מנחות פד ע"ב

מפירות עצי התמרים שגדלים בהרים, ולא משאר הפירות של שבעת המינים שגדלים בעמקים, לפי שפירות אלה הריהם גרועים, ואילו בביכורים יש להביא מן המובחר שבפירות. ואמר עולא בהסברה של הלכה זו, שאין היא רק לכתחילה, שכך ראוי לנהוג, אלא הריהי נוהגת אף בדיעבד, ולכך אם עבר והביא מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים — לא קידש (לא חלה עליהם קדושת ביכורים, והריהם כחולין).

ונמסר כי יתיב [ישב] רבה וקא אמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזו] שאמר עולא, שהמביא מתמרים שבהרים — לא קידש. איתיביה [הקשה לו] ר' אחא בר אבא לרבה על הלכה זו, ממה ששנינו בברייתא על הנאמר "...כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (ויקרא ב, יא—יב). והרי שתי הכלל בכלל כתוב זה, שכן נאמר בו "קרבן ראשית" — והרי זה בא ללמד על מנחת שתי הלחם הבאה בחג השבועות, שתהא ראשית (ראשונה) לכל המנחות הבאות מן התבואה החדשה של שנה זו. וראיה לדבר, שכך הוא דינם של שתי הלחם, שכן הוא הכתוב אומר בהם: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם..."(במדבר כח, כו) — שהריהי המנחה הראשונה ("מנחה חדשה") המובאת מהתבואה החדשה, הקודמת לכל שאר המנחות.

וממשיכים לדון בדינם של שתי הלחם: ואולם עדיין אין לי שכך היא דינה של מנחה זו, אלא שהיא חדשה לכל המנחות הבאות מתבואה של חטים, שהרי אף שתי הלחם באים מן החיטים. ואילו באשר לכך שהריהי אף המנחה החדשה (הראשונה להקרבה בשנה זו) למנחות הבאות מתבואה של שעורים (כמנחתה של הסוטה, "מנחת קנאות") מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמד האמור) בתורה שתי פעמים, "חדשה" בענינם של שתי הלחם. שכך נאמר בכתוב זה שבספר במדבר, וכן נאמרה לשון זו "חדשה" בעניינם של שתי הלחם במקרא אחר ("עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". ויקרא כג, טז). ומעתה יש לומר בכתוב נוסף זה: אם אינו ענין ללמדנו שמנחת שתי הלחם הריהי המנחה החדשה הקודמת לכל המנחות הבאות מתבואה של חיטין, שהרי כבר למדנו זאת — תנהו ענין ללמדנו שמנחת שתי הלחם הריהי המנחה החדשה הקודמת אף לכל המנחות הבאות מתבואה של שעורים.

וממשיכים ודנים: ומנין לי שתהא הבאת מנחת העומר קודמת אף להבאת הביכורים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות לד, כב) — ללמדנו כי בתחילה מביאים את המנחה המצווה להיות מובאת בחג השבועות, היא מנחת שתי הלחם ("וחג שבועות תעשה לך"), ולאחר מכן אף מביאים מן הביכורים. וממשיכים ודנים: ועדיין אין לי שכך הוא דינם של שתי הלחם אלא שהם קודמים בהבאה להבאתם של בכורי קציר חטים, ואולם שקודמים הם בהבאה אף להבאתם של ביכורי קציר שעורים מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בחג השבועות "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שם כג, טז) — ללמדנו כי המצוה הנוהגת בחג השבועות מקציר החיטים, היא מנחת שתי העומר, הריהי מובאת בתחילה, ולאחר מכן מביאים להבאת שאר הביכורים ("אשר תזרע בשדה").

וממשיכים ודנים: ועדיין אין לי מתוך לימוד זה אלא שקודמת מנחת שתי הלחם בהבאתה דווקא לביכורים הבאים מן הפירות שתזרע אתה (כנאמר בכתוב "אשר תזרע"), ואולם שקודמת היא בהבאתה אף לביכורים הבאים מן הפירות שעלו מאליהן מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בכתוב זה "בשדה" — ללמדנו כי קודמים שתי הלחם בהבאתם אף לביכורים הבאים מן השדה, שעלו מאליהם.

וממשיכים ודנים: ועדיין אין לי אלא שקודמים שתי הלחם בהבאתם לביכורים הבאים מפירות שגדלו מאליהם בשדה, מנין לי שיש לרבות לענין זה אף את הביכורים הבאים מפירות שגדלו בגג הבית וכן את אלה שגדלו בחורבה, וכן את אלה שגדלו בעציץ, ושגדלו בספינה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בפרשת המתנות הניתנות לכהנים (ובכללן הביכורים) "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה..." (במדבר יח, יג). וכן נאמר בשתי הלחם "וחג הקציר בכורי קציר חטים" — ללמדנו כשם ש"בכורי" האמורים כאן הריהם כוללים הכל (כנאמר בהם "בכורי כל אשר בארצם"), אף "בכורי" האמור בשתי הלחם הריהו מתייחס לכול, ולהורות שקודמת מנחת שתי הלחם לכל סוגי הביכורים המובאים, שאין הם באים מן התבואה החדשה אלא לאחר שהובאה קודם מנחת שתי הלחם.

וממשיכים ודנים: מנין לי שתהא מנחת שתי הלחם קודמת בהבאה מן התבואה החדשה אף לנסכים של יין ושל שמן, ולביכורים הבאים מפירות האילן? ומשיבים: נאמר כאן (בשתי הלחם) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ונאמר להלן (אחרי כן) בהמשכו של אותו כתוב "באספך את מעשיך מן השדה" — ללמדנו: מה להלן הכתוב כולל במשמעו אף נסכים ופירות אילן (שכן נאמר בו "מעשיך" — כל המעשים הנעשים על ידך), אף הכתוב "מעשיך" האמור כאן בדין חג השבועות, בהבאת שתי הלחם מן התבואה החדשה הקודמת להבאת שאר דברים מן התבואה החדשה, ואף לנסכים ולפירות אילן.

ולאחר שהביא ר' אחא בר אבא את דברי הברייתא במילואה, נפנה להקשות על הלכה זו של עולא שבפי רבה: קתני מיהא [שנה התנא בברייתא זו על כל פנים]: שקודמים שתי הלחם בהבאה מן התבואה החדשה להבאתם של הביכורים, ואף אלה הבאים מן הפירות שבגג שבחורבה שבעציץ ושבספינה, הרי משמע שמביאים ביכורים מכל סוגי הפירות, ואף מן התמרים שבהרים ומן הפירות שבעמקים, והרי זה שלא כדברי עולא! השיב לו רבה: מה ששנינו בסיפא [סוף הברייתא] ששתי הלחם קודמים בהבאה לפירות הגדלים בגג ובחורבה ובעציץ ובספינה, אין הברייתא עוסקת עוד בפירות הבאים לביכורים, אלא בדברים אלה אתאן [באנו, נפנים לדון] בפירות אלה המובאים לשאר מנחות, ובאה הברייתא ללמדנו כי הבאת שתי הלחם מהתבואה החדשה קודמת להבאת שאר מנחות הבאות אף מפירות שכאלה.

מתקיף לה [מקשה על כך, על תירוץ זה של רבה] רב אדא בר אהבה: אי הכי [אם כך] הוא פירוש הברייתא, ומה ששנינו בה שמהפסוק "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה" אנו למדים דין הקדמת שתי הלחם בהבאה לפני הבאתם של שאר מנחות, מהפירות הללו שגדלו בגג ובחורבה בעציץ ובספינה, הרי מוקשה מעתה היינו דכתיב [זה שנאמר] בהמשכו של אותו פסוק "כל טהור בביתך (יאכל אותו) [יאכלנו]", ומובן הלשון "כל טהור בביתך" הריהו: כל בני ביתו של הכהן, ואף הנשים שבביתו ואף עבדים, ואולם אי [אם] אתה אומר שמדובר בפסוק זה במנחות, הלוא המנחות רק לזכרי כהונה הוא דמיתאכלן [שנאכלות] ולא לאחרים!

אמר רב משרשיא בתירוץ שאלתו של רב אדא בר אהבה: פסוק זה הריהו נחלק לשנים, והרי זה כעין תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים]. וראיה לדבר, שהרי יש בפסוק זה כעין סתירה, שכן בכתוב אחד נאמר "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה" — בזכרי כהונה עוסק הפסוק, שרק הכהן (ובניו הכהנים) אוכלים במתנת כהונה זו, ואילו בהמשך הפסוק כתיב [נאמר] "כל טהור בביתך יאכל אתו" — במתנות כהונה שאוכלים בהן כל בני ביתו של הכהן, ואף נשים ועבדים, עוסק הפסוק. הא [הרי] מעתה כיצד ניישב סתירה זו? שני מקראות חלוקים יש לפנינו בפסוק זה, כאן, בכתוב האומר "כל טהור בביתך יאכל אותו" — עוסק הכתוב בביכורים הנאכלים לכל. ואילו כאן, בכתוב האומר "לך יהיה" — עוסק הכתוב במנחות. ואין איפוא מקום לשאלתו של רב אדא בר אהבה.

רב אשי אמר הסבר אחר המשיב על קושיותיהם של ר' אחא בר אבא ושל רב אדא בר אהבה, ושלא כהסברו של רב משרשיא: אין הפסוק נחלק לשני מקראות, והריהו כוליה [כולו] עוסק בענין אחד, במנחות, ואולם באשר לשאלה הנוגעת לסיפא דקרא [סוף הפסוק] שבו נאמר "כל טהור בביתך יאכל אותו", והרי אין המנחות נאכלות לכל בני ביתו של הכהן? יש לומר כי בחלק זה של הפסוק אתאן [באנו, עוסקים אנו] לסוג מסויים של מנחות, לחמי תודה, שאלה נאכלים על ידי כל בני ביתו של הכהן.

א לאחר שנידונה שיטת עולא, הסבור שלא חלה קדושת ביכורים על הביכורים הבאים מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים, ומחלוקתו של רב אחא בר אבא על שיטת עולא. מביאים עוד בענין זה, ומציינים כי הריהם חלוקים בפלוגתא [במחלוקת] אמוראים ראשונים. שכן ר' יוחנן אמר: אם הביא לביכורים מן התמרים שבהרים ומן הפירות שבעמקים — לא קדש הפרי בקדושת ביכורים. ואילו ריש לקיש אמר: אם הביא מפרי שכזה לביכורים — קדש הפרי, וטעמו: נעשה (נחשב) פרי זה כקרבן כחוש בקדשים, שאף שהוא כחוש ואין הנכון לכתחילה להביאו לקרבן, מכל מקום הריהו מתקדש בקדושת הקרבן.

ודנים במחלוקתם: בשלמא [נניח] שיטת ריש לקיש הסבורה שקדש הפרי, הריהי מוסברת, וכדרך שריש לקיש עצמו אמר טעמא [טעם] שיטתו. אלא ר' יוחנן, מאי טעמא [מה טעם] שיטתו, שאין הפרי מתקדש בקדושת הביכורים, ובמה השתנה דין הפרי הגרוע לענין ביכורים מדין הקרבן הכחוש לענין קרבנות? אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי [ראיתי] בחלום, וידעתי מתוך כך כי מילתא מעלייתא אמינא [דבר משובח אני אומר] בבית המדרש, והרי דבר זה המסביר את שיטתו של ר' יוחנן: בפרשת הביכורים אמר קרא [הכתוב] "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך..." (דברים כו, ב), ובא הנאמר "מראשית" בלשון מיעוט — לומר: מראשיתם של חלק מהפירות (משבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ) מביאים ביכורים, ולא מביאים ביכורים מכל ראשית פירות האדמה. ועוד נאמר בכתוב בלשון מיעוט "מארצך" — לומר: מחלקים מסויימים בארץ (מההרים — פירות, ומהעמקים — תמרים) מביאים ביכורים, ולא מביאים ביכורים מכל ארצך. ונמצא איפוא כי לימוד מיוחד הוא המלמדנו שאין חלה קדושת ביכורים על התמרים שבהרים ופירות שבעמקים.

ושואלים: וריש לקיש האי [זה] הכתוב "מ ארצך" מאי עביד ליה [מה הוא עושה, לומד בו]? ומשיבים: ריש לקיש סבור כי מן המלה "מראשית" כשלעצמה אין אנו יודעים עדיין כי רק משבעת המינים מביאים ביכורים, ולכך מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב "מארצך" ללמדנו שרק משבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ מביאים ביכורים. והרי זה לכדתניא [לכמו שהיא שנויה בברייתא]. שכך שנינו, רבן גמליאל בר רבי אומר: נאמר כאן (בפרשת הביכורים) הלשון "ארץ" ("מארצך"), וכן נאמר להלן (שם בספר דברים, בדברי משה בשבח ארץ ישראל ופירותיה) "ארץ" ("ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". שם ח, ט). ומעתה נאמר: מה להלן בדברי משה — הרי אלה שבעת הפירות שיש בהם שבח ארץ, אף כאן בפרשת הביכורים — הרי אלה שבעת הפירות שיש בהם שבח ארץ.

ושואלים עתה: ואידך [והאחר], ר' יוחנן, שלמד את דינו בענין תמרים שבהרים ופירות שבעמקים מן הכתוב "מארצך", יש להקשות עליו, שהרי נדרש כתוב זה לענין ההיקש "ארץ" ארץ" המלמד כי בפירות שהשתבחה בהם הארץ מביאים דווקא ביכורים? ומשיבים: ר' יוחנן לומד היקש זה על סמך המלים "ארץ" ("ארץ חטה...") "מארץ" (שבכלל המלה "מארצך"), ומכינוי השייכות "מארצך" הריהו למד את דינו בענין תמרים שבהרים ופירות שבעמקים. ושואלים לצד האחר: ואידך [והאחר], ריש לקיש מדוע אף הוא איננו למד שני דברים מן המלה "מארצך" כדרך שלמד ר' יוחנן?

ומשיבים: לצורך ההיקש "ארץ" "ארץ" נצרכים אנו לכל המלה "מארצך", שכן דרך הלימוד (שהציע ר' יוחנן) "ארץ" "מארץ" לא משמע ליה [לא משמע, נראית לו].

ב ודנים עוד במחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש. תני חדא [שנויה ברייתא אחת] בדינם של הפירות שגדלו בגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה לענין הביכורים — הריהם חייבים בשתי מצוות הביכורים, והבעלים מביא מהם ביכורים למקדש, ואף קורא את פרשת הביכורים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] בדינם של פירות אלה לענין הביכורים — מביא מהם למקדש ואולם אינו קורא פרשת ביכורים עליהם.

ויש לדון בברייתות אלה וליישבן באופן שלא תסתורנה זו את זו: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש הסבור שהמביא ביכורים מפירות שבעמקים ומתמרים שבהרים, קדשו הביכורים, ניתן ליישב יפה את הסתירות שבין הברייתות. שכן הסתירה מהברייתא בה נאמר שפירות שגדלו בגג מביאים מהם ביכורים וקוראים על הברייתא בה נאמר שפירות שגדלו בגג מביאים מהם ביכורים אך לא קוראים עליהם — לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: הא [זה] ששנינו מביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו על גג של מערה, הנחשב כקרקע, ולכך מביאים מהם וקוראים. ואילו הא [זה] ששנינו מביאים ואין קוראים — מדובר בפירות שגדלו על גג של בית.

וכן הסתירה מפירות שגדלו בחורבה על פירות שגדלו בחורבה — אף היא לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו בחורבה עבודה (מעובדת), שטרח בה והרי היא בכלל "מארצך". ואילו כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים אך לא קוראים — מדובר בפירות שגדלו בחורבה שאינה עבודה.

וכן הסתירה מפירות שגדלו בעציץ על פירות שגדלו בעציץ — אף היא לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו בעציץ נקובה, ואילו כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים אך לא קוראים — מדובר בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקובה.

וכן הסתירה מפירות שגדלו בספינה על פירות שגדלו בספינה — אף היא לא קשיא [לא קשה]. שכן יש לומר: כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים וקוראים — מדובר בפירות שגדלו בספינה של עץ. ואילו כאן בברייתא ששנינו בה שמביאים ואין קוראים — מדובר בפירות שגדלו בספינה של חרס.

bring them from dates that grow in the mountains, and one may not bring them from produce that grows in the valleys. Such produce is of inferior quality and may not be used. Ulla says: Even if one did bring such produce, he does not thereby consecrate it, i.e., it does not attain the consecrated status of first fruits.

Rabba sat in the study hall and stated this halakha. Rabbi Aḥa bar Abba raised an objection to Rabba from a baraita: The Torah refers to the two loaves offering as: “A first offering to the Lord” (Leviticus 2:11), which indicates that it is to be the first of all the meal offerings that come from the new crop. And similarly the verse states with regard to the festival of Shavuot: “On the day of the first fruits, when you bring a new meal offering to the Lord” (Numbers 28:26). By designating the two loaves as “new,” the verse indicates that they should be brought from the first of the new crop.

I have derived only that it must be new, i.e., the first, of all wheat meal offerings. From where do I derive that it must also be new, i.e., the first, of all barley meal offerings, e.g., the meal offering of a sota? With regard to the two loaves, the verse states the word “new,” and again states the word “new,” once in Numbers 28:26 and again in Leviticus 23:16. If the second mention is not needed to teach the matter of being the new meal offering of wheat, apply it to the matter of being the new meal offering of barley.

The baraita continues: And from where is it derived that the two loaves precede the bringing of the first fruits as well? The verse states: “And you shall make for yourself a festival of Shavuot, the first fruits of the wheat harvest” (Exodus 34:22). The order of the verse teaches that the offering of the Festival, which is the two loaves offering, precedes the bringing of the first fruits of the wheat harvest. I have derived only that the two loaves precede the first fruits of the wheat harvest. From where do I derive that they also precede the bringing of the first fruits of the barley harvest? The verse states with regard to the festival of Shavuot: “And the festival of the harvest, the first fruits of your labors, which you will sow in the field” (Exodus 23:16). The order of the verse teaches that the offering of the Festival, which is the two loaves offering, precedes all forms of first fruits that are sown in the field, which includes barley.

From this verse, I have derived only that the two loaves precede the bringing of the first fruits that sprouted from seeds you sowed, as the verse states: “Which you will sow.” From where do I derive that they precede even the bringing of first fruits that sprouted by themselves? The continuation of that verse states: “In the field” (Exodus 23:16). The term is superfluous and serves to include even produce that sprouted by itself.

The baraita continues: From this verse, I have derived only that the two loaves precede the bringing of produce that grew in a field. From where do I derive to include even produce that grew on a roof, or that grew in a ruin, or that grew in a flowerpot, or that grew on a ship? The verse states with regard to the priestly gifts: “The first fruit of all that grows in their land, which they shall bring to the Lord, shall be yours” (Numbers 18:13). The term “first fruits” in this verse is referring to all types of first fruits. This teaches that when the two loaves are referred to as the first fruits (see Exodus 34:22), the intention is that they should be brought first before all other types of produce.

The baraita concludes: From where is it derived that the offering of the two loaves is to precede both the bringing of libations from grapes of the new crop and the bringing of the first fruits of the tree? It is stated here, with regard to the two loaves: “The first fruits of your labors” (Exodus 23:16), and it is stated there at the end of that verse: “When you gather in the products of your labors from the field.” Just as there, the term “your labors” is referring both to fruits used for the libations and the fruit of the tree, so too, here, the term is referring to both fruits used for the libations and the fruit of the tree.

Rabbi Aḥa bar Abba explains how the baraita poses a challenge to Ulla’s ruling: In any event, it was taught in this baraita that bringing the two loaves must precede even the bringing of produce that grew on a roof, that grew in a ruin, that grew in a flowerpot, or that grew on a ship. This indicates that all these types of produce are valid to be brought as first fruits, despite the fact that they are of inferior quality. This would appear to contradict Ulla’s ruling that dates that grow in the mountains and produce grown in the valleys are not fit to be brought as first fruits. Rabba explains: Whereas in the first clause, the baraita discusses which types of produce can be used for the first fruits, in the latter clause we come to discuss which grains can be used for meal offerings. Produce that grew in these atypical locations is valid to be brought as meal offerings, but not as first fruits.

The later clause of the baraita explained that the verse: “The first fruit of all that grows in their land” (Numbers 18:13), is referring to produce that grows in atypical locations. Rabba defended Ulla’s opinion by explaining that the verse concerns meal offerings only. Rav Adda bar Ahava objects to this: If so, that which is written in the latter part of the verse: “Any pure member of your household may eat of it,” is difficult, as the phrase “your household” includes a priest’s wife and daughters and teaches that they may also partake of the priestly gifts referred to in the verse; but if the verse is referring to meal offerings, that is problematic as they are permitted to be eaten only by male priests.

In resolution of this difficulty, Rav Mesharshiyya said: Perforce this verse should be read as if two verses are written, as otherwise it contains an inherent contradiction: The first clause states: “The first fruit…shall be yours” (Numbers 18:13), indicating that only a priest himself may partake of the priestly gifts. And it is written in the continuation of the verse: “Any pure member of your household may eat of it,” indicating that even female family members may partake of it. How can these texts be reconciled? Here, the latter part of the verse, concerns the first fruits, which even female family members may eat, and there, the first part of the verse, concerns meal offerings, which may be eaten only by male priests.

Rav Ashi said that there is an alternative resolution: The verse in its entirety concerns meal offerings, but with the latter clause of the verse we come to the specific case of the loaves of a thanks offering, which even female family members of the priest may eat.

§ The Gemara notes: Ulla and Rav Aḥa bar Abba disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute of earlier amora’im: Rabbi Yoḥanan says: Even if one did bring mountain dates or valley produce as first fruits, he does not thereby consecrate them, i.e., they do not attain the sanctified status of first fruits. Reish Lakish says: If one did bring them, he has consecrated them; they are regarded just like a gaunt animal with regard to sacrificial animals. Although it is improper to consecrate such animals or such produce as an offering, if one does, the consecration certainly takes effect.

The Gemara discusses the dispute: Granted, the opinion of Reish Lakish is well founded, as he stated the reason for his ruling. But as for Rabbi Yoḥanan, what is the reason for his ruling? Rabbi Elazar said: I have an explanation of Rabbi Yoḥanan’s ruling and since I was privileged to see Rabbi Yoḥanan in a dream, I know that I am saying a proper matter. The verse states with regard to first fruits: “And you shall take from the first of all the fruit” (Deuteronomy 26:2). The addition of the word “from” indicates that one should take from some of the first fruits, but not from all the first fruits. This teaches that one should use only the seven species for the mitzva. The verse continues: “That you shall bring from your land.” The addition of the word “from” indicates that one should take first fruits from some areas of the land, but not from all areas in your land. This teaches that one should not take dates from the mountains or produce from the valleys.

The Gemara asks: And as for Reish Lakish, for what halakha does he use this term “your land”? He holds that the term is necessary for that which is taught in a baraita: Rabban Gamliel, son of Rabbi Yehuda HaNasi, says: “From your land” is stated here (Deuteronomy 26:2), with regard to the first fruits, and “land” is stated there with regard to the praise of Eretz Yisrael: “A land of wheat and barley, vines, figs, and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8), which are the seven species. This serves as the basis for a verbal analogy and teaches that just as there, the verse is referring only to the produce that is the praise of Eretz Yisrael, so too, here, with regard to the mitzva to bring the first fruits, the verse is referring only to the produce that is the praise of Eretz Yisrael, i.e., the seven species.

The Gemara asks: And the other one, Rabbi Yoḥanan, since he has already expounded the term “from your land” to teach that one may not use mountain dates or valley produce, from where does he derive that only the seven species may be used? Rabbi Yoḥanan holds that since the Torah could have just written “your land” but instead writes “from your land,” the word “land” can be used to form the verbal analogy while the word “from” can teach that one may not use mountain dates or valley produce.

And the other one, Reish Lakish, what does he derive from the fact that the Torah adds the word “from”? He does not learn anything from the fact the Torah could have just written “your land” but instead writes “from your land.” In Hebrew, the term: From your land, is expressed by a single word: Me’artzekha. Reish Lakish holds that the verbal analogy uses the entire word.

§ It is taught in one baraita: With regard to produce that grew on a roof, or that grew in a ruin, or that grew in a flowerpot, or that grew on a ship, the owner brings it to the Temple and recites the accompanying passage of thanks to God (see Deuteronomy 26:1–11). And it is taught in another baraita with regard to such fruits: The owner brings them but does not recite the accompanying passage.

The Gemara attempts to reconcile the baraitot: Granted according to Reish Lakish, both baraitot accord with his opinion that even inferior produce can be brought as first fruits, and they contradict each other only with regard to whether or not one should recite the accompanying passage. And even with regard to that, the fact that the ruling of one baraita about produce that grew on a roof is contradicted by the ruling of the other baraita about produce that grew on a roof is not difficult. One can explain that this baraita, which states that the passage is recited, is referring to a roof of a cave, which is considered part of the ground, whereas that baraita, which states that the passage is not recited, is referring to a roof of a house.

Similarly, the fact that the ruling of one baraita about produce that grew in a ruin is contradicted by the ruling of the other baraita about produce that grew in a ruin is not difficult. One can explain that here, the baraita that states that the passage is recited, is referring to a cultivated ruin, whereas there, the baraita that states that the passage is not recited, is referring to an uncultivated ruin.

And the fact that the ruling of one baraita about produce that grew in a flowerpot is contradicted by the ruling of the other baraita about produce that grew in a flowerpot is not difficult. One can explain that here, the baraita that states that the passage is recited, is referring to a perforated flowerpot, where the produce is able to draw nourishment from the soil beneath it, whereas there, the baraita that states that the passage is not recited, is referring to an unperforated flowerpot.

And the fact that the ruling of one baraita about fruit that grew on a ship is contradicted by the ruling of the other baraita about fruit that grew on a ship is not difficult. One can explain that here, the baraita that states that the passage is recited is referring to a ship made of wood, where the fruit were able to draw nourishment through the wood from the ground, whereas, there, the baraita that states that the passage is not recited is referring to a ship made of earthenware.