנים מביא.

תניא בסנהדרין סו א על הכתוב [ויקרא כ ט]: "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו":

אין לי אלא [שקילל את] אביו ואמו [את שניהם], אביו שלא אמו, אמו שלא אביו, מנין? תלמוד לומר: "אביו ואמו קילל, דמיו בו", אביו קילל, אמו קילל - דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: [אינו צריך, כי "את אביו ואת אמו"] משמע שניהם כאחד, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו" [כדרך שפירט בכלאים "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"].

ומקשינן לרבי יונתן:

למה לי קרא להפריד בין בקר לצאן, והרי כיון שאמר הכתוב "מן הבקר ומן הצאן" כבר ידענו שהכוונה היא או זה או זה, דהאמר רבי יונתן עצמו:

"את אביו ואת אמו" משמע כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו", ואם כן "מן הבקר ומן הצאן" משמע נמי כל אחד בפני עצמו כיון שלא פירט הכתוב "מן הבקר ומן הצאן יחדיו תקריבו את קרבנכם"; ולמה לן יתור "או" בפרשת נסכים!?

ומשנינן: איצטריך הכתוב בפרשת נסכים להפריד ביניהם, כי סלקא דעתך אמינא:

הערות

^[1] כן נראה בפשיטות, דכשקיבל עליו בשעת הזול ומספק כשעת היוקר, זה אינו בכלל מותר נסכים; אך ראה בפירוש רבינו גרשום, וצריך תלמוד.

^[2] מבואר מן הברייתא שבירוצי המידות ההולכים לקיץ המזבח קדושים קדושת הגוף, שהרי נפסלים הם בלינה, והיינו משום שקדשו בכלי, וכמו שכתבו התוספות לעיל פח א [וביארו שם, דהיינו משום שברייתא זו סוברת "בירוצי מידות נתקדשו", הובאו דבריהם בהערה בעמוד א] ; ולפי זה יש לתמוה: האחד: לשיטת רש"י בכתובות קו א - הובאו בהערה בעמוד א - שבירוצי המידות המבוארים כאן עדיין לא קדשו בכלי, אם כן למה ייפסלו בלינה! ? השני: לפי שיטת רש"י בביאור הסוגיא לעיל עט א, דאיתא שם: אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח; ופירש רש"י שם כפשוטו, דהיינו לענין ליפסל בלינה שאין הכלי מקדשם ליפסל, אלא שחיטת הזבח מקדשתם, [והתוספות שם ולעיל טו ב חלקו עליו, ופירשו דלענין ליפסל בלינה ודאי הכלי מקדשם, והנידון הוא לענין שינוי הנסכים לזבח אחר] ; ולכאורה תיקשי על רש"י: הרי בירוצי המידות המבוארים כאן היינו בירוצי מידות הנסכים, ומפורש בברייתא, שאם לנו ייפסלו בלינה! ? [ויש מי שהעיר, דמאחר שהולכים לקיץ המזבח, אין דינם כנסכים]. אך ראה ב"כסף משנה" [מעשה הקרבנות ב י] שהוא מפרש: אם לנו, שלא הקריבן עם הזבח האחר - נפסלו בלינה, דכיון דיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה [הובאו דבריו גם ב"משנה למלך" שם] ; ולפי זה מתיישב. וכבר העירו האחרונים, שלשון הברייתא משמע כפירוש זה, שאם לא כן היה לו לומר "ואם לנו יפסלו בלינה" אחר שאמר שילכו לקיץ המזבח; ומשמע: דוקא אם יש שם זבח אחר ייפסלו בלינה, אבל אם הולכים הם לקיץ המזבח לא ייפסלו בלינה, ואף לאחר שלנו מקיצין בהם את המזבח, אם לא נשחט עליהם הזבח.

^[3] ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: מהו דתימא, הואיל ולקיץ המזבח הוא, יהא כולו עולה ואפילו עורה, שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה, ולא יהא עורה לכהנים, קא משמע לן.

^[4] ב"מקדש דוד" סימן י אות א, הוכיח מכאן, שמנחת הנסכים נקראת "נסכים", שלא כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים, אלא כדבריו בהלכות מעשה הקרבנות כמובא שם; וראה לשון רש"י מכתב יד כאן: וסלתות קרי "נסכים", דהרי למנחת נסכים הם באים.

^[5] שיעור הנסכים נתבאר בכתובים: שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש; ויין ושמן, חצי הין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש.

^[6] א. כמבואר ברמב"ם מעשה הקרבנות י ב. ב. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: אמרו בגמרא סוטה, שסיבת היות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים, כדי שלא יהא קרבנו מהודר, והוא גם הסיבה להיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה; אבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים, לפי שאינן באין על חטא, אבל חטאת נזיר אינה חייבת נסכים לפי שהם אמרו "נזיר חוטא הוא"; [וראה לקמן צא א, דילפינן לחטאת ואשם שהם טעונים יין לנסכים, מ"עולה" ומ"זבח", ומקשינן: הרי מצינו בנזיר - לפי שיטת רש"י - שמתיבת "זבח" נלמד חטאתו ואשמו כאחד; ומשנינן: הני מילי - בנזיר - היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו [ופירש רש"י דשניהם להכשיר], אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר בעינן תרי קראי, וצריך תלמוד].

