מנחות פא ע"ב

אם אמר "הרי תו דה עלי להביאה מן מעות החולין ואת לחמה אני מביא מן מעות המעשר (השני)" — יביא היא (התודה) ממעות החולין, ואף את לחמה הריהו מביא מן מעות החולין, ולא ממעות מעשר שני, שכן חיוב הלחם תלוי בחיוב התודה ונגרר אחריו. וכיון שנדר להביא תודה מן החולין, נתחייב בהבאת לחם. ומה שהוסיף ואמר שיביא לחם זה ממעות מעשר — אין בכך כלום. ואולם אם אמר "הרי עלי להביא תודה מן המעשר השני, ואת לחמה אביא מן מעות החולין" — אם רצה יכול הוא שיביא את תודתו ממעות מעשר שני ואת הלחם ממעות החולין, וכפי שנדר. וכן אם אמר "הרי עלי להביא היא התודה) ואת לחמה מן מעות המעשר השני" — אם רצה, יכול שיביא את שניהם ממעות מעשר שני. ומסבירים: זה שאמרנו שהריהו מביא את לחם התודה ממעשר שני כוונת הדברים היא לא שיביא את הלחם מחיטי מעשר שני, אלא שיקנה סולת ממעות מעשר שני שבידו, וממנה ייעשה הלחם.

א גמרא שנינו במשנתנו אופנים שונים של הנודר לתודה וללחמה, ועוד הוסיף בענין זה ואמר רב הונא: אדם הנודר ואומר "הרי עלי לחמי תודה", אף שלא הזכיר שהריהו מתחייב להביא תודה עצמה — מביא בנדרו זה תודה ולחמה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], והרי לא הזכיר בנדרו אלא לחמי תודה? מידע ידע האי גברא [יודע אדם זה הנודר כך] כי לחם תודה בלא קרבן תודה לא איקריב [קרב], והאי [וזה] שאמר בנדרו "לחמי תודה" — קרבן תודה ולחמה קאמר [הוא בעצם אמר], שלכך התכוון, והאי דקאמר [וזה שהוא אמר] בלשון נדרו "הרי עלי לחמי תודה" ולא הזכיר את התודה עצמה — את סוף מילתא נקט [הדבר תפס], שהשלמת הבאת התודה היא בלחמיה, אבל באמת התכוון ללחמי התודה ולתודה עצמה.

ומקשים על דברי רב הונא ממה שתנן [שנינו במשנתנו] בדינו של הנודר ואומר "הרי עלי להביא תודה מן מעות המעשר ולחמה מן מעות החולין" — אם ירצה, יביא כמה שנדר. ולשיטת רב הונא שכל האומר "לחמי תודה" כוונתו אף לתודה עצמה, יש לשאול: אמאי [מדוע] באופן זה הריהו יכול להביא את התודה ממעות מעשר שני, והרי כיון שאמר "לחמה מן החולין", התכוון אף לתודה עצמה, ולכך צריך הוא שיביא היא ולחמה מן החולין!

ומשיבים: אין זו קושיה על רב הונא, שכן שאני התם [שונה הדין שם במקרה שבמשנתנו], שכיון שאמר הנודר בתחילה "הרי עלי תודה מן המעשר" והוסיף ואמר כי "לחמה מן החולין" הריהו נעשה כמי שאומר "הרי עלי לחם לפטור בו את תודתו של פלוני החייבת בלחם".

ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא הסבר משנתנו, רישא דקתני [תחילת המשנה, ששנה בה התנא]: אם אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" — יביא היא (התודה עצמה) ואף את לחמה מן החולין (שכיון שהתחייב באמירתו "הרי עלי תודה" הביאה מן החולין, אף נתחייב בהבאת לחמיה מן החולין, ואין משמעות לדבריו "ולחמה מן המעשר"), הכא נמי [כאן, במקרה זה, גם כן] מדוע לא נאמר כי כשאמר "הרי עלי תודה" הריהו נעשה כמי שאומר "הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני", ואת תודתו זו יביא מן המעשר!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] בין שני המקרים הללו, שכן בשלמא [נניח] האומר "תודה מן המעשר ולחמה מן החולין" ניתן לומר שהריהי כאומר שהלחם יבוא להשלמת נדרו של החייב בתודה, שכן הלחם למיפטר [לפטור] את התודה אתי [בא]. אבל באומר "תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" אין לומר שנעשה כאומר שתהא התודה באה לפטור חובתו של החייב בתודה, שכן תודה למיפטר [לפטור] את הלחם מי אתיא [האם היא באה]? ודנים עוד בשיטת רב הונא שכל האומר "הרי עלי לחמי תודה" הרי זה מביא תודה ולחמה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן הברייתא, שלא כשיטת רב הונא, שכן שנינו בה: האומר בנדרו "הרי עלי להביא תודה בלא לחם" וכן זה האומר "הרי עלי להביא זבח בלא נסכים" — כופין אותו, ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים.

ויש לדקדק בדברי הברייתא: כל עיקר טעמא [הטעם] שהריהו מביא (בעל כורחו) את התודה ואת לחמיה הריהי משום שאמר שהריהו מתחייב בתודה, אבל אם לא אמר שהוא מתחייב בתודה אלא בלחמי תודה — לא היה חייב בהבאת תודה עם הלחמים. ושלא כשיטת רב הונא!

ודוחים את הראיה: אין לדקדק כן מדברי הברייתא, משום שכך הוא הדין (שהריהו מביא תודה ולחמיה) אף על גב [אף על פי] שלא אמר בנדרו "הרי עלי תו דה", אלא "הרי עלי לחמי תודה", וכשיטת רב הונא. וטעם הדבר שהזכיר התנא בברייתא דווקא אופן זה של "הרי עלי תודה בלא לחם", איידי דקא בעי למיתנא [מתוך שהוא רוצה לשנות] לאחר מכן בברייתא את המקרה באדם האומר "הרי עלי זבח בלא נסכים", ובדינם של הזבח והנסכים לא יכול התנא מתני ליה [לשנות לו] באופן של האומר "הרי עלי נסכים בלא זבח" (שכן הנסכים — שלא כלחמי תודה — באים אף לעצמם, ויכול אדם לנדור נסכים לעצמם), לכך תנא נמי [שנה גם כן] בתחילת הברייתא באומר "הרי עלי תודה".

ושואלים על מה ששנינו בברייתא שאף שנדר ואמר "הרי עלי תודה בלא לחמים" או "הרי עלי זבח בלא נסכים" כופים אותו להביא תודה ולחמיה, זבח ונסכיו: ואמאי [מדוע] כך נוהגים בו, והרי זה נדר ופתחו (התרתו) עמו הוא. שיכול הוא לומר שכך היה סבור כשנדר, ועתה שנתברר לו שאין התודה קרבה בלא לחם — שוב אין רצונו בכך, והותר בכך הנדר!

אמר חזקיה בתשובה לשאלה זו: הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שכן אומרים] בית שמאי באדם האומר שתי לשונות הסותרות זו את זו (כגון במקרה שאמר "הרי עלי תודה" — והתחייב בתודה ובלחמיה, וחזר ואמר "בלא לחמה") יש לתפוס (לקבוע דין) על פי הלשון הראשון שאמר האדם. ולכך בענייננו, כיון שאמר "הרי עלי תודה" כבר התחייב אף בהבאת לחמיה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות (תאנים מיובשות) ומן הדבלה (גוש של תאנים מיובשות)", והרי משמע הלשון "הריני נזיר" שאסור באיסורי הנזיר, ובכללם כל היוצא מן הגפן. אבל אין הנזיר אסור באכילת תאנים. ואילו המשך דבריו ("לשון אחרון") לא הזכיר אלא פרישות מאכילת תאנים, שאין בכך דין נזירות. ונחלקו בכך חכמים, שבית שמאי אומרים: הריהו נזיר גמור, שכן אוחזים אנו את ראשית דבריו שאמר "הריני נזיר", ומה שהוסיף ואמר "מן הגרוגרות" — אין בדבריו כלום. ואילו בית הלל אומרים כי אינו נזיר כלל, שהרי לא קיבל עליו נזירות.

ר' יוחנן אמר כי אפשר להסביר מדוע אין נחשב "הרי עלי תודה בלא לחם" כנדר שפתחו עמו, אפילו אם תימא [תאמר] שהברייתא היא כשיטת בית הלל, שכן מדובר בברייתא שהנודר אומר "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך ("הרי עלי תודה בלא לחם" או "הרי עלי זבח בלא נסכים"), לא הייתי נודר כך, אלא הייתי נודר כך (בנוסח הנדר הראוי "הרי עלי תודה ולחמיה" או "הרי עלי זבח ונסכיו"). ומאי [ומה טעם] נאמר בברייתא שבית דין "כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכיו"? שהרי הסביר את דבריו ואמר שאילו היה יודע שאין נודרים כך, היה נודר בדרך הראויה! שכן מדובר דקא בעי הדר ביה [שעתה הוא רוצה לחזור בו] מנדרו, ולא להביא תודה ולחמיה.

ולאחר שהובאו הסבריהם של חזקיה ור' יוחנן בברייתא הקודמת, מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ברייתא נוספת, ממנה ראיה לשיטת חזקיה: הנודר ואומר "הרי עלי תודה בלא לחם", וכן הנודר "הרי עלי זבח בלא נסכים", ואמרו לו חכמים לנודר התודה בלא לחם "הבא תודה ולחמה", וכן אמרו חכמים לנודר הזבח בלא נסכים "הבא זבח ונסכים". ואומר "אילו הייתי יודע שכן הוא הדין — לא הייתי נודר כלל". כופין אותו בית דין, ואומר לו בלשון מקרא "שמר ושמעת" ("...רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא... שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך". דברים יב, כו— כח).

בשלמא [נניח] להסברו של חזקיה כי הברייתא הקודמת היא כשיטת בית שמאי האומרים שיש לתפוס לשון ראשון, ניחא ליה [נוח לו] ברייתא זו, שאף היא כשיטת בית שמאי, ולכך כופים אותו להביא תודה ולחמיה וזבח ונסכיו. אלא להסברו של ר' יוחנן שמדובר שאמר הנודר שאילו היה יודע שאין נודרים באופן שנדר, כי אז היה נודר באופן המתוקן, קשיא [קשה] היא ברייתא זו, שהרי כאן אומר בה הנודר שאילו היה יודע שכך הוא הדין, לא היה נודר כלל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן: אכן הא [ברייתא זו] היא בודאי כשיטת בית שמאי היא, ואולם הברייתא הקודמת יכולה להיות מוסברת אף לשיטת בית הלל.

ובפירושה של ברייתא זו, מבררים : מאי [מה עניין אמירת הכתוב] "שמר ושמעת" לזה שנדר להביא תודה בלא לחם? אמר אביי, שכך צריך להבין: "שמר" — הבא תודה, "ושמעת" — הבא לחמה. ואילו רבא אמר: "שמר" — הבא תודה ולחמה, "ושמעת" — שלא תהא רגיל לעשות כן.

ב שנינו במשנתנו כי הנודר ואומר "הרי עלי היא ולחמה מן המעשר" — הרי זה יביא מן המעשר. ושואלים: לשון זו, "יביא מן המעשר" יש בה להורות שחייב להביא דווקא ממעות מעשר שני, ואולם האם לא סגי [לא די] לקיום נדרו באופן שלא מייתי [מביא] מן המעשר אלא מן החולין? והרי עדיף שיביא מן החולין, ולא מן המעשר! רב נחמן ורב חסדא אמרי [אומרים] בתשובה: אין כוונת המשנה שחייב הוא להביא דווקא מן המעשר, אלא שיכול הוא להביא אף מן המעשר, ותלוי הדבר ברצונו, שאם רצה — הריהו מביא מן המעשר, ואם לא רצה להביא מן המעשר — לא יביא.

ג ועוד שנינו במשנתנו דברי הסבר, שכוונת הדברים היא לא שיביא את הלחם מחיטי מעשר שני, אלא שיקנה סולת ממעות מעשר שני שבידו, וממנה ייעשה הלחם. ובענין זה מביאים מה שרב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מה שנאמר במשנתנו שאין להביא את לחם התודה מחיטי מעשר שני, לא שנו אלא מחיטי מעשר שני (שהחיטים עצמן מעשר שני), אבל מחיטין הלקוחות שנקנו ממעות פדיון מעשר שני — יכול הוא שיביא.

ונמסר כי יתיב [ישב] ר' ירמיה קמיה [לפני] ר' זירא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר], כדברי רב נחמן ורב חסדא אלה, כי לא שנו במשנתנו שאין להביא לחם תודה אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני — יכול הוא שיביא. אמר ליה [לו] רבי, אתה אומר כן. אך אני אומר כי אפילו מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני גם כן לא יביא את לחם התודה. והוסיף ואמר: אימא טעמא דידי [אומר מה הטעם שלי] מדוע אין להביא את לחם התודה מחיטים שנקנו במעות מעשר שני, ואימא טעמא דידך [אומר לך מה הטעם שלי] שיכול להביא את לחם התודה ממעות מעשר שני. ומפרט: בתחילה. ואימא טעמא דידך [אומר את הטעם שלך]: הרי כל עיקרה של התודה שהיא באה אף ממעות מעשר, מהיכא קא ילפת לה [מהיכן אתה לומד אותה]? מתוך ההקש של התודה לשלמים (כנאמר בתחילת פרשת התודה "וזאת תורת השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו..." ויקרא ז, יא— יב).

If one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from non-sacred money and its loaves from second-tithe money, he must bring the thanks offering and its loaves from non-sacred money. If one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from second-tithe money and its loaves from non-sacred money, he may bring it in that manner. Likewise, if one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering and its loaves from second-tithe money, he may bring it in that manner. And he may not bring the loaves from second-tithe wheat; rather, he purchases the flour with second-tithe money.

GEMARA: With regard to the various ways in which one can take a vow to bring a thanks offering and its loaves, Rav Huna says: One who says: It is incumbent upon me to bring loaves of a thanks offering, must bring a thanks offering and its loaves, even though he did not expressly take upon himself the obligation to bring the thanks offering itself. What is the reason? This man knows that loaves are not brought without a thanks offering, and by stating the vow in this manner, he was effectively saying: It is incumbent upon me to bring a thanks offering and its loaves. And the reason he stated his vow in this manner, namely, by saying: It is incumbent upon me to bring loaves of a thanks offering, was that he was citing the end of the matter, as the sacrifice of a thanks offering is completed with the bringing of the loaves.

The Gemara raises a difficulty with the statement of Rav Huna from that which we learned in the mishna: If one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from second-tithe money and its loaves from non-sacred money, he may bring it as he vowed. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Huna that one who takes a vow to bring the loaves of a thanks offering intends to bring the thanks offering as well, why does the mishna state that he may bring the thanks offering from second-tithe money? Since he said: Its loaves from non-sacred money, he should bring a thanks offering and its loaves from non-sacred money.

The Gemara responds: It is different there, in the case of the mishna, as since he said initially: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from second-tithe money, and then said: And its loaves from non-sacred money, he is considered as one who says: It is incumbent upon me to bring loaves to exempt the thanks offering of so-and-so. His vow to bring the loaves is not considered a new vow, but rather as a vow to bring loaves for the specific offering he vowed to bring.

The Gemara asks: If that is so, then with regard to the first clause of the mishna, which teaches that if one says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from non-sacred money and its loaves from second-tithe money, then he must bring the thanks offering and its loaves from non-sacred money, here too let it be said that he is considered as one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering to exempt the loaves of so-and-so, and he therefore should bring a thanks offering from second tithe. His initial vow to bring a thanks offering from non-sacred money should not include the bringing of the loaves.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? Granted, in a case where one says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from second-tithe money and its loaves from non-sacred money, it can be said that he intends that the loaves should be brought to complete the vow of one who is obligated to bring a thanks offering, because loaves come to exempt the thanks offering. But in a case where one says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from non-sacred money and its loaves from second-tithe money, it cannot be said that the thanks offering is meant to complete the vow of one who is obligated to bring the loaves of a thanks offering, as does a thanks offering come to exempt the loaves?

The Gemara continues to discuss the statement of Rav Huna that one who says: It is incumbent upon me to bring loaves of a thanks offering, must bring a thanks offering and its loaves. Come and hear a proof from a baraita that contradicts the opinion of Rav Huna: In the case of one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering without loaves, or an animal offering without libations, the court coerces him, and he brings a thanks offering with its loaves, or an offering with its libations.

The Gemara infers: The reason that he is coerced to bring a thanks offering with its loaves is that he said that it is incumbent upon himself to bring a thanks offering. But if he did not say that it is incumbent upon himself to bring a thanks offering, but instead said that it is incumbent upon himself to bring the loaves of a thanks offering, he would not be coerced to bring a thanks offering with the loaves, in contradiction to the opinion of Rav Huna.

The Gemara rejects this: Actually, the same is true even if he did not say that it is incumbent upon himself to bring a thanks offering, but said only: It is incumbent upon me to bring the loaves. And this is the reason that the tanna of the baraita mentions specifically the case of one who renders himself obligated to bring a thanks offering without loaves: Since the tanna wants to teach the case of one who renders himself obligated to bring an animal offering without libations, concerning which he could not teach a case where one renders himself obligated to bring libations without an offering, because, unlike the loaves of a thanks offering, libations are in fact brought on their own and one can take a vow to bring them on their own, he therefore also taught the case of one who renders himself obligated to bring a thanks offering.

The Gemara addresses the actual statement of the baraita and asks: Why is he coerced to bring a thanks offering and its loaves? Isn’t this an instance of a vow with its inherent opening? That is, the vow should be dissolved entirely on the grounds that the one who took the vow may claim that he thought it was possible to bring a thanks offering without loaves, and now that he has been made aware that he cannot, he regrets taking the vow.

Ḥizkiyya said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say: In the case of one who stated a declaration comprising two contradictory statements, attend to only the first statement. As we learned in a mishna (Nazir 9a): If one says: I am hereby a nazirite from dried figs and from pressed figs, which is a contradictory statement, as figs are not prohibited to a nazirite, Beit Shammai say: He is a full-fledged nazirite, as one attends only to the first statement, i.e., I am hereby a nazirite, and the second part is discounted. And Beit Hillel say: The second part of his statement is not discounted, and therefore he is not a nazirite, as he did not accept naziriteship upon himself.

Rabbi Yoḥanan says: You may even say that the baraita is in accordance with the opinion of Beit Hillel, and the ruling of the baraita is with regard to one who says: Had I known that one does not vow in this manner, i.e., to bring a thanks offering without loaves or an animal offering without libations, I would not have vowed in this manner but in that manner, i.e., I would have vowed to bring a thanks offering with its loaves. There is therefore no opening for a dissolution. And what does the baraita mean when it states that the court coerces him? Why would he require coercion if he says that he would have willingly taken the proper vow? The baraita is referring to a case where, despite the fact that he would have taken the proper vow initially, he now wants to retract his vow altogether.

The Gemara cites a baraita in support of the response of Ḥizkiyya: Come and hear: In a case involving one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering without loaves, or: It is incumbent upon me to bring an animal offering without libations, and the Sages said to him: Bring a thanks offering with its loaves, or: Bring an animal offering with its libations, and he says: Had I known that such is the requirement I would not have vowed at all; the halakha is that the court coerces him, and says to him: “Observe and hear” (Deuteronomy 12:28).

The Gemara continues: Granted, this works out well according to Ḥizkiyya, who says that the baraita is in accordance with the opinion of Beit Shammai that one attends only to the first statement, since this baraita can also be explained in accordance with the opinion of Beit Shammai. But according to Rabbi Yoḥanan, who says that the baraita discusses a case where the person who took the vow says: Had I known that one does not vow in this manner I would have vowed to bring a thanks offering with its loaves, this baraita presents a difficulty, as although the individual claims that he would not have taken any vow, he must still bring a thanks offering and its loaves. The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan could have said to you: This latter baraita is certainly in accordance with the opinion of Beit Shammai, but the previous baraita may still be explained in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara turns to analyze the baraita itself: What is the relevance of the phrase in the verse that says: “Observe and hear,” to one who vows to bring a thanks offering without its loaves? Abaye says: “Observe” means: Bring a thanks offering; “and hear” means: Bring its loaves. Rava says: “Observe” means: Bring a thanks offering and its loaves; “and hear” means that you should not act in this manner regularly.

§ The mishna teaches that if one states: It is incumbent upon me to bring a thanks offering and its loaves from second-tithe money, he shall bring it in that manner. The Gemara asks: Why does the mishna teach: He shall bring, which suggests that he must bring the thanks offering and loaves from second-tithe money? Is it not sufficient to fulfill his vow even if he does not bring it from second-tithe money but from non-sacred money? In fact, it is preferable that he bring the offering from non-sacred money. Rav Naḥman and Rav Ḥisda say: The mishna does not mean that he must bring it specifically from second-tithe money; rather, if he wants, he brings it from second-tithe money, and if he does not want, he does not need to bring it from second-tithe money.

§ The mishna teaches: And he may not bring the loaves from second-tithe wheat; rather, he purchases the flour with second-tithe money. With regard to this, Rav Naḥman and Rav Ḥisda both say: The mishna taught only that the loaves may not be brought from second-tithe wheat itself, but he may bring the loaves from wheat purchased with second-tithe money.

The Gemara relates: Rabbi Yirmeya was sitting before Rabbi Zeira, and he was sitting and saying: The mishna taught only that the loaves may not be brought from second-tithe wheat itself, but he may bring the loaves from wheat purchased from second-tithe money. Rabbi Zeira said to him: My teacher, do you say so? I say that he may not bring the loaves even from wheat purchased from second-tithe money. And I will say my reasoning and I will say your reasoning. I will say your reasoning first: From where do you derive that the loaves of a thanks offering may be brought from wheat purchased with second-tithe money? You derive it from the halakha of a peace offering. A thanks offering is a type of peace offering, as the verse states: “And the flesh of the sacrifice of his peace offerings for thanks” (Leviticus 7:15), and a peace offering may be brought from second-tithe money.