דף פד - א
אבל בארץ, בדין תבואת הארץ בעומר ושתי הלחם - לא פליגי, ושניהם מודים דעומר ושתי הלחם, מארץ - אין [אכן הם באים מתבואת הארץ], מחוצה לארץ - לא; כמאן היא שיטה זו, [1] דלא כי האי תנא -
דתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ ואפילו לכתחילה, [2] ומה אני מקיים "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"? - לא בא הכתוב לומר שמתבואת הארץ תביאו את העומר, אלא לומר: שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, אבל יכולים להביאו אפילו מתבואת חוץ לארץ.
וטעמו של תנא זה, קסבר, חדש קודם לעומר בחוצה לארץ, מדאורייתא היא דאסירא, ואף שאמר הכתוב גבי איסור חדש [ויקרא כג יד]: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם", והיה משמע כי רק התבואה ממושבותיכם שבארץ ישראל היא האסורה; לא כן הוא, אלא:
ו"מושבותיכם", כל מקום שאתם יושבים - ואפילו בחוץ לארץ - משמע.
וגם הפסוק [שם י] "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", לא בא לומר שרק בארץ ישראל תהא אסורים בחדש, אלא זמן ביאה הוא. כלומר, בא הכתוב לקבוע זמן לאיסור החדש בכל מקום, שהוא כאשר תבואו אל הארץ.
וכיון דתבואת חוצה לארץ דאורייתא היא לענין איסור חדש, אקרובי עומר נמי מקרבינן ממנה. [3]
תנן התם במסכת שקלים ד א:
"שומרי ספיחין" בשביעית ["ספיחין" היאתבואה הגדילה מעצמה, ולא על ידי עבודת קרקע האסורה בשביעית, שהיא הפקר], שהיו משמרים אותה כדי שיהא ממה לקצור את העומר - נוטלין היו שומרי הספיחים את שכרן על השמירה, מתרומת הלשכה. [4]
רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא, על המבואר במשנה זו, שמביאים את העומר מתבואת שמיטה שהיא קדושה:
והרי כתיב גבי שביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ומשמע לאוכלה "ולא לשריפה", והאיך יביאו עומר ממנה, ומקטירים את הקומץ על גבי המזבח!? [5]
אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: רחמנא אמר לך גבי עומר [ויקרא כג יד]: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חוקת עולם לדורותיכם", ומשמע: לעולם אין מבטלים את מצות העומר, ואת אמרת [ואילו אתה רוצה לומר]: תיבטל עומר בשביעית, כי אסור להקטיר על המזבח מתבואת השמיטה!?
אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא:
ומי קאמינא אנא תיבטל!? וכי סבור אתה שקושייתי היתה כיון שאי אפשר להקטיר מתבואת שמיטה, אם כן לא יקריבו עומר בשמיטה!?
לא אמרתי אלא דלייתי עומר מדאשתקד [מתבואת השנה שעברה], שאין תבואתה קדושה בקדושת שביעית. [6] ענה לו רב חסדא לרמי בר חמא: בעינא "כרמל [נוטריקון "רך ומל"], והיינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, והרי ליכא כרמל בתבואת השנה שעברה, שכבר יבשה ונתקשתה.
שב והקשה לו רמי בר חמא לרב חסדא: ולייתי [יביאו] מ"כרמל" דאשתקד, כלומר, הרי אף מתבואת השנה שעברה אתה מקיים בה "כרמל" אם בשעה שקצרוה היתה "כרמל", ומאותה תבואה שבשעת קצירה היתה "כרמל" יביאו בשנה זו!?
ענה לו רב חסדא לרמי בר חמא: הרי אמר קרא "כרמל תקריב", ולמדנו: בעינא כרמל בשעת הקרבה, ואין די במה שהיתה כרמל בשעת קצירה. [7]
איתמר:
רבי יוחנן אמר: אין מביאים את העומר בשביעית מתבואת השנה שעברה, כי בעינן "כרמל תקריב".
רבי אלעזר אומר טעם אחר: משום שאמר הכתוב "ראשית קצירך" ["והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"], הרי למדנו: ראשית קצירך, ולא סוף קצירך; ותבואת השנה הקודמת סוף קצירך היא. [8] מתיב רבה מהא דתניא: כתיב [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", במנחת העומר הכתוב מדבר. מהיכן [מאיזה מין] היא באה? מן השעורין! ומפרשת הברייתא: אתה אומר מן השעורין היא באה, או אינו אלא מן החיטין היא באה?
רבי אליעזר אומר: נאמר "אביב" במצרים [שמות ט לא, גבי מכת ברד: "כי השעורה אביב"], ונאמר "אביב" לדורות ["אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"], וילמדו זה מזה:
מה "אביב" האמור במצרים, היינו שעורין, אף "אביב" האמור לדורות, אינו בא אלא מן השעורין.
רבי עקיבא אומר מקור אחר שהעומר מן השעורים הוא בא:
הרי מצינו יחיד שמביא חובתו מן החיטין ["מנחת חוטא"] ומביא חובתו גם מן השעורין ["מנחת סוטה"] - ומצינו גם לציבור שמביאין חובתן מן החיטים ["שתי הלחם"] -
ואם כן: מה יחיד מביא חובתו מן החיטין ומביא חובתו גם מן השעורין, אף ציבור שמביא חובתו מן החיטין, בדין הוא שיהא מביא חובתו גם מן השעורין.
כלומר, כשם שמצינו ביחיד, שמביא הוא מנחת חיטים וגם מנחת שעורים, כך מן הדין שיהיו הציבור מביאים מנחת שעורים מלבד מנחת החיטים שהם מביאים, ובהכרח, שמנחת העומר היא מנחת השעורים שהציבור מביאים; שהרי:
אם אתה אומר עומר בא מן החיטין, לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין, שהרי אין מנחה אחרת של ציבור שהיא באה מן השעורין.
דבר אחר:
הרי אמרה תורה [במדבר כח כו]: "וביום הבכורים [היינו חג השבועות, שמביאים בו שתי הלחם הנקראים "בכורים"]; בהקריבכם מנחה חדשה לה'"; ו"בכורים" היינו, שלא קרבה מנחה אחרת מחיטי התבואה החדשה קודם למנחה זו - [9]
ואם אתה אומר: עומר בא מן החיטין, הרי נמצא שאין שתי הלחם הבאים מן החיטין "ביכורים", כי כבר קרבה מנחת חיטים מהתבואה החדשה קודם לשתי הלחם; אלא בהכרח שהעומר בא מן השעורין, ומן החיטין אכן לא קרבה מנחה מהתבואה החדשה קודם לשתי הלחם, והרי הם "בכורים". [10]
אלמא דטעמא דשתי הלחם משום ביכורים הוא, דבכורים בעינא, והוא הדין לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים ["וכדכתיב - ויקרא ב יד - "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"]; והיינו כרבי אלעזר, וקשיא לרבי יוחנן. [11]
הערות
[1] לכאורה משמע מלשון הגמרא, שהכרח היה לה מדברי התנא של הברייתא שהעומר אינו בא מחוץ לארץ, ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל ש"ממושבותיכם תביאו ולא מחוצה לארץ" הוא מגוף הברייתא, ניחא בפשיטות, כי יש לומר שאין נידון הגמרא כאן לענין בדיעבד אלא לכתחילה, שהרי לרבי יוסי ברבי יהודה אפילו לכתחילה בא העומר מחוץ לארץ; אך ראה בזה ב"קרן אורה".
[2] "קרן אורה".
[3] ב"קרן אורה" לעיל, כתב: נראה דהבאת עומר מחוץ לארץ לא תליא באיסור חדש, ואפילו למאן דאמר חדש בחוץ לארץ דאורייתא מכל מקום אין העומר בא מחוץ לארץ, והוכיח כן, שהרי סתם משנתנו סוברת שאין העומר בא אלא מן הארץ, ואילו לענין חדש בחוץ לארץ איכא סתם משנה במסכת ערלה דחדש נוהג בחוץ לארץ; והביא עוד ראיות מאמוראים שהם סוברים דחדש נוהג בחוץ לארץ, ומכל מקום מודים דעומר אינו בא אלא מן הארץ, וראה עוד שם. וכוונתו, שאם כי כאן מבואר בגמרא שהעומר ואיסור החדש תלויים זה בזה, היינו רק לענין שאם אין איסור חדש בחוץ לארץ, אי אפשר שיהיה כשר עומר מחוץ לארץ; אבל אם חדש נוהג בחוץ לארץ אינו בהכרח שיהיה העומר בא ממנו. אבל ב"מנחת חינוך" [מצוה שב אות ב ד"ה מדיני], הבין מדברי הגמרא כאן, שדינים אלו תלויים זה בזה, דאי חדש בחוץ לארץ דאורייתא מביאין עומר גם כן מחוץ לארץ, ומשנתינו דמבואר דאין מביאין אלא מארץ ישראל, סוברת דחדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא, על כן אין מביאין; וראה עוד שם בד"ה ומבואר בראש, שלמד מכח סוגייתנו שתלתה את הדינים זה בזה, שאם עומר אינו בא משל גוי, בהכרח שאיסור חדש אינו נוהג בשל גוי. והנה הרמב"ם פוסק דחדש בחוץ לארץ אסור מן התורה, ומאידך פסק כמשנתנו שאין מביאין עומר אלא מן הארץ; והקשה ה"לחם משנה" עליו: הרי כאן מבואר שהדינים תלויים זה בזה, וכיון שחדש אסור בחוץ לארץ אף עומר יביאו ממנו; וראה מה שתירץ; וכתב רבי עקיבא איגר [נדפס על הגליון ברמב"ם הוצאת פרנקל], להוסיף ביאור בכוונת תירוצו, שלא תלתה הגמרא את הדינים זה בזה אלא לענין שאם חדש מותר בחוץ לארץ אי אפשר להביא עומר ממנו, אבל להיפך אינו מוכרח, וכדברי ה"קרן אורה"; והוסיף שם: ועדיין צריך ביאור, דמנא ליה לרמב"ם זה, דהא פשטא דסוגיא משמע דתלוי זה בזה לכל צד, וראה מה שכתב שם. וראה גם ב"זבח תודה" כאן שיישב את דברי הרמב"ם, דאינו מוכרח דאם חדש בחוץ לארץ דאורייתא שאף עומר בא מחוץ לארץ, ולא אמרו בגמרא אלא: דאי יסבור רבי יוסי ברבי יהודה דהיא דאורייתא, יכול לסבור דעומר בא מחוץ לארץ, אבל אי סבר דהוא דרבנן, ו"בכל מושבותיכם" היינו לאחר שכבשו וחלקו, אם כן אינו יכול לומר "כי תבואו" דהיינו זמן ביאה; ועל כרחך דכוונת התורה לגלות, דאין העומר בא מחוץ לארץ; וגם, אי סבר דחדש בחוץ לארץ דרבנן, ומדאורייתא מותר לאכול, אין סברא שיכול העומד הבא משם - להתיר חדש. אבל הרבה אחרונים לא נחתו לחילוק זה, וכתבו ישובים אחרים בדעת הרמב"ם ראה "ספר המפתח".
[4] הם השקלים ששקלו ישראל, והיו נותנים אותם תחילה בלשכה המיוחדת לכך, וממנה היו הגזברים "תורמים" לקופות, והיא נקראת "תרומת הלשכה", והיא מיועדת לקרבנות ציבור.
[5] בהגהות מהרש"ם הביא משו"ת "שואל ומשיב", שהקשה: לשיטת הסוברים דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה, אם כן נאמר: אתי עשה דעומר ודחי לאו הבא מכלל עשה ד"לאכלה ולא לשריפה"; והביא עוד, שב"טורי אבן" [ראש השנה ל ב] הקשה כעין זה לדעת הסוברים דעשה דרבים דחי עשה דיחיד; וכן עמד בכל זה ב"מנחת חינוך" שב ג, ד"ה ולכאורה קשה.
[6] כתב ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" [תמידין ומוספין עמוד מב תחילת ד"ה והנראה], שלא היתה הקושיא, שיביא מן התבואה הרגילה של השנה שעברה, שהיא נשרשת הרבה לפני העומר של השנה שעברה, שהרי העומר בא מן החדש, ומה שנשרש קודם לעומר הקודם הרי הוא ישן, אלא הכוונה היא לתבואה שנזרעה בשנה שעברה באיחור, ולא נשרשה אלא לאחר העומר, והביאה שליש לפני ראש השנה של שביעית, ואין בה קדושת שביעית; וכפירוש הזה כתב גם ב"קרן אורה" לעיל ע ב סד"ה גמרא ואסורין; וכן פירש הגאון ר' אלעזר משה זצ"ל. אבל ב"מנחת חינוך" [שב ג ד"ה והנה לענין] הבין, שקושיית הגמרא היתה שיביאו מן הישן, והוקשה לו: הרי לכולי עלמא צריך לכתחילה להביא מן החדש, ומאי מקשה! ? וכתב לבאר, דרמי בר חמא סבר כהברייתא דהוא רק מצוה מן החדש, ואם כן נהי דהכתוב אמר "לדורותיכם" מכל מקום באמת מקריבין תמיד העומר, רק המצוה לכתחילה בחדש לא יוכל להתקיים בשביעית, אבל העומר קרב תמיד; וראה עוד ב"קרן אורה" כאן, שהוא מפרש את הסוגיא על תבואה מן הישן, ראה שם שהאריך בביאור הסוגיא; וכן ב"חזון איש" מב כ, מפרש את קושיית הגמרא שיביאו מן הישן, ראה שם.
[7] ראה לעיל סד ב, דמבואר שם טעם למה מביאים את העומר מן הקרוב לירושלים, שהוא משום "כרמל תקריב", וכוונת הגמרא, דבעינן כרמל בשעת הקרבה דוקא ולא בשעת קצירה, ולכן אי אפשר להביא מן הרחוק לירושלים; וראה תוספת דברים בזה, בהערות שם.
[8] תוספת ביאור: א. לשון הפירוש המיוחס לרש"י הוא: "רבי אלעזר אומר: משום ד"ראשית קצירכם" אמר רחמנא דבשעת הבאה ליהוי ראשית קציר האי תבואה, ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית קציר, שהרי נקצר מדאשתקד, וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה"; ולשון רש"י מכתב יד: היינו טעמא דאין מביאין מדאשתקד, דכתיב "ראשית קצירך", בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה ולא סוף, ואי מייתי מדאשתקד, הוי שעת הבאה [סוף] קצירה דתבואה דאשתקד דהיא ממנה, [הלשון משובשת, והכוונה צריכה ביאור; ומשמעות דבריהם היא לכאורה, דבעינן שיביא מראשית קציר התבואה של אותה שנה, ומיהו, הרי אף אם יביא משל השנה שעברה יכול להביא ממה שהיה ראשית קציר של תבואת השנה שעברה, ולזה ביארו, שבשעת הבאה יהא זה גם זמן ראשית הקציר של אותה תבואה שהוא מביא ממנה, שהרי בפסח הוא זמן תחילת הקציר, והרי בפסח של שנה זו הוא כבר זמן סוף הקציר [והרבה לאחריו] של תבואת השנה שעברה, שהקציר כולו בקיץ הוא; ואם אכן כן היא כוונתם, הרי מבואר שאין הנידון להביא מתבואה שהשרישה לאחר העומר, שהרי תבואה זו ודאי אינה ראשית קציר, שהרי לא השרשה אלא כשכבר החל הקציר]. ב. וב"חידושי מרן רי"ז הלוי" [הלכות תמידין ומוספין עמוד מב] ביאר [ואין נראה שכוונתו להעמיס כן בדברי רש"י], לאחר שהקדים מה שנתבאר לעיל משמו, שהנידון הוא להביא מתבואה שנשרשה לאחר העומר: דרבי אלעזר סבר, דמלבד הדין חדש וישן התלוי בהיתר העומר [וכפי שנתבאר בהערות על המשנה], איכא עוד דין בעומר שיהא "ראשית קצירך", דהיינו, שיהא ראשית הקציר של שנה זו, ולא סוף קציר של שנה שעברה, וזה אינו תלוי לא בהיתר עומר ולא בהשרשה, אלא בראש השנה ובהבאת שליש, שהיא שעה שנעשה קציר, [כמבואר לעיל עא א], וכל שהביא שליש לפני ראש השנה הרי הוא נחשב מקציר שנה שעברה, ואין זה "ראשית קצירך" רק "סוף קצירך"; [ומבואר מדברי הגרי"ז, דפשיטא ליה דשם "חדש" ו"ישן" אינו תלוי בזה אלא דוקא בהיתר עומר ושתי הלחם, וצריך תלמוד] ; וראה בהגהות הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל שכתב "דמכל מקום מיקרי סוף קצירך, כיון שבא בשנה העברה לכלל קציר". והוסיף הגרי"ז שם להביא כדבריו מדברי הירושלמי בחלה א א, דמבואר שם, שהבאת עומר מתבואה שהשרשה בשנה שעברה לאחר העומר, אינה כשירה משום "ראשית קצירך" [וכמו בסוגייתנו, לפירושו], ומסיים שם הירושלמי: והן שהביאו שליש לפני ראש השנה, אבל אם הביאו שליש לאחר ראש השנה, העומר בא מהן, והיינו כמו שכתבנו. ג. והאחרונים תמהו, שהרי בביאור הגר"א שם מבואר, דלא אמרו שהדין תלוי בהבאת שליש אלא לדעת "חברייא" שם, שהם נתנו טעם אחר שלא להביא עומר ממה שהשרש אחר העומר, ומשום שזה הוא כמו לתרום מתבואת שנה זו על של שנה אחרת שאינה תרומה, והוא הדין לעומר משנה שעברה שאינו מתיר חדש של שנה זו, [ואף בדיעבד הוא פסול מטעם זה, כמבואר שם], ובדעת "חברייא" אמרו שם שהוא תלוי בהבאת שליש לפני ראש השנה, וכמו לענין תרומה, שהבאת שליש קובעת אם תבואת שנה זו היא או תבואת השנה שעברה; אבל לדעת הסובר שם, שמטעם "ראשית קצירך" אי אפשר להביא מה שהשרש בשנה שעברה לאחר העומר, לא אמרו שם שהוא תלוי בהבאת שליש, ומפורש בביאור הגר"א שם, שאינו תלוי בזה. ועוד מבואר שם בלשון הגר"א בביאור הדרשה ד"ראשית קצירך", שהוא מפרשה באופן אחר, וז"ל: "פירוש: מהכא שמעינן שאין מביאין מהן [ממה שנשתרש לאחר העומר], דכתיב "ראשית קצירך" של השנה שנתגדל בה יהא זה ראשית הקציר, וזה סוף הקציר של השנה שנתגדל בה", ע"כ; הרי שהעיקר תלוי אם הוא ראשית קציר של שנת התבואה, ואפילו אם יהיה זה מתבואת השנה שעברה שפיר דמי, אם אך "ראשית קציר" היא של תבואת אותה שנה; ושלא כהגרי"ז, דבעינן ראשית קציר של שנת העומר דוקא; ולפי הגר"א אין זה ענין כלל לחדש וישן, שאין הפסוק בא לומר מאיזו שנה יקח, אלא אם מראשית כל שנה או מסוף כל שנה. ולפי זה, ביאור הירושלמי וסוגייתנו - לפי הגר"א - הוא: כיון שהוא בא להביא עומר מתבואת השנה שעברה [כי נזרעה בו, ואפילו הביאה שליש לאחר ראש השנה], הרי כיון שהשרשתה היתה רק בפסח [שהרי אף בסוגייתנו אנו בהכרח דנים במה שנשרש לאחר העומר, וכמו שכתב הגרי"ז, שאם לא כן ישן הוא], הרי היא בעצמותה ביחס לתבואת אותה שנה "סוף קציר"; שהרי זמן "ראשית קציר" הוא בפסח, ואילו תבואה זו בזמן ראשית הקציר הלוא רק נזרעה, והרי היא בעצמותה סוף קציר, ולא נכשר לעומר [לכתחילה, כמבואר בביאור הגר"א שם], אלא ראשית קציר של תבואת כל שנה, ולא סוף קציר של תבואת כל שנה. ד. לדעת ה"מנחת חינוך" [שב ג ד"ה והנה לענין], הן הפסוק ד"כרמל" והן הפסוק ד"ראשית קצירך" באים ללמד שאין העומר בא אלא מן החדש ואפילו בדיעבד, ומכאן למד לדינא, שהעומר הבא מן הישן פסול; והיינו, דקושיית המקשה היתה, שיביאו עומר מן הישן וכפי שנתבאר בהערה לעיל משמו, ומשום שהוא סבר, דחדש אינו אלא למצוה, והשיבו לו, דחדש פסול לעומר, ואם כן הכרח הוא להביא בשביעית מן החדש; וכן פירש ב"חזון איש" מנחות מב כ, והוסיף שם: אף על גב דלח [שהוא נלמד מ"כרמל"] אינו מעכב, מכל מקום סבירא ליה, כיון דהתורה אמרה "כרמל", מסתבר דבעינן שיהא חדש ולא ישן, וישן לאו עומר הוא כלל. אבל ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" הוכיח מן הירושלמי הנזכר, שהפסוק "ראשית קצירך" לא קאי כלל על הישן, אלא על אלו שהשרישו אחר העומר. ה. לשון הרמב"ם שקלים ד ה, הוא "בשנת השמיטה שהיא הפקר, שוכרין בית דין שומרין שישמרו מקצת ספיחים שצמחו, כדי שיביאו מהן העומר ושתי הלחם שאין באים אלא מן החדש"; וממה שכתב "שאין באים אלא מן החדש", משמע לכאורה כפירוש ה"מנחת חינוך"; אך מאידך, ממה שכתב כן אף על שתי הלחם, שבזה פסק הרמב"ם בפרק ח מתמידין ומוספין שבדיעבד כשרות אפילו מן הישן, משמע שלא כפירוש ה"מנחת חינוך"; [ומיהו, לפי מה שכתב ב"זבח תודה" בדעת הרמב"ם - ראה לעיל פג ב הערה 13 אות ה - יש ליישב גם זה] ; וראה מה שכתב על דברי הרמב"ם האלו ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" שם, בסוף דבריו בד"ה והנה אם.
[9] נתבאר על פי רש"י לעיל סח ב על ברייתא זו; ומיהו מצינו כמה פסוקים קודמים שנקראו שתי הלחם "בכורים": "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", שמות כג טז; "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", שמות לד כב; "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה"', ויקרא כג יז; וצריך תלמוד.
[10] א. הקשה ב"שפת אמת" [לעיל סח ב, בד"ה בגמ' מי סברת]: הלא גם משעורים אסור להקריב מנחות קודם לשתי הלחם, כמבואר בברייתא בעמוד ב, [ומיהו ראה שם ברש"י מכתב יד, ובהערות שם], ואם כן בהכרח גזירת הכתוב היא, דעומר מותר להקריב, ואם כן מה ראיה היא זו, שאין העומר בא מן החיטים! ? וביאר: דאף על פי שלענין שעורים גזירת הכתוב היא שמותר להקריב עומר, מכל מקום צריך להתקיים "בכורים" גם ביחס לעומר, על כל פנים לענין מינו; וראה עוד ב"אחיעזר" חלק ג סד ג, וב"חזון איש" סימן מב סקי"ט וסק"כ. ב. ראה היטב בגמרא לעיל סח ב ברש"י ובהערות שם, שהיתה סבורה הגמרא לומר בתחילה ש"ביכורים" היינו שלא הקרבה מנחה מאותם חיטים שהיתירם תלוי בשתי הלחם הנקרבים עכשיו; ומטעם זה סבורה היתה הגמרא, שאם יקריב את העומר מחיטים שהושרשו קודם לשתי הלחם שעברו, אין חסרון בשם "ביכורים" של שתי הלחם, ראה שם. ואולם דוחה הגמרא "מי סברת בכורים לפירא קא אמרינן, למזבח קא אמרינן, והא אכיל לה מזבח מפירי דהאי שתא", ופירש שם רש"י: מי סברת בכורים לפירא, לחיטין התלויין בהן - בכורים; למזבח קאמרינן: שלא יאכל מזבח קודם להם מחיטים חדשים; והא אכל לה מזבח: עומר מפירא דהאי שתא, דמהך שתא נינהו דבחדא שתא גדלו ביחד", וכבר נתבאר בהערות שם שהדברים סתומים, ונתחבטו בהם אחרונים; וראה מה שהובא בשם הגרי"ז בהערה 11.
[11] נתבאר על פי רש"י בכתב יד [וכן הובא בתוספות משמו], אלא שהדברים סתומים; והגרי"ז שם ביאר את הסוגיא, על פי דבריו שנזכרו לעיל בביאור "ראשית קצירך": דהנה לרבי יוחנן שסובר דדין חדש וישן תלוי רק בהיתרא דתבואה, אם כבר הותרה אשתקד או לא, אם כן נמצא, דדין חדש ובכורים של עומר, [שאף הם "בכורים"], ודין חדש ובכורים של שתי הלחם שני דברים נפרדים הם, ואינן תלויים זה בזה כלל, דלענין עומר תלוי אם התבואה היה לה היתר עומר, ולענין שתי הלחם תלוי אם היה לתבואה היתר שתי הלחם, ואם כן משכחת לה תבואה שהיא חדשה לגבי עומר, ולגבי שתי הלחם היא ישנה, כגון שכבר היה לה היתר שתי הלחם בלא עומר [וכדברי הגמרא לעיל סח ב], ושפיר מצי מייתי מינה העומר, כיון שהיא חדשה לגבי עומר, ואי מייתי אחר כך שתי הלחם מתבואה שהיא חדשה לגבי שתי הלחם, נמצא דאלו ואלו היו בכורים; דהעומר היה בכורים מתבואה של שנתה, שהיתה חדשה לעומר וישנה לשתי הלחם, והשתי הלחם היו בכורים לתבואה של שנתן, ואם כן גם אם העומר היה בא מן החיטים, גם כן משכחת לה שיהיו שתי הלחם בכורים, כיון דתרוייהו עומר ושתי הלחם תרי דיני שנים נינהו. מה שאין כן לרבי אלעזר דסובר, דאלו ואלו באין רק מתבואה שהביאה שליש לאחר ראש השנה, אם כן שניהם בעל כרחך מתבואה אחת הן באין, ודין שנה אחת להן להכשר הבאתן, וממילא דאם עומר מן החטים אין שתי הלחם בכורים; וזהו דקמותיב רבה מהך ברייתא לרבי יוחנן דאמר טעמא משום דבעינן כרמל בשעת הקרבה, אבל משום דין בכורים וחדש אפשר להביא גם מדאשתקד, ואם כן הרי דין בכורים של עומר ושל שתי הלחם תרי מילי נינהו, וכל אחד אזיל בתר שנתו, ואין סתירה מזה לזה כלל, ובברייתא הרי מבואר, דאם עומר בא מן החטים אין שתי הלחם בכורים; ובעל כרחך דשנה אחת לשתיהן לדין בכורים שלהם. ובהמשך דבריו ביאר, דבאמת היה אפשר לומר דאף על גב דאיכא דינא ד"ראשית קצירך ולא סוף קצירך", דאינן באין רק מתבואה שהביאה שליש לאחר ראש השנה וכמו שנתבאר, מכל מקום כל זה הוא רק לענין הבאה, דנאמר בזה דין בפני עצמו דלא מתכשרי לעומר אלא אם הם ראשית קצירך של שנה זו, אבל אין זה נוגע לדין בכורים שלהן לענין זה שצריכין להיות בכורים וראשית לכל המנחות, ולענין דין זה אזלינן רק בתר שנת התבואה עצמה, שיהיו בכורים וראשית לפירי דתלו בהן בהיתרן; ועל פי זה ביאר את סוגיית הגמרא לעיל סח ב דמקשה הגמרא: הרי שתי הלחם ביכורים כיון שהעומר יכול לבוא מתבואת השנה שקדמה לשתי הלחם, אלא שלפי תירוץ הגמרא שם גם דין בכורים תלוי ב"ראשית קצירך", ראה שם. וראה עוד בביאור הראיה בהגהות הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל.
א דף פד תנן התם שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכו' ורמינהו לאכלה ולא לשרפה, והנה יש להעיר מאי פירכא היא לימא דאתי עשה דעומר ודוחה ללאו הבא מכלל עשה, שדינו כלאו לענין דחיי' להרבה מן הראשונים, ואפילו אם אמרינן שדינו כעשה, וממילא הוי עשה כנגד עשה אבל הלא קיי"ל דעשה דרבים דוחה לעשה שאינה מצוה דרבים, והכא עשה דעומר הוי מצוה דרבים, ועיין בטו"א ר"ה ל' בתוס' ד"ה נתקלקלו.
ב ונראה לדבר ברור דסבר הש"ס דכוונת התורה שאמרה בשביעית לאכלה, והכוונה שלא ישתמשו באוכלים לשום דבר שהוא לבד מאכילה, המובן בזה שפירות שביעית לא יתכנו להשתמשות אחרת וגם לא תחול עליהם תואר ופנים של שימוש אחד שהוא למטרה אחרת, והרי"ז נחשב כמין אחר, היינו מין אוכל כזה שאין לו חליפין ותואר אחר, וממילא כשאנו באין למצות העומר שדינו גם בשרפה דהיינו הקומץ, ולפעמים כולו בשרפה אם נטמא ויען שפירות שביעית אינו מין אוכל כזה, ממילא הרי הן כמין אחר של אוכלין שאין עומר בא מהן, וממילא לא שייך בזה עשה דוחה, כיון שע"כ לפי כוונת התורה הוא מין אחר לגמרי, שאין עומר בא מהן, וזה גם כן הביאור בסוגיא דבכורות י"ב, והובא בתוס' ד"ה רחמנא, בהא דעיסת שביעית פטורה מן החלה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וזהו גם כן דעיסה זו שהקפידה תורה שתהי' רק למטרת אכילה, ממילא הרי היא כמין עיסה שאינה חייבת בחלה, וכמין אחר הוא, ומין פטור הוא לפי הס"ד דשם. וזהו כוונת הש"ס הכא דבשביל זה דאמרה תורה בשביעית לאכלה, שוב אין בפירות שביעית דין עומר כלל, ועל זה משני הש"ס דכתיב לדורותיכם, הרי אמרה תורה שיש מצוה דעומר בכל שנה ושנה, וגם שנה שביעית של שמיטה בכלל זה, וכן מסקנת הש"ס שם בבכורות לענין חלה.
ג כתב הרמב"ם בפר"ה מבכורות ה"ט וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהי' חייבת בבכורה הרי"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכו' יעוי"ש, וכתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א בגמרא מפרש משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה וקא בעי לאקטורי מאימורין עכ"ל, וכתב מרן ונראה שנוסחת רבינו היה כתוב ולא לסחורה יעוי"ש, והנה בדבר החיוב דבכורה יש שני אופנים, א) הקרב ע"ג המזבח, ב) הנאכל במומו, כמו בזה"ז, והנה מדכתב רבינו הרמב"ם סתם משמע שכל דין בכורה עליו, וא"כ כוונת הרמב"ם שכתב חייב בבכורה, היינו ג"כ הקטרה, ועל זה הקשה הראב"ד דיש כאן לאכלה ולא לשרפה, מטעם הקטרת האימורין, ועל זה אמרו בגמרא דממועט מבכורה מטעם לאכלה ולא לשרפה, ובזה כתב מרן שגירסת הרמב"ם בגמ' דממועט מבכורה מטעם סחורה, והנה לגירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, תקשה בהא דפריך הש"ס שם דעיסת שביעית פטורה מן החלה מטעם לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, ומזה לכאורה ראי' לגירסת הראב"ד, שגם בבכור הוי הטעם משום לאכלה ולא לשרפה. והלח"מ שם דחק בזה וכתב דלגירסת הרמב"ם אע"ג דלא אמר רב חסדא אלא לאכלה ולא לסחורה, פריך לי' דכי היכי דדריש הכא, ה"נ נדרוש גבי חלה לאכלה ולא לשרפה יעוי"ש, אמנם לדעתנו לפי מה שביארנו יש ליישב גם בהא דחלה לפי גירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, וכאשר יבואר.
ד כתבו התוס' שם בבכורות ד"ה מיטמיא וכו', ואף על גב דיכול להפריש כיון דאילו מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוא כמו מן החיוב על הפטור, עכ"ל, כוונת התוס' ע"כ כמו שביארנו לעיל דכיון דפירות שביעית לאכילה דוקא, ממילא שללה התורה עיסת שביעית ממצוה דחלה לגמרי, והרי"ז כעיסה שפטורה מן החלה, וממילא הוי כמפריש מחיוב על הפטור, וזהו כמו שכתבנו לעיל, אבל דברי התוס' לכאורה תמוה טובא בהא דהקשו דפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית, דהלא א"כ הוי משנה על חבירתה, והדין גם בחלה דבעינן שנה שנה ואין מפרישין משנה על חבירתה כמבואר בפר"ד דחלה, וכן מבואר להלכה בשו"ע סי' שכ"ד, ומצאתי שעמד בזה ברי"ט אלגזי, אמנם אפשר לומר דכוונת התוס' בעיסת שביעית היינו עיסה הבאה מחליפי פירות שביעית שכל דין שביעית נוהג גם בהחליפין, וא"כ יכול להפריש מפירות שנה זו עצמה שהעיסה נעשית.
ה והנה לפי"ז ע"כ סברי התוס' דדין הוא בשביעית התופס החליפין אשר תחול על החליפין כל דין שביעית גם לענין זה דלאכלה ולא לשרפה, ואינה בת הפרשה מצד עצמותה, וגם לא מעיסה אחרת מטעם דנחשבת כעיסה ממין אחר של פטור, אעפ"י שבעצמותן של הפירות אינן מפירות של שביעית עצמה, ותצא דין חדש דהמחליף פירות שביעית בפירות של שנה שישית המחויבת במעשר שתחול עליהן תורת שביעית לפוטרן מן המעשר כדין פירות שביעית עצמן.
ו אמנם הרמב"ם לא סבר בזה כסברת התוס' והיינו דהרמב"ם מפרש ענין שביעית שהוא אפקעתא דמלכא, והיינו שהתורה שללה שנה שביעית מכל החיובים שהפירות נתחייבו בכל השנים, וזה נכלל בהא דאמרה תורה לאכלה, והנה לפי"ז הפירות שביעית יש בהן אחת שהיא שתים, היינו שהתורה עשאה לפירות שביעית למין פטור, והיינו שמלבד הדין פטור, הרי הוא גם מין אחר מפני שגדלו בשנה של פטור, נמצא שיש בה שתים, א) מצד הדין, ב) מצד גידולם בשנה של פטור, ונפק"מ לענין חילופי פירות שביעית, שג"כ דינם כפירות שביעית. אבל התפסה זו לא חיילה קולא מצד דין שביעית. אבל ע"כ לא נעשה החליפין עצם פירות שביעית שגדלו בשביעית, כיון שבאמת גדלו בששית, והנה לפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' דהלא בחילופי פירות שביעית שפיר משכחת חלה, מטעם דיכול להפריש מעיסה אחרת של שנה ששית ויפטור גם החילופין שנתחלפו בפירות שביעית, אבל לפי הגירסא שהוא מטעם סחורה אתי שפיר, והוא דכיון דצריך להפריש לפי חשבון על עיסה זו דהחליפי שביעית, והרי"ז גם כן בכלל סחורה יחשב.
ז עכ"פ מבואר בין לשיטת התוס' לשיטת הרמב"ם דדין שביעית הוא ששללה תורה פירות שביעית, ועשאן הכתוב כאילו הן מין אחר ממש, ורק בחילופן פליגי התוס' והרמב"ם, דהתוס' סברי דגם החילופין בכלל זה, והרמב"ם סבר דאין החילופין מין פירות שביעית ממש, אבל עכ"פ הפירות שביעית בעצמותן נחשבין כמין אחר לגמרי, וממילא פריך הכא הש"ס שפיר דאם לא מצינו בהדיא דהתורה רבתה לדין עומר בשביעית, א"כ הרי"ז מין אחר ממש, ומין פטור הוא, וכמו שנתבאר.
ח והנה בעצם הדין בפירות שביעית לענין התפסה יש לעיין אם התפיסן בפירות אחרים משנה אחרת שהדין דנתפסים בקדושת שביעית, היאך הדין בשהתפיס בפירות של שנה ששית, והם טבל, אם נפטרים מתרומות ומעשרות, כדין שביעית, והספק בזה אם אמרינן דכיון דחל שביעית עליהם, וכיון דשביעית ליתא בחיובים של תרומות ומעשרות, כן גם הנתפסים ליתא בהו חיוב תרו"מ, או דלמא שאני פירות שביעית שהפקר הם, משא"כ באופן זה שכבר זכה אחד בפירות שביעית, ונעשה שלו גם לקדש את האשה, וא"כ כשמתפיס אח"כ בפירות ששית שהם שלו ממש, א"כ ליתא בהו דררא דהפקר, ורק תורת שביעית עליהם, היינו קדושת שביעית לאיסור סחורה, והפסד, וכדומה, וא"כ היאך הדין לענין תרו"מ.
ט ואם כנים אנחנו בזה בהחלטה שנפקע מחיוב תרו"מ מטעם התפסת שביעית, והיינו כי שביעית מצד עצמה פוטרת מתרו"מ, מיושב הא דהקשה בטו"א ר"ה ט"ו, בהא דדרשו במכילתא לפטור שביעית מן המעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיות השדה, מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור, תיפ"ל דשביעית הפקר הוא ופטור מן המעשר מטעם הפקר, אבל בדברינו אתי שפיר דאתא קרא להנתפס בפירות שביעית שזה אינו הפקר, אמנם כיון שקדושת שביעית חלה עליהם, וחייב ג"כ בביעור כשכלה לחיה מן השדה ונפטר מן המעשר.
י והנה אפילו אם אמרינן דלא מהני תפיסת פירות שביעית על טבל שנגמר לחיוב תרו"מ, משום דגם הפקר לא מהני בזה לאפקועי החיוב שנתחייב קודם ההפקר, אמנם בשהתפיס קודם מירוח בזה שפיר אפשר לומר דנקבע בשביעית, לא מהני עוד המירוח דשביעית לחייבו במעשר.
יא ובזה מיושב גם כן הא דהקשה שם בטו"א למ"ל קרא לפטור פירות שביעית מן המעשר, כמבואר במכילתא והובא ברש"י שם, מדכתיב ואכלו אביוני עמך וגו', תיפ"ל דבלאו הכי שביעית פטור מהמעשר מטעם דכיון שליתא בתרומה משום כיון דאילו מיטמא בת שרפה היא להכי לאו בת תרומה היא כמו שאיתא בבכורות י"ב, וכיון שליתא בתרומה ליתא גם במעשר, וממילא קשה לדורותיכם למ"ל לרבות עיסת שביעית לחיוב חלה, תיפ"ל דאם באמת פטור מחלה, ממילא ליתא נמי במעשר, עכת"ד, ובדברינו שפיר יש לומר דבעינן קרא לענין התפסה, והיינו דבאופן שהתפיס פירות בפירות שביעית, ואחר כך התפיס פירות האלו בפירות אחרות, שהדין בזה דהאחרון נתפס, והאמצעי נעשה היתר. ואם כן אם התפיס אח"כ אותן פירות באחרים נתפסין האחרים, והם נעשים היתר, ומ"מ פטורים מתו"מ כדין הפקר, אם היו הפקר קודם מירוח, שוב נפטר אפילו אם זכה אחר בהן ובשעת מירוח הי' של בעלים מיוחדים, וזה מבואר מהא דהמפקיר את כרמו והשכים לשחר ובצרו חייב בפרט וכו' ופטור ממעשר.
יב איברא דבזה יש לעיין דאף אם שביעית פטור מן המעשרות, אבל אפשר לומר שדינם כהקדש דאם נפדו קודם מירוח, ובשעת מירוח היו חולין דחיוב תרו"מ נוהג בזה כדתנן פ"ד דפאה, המקדיש פירותיו וכו' וא"כ איכא לאיסתפוקי אם דין שביעית כהקדש או כהפקר בזה.
יג וגם במה שכתבנו לעיל דלא מהני הפקר אחר המירוח שנתחייב בתרו"מ, איברא דכן כתב הר"ש פר"ק דפאה מ"ו יעוי"ש, אמנם יש לעיין בזה בדברי הר"ש פר"ג דמעשר שני מ"ו וז"ל תניא בתוספתא כך אמר להם בי"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתם שיכול להפקיר להוציא מידי תרו"מ, ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם בי"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפסידן ולפוטרן מן המעשרות יעוי"ש, והנה לפי"ז יש לעיין היאך הדין בפירות שביעית שע"י התפסה, ובכלל יש לעיין בדין פירות שביעית שע"י התפסה, ולא מצאתי למי שהעיר בזה.
יד אמנם לפי מה שביארנו בביאור דברי התוס' דע"כ כוונתם על חלופי פירות שביעית שדין שביעית עליהם, והרמב"ם ע"כ מפרש גם כן הכי בכדי שלא תקשה מדוע לא משני הש"ס דמשכחת חלה בעיסת שביעית באופן שמפריש ממקום אחר עליהם, והיינו בעיסה כזו שהותפסה בפירות שביעית, וע"כ התירוץ התוס' מטעם דהוי מחיוב על הפטור, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ מבואר להדיא דיותפס דין פירות שביעית גם לפטור מחיוב חלה, ומסתמא כן הדין גם במעשר, אבל יש לדון דשאני חלה דהחיוב בא בשעת גלגול, ובשעה זו דין שביעית על העיסה, אבל אין מזה ראיה על טבל פירות שכבר נתחייבו שההתפסה יפקיעם, לעשותם פטור, וא"כ עדיין יש לעיין בזה.
בדין אם פירות שביעית מותרים לנכרים
טו תניא בתוספתא דשביעית פר"ה מאכילין את האכסנאי פירות שביעית, ואין מאכילין לא את העכו"ם ולא את השכיר, וכתב הגאון מלבי"ם בפ' בהר דכיון דכתיב לכם, למעט עכו"ם, אבל לדעתי תמוה טובא מהא דמבואר בירושלמי פר"ו דשביעית דמבואר שם דמאן דיליף הפקר משביעית בעינן שיהיה הפקר גם לנכרים דומיא דשביעית, הרי חזינן דהפירות ע"כ מותרים גם לנכרים, דאם אמרינן דהפירות אסורים לנכרים, אם כן הרי חסר בזה בדין הפקר.
טז והנה אף שיש לומר דהא דאסור לנכרים הפירות באכילה אין זה מגרע זכות הפקר, מטעם דמצד ההפקר הופקר לכל, ורק מצד הקדושה לא חזי להנכרי, ושמעתי בשם הגאון ר' יצחק יעקב ז"ל מפאניוועז שמפרש כן, אבל תמוה טובא דהלא כיון שהאיסור ע"כ על ישראל נאמר, דהרי עכו"ם אינו באיסורין, נמצא דהישראל מוזהר שלא ליתן לעכו"ם, ומחויב הוא לשמור שלא ליטול עכו"ם את הפירות, וא"כ מה זה הפקר לנכרים, באופן שמחויב לנקוט פזרא ולהבריחו, ואעפ"י שדין זה שלא יטול עכו"ם אינו מוטל ביחוד על הבעלים, אבל ע"כ גם הבעלים בכלל כל ישראל, וממילא נגרע זכות הפקר, עוד תמוה אטו גרע אכילת נכרי מאכילת חיה ובהמה.
יז לכן נראה דודאי מותר לנכרי לאכול את הפירות שביעית, וע"כ בתוספתא דשנינו דאסור להאכיל לעכו"ם, היינו שאסור לנו להאכילו, אבל יכול העכו"ם ליטול מצד עצמו בלי שום מוחה ומעכב. והעכו"ם זוכה כדין זוכה מן ההפקר, והא דאסור לנו להאכילו, הכוונה בהפירות שזכה ישראל ג"כ מן ההפקר, אסור ליתן לעכו"ם, והביאור בזה דבלאו הכי אסור ליתן מתנות חנם לעכו"ם בשביל איסור לא תחנם, ואם היה מכירו מותר, והוא מטעם דלא בחנם הוא, והיינו דע"כ הוא בשביל איזה טובה"נ שקבל ממנו, וא"כ הרי"ז דומה לפורע חובו, ואפשר שזהו מדרבנן.
יח וראיה לפירוש זה דהרי שנינו שם בתוספתא דאין מאכילין הפירות לבהמה חיה ועוף, ומבואר ברמב"ם בפר"ה משביעית ה"ה דאסור להאכיל פירות שהוא מאכל אדם לבהמה, ורק אם היא בעצמה הולכת מניחין לה, יעוי"ש, וא"כ גם דין הסיפא דהתוספתא שהוא גם בלשון אין מאכילין, ג"כ להכוונה דלהאכיל אותו אסור, אבל הנכרי בעצמו יכול לזכות מן ההפקר.
יט ומה שמביא ראיה מהא דכתב הרמב"ם בפר"ב משביעית ה"ל בעיירות הסמוכות לספר מושיבין עליהן נאמן וכו', ואם אמרינן דעכו"ם בכלל זוכים מן השביעית, היאך מותר לשמור, ומוכח מזה דאין ההפקר של שביעית עבור עכו"ם, אין זו הוכחה, דהרי שפיר מתפרש דברי הרמב"ם דאם יבוא עכו"ם ויאכל אין למחות בידו, רק חיישינן שמא יבואו עכו"ם ויטלו הכל, וזה מותר, ובזה ניחא מדוע לא הושיבו שומרים בכל ערי ישראל, והיינו כי שם אין חשש זה, ורק בעיירות העומדת על הספר חיישינן לזה, עיין ברדב"ז שם, ומסתברא שגם בישראל לא היו מניחין לאחד ליטול כולו, ואין זה איסור שמירה, וזהו מלתא דמסתברא גם בלקט שו"פ כשהיו באים הרבה עניים בבת אחת, מסתמא לא היו מניחים לאחד ליטול את כולו, כיון שזכיית כולם שווים בזה.
כ ונראה להוכיח כמו שכתבנו מלשון הרמב"ם שכתב שמושיבין עליהן נאמן, והנה מקור הדין מתוספתא פר"ו דשביעית, ושם תניא מושיבין עליהן שומר, וקשה מדוע שינה הרמב"ם וכתב נאמן, ועוד מה שייך הכא ענין נאמנות, אמנם הביאור דבאמת אסור להושיב שומר גם בשביל עכו"ם, ומחויבין אנחנו להניח לעכו"ם שיטול לאכול כמה שירצה, אבל אם בא לבוז וליטול הכל זה אסור, ולזה צריך איש נאמן, עוד בזה פן יקבל שכר מן הנכרי בעד שיניחנו ליטול יותר מן הראוי, והרי זה כסוחר בפירות שביעית, ולזה מושיבין נאמן, וזהו כמו שכתבנו.
בדין אם שביעית נוהג בשדה עכו"ם
כא כתב הרמב"ם בפר"ב משמיטה ויובל הכ"ט עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין וכו' יעוי"ש, והנה הגאון מלבי"ם מפרש דסבר הרמב"ם שאין דין שביעית בעכו"ם וכתב עוד דמקורו מדכתיב שבת הארץ לכם, למעט עכו"ם יעוי"ש, והנה לפי דברי מרן בביאור דברי הרמב"ם שזה דוקא בזמן הזה דשביעית הוא מדרבנן, אבל לא בזמן שהוא מדאורייתא, והכא עיקר חידושא דהרמב"ם דאין לאסור הא דזרע עכו"ם מטעם ספיחין, דע"כ לא גרע זריעת עכו"ם מאילו עלו מאיליהן, ומשמיע לנו רבינו דאין בזה איסור ספיחין, ולהכי הפירות מותרים יעוי"ש, ומשמע מדברי מרן דאילו בזמן דהוי שביעית מן התורה, גם בשדה עכו"ם הוי איסור שביעית, מטעם דאין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושת שביעית, וע"ד הפירות האלו אם יש לנהוג בהן דיני שביעית, כגון לענין מעשר, אינו מבואר, אבל בפירוש הרדב"ז שם כתב דהפירות מותרים, היינו כדין שביעית יעוי"ש, אבל תצא מדבריהם דגם הרמב"ם ס"ל דבזמן שביעית דאורייתא גם בשדה עכו"ם דין שביעית נוהג בפירותיו.
כב והנה ראיתי בספר מבי"ט ח"א סי' י"א מביא ראיות מוכיחות דנוהג שביעית בשל נכרים, ומסיק שם להלכה דפירות הנלקחים מעכו"ם שגדלו בשביעית כל תורת שביעית עליהן להיות פטור גם מן המעשר, ומסתבר שזהו גם דעת הרמב"ם.
כג והנה לפי דברי הרמב"ם שכתב דמה שגדלו בשביעית אצל עכו"ם ע"י זריעה ועבודה דינם כדין ספיחים לדידן, תצא מזה דלר' עקיבא דסבר ספיחין אסורין מה"ת, כמבואר בפסחים נ"א, א"כ פירות שגדלו אצל עכו"ם בשביעית כיון שקדושת שביעית עליהן דינן כדין ספיחין ואסורין לר"ע.
כד ובזה מיושב מה שיש להקשות בהא דפריך הש"ס לעיל ה' מה לעומר שכן מתרת חדש, ומשני בשביעית, ופריך שכן מתרת ספיחין, ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין, ולכאורה קשה לימא שכן מתרת פירות מקרקע של עכו"ם, אבל אתי שפיר, דכיון דג"כ דין ספיחין על הפירות, והכא מיירי אליבא דר"ע, ולדידי' ספיחין אסורין מדאורייתא, אבל כל זה אם אמרינן דדעת הרמב"ם כמו שפירש מרן והרדב"ז, אבל אם אמרינן כפירוש מלבי"ם דהרמב"ם סבר דאינו נוהג שביעית בשל עכו"ם א"כ גם הספיחין מותרים, וא"כ מדוע לא פריך הגמ' מה לעומר שכן מתרת חדש בשביעית בשל עכו"ם, לכן מוכח דהרמב"ם סבר דבאמת נוהג שביעית בשל עכו"ם, וכמו שנתבאר.
בדין אם שביעית נוהג בשל הפקר
כה הנה לפי מה שביארנו לעיל דנוהג שביעית גם בשל נכרים אעפ"י שרשות נכרי שולט עליו, ומ"מ לא נפקעה קדושת שביעית מן השדה ומן הפירות, וכל קדושת שביעית עליהם, א"כ כש"כ בהפקר, אשר לעת עתה לא נכנסה השדה תחת איזה רשות, והרי הוא שייכה לכל ישראל, כמו ששייכה לכל העולם, א"כ מסתברא דנוהג דין שביעית בשדה זו, ואיסור עבודה שייך גם כן בה, דלא גרע שדה של הפקר משדה של הקדש, דדרשו רבותינו דנוהג שביעית גם בשדה של הקדש, וממילא מובן דנוהג דין שביתה גם בשדה של הפקר, ואסור לבר ישראל לעבוד בהשדה של הפקר אף אם מכוון שלא לזכות בה, והנה נראה להוכיח גם כן דנוהג שביעית בשל הפקר.
כו גרסינן בירושלמי פאה פר"ז ה"ז הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה וכו' וחייב בשביעית, ר' זעירי בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו, רחב"א בעי קומי ר' מנא לאכלו בלא פדיון אי אפשר וכו' ומשני הגזבר מחליפו ביד אחר, אמר ר' מתניא ולמה לית אנן אמרין כיי דאמר ר' יוחנן וכו' וזה מפני שקדם הפקרו לההקדש, יעוי"ש, והביאור שמפני שע"כ יחול הפקר בשביעית, אין כח ביד מקדיש להפקיע, עי' שם בפנ"מ, והנה יש לעיין לפי שיטה זו דאין הקדש חל על שנת השמיטה, הנה למי שייכי הפירות, הלא הבעלים כבר מסולקים מן הפירות, כיון שמסר הכל להקדש, והא דאין הקדש יכול להפקיע קדושת שביעית, בשביל זה לא הדרו לבעלים, אלא תיכף בכלות שביעית שוב חל הקדש, נמצא דבשנה שביעית הפירות בלא בעלים, והרי הם הפקר, ואם אמרינן דאין שביעית נוהג בשל הפקר, א"כ אין כאן קדושת שביעית, וממילא יחול ההקדש, אלא ע"כ דנוהג שביעית גם בשל הפקר.
כז ואין לומר לאידך גיסא דתהי' מתהפכא, דהיינו אם תחול הקדש, וממילא אין כאן הקדש, בשביל קדושת שביעית, ליתא דע"כ הכא סיבת ההקדש בא בחלות מפני סיבת ההפקר שאין כאן שביעית.
כח עוד נראה להוכיח מתוספתא שביעית פר"ד עיירות אר"י הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית, יעוי"ש, והנה מבואר דהפקר לזמן מהני כמבואר בנדרים מ"ד, והנה מדוע לא עשו תקנה להפקירם על שנת השמיטה, ולא תחול עליהם שביעית, וביותר לשיטת ר"ל בירושלמי פר"ו דשביעית דהפקר לישראל ולא לנכרים הוי הפקר מעליא, והגאון נו"ב מה"ק מחלק חאה"ע סי' נ"ט מכריע כן להלכה, יעוי"ש, א"כ הלא יש עצה נכונה להפקיר שדות וכרמים של עיירות הסמוכות לספר על שנת השמיטה, וממילא לא תחול על זה קדושת שביעית, ויהיה זוכים בזה ישראל, אלא ע"כ מוכח דלא מהני הפקר להיות פטור משביעית, וכמו שנתבאר.
כט וגם מדברי התוס' הכא בסוגיא דהקשו לר"ע דסבר ספיחין אסורין היאך מביאין עומר בשביעית, הא לא הוי ממשקה ישראל, ותירצו דכיון דא"א בעינן אחר קרינן בזה מצותו בכך יעוי"ש, אבל אם אמרינן דאין שביעית חל על הפקר, א"כ שפיר יש למצוא תקנה להביא בשביעית ע"י שיפקירו שדה קודם שביעית ולא חל על זה דין שביעית, ודוחק לומר דאין להביא מן המופקר מטעם דכתיב קצירכם, וכמו שממעטין קציר נכרי, בר"ה י"ג, כן יש למעט קציר הפקר, דלא נקרא קצירכם, דזה ליתא, דשאני נכרים שרשות נכרי שולט עליו, וע"כ מוכח מזה דשביעית חלה על הפקר, וכמו שנתבאר.
בדין לאכלה ולא להפסד בפירות שביעית
ל גרסינן בפסחים נ"ב ר' אילעאי קץ כפנייתא בשביעית היכי עביד לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכ"ת היכא דנחית לפירא וכו' והא אמר רב נחמן הני מתחלי דערלה אסירו הואיל ונעשו שומר לפרי ושומר לפרי אימת הוי בכופרי וקא קרי להו פרי ומשני ר"נ דאמר כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליגי רבנן עליה, ופריך ומי פליגי רבנן עליה דר' יוסי בשאר אילנות והא תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשרו וגפנים משיגריעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו וא"ר אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן וכו' ומאן שמעת לי' דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן וקתני שאר כל האילנות משיוציאו יעוי"ש, הרי מבואר מסוגיא זו תרתי, א) דבזיתים וענבים הדין דבוסר הוי פרי דוקא ולא סמדר, ב) דבשארי אילנות גם סמדר הוי פרי, אמנם לפי"ז תקשה על הרמב"ם שכתב בפר"ה משמיטה ויובל הי"ח וז"ל מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית החרובין משישלשלו וכו' ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר וכו', הרי שפסק דבשארי אילנות ג"כ דוקא בוסר נחשב לפרי ולא סמדר, וזה היפך סוגיא דפסחים שכתבנו, והרדב"ז שעל הרמב"ם עמד בזה, וכתב לתרץ בדוחק, אשר כנראה מבואר בגמ' ההיפוך.
לא ויש לומר דהרמב"ם תמך יסודו על הסוגיא דב"ק נ"ט דפליגי שם ר' יהושע ורבנן בשאכלה בהמתו בשדה חברו כשהיתה התבואה סמדר דרבנן סברי שמין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ור' יהושע סבר רואין אותן כאילו הן ענבים העומדות ליבצר, יעוי"ש, וטעמייהו בזה דר' יהושע סבר דסמדר ג"כ פרי הוי ושמין כאילו אכלה פירות, עיין תוספות שם ד"ה אכלה, ורבנן סברי דסמדר לא הוי פרי וכאילו אכלה שדה שחת דמיא, הרי מבואר דרבנן סברי דסמדר בשארי דברים דלאו זיתים וענבים ג"כ סמדר לא הוי פרי, דהרי אין לומר דהתם ג"כ מיירי בזיתים וענבים, דהרי מסיק שם רבינא כרוך ותני וכו' וחשיב תאנה ג"כ ותאנה בשארי אילנות מתחשבא כמבואר במשנה דשביעית דלעיל, הרי חזינן דרבינא שהוא בתרא סבר אליבא דחכמים דגם בשארי אילנות סמדר לא הוי פרי, וכן איתא גם בירושלמי פר"א דערלה ה"ה וז"ל ואין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יוסי, ופירשו הר"ש והרב ברטנורא, דר' יוסי לטעמי' דסבר דסמדר אסור מפני שהוא פרי, יעוי"ש, והנה כפניות מבואר בפסחים נ"ב דהוי משארי אילנות, הרי חזינן דדעת הירושלמי גם כן דגם בשארי אילנות דוקא לר' יוסי הוי סמדר פרי ולא לרבנן, וזהו כשיטת רבינא ב"ק שם, וכדלעיל, ועל זה תמך הרמב"ם יסודו וכתב דגם שארי כל האילנות עד שיוציאו בוסר דוקא, וגם מסוגיא דקדושין נ"ד יש קצת הוכחה לזה דמשני התם בנט"ר דיהיב כשהוא סמדר, וקשה דזה תינח בכרם רבעי דסמדר לא הוי פרי, משא"כ למ"ד נט"ר דכל האילנות חייבות ברבעי, ובזה תקשה מה משני דיהיב כשהוא סמדר, אכתי תקשה הא בשארי אילנות גם סמדר הוי פרי, כמבואר בסוגיא דפסחים, אבל במה שכתבנו אתי שפיר, דאיכא למימר דגם סוגיא זו סוברת דאין חילוק בין גפנים לשארי אילנות, ובכולם סמדר לא הוי פרי.
לב יש להבין שיטת ב"ש דאסרי אפילו כשיוציאו האילנות עלין דאז ג"כ נאסר בקציצה כמו שפירש"י בפסחים נ"ב, והרמב"ם והרא"ש בפירושם להמשנה, ומניין מצאו ב"ש לחדש דין כזה הלא כיון שכל עיקר המקור בתורה הוי מדכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד, וזה דוקא משמע דקאי על הפרי העומדת לאכילה, אבל בליתא עדיין להפרי בעולם מניין שגם זה אסור.
לג ונראה לומר דכיון שמצינו שהתורה רבתה להשומר של האוכל שיהי' דינו כמו האוכל לצירוף שיעור אוכלין כדאיתא בחולין קי"ט, ולענין ערלה מרבינן ג"כ דהשומר אסור באכילה כדין האוכל עצמו, וממילא גם בדין שביעית מסתבר לומר דהשומר להאוכל דינו ג"כ כאוכל, ואעפ"י שבהני דברים איכא ריבוי בהתורה מקראי, ובשביעית ליכא ריבוי בקרא לרבות שומר, אמנם ע"כ גם מצד הסברא אית לן לרבות באיסור הפסד גם שומר לפירות שביעית, וכאשר יבואר.
לד וזהו הדבר דשתי בחינות איכא בדינא דשומר, א) השומר הנוצר בראשונה והזרע בא באחרונה דהיינו האוכל, כמו חטה בקליפתה, דהקליפה באה בראשונה ביצירה, והחטה באה באחרונה בהקליפה, נמצא דפעולת השומר בזה היתה להביא את האוכל בעולם המציאות, ולולא השומר שבא בראשונה, כי אז לא האוכל בא אח"כ, נמצא דהשומר הוא המביאו להאוכל, ב) אשר השומר ג"כ בא באחרונה והוא יושב ומשמרו להאוכל שלא יופסד, ובזה יש להסתפק בשומר אשר יש בו שתי הבחינות, היינו שבלעדי השומר לא היה האוכל בא לעולם המציאות, וגם יושב ומשמרו אח"כ שלא יופסד האוכל, משום איזו בחינה נתנה לו התורה תורת שומר אם בשביל הבחינה הראשונה או בשביל האחרונה, ויש להעמיס החקירה הלזו בגמ' חולין קי"ט דבעי שם לענין שומר שנחלק אם תורת שומר עליו, יעוי"ש, ולכאורה אינו מובן דמה שייך לדון משום שומר עכשיו שנחלק השומר וא"כ בטל שם שומר ממנו, ובדברינו יבואר לנכון דהגמ' בעי מאיזו בחינה החשיבה תורה להשומר אם בשביל שהביא את האוכל לעולם המציאות, או דלמא בעבור השימור שמשמרו אח"כ שלא יופסד ושלא יתקלקל האוכל, וזהו הנ"מ דאם נקרא שומר עבור שהביא את האוכל למציאות, דאז גם בנחלק דין שומר עליו, משא"כ אם נקרא שומר עבור שמשמר האוכל דלאחר שנחלק בטל ממנו שם שומר, והנה ב"ש תפסו לבחינה הראשונה לעיקרית, ולהכי בסברא זו שיש דין שומר עבור מה שמביא את האוכל למציאות, דלפי"ז בודאי הפרי בעצמותה או העלין אשר זהו מקור להפרי להיות בהעולם בודאי דיש עליהם דין שומר, ועוד סברי ב"ש דדוקא בהשומר אשר מבחינה השניי', דהיינו בשכבר נגמרה הפרי והשומר רק שומרו שלא יופסד בזה בעינן קרא לרבות את השומר, משא"כ שומר כזה אשר הוא מביא את האוכל להמציאות ודאי לא צריכין לקרא, ופשיטא דתורת שומר יש בזה, ומזה שפטו ב"ש דגם בהוצאת עלין דין תורת שומר עליהם ואסורים בהפסד כמו שהפירות אסורים בהפסד מטעם דלאכלה כתיב ולא להפסד, כן גם השומר המביא את האוכל להמציאות תורת אוכל עליו ולאכלה קרינן בזה.
לה והנה כאשר נעיין בסוגיא דברכות ל"ו אנו רואים שזהו סברת הגמ' שם דהנה בתחילה רוצה הסוגיא לומר דשומר לא הוי בלתי רק בגמר פרי בדאיתא לפרי, יעוי"ש, והיינו סברה דסוגיא דעיקר תכלית הא דחידשה התורה תורת שומר זהו רק בשביל תכלית שמירה להאוכל, וזהו הבחינה השנייה שכתבנו, ולבסוף מסיק שם דשומר נקרא באופן שאילו לא היה השומר לא היתה הפרי מתקיים בעולם, יעוי"ש, והיינו על הבחינה הראשונה שכתבנו, ואתי שפיר לפי זה סברת ב"ש.
לו וזהו סברת הרמב"ם דסבר דב"ה פליגי על ב"ש בזה על עצם דין דשומר וסברי ב"ה דשתי הבחינות בעינן בהא דשומר, היינו שתהי' סיבה ליציאת האוכל, וגם יהיה שומרו שלא יופסד האוכל, ובחסר אחת משתי אלה אין עליו דין שומר, ממילא ליתא הכא כל תורת שומר ואין לאסור בדין הפסד, דהיינו קציצה רק באופן שנעשה אוכל גמור, וזהו כוונת ב"ה שאמרו ושארי כל האילנות משיוציאו והוציא הרמב"ם מזה דע"כ כוונתם משיוציאו פרי באופן שיהי' נקרא פרי דוקא דהיינו בוסר, והיה הכרח להרמב"ם לפרש כן מדאמרי ב"ה כל עיקר הדין ושאר כל האילנות משיוציאו, דלאיזה צורך אמרו זאת, דהרי גם ב"ש אמרי הכי, וכמו שעמד בזה הרדב"ז, ומזה סבר הרמב"ם דב"ה באו לחלוק וחידשו דהכוונה שיוציאו האילנות פירות באופן שיהי' נקרא פרי, והיינו דוקא בוסר, כשיטתו אשר כתבנו לעיל, כי הרמב"ם תמך יסודו על הא דש"ס ב"ק והירושלמי ערלה שכתבנו לעיל, ולהכי פוסק הרמב"ם בפר"ה משמיטה ויובל הי"ח דשאר כל האילנות משיוציאו בוסר דוקא, ובזה מיושב הא דכתב ופסק הרמב"ם בפר"ה מטו"א ה"ג דשומר שחלקו בטל מתורת שומר, ולכאורה תמוה היאך פסק לקולא במקום דלא איפשטא הבעי', ולדברינו אתי שפיר דכיון דהוכרח לחדש מדברי ב"ה שב"ה סברי דבאופן זה לא הוי שומר, ולהכי פסק להקל.
לז עוד נראה להוכיח כהרמב"ם והוא מדמצינו דפליגי תנאי באתרוג הבוסר, ומדוע לית מאן דמכשיר באתרוג כשהוא סמדר, דהרי לפי הסוגיא דפסחים דבשאר אילנות חוץ זיתים וענבים הוי גם סמדר פרי, א"כ אתרוג דהוי משארי אילנות מדוע אין מכשיר שום תנא אתרוג סמדר, אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר דגם בשארי אילנות בעינן ג"כ דוקא בוסר, ואז נחשב לפרי ולא כשהוא סמדר, וזהו מה שכתב הרמב"ם בפר"ח מה' לולב דאתרוג הבוסר כשר למצוה.
לח כתב הרמב"ם בפר"ה מבכורות ה"ט וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהי' חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכו' יעוי"ש, וכתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א בגמרא מפרש משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וקא בעי לאקטורי אימורין עכ"ל, וכתב מרן ונראה שנוסחת רבינו היה כתוב ולא לסחורה יעוי"ש, והנה בדבר החיוב דבכורה יש שני אופנים, א) הקרב ע"ג המזבח, ב) הנאכל במומו, כמו בזמן הזה, והנה מדכתב רבינו הרמב"ם סתם משמע שכל דין בכורה עליו, וא"כ כוונת הרמב"ם שכתב חייב בבכורה היינו ג"כ הקטרה, ועל זה הקשה הראב"ד דיש כאן לאכלה ולא לשריפה, מטעם הקטרת האימורין, ועל זה אמרו בגמרא דממועט מבכורה מטעם לאכלה ולא לשריפה, ובזה כתב מרן שגירסת הרמב"ם בגמרא דממועט מבכורה מטעם סחורה.
לט אמנם יש לעיין גם בדבר מעשר שני שכתב הרמב"ם דחייבת בבכורה, שע"כ גם כן הכוונה גם לענין הקרבה, והלא גם בזה תיקשה קושיא זו הא יש כאן הקטרת אימורין, וא"כ יש הפסד מאכילת מעשר שני שעיקרו לאכילה בא, ובאמת מבואר בירושלמי פר"א דמעשר שני ה"ב איתא שם רבי יוסי בשם ר' יוחנן בהמת מעשר שני בירושלים כרבי מאיר פטורה מן הבכורה כרבי יהודה חייבת בבכורה, רבי ירמי' בעי קומי רבי זעירא ילדה בכור אימורא מהו שיקריבו לגבי מזבח, ולא חל מעש"ש על אימורא, ולא נמצא מבריחו מן האכילה יעוי"ש, וא"כ דברי הרמב"ם סותרין זו את זו, דכיון דכתב דענין הקטרה הוי גרעון לקדושת פירות שביעית, אם כן פשיטא דהקטרת האימורין דבכור הנולד מבהמה מעות מעשר שני, דיש גרעון בקדושת המעשר מטעם הקטרת האימורין.
מ אמנם נראה דע"כ ש"ס דילן לא ס"ל הא דהירושלמי, והוא דאיתא בבכורות י"ב אמר ר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וכו' לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ופירש"י ואי מחייב בבכור סליק אימורין לגבוה, וא"כ מוכח מזה דפטורה לגמרי מן הבכורה, היינו דליתא דין בכור אף להיות נאכל במומו לבעלים, והיינו דכיון דליתא בחיובי תם, ליתא כלל דין בכורה, מפני שלפעמים יצוייר שרפה, הרי חזינן דליתא דין בכור לחצאין וכן שם לענין חלה בשביעית כיון דליתא באופן דאם נטמאת, מטעם דבעי שרפה, להכי לגמרי פטורה כמבואר שם, וא"כ לפי"ז אין מקום לומר במעשר שני דיש חיוב בכורה לר' יהודה דס"ל מעשר שני ממון הדיוט, וחייבת בבכורה, היינו להיות נאכל במומו לבעלים דפשיטא דלא חמירא שביעית ממעשר שני אף לרבי יהודה דס"ל ממון הדיוט, דהלא שביעית ג"כ ממון הדיוט ומקדשין בו האשה, ופשיטא דלש"ס דילן לא הוי שום חיוב בכורה במעשר שני אף לר' יהודה, מטעם זה כיון דלא אמרינן בכורה לחצאין, ולפי"ז פשיטא דלש"ס דילן אין מקום לומר דיש חיוב בכורה בבהמה הניקחת ממעות מעשר שני, ודברי הרמב"ם תמוה טובא דמחייב בהמת מעשר שני בבכורה, וביותר תיקשה להרמב"ם דס"ל בכל מקום מעש"ש ממון גבוה הוא.
מא ונראה לפי מה שכתב מרן הכס"מ בפר"ו מחו"מ ה"ח דיוצאין י"ח מצה במעשר שני, אעפ"י שמבואר בסוגיא דפסחים דלמ"ד מעשר שני ממון גבוה, אין זה לכם, והיינו דהרמב"ם פוסק כר' חייא בר אבא דס"ל דלכם בהיתר אכילה תליא, וכיון שיש להבעלים היתר אכילה שפיר הוי לכם יעוי"ש, ביאור הדברים דפליגי בסוכה ר' חייא בר אבין ור' יוסי מה זה שאמרה תורה לכם אם משגיחין על השיווי והדמים, ובאופן שאין הדמים שלו אין זה נקרא לכם, או דלמא שגם אם יש להבעלים עצמותו של החפץ לאכילה, אעפ"י שאין בו תורת ממון, מ"מ אם האכילה יש לו מצד עצמו היינו שזה לא נוטל ממנו מעיקרא, הרי הוא בעלים על זה ונקרא לכם, ואין זה ענין לקדשים הנאכלין דשם משלחן גבוה הבעלים זכו האכילה, משא"כ מעש"ש שנאמר לו מצד עצמו, (והנה היוצא מזה למ"ד היתר אכילה, שאין לו דין ממון, היאך הדין לענין גזילה, וכנראה שאין כאן תורת גזילה, דכיון שאין לו דין ממון, א"כ הדיינים אין נזקקים לזה, וא"כ סו"ס אין לו להבעלים פרוטה בזה, והנה לפי"ז מה שחקרו האחרונים אם בעינן שיווי ממון במצוה דאמרה תורה לכם, או לך, תליא ג"כ בפלוגתא זו דר"ח ב"א ור"א).
מב והנה בהא דבכורה יש לחקור אם החיוב בא מצד הבעלים, והתנאי הוא הבהמה, או"ד שהבהמה מצד עצמה מחויבת בבכורה, ורק תנאי פטור איכא בזה, כמו הקדש או הפקר וכדומה, והנה אם נחליט דהחיוב בא מפאת עצמו דהיינו חיוב חפצא, ורק תנאי איכא דבעינן בעלים בר חיובא, נמצא לפי"ז בבהמת מעשר שני שילדה בכור, כיון שיש לה חיוב מצד עצמה, ובעינן תנאי לפוטרה מבכורה, אמרינן דבמעש"ש אין כאן תנאי הפטור, כיון שעכ"פ יש כאן בעלים על אכילה, ואמרינן דסגי בתנאי זה למלא את החיוב, ונפק"מ בין הפירושים דאם אמרינן דהחיוב בא מצד החפצא, א"כ באופן זה דמעשר שני קרינן שיש לה תנאי דבעלים, וממילא נתחייבה הבהמה דמע"ש בבכורה כדין, והיינו דהחיוב אינו בא מצד הבעלים אלא החיוב בא מצד הבהמה, וכיון שהיא בהמה של מעשר שני, אמרינן דהמעש"ש נתחייבה בחיוב בכורה, ולפי"ז שוב אין מקום לומר דבשביל הקטרת אימורין לא תתחייב בבכורה, והיינו כיון שאין החיוב בא מפאת הבעלים, אלא מפאת הבהמה עצמה, והרי הבהמה של מעשר שני נתחייבה בבכורה, ביאור הדברים דבאופן שהחיוב בא מפאת בעלים יש לנו לומר דאין בידינו לחייבו באופן שיופקע קדושת מעשר שני ומטרתו, אמנם אם החיוב בא מפאת עצמו, היינו שהמעשר שני נתחייבה בזה, פשיטא שאין בידנו להפקיע החיוב, כיון שהחיוב מצד עצמו הוא.
מג ובזה יובן היטב הא דבכורה לענין שביעית שכתב הרמב"ם מטעם שבעינן לאכלה ולא לסחורה, ולא כתב מטעם שרפה, והיינו שע"כ היה לרבינו הוכחה שהגירסא בגמ' לאכלה ולא לסחורה, דהרי משום שרפה אין קפידא כיון שהחיוב של עצמה היא דפשיטא שכיון שע"כ הבהמה מצד עצמה נתחייבה בבכורה, א"כ אין הקטרת אימורין עיכוב כלל, ולהכי הטעם בזה משום סחורה. וכמו שביאר רבינו דיש בזה משום סחורה, ואתי שפיר לנכון דברי הרמב"ם בזה שפוטר בהמה של שביעית בבכורה מטעם סחורה, ואין להקשות מדוע בעיסה של שביעית הוי פטרינן מטעם שרפה, ולא אמרינן דדין שלה הוא, דשאני התם דחיוב חלה בבעלים תלא רחמנא דהיינו דהגלגול הבעלים עושה חיוב חלה, ואין זה ענין לבהמה של מעש"ש, וכמו שנתבאר, ובזה ניחא הא דליתא בש"ס דילן הנפק"מ בין לר"מ לר"י במעש"ש לבכורה כמו דאיתא לענין מצה וחלה, והיינו דס"ל ש"ס דילן שבזה לכו"ע חייב, ויבואר לנכון פסק הרמב"ם.
מד והנה הרי"ט אלגזי בה' חלה להרמב"ן מפרש דמסתמא מיירי במעש"ש היא האם והולד נולד מזכר חולין, וא"כ יש כאן זו"ז גורם, והירושלמי אזיל בשיטה דזו"ז גורם אסור, ולדידן דקיי"ל זו"ז גורם מותר, להכי הולד הרי הוא חולין גמורים, וממילא חייב בבכורה, וגם מותר להקריב האימורין על גבי המזבח, ומטעם זה גבי פירות שביעית מסתמא מיירי גם כן שהזכר לא הוי מפירות שביעית, וא"כ הולד חולין ואין כאן קדושת שביעית, ומטעם זה כתב הרמב"ם בטעם בהמת שביעית שהוא מטעם סחורה, דטעם זה אינו מפני הולד, אלא מפני האם, ואם אנו אומרים חייבת בבכורה הרי זה נמצא משתכר בגוף האם ע"י שקנאה מדמי שביעית, מפני שהולד אינו חייב לבערו בזמן הביעור, ונותנו לכהן ויש לו טובה"נ, ומזה יצא להקשות לגירסת הראב"ד והיא גם גירסת רש"י דגרס, לאכלה ולא לשרפה דקשה אמאי פטרינן מבכורה כיון דקיי"ל זו"ז גורם מותר ולא חייל קדושת שביעית על הולד עכת"ד יעוי"ש.
מה אמנם קשה דלדבריו כמו דאמרינן זו"ז גורם מותר, ונתבטל קדושת מעשר מפני הגורם דהזכר שהוא חולין, א"כ יש לומר גם לאידך גיסא לענין שיתחייב הולד בבכורה, נימא שמפני האם שהיא מעשר לא אתי בכורה וחייל, דהיינו שמפני הגורם המעשר שהוא קודש לא תחול קדושת בכורה, והנה אפשר לומר דקדושת מעשר נתבטל בבטן קודם שיצא רובו, וממילא שפיר תחול אח"כ קדושת בכורה ביציאת רובו, כיון שכבר נעשה חולין מקודם, אבל זה ליתא דע"כ הביאור זו"ז גורם מותר היינו שהגורם אין בכחו לעשות איסור, והיינו מפני שמה שזה גורם איסור, הנה הגורם השני גורם היתר, ומפני כח הגורם של ההיתר נחלש כח הגורם של האיסור, והביאור בזה דאין בכח האוסר לברוא איסור, והגורמים השנים עומדים במקומם, וממילא מותר, וממילא לפי"ז אף אם אמרינן דלא חל קדושת מעשר אעובר מפני כח חולין שבו, אבל ע"כ לא נתבטל כח מעשר לגמרי, כיון דליתא שיעור ביטול, ואפילו לדברי הר"ן בע"ז שמפרש ענין זו"ז גורם מותר שהוא ענין ביטול, הכוונה שאין כאן כח אוסר במילואו, ואם כן הכא במעשר ע"כ הביאור דאין לאסור הולד משום מעשר, אבל מציאות מעשר לא נתבטל דהרי מי מבטל את המעשר כיון שגם הצד השני דהיינו החולין אינו אלא גורם גרידא, וכיון שכן היאך יוכל לחול אח"כ קדושת בכורה אעובר מטעם זו"ז גורם, ואין כאן קדושת מעשר אבל תיקשה עדיין היאך תחול קדושת בכורה הלא איכא זו"ז גורם לאידך גיסא, דהיינו הגורם דקדושת מעשר דע"כ מונע קדושת בכורה לבוא.
מו עוד נראה בעצם היסוד דאין זה שייך לזו"ז גורם, דהיינו דע"כ עיקר הא דזו"ז גורם לענין איסור נאמרה, אבל בקדושה הכל תלוי בגידול ההקדש, וזהו ענין ולדי קדשים, כי עיקר קדשים הוא ממון הקדש או גידולי הקדש, ועיקר קדושה דהולד מהאם בא, היינו כי נתקדש הולד ע"י הגידול בהאם הקדושה, וזהו בין למ"ד במעי אמן הן קדושין, ובין למ"ד בהווייתן הן קדושין, ואינו נפק"מ בזרע האב אם הוא חולין או קדשים, כי גם באופן שהאב קודש, אין קדושה בהזרע בהזכר, ולדעתי אין בזה תורת מעילה, ואין זה ענין לדם הקזה, ואפילו אם יש מעילה בזה, אבל עכ"פ אין כאן יותר מאיסור הנאה, אבל אין בזה קדושת קרבן, והעיקר הקדושה דהולד היא מהאם מצד דין הקדושה דהגידול, וממילא אין נפק"מ בין אם הזכר חולין או קודש וכמו שנתבאר, לכן נראין הדברים בדברי הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל.
א שם בגמרא ולייתי מדאשתקד וכו', ויש לעיין מאי פריך הא התנא בהמשנה סובר דאין עומר בא אלא מן החדש, והנה ראיתי במנח"ח מצוה ש"ב עמד בזה, ומפרש דפריך להתנא דברייתא דמכשיר מן הישן, ותמוה דלפי מה שמסיק דכרמל בעינן, א"כ משמע דמן חדש הוא לעיכובא, ואם כן אמאי מכשיר תנא דברייתא עומר מישן.
ב ונראה דשני מיני ישן איכא, א) ישן ממש, ב) ישן שהוא חדש, והביאור בזה ישן ממש היינו תבואה שנקצרה שנה שעברה, וכבר הותרה מעומר של אשתקד, עוד יש ישן היינו תבואה של ששית שנכנסה לשביעית, ובאופן ששליש בישול נגמרה בששית, דאין שביעית נוהגת בה כמבואר בר"ה י"ב דבתבואה וזיתים אחרי שליש, ותבואה זה צריכה לעומר שיתירם איסור חדש, והיינו תבואה כזו שהשרישו אחרי העומר שעבר, וצריכין עומר להתירן, ותבואה זו נקראת ישן, וגם חדש, ופלוגתא דתנאי תנא דמתניתין ותנא דברייתא הוא בישן ממש, דתנא דמתניתין פוסל זה גם בדיעבד. והיינו כיון דכבר הותרו מן העומר שעבר מדאשתקד, להכי אין מביאין מהן עומר, דבעינן עומר כזה שנדרש גם לעצמו היתר, והוא עומר באיסור חדש, ותנא דברייתא מתיר גם בזה, והגמ' פריך לתנא דמתניתין דבעי דוקא מן החדש, אבל ע"כ מודה דאם מביא מתבואה של ששית הנכנסת לשביעית ואיסור חדש עליהם דצריך להיות כשר לעומר, וזהו דפריך ולייתי מדאשתקד, ועל זה משני דכרמל בעינן, ועוד עיכובים, אבל כל זה לתנא דמתניתין.
ג ובזה שכתבנו יובן שפיר מה שקשה לכאורה לשיטת התוס' דספיחין אסורים גם באכילה, וביותר לר"ע דסבר דספיח אסור מה"ת, וא"כ הרי לא בא העומר להתיר, ולרב דאמר לעיל ד' דהקמיצה שלא לשמה פסולה בעומר הואיל ובא להתיר ולא התיר, וקשה הא מצינו בשביעית שהעומר לא בא להתיר, ודוחק לומר דשאני בין אם בא להתיר ובין שלא בא להתיר לכתחילה, ובשלמא אם אמרינן דהביעור דשביעית הוא הפקר אתי שפיר דמהני העומר להתיר לאחר הביעור, אבל אם אמרינן דהביעור הוא שרפה קשה כדלעיל, ובשלמא אם חדש אסור בחו"ל מתיר שבחו"ל, אבל להסוברים דחדש מותר בחו"ל תקשה, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר דהעומר מתיר התבואה של ששית שנכנסו לשביעית.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0