^[7] הנה שלמים נכתבו בהמשך הפרשה שם במפורש: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה"'.

^[8] לקמן מקשינן: אטו תודה לאו זבח, ומשנינן לה.

^[9] ה"פרי מגדים" ב"אשל אברהם" באורח חיים סימן א סק"ח כתב: ויש לראות כפי הנראה דהטור [שם] ספוקי מספקא ליה אם בא בנדבה ממש כרבי אליעזר [מסכת כריתות] דאמר: מתנדב אשם תלוי כעולה ממש:. אם כן אשם תלוי לרבי אליעזר בר נסכים הוא, דבא בנדר ובנדבה כעולה, ראה שם הנפקא מינה בזה לדינא היום, ומה שכתב עוד בזה.

^[10] כלומר, אי אתה יכול למעט את עולות המוספין, כי נאמר בהם במפורש בתורה שהם חייבים בנסכים, ולכך מפרשת הברייתא שהייתי ממעט עולת ראיה ושלמי חגיגה, ובפירוש המיוחס לרש"י הזכיר גם שלמי שמחה.

^[11] הנה כך הוא סדר הפרשה שם: ועשיתם אשה לה' עולה או זבח:. והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת עשרון:. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד. או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים :. ויין לנסך שלישית ההין:. וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלושה עשרונים:. ויין תקריב לנסך חצי ההין:; ולפי זה אין מקום לשאול למה יצא בן בקר, שהרי הכתוב מפרש את דיני הכבש לחוד ואת האיל לחוד ואת בן הבקר לחוד שנסכיהם שונים - ובהכרח לפרש כפי שנתפרש בפנים על פי לשון הפירוש המיוחס לרש"י; וב"טהרת הקודש" ביאר את דבריו, שאין כוונתו לומר דלא ליכתוב "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח", שהרי "עולה או זבח" נדרש לקמן צא א, [ראה שם], אלא: לא ליכתוב אלא וכי תעשה עולה או זבח, ולא ליכתוב "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח".

^[12] כן נראה לפרש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one committed to supply fine flour at three se’a for a sela, and its market price decreased until it stood at four se’a for a sela, he must supply fine flour at four se’a for a sela. The reason for this halakha is that the Temple treasury is at an advantage. In the latter case, the merchant ends up providing the Temple with a greater quantity of flour than had initially been intended. Consequently, the Temple has more flour than it requires. The extra amount is referred to as surplus libations, and it is sold in order to purchase supplementary offerings.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Yosef, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Yosef: These overflows of measuring vessels, what would be done with them? They are gathered, and if there is another offering to be sacrificed that day, the priests sacrifice this liquid with it as part of its libations. And if there is no other offering that day, and instead the overflows were left overnight without being sacrificed, they are disqualified by being left overnight. And if the overflows were not sacrificed with another offering and were not disqualified by being left overnight, they are sold, and the proceeds from their sale are used to purchase animals to supplement the offerings of the altar. And these supplementary offerings, what form do they take? They are burnt offerings; their flesh is entirely burned on the altar to God, and the hides are given to the priests.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: In the case of one who accepts upon himself to supply fine flour at four se’a for a sela, and its market price stood at three se’a for a sela, he is required to fulfill his commitment and supply fine flour at four se’a for a sela. If one committed to supply fine flour at three se’a for a sela, and its market price decreased until it stood at four se’a for a sela, he must supply fine flour at four se’a for a sela. The reason for this halakha is that the Temple treasury is at an advantage. And it is to this later case that we referred when we learned in the mishna: The surplus libations were sold and the proceeds used to purchase supplementary offerings of the altar.

MISHNA: All offerings, whether communal or individual, require libations, i.e., a meal offering and a wine libation, except for the firstborn offering, the animal tithe offering, the Paschal offering, the sin offering, and the guilt offering, with which libations are not brought. But the exception to this exception is that the sin offering of a leper and his guilt offering do require libations.

GEMARA: The Sages taught a baraita that derives each of the rulings of the mishna from the verses that state the requirement to accompany animal offerings with the sacrifice of libations. The Torah states: “And you will make a fire offering to the Lord, a burnt offering, or a sacrifice, in fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift, or on your Festivals, to make a pleasing aroma to the Lord, of the herd or of the flock. And he who brings his offering to the Lord shall sacrifice a meal offering of a tenth of an ephah of fine flour mixed with a quarter-hin of oil; and wine for a libation, a quarter-hin, you shall make it with the burnt offering or for the sacrifice, for the one lamb” (Numbers 15:2–5). The Torah then proceeds to detail the quantities of flour, oil, and wine for a ram and a bull.

