מנחות פט ע"ב

וכן מערבים נסכים של קרבן שהוקרב היום בנסכים של קרבן שהוקרב אמש, אם בלילתם של מנחות הנסכים הללו שווה (כגון ששני הקרבנות הם כבשים, שזה וזה דרך בלילתו היא בשלושה לוגים הניתנים לעשרון סולת אחד). שכן רשאי אדם להביא מנחת נסכיו אף לאחר יום הקרבת קרבנו.

אבל אין מערבין נסכי כבשים (שבלילתם היא בשלושה לוגים שמן הניתנים בעשרון סולת אחד) בנסכי פרים ואילים (שבלילתם היא בשני לוגים שמן הניתנים בעשרון סולת אחד). ואם בללן לאותן המנחות בסלתן ובשמנן כדינן, אלו (מנחות נסכי כבשים) בפני עצמן ואלו (מנחות נסכי פרים ואילים) בפני עצמן, ולאחר מכן נתערבו אלו באלו — הריהם כשרים להקריבן על המזבח. ואולם אם עד שלא בלל את המנחות הללו בסלתן ובשמנן הראוי, נתערבו זו בזו — פסול להקרבה.

הכבש הבא (הקרב) עם הנפת העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, אף על פי שמנחתו שהיא שני עשרונים סולת, כפולה משאר מנחות הכבשים, שהן של עשרון סולת — לא היו נסכיו כפולים מנסכיהן של שאר מנחות הכבשים, שאף בו היו מביאים שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין.

א גמרא שנינו במשנתנו כי מערבים נסכי פרים בנסכי אילים, ומכאן שמותר לערב את מנחות הנסכים (שדרך בלילתן שווה), ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא] על הנאמר בדרך הקטרת חלקי קרבן השלמים: "והקריב מזבח השלמים... את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על פי הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. והקטירו אותו בני אהרן המזבחה..." (ויקרא ג, ג— ה).

ובאה בכתוב הלשון "והקטירו אותו", בצורת יחיד (אף שמדובר בהקטרתם של דברים רבים, המנויים לפני כן) — להורות שיש להקריב חלביו של כל קרבן לעצמו, שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה. וכיוצא בדבר, אין לערב מנחת נסכים של קרבן זה במנחת נסכים של קרבן אחר!

אמר ר' יוחנן: אף משנתנו לא אמרה שמותר לכתחילה לערב נסכים של קרבן זה בנסכים של קרבן אחר, אלא שאם נתערבו יכול להקריבם קא אמר [הוא, תנא של משנתנו אומר].

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך] שמשנתנו מדברת על בדיעבד, יוצא איפוא מכאן כי מה שנאמר בהמשך המשנה "ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים" — אין הכוונה לאיסור עירוב לכתחילה, אלא שאסור הדבר מכל וכל, ואפילו אם נתערבו בדיעבד — נמי [גם כן] לא יהיו כשרים להקרבה. והא [והרי] מדקתני סיפא [ממה ששנה התנא במשנתנו בסוף המשנה] שאם לאחר שבללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן קרה הדבר ונתערבו אלו באלו — הריהם כשרין להקרבה. ומכלל הדברים אתה למד כי ההלכה דרישא [שבתחילת המשנה] הנשנית בלשון "מערבין" — שלכתחלה יכול הוא לערב אותם קא אמר [הוא אומר]!

אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי משנתנו]: אכן דבר הדומה לחלבים, שאף הוא קרב על המזבח, וכגון סלתן ושמנן של המנחות — אין לערבו, ואולם מערבין את נסכי יינן של הקרבנות שאינם דומים לחלבים שהרי אינם מוקטרים על המזבח. ואולם אף הם אינם מותרים בעירוב אלא אם כן כבר נתערב סלתן ושמנן של המנחות (וכך, אין עוד מקום לחשש, שמתוך שמערבים את היין, יבואו לערב אף את הסולת והשמן).

ושואלים על כך: וכי כך הוא הדין שיינן של הקרבנות לכתחלה לא מערבים, אלא אם כן התערב כבר סלתן ושמנן של המנחות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: במה דברים אמורים שאינו מערב? — דווקא בסלת ובשמן, אבל יין מערבין. ומשמע איפוא שמערבים יין בכל אופן, גם אם לא התערבו קודם לכן הסולת והשמן!

אלא אמר אביי בהסבר הדברים: כשאמר התנא של משנתנו "מערבין נסכי אילים בנסכי פרים" הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: נסכי היין מותרים לכתחילה בעירוב, והיכא [היכן, במקרה] שהוקטר כבר סלתן ושמנן של המנחות — מערבין יין אף לכתחלה. ואף היכא [היכן, במקרה] שלא הוקטר עדיין שמנן וסלתן של המנחות, אם כבר נתערב סלתן ושמנן ושוב אין חשש שמא יבואו לערבם — מערבין נמי [גם כן] את יינן. ואולם אם לאו [לא] נתערבו הסולת והשמן, ועדיין לא הוקטרו — אין מערבין את נסכי היין, מחשש דלמא [שמא] מתוך כך אתי [יבוא] גם לאיערובי [לערב] סלת ושמן לכתחלה.

ב שנינו במשנתנו כי כבש הבא עם העומר, אף שמנחתו היתה כפולה ממנחות שאר קרבנות כבשים, אין נסכיו כפולים משלהם. ובענין זה מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: במה שנאמר בקרבן העומר "ומנחתו שני עשרונים" (ויקרא כג, יב—יג) לימד הכתוב על כבש הבא עם העומר שמנחתו כפולה משאר מנחות הכבשים הבאות רק מעשרון אחד סולת.

יכול שתאמר כי כשם שמנחתו כפולה בשיעורה, כך גם שיעור נסך יינו של כבש זה כפול משל שאר נסכי הכבשים (ששיעורם הוא רבע ההין), ויהא מחצית ההין? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בהמשך הפסוק: "ונסכו יין רביעית ההין" — שאינו אלא רביעית ההין. ועדיין יכול שאמנם לא יהא שיעור יינו של הכבש הבא עם העומר כפול משל שאר קרבנות הכבשים, ומהטעם שהיין אינו נבלל עם מנחתו, אבל בשמן, שהוא נבלל בסולת המנחה, יהא שיעור שמנו של הכבש הבא עם העומר חצי ההין כפול מזה של שאר קרבנות הכבשים (שהוא רביעית ההין), לפי שהוא נבלל עם מנחתו? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "ונסכו יין רביעית ההין" — שכל נסכיו של כבש זה לא יהו אלא רביעית ההין, ולא יותר.

ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד]? כיצד נלמד הדבר מן הכתוב? אמר ר' אלעזר: הכתיב של המלה הוא "ונסכה" כצורת שיוך המתייחסת לנקבה, ואולם קרינן [קוראים אנו] אותה "ונסכו" כצורת שיוך המתייחס לזכר, ומעתה

כיצד ניישב את הדברים? — הרי זה בא ללמד כי נסכה של מנחה זו הריהו כנסכו של יין, מה היין לכבש הבא עם העומר שיעורו רביעית ההין, אף השמן נמי [גם כן] הניתן במנחתו שיעורו רביעית ההין, ולא יותר.

ג ומתוך שנידון דינו של הכבש הבא עם העומר, מביאים דברים שיש בהם נגיעה לקרבן זה. אמר ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן אחר, אף שלא עלה ולא יצאו בו הבעלים ידי חובתם — הריהו טעון נסכים כאשם מצורע, ושלא כשאר קרבנות אשם, שאין באים אתם נסכים. וטעמו של דבר: שכן הוא כשלעצמו כשר, ואם אי (אין) אתה אומר כן שהוא בא בנסכים — פסלתו מלקרב על המזבח (שכן אין הוא ראוי לאשם מצורע, כיון שנשחט שלא לשמו, וכן אין הוא ראוי לעולה).

מתקיף לה [מקשה על כך] רב מנשיא בר גדא: אלא מעתה, שכדי למנוע את פסילתו של הקרבן, אתה מטעינו בנסכים, ושלא כדינו המקורי, נאמר כן גם בכבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו, ולא יצאו ידי חובתו, ואולם הריהו כשר ודינו כשאר קרבן עולה — יישמר דינו המקורי שהוא בא בשני עשרונים למנחה, ותהא מנחתו כפולה משל שאר כבשי עולה הבאים בעשרון אחד בלבד. משום השיקול "שאם אי אתה אומר כן שיובא הכבש כדינו הראשון — פסלתו"! וכן קרבן

תמיד של שחר ששחטו שלא לשמו, ולא יצאו בכך ידי חובתו, ואולם הריהו כשר ודינו כשאר קרבן עולה — שיישמר דינו הראשון, ויהא טעון סידור ונתינת שני גזירין של עץ על המזבח, בידי כהן אחד, וכדרך שעושים בעולת התמיד של שחר (ואין עושים כן בשאר עולות). משום שאם אי אתה אומר כן שיובא הקרבן כדינו הראשון — פסלתו! וכן יש לשאול ביחס לקרבן התמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו, שיישמר דינו הראשון, ויהא טעון סידור ונתינת שני גזירין עצים על המזבח, בידי שני כהנים, וכדרך שעושים בעולת התמיד של בין הערביים (ואין עושים כן בשאר עולות). משום שאם אי אתה אומר כן שיובא הקרבן כדינו הראשון — פסלתו!

ומסכם רב מנשיא בר גדא את שאלתו: אין הכי נמי [כן, כך הוא הדין גם כן] בכל המקרים הללו, שצריך לעשות בהם כאמור. ואולם עדיין קשה מדוע לא הזכיר ר' יוחנן בדבריו אלא אשם מצורע שנשחט שלא לשמו! אלא אמר אביי: אמנם כך הוא הדין, לדעת ר' יוחנן, אף בכל המקרים הללו שנמנו. אלא שחדא מינייהו נקט [אחד מהם לקח] כדוגמה, וממנו נלמד לשאר המקרים.

ואילו ר' אבא אמר: לא נצרך ר' יוחנן לומר את דבריו בדינם של הקרבנות הללו שנשחטו שלא לשמם, שכן בשלמא הנך [נניח אלה] עולות נינהו [הם],

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - ב

וכן מערבין נסכים של יום זה בנסכים של אמש כשבלילתן שוה.

אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים, שאין בלילתן שוה, כי בלילת מנחת הכבשים רכה יותר מבלילת מנחת הפרים והאילים, ובגמרא יתבאר יותר.

ומכל מקום אם בלל אלו [מנחת נסכי כבשים] בפני עצמן, ואלו [מנחת נסכי פר או איל] בפני עצמן, ושוב נתערבו -

הרי אלו כשרים להקטרה.

ואם נתערבו - מנחת נסכי פר ואיל עם מנחת נסכי הכבש - עד שלא בלל, הרי זה פסול. ^[1]

עוד מבארת המשנה דין אחר:

הכבש הבא עם העומר כמאמר הכתוב [ויקרא כג יב]: "ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה'. ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחוח, ונסכו יין רביעית ההין" -

אף על פי שמנחתו [מנחת נסכיו] כפולה, שהרי היה מביא לכבש שני עשרונים ומנחת נסכי כבש הלוא היא עשרון אחד, מכל מקום לא היו נסכיו ^[2] כפולים משאר נסכי כבש שהם רביעית ההין שמן ויין.

גמרא:

שנינו במשנה: מערבין נסכי פרים בנסכי אילים; וקא סלקא דעתין לפרש את משנתנו בעירוב מנחות הנסכים:

ורמינהו מברייתא ששנינו בה: כתיב גבי הקטר אימורים "והקטירו", והיה לו לומר "והקטיר", אלא בא הכתוב ללמד: שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר; ואם כן הוא הדין שאין לו לערב בהקטרה את מנחות הנסכים!? ^[3]

אמר תירץ רבי יוחנן:

זו ששנינו במשנתנו "מערבין" אינו לכתחילה, אלא אם נתערבו קא אמר שהוא כשר, כי "והקטירו" אינו אלא לכתחילה.

אי הכי ^[4] שהרישא העוסקת במנחות פרים ואילים היינו רק בדיעבד, בהכרח לפרש מה ששנינו בסיפא: אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים, דאפילו נתערבו בדיעבד נמי לא כשר, ותיקשי:

והא מדקתני סיפא "בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, ונתערבו, כשרין" מכלל דרישא - היינו מה ששנינו: "אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים" - לכתחילה קא אמר, ושוב ממילא מוכרח דאף מה ששנינו בתחילת המשנה "מערבין" היינו לכתחילה!? ^[5]

אלא אמר אביי: לעולם אסור לכתחילה לערב את הסולת והשמן משום שנאמר "והקטירו", [אך אם כבר נתערבו מותר להקטירם, שאין "והקטירו" אלא לכתחילה]; ולא עוד, אלא שאף את היין שאין בו משום "והקטירו" כי אינו נקטר על המזבח, אסור לערב לכתחילה כל שלא נתערבה המנחה, משום גזירה שמא יבוא לערב אף את הסולת והשמן, ויעבור משום "והקטירו".

ומיהו מה ששנינו "מערבין נסכי פרים בנסכי אלים" לכתחילה קאמר, וכמו שהוכחנו, ולא במנחות הנסכים עסקינן, אלא ביין הנסכים עסקינן, והכי קאמר:

מערבין יינן אפילו לכתחילה - של פרים עם אילים - אם נתערב סלתן ושמנן, ^[6] שכבר אין לגזור שמא יערב אותם ויעבור על "והקטירו". ^[7] ומקשינן עלה: וכי יינן לכתחילה לא יערב אם עדיין לא נתערב סלתן ושמנן, וכאשר אמרת!?

והתניא בתוספתא [מנחות י ב]:

"אין מערבין נסכי כבשים בנכסי פרים ואילים, במה דברים אמורים בסולת ושמן, ^[8] אבל יין מערבין". ^[9]

אלא אמר אביי:

זו ששנינו: "מערבין של פרים בשל אילים", והיינו יינן של הפרים והאילים, בשני אופנים מותר לערב: א. היכא דכבר הוקטר סלתן ושמנן של המנחות, מערבין יין לכתחילה.

ואף הברייתא ששנינו בה: "אבל יין מערבין", באופן זה היא עוסקת. ^[10]

ב. היכא דלא הוקטר הסולת והשמן:

אם נתערב סלתן ושמנן - מערבין נמי יינן, ובשני אופנים אלו שנינו: "מערבין של פרים בשל אילים".

ואםלאו - שהסולתוהשמןלאנתערבו - אין מערבין את היין, דילמא אתי לאיערובי סולת ושמן לכתחילה, והרי אסור לערבם משום "והקטירו". ^[11]

שנינו במשנה: הכבש הבא עם העומר, אף על פי שמנחתו כפולה, לא היו נסכיו כפולים:

תנו רבנן:

כתיב גבי כבש הבא עם העומר "ומנחתו שני עשרונים", לימד על כבש הבא עם העומר שמנחתו כפולה משאר מנחת נסכי כבש, שאינם אלא עשרון אחד.

יכול, כשם שמנחתו כפולה ממנחת נסכי כבש, כך יינו כפול מנסכי יין של כבש, ויביא חצי הין יין לנסכים כפל נסכי כבש שהם רביעית ההין -

תלמוד לומר גבי כבש הבא עם העומר: "ונסכו יין רביעית ההין".

יכול שנאמר: אכן לא יהא יינו כפול שהרי אינו נבלל עם מנחתו, ואין כפל מנחתו מחייבת את כפל יינו -

אבל יהא שמנו כפול - יביא חצי הין שמן לבלילת המנחה כפל משמן של מנחת הכבשים שאינו אלא רביעית ההין - שהרי נבלל עם מנחתו, ומן הדין שנאמר: לא שינה הכתוב את רכותה של הבלילה, ולכן יביא חצי הין שמן שתהא בלילתו רכה כשאר מנחות נסכי הכבש -

תלמוד לומר "ונסכו יין רביעית ההין", לימד על כל נסכיו - ואף נסכי השמן - שלא יהו אלא רביעית.

שואלת הגמרא: מאי תלמוד לומר, האיך נלמד מלשון זה העוסק בנסכי יין לנסכי השמן?

אמר פירש רבי אלעזר:

כתיב "ונסכה [נסך שלה, של המנחה] " דמשמע לפי הכתיב, שהכתוב מדבר בנסכי המנחה דהיינו השמן שנבלל בה, וקרינן "ונסכו [נסך של הכבש] ", דמשמע שמדבר הכתוב בנסכי הכבש דהיינו היין שאין לו קשר אלא עם הכבש ולא עם המנחה - ^[12]

הא כיצד:

נסכה דמנחה כנסכו דיין, מה יין רביעית כמפורש בכתוב, אף שמן נמי רביעית ההין כשאר שמנו של כבש, ולא חצי ההין.

אמר רבי יוחנן:

א. האשם ששחטו שלא לשמו, הרי הוא כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, כדעת חכמים במשנה בתחילת זבחים.

ב. האשם בכל מקום אינו טעון נסכים כלל, מלבד אשמו של מצורע שהוא טעון נסכים, וכמבואר במשנה לקמן צ ב.

ג. מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח, שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח"... בבוקר עורכין עצים, ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש... וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה, שנאמר "ובער עליה הכהן עצים", וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערבים, שנאמר "וערכו עצים על האש", מפי השמועה למדו, שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר. שני גזרים של בין הערבים מעלין אותן שני כהנים כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו, שנאמר "וערכו" הרי כאן שנים, אבל של שחר בכהן אחד. ^[13]

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, ^[14] שהוא כשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, הרי הוא טעון נסכים כדין אשם מצורע, ולא כשאר אשמות שאינם טעונים נסכים, כלומר, עדיין דינו עליו להיות טעון נסכים.

משום שאם אי אתה אומר כן להטעינו נסכים כדינו הראשון, הרי פסלתו. ^[15] מתקיף לה רב מנשיא בר גדא:

אלא מעתה, כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו, שלא עלה לשם חובה וכשאר עולה הוא, תהא מנחתו כפולה ממנחת שאר כבשי עולה, וכדין כבש הבא עם העומר שמנחתו כפולה -

ומשום שאם אי אתה אומר כן ליתן לו את דינו הראשון, הרי פסלתו!?

וכן עולת תמיד של שחר ששחטו שלא לשמו, שאינו עולה לשם חובה, יהא טעון סידור שני גזירין של עץ על המערכה בכהן אחד כדין תמיד של שחר, ולא כשאר עולות שאינן טעונות תוספת גזירין -

ומשום שאם אי אתה אומר כן ליתן לו את דינו הראשון, הרי פסלתו!? ^[16] וכן תמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו ואינו עולה לשם חובה, יהא טעון סידור שני גזירין בשני כהנים -

ומשום שאם אי אתה אומר כן, הרי פסלתו!?

וכי תימא: אין הכי נמי, הרי אי אפשר לומר כן -

דהא לא חשיב להו רבי יוחנן [לא הזכיר את כל אלו] מלבד אשם מצורע שהוא טעון נסכים מטעם זה.

אמר תירץ אביי:

אכן כל אלו נשתנה דינם משאר קרבנות להטעינם דינם הראשון, והא דלא חשיב להו רבי יוחנן, הוא משום דחדא מינייהו נקט [אחד האופנים נקט רבי יוחנן].

רבא אמר לא כן, אלא באמת שלשת אלו אין דינם הראשון עליהם, ^[17] כי:

בשלמא הנך - כבש הבא עם העומר ותמיד של שחר ובין הערבים - שהרי עולות נינהו,

הערות

^[1] א. ביארו התוספות: דבעינן ראוי לבילה; וביאר ב"זבח תודה": רצונם לומר, אף דבעלמא קיימא לן דהבלילה אינה רק למצוה ולא לעיכובא, אבל הלא ראוי לבילה בעינן, וזה מיקרי שאין ראוי לבלול יחד יפה, שזה בלילתו עבה וזה בלילתו רכה, ועל כן הוא לעיכובא אפילו בדיעבד. והנה לעיל דף כב מבואר, דבנתערבו שתי סוגי מנחות, בלילתה רכה בבלילתה עבה לאחר בלילתן, הדין תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים, שרבי יהודה פוסל משום שזה חשוב "ריבה שמנה" ו"חיסר שמנה", וחכמים מכשירים משום ש"עולין אין מבטלין זה את זה"; וכתבו התוספות [ראה לשונם], שמשנתנו כרבנן, כי לרבי יהודה, הרי אפילו אם נתערבו אחר שבללן הם פסולים. וב"מקדש דוד" [סימן ח אות ב] אחר שהביא דברי התוספות הנזכרים, כתב: ומוכח, אף על גב דפסול ד"ריבה שמנה" ליכא הכא, דהרי "אין עולין מבטלין זה את זה", וכל היכא דאיתא לשמן בתר מנחה דידה שדינן לה, מכל מקום אם נתערבו עד שלא בלל, הרי זה פסול, דמיקרי אינו ראוי לבילה, כיון דזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, ואם יבלול לאחר שנתערבו תהיה זו בלילה יותר רכה וזו בלילתה יותר עבה, משום הכי פסולות. ומוכח, דהוא פסול בפני עצמו מה שהבלילה יותר עבה או רכה מהצריך, ראה מה שכתב שם מכח זה. וב"חזון איש" סימן כט טו, צידד לומר, שאין אנו אומרים שהשמן הולך אחר מנחתו, אלא דוקא כשכבר בלל כל מנחה בשמנה, אבל כל שלא בלל עדיין ונתערבו, יש בזה משום "ריבה וחיסר שמנה", וראה מה שכתב שם על דברי התוספות, דמשמע שלא פסלו כאן אלא משום שאינו ראוי לבילה; וראה עוד בכתבים המיוחסים לגרי"ז כאן; וראה תוספות חולין כג ב הובאו בהערות לקמן צא ב, ומה שנתבאר בדבריהם שם.

^[2] הנה אם הכוונה היא ליין, יש לתמוה: הרי מי שאמר שנסכיו כפולים דהיינו כמפורש בכתוב, הוא אמר שנסכי יינו אינם כפולים, וכמפורש בכתוב; ומזה היה משמע שהכוונה היא לשמן, ובאה המשנה לומר שהיתה המנחה בלולה שלא כשאר בלילות מנחת נסכי הכבש; ובזה מבואר מה ששנינו דין זה כאן, כי משנתנו הרי עוסקת בבלילה אם עבה או רכה היא; ולפירוש זה נמצא שקוראת המשנה לשמן הנבלל במנחה "נסכים". וראה ב"תוספות יום טוב" שהביא את לשון הברייתא המובאת בגמרא בענין זה, דילפינן מ"ונסכה" שנסכי שמנו כנסכי יינו, וכתב: ושמעינן מהכא, דשמן נמי איקרי בלשון "נסך" בתורה, וטעמא, דהא מתנסך וניצק בסולת:. וכן בנוסח התפילה "ומנחתם ונסכיהם", והדר אמר "ויין כנסכו", שמע מינה ד"ונסכיהם" על השמן הוא אומר, [ולפי זה, אף שאת השמן לא פירט בתפילה וסמך על "כמדובר", הרי שבמנחה חזר ופירט את המדובר, דהיינו "שלושה עשרונים לפר: "] ; ותמה שם על המהרש"ל שמחק מילת "ונסכיהם", ראה שם; וב"שפת אמת" השיג על דברי ה"תוספות יום טוב".

^[3] א. בפשוטו, קושיית הגמרא היא אף על מה ששנינו שמערבין מכסי כבשים בנכסי כבשים, כי אף שבלילתן שוה, מכל מקום דינם כאימורין משתי קרבנות שאין מערבים אותם בהקטרה. אך הנה הרמב"ם [תמידין ומוספין י טו] כתב: ולעולם אין מערבין נסכים, אלא נסכי הפרים לבדם, ונסכי אילים ונסכי כבשים לבדם, בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד. החלבים של קרבנות בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד אין מערבין אותן זה בזה, אלא מקטירין אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו; הרי מבואר, שאם כי באימורין אסור לערב כלל, מכל מקום גבי נסכים אין מערבים אלא משני מינים, אבל פרים בשל פרים וכבשים בשל כבשים, מערבין. וביאר שם המהר"י קורקוס: וכבשים עם כבשים אינו נקרא עירוב, והוא הדין פרים עם פרים ואילים עם אילים, ולא דמי לאימורים שכתב [הרמב"ם] "כל קרבן בפני עצמו", דאמורים מובדלים וניכרים זה מזה וכל אחד הוא לבדו, אבל בנסכים אין לחלק, ואין זה נקרא "מערב" דהוי הכל כאמורי קרבן אחד, והיינו דוקא שהכל של אחד או הכל של ציבור והכל של אמש או של היום, ואז אין זה נקרא מערב. ולפי זה נמצא, שלפי תירוצו של רבי יוחנן דמתניתין מיירי בדיעבד, לצדדין קתני, שבפרים ואלים "אם נתערבו" קאמר, ואילו בכבשים בשל כבשים אפילו לכתחילה, ויחיד עם ציבור ושל יום בשל אמש "אם נתערבו" קאמר; ויתבאר עוד מזה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[4] גירסת הגמרא נכתבה כאן כפי הנראה מפירוש רש"י בכתב יד, וראה גירסת ה"שיטה מקובצת".

^[5] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובתוספות תמהו על דקדוק הגמרא, דשפיר יש לומר, שאם בללן בתחילה, ונתערבו כשרים, ואם לא בללן ונתערבו אינם כשרים אפילו בדיעבד, ומה מכריחנו לפרש ד"אין מערבין" היינו רק לכתחילה! ? ולכך כתבו לפרש באופן אחר: ונראה, דלא מייתי ההוא ד"אין מערבין" אלא משום דסיפא ד"בללן אלו בפני עצמן" עלה קאי, [היינו] אנסכי כבשים בנסכי פרים ואילים; אבל לא דייק כלל (אלא מהא) [נראה דצריך לומר: מהא, אלא] מדקתני סיפא "ונתערבו" בלשון דיעבד, מכלל ד"מערבין" דרישא לכתחילה קאמר. [ומיהו רש"י אינו מפרש כן; והיה אפשר לפרש בכוונתו, דבהכרח לפרש שעיקר כוונת המשנה במה ששנינו "אין מערבין נכסי כבשים בנכסי פרים ואילים", הוא לחדש איסור עירוב לכתחילה באופן שהוא כשר בדיעבד, כי אם ללמדנו שהוא פסול בדיעבד - והיינו שעירבן קודם שבללן, דהרי לאחר שבללן אם נתערבו הרי הם כשרים - למה לי בבא זו כלל, הרי בהדיא שנינו "אם לא בללן פסול"; והיה לו לומר: "נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים שבללן אלו:. "; ובהכרח לפרש, דאף באופן שבלל אלו לעצמן ואלו לעצמן שהם כשרים אם נתערבו, מכל מקום לא יערבם לכתחילה; ואם כן ממילא משמע דרישא דקתני "מערבין" היינו לכתחילה. ויש להוסיף ביאור, דמה שאין מערבין לכתחילה נסכים שאין בלילתן שוה, אינו משום "והקטירו", שהרי השתא באה הגמרא לדייק שאין איסור משום "והקטירו", אלא, דבאלו שאין בלילתן שוה אסור לערבם אפילו אם כבר נבללו כל אחד כדינו, ומסתמא הוא משום גזירה שמא יערבם קודם בלילתם, ראה בהמשך הסוגיא].

^[6] [יש לעיין: מי הכריחו לאביי להמציא שאף את יינם אסור לערב שמא יערב את הסולת ואת השמן, ולא פירש כפשוטו, מערבין יינם אפילו לא נתערב סלתן ושמנן! ? וראה ברש"י מכתב יד: דמתניתין שמיע ליה לאביי דלא מתרצי אלא הכי, מערבין נסכי יין של פרים בשל אילים, אם נתערבו סלתן ושמנן; וכנראה שבא ליישב קושיא זו, אלא שדבריו צריכים ביאור. ומיהו בהכרח גזרו גם על יינם משום סלתן ושמנן, שהרי שנינו דאין מערבין של פרים ואילים בשל כבשים, והיינו דומיא דרישא דאף את יינם אסור לערב; אלא שמכל מקום היה אפשר לומר, דמשום "והקטירו" שאינו אלא לכתחילה לא גזרו, אבל פרים ואילים בשל כבשים, שאפילו בדיעבד הם פסולים אם יערבם קודם שבללן, בזה גזרו חכמים אפילו על יינם משום סלתן ושמנן; וראה סברת חילוק זה בגליון שעל רש"י בהמשך הסוגיא; וכן ב"זבח תודה" כתב חילוק זה, אלא שכבר כתב שם שלא מצא לו חבר בראשונים לזה].

^[7] המשך פירוש המשנה כך הוא: "אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים", כלומר, יין נסכים אלו אין מועיל להם מה שכבר נתערב סלתן ושמנן, כי הרי נפסלו בעירוב הסולת והשמן, ובהכרח יביא אחרות, ונמצא שעדיין עמד הוא קודם עירוב הסולת והשמן, ולכן אסור לערב את יינם; [ולפי זה נמצא, שעיקר חידוש בבא זו אינו בדין היין, כי פשיטא הוא, והחידוש הוא בדין הסולת והשמן שהם פסולים כשנתערבו]. "ואם בללן - למנחות הכבשים והפרים - אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, ונתערבו, כשרים", כלומר, כיון שכשרים הם בדיעבד מאחר שנתערבו לאחר בלילתם, שוב יכול הוא לערב את יינם אפילו לכתחילה; [כן מתבאר מדברי רש"י הכתב יד; וב"זבח תודה" הביא בשם ה"כסף משנה", שמבבא זו ואילך עוסקת המשנה בעירוב מנחות הנסכים ולא ביינם]. "אם עד שלא בלל, פסול", וכיון שפסול, שוב לא יערב את היין לכתחילה, שהרי צריך להביא אחרים. וזו ששנינו "מערבין של כבשים בשל כבשים", בהכרח לפרש לפי שיטת הרמב"ם, דזה מיירי אפילו כשלא נתערב סולתן ושמנן, שהרי אין בהם משום "והקטירו", כפי שנתבאר בהערה לעיל.

^[8] ביאר רש"י מכתב יד: דבני הקטרה נינהו, והוי בכלל "והקטירו"; ובפשוטו צריך ביאור: אם משום "והקטירו", אם כן למה שנינו בברייתא "אין מערבין נסכי כבשים בנכסי פרים ואילים", והרי אפילו מנחת כבשים במנחת כבשים אין מערבין, וכמו חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה! ? וצריך לומר, כמו שכתב רש"י בכתב יד בתירוץ הגמרא, שהוא הדין נסכי פרים בשל אילים אין מערבין, ולאו דוקא כבשים בפרים שאין בלילתן שוה; ראה בזה בהערה בתירוץ הגמרא.

^[9] מן הברייתא מתבאר שאפילו יין של פרים על של כבשים, שאם יערב סלתן ושמנן ייפסל בדיעבד, אפילו הכי מותר לערב, וכל שכן יינן של פרים בשל אילים, שאם יערב סלתן ושמנן אינו נפסל בדיעבד.

^[10] ופירוש הברייתא כך הוא: אין מערבין יין של נסכי כבשים ביין של נסכי פרים ואילים, ומשום שמא יערב גם את הסולת והשמן, ויעבור על "והקטירו"; במה דברים אמורים בסולת ושמן, כלומר, כשהשמן והסולת עדיין לפנינו הוא שעדיין לא הקטרו, אבל יין, כלומר, אבל כשכבר אין לפנינו אלא יין מערבין אותו. ואם תאמר: למה שנינו בברייתא "אין מערבין נסכי כבשים בשל נסכי פרים ואילים", והרי אפילו של פרים בשל אילים אסור לערב אם לא שכבר נתערבו סלתן ושמנן, וכפי שביאר אביי! ? וכתב רש"י מכתב יד: והוא הדין של פרים בשל אילים; ובגליון השני [הנדפס בתוך רש"י מכתב יד], הוסיף ביאור: הא דלא נקט פרים בשל אילים דהוי רבותא טפי, דאף על גב דנסכיהם שוות; נקט פרים וכבשים לרבותא דסיפא, דאפילו הכי את היין מערבין. ביאור דבריו, דבפרים וכבשים יש חידוש יותר, כיון שאם היה מערב לסולת ולשמן היה נפסל אפילו בדיעבד, והיינו אומרים, כיון שכן אפילו כבר הקטרו, אסור לערב את היין, שמא יעשה כן גם בסולת ושמן וייפסל בדיעבד, וקא משמע לן, דמכל מקום כיון שכבר הקטר ואין שייך יותר לערבם, מותר לערב את היין. והנה מלשון רש"י שכתב: "והוא הדין של פרים בשל אילים", ולא כתב: "והוא הדין של כבשים בשל כבשים", משמע כהרמב"ם שהובא לעיל, דמשום "והקטירו" אין איסור אלא בשני מינים, אבל של כבשים בשל כבשים מותר.

^[11] הסוגיא נתבארה על פי שיטת רש"י, וראה עוד בפירוש המיוחסים לרש"י, ובדברי המפרשים כאן; וראה עוד ברמב"ם פרק י מתמידין ומוספין ובנושאי כליו שם.

^[12] ראה בהערה לעיל, שלמד מכאן ה"תוספות יום טוב" שהשמן הבא עם מנחת הנסכים קרוי "נסכים", ראה שם.

^[13] לשון הרמב"ם פרק ב מתמידין ומוספין.

^[14] א. פירש רש"י מכתב יד: כגון לשם אשם אחר, ולא לשם מצורע; וצריך ביאור: למה נקט דוקא אופן זה. ובעיקר מה שכתב רש"י דאשם ששחטו לשם אשם אחר מיקרי שלא לשמו, ראה ב"קרן אורה" זבחים דף ז שנקט דזה לא מיקרי שלא לשמו; אלא שיש לומר, דאשם מצורע כיון שדינו חלוק משאר אשמות שהרי הוא טעון נסכים, לכן כששחטו לשם אשם אחר מיקרי שלא לשמו; "מנחת חזקיה"; [ולכאורה יש לדון עוד, ששמו חלוק משאר אשמות, כיון שהוא טעון מתן בהונות שלא כשאר אשמות]. ב. עוד העיר שם: לפי שיטת הרמב"ם [פסולי המוקדשין טו ד], שאם כי חטאת הנשחטת שלא לשמה הרי היא פסולה, מכל מקום אם שחטה לשם חולין, דינה כשאר קרבנות שנשחטו שלא לשמן, שהקרבן כשר, אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה. ולפי זה משכחת לה לדין המבואר כאן גם גבי חטאת מצורע [שהיא מיוחדת משאר חטאות שטעונה נסכים], שאם שחטה לשם חולין הרי היא טעונה נסכים; וראה מה שכתב לבאר בזה.

^[15] לכאורה נראה בכוונת הגמרא: אם אתה אומר שאינו טעון נסכים, הרי נמצא שפסלתו מדין אשם מצורע ועשיתו לאשם סתם, ולכך אי אתה מצריכו נסכים, ואילו אנן קיימא לן, שכל אשם שנזרק שלא לשמו כשר הוא, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה; אך ראה לשון הראשונים המפרשים כאן. וב"קרן אורה" כתב: יש לדקדק: אטו אם הקריב זבח בלא נסכים הזבח נפסל! ? [ונראה מדבריו, שהבין, דמשום שאין נסכים הוא נפסל; וצריך ביאור: הרי אם אנו דנים לפוטרו מנסכים, הרי הוא משום שאנו דנים דפקע ממנו שמו הראשון, ואם כן איך נדחה סברא זו משום שחסרון הנסכים פוסלו, והרי אין הוא חייב בנסכים כלל]. וביאר: ונראה, דהא דאמר שאם אי אתה אומר כן, פסלתו, אין הפסול משום נסכים, אלא הכי קאמר: אם אתה אומר דאינו מביא נסכים, הרי דחיתו משמו הראשון, ואם כן פסול הוא ולא חזי להקרבה, אלא כיון דכשר להקרבה עדיין שמו עליו וצריך להביא עמו נסכים כדינו, והיינו דקאמר בתמיד בלי שני גזירים גם כן "שאם":. ; וראה עוד בכל זה ב"נתיבות הק ודש". [והנה מה שכתב "דאם דחיתו משמו הראשון אם כן פסול הוא ואין ראוי להקרבה", כן משמע גם מלשון הראשונים המפרשים כאן, ומשום שאי אתה יכול להכשירו אלא בתורת אשם, והוא אינו בא בנדבה; אלא שלפי זה צריך ביאור: הרי אם כן פשיטא לחלק בין עולה שהיא באה בנדבה לאשם, ואילו הגמרא מדמה אותם].

^[16] כתב ב"חזון איש" [מנחות לג כ]: למדנו מסוגיין, שאין שני גזירין חובת המערכה, אלא חובת התמיד; וראה מה שהקשה על זה, ומה שיישב.

^[17] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שמבואר בדבריו, שרבא לחלוק בדין הוא בא, וכן מבואר ברמב"ם, וכן נראה מדברי התוספות; וראה ב"שפת אמת" וב"חזון איש" [מנחות לב ל] שצידדו לומר, דאין כאן מחלוקת, ראה שם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one may mix together the libations of an offering brought on one day with those of the day before, if the meal offerings have the same ratio of oil to flour.

But one may not mix together the libations of lambs with the libations of bulls or the libations of rams, as the meal offerings have different ratios of oil to flour. And nevertheless, if one intermingled the flour and oil of these lamb offerings by themselves and the flour and oil of these bull or ram offerings by themselves, and only then were they mixed together, then they remain fit to be sacrificed. If they were mixed together before the oil and flour of each offering were independently intermingled to form the meal offering, then they are disqualified.

With regard to the lamb offering that comes with the omer meal offering, which is accompanied by another meal offering and a wine libation, even though the quantity of flour used in its meal offering is doubled, i.e., one uses twice the amount that is generally used for meal offerings that accompany the sacrifice of a lamb, its oil and wine libations were not doubled; rather, three log of oil and three log of wine were used, per the standard quantities used for a lamb.

GEMARA: The mishna states that different types of libations may be mixed together provided that the meal offerings have the same flour to oil ratio. And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita discussing the verse: “And he shall sacrifice, from the peace offerings, a fire to the Lord: The fat covering the innards, and all the fat that is on the innards, and the two kidneys with the fat that is on them, which is over the loins; and the diaphragm with the liver, with the kidneys, he shall take away. And Aaron’s sons shall burn it on the altar, apart from the burnt offering, which is on the wood that is on the fire; it is a fire of a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 3:3–5).

The direct object of the term: “And they shall burn,” i.e., the pronoun “it,” is singular, despite referring to the many types of fats listed in the verse. This indicates that one may not mix fats of one offering with the fats of a different offering, but should burn the parts from each offering separately. Similarly, it follows that the libations accompanying different animal offerings should not be mixed together.

Rabbi Yoḥanan says: The mishna stated only that if libations of different offerings were mixed together one may still sacrifice them, but not that this is permitted ab initio. Accordingly, there is no contradiction between the mishna and baraita.

The Gemara infers: If that is so, then when the mishna states in its first clause: And one may not mix together the libations of lambs with the libations of bulls or the libations of rams, the intention is that even after the fact, if they were mixed together, they are also not valid. The Gemara challenges: But from the fact that the latter clause teaches: If one intermingled the flour and oil of these lamb offerings by themselves and the flour and oil of these bull or ram offerings by themselves and only then were they mixed together then they remain fit to be sacrificed, which is explicitly referring to the halakha after the fact, it may be inferred that the first clause stated the halakha ab initio.

Abaye said that this is what the mishna is saying: When different animal offerings are sacrificed, their wine libations may be mixed together ab initio, but only if their fine flour and their oil from their respective meal offerings were already mixed together, albeit improperly.

The Gemara asks: And is it correct that one may not mix together the wine libations of different offerings ab initio unless their flour and oil were already mixed? But isn’t it taught in the continuation of the baraita just cited: In what case is this statement, that one may not mix together parts from different offerings, said? It is said only with regard to flour and oil. But one may mix together the wine libations of different offerings. The implication is that this is the halakha even if their meal offerings had not been mixed together.

Rather, Abaye said that this is what the mishna is saying: With regard to offerings of similar types of animals, where their fine flour and their oil from their respective meal offerings have been burned on the altar, one may mix together the wine libations ab initio. And even where their fine flour and their oil have not been burned, if their fine flour and their oil have at least been mixed together, one may mix together their wine libations ab initio. But if the fine flour and oil have not been mixed together, then one may not mix the libations together. The reason is that if one does mix the libations, perhaps one will come to mix together their flour and oil ab initio, which is prohibited.

§ The mishna teaches: With regard to the lamb offering that comes with the omer meal offering, the quantity of flour used in its meal offering is doubled, i.e., one uses twice the amount that is generally used for meal offerings that accompany the sacrifice of a lamb, but the quantities of oil and wine are not doubled. The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the omer meal offering: “And its meal offering shall be two tenths” (Leviticus 23:13). This verse teaches about the lamb that comes with the omer that the size of its meal offering is doubled.

One might have thought that just as its meal offering is doubled, so too its wine libation should be doubled, i.e., instead of using a quarter-hin, as is generally done for lambs, one should use a half-hin. To counter this, the verse states, in its continuation: “And its libation shall be of wine, a quarter-hin” (Leviticus 23:13). One might have thought that it is only its wine libation that should not be doubled, as it is not intermingled with the flour of its meal offering, but its oil should be doubled, as it is intermingled with the flour of its meal offering. To counter this, the verse states: “And its libation shall be of wine, a quarter-hin,” which teaches that all of its libations shall be only a quarter-hin, but no more.

The Gemara elaborates on the final proof in the baraita: What is the biblical derivation here? Rabbi Elazar says: There is an ambiguity as to whether the possessive pronoun in the term “and its libation” is referring to the lamb offering or the meal offering, both of which are mentioned previously in the verse. This is due to a disparity between the way the Hebrew word for the term is written and the way it is vocalized. It is written as veniskah, with the possessive pronoun in the feminine form. This would be referring to the meal offering [minḥa], which is a feminine noun. Accordingly, this means: The libation of the meal offering, and it is referring to the oil that is intermingled in the meal offering. And we read it as venisko, with the possessive pronoun in the masculine form. This would be referring to the lamb offering itself [keves], which is a masculine noun. Accordingly, this means: The libation of the lamb offering, which is a reference to the wine libation that accompanies the lamb offering.

How can this be explained? It teaches that the libation of the meal offering, i.e., its oil, is like the libation of the lamb of wine: Just as the quantity of wine used is a quarter-hin, so too, the quantity of oil used is a quarter-hin and no more.

§ The Gemara cites a related discussion: A guilt offering brought by a leper as part of his purification process is distinct from other guilt offerings in that there is an additional requirement that it must be brought together with a meal offering and a wine libation. Rabbi Yoḥanan says: In the case of a guilt offering of a leper that one slaughtered not for its own sake, although the leper can therefore no longer fulfill his obligation with it, the offering continues to be regarded as a guilt offering of a leper and still requires libations, i.e., a meal offering and a wine libation; as if you do not say this, you have disqualified it. To bring it without libations one would have to regard it as a standard guilt offering, but the halakha is that an offering may not be sacrificed for a different purpose than the one for which it was originally consecrated.

Rav Menashya bar Gadda objects to this: If that is so, that whenever an offering is consecrated for a specific purpose that requires various additional conditions to be fulfilled beyond those normally required for that type of offering, then even if it is then slaughtered not for its own sake those conditions must still be fulfilled in order for the offering to be valid; then with regard to the lamb offering that comes with the omer meal offering the halakha should likewise be that if one slaughtered it not for its own sake, the flour in its meal offering should still be doubled in quantity, as normally required for the omer meal offering, because it continues to be regarded as an omer meal offering, as if you do not say this, you have disqualified it.

And similarly, with regard to the daily morning offering, if one slaughtered it not for its own sake, it should still require the arrangement of two logs of wood on the fire on the altar by one priest, because it continues to be regarded as a daily morning offering; as if you do not say this, you have disqualified it. And similarly, with regard to the daily afternoon offering, if one slaughtered it not for its own sake, it should still require the arrangement of two logs of wood on the fire on the altar by two priests, because it continues to be regarded as a daily afternoon offering; as if you do not say this, you have disqualified it. The fact that Rabbi Yoḥanan did not mention these halakhot suggests that he holds they are not correct, but then his opinion is logically inconsistent.

The Gemara deflects the objection: Yes, it is indeed so that Rabbi Yoḥanan’s ruling should be extended to other cases, as Rav Menashya bar Gadda claimed. Rather, Abaye said: Rabbi Yoḥanan mentioned just one of them as an example, even though they are all correct.

Rabbi Abba said that there is a different resolution: Actually, Rabbi Yoḥanan’s ruling is limited to a guilt offering of a leper. The other offerings that Rav Menashya bar Gadda mentioned would be valid even if the additional conditions that originally applied to them were not fulfilled. The reason for this is as follows: Granted, these other offerings that Rav Menashya bar Gadda mentioned would be valid, as they are burnt offerings;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתן עבה והללו בלילתן רכה:

אע"פ שמנחתו כפולה כדכתיב ומנחתו שני עשרונים סלת:

שלא יערב חלבים ה"ה הכי לא יערב נסכים:

אמר ר' יוחנן לא תימא דמתניתין מערבין לכתחלה קאמר אלא אם נתערבו קאמר והכי קאמר אם נתערבו נסכי פרים בנסכי פרים הואיל והתחילו לערב מערבין נמי בנסכי אילים אי הכי דקתני ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו כבשי' (בכבשי') [בפרים ואילים] דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא וכו' אמר אביי רישא (רישא) דמשמע דמערבין לכתחלה ביינן קאמר אם נתערב סולתן ושמנן ויין לכתחלה לא בלא נתערב סלתן ושמנן והתניא בד"א שאין מערבין בתחלה בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סולתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי הא דקתני מערבין יין לכתחלה היכא דהוקטר סלתן ושמנן בלא תערובת היכא דלא הוקטר אם נתערב סלתן מערבין ואם לאו אין מערבין משום גזרה דלמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה הא לאו משום הא גזירה מערבין יין לכתחלה כדקאמר ברייתא:

טעון נסכין שבאשם מצורע כתב נסכים:

שאם אי אתה אומר כן פסלתו מעל גבי המזבח שהרי לא ניתק לרעייה ואינו יכול ליקרב נדבה אבל נסכים מתירין אותו למזבח ולכהנים וצריך אשם אחר להתיר בעלים:

בשלמא הנך כבשים ותמידין ששחטן שלא לשמן לא צריכי לא לגזירין ולא מנחה כפולה דאי לא חזי לעולה וכו'. אלא שהלח נעקר. מתוך הלח צפין הבירוצין ועולין למעלה:

אלא מעתה כבש הבא עם העומר, ס"ד דמקשה דר' יוחנן דוקא נקט אשם מצורע לומר זה הטעם (ברובי ראשון ולא בפ' אותו ששחטו לשמו) משום דפסלתו מדלא אשמעי' הך טעמא דפסלתו גם בהנך ולהכי פריך דגם בהנך שייך האי טעמא ולימא נמי הכי ומשני דאה"נ דה"ה בהנך וחדא מינייהו נקט דלא צריך למחשבינהו ורבא משני דדוקא אשם מצורע נקט ר' יוחנן בטעמא דאם אי אתה אומר כן פסלתו ולא בהנך דדוקא ביה שייך ולא בהנך כדמסיק דעולות נינהו ויתפשו שמם ראשון:

הכא אשם נדבה מי איכא, וא"ת אה"נ דאמרי' מתנדב אשם תלוי בכל יום, וי"ל הואיל והטעם מפני שהוא בספק חטא וא"כ כשמפרישו צריך שיפרישנו לכך וזה שהופרש לשם אשם מצורע אינו יכול להעתק ולהסיר שמו מעליו ליעשות אשם נדבה כי שמא היה בספק חטא דאם היה מ"מ צריך שיהא דעתו מקודם לכן להפרישו לכך ולא שיעתק ממילא כחו ולא דמי לעולה דשייך להביא עולת נדבה בין יחיד בין צבור בכל עת ועת וכששנה בה לעשות חובה שלא לשמה חשיב עולת נדבה הראויה לו להתנדב בכל שעה אבל לאשם ספק אינו יכול להשתוות מפני שצריך דעת בו, אי נמי ר"ל במצורע מי שייך אשם נדבה שיבא נדבה כאשם תלוי שהרי אשם מצורע היה ואינו יכול ליעתק לאשם אחר אבל עולת חובה תוכל לשוב נדבה שהכל שם אחד ושם עולה:

גמרא ורמינהו והקטירו שלא יערב כו' עד סוף הסוגיא. והעולה ממנה לפי פרש"י ולמה שאכתוב עוד לקמן. ולהכ"מ הוא ג"כ שיטת הרמב"ם. דלכתחלה אסור לערב אפילו מנחת כבשים בכבשים מדאורייתא מקרא דוהקטירו. ועי' פסחים (סד ב) וכש"כ של פרים בשל אילים ועי' בכ"מ בסוף הל' תומ"ס. וק"ל לפ"ז לישנא דר"ש לקמן (קג ב) במשנה והלא אלו לפרים ואלו לכבשים כו'. ובברייתא שם מוסיף עוד אלו בלילתן עבה כו'. דת"ל מוהקטירו דאפי' בלילתן שוה ודאפי' דמין אחד אסור ועמש"כ שם. וביותר תמוה לשון הרמב"ם בסוף הל' תומ"ס הל' ט"ו שכ' ולעולם אין מערבין נסכים (ומשמע דהיינו מנחת נסכים עתוי"ט רפ"ה דשקלים ד"ה על הנסכים) אלא נסכי הפרים לבדם כו' דמשמע דנסכים של מין אחד יוכל לערב. וכן צריך לשום לב על הא דבמוספי שבת בפ' פנחס כתיב ושני עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן דמשמע דמביאן מעורבין. ולא כן בשארי מוספין דדקדק לכתוב בלשון דמשתמע דתהיה המנחה מכל קרבן לבדה. וכמ"כ קשה לישנא דקרא במצורע עשיר ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן. והמה לשלשת הכבשים כפרש"י שם. ועמש"כ לקמן (צא) בס"ד:

שם אלא אמר אביי ה"ק היכא דהוקטר כו'. הן אחרי העיון בפרש"י ובכ"מ שם נראה דלמסקנא זו כך דיניהם. דאם הוקטרו כבר הסלת והשמן מותר לערב היין לכתחלה אפי' דפרים וכבשים וזהו פי' הברייתא דבמה ד"א כו'. והיכא דלא הוקטרו עדיין אבל נתערבו. בזה יש חילוק בין נסכי פרים ואילים לנסכי פרים או אילים וכבשים. דבראשון מותר לערב היין. ובשני אסור. ובזה איירי מתניתין. אך לפ"ז לכאורה לא יבא אל נכון מה שפרש"י בד"ה אלא אמר אביי היכא דהוקטר. של פרים ואילים. דלפמש"כ הל"ל של פרים וכבשים. ונ"ל דר"ל דסגי בהקטיר דחד דהיינו דפרים או דאילים אע"פ דשל כבשים לא הוקטר עדיין (וה"ה איפכא). ודברי מרן הכ"מ שמעמיס שיטה זו ג"כ בדעת הרמב"ם ק"ל. שהרי כתב בהל' י"ח וכיון שנבללו כו' וכן אם הקטיר כו' ה"ז מותר לערב יין שלהם. ואח"כ בהל' י"ט כתב כשמערבין כו' אבל אין מערבין יין נסכי כבשים ביין נסכי פרים ואילים. משמע להדיא דאף בהקטיר כבר אין מערבין. וכ"נ מבואר בפיה"מ שלו. וע"ש עוד בפיה"מ דמפרש דהא דקתני מתניתין אם עד שלא בלל פסול מיירי אף בשוין כדברי הכ"מ ודלא כהתוי"ט שהשיג עליו. ותימה דבכל שעה שמעתתא דהרמב"ם בפי' בפומיה וכאן העלים עינו ממנו. וגם נ"ל דכוונת הכ"מ אינה אלא על בבא דואם בללן כו' כשרים דמשמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. זה קאי גם על נסכי פרים באילים. אבל הא דאם עד שלא בלל פסול לא קאי רק על נסכי פרים ודאילים בדכבשים ע"ש:

רש"י ד"ה אמר אביי. ולא תיקשי לך דמערבין נסכים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מערב נמי יין. נ"ל דצ"ל יינן כדאיתא בגמרא. דבהיכא דהוקטר כו' נקיט אביי יין סתם בלא כינוי משום דקאי אף אנסכי פרים ואילים בדכבשים. אבל בנתערב דלא קאי רק אנסכי פרים באילים נקיט יינם בכינוי לומר דלא קאי רק עלייהו ונכון בעז"ה:

בסה"ד אבל אין מערבין היינו בשלא הוקטר כו'. כ"ה גירסת הצ"ק והנ"א שבגליון אפילו נתערבו היא גירס' בה"ז. וכן הגיה הכ"מ:

ד"ה תמיד וכו' בכהן (אחד). נמחק תי' אחד:

גמ' ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו. עי' לעיל דף מט ע"א תוס' ד"ה תדיר:

וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים: אבל אין מערבין וכו'. משום דהללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה: בללן. לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרין ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה: גמ' שלא יערב חלבים. הכי נמי לא יערב נסכים: אמר רבי יוחנן. לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטירו שלא יערב לכתחלה מיירי: אי הכי. דקתני במתניתין אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפי' נתערבו דיעבד נמי לא: והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות. דהיינו דיעבד: מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה. וה''ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדר קשיא לדוכתי' שלא יערב חלבים בחלבים: אמר אביי. ודאי רישא דמתניתין דתני מערבין לכתחילה היא ולא תיקשי לך דנתערבו נסכים דמתני' ביינות קמיירי והכי קאמר מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן ושמנן מאיליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפי' היכא דנתערב סלתן ושמנן: ויין לכתחלה לא. אפי' דאילים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא בד''א דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחילה בין נתערב סלתו ושמנו בין לא נתערב: אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן. של פרים ואילים כמצותן: מערב נמי יין. לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דלמא אתי לעירובי סלת ושמן לכתחלה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברייתא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן: אע''פ שמנחתו כפולה. דכתיב ומנחתם שני עשרונים ושאר כבשים אין להם אלא עשרון לכבש: לא היו נסכיו כפולים. אלא ג' לוגין יין וג' לוגין שמן: לימד על כבש. כלומר דלימד בזבח זה מה שלא לימד בכל הזבחים: שנבלל עם מנחתו. וסלתו כפולה היא כך יהא שמנו כפול: מאי תלמודא. היכי משמע מן ונסכו שאין שמנו כפול: נסכה של מנחה. דהיינו שמן כנסכו של כבש דהיינו יין: טעון נסכים. כמו שאם שחטו לשמן ולהכי נקט אשם מצורע דאילו אשם דעלמא אם שחטו שלא לשמן קרב בלא נסכים כדמעיקרא אבל אשם מצורע דטעון נסכים איצטריך למימר דכי שחטו שלא לשמן טעון נסכים: שאם אי אתה אומר כן. דטעון נסכים אלא יקריב בלא נסכים: פסלתו. מליקרב ע''ג המזבח דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה דאשם לא אתי בנדבה אבל נסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו: כבש הבא עם העומר. דומיא דאשם מצורע דכי היכי דאשם מצורע טעון נסכים ואין שאר אשמות טעונין נסכים כך כבש הבא עם העומר נשתנית מנחתו משאר מנחות כבשים דאילו שאר כבשים אין טעונין אלא עשרון וזה טעון ב' עשרונות להכי נקט כבש הבא עם העומר: תמיד של שחר יהא טעון ב' גזירין בכהן אחד. כדמפרש במסכת יומא (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים אבל בין הערבים ב' גזירין בב' כהנים כדכתיב ובער וערכו: אין הכי נמי. דצריך למיעבד להו דינייהו כאילו נשחטו לשמן כמו אשם מצורע: אלא אמר אביי. הא דלא אמרי אלא באשם מצורע חדא מינייהו נקט: בשלמא הנך. כבשים דעומר ותמיד ששחטן שלא לשמן לעולם אימא לך דלא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזירין ולא מנחה כפולה ואפילו הכי לא מיפסלו למיקרב למזבח משום דעולות נינהו

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל של היום בשל אמש. אם הביא אמש בלא נסכים דקי''ל מביא אדם זבחו ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דכתיב ומנחתם ונסכיהם בלילה ומנחתם ונסכיהם ואפי' למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאמש דלא לפסלו בלינה ושל היום הביא קרבן אחד ושני נסכיו עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש מערבין יחד אם הקרבנות שוות שיהיו שני כבשים או שני אילים או פר ואיל: אין מערבין כו'. דמנחת פר ואיל עבה היא לגבי מנחת כבשים ובולעת ממנה ונמצאת של כבשים חסירה ושל [פרים] ואילים יתירה: ואם בללן [אלו בפני עצמן] שכבר הלכה [מצות בלילת] שמנו: כשרים. כרבנן כפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקריב: ואם עד שלא בלל. נתערבו פסולות דבעינן ראוי לבילה וליכא דחסירה של כבש. ושל איל יתירא: אע''פ שמנחתו כפולה. כדכתיב באמר אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים: גמ' והקטירו. מדלא כתיב והקטיר משמע לבדו שלא יערב חלבי קרבן זה עם חלבי קרבן אחר וה''ה לנסכים דהוא נמי אינה בהקטרה [אלא] לבדו: אם נתערבו. בדיעבד קאמר מתני' דנסכי פרים ואילים כשרים וקא פריך א''כ סיפא דקתני אבל אין מערבין של פרים בשל כבשים ואפי' דיעבד נמי לא בתמיה והא מדקתני כו' מכלל דרישא דקתני אין מערבין לכתחלה קאמר ומדאין מערבין פרים בכבשים לכתחלה קאמר פרים ואילים נמי לכתחלה קאמר והדר קושיין לדוכתיה: אמר אביי. ודאי דמערבין דמתניתין לכתחלה קאמר ולא תקשי והקטירו דה''ק מערבין יינם לכתחלה אם כבר נתערב סלתן ושמנן אבל שמן וסולת לכתחלה לא משום והקטירו דמתני' שמיע ליה לאביי דלא מתרצי אלא הכי מערבין נסכי יין של פרים בשל אלים אם נתערבו סלתן ושמנן כבר ואי לא לא דלמא אתא לאערובי נמי סולת ושמן לכתחלה וקא עבר אוהקטירו ואין מערבין נסכי יין של פרים ואילים בשל כבשים ואפי' נתערבו סלתן ושמנן דהא מפסל פסול סלתן ושמנן ובעי לאתויי לאחרים והאחרים לא נתערבו הלכך יין נמי לא מערבין בללן אלו עצמן ואלו לעצמן ונתערבו כשרות ומתערבין אף היין לכתחלה ואם עד שלא בלל פסול ויין נמי לא מערבין: ויין לכתחלה לא. (אפי') לא נתערב סולת ושמן כבר: במה דברים אמורים. דאין מערבין מנחת פרים במנחת כבשים (ועלה בתוספתא): בסולת ושמן. דבני הקטרה נינהו והזי בכלל והקטירו: היכא דהוקטר סלתן ושמנן. אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כהלכתן: מערבין יין לכתחלה. דליכא למיחש למידי והכי מתוקמא ברייתא דקתני אבל יין מערבין ותנא נסכי פרים בכבשים וה''ה נסכי פרים בשל אילים דבתוספתא לא קתני מערבין נסכי פרים בשל אילים אלא הכי קתני אין מערבין נסכי פרים בנסכי כבשים וה''פ דברייתא אין מערבין נסכי יין דפרים ואילים בשל כבשים וה''ה של פרים בשל אילים בד''א בזמן שהסולת והשמן לפנינו דלא הוקטר ונתערב אבל אין כאן אלא יין שכבר הוקטר המנחה מערבין לכתחלה: והיכא דלא הוקטר סלתן ושמנן כו' דשמעינן ליה במתני' דאוקמינא דה''ק מערבין יין אם כבר נתערב סלתן ושמנן: ואי לא לא. דלמא אתא לאערובי סולת ושמן דפרים ואילים לכתחלה וקא עבר או הקטירו: גליון. פ''ה רישא דברייתא אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואמר בד''א כו' (וי''ל) [והיה אפשר לפרש] דנתערב [מנחת] כבשים באילים וצריך להביא אחרים והוי כלא נתערב כדפי' הקונטרס לעיל ולא הוה צריך לאוקמא דנתערב הסלתות אחר בלילת כל אחד [בפני עצמו] לפי דלישנא דברייתא לא משמע הכי דאיירי בהאי גוונא. עד כאן: עוד גליון פ''ה בהברייתא תנא פרים בכבשים וה''ה פרים בשל אילים דאין מערבין ולפי דבריו צ''ל דהא דלא נקט פרים בשל אילים דהוי רבותא טפי דאע''ג דנסכיהם שוות נקט פרים בכבשים לרבותא דסיפא דאפ''ה [היין] מערביץ. עד כאן: ומנחתו שני עשרונים. בכבש הבא עם העומר כתיב: שנבלל עם מנחתו. והלכך יהא כפול ת''ל כו': מאי תלמודא. האי ונסכו דחד משמע היינו יין כדכתיב ונסכו יין אבל שמן לא נפקא ליה מיניה: נסכה דמנחה. שמן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו. כגון לשם אשם אחר ולא לשם מצורע: טעון נסכים. כדין אשם מצורע דקתני במתני' (דף צ ע''ב) אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעון נסכים והוי כשאר זבחים ששחטן שלא לשמן שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה: פסלתו. דלשנותו לשם זבח אחר אי אעשר שהרי לשם אשם הופרש ואשם מצורע לא מתכשר בלא נסכים שאין אשם מצורע בלא נסכים: תמיד של שחר. טעון שני גזירין בכהן אחד אחר סדור כל המערכה ושל בין הערבים בשני כהנים שני גזירין כדמפרש בפ' שני דיומא: רבא אמר. לעולם הנך אין טעונין דין הראשון:

בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן [ונתערבו] כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה (לעיל כג.) דאמרי חרב שנתערב בבלול יקרב: ואם עד שלא בלל נתערבו פסולות. דבעינן ראוי לבילה: והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן כו'. תימה מאי קשיא דלעולם אין מערבין אפי' נתערבו נמי לא וכגון שלא בלל ונראה דלא מייתי ההוא דאין מערבין אלא משום דסיפא דבללן אלו בפני עצמן כו' עלה קאי אנסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אבל לא דייק כלל אלא מהא דמדקתני סיפא ונתערבו בלשון דיעבד מכלל דמערבין דרישא לכתחילה קאמר: שאם אי אתה אומר כן פסלתו. תימה אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפ' התכלת (לעיל מח.) הדם יזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קדש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמר בפ' קמא (לעיל ד:) דמי שלמים יביא בהן שלמים ואין טעונים לחם ולרבא ניחא דמשני בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזו לעולת חובה חזו לעולת נדבה הכא נמי שלמים נינהו אי לא חזו לשלמי חובה חזו לשלמי נדבה אלא לאביי קשיא ואפי' לרבא נמי קשה דהא ציבור לא מייתו שלמי נדבה ויש לומר דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופא דזיבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפי' לא היה מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן: תמיד של שחר טעון שני גזירין. בכהן אחד אחר סידור כל המערכה ושל בין הערבים בשני כהנים ושני גזירין כדמפרש בפרק ב' דמסכת יומא (דף כו:) כך פירש בקונטרס והכי תנן התם בפרק ב' (ג''ז שם) דתמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר לא פחות ולא יותר עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה בין הערבים בי''א עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירי עצים והשתא תימה אי גזירי עצים דתמיד של שחר בכהן אחד הוה ליה עצמו בעשרה או באחד עשר אי טעונים שני כהנים וצריך לומר דלא חשיבא