מנחות פה ע"ב

בעוד שהתנא שבברייתא קתני [הוא שונה] את הביטוי "חורש ושונה", וללמד שבשנה השניה חורשים שתי פעמים, והרי אף אם נכריע כי כוונת דברי משנתנו היא שחורשים וזורעים בשנה השניה, ואולם אין חורשים בה אלא פעם אחת, ולא שתי פעמים. ונמצא איפוא שחלוקות הן משנתנו והברייתא, ומשום כך אין להביא ראיה מהברייתא להבנת דברי משנתנו.

ומשיבים: הא לא קשיא [שאלה זו לא קשה], ואפשר לומר שמשנתנו והברייתא מדברות בסוגי שדה שונים: כאן במשנתנו מדובר בשדה עבודה (מעובדת), שנחרשה (ולא נזרעה) בשנה הקודמת, ולכך די לה בחרישה אחת השנה. ואילו כאן בברייתא מדובר בשדה שאינה עבודה, שלא נחרשה השדה בשנה שעברה, ולכך יש לחרוש אותה עתה שתי פעמים.

ושואלים: ובסופו של דבר, מאי הוי עלה [מה היה עליה, על בעיה זו, כיצד היא נפתרת]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] את פתרונה ממה דתניא [ששנויה ברייתא] בדרך עיבודה הראוי של שדה תבואות: בשנה ראשונה יש לעשות בתחילה ניר (חריש) של כל השדה בחציה הראשון של השנה, ולאחר מכן הבעלים זורע רק את חציה של השדה, ואת חציה השני הריהו משאיר כשדה ניר. וכן בשנה הבאה — בתחילה עושים ניר (חריש) של כל השדה בחציה הראשון של השנה, ולאחר מכן זורע הבעלים את חציה השני של השדה (במחצית השדה שלא נזרעה בשנה שעברה), ואת המחצית הראשונה של השדה הריהו משאיר עתה כשדה ניר. והרי מכאן ראיה כי אף בשנה השניה, וכל בכל שנה ושנה, חוזרים וחורשים את השדה.

א אמר ר' יוחנן: אין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות (הנמצאות בחלק הדרומי) שבארץ ישראל, שבהן חמה זורחת בתחילה, ומהן החמה מעריבה ושוקעת.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך], אבא שאול אומר: העומר היה בא משדה תבואה הנמצא בבקעת בית מקלה. ובתיאורה של שדה זו נמסר, שכבת (שיעור שטחה) שלש סאין היתה, ושדה מודרמת היתה, ובה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת. בשנה ראשונה היה נעשה ניר (חריש) בכל השדה, והיה זה בחציה הראשון של השנה, ולאחר מכן היה הבעלים זורע רק את חציה של השדה. ובשנה הבאה היה נעשה שוב ניר בחציה הראשון של השנה, וזורע את חציה השני של השדה.

ומסופר כי רב חלקיה בר טובי הוה ליה קרנא דארעא [היתה לו אדמת זוית, קרקע הנמצאת בזוית שבין שתי רוחות השמים], ועיבד אותה כך: בשנה זו — ניר חציה וזרע חציה, ובשנה שלאחריה — ניר חציה וזרע חציה. ומסופר כי כה גדול היה יבולה של שדה זו, עד שעבדה [עושה, נותנת יבול] בשיעור שהוא על חד תרי [אחת שתים, פי שתים] משדה אחרת בגודלה, ומזבין להו לחיטי לסמידא [והיה מוכר אותם, את החיטים שמן השדה הזו לצורך סולת מנחות המקדש].

ב ועוד שנינו במשנתנו שאם הסולת התליעה — הריהי פסולה מלהיקרב. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: סולת שהתליעה רובה — הריהי פסולה ליקרב במקדש, וכן חיטין שעדיין לא נטחנו לקמח, שהתליעו רובן — הריהן פסולות, שאין לעשות מהן קמח שיוקרב. ובבירורם של דברים אלה בעי [שאל] ר' ירמיה: למה הכוונה בלשון "חיטין שהתליעו רובן" רוב של כל חטה שאם התליעה ברובה — הריהי פסולה. או שהדברים מתייחסים לכלל החיטים המובאות עתה, ולהורות שאם באה לפנינו כמות של חיטים יש לבדוק אם ישנם תולעים ברוב הסאה שלפנינו. ואם נמצאת רוב הסאה מתולעת — פסולה כולה? ומציינים כי שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ג ועוד שאלה הנוגעת לחיטים שהתליעו הפסולות להקרבה במקדש בעי [שאל] רבא: אדם שעבר והקדישן את החיטים שהתליעו, מהו דינו לענין זה שילקה עליהן משום שהקדיש דבר שהוא בעל מום (הפסול בגופו) להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון דפסיל [שפסול] הדבר המתולע להקרבה כבעל מום הוא דמי [נחשב], וילקה על הקדשתו כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא [שמא] יש לומר כי אין בעל מום אלא בבהמה הפסולה להקרבה, ואין המקדיש חיטים מתולעות לוקה על כך. אף שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ד ובדומה לכך תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת מידות] בתיאור הלשכות במקדש ובכללן לשכת העצים, בה היו בודקים את העצים, משום שכל עץ שנמצא בו תולעת — פסול להקרבה לגבי המזבח. אמר שמואל: לא שנו חכמים שהעץ המתולע נפסל, אלא רק בעץ לח שאין המקום המתולע בעץ ניתן לעקירה, אבל אם היה זה עץ יבש — אין הוא נפסל בכך, אלא הכהן גוררו (חותך את המקום המתולע, ועוקרו), וכשר העץ בכך.

ובדין זה של עצים המתולעים בעי [שאל] רבא: אם עבר אדם והקדישו את העץ המתולע, מהו דינו לענין זה שילקה עליו כעובר על איסור תורה, ומשום שהקדיש דבר שהוא בעל מום (הפסול בגופו) להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון שפסול העץ המתולע להקרבה כבעל מום הוא דמי [נחשב], וילקה על הקדש זה כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא [שמא] יש לומר כי אין בעל מום אלא בבהמה, ולא בשאר דברים, לוקה על כך. אף שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ה משנה השמן הבא מהיישוב תקוע — הריהו אלפא (ראשון במעלה) לכל שמן הבא ממקום אחר, והוא הראוי להיות מובא למקדש למנחות. אבא שאול מוסיף ואומר כי שניה לה לתקוע בחשיבות שמניה היא העיר רגב הנמצאת בעבר הירדן. ומסבירים: אף שמצד הדין כל הארצות היו כשרות להבאת שמן מהן למנחות, לא היו מביאים מהן שמן אלא דווקא מיכן (מתקוע, ומרגב) היו מביאין.

אין מביאין שמן למנחות לא מבית הזבלים (שדה מזובלת), ולא מבית השלחים (שדה המושקית בידי אדם), וכן לא מביאים שמן מן מה (מאותם עצים) שנזרע ביניהם. ובכל אלה אם הביא מהם שמן — הריהו כשר למנחות. וכן אין מביאין אנפקטן (שמן הנעשה מזיתים שלא נגמר בישולם), ואף אלה אם הביא מהם — הריהו כשר. אבל אין מביאין שמן למקדש מן הגרגרין של הזיתים שנשרו במים, ולא מן הזיתים הכבשים (הכבושים במלח ובחומץ), ולא מן הזיתים השלוקים (המבושלים קצת או הרבה), ואם הביא שמן מאלה — הריהו פסול.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי השמן הבא מתקוע הריהו המשובח ("אלפא") בשמנים. ומביאים עוד בענין שמנה של תקוע. נאמר: "וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" (שמואל ב יד, ב), על מנת שאותה אשה תאמר דברים לפני המלך. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] שלח יואב אנשים תקועה? אמר ר' יוחנן: מתוך שרגילין בני המקום תקוע בשימוש בשמן זית, חכמה מצויה בהן. ולכך אף אשה זו היתה חכמה ביותר.

ז ומתוך שדובר בשמנה של תקוע המצויה בנחלת שבט אשר, מביאים מה שנאמר בשבחה של נחלה זו. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בברכת משה לשבט אשר "יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו" (דברים לג, כד) — זה חלקו (נחלתו) של שבט אשר, שמושך (זורם) בה השמן כמעין. ומסופר שאמרו: פעם אחת אירע שנצרכו להן אנשי העיר לודקיא שבאסיה בשמן. מינו להן פולמוסטוס (ממונה) אחד, ואמרו לו: לך והבא לנו כמות שמן במחיר של מאה ריבוא (רבבות) מנים.

הלך אותו ממונה בתחילה לירושלים כדי לקנות כמות כזו של שמן, אמרו לו בני ירושלים שאין להם שמן כדי כך, ולשם קניית כמות כזו של שמן לך לצור שהיא מרכז המסחר. הלך לצור, אמרו לו בני צור שאף להם אין כמות כזו של שמן למכירה, ואולם לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו בני גוש חלב: לך אצל פלוני לשדה הלז. הלך אותו ממונה ומצאו את בעל הבית בעת שהיה עוזק (עודר) תחת זיתיו. אמר לו אותו ממונה: יש לך למכור לי כמות שמן במחיר של מאה ריבוא מנים, שאני צריך? אמר לו בעל הזיתים: המתן לי עד שאסיים מלאכתי בעידור. המתין עד שסיים מלאכתו.

לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל בעל הזיתים את כליו לאחוריו, כדרכם של פועלים, והיה מסקל ובא בדרך, כשהיה מוצא שם אבן היה מסלק אותה. סבור היה אותו ממונה כי פועל עני עומד לפניו, אמר לו בתמיהה: האם אמנם יש לך שמן במאה ריבוא? והוסיף ואמר: כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים, אותם בני גוש חלב ששלחו אותי לאדם עני זה. כיון שהגיע בעל הזיתים לעירו ולביתו, הוציאה לו שפחתו בתחילה קומקמום של מים חמין, ורחץ בו ידיו ורגליו. ולאחר מכן עמדה והוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן, וטבל בו את ידיו ואת רגליו, לקיים מה שנאמר בבני שבט אשר: "וטובל בשמן רגלו".

לאחר שאכלו ושתו, עמד בעל הזיתים ומדד לו מאוצרותיו שמן במחיר של מאה ריבוא מנים. אמר לו בעל הזיתים לשליח: כלום (האם) אתה צריך ליותר מכמות זו של שמן? אמר לו: הן, אלא שאין לי עוד דמים (כסף) לשלם עבור תוספת שמן, שלא הבאתי אתי אלא מיליון מנים. אמר לו בעל הזיתים: אם אתה רוצה ליקח (לקנות) כמות שמן גדולה יותר — קח (קנה), ואני אלך עמך חזרה ללודקיא, ואטול שם את דמיו (הכסף) עבור תוספת השמן. ומסופר כי מדד לו כמות שמן בעוד שמונה עשר ריבוא מנים. הוסיפו ואמרו חכמים שכה גדול היה משא השמן שלקח אותו השליח, עד שלא הניח (השאיר) אחריו אותו האיש (השליח מלודקיא) לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו.

ועוד מסופר כי כיון (בזמן) שהגיע אותו השליח לעירו, יצאו לקראתו כל אנשי עירו על מנת לקלסו (לשבחו) על שהצליח להביא כל כך הרבה שמן, אמר להם אותו השליח לבני עירו: לא לי קלסוני, אלא לאדם זה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא מנים, והרי הוא עוד נושה בי בשמונה עשרה ריבוא מנים. ובא סיפור זה לקיים (להמחיש) מה שנאמר: "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב" (משלי יג, ז), שיש אדם הנוהג כעשיר ואין בידו כלום ("מתעשר ואין כל"). ויש הנוהג כעני, והריהו עשיר מופלג ("מתרושש והון רב"), כבעל זיתים זה שמגוש חלב.

ח שנינו במשנתנו כי אין מביאין שמן למקדש לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים... אין מביאין אנפקטן, ואם הביא — פסול. ומכאן יש להסיק כי אף שמן האנפקטן הריהו בכלל השמנים, אלא שפסול הוא, ועל כך שואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין מביאין אנפקטן,

it is only the baraita that teaches that he plows and then repeats the plowing. It would appear, then, that the mishna and baraita express different opinions, and it may be that according to the mishna one does not need to plow in the second year at all.

The Gemara dismisses this suggestion: This is not difficult; it is possible that the mishna and the baraita do not disagree, and here, the mishna, which does not require plowing a second time, is referring to a cultivated field, whereas there, the baraita is referring to an uncultivated field, and therefore it requires that the field be plowed a second time.

The Gemara concludes: What halakhic conclusion was reached about this matter? Come and hear the resolution from that which is taught in a baraita: For the first year, one plows the entire field during the first half of the year, and then he sows half of the field, leaving the other half fallow. For the second year, one again plows the entire field during the first half of the year, and then he sows the half of the field that was left fallow in the previous year. It is evident from this baraita that during the second year as well, the field is plowed before it is sown.

§ Rabbi Yoḥanan says: One brings the omer only from the southern fields of Eretz Yisrael, as upon those fields, the sun rises and shines, and from those fields, the sun also sets. Those fields are exposed to abundant sunlight, and so they produce a superior-quality crop.

This is also taught in a baraita: Abba Shaul says that the omer would come from grain grown in the valley of Beit Mikle. The field there was about three se’a, and it was a southern field, and the sun would rise and shine upon it, and the sun would set from it. During the first year, the farmer plowed the entire field during the first half of the year, and he then sowed half of the field, leaving the other half fallow. During the second year, he again plowed the entire field during the first half of the year, and he then sowed the half of the field that was left fallow in the previous year.

The Gemara demonstrates the efficacy of this method: Rav Ḥilkiya bar Tovi had a tract of land. He plowed the field during the first half of the year and then sowed half of it. The next year, he plowed the field during the first half of the year and then sowed the other half of it. And this method was so effective that his field produced twice as much wheat as other fields its size, and it was of such a superior quality that he sold the wheat to be used as fine flour [lismida] for the meal offerings in the Temple.

§ The mishna teaches: And if the flour became wormy, it is unfit for use in a meal offering. The Sages taught in a baraita: Fine flour the majority of which became wormy is unfit. And similarly, wheat kernels the majority of which became wormy are unfit, and they may not be used to produce fine flour for meal offerings. Rabbi Yirmeya asks: What is the meaning of this latter ruling? Is it saying only that if the majority of an individual wheat kernel becomes wormy the flour produced from it is unfit, or is it saying that when the majority of a se’a of kernels becomes wormy the entire se’a is unfit? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rava asks: If one consecrated grains of wormy wheat for use in a meal offering, what is the halakha with regard to whether he should be flogged for consecrating them due to the prohibition against consecrating a flawed item as an offering? One is flogged for consecrating a blemished animal as an offering (see Temura 6b); does the same apply to consecrating wormy wheat? Does one say that since the wheat is unfit, it is comparable to a blemished animal? Or perhaps, the prohibition against consecrating a flawed item applies only to an animal. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ We learned in a mishna elsewhere (Middot 2:5) with regard to the wood logs that are burned on the altar: Priests inspect them before they are used and any log in which a worm is found is unfit for use on the altar. In reference to this mishna, Shmuel says: They taught this halakha only with regard to a wet log, as a wormy section cannot be removed. But if a wormy section is found in a dry log, the priest scrapes the wormy spot away, and the log is fit for use.

Rava asks: If one consecrated a wormy log to be used on the altar, what is the halakha with regard to whether he should be flogged for consecrating it due to the prohibition against consecrating a flawed item as an offering? Does one say that since the log is unfit, it is comparable to a blemished animal? Or perhaps, the prohibition against consecrating a flawed item applies only to an animal. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: Olive trees in Tekoa are the primary source of oil to be used in meal offerings. Abba Shaul says: Secondary to Tekoa is Regev on the east bank of the Jordan River. All the regions were valid for oil to be brought from them, but it was from here that they would bring it.

One may not bring a meal offering containing oil from olives taken from a fertilized olive grove, nor from olives taken from an irrigated olive grove, nor from olives taken from an olive grove where grain was sown between the trees. But if one did bring a meal offering containing oil from such groves, it is valid. One may not bring a meal offering containing oil from unripe olives [anpiktan], but if one did bring it, it is valid. One may not bring a meal offering containing oil from olives that were soaked in water, nor from pickled olives, nor from boiled olives, and even if one did bring it, it is not valid.

GEMARA: The Gemara notes the effect of Tekoa’s oil on those living there: The verse states: “And Joab sent to Tekoa, and fetched from there a wise woman” (II Samuel 14:2). What is different about Tekoa that Joab chose to bring a woman from there? Rabbi Yoḥanan says: Since the residents of Tekoa are accustomed to use olive oil, wisdom is prevalent there.

§ The Gemara digresses to discuss the tribal portion of Asher, in which the city of Tekoa is located: The Sages taught in a baraita: In his blessing to the tribe of Asher, Moses said: “He will be pleasing to his brothers, and immerse his foot in oil” (Deuteronomy 33:24). This is referring to the portion of Asher, as the oil flows there like a spring. The Gemara relates: They said that once, the people of Laodicea were in need of oil. They appointed a gentile messenger [polmostos] and said to him: Go and bring us one million maneh worth of oil.

He first went to Jerusalem to procure the oil, but residents there did not have that quantity of oil. They said to him: Go to Tyre, which was a commercial city. He went to Tyre, but they also did not have enough oil. They said to him: Go to Gush Ḥalav, which is located in the portion of Asher. He went to Gush Ḥalav, and they said to him: Go to so-and-so, to that field. He went there and found someone hoeing [ozek] under his olive trees. The messenger said to that man: Do you have the one million maneh worth of oil that I need? The man said to him: Wait for me until I complete my labor, i.e., hoeing. The messenger waited until the man completed his labor.

After he completed his labor, the man slung his tools over his shoulders behind him, a manner typical of poor laborers, and started walking, and he was removing stones from his orchard as he went along the path. Upon seeing this behavior, which suggested the man was merely a laborer, the messenger questioned whether the man was truly able to provide him with the oil. He said to the man: Can it be that you really have the one million maneh worth of oil that I need? It seems to me that the Jews of Gush Ḥalav are making a laughingstock of me by sending me here. When he reached his city, the man’s maidservant brought out to him a kettle [kumkemos] of hot water, and he washed his hands and his feet. Afterward, she brought out to him a golden basin filled with oil, in which he immersed his hands and feet, in fulfillment of that which is stated with regard to the Tribe of Asher: “And immerse his foot in oil” (Deuteronomy 33:24).

After they ate and drank, the man measured out for the messenger one million maneh worth of oil. The man said to him: Are you sure that you do not need any more oil? The messenger said to him: Yes, I do need more, but I do not have the money for it. The man said to him: If you wish to take more oil, take it and I will go back to Laodicea with you and collect the money for the extra oil there. The messenger agreed and the man measured out an additional 180,000 maneh worth of oil. Concerning this incident, people said: The messenger had such an enormous burden of oil that he left neither a horse, nor a mule, nor a camel, nor a donkey in all of Eretz Yisrael that he did not rent in order to help transport the oil back to Laodicea.

When the messenger finally reached his city, the people of his city came out to praise him [lekaleso] for achieving this tremendous feat. The messenger said to them: Do not praise me. Rather, praise this man who has come with me, as it is he who measured for me one million maneh worth of oil, and he extended a debt to me for 180,000 maneh worth of oil. This incident was in fulfillment of that which is stated: “There is one who seems to be rich, yet has nothing; there is one who seems to be poor, yet has great wealth” (Proverbs 13:7).

§ The mishna teaches: One may not bring a meal offering containing oil made from olives from a fertilized olive grove. The mishna continues to state that one may not bring a meal offering containing oil from unripe olives, and, according to one version of the mishna’s text, it adds that even if one did bring a meal offering containing such oil, it is not valid. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: One may not bring a meal offering containing oil made from unripe olives,