The verse states: “And you will make a fire offering to the Lord.” Accordingly, one might have thought that any offering that is raised up on the altar as a fire offering shall require that libations be brought with it, even a meal offering. The verse then states: “A burnt offering,” which teaches that the requirement of libations applies only to animal burnt offerings, but not to meal offerings. If so, from where is it derived that a peace offering requires libations? The verse states: “A sacrifice.” From where is it derived that a thanks offering requires libations? The verse states: “Or a sacrifice.” The superfluous word “or” serves to include thanks offerings.

One might have thought that I should include even the firstborn offering, the animal tithe offering, the Paschal offering, the sin offering, and the guilt offering. To counter this, the verse states: “In fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift.” This teaches that an offering that comes in fulfillment of a vow or as a gift offering requires libations, whereas each of these offerings, which do not come in fulfillment of a vow or as a gift offering but only as obligatory offerings, do not require libations.

The baraita continues: It has been derived, then, that one should exclude these offerings from the requirement of libations, as they are obligatory. Perhaps then I will likewise exclude the obligatory offerings that come on account of the pilgrimage Festival, which are sacrificed on the pilgrimage Festival, and what are these? Burnt offerings of appearance in the Temple and Festival peace offerings, both of which are brought on the three pilgrimage Festivals. To counter this, the verse states: “Or on your Festivals,” which indicates that any offering that comes on your Festivals, even if it is obligatory, requires libations.

It has been derived, then, that one should include even these Festival offerings, despite the fact that they are obligatory. Perhaps then I will likewise include the goat sin offerings brought as part of the additional offerings on the Festivals, since they come as obligatory offerings on the pilgrimage Festival. To counter this, the verse states in the continuation of that passage: “And when you make a young bull as a burnt offering” (Numbers 15:8), and proceeds to state the requirement to bring libations with it.

Now, the requirement to bring libations with a young bull was already included in the general requirement to bring libations with any fire offering, as stated in the beginning of that passage; and why, then, was it singled out and mentioned explicitly? This is in order to equate all other offerings to it, teaching that the requirement of libations applies only to offerings similar to a young bull: Just as a young bull is distinct in that it can come in fulfillment of a vow or as a gift offering, so too, any offering that comes in fulfillment of a vow or as a gift offering requires libations.

The baraita continues: The verses at the beginning of the passage state: “To make a pleasing aroma to the Lord, of the herd or of the flock.” What is the meaning when the verse states this? Since in the previous verse it is stated: “A burnt offering,” I would derive that all types of burnt offerings require libations, and even a bird sacrificed as a burnt offering is indicated. Therefore, the verse states: “Of the herd or of the flock,” which limits the requirement to offerings of animals such as sheep or cattle, but not to bird offerings; this is the statement of Rabbi Yoshiya.

Rabbi Yonatan says: This verse is unnecessary, as the verse states: “A sacrifice,” and a bird offering is not referred to as a sacrifice. If so, what is the meaning when the verse states: “Of the herd or of the flock”? Since it is stated with regard to a burnt offering: “A person, when he sacrifices from you an offering to the Lord, of the animals: Of the herd and of the flock, you shall sacrifice your offering” (Leviticus 1:2), one might have thought that one who takes a vow by saying: It is incumbent upon me to bring a burnt offering, without specifying which type of animal he will bring, that he must bring animals of both of these two types, i.e., from the herd and the flock. To counter this, the verse states: “Of the herd or of the flock,” separating the two types with the word “or,” thereby indicating that if he wanted to bring one of them, he may bring just one, and if he wanted to bring two, he may bring two. This concludes the baraita.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yonatan, why do I need an independent verse to teach that one who takes a vow to bring a burnt offering does not have to bring both types? Didn’t Rabbi Yonatan himself say an exegetical principle that whenever the Torah mentions two details together with regard to a halakha, it is presumed that the halakha is fulfilled even when only one of the details is realized, unless the verse specifies that both details are required by writing the word: Together, in the verse? Accordingly, when the verse states: “Of the herd or of the flock,” the intention is that either one is sufficient, and there should be no need for an independent verse to teach this.

The Gemara answers: Despite his principle, an independent verse was necessary to teach this, as it might enter your mind to say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משמע להביא את אלו. עולת ראייה ושלמי חגיגה מפני שהן דומיא דשאר עולות דבאין בנדר ונדבה:

פסח אינו בא חובה ברגל בי"ד הוא בא:

בן בקר בכלל היה מן הבקר או מן הצאן:

ור' יונתן למה ליה קרא מן הבקר או מן הצאן הא אמר. גבי מקלל אביו ואמו דאע"ג דכתיבי אהדדי משמע נמי אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו הכא נמי מן הבקר ומן הצאן כיון דלא כתיב יחדו משמע כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא:

אצטריך וכו':

בפרק שתי מדות על מתני' דכל קרבנות צבור והיחיד טעונין נסכים גמ' אנו רבנן ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאשים טעון נסכים ואפי' מנחה:
וקשיא איזה נסכים שייך להביא עם המנחה והלא גוף הנסכים מנחה הם כדכתיב בפ' זו והקריב המקריב קרבנו מנחה לה' סולת עשרון בלול, וכי עם מנחה יביא מנחה מאי אולמיה דהאי מהאי ולא דמי לזבח, ונ"ל דלא שיביא מנחת נסכים עמה קאמר אלא שיביא נסכי יין עמה לבד דס"ד הואיל והוא בכלל אשים שתטעון נסכי יין כמו מנחת נסכים ונהי דלא נוכל לרבותה לכל דין אשים כמו זבח מ"מ כמה שנוכל לרבותה נרביה:

אוציא חובות הבאות מחמת רגל ברגל, הואיל ואינם באים בנדר ונדבה אע"פי שכמותם באין בנדר ונדבה מפני שנאמר שלא הטעין הכתוב נסכים אלא לנדר ונדבה דוקא:

בן בקר בכלל היה, פירש"י בכלל ועשיתם אשה דשמעי' מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו שמיעט:
וקשיא דא"כ עולה או זבח למה לי והלא בכלל אשים הם אלא אצטריך עולה למעוטי מנחה וזבח משום דאי לא כתב אלא עולה לבד היו ממעטים שלמים ותודה ואצטריך זבח לרבויינהו וכי היכי דלא נרבה מכלל זבח גם בכור ופסח אצטריך לפלא למעט דבר שאינו בא בנדר ונדבה ואצטריך במועדיכם לרבוייה חובות הבאות מחמת הרגל שכן שיטת הברייתא א"כ מאי קאמר בן הבקר בכלל אשים היה והלא יצאו כולם ממיעוטא דעולה כדפירשנו והוצרך הכתוב לכתוב בהדיא כל הטעונין ולא נשאר דבר שנרבה ממנו אשים שלא נתפרש ומאי דלא פרש לא מרבי' א"כ אי לא כתב בן הבקר לא הוה מרבינן ליה מכלל אשה:
וצ"ל דה"ק דודאי אה"נ דלא מרבינן מכלל אשה זבחים שלא נתפרשו אך מ"מ אותן הזבחים שנתפרשו מרבי' להו מכלל אשה מכל מין שיביא אותן בין מבקר בין מצאן ולכך קאמר דלא אצטריך (לכבש) לכתוב בן בקר, כנ"ל לפי דעת רש"י, וממק"ל דא"כ לקשי ליה נמי למה אצטריך לכבש האחד או לאיל תעשה שבכלל אשה הם כבן בקר ומאי לדרוש בהו כדדריש בבן בקד אלא מאי אית לך למימר דאיצטריכ' כדי לפרש מפני שאינם שוים בשעור הנסכים כמו כן בן בקר אצטריך נמי לחלוק נסכיו שהיא ו' עשרונות וחצי הין והכבש עשרון ורביעית והאיל ב' עשרונים ושלישית ההין, לכנ"ל דלאו דלא אצטריך ליה דודאי אצטריך לדינו כדפי' אלא קשה ליה מדכתיב ביה עולה או זבח לפלא נדר דנהי דמעולה או זבח לא קשיא לן שהרי כמו כן נכתבו על כבש והוצרך לכתבם לומר ההוא שהטעינו נסכים ר"ל בין יהיה עולה בין יהיה זבח וכמו שפירשו בצאן בא לפרשו וא"ת והלא בראש הפרשה כתיב עולה או זבח וא"כ לישתוק מניה בין בכבש בין בבקר, ז"א דאי לא חזר ופרשו במינין היינו יכולין לומר דלא קאי עולה או זבח לכל המינים אלא לאחד מהם או עולה לצאן וזבח לבקר או להיפך משום דכיון דעולה אכתוב למעוט לא הוה מרבינן אלא לכל הפחות שנוכל לרבות ועולה להוי דומיא דזבח דאותו מין הילכך הוצרך לפרש דקיימי אכל מין ומין:
וא"ת לישתוק מעולה או זבח דריש פרשתא כיון דנכתבו על המינין, ז"א דהא אצטריכא עולה למעט מנחה וזבח לרבויי הנך כדאיתא לעיל משום דמהנך עולה או זבח דאכתוב על המינין לא חזינן הכי משום דה"א דאצטריכו לרבויי המינים בין בעולה בין בזבח כדפי' ולא למעוטא דמנחה כיון שיש לרבותם מכלל אשה ואינהו לא אכתוב גבי אשה ולכך אצטריך לכתוב עולה או זבח גבי רבויא דאשה כדי למעט הנך דלא אתו מכלל אשה, אך מ"מ לפלא נדר לא היה צריך לכותבו שנית דהא כתב מתחלה לפלא נדר דבעינן דבר הבא בנדר ונדבה ולא היה צריך כי אם לפרש דין הנסכים בגדול לפי גדלו ובקטן לפי קטנו הילכך דריש שפיר למה יצא, וניחא מאי דקאמר מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה. פי' מיוחד שלכך נכתב בו לבדו לפלא נדר לומר דבעי' קודם שיטעון נסכים שיבא בנדר ונדבה אף כל ר"ל שאר המינין דהיינו כבש ואיל אינו טעון אלא כשבאים בנדר ונדבה א"כ יצאו שעירי רגלים שהם מין צאן דאינם טעונים הואיל ואינם באים בנדר כ"א חובה:
וא"ת גם עולת ראיה ושלמי נדבה נמעט מהאי לפלא בתרא ואי משום במועדיכם דמרבה להו א"כ גם חובה דמועדות נרבה ועוד מאי אשמועינן מיעוטא טפי האי לפלא בתרא מקמא דקאי לכל מילי:
י"ל דהיינו דאתא לפרושי דאי מקמא לא מתמעיט שום חובה דרגל גם שעירים דכיון דאכתוב במועדיכם לרבויי כל מילי דמועדות משמע ולכך אצטריך לפלא בתרא דבקר למעט חובה דמועדות כדקאמר אף כל כדפריש' ולמעט כל חובה דמועדות גם שלמי חגיגה לא מצינן למימר דא"כ לשתוק מיניה ומקרא דמועדיכם ומלפלא קמא הוה ממעטי' לכל חובה גם דמועדות ומדכתי' במועדיכ' לרבויי חובה דמועד ש"מ דלפלא בתרא אתא למימר דבעי' שיהא אותו קרבן דחובה דמועד דרבי במועדיכם בא בנדר ונדבה במקום אחר כעולת ראיה ושלמי חגיגה שבאים במקום אחר בנדר ונדבה בעולה ושלמים ולמעט שעירי' שאינם בנדבה דלא מצינו חטאת נדבה, ולמה אצטריכו במועדיכם ולפלא בתרא דאי מלפלא קמא הוה ממעטי' כל מידי דליתיה נדבה ואע"פי שבא במינו נדבה במקום אחר ואף במועדות ולפלא לרבויי חובה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר ומ"מ חובה שאינה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר משמע דממעטי' לה מלפלא קמא דהכי משמע לשון הברייתא דקא' אוציא אף חובות הבאות ברגל ת"ל במועדיכם משמע דלא רבי כי אם דמועדות לבד ודרבויא דמועדות מעוטא לשאר מילי:
וא"ת דלעולם לימא דגם לשאר מילי נרבה חובה שבאה במקום אחר נדבה משום דלפלא בתרא גלי לן דלפלא קמא לא אתא למימר דנבעי נדר ונדבה אלא שיהא בא בנדר ונדבה, וכי תימא דא"כ לשתוק מבמועדיכ' כיון דלא הוי דוקא דז"א דנוכל לומר דאי לאו במועדיכם לא הוה משכחינן סמך על מה ליקו מיעוט דלפלא בתרא ואצטרי' למכתבי' כי היכי דליקו עליה ולעולם נימא דגלי במועדות והוא הדין בשאר מילי:
וי"ל דז"א שהרי גם כי כתב במועדיכם הוה מצי לפלא בתרא לגלויי על קמא ובכל מילי לא בעינן נדר ונדבה כי אם בא בנדר ונדבה משום דהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודאתא לרבויי מה שבמינו בא בנדר ונדבה דאין לומר דהוה מרבי' אף חובה, דז"א לשתוק מתרוייהו לפלא ומאשה מרבינן אף חובה ומדכתבינהו ש"מ דאתו למעוטי חובה ולרבויי חובה שבאה במקום אחר נדבה וא"כ לעולם נימא דאי מרבי' גם בשאר מילי לשתוק ממועדות ומדכתבינהו ש"מ למעוטי כל שאר מילי אם לא יהא נדר ונדבה:
וא"ת והלא עולת חובה טעונה נסכים וא"כ נימא טעמא משום דמינה באה נדבה, וי"ל דאין עולת חובה כי אם בצבור והתם כתי' בהדיא נסכים דהייינו עולת תמיד ושלמי נזיר ועולת נזיר אינו כי אם בנדר שהרי הנזירות נדר הוא ועולת מצורע נמי אע"פי שאינה באה נדר מ"מ כתב ביה בהדיא מנחתו, ולפי מה שפי' מה בן בקר בא למעט גבי מועדות דבעי' בא בנדר ונדבה ואף כל קאי אכבש ואיל דמועדות, או נוכל לומר אף כל דר"ל אף כל קרבן המועדות אלא שנראה יותר לומר דקאי אף כל אאיל וכבש מפני שבקר שם מין הוא ודכותיה משמע אף כל דקאי אשאר מינין ואינו שם קרבן דנימא אף כל אשאר קרבנות:
וא"ת הא תינח דאצטריכו עולה ולפלא קמא ועולה למעט מנחה ולפלא למעט מידי דליתיה בנדבה דבחד מינייהו לא סגי דאי לא כתי' אלא לפלא מרבי' כל מידי דנדבה ואפי' מנחה ואצטרי' עולה למעט מנחה ואי כתב עולה לבד ה"א עולה בין חובה בין נדבה ותו לא ואצטרי' לפלא לרבויי שאר מילי דבאים בנדבה אבל מאו זבח לשתוק דמלפלא מרבי' ליה:
י"ל דאי לא כתי' או זבח לא הוה מרבי' ליה מלפלא דכמו דממעטי' מנחה מעולה כמו כן נמעט זבח דנימא עולה דוקא ולפלא למעט עולת חובה אתי ולא לרבות שאר דברים הבאים בנדבה בר מעולה לכך אכתיב או זבח לרבות שאר זבחים ולא מיעטו כי אם מנחה ולפלא למעט בהו מידי דחובה ומועדיכם אתא לרבויי חובה דמועדות ולפלא בתרא לגלות דבעי' בהו דליתיה בעלמא בנדר ונדבה:

אפי' עולת העוף במשמע, וא"ת מאי טעמא, וי"ל מדכתי' או זבח דמשמע דר"ל הנזבח ולא עוף שנמלק מכלל דעולה ר"ל דבר שאינו נזבח, כ"נ מרש"י, ומ"מ לא צרכי' לכולי האי אלא משום דכל עולה במשמע. ת"ל מן הבקר ומן הצאן. נוכל לפרש דלכך אצטריכו תרווייהו למעט עוף דאי לא כתי' אלא בקר ה"א כי היכי דאינו מיעוט גבי צאן דהא בתר הכי כתב איל וכבש כמו כן אינו מיעוט לגבי עוף שישנו במשמעות עולה לכך אצטרי' לכתוב בקר וצאן למעט עוף דע"כ למעט עוף אתו דלגופייהו לא מצטרכי שהרי פרשם בפרשה אחרי כן בפרש' בדיני איל וכבש ובן בקר:

אדם כי יקריב מכם. קרא דריש ת"ק קא דריש. יכיל האומר הרי עלי עולה, נ"ל דמשום דבעולה איירי קרא כדמשמע בתר הכי דמפרש הפרש' דיני עולה מן הבקר ומן הצאן ומן העוף נקט עולה. יביא משניהם דהכי משמע קרא דאדם שוקריב קרבן לד' מן הבהמה. פי' שנדר קרבן עולה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם דצריך שיביא מן הבקר ומן הצאן:
וק"ל דאיך תיפוק אדעתין דיביא משניהם והלא כתיב בתריה ואם עולה קרבנו מן הבקר אלמא משמע דיכול להביא קרבנו מאחד מהם לבד, ונ"ל דה"א דהיינו דוקא במפרש להביא עולה מן הבקר ומן הצאן אבל האומר סתם הרי עלי עולה מן הבהמה יצטרך להביא משניהם הואיל ולא פי' אם צאן אם בקר דנימא דלהכי אתא קרא דמן הבקר ומן הצאן, ת"ל מן הבקר ומן הצאן רצה אחד מביא פי' דהכא נמי משמע דמיירי בנודר סתם כדכתי' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נגד משמע שנדר סתם כדקאמ' לפלא נדר עולה וקאמר בתריה מן הבקר או מן הצאן או לחלק שיבא מאחד מהם כפי שירצה:
וא"ת א"כ לשתוק קרא דמן הבקר ומן הצאן דפ' ויקרא כיון דלא אתא למימר כדפי' לעיל דמאחר דלא אתא למאי דאפקיה קרא א"כ לחנם נכתב:
וי"ל דאצטרי' לדרשא דמן הבהמה להוציא את הרובע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומ"מ אע"ג דמצטרכי לדרש' ס"ד מעיקרא מפשטיה דקרא דצריך להביא משניהם אי לאו דאפקיה אידך קרא:

רצה שנים מביא, וק"ל והלא כיון דאם רצה מביא אחד אלמא נודר סתם הוי אחד א"כ כשיביא שנים ויוסיף יביא חולין לעזרה, דאין לומר דר"ל רצה שנים מביא אם היה דעתו כשנדר לשנים דא"כ פשיטא דיביא ולמאי אצטרי' קרא להכי, וגם לא מצית אמרת דלא דביא שנים כדקאמר או לחלק אלא צ"ל דבנודר סתם מיירי והק"ל דכיון דעולה סתם אחד משמע איך נשרי ליה להביא שתים. וי"ל דלעולם משמע תרווייהו אחד או שנים הילכך כשמביא אחד או שנים יצא:
אי נמי נוכל לומר דלכך אצטריך קרא דמן הבקר ומן הצאן דויקרא לומר דיכול להביא שניהם ושבידו להרבות:

סד"א הואיל וכתי' דומן הצאן כמאן דכתי' יחדיו דמי. נ"ל לפרש דמו"ו דומן הצאן קא דריש כדאמרי' בעלמא דו"ו הדריה וערביה ה"נ ו"ו דומן משמע דערביה עם בקר למבעי תרוייהו:
וקשיא דא"כ לא לכתוב לא ו"ו ולא או לחלק דכותיה איכא בריש פסחים דפרי' לא לכתוב רחמנא לא ו"ו ולא ה"א, ושמא י"ל דאצטריכו הו"ו לדרשא כדאית' בת"כ מן הצאן להוציא המוקצה ומן הצאן להוציא הנוגח. ומקצת פיר"שי משמע דלאו מכח וי"ו קאמר אלא משום דכיון דבקר וצאן לפירושי בהמה קיימי משמע דבהמה דאמרי' הויא בקר וצאן וכמאן דכתיב יחדו דמי, ולא נראה לי אלא כדפי':

גמרא ת"ל לפלא נדר או בנדבה. כצ"ל וכן לקמן בדף הסמוך:

רש"י ד"ה ומאי ניהו ע"ר ושלמי חגיגה. דאינון חובות הרגל ע"ר ללא יראו כו'. כ"ה גי' הצ"ק ונכון:

ועמדו. ד' סאין בסלע מספק מארבע סאין ואותה סאה שנותן להקדש יותר ממה שקיבל עליו היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח: ואם לנו. לפי שאין שם זבח אחר: הבשר לשם ועורות לכהנים. דמהו דתימא הואיל ולקיץ המזבח הוא יהא כולו עולה ואפי' עורה שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה ולא יהא עורה לכהנים קמ''ל: מתני' חוץ מן הבכור ומעשר ופסח. דהנך כולהו משום חובה נינהו אבל חטאות משכחת בציבור נמי: אלא חטאת וכו'. ואע''ג דאמרינן חוץ מחטאת ואשם חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים משום דכתיבי בהדיא: גמ' ואפילו מנחה. הבאה בפני עצמה בלא זבח: ת''ל עולה. דמנחה הבאה עם זבח טעונה נסכים ולא מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח: משמע להוציא את אלו. בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאין באין בנדבה אלא חובה הן: (ומאי ניהו עולת ראייה ושלמי חגיגה) שאינם חובת הרגל אלא עולת ראיה ללא יראו פני ריקם וחגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא אע''ג דלא הוו בנדר ובנדבה דהא בהדיא כתב בהו נסכים: משמע להביא את אלו. עולות ראייה ושלמי שמחה משום דהויא דומיא דעולות ושאר עולות הבאין בנדר ובנדבה שאינן חובת הרגל: אביא שעירי חטאת. דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים: בן בקר בכלל היה. דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן וכי תעשה בן בקר למה לי ליכתוב והקריב על בן הבקר וגו': אף כל הבא בנדר. טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה: מן הבקר או מן הצאן מה תלמוד לומר. והלא כבר נאמר זבח וכולהו בכלל זבח נינהו: אפילו עולת העוף. יביא עמה נסכים: יביא משניהם. בקר וצאן: ורבי יונתן למה לי קרא. לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר (סנהדרין דף סו.) כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדו

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ועמדו מארבע מספק מארבע. דלא [יהא] הדיוט חמור מהקדש דכל זמן שלא משך יכול לחזור ואותו מותר סולת שחוזרין [ומספקין] מקיצין את המזבח וסלתות קרי נסכים שהרי למנחת נסכים הם באים: ואם לנו נפסלו בלינה: גמ' ועשיתם אשה כו'. זהו פרשת נסכים בפרשת שלח לך אנשים: שעירי חטאת. של מוספי רגלים דבכולהו כתיב ושעיר חטאת אחד כל המקראות של הלכה זו כתובים באותה פרשה: בכלל היה. בכלל ועשיתם אשה דשמעי' מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו דאמעט: לפי שנאמר עולה. עולה או זבח משמע כל עולה טעונה נסכים ואפילו עולת העוף: ועוף אינו זבח. דבמליקה הוא ולא בזביחה: ת''ל מן הבקר או מן הצאן. או בא לחלק שאם רצה אחד יביא ואם רצה שנים יביא: ור' יונתן למה לי קרא. לחלק: הא אמר. לגבי אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו: עד שיפרט הכתוב יחדו. וה''נ כיון דכתיב מן הבקר ומן הצאן ולא כתיב יחדו ממילא שמעינן שאם רצה להביא אחד יביא: סד''א הואיל וכתיב. בויקרא זמן הצאן דכיון דשני קרא בדיבוריה דכתיב מן הבקר ומן הצאן ודאי דוקא כתיב מדגבי בקר כתיב מן וגבי צאן כתיב ומן משמע דוקא נקט גבי בקר משום דלפרושי מן הבהמה אתא וגבי צאן לאוסופי אתא כתיב ומן והכי קאמר מזה אחד ומזה אחד יביא וכמאן דכתיב יחדו דמי: .

לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר כדפרישית דמטבע נעשה חליפין או בפרוטטות דכיון דיש לו אוזולי אוזיל גביה ואין כאן אגר נטר ליה ואם אין לו אפילו גדיש א''כ מה מרויחו בהקדמת מעות הרי לא יוכל להשתמש בהן דאין להם על מה שיתחלל ולא נפקי לחולין וי''ל דלעולם בדלית ליה אפי' גדיש אלא מקבל מעות הקדש והולך אצל בעלי בתים שנותנין לו יותר מד' סאין ומרויח היתר ומה שאין נותן להקדש אותו העודף מידי דהוה אמשלש ועמדו אארבע משום דלא יהיב להקדש אלא כפי השער והשער הוא מארבע ומיהו לפי טעם זה היה מותר להוליך מעות הקדש לסחורה כדי להשתכר בהן וזהו תימה דא''כ אמאי לא אשכחן ריבית בהקדש בכי האי גוונא בפ' הזהב (ב''מ דף נז:) לכך נראה דאין נכון לעשות כן או משום בזיון הקדש או משום שלא יבא לידי מעילה והא דשרי הכא בהקדש ואסור בהדיוט י''ל כי ההיא דסוף איזהו נשך (שם דף עד.) אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק תנן פוסק עמו על הגדיש והא מחוסר משדא בחמה למיבש ולמידש ומידד ומשני כגון דשדא בחמה ויבש ולשמואל [דאמר בידי שמים אפילו אחד אינו פוסק והא מחוסר] מידד דבידי שמים היא אפשר בנפוותא ובהקדש אפילו מחוסר כל הני שרי ועוד יש לומר דמיירי הכא בעשירים המתנדבים ונותנין מעות חולין למוכרי סלתות כדי לספק מארבע ואפילו למאן דחייש שמא לא ימסרום יפה בפרק הבית והעליה (שם דף קיח.) גבי שומרי ספיחים בשביעית דאין מתנדב שומר חנם הכא ליכא למיחש דאפילו לא מסרו העשירים יפה יפה מכל מקום מוכרי הסלתות שקיבלו המעות מוסרין אותם יפה יפה וכי תימא אפילו ריבית קצוצה לישתרי שילוו העשירים מאה של חולין לשלם להקדש מאה ועשרים כדאשכחן בהזהב (ב''מ דף נז:) גבי אבני בית המסורות לגיזבר לא דמי דהתם הכל יודעים שהאבנים עומדות לבנין וליכא למיגזר אטו הדיוט אבל הכא גזרינן דילמא אתי למימר דכי מלוה מאה במאה וכ' שרי אם הקדישום אחר כך כי היכי דשרי להלוותן מאה לשלם להקדש מאה ועשרים ועוד דאפילו כי האי גוונא אסור מדאורייתא דחשיב כאילו הויא הנאה למלוה כיון דקעביד על פיו כגון תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ולא דמי לאבני בנין שאין לגזבר חלק בהן ולא דמי נמי לשקול ארבע זוזי ולימא ליה לפלניא דלוזפן זוזי דהא פשיטא ודאי דאסור למימר לחבריה אנא מוזיפנא לך זוזי והב לפלניא ארבע זוזי: משלש ועמדו מארבע מספק מארבע. בהא ליכא קולא בהקדש טפי מבהדיוט לרבי יהודה דתנן בסוף איזהו נשך (ב''מ דף עב:) אע''פ שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי: אפי' מנחה ת''ל עולה. תימה דבריש המזבח מקדש (זבחים דף פג:) משמע דמדכתיב עולה לא ממעטינן מנחה גבי כל הנוגע במזבח יקדש דאמרי' אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא כל עולין אפי' מנחה וי''ל דשאני התם דכתיב כל הנוגע דמשמע לרבות אי נמי זאת תורת ריבה אי נמי הכא גבי נסכים דכולן למזבח מסתבר עולה ממש דכולה כליל: שלמים מנין. וא''ת שלמים בהדיא כתיבי (במדבר טו) לפלא נדר או שלמים לה' וי''ל דהא ברישיה דההוא קרא כתיב וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן: שלמי חגיגה ועולת ראייה. הוה מצי למינקט כבשי עצרת אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים: או במועדיכם. מבמועדיכם דריש דלקמן (דף צא.) דריש או או: בן בקר בכלל היה. פי' בקונטרס בכלל ועשיתם אשה דשמעינן כל העולה לאישים ובחנם פי' כן דבהדיא כתיב בפרשה (במדבר טו) מן הבקר או מן הצאן ועוד כתיב בתריה והקריב על בן הבקר ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס: מה בן בקר מיוחד בא בנדר או בנדבה. ומפיק שעירי חטאת טפי משום דאין כיוצא בהן נדבה אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה: