דף עד - א
להקיש מנחת חוטא של כהנים, למנחת חוטא של ישראל, ולומר לך: מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת.
אי [שמא תאמר], מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ואף שייריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת, ואף שייריה נאכלין -
תלמוד לומר "לכהן כמנחה", ללמד, דוקא לכהן כמנחה. שלענין מעשי הכהן במנחה, אכן השוותה אותן התורה, לומר שהיא נקמצת על ידו, ולא לאישים כמנחה, שלא השוותה אותן לענין מה שעולה על האישים, ואף שבמנחת חוטא של ישראל אין עולה אלא הקומץ, במנחת חוטא של כהנים עולה הכל על האישים.
הא כיצד? קומץ קרב בעצמו, ושיריים קריבין בעצמן.
וכאן שבה הגמרא לדברי תנא קמא, שלמד מכאן שהכהן מקריבה בעצמו, ומקשה: הא, וכי דין זה שהכהן מקריב את מנחתו אם ירצה, מהכא [מפסוק זה] נפקא, והרי מהתם נפקא [ממקום אחר הוא נלמד]!? דתניא: מנין לכהן שבא ומקריב את קרבנותיו של עצמו בכל עת ובכל שעה שירצה, ואפילו במשמר שאינו שלו, ואינו צריך ליתנו לאנשי המשמר?
תלמוד לומר [דברים יח ו]: "וכי יבוא הלוי [1] מאחד שעריך. ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'"!?
ומשנינן: אי מהתם, אם מ"ובא בכל אות נפשו", הוה אמינא כי הני מילי, דבר [קרבן] שאין בא על חטא רק אותו מקריב בעליו הכהן, אבל דבר שבא על חטא, אימא לא יקריב החוטא עצמו. [2]
ומקשינן: והא, שכהן חוטא מקריב את קרבנו, נמי, וכי מהכא נפקא, והרי מהתם נפקא; דתניא: כתיב [במדבר טו כז]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריבה... וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו".
והרי די היה לומר "וכפר הכהן על הנפש השוגגת", ובכל זאת הוסיף הכתוב ואמר "בחטאה בשגגה", מלמד בכך הכתוב שהכהן מתכפר על ידי עצמו, שאפילו חטא נפשו של כהן, יכפר הוא עצמו על נפשו.
הרי למדנו שאף קרבנות הבאים על חטא החוטא מקריב, ולמה לי "והיתה לכהן כמנחה"!?
ומשנינן: אי מההוא, מ"וכפר הכהן", הוה אמינא כי הני מילי על חטא שעשה בשוגג הכהן מתכפר על ידי עצמו, כי בזה עוסק הכתוב "וכפר הכהן". אבל אמזיד של הכהן, עדיין לא שמענו שמתכפר על ידי עצמו -
קא משמע לן "והיתה לכהן כמנחה" האמור גבי מנחת חוטא הבאה גם על שבועת העדות, שנשבע עד לשקר במזיד שאינו יודע עדות לחבירו, שאף אם היה הכהן מזיד הוא מתכפר על ידי עצמו. [3] תניא אידך: רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים -
נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
הקומץ קרב בעצמו, והשיריים מתפזרין על בית הדשן, ומפרש לה ואזיל. [4]
אמר רבי חייא בר אבא: הוי בה [תהה בה] רבי יוחנן בדברי רבי אלעזר:
בית הדשן דהיכא [באיזה בית הדשן הם מתפזרים]?
אי דלמעלה, היינו על הדשן הצבור על גבי המזבח מאפר הקרבנות, כלומר, שמקטירים אותם על גבי המזבח; כך אי אפשר לומר, כי אם כן היינו דאבוה [נמצאו דבריו של רבי אלעזר כדברי רבי שמעון אביו], שהרי אף לרבי שמעון שם הם נקטרים, ובמה נחלק עליו!? [5] אי דלמטה, שמא תאמר: מתפזרים הם על שפך הדשן [6] שמחוץ לשלש מחנות; אף כך אי אפשר לומר, כי תיקשי, שהרי, וכי יש לך דבר שקרב למטה!?
אמר ליה רבי אבא: דילמא, שמא אכן אין השיריים קרבים, אלא הולכים הם לאיבוד על שפך בית הדשן!?
אחיכו בני הישיבה עליה דרבי אבא:
וכי יש לך דבר שיפרישוהו מתחילה להיות קרב לאיבוד!? [7] תני אבוה דרבי אבין, כלומר, לעולם לאיבוד הם הולכים, וגזירת הכתוב היא, וכדתניא: כתיב [ויקרא ו]: "זה קרבן אהרן ובניו... על מחבת בשמן תעשה. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה [זו מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום]. כליל תקטר. וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל". ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה", כדי ללמד: לאכילה הקשתיה את מנחת חוטא של כהן למנחת חביתין, שלא תיאכל כמותה, ולא לדבר אחר להיות הכל נקטר.
ותמהינן: מאי קא אמר, איך אתה אומר שלאכילה בלבד הוקשה, והרי במנחת כהן עצמה כתוב "כליל תהיה"!?
אמר פירש אביי: הכי קא אמר הפסוק: כל מנחת כהן נחלק דינו:
"לא תאכל" מנחת חובתו של כהן, אבל לא תהיה כליל כמו מנחת חביתין.
"כליל תהיה" מנחת נדבתו כמנחת חביתין. [8] ולכך הקדים אביי לפרש את סוף המקרא, משום שהרי הכתוב אומר "וכל מנחת כהן" ומשמע: אין חילוק במנחותיו, ולזה ביאר אביי, ד"וכל מנחת כהן" על סוף הכתוב הוא עולה, שלענין אכילה אף חובתו אינה נאכלת.
אמר תמה ליה רבא לאביי: וכי סכינא חריפא מפסקא קראי, וכי יש בידך סכין להפסיק את המקראות, ולפרש את מה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן" דמשמע כל המנחות, דזה קאי על סוף המקרא ולא על אמצעיתו!?
אלא אמר רבא, אין לחוש למה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן", והכתוב מתחלק כפשוטו:
כל מנחת כהן "כליל תהיה" נדבתו, "לא תאכל" חובתו. [9]
ומקשינן בין לאביי ובין לרבא:
ואיפוך אנא, שמא נהפך ונאמר: "כליל תהיה" חובתו, "לא תאכל" נדבתו!?
ומשנינן: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי [לרבותה] שתהיה גם כליל כמנחת חביתין, שכן דומה היא לה בשלשה:
א. תדירה היא מנחת נדבה כמנחת חביתין, שמנחת חביתין באה בכל יום, ואף מנחת נדבתו באה בכל יום אם ירצה.
ב. לא חטי, שתיהן אינן באות על חטא.
ג. בסים ריחיה [ריחה נודף] שתיהן בלולות בשמן ויש עליהם לבונה, תאמר במנחת חוטא שהיא חריבה ובלי לבונה. [10]
ומקשינן: אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי להיות כמנחת חביתין, שכן דומה היא לה בשנים:
א. שתיהן אינן באות אלא עשרון אחד, תאמר במנחת נדבה שהוא מביא עד ששים עשרון בכלי אחד כפי נדבת לבו.
ב. שתיהן קרבנות חובה.
ומשנינן: הנך - ההשוואות בין מנחת נדבה לחביתין - נפישן, רבים המה מאשר השוואות מנחת החוטא לחביתין.
ומקשינן לרבנן החולקים על רבי שמעון, [11] ואינם מחלקים בין מנחת חוטא למנחת נדבה:
האי "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", מאי עבדי ליה, כלומר, למה היה צריך לומר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה"!?
ומשנינן: מיבעי להו לכפל "לא תאכל" לכדתניא:
כתיב גבי מנחת חביתין "כליל תקטר", וכתיב גבי מנחת כהן "כליל תהיה לא תאכל", אין לי אלא עליונה [מנחת חביתין] ב"כליל תקטר" כלומר, שהיא נקטרת כולה, ותחתונה [מנחת כהן] בלאו ד"לא תאכל"
-
מנין ליתן את האמור של זה בזה, שגם מנחת כהן נקטרת כולה, ואין אומרים שהקומץ לבדו נקטר, והשיריים נשרפים בחוץ - [12] ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ואף אוכל מנחת חביתין עובר בלאו - [13]
תלמוד לומר: "כליל" "כליל" לגזירה שוה: נאמר כאן במנחת כהן "כליל" ונאמר להלן במנחת חביתין "כליל":
מה להלן מנחת חביתין ב"כליל תקטר", אף כאן מנחת כהן ב"כליל תקטר".
ומה כאן מנחת כהן בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, אף להלן במנחת חביתין ליתן לא תעשה על אכילתו. [14]
בעי רבינא: כהן [15] שאכל מן האימורין [16] שדינם להיות נקטרים על גבי המזבח מהו שיעבור עליהם משום לאו ד"לא תאכל", כדמפרש ואזיל?
הערות
[1] היינו הכהן, ובעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לויים".
[2] לכאורה נראה בביאור הענין, דמתחילה סלקא דעתין שהפסוק בא לומר שאינו "צריך" ליתנה לאנשי משמר, ומשנינן: לא בא הכתוב לומר שאינו צריך ליתנה לאנשי משמר, אלא בא הכתוב לומר "שתהא עבודתו כשירה בו" וכלשון הברייתא, ואפילו אם היה הוא מאנשי משמר, הייתי אומר שלא יקריב אדם את קרבנו שלו הבא על חטא; כן היה נראה מן הסברא, ומלשון הברייתא "שתהא עבודתו כשירה בו", ומקושית הגמרא מ"וכפר הכהן", ומלשון רש"י לעיל בברייתא שכתב: "שתהא עבודתו כשירה בו: כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו", ולא הזכיר כלל ענין אנשי משמר, וכן לא הזכיר את זה בפירוש המיוחס לרש"י.
[3] ב"שפת אמת" צידד, שרבי שמעון חולק על דין זה, כיון שלשיטתו אין לנו מקור לדין זה ; וראה עוד שם שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר חידוש זה שאפילו על עבירת זדון הכהן מכפר על ידי עצמו; וכן תמה ב"זבח תודה".
[4] בתוספות בסוטה כג א ד"ה הקומץ, הביאו מירושלמי [סוטה ג ו]: אילין שיריים משום מה הם באים, משום קומץ או משום שיריים; אי תימר משום קומץ, אינו נותנו בלילה, ואינו נותנו לאחר מיתה, ואינו מחשב להן [היינו פיגול] ; ואי תימר משום שיריים, נותנו בלילה ונותנו לאחר מיתה - מהו שיחשב להן? ופשיט לה מדרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר: מתפזרין על גבי הדשן שלמטה, כדמפרש בפרק ואלו הן מנחות, הדא אמרה: נותנו בלילה, ונותנו לאחר מיתה, ומחשב להן ; אמר רבי יוסי בר בון: אינו מחשב להן, שלא הוכשרו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח; ובמהרש"א שם תמה על דמיון הירושלמי להא דרבי אלעזר ברבי שמעון, וראה ב"קרן אורה" שם; וראה ב"שלמי יוסף" בביאור כל דברי הירושלמי.
[5] כתב ב"שיטה מקובצת" בשם תוספות חיצוניות: ואם תאמר: אימא, דלרבי שמעון יקריב אותם על גבי המערכה, [ואילו לרבי אלעזר ברבי שמעון מקריבו על גבי התפוח, שם נאסף הדשן]! ? ויש לומר: ד"בפני עצמן" [לשון משנתנו הוא "קומץ קרב בעצמו ושיריים קרבים לעצמן"] משמע שלא במקום המערכה, והיינו תפוח; וראה גם בפירוש המיוחס לרש"י; וראה ב"מקדש דוד" סימן ה סק"ג, שהגדר בזה הוא, שאין השיריים כמו הקומץ, דרק על הקומץ יש דין הקטרה גמורה כשאר קמצים, אבל לא השיריים, ראה שם תוספת ביאור בזה, וראה עוד בכתבים המיוחסים לגרי"ז. אבל רש"י מכתב יד כתב: אי דלמעלה, הצבור על גבי המזבח, כלומר שמקריב השיריים על גבי המזבח, היינו דאבוה, ועל פי זה נתבאר בפנים. וראה ב"קרן אורה" ד"ה גמרא הא, שכתב, דאם כי מדברי הירושלמי [המובאים בהערה 4] נראה, שלרבי שמעון אין זו הקטרה גמורה, מכל מקום מפשטא דתלמודין משמע, דלרבי שמעון השיריים גם כן הקטרה גמורה היא, דאי לאו הכי הוה מצי למימר, דרבי שמעון ורבי אלעזר ברבי שמעון מחד קרא ילפי, [היינו ד"כליל תהיה" לא קאי על מנחת חוטא, כדמפרש הגמרא לרבי אלעזר ברבי שמעון בהמשך הסוגיא], אלא לרבי שמעון ישרף למעלה, ולרבי אלעזר ברבי שמעון ישרף למטה, אלא ודאי לרבי שמעון הקטרה גמורה היא,
[6] רש"י מכתב יד כאן, והיינו חוץ לשלש מחנות, במקום שריפת הפרים הפנימיים, ראה ויקרא ד יב, [וכמבואר גם בתוספות שהיה בחוץ, ולא כפי שהגיהו ברש"י] ; והתוספות הקשו עליו: אם כן הוי נפסל ביוצא! ? וב"קרן אורה" כתב, שאין כאן קושיא כל כך, דאם כך היא מצותה לשורפה שם אין בזה פסול יוצא, כמו פרים ושעירים הנשרפים; וראה גם ב"שפת אמת" ובכתבים המיוחסים לגרי"ז. ולכן פירשו: על בית הדשן הגדול שהיה בעזרה, ששם היו שורפים פסולי קדשי קדשים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול קודם זריקה, ראה זבחים קד ב; וביאר ב"קרן אורה" [לפי מסקנת הגמרא דבאמת הולכים לאיבוד], והיינו, דילפינן מקרא דלא ניתנו שיריים אלו לא לאכילה ולא להקרבה, והרי הם כמו פסולי המוקדשין; ונסתפק: אי נשרפין שיריים אלו מיד, או אחר עיבור צורה, ראה שם אריכות בזה. ובשם רבינו תם הביאו: במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש; וכן פירש רש"י עצמו ביבמות ק א, וכן הוא כאן בפירוש המיוחס לרש"י; והתוספות דחו פירוש זה: דתרומת הדשן קודם התמיד היה, ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות, ואז כבר נצטנן.
[7] כתבו התוספות: ואף על גב דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן, דלשריפה קאתיין, כדאמרינן לעיל מו ה [פירוש: לדעת רב יוסף שם, שמן התורה הם לשריפה, "קרן אורה"] ; שאני התם, דעיקר מצוותן עם הכבשים לאכילה. וב"קרן אורה" העיר על דבריהם, שהרי מצאנו בפרים ושעירים הנשרפים, שהדמים והאימורים קרבים, והבשר נשרף ; אלא שקושיית הגמרא היא משום שנאמר "כליל תהיה" דמשמע הקטרה, ואם כן משתי הלחם לא קשה כלל, [כן נראית כוונתו; ומיהו יש להעיר, שרש"י מכתב יד כתב: יש לך דבר שקרב לאיבוד שיפרישו לכתחילה לכך; וזה אין שייך בקרבן שמפרישים את כולו כדי להקריב ממנו את אימוריו, ורק במנחה שייך להקשות כן, כי בשביל הקומץ אין צריך להפריש עשרון שלם, ואם כן שפיר הקשו התוספות משתי הלחם הבאים לשריפה].
[8] לפי מה שפירש ה"קרן אורה" [הובא בהערה לעיל], שעיקר קושיית הגמרא היתה, משום שנאמר "כליל תהיה", ואם הולכים השיריים לאיבוד אין זה "כליל", ניחא יותר תירוץ הגמרא, כי "כליל תהיה" באמת לא קאי אלא אמנחת נדבתו ולא על מנחת חובתו, ועדיין צריך תלמוד.
[9] דברי רבא בקושייתו ותירוצו נתבארו על פי התוספות.
[10] לפי פירוש אחד בפירוש המיוחס לרש"י; ועוד ביאר באופן אחר: דבזה ובזה כתיב "ריח ניחוח", לאפוקי מנחת חוטא שאין כתוב בה "ריח ניחוח"; והתוספות דחו פירוש זה, משום שאם כן תיקשי למה לא הזכירה הגמרא את הדמיון שיש בזה ובזה שמן ולבונה מה שאין כן במנחת חוטא.
[11] רש"י מכתב יד; אבל התוספות כתבו, ששאלת הגמרא היא לחולקים על רבי אלעזר ברבי שמעון, ובכלל זה רבי שמעון; והיינו משום שגם רבי שמעון הרי אינו מפרש את כפל הכתוב כרבי אלעזר בנו, ומטעם אחר הוא מחלק בין מנחת חוטא למנחת נדבה של כהן.
[12] נתבאר על פי הראב"ד בתורת כהנים, הביאו ב"שפת אמת" ובכתבים המיוחסים לגרי"ז, [ודברי רש"י כאן סתומים מאד] ; וב"שפת אמת" כתב שהוא דוחק, ופירש, שלא נאמר "קומץ קרב לעצמו ושיריים קרבין לעצמן"; [ויש להעיר: מנחת חביתין עצמה מנא לן! ? ומיהו, לפי מה שכתב ב"מקדש דוד" שלשיריים - במנחת חוטא אליבא דרבי שמעון, ראה הערה לעיל - אין דין הקטרה גמורה, אם כן ניחא, ד"כליל תקטר" משמע הקטרה גמורה].
[13] מנחת חביתין' שהיא של כהן' ממילא היא בכלל "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"; וראה בזה בכתבים המיוחסים לגרי"ז לעיל נא ב, מה שכתב בזה על פי ספר המצוות להרמב"ם.
[14] ולרבי אלעזר ברבי שמעון הדורש "לא תאכל" למנחת חובה, כיצד הוא הדין לענין לאו ד"לא תאכל", ראה בתוספות סוף ד"ה לאו דזרות, וב"קרן אורה" ד"ה גמרא בעי, וב"חזון איש" ליקוטים כריתות סקי"א.
[15] א. הקשה החזון איש [קדשים עמוד קעב סקי"ב]: למה נקט "כהן", שהרי בכליל אין מקום לחלק בין כהן לזר, והספק הוא: אי קרא דוקא במנחה, או בכל כליל! ? וכן תמה ב"קרן אורה ". וכתב ה"חזון איש", דצריך לומר, דלא נקט "כהן" אלא לאשמועינן דחייב משום זרות; וראה ברמב"ם [מעשה הקרבנות יא ג] "וכן האוכל כזית מכל האימורין, בין כהן בין ישראל לוקה. כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה". וראה עוד בקרן אורה שתמה על לשון הפירוש המיוחס לרש"י שכתב: כהן שאכל את האימורין מזבח של כהן, כי מאי איריא זבח של כהן, במנחות הוא דאיכא נפקא מינה בין כהן לישראל, אבל באימורין ליכא נפקא מינה בין כהן לישראל ובשניהם כליל הוא. ב. [לכאורה דין הקומץ כדין האימורין לענין "לא תאכל", ומה שלא נסתפקה הגמרא בקומץ, אפשר שיש לומר על פי דברי רש"י שפירש את ספק הגמרא "מי קאי אכל הנקטרים, או דילמא אמנחות לחודייהו", ואם כן' במנחות עצמם פשיטא לגמרא שהוא חייב; אך יש לדון בזה, כפי שיתבאר בהערה בעמוד ב].
[16] כתב רש"י: מן האימורין: כליות ויותרת הכבד; וצריך ביאור, למה נקט דוקא אלו ולא חלבים! ? וראה בזה בחידושים המיוחסים לרשב"א. וב"שלמי יוסף" סימן קיב ביאר על פי מה שהביא מתשובת ה"אור שמח", שלמד מדברי התוספתא והתורת כהנים, שאין לאו ד"לא תאכל" בחלבים, וביאר את הטעם משום שאין איסור זה אלא במה שאם לא היה מוקדשין היה מותר לאכול, אבל במה שאסור אפילו כשהוא חולין, אין בו משום "לא תאכל"; ואולם בתוספות סוף ד"ה לאו דזרות, כתבו בהדיא דגם בחלבים יש לאו זה, וכן מבואר מלשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות יא ג], שכתב "וכן האוכל כזית מכל האימורין:. לוקה", וכמו שהעיר שם.
ת"ל לכהן כמנחה. כלומר שצריך לעובדה הכהן לקמוץ אותה כשאר מנחות:
ולא לאש' כמנחה דעלמא. כלומר שיהא הקומץ [קרב] והשאר נאכל אלא כולה כליל:
ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפילו שלא בזמן משמרתו. על הנפש השוגגת אפי' על שגגתו:
אבל במזיד אימא לא קמ"ל והיתה לכהן דהאי אשבועת העדות כתיב דעשה בה מזיד כשוגג:
אי דלמעלה. על הדשן וגחלים שעל גבי המזבח:
דילמא לאבוד. שאין צריכין הקטר אלא לאבוד:
לאכילה הקשתיו. לחביתי כ"ג שלא תהא נאכלת כחביתין ולא לדבר אחר שתהא טעונה הקטר כחביתין אלא הולכ' לאיבוד:
סכינא חריפא למיפסק קראי. כלומר וכי יכול אדם לפסוק הכתוב להטיל סופו לתחלתו כזה העניין:
מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי להקישה לחביתין שכן נדבתו תדירה. יכול להביא בכל יום כחביתין שבאין בכל יום. לא חטא נדבתו וחביתין אינן על חטא:
ובסי ריחיה. שנדבתו וחביתין באין בלולין בשמן וריחו נודף:
ל"א בזה ובזה כתיב ריח ניחוח:
לאפוקי חובתו דאינו תדיר שאינו חוטא בכל יום. ובא על חטא. ואינו בלול בשמן ואין כתוב בו ריח ניחוח:
שכן בא עשרון. כחביתין:
חובה. וחייב להביא לאפוקי נדבתו שיכול להתנדב כמה עשרונים שירצה:
ורבנן. דסבירא להו דכולה כליל האי לא תאכל מאי עבדי ליה כו':
לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש:
לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה, לכהן תהיה כמנחת דישראל דנקמצת' ולא לאישים תהיה כמנחת דישראל דשיריה נאכלין אלא תהיה כולה כליל:
וקשיא דמנא ליה דנידוק הכי לכהן ולא לאישים אימא דר"ל לכהן וה"ה לאישים שהרי אלמלי היה לכהן מיותר אה"נ דהוה דרשינן ליה למעוטי אישים וכיון דדריש ליה כמנחה דישראל לגמרי קאמר ושתהא נאכלת:
וי"ל דלר"ש נמי אית ליה סברא דפרישית לעיל דלית לן לאפוקי קרא מפשטיה דמשמע דבא לומר דלא תהא נאכלת כמו חטאת שבאה במקומה אלא תהא לכהן כמנחה שלו שלא תאכל אלא דר"ש קאמר דאע"ג דקרא ר"ל כמנחתו מ"מ מדלא כתב כמנחתו דבא לתת דין דמנחה דישראל לגבי דתהא נקמצת, ומ"מ אין לה דין דמנחת ישראל להיות נאכלת משום דפשטי' דקרא לאסרה לכהן אתא כדפי' וה"ק והיתה לכהן קאמר דיש לו דין מנחה דישראל לגבי שתהא נקמצת ולא לאישים יהיה לה דין מנחת ישראל משום דפשטיה דקרא בא לאסרה לכהן כדפי' ומאי דקאמר ולא לאישים לאו משום דשתיהן יהיה מיעוט למעט אישים אלא מפני שלא נוכל לומר ה"ה לאישים משום דפשטי' דקרא אתא לומר דכולה לאישים ושתהא כליל:
ומקריב קרבנותיו, פי' קרבנותיו שיהא מחוייב, בכל עת, פי' ואפי' במשמר שאינו שלו:
ובא בכל אות נפשו, פי' דכתיב וכי יבא הלוי, ובכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, ל"ה:
בשגגה, פי' מדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא ה"ק אפי' חטאה נפשו של כהן יכפר על נפשו, ל"ה:
הא ה"מ בשוגג, פי' חטאת דאתי אשוגג. אבל דאתי אמזיד, כגון מנחת חוטא דכתיב אשמיעת קול דאמרי' ארבעה מביאין על המזיד כשוגג שמיעת קול דלא כתיב בה בשגגה אימא לא לכפר הוא בעצמו, (ל"ה):
אילימא דמעלה על התפוח הצבור על המזבח, כלומר שמקריב על המזבח. אלא דלמטה, פי' על שפך הדשן שבחוץ, וכי יש דבר שקרב למטה, דקס"ד דלשם הקרבה קאמר לה. וכי יש דבר שקרב לאבוד, עד שיפרשהו מתחלה לכך, ל"ה. ר"ל אם הפרישו מתחלה לשם קרבן ואירע בו פסול ישרפהו לאיבוד אבל להקריבו מתחלה לתתו לאבוד לא מצינו כן:
תני אבוה דר' אבין, לתרוצי טעמא דר' אלעזר דודאי לאבוד קרבי. מנחת כהן, בחבתין כתיב. לאכילה, שלא תאכל, ולא לתקטר אחר שהיו שירים אלא מתפזרין. מאי קאמר הא בהאי קרא גופיה כתיב תקטר, ל"ה. ר"ל ואיך נימא דכלך לשריפת אבוד אבית הדשן, אמר אביי ה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, פי' דאי בחדא מנייהו משתעי קרא לכתוב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל, ל"ה. ר"ל א"כ קרא צ"ל דמייר, בתרי מנחות, וה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי לגואי, כלומר דדרשת סופיה דקרא לרישא, ל"ה. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו ולא תאכל חובתו:
ויש לתמוה אמאי הוה אביי מפסקא לקראי והוה דריש סופיה דקרא ולא הוה דריש ליה לקרא כדדריש ליה רבא ולמה היה דוחק עצמו לכך:
וי"ל דטעמיה דאביי הוא משום דקרא דכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל גבי מנחת נדבה כתיב בפרש' מנחת חביתין וחביתין לא היתה מנחת חובה שבאה על חטא כי אם מנחת נדבה אעפ"י שקבעה הכתוב חובה מ"מ כיון דלא אתיא על חטא כמנחת נדבה היא וכיון דכתיב בתריה וכל מנחת כהן משמע דבא לרבויי מנחת חובה שבאה על חטא לומר דגם היא תהא דינה כמנחת חביתין שאינה חובה וכיון דכתיב בקרא כליל תהיה ולא תאכל דאמרי' דע"כ בשני מנחות איירי קרא דבאחת כליל תהיה ואחת לא תאכל דאי בחדא מיירי לכתוב כליל תהיה דליקו למנחת נדבה א"כ לא תאכל שנאמר על מנחת חובה צריך דליקו ארישא דקרא אכל מנחת כהן כליל תהיה דאתא לרבויי מנחת חוטא ולהכי הוה דריש סופיה דקרא לרישיה וקשה ליה לרבא על מה דמפסיק דדריש סופיה דקרא לרישיה שהרי לפי מאי דדריש משמעותיה דקרא הו"ל למכתב להיפך ולומר וכל מנחת כהן לא תאכל למנחת חובה כליל תהיה מנחת נדבה ולכך קאמר רבא דדרשי' ליה כסדרו ואע"ג דפשטיה דקרא דכל מנחת כהן משמע דאתא לרבויי מנחת חובה שתהא דיניה דלא תאכל כמו מנחת נדבה והוה לן למימר דקאי לכל מנחת כהן קרא דלא תאכל ומיירי במנחת חובה אפ"ה כיון דכתיב כליל תהיה קודם ללא תאכל אית לן למסתמיה דליקו כליל תהיה לככל מנחת כהן ואי לא הוה מיירי כל מנחת חובה לא הוה לן למימר דליקו ליה כליל תהיה אבל נימא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין מנחת נדבה משום דבמנחת נדבה כתיב כדפי' ולא הוה צריך קרא לרבויי נדבה מ"מ כיון דהכתוב קבעה חובה לא ילפינן שאר נדבה מינה כגון שנדב בה מנחה שתהא כליל וממנחת חביתין לא הוי ילפינן לא מנחת חובה שבאה על חטא ולא מנחת נדבה שיתנדב לפי שאינו דומה לא לזה ולא לזה דלא לחובה שאינה באה על חטא ולגבי חובה דחטאת כנדבה דמיא וגם לא דמיא לנדבה לפי שהכתוב קבעה חובה הילכך אצטריך קרא דוכל מנחת כהן לרבויי בין חובה שבאה על חטא בין נדבה הילכך קאמר רבא דקרא דוכל מנחתך מרבה לתרווייהו שיהא דינן כמנחת חביתין ואח"כ מחלק וקאמר דכליל תהיה לק"ו למנחת נדבה ולא תאכל למנחת חובה דמתרביא נמי וכל מנחת כהן שיהא דינה נמי כמנחת חביתין דלא תאכל:
ונוכל לומר דאביי הוה סבר דוכל מנחת כהן לא הוה אתי לרבויי אלא חובה ולא נדבה מאחר דכתיב בנדבה יש לנו לומר ממילא שכל נדבה תהיה כחביתין ומאי דקאמר כליל תהיה קרא יתירא הוא לומר שיש חלוק בין נדבה לחובה דנדבה הויא כליל וחובה לא תאכל:
או נוכל לומר דגם אביי ס"ד כרבא בדינא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין חובה בין נדבה אלא כיון דעיקר רבוייא אתא לחובה ולא לנדבה אית לן למימר קרא דלא תאכל דמיירי בחובה לכל מנחת כהן דאתא עיקרו למנחת חובה ורבא לא חייש להכי כיון דצריך לדרוש הכתוב בהיפוך ניחא ליה טפי דנימא דכליל תהיה לכל מנחת כהן דסמיך ליה:
איפוך אנא, פי' דחובתו כליל ולא נדבתו. ונר' דלאביי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא דממתין עד דמסיק לשמעתיה, אי נמי למאי דלאביי לא אמר וכל מנחת כהן כי אם לרבויי חובה ולא נדבה מפנישרוצה להיות כחביתין לא מצי למיפרך איפוך אנא שהרי קרא לא אתא כי אם לחובה ונדבה כחביתין אבל לרבא דאית ליה דקרא דובכל אתא לרבויי בין חובה בין נדבה ודהאי כי דיניה והאי כי דיניה פריך שפיר דלא ידעי' להי מינייהו קאי לא תאכל ולהי מנייהו קאי כליל, נהי דהוה כמו דאמר דלא תאכל קאי לחובה וכליל לנדבה נוכל לומר להיפך דכליל להוי לחובה ולא תאכל לנדבה, ואי משום דנדבה דמיא טפי לחביתין מחובה כדפי' מ"מ כיון דלא דמו לה לגמרי לא הא ולא הא מדאצטרי' קרא לרבויינהו לתרוייהו לא ידעינן הי מנייהו מרבה שלא תאכל והי מנייהו מרבה לכליל תהיה. [ומסיק] נדבתו הוה לה לרבויי להיות כחביתין שכן תדירה כחביתין הקריבה בכל יום אבל חוטא בכל יום לא הוי:
ולא חטי, פי' חביתין ונדבה אינן באות על חטא. פי' מנחת נדבה דיחיד וטעמיה מסיק בחביתין ששתיהן טעונות שמן ולבונ' מה שאין כן בחובתו, ל"א דבנדבה ובחביתין כתיב ריח ניחוח ובמנחת חוטא לא כתיב, ל"ה.
שכן עשרון, פי' חביתין וחוטא אינם יכולין להביא אלא עשרון, אבל נדבה יכול להתנדב עד ששים עשרונות בכלי אחד:
חובה פי' חביתין ומנחת חוטא חובה נינהו, (ל"ה):
ורבנן פי' רבנן דפליגי על ר' שמעון לומר דמנחת כהן חובה ואינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה:
אין לי אלא עליונה, פי' חביתין כתיבי בהו כליל תקטר ועל אכילתה לא עבר בלאו. תחתונה, פי' מנחת שאר כהלים האמורה למטה דלא תאכל וכליל נמי לא הויין. מנין ליתן, פי' שיהיו שתיהן כליל ולאו על אכילתן:
כהן שאכל מן האמורין, פי' יותרת ושתי כליות ולא באוכל להחלב שהרי הוא באיסור כרת:
גמרא לכדתניא אין לי אלא עליונה כו'. לעיל (נא ב) ועמש"כ שם:
רש"י ד"ה שכן באה עשרון. כחביתין. כצ"ל בכ"ף:
תד"ה אי דלמטה. במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבו"י ד ב. כצ"ל). ור"ל אם אירע בהן פסול ע"ש. אבל ל"י מדוע נקטי דוקא פרים כו' ולא פסולי קק"ד ואימורי קק"ל ע"ש. ועי' לשונם ביבמות (ק) ד"ה והשיריים:
רש"י ד"ה תני אבוהי וכו' מימרא וכו' ע"א וכו' מנחת חוטא שלו אין קריבה אלא מתפזרת אבית הדשן כצ"ל:
תד"ה אי וכו' דשלשה "בתי" דשנין כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ' בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו. עי' לקמן קט ע"א:
גמרא הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן. עיין רש"י ז"ל בסוטה דף כ"ג שכתב דר"ש לית ליה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ע"ש ולדידי צ"ע דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא אלא ר"א דמתיר לשם עצים ואי ר"ש ל"ל כלל כל שממנו לאישים א"כ אמאי לא מוקי ברייתא דהתם כר"ש דשירים קריבין לעצמן ומאי פריך מכל שממנו לאישים אלא ש"מ דהכא לא שייך כל שממנו לאישים כיון דכך מצותה שניהם לאישים אבל התם במנחת סוטה דמשום חלקה שירים הם ויש בהם משום כל שממנו לאישים אפילו ר"ש מודה דאין להקריב השירים והיינו דלא מוקי לה כר"ש אלא דא"כ היכי ס"ד למימר לעיל לר"ש דבאה שעורים השירים קריבים לעצמן הא יש בה משום כל שממנו לאישים וצ"ל דה"א דבאה שעורים גם כן מצותה בכך הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן כמו במנחת חוטא אבל השתא דגלי קרא דלא אשכחן במנחת ישראל שירים קריבים א"כ במנחת סוטה כיון דיש לה חלק בה אין להקריב משום כל שממנו לאישים כו' ועי' תוס' שם שהביאו בשם הירושלמי דמיבעי' ליה הקטרת השירים לר"ש אי יכול להקטיר גם בלילה ופשיט התם מראבר"ש ומפשטא דתלמודין משמע דלר"ש השירים ג"כ הקטרה גמורה היא דאל"ה הוי מצי למימר דר"ש וראבר"ש מחד קרא ילפי כיון דלר"ש ג"כ לאו הקטרה גמורה היא אלא לר"ש ישרף למעלה ולראבר"ש למטה אלא וודאי לר"ש הקטר' גמורה היא:
תוס' בד"ה יש לך דבר שקרב לאיבוד ואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאים בפ"ע דלשריפה אתין כו' ואין זה מובן דהא מן התורה לאכילה אתו ומשום גזירת תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה וצ"ל דכוונתם לרב יוסף התם דאמר מה"ת לשריפה אתין. ובאמת אשכחן דכוותא בפרים ושעירים הנשרפים דדמים ואימורים קריבים והבשר נשרף אלא דפריך כיון דכתיב במנחת כהן כליל תהי' היינו הקטרה לגבי מזבח וכי יש לך דבר קרב למטה דלמטה לאו הקרבה היא ומשני דתרתי קראי כתיבי כליל תהי' ולא תאכל וכליל תהי' היינו כולו בהקטרה הוא נדבתו ולא תאכל חובתו דאינה נאכלת אלא נשרפת בביה"ד וק"ל ועיין רש"י לקמן בד"ה ורבנן ותוס' בד"ה ורבנן ודו"ק. וצריך לדקדק עוד בשמעתין האי פיזור על בית הדשן מה דינו והתוס' ז"ל כתבו בשם פי' הקונטרס דביהד"ש היינו מחוץ למחנה והקשו ז"ל הא מיפסיל ביוצא ואין כאן קושיא כ"כ דאם כך היא מצותה לשורפה שם אין בזה פסול יוצא כמו פרים ושעירים הנשרפים אבל מנ"ל הא דנשרפה חוץ לג' מחנות אלא וודאי נראה דזה בית הדשן היינו היכא דפסולי המוקדשים נשרפין שם וה"נ דילפינן מקרא דלא ניתנו שירים אלו לא לאכילה ולא להקרבה הרי הם כמו פסולי המוקדשין אלא דאיכא לספוקי אי נשרפין שירים אלו מיד אי אחר עיבור צורה ומסתברא דאין טעון עיבור צורה דמתחלתה לשריפה היא באה והוי פסולו בגופו דישרף מיד וכן הוא הדין במנחת סוטה הנשואה לכהן דאין שירי' נאכלין מחמת חלקו של כהן והוי ג"כ כמו פסולו מגופו דכך דינה ומצותה דאינה נאכלין אלא נשרפת כמו פסולי המוקדשין אבל עוד מצינו דכוותא ביבמות דף ק' במנחות וולדות כהן וישראל שנתערבו וספק כהן וספק ישראל הוא אמרינן נמי התם דמנחתם אינו נאכלת ומסיק שם ג"כ דעבדינן לה כראבר"ש ומתפזר השירים בביה"ד והתם דמחמת ספק הוא דאינה נאכלת שמא כהן הוא הי' נראה דאינה נשרפת מיד שמא ישראל הוא ומצותה באכילה אלא טעונה עיבור צורה אלא דא"כ למה קאמר הש"ס דעביד לה כראבר"ש כו' הא בלא"ה לכ"ע דינא הכי בתערובות קדשים תעובר צורה ויצא לבית השריפה כדאמרי רבנן דר"א וכן אשכחן עוד בכמה דוכתי אלא משמע דהתם נמי אין טעון עיבור צורה כמו במנחת חוטא ומדברי התוס' ז"ל שם ביבמות משמע דטעון עיבור צורה ולא משמע הכי כמש"כ ועיין מהרש"א ז"ל שם שכתב דלהכי לא מוקי כרבנן דר"א דתעובר צורתן כו' משום דמתפזרת על ביה"ד כראבר"ש עדיף ולפי דברי התוס' ז"ל אין כאן עדיפות ובאמת צ"ע טעמא מאי לא הוי דינא הכא כמו בכל ספק קדשים דבעי עיבור צורה וע"כ צ"ל דמתחלת הקדישה לכך באה שיהי' השירים נשרפין ולא הוי בכלל ספק בעלמא ונ"מ טובא אם חישב בשעת קמיצה לאכול שירים למחר אי נימא דנשרפת משום חומר כהן מחשבה ג"כ תפסל מה מספק משום חומר ישראל דשמא ישראל הוא ובעי קמיצה והשירים נאכלין כיון דמה שאינו נאכלת מחמת ספק ושמא הוא ראוי לאכילה והוי מחשבה אבל אי נימא דלאו שם ספק עלי' אלא מתחלתה כך דינה לא הוי מחשבה ועיין בחי' לסוטה דכ"ז שהארכתי קצת ג"כ בהאי עניינא ועיין צ"ק ז"ל וצ"ע במתניתין דסוטה דתנן התם אלו שמנחות נשרפות ויש בהן אלו שפסולין בבעלים כגון בא עליו בדרך ובכה"ג לכאורה בעי עיבור צורה ותני התם לכולהו בהדי הדדי משמע דכולהו חד דינא להו:
גמרא בעי רבינא כהן שאכל אימורין מאי לאו דזרות לא קא מיבעי' ליה כי מיבעי' ליה לאו דכליל תהי' ופירש"י ז"ל בכהן שאכל אימורין מזבח של כהן מיבעי' ליה ולא הבנתי מאי איריא זבח של כהן במנחות הוא דאיכא נפ"מ בין כהן לישראל אבל באימורים ליכא נפ"מ בין כהן לישראל ובשניהם כליל הוא ועוד קשה מאי קאמר רבינא כהן שאכל מן האימורין הא לאו דכליל לא תאכל ל"ד בכהן הוא וכיון דמיבעי' ליה אי לאו איכא בכל שהוא בכליל אי לא בזר נמי מיבעי' ליה ופשיט ליה ר' אהרן מהא דר"א כל שהוא בכליל תהי' ליתן ל"ת על אכילתו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מעה"ק דבין כהן בין זר אם אכל מן האימורים לוקה משום כליל לא תאכל ובמכות דף י"ח איתמר הכי בהדיא גם לאוכל מן העולה ובלח"מ ז"ל שם דקדק אמאי לא כתב ללאו דכליל תהי' בעולה וכן בבשר פרים הנשרפים ותי' דבבשר פרים ליכא לאו דכליל תהי' דלא קרב למזבח וזה נכון אבל התוס' ז"ל בסוף ד"ה לאו דזרות הקשו ר' יהודה דאמר בכריתות דבחלב מוקדשין לוקה שלש אמאי לא חשיב נמי לאו דכליל תהי' ותי' דבפלוגתא לא קמיירי ופלוגתא היא הכא נראה מדברי דראבר"ש דדריש לא תאכל למנחת חובתו לית ליה לאו בכל שהוא בכליל תהי' וא"כ הוי סברא הפוכה לת"ק ליכא לאו אלא בדבר שהוא בכליל תהי' היינו הקרב למזבח אבל לא בנשרפין בביה"ד ולראבר"ש הוי איפכא דבנשרפין בביה"ד היינו מנחת חובה נאמר לא תאכל וגבי כליל תהי' ליכא לאו דלא תאכל אלא נראה דלראבר"ש ג"כ לוקה משום לא תאכל אפילו בהקרב למזבח אלא דגלי קרא דבמנחת חובה ליכא אלא לאו דלא תאכל אבל אינה בכליל תהי' ומנחת נדבה איתא נמי בכליל תהיה וכ"ש בלא תאכל אבל לת"ק וודאי נראה דליכא לאו דלא תאכל אלא בדבר הקרב למזבח אבל לא בנשרפין בביה"ד ואפי' לראבר"ש יש לומר דלא נאמר לא תאכל אלא במנחת חוטא דנאמר בה לא תאכל אבל בשאר נשרפין בביה"ד ודוקא בפרים הנשרפים שנשרפין כמצותן הוא דאיכא לאו דלא תאכל כמ"ש הרמב"ם ז"ל מקרא דכל חטאת אשר יובא מדמה כו' ועיין לח"מ ז"ל שם אבל בלא"ה איכא לאו בכל הפסולין דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ועיין תוס' מכות שכתבו דזה הוי לאו שבכללות ועי' בחי' למעילה בזה ואין כאן מקומו להאריך בזה עכ"פ מש"כ התוס' דפלוגתא הוא צ"ע. ועוד גם לדבריהם דראבר"ש פליג בהא לא הבנתי דבריהם ז"ל דהא א"ר יהודה הוא דמקשי אמאי לא חשיב בכריתות להאי לאו הרי לעיל בפ' התכלת דף נ"א אמרינן בהדיא לר"י דיליף גז"ש דכליל כליל ליתן ל"ת על אכילתו וכברייתא לעיל הרי דאית ליה לר"י האי לאו דכליל תהי' ומסוגיא דלעיל פרק התכלת משמע דר"ש לית ליה גז"ש דכליל כליל דאיצטריך ליה כליל תקטר שיהא כולה כהקטרה וא"כ לדידיה ליכא לאו בכל שהוא בכליל תהי' וא"כ קשה מאי פריך הש"ס במכות ארבא דאמר לר"ש לוקה חמש אמאי לא חשיב האי לאו בכל שהוא בכליל תהי' הא לר"ש לית ליה האי לאו אלא ע"כ משמע דכולהו מודו בהאי לאו ואין כאן פלוגתא ועדיין צ"ע בזה ומש"כ דהוי לאו שבכללות היא דלא כשיטתם במכות שם דלוקה חמש היינו מלקות ממש ולא איסורא כפירש"י ז"ל שם. ובלאו דזרות האריכו התוס' ז"ל לפרש דהיינו לאו דמעילה וכל זר לא יאכל קודם דכתיב בתרומה אבל לאו דזר לא יאכל כי קודש הם ליתא באימורים דלא חזו לכהנים והקשו ע"ז מהא דר"י מרבי לאו דזרות בדם מהקישא דחלב והא דם אימעיט ממעילה ופירשו ז"ל דמקרבן הוא דאימעיט אבל לא מלאו וכן פירש"י ז"ל בכריתות שם וכתב דאיפכא לא אמרינן לרבות קרבן ולמעוטי מלאו משום דהקישא בלאו כתיב ובלא"ה לא מסתבר למעט מלאו ולחיובי קרבן דאי לאו ליכא אמאי מחייב קרבן אבל עיקר האי מילתא קשה הא מיעוטא דמעילה בדמים הוא משום דכ' הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ לפני כפרה ולאחר כפרה אפילו לאו אין בו וא"כ לר' יהודה היכי ילפינן לפני כפרה מלאחר כפרה הא ע"כ לא דמי דלפני כפרה איכא לאו ולאחר כפרה ליכא לאו וא"כ לענין קרבן ג"כ לא שייך למיצף הקישא מלאחר כפרה דלאחר כפרה דליכא איסורא ליכא קרבן אבל לפני כפרה דאיכא לאו איכא נמי קרבן אבל אי נימא דלאו דזרות לאו קרא דמעילה הוא א"ש ועיין בזה בכ"מ ז"ל שם בשם מ"כ ובלח"מ ז"ל שם וה' מעיל':
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' אף כאן בכליל תקטר כו'. אין מובן דהלא כתיב וכ"מ כהן כליל תהי'. והראב"ד בתו"כ פי' דכליל תהי' הו"א שנשרף בחוץ ורק הקומץ בהקטרה וכן פי' הק"א] וזה דוחק. ויותר נראה לפרש דכליל תקטר הפי' להקטיר ביחד כל המנחה. ולא להקטיר הקומץ בפ"ע והשיריים בפ"ע (דאי מכליל תהי' הו"א להקטיר השיריים בפ"ע אחר הקטרת הקומץ]:
בתוס' ד"ה אי דלמטה כו' וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא. איני מבין דבריהם כיון דהמצוה כך היא מה לי דנפסל הלא כבר קמץ הקומץ והקטירו. וגם מה שסיימו התוס' דהיא בעזרה מקום דפרים נשרפין צ"ל דט"ס הוא בתוס'. וצ"ל דפרים שנפסלו נשרפין דהיינו שלא כמצותן. דהנשרפין כמצותן הוא מחוץ למחנה. עי' מ"ש בצ"ק דהתוס' אזלי לשיטתם ביבמות (ק') דהכא נמי הוי כמו פסולו בבעלים] וגם היא גופא קשיא כיון דהתוס' ס"ל דהוי כמו שנפסלו א"כ מאי קשיא להו דנפסלו ביוצא. גם מ"ש על פר"ת ולא יתכן אין מובן דהכא לא אמרו דנשרפין בבית הדשן רק מתפזרין ומה בכך דצונן הוא (וכן תי' בבה"ז. מיהו למ"ש התוס' הנ"ל ביבמות דהוי כקדשים שנפסלו דמצותן בשריפה א"ש]:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
רש״י ד״ה כליל תהיה כו׳ להתיר מנחת חוטא כו'. הד״א:
בא״ד בשרה כו׳ הס"ד ואח״כ ד״ה במנחתו דאלו נאמר כמנחתו הוה משתמ׳ כדקאמרת מקיש חובתו לנדבתו והלא כו׳ כצ"ל וכ״ה בס״י:
ד״ה לכהן כמנחה כלומר כו׳ כצ״ל:
ד״ה בחטאה בשגגה כו׳ וקאמר על חטאה אע״ג דאתי על חטא הס״ד וכצ״ל:
ד״ה דלמעלה על התפוח מגחלים שעל המזבח כו׳ כצ״ל:
בא״ד דלבסוף מתפזר כו׳ כצ״ל:
ד״ה ע״א מ"ר כו׳ קרב לאיבוד כו׳ כצ״ל:
בא״ד נדבתו בתרוייהו כו׳ כצ״ל:
בא״ד הקרבה דשירי מנחת כו׳ כצ״ל:
ד״ה לא תאכל מנחת חובתו כו' כצ״ל. וכ"ה בס"י:
בא״ד חביתין וכיון דאיירי בהם קרא בתרוייהו חובתו כו׳ כצ״ל:
ד״ה סכינא חריפא כו׳ לא תאכל חובתו והדר תני כליל תהיה כו׳ הס"ד וכצ״ל:
ד״ה שכן באה עשרון כחביתין כו׳ כצ״ל:
ד"ה האי לא תאכל כו׳ תקטר לחוד הס״ד ואח"כ ד״ה של זה בזה לאו דלא תאכל כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד"ה אי דלמטה כו' ואז כבר נצטנן הס״ד. וליכא למימר שהיו מניחי׳ על תרומת הדשן וביום שלאחריו נשרפה דבכל יום היה תורמין את הדשן דא״כ נפסלה בלינה ולענ״ד דיש ליישב דברי ר״ת דהא בלאו הכי יש לדקדק לפי׳ התוספ' דהיו מתפזרי׳ במקום ששם פרים ושעירים נשרפין דהא פרים ושעירי׳