מנחות פג ע"ב

מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה הוא לומד ממנו? ומשיבים: מבעי ליה [צריך ר' עקיבא אותו] כתוב ללמוד על הדין שאמר רב נחמן, שאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מנין למותר קרבן הפסח (וכגון שהפריש מעות לצורך הפסח, וקנה בחלק מהן את הקרבן, ונותרו בידו מן המעות הללו) שקרב כקרבן שלמים? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב). שכן יש לשאול: והלא אין קרבן הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, ולמה נאמר "צאן ובקר"? אלא ללמדנו לענין מותר הפסח שיהא קרב לדבר (קרבן) הבא מן הצאן ומן הבקר, והוא קרבן השלמים.

ושואלים: והאם דין הא [זה] שמותר הפסח קרב שלמים מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד]? והלא מדאבוה [מדברים של אביו] של שמואל נפקא [יוצא, נלמד הדבר], דכתיב [שכן נאמר] בפרשת השלמים "ו אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג, ו), ומקרא יתר הוא, ואמר אבוה [אביו] של שמואל כי בא הכתוב ללמדנו: שדבר (קרבן) הבא מן הצאן בלבד, קרבן הפסח, מותרו יהא לזבח שלמים!

וממשיכים: ואכתי [ועדיין, ועוד] יש להוסיף ולשאול: האם דין זה מהכא נפקא [מכאן, הוא יוצא, נלמד]? והלא מהתם נפקא [משם, מן הכתוב שיובא להלן בברייתא, הוא יוצא, נלמד]! והתניא [וכך היא שנויה בברייתא], אף שנאמר שהשלמים באים מן הצאן ("ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה תמים יקריבנו"), מוסיף הכתוב ומפרט "אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו" (שם ג, ו— יב). ובא המקרא הנוסף "כבש" לרבות את קרבן הפסח לחובת הקרבת האליה שלו על המזבח, וכדרך שמקריבים בכבש השלמים.

וכשהוא (כתוב זה) אומר: "אם כבש", המלה "אם" הריהי מקרא יתר, ובאה ללמד — להביא (לרבות) את קרבן הפסח שעברה שנתו ונפסל בכך מלהיקרב לפסח (שכן דינו הוא דווקא בן שנתו), ועמד והביא שה אחר לקרבנו, ואילו קרבן זה הריהו בכלל "מותר פסח". וכן יש לרבות את קרבנות השלמים הבאים מחמת (מכח) קרבן הפסח (שנוספו אלה, כדי שיתוסף על ידם בשר, וייאכל קרבן הפסח על השובע), שדינם לענין כל המצות כקרבן שלמים: שיטענו סמיכה עליהם, ונסכים ותנופת חזה ושוק.

ומוסיפים ודורשים עוד על הנאמר בפרשת השלמים: כשהוא (הכתוב) אומר לאחר מכן "ואם עז" — הרי זה כפותח ענין חדש, והפסיק הענין הקודם, ומכאן לימד הכתוב על העז הבאה בקרבן שלמים, שאינה טעונה הקרבת האליה. ויש לשאול: מדוע נצרכים מקראות אלה ללמדנו לענין מותר הפסח שהוא קרב כשלמים, והרי לדעת ר' עקיבא נדרש הדבר מן האמור "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר"!

ומשיבים: תלתא קראי כתיב [שלושה מקראות כתובים בפרשת השלמים] ונצרכים כולם כדי להשמיענו שלוש הלכות: כתוב חד [אחד] בא ללמדנו לעניינו של מותר הפסח שעברה זמנו (זמן הקרבת הפסח), ואף עברה שנתו שעתה הוא בן יותר משנה, ופסול מלשמש לקרבן פסח. וכתוב חד [אחד], שני, בא ללמדנו לעניינו של קרבן הפסח שעברה זמנו ואולם לא עברה שנתו. וכתוב חד [אחד] נוסף, שלישי, בא ללמדנו לזה שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, וכגון שאבד הפסח קודם חצות היום, והפריש אחר תחתיו, והריהו "מותר הפסח", וכל אלה קרבים כשלמים.

ומסבירים: וצריכי [וצריכים] כל שלושת הכתובים הללו להיאמר, משום דאי אשמעינן [שאם היה הכתוב משמיע לנו] רק דינו של זה שגם עברה זמנו וגם עברה שנתו, שהריהו קרב כשלמים, היינו אומרים כי כך הדין בזה דווקא — משום דאידחי ליה [שנדחה לו] לגמרי, אבל קרבן פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו, דחזי [שעדיין ראוי] הוא להקרבה בפסח שני, בחודש אייר, אימא [אמור] שלא יביאו אותו לשלמים — לכך נצרך כתוב נוסף.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] שכך הדין רק בעברה זמנו ולא עברה שנתו בלבד, היינו אומרים כי דווקא הוא קרב כשלמים — משום דאידחי ליה [שנדחה הוא] מהקרבה בפסח ראשון, אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שאפילו לפסח ראשון נמי חזי [גם כן ראוי] להקרבה, אימא [אמור] שלא יהיה לשלמים — על כן צריכא [צריך] שייאמר כתוב שלישי, להשמיענו שגם זה קרב כשלמים.

א משנה כל המנחות הקרבות במקדש, הן אלה הבאות כקרבנות הציבור והן אלה הבאות כקרבנות היחיד, הריהן באין (מובאים, נלקחים) מכל יבולי התבואה: מן התבואה שגדלה בארץ ישראל, ומהתבואה שגדלה בחוצה לארץ, הן מן החדש (תבואת שנה זו, שנקצרה לפני הנפת העומר בפסח) והן מן הישן (שנקצר בשנים קודמות). חוץ מן העומר ושתי הלחם ששני אלה אינן באין אלא מן החדש ורק מן התבואה הגדלה בארץ. ואולם בדבר זה שוות כל המנחות

כולן — שהן אינן באין אלא מן היבול היותר מובחר (משובח). ואיזהו המובחר שלהם ממנו תובא הסולת למנחה? התבואה הגדלה במקום הנקרא מכניס וכן זו הגדלה במקום הנקרא זטחא — הריהי אלפא (הראשונה במעלה) הקודמת לסלת הבאה משאר כל המקומות. שנייה להן — היא הסולת הבאה מהתבואה שגדלה במקום הנקרא עפוריים שבבקעה.

ומסבירים: אכן מעיקר הדין תבואות כל הארצות (האיזורים) היו כשרות להבאת סולת המנחה, אלא שמכאן (מהמקומות הללו המנויים למעלה) היו מביאין, שהם היו המובחרים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי העומר ושתי הלחם באים דווקא מהיבול החדש, ומכאן יש להסיק כי אם הביא מנחות אלה מהיבול הישן — הרי אלה פסולות. ומעירים: דעת מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כי [כמו] דעתו של האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: העומר הבא מן היבול הישן, ולא מהתבואה החדשה, כמצוותו הראויה — הריהו כשר. וכן שתי הלחם הבאות מן היבול הישן, ולא מן החדש, כמצוותם הראויה — הריהם כשרות, אלא שחיסר מצוה.

ומסבירים את מקור הדברים: העומר — שכן אף דכתיב [שנאמר] במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל", נאמר עוד "תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד), ובאה הלשון הנוספת "תקריב את מנחת בכוריך" להשמיענו כי בדיעבד יכולה זו להיות ישנה, ואפילו מן התבואה של השנה שעברה, הנמצאת זה מכבר בעלייה.

וכן שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים — דכתיב [שכן נאמר] בשתי הלחם "...והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים..." (שם כג, טז—יז). והלשון "ממושבותיכם" באה למעט: דווקא מתבואת ארץ ישראל — ולא מן תבואת חוצה לארץ. "ממושבתיכם" בא לרבות — מכל תבואת הארץ אתה מביא, ואפילו מן התבואה הנמצאת בעלייה.

ותוהים: כיצד יכול אתה ללמוד ממלה זו לרבות, הא אפיקתיה [הרי כבר הוצאת, דרשת אותו פסוק] למעט את תבואת חוצה לארץ! ומסבירים: אמר קרא [המקרא] "ממושבותיכם תביאו", ומן הכתוב "תביאו" אנו למדים — אפילו מן העלייה.

וחוזרים ושואלים: והאי מיבעי ליה [והרי אף כתוב זה נצרך לו] ללימוד אחר, שכל מקרה שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, בשאר מנחות (כלחמי תודה) — דינו שהרי הוא כזה! ומשיבים: אם כן שבא הכתוב ללמד רק לענין זה, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "תביא" בלבד, ולא "תביאו", ומאי [מה] תוספת ה_ו' "תביאו"? שמע מינה [למד מכאן] כי תרתי [שני] לימודים נלמדים מכאן, לענין דין החמץ שבלחמי התודה, ולענין דין התבואה הישנה בשתי הלחם.

ושואלים על עצם הדין: מדוע העומר ושתי הלחם הבאים מתבואה ישנה כשרים, והכתיב [והרי נאמר] בשני אלה הלשון "ראשית" (בעומר: "...וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". שם כג, י. ובשתי הלחם: "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'...". שם ב, יב), ללמד שאין להביא אלא מן התבואה החדשה! ומשיבים: אין זה אלא למצוה, לעשות לכתחילה, ואולם אם הביאו מן התבואה הישנה, הרי זה כשר. ושואלים עוד: הכתיב [הרי נאמר] בשתי הלחם במפורש "והקרבתם מנחה חדשה", ומדוע שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים?

ומתרצים: האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] ללמד הלכה אחרת, כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: ר' נתן ור' עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן — הריהם כשרות, ומה (וכיצד) אני מקיים (מסביר) את האמור בשתי הלחם "מנחה חדשה"? — שתהא חדשה לכל המנחות, שיש להביא תחילה את שתי הלחם לפני שיביאו כל מנחה אחרת מן החדש, שאין שאר מנחות באות מן היבול החדש אלא אם כן כבר הוקרבו שתי הלחם, ואולם שתי הלחם עצמם יכולים לבוא אף מן התבואה הישנה.

ג למעלה נאמר כי חלוקים התנא של משנתנו והתנא של הברייתא בדין העומר ושתי הלחם שהביאום מן הישן, אם הם כשרים בדיעבד. ועתה דנים בדינם של העומר והחדש מחוצה לארץ אם כשרים הם בדיעבד. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] התנאים הללו אלא בדינם של המנחות שהביאם שלא מן החדש,

what does he make of it, i.e., what does he derive from it? He requires it for that which was stated by Rav Naḥman, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: From where is it derived that a leftover Paschal offering, an animal consecrated but not ultimately sacrificed on Passover eve, is sacrificed as a peace offering afterward? It is derived from that which is stated: “And you shall sacrifice the Passover offering unto the Lord, your God, of the flock and the herd.” The verse is difficult: But isn’t a Paschal offering brought only from the sheep and from the goats? Rather, it is derived from here that a leftover Paschal offering should be sacrificed as an offering brought both from the flock and from the herd, i.e., a peace offering.

The Gemara asks: But is it derived from here that a leftover Paschal offering is sacrificed as a peace offering? It is derived from the verse that Shmuel’s father cites: As it is written: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings to the Lord is of the flock” (Leviticus 3:6); and Shmuel’s father said: This teaches that an offering that is brought only from the flock, i.e., the Paschal offering, will be a sacrifice of peace offerings.

But still it must be asked: Is it derived from here? It is derived from there, from the verse cited in the following baraita. And isn’t it taught in a baraita: Even though the verse already states that peace offerings come from the flock, as it is written: “And if his offering for a sacrifice of peace offerings to the Lord be of the flock, male or female, he shall sacrifice it without blemish” (Leviticus 3:6), the verse goes on to specify: “If he bring a lamb for his offering…and if his offering be a goat” (Leviticus 3:7–12). The word “lamb” is written to include the Paschal offering in the requirement that the fat tail be sacrificed on the altar, which is written subsequently with regard to a peace offering (Leviticus 3:9), since this halakha is not mentioned in the verses concerning the Paschal offering.

The baraita continues: When the verse states: “If he brings a lamb,” it is to include in all the mitzvot of peace offerings a Paschal offering whose first year has passed and is therefore too old to be sacrificed as a Paschal offering, and peace offerings brought due to a Paschal offering. Specifically, this indicates that they require placing hands on the head of the offering, libations, and the waving of the breast and thigh.

And when the verse states: “And if his offering is a goat,” it interrupted the previous matter and taught that the sacrifice of a goat does not require that the fat tail be burned on the altar. In any event, the verse indicates that a Paschal offering that was disqualified as such because it has reached its second year, i.e., the leftover of a Paschal offering, is sacrificed as a peace offering. It may therefore be asked: Why are there three verses to indicate this one halakha?

Rather, none of these derivations are superfluous, as three verses are written that teach the halakha that a Paschal offering that is sacrificed not on Passover eve is sacrificed as a peace offering. One verse teaches this halakha in a case where its time of sacrifice, Passover eve, has passed, and its first year has also passed, disqualifying it for sacrifice as a Paschal offering. And one verse teaches the halakha in a case where its time of sacrifice has passed, but not its first year. And the third one teaches a case where neither its time of sacrifice nor its first year has passed, but it was sacrificed before Passover eve.

And all these verses are necessary. As had the Merciful One written only the case where both its first year and its time of sacrifice have passed, one could say that only such a Paschal offering should be sacrificed as a peace offering, as it was completely rejected from its status as a Paschal offering; but in a case where its time of sacrifice has passed but its first year has not passed, in which case it is still fit to be sacrificed as a Paschal offering on the second Pesaḥ, I would say that it is not sacrificed as a peace offering.

And if the Torah had taught us only that a leftover Paschal offering whose time has passed but whose year has not passed is sacrificed as a peace offering, one might think that this is because the Paschal offering was rejected from the first Pesaḥ; but in a case where neither its time of sacrifice nor its first year have passed, in which case it is still fit to be sacrificed as a Paschal offering on Passover eve, I would say that it is not sacrificed as a peace offering. Therefore, all three verses are necessary.

MISHNA: All communal and individual meal offerings may come from produce grown in Eretz Yisrael and from outside Eretz Yisrael, from the new crop, i.e., the current year’s crop, and from the old crop from previous years. This is the halakha of all meal offerings except for the omer, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, and the two loaves, i.e., the communal offering brought on the festival of Shavuot, as they come only from the new crop and from Eretz Yisrael.

And all meal offerings come only from the optimal-quality grain. And which places have the optimal grain for them? Fields in Makhnis and Zateḥa are the primary [alfa] source for fine flour. Secondary to them is Aforayim in the valley.

All the regions were valid as the source of the grain, but it is from here, the primary and secondary places, that they would bring grain, because it was of optimal quality.

GEMARA: The mishna states that the omer meal offering and the two loaves are prepared only from the new crop. The wording of the mishna indicates that this is an essential requirement. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita: An omer meal offering that comes from the old crop is valid. Similarly, the two loaves that come from the old crop are valid, but by bringing them from the old crop one lacks the proper fulfillment of its mitzva.

The Gemara provides the biblical sources for the rulings of the baraita: The source for the ruling concerning the omer meal offering is as it is written: “And when you shall bring a meal offering of first fruits to the Lord, it is ripened grain, toasted over fire, even groats of the fresh ear, you shall bring the meal offering of your first fruits” (Leviticus 2:14). The superfluous repetition of the term “you shall bring” teaches that the omer is valid even if brought from an old crop that was stored away in the attic.

The source for the ruling concerning the two loaves is as it is written: “And you shall offer a new meal offering to the Lord. From your dwellings you shall bring two wave-loaves” (Leviticus 23:16–17). The term “your dwellings” is a reference to Eretz Yisrael. Therefore, the verse indicates that the two loaves must be brought from grain grown there, and not from outside of Eretz Yisrael. Furthermore, the term “from your dwellings” teaches that the offering may come from any grain grown in Eretz Yisrael and even from an old crop that was stored away in the attic.

The Gemara asks how two halakhot can be derived from the same term: Didn’t you already expound that term to teach that one can use grain only if it is grown in Eretz Yisrael? How can you also derive from it that the grain can be brought from an old crop? The Gemara explains: That is derived from the next term, as the verse states: “From your dwellings you shall bring” (Leviticus 23:17), which teaches that one may bring them from any grain grown in Eretz Yisrael and even from an old crop that was stored away in the attic.

The Gemara questions this answer: But that term is necessary to teach that any leavened bread offering that you bring in another instance, i.e., the loaves of the thanksgiving offering, is to be like this offering of the two loaves, i.e., the same requirements apply to it (see 77b). How, then, can you expound the term to also teach that grain from an old crop can be used for the two loaves? The Gemara explains: If so, that the term is written only to teach about the requirements for other leavened bread offerings, then let the verse write: You shall bring [tavi], using the singular form. For what reason then, does it write: “You shall bring [tavi’u],” using the plural form? It is written so that one can learn from it two different halakhot.

The Gemara questions the ruling of the baraita that the omer and the two loaves are valid even if brought from an old crop: But isn’t the term “first” written with regard to both the omer and the two loaves? This indicates they must come from the new crop. The omer is referred to as “the first of your harvest” (Leviticus 23:10), and the two loaves are referred to as “an offering of the first” (Leviticus 2:12). The Gemara answers: The term indicates that only the new crop should be used, but that is only for the proper fulfillment of the mitzva. If an old crop was used, the offerings are still valid.

The Gemara asks: But isn’t it written with regard to the two loaves: “A new meal offering” (Leviticus 23:16), which indicates that only the new crop can be used? The fact that with regard to the two loaves the Torah repeats this requirement twice suggests that it is indispensable. The Gemara answers: The word “new” cannot teach that the use of the new crop is essential, as it is necessary for that which is taught in a baraita: Rabbi Natan and Rabbi Akiva said that even if the two loaves are brought from the old crop, they are valid. How do I realize the meaning of: “A new meal offering”? This teaches that the two loaves are to be the first of all the other meal offerings. No other meal offerings may be brought from the new crop until the meal offering of the two loaves has been brought.

§ The Gemara defines the limits of the dispute between the mishna and baraita: They disagree only with regard to whether it is essential for the omer and the two loaves to be brought from the new crop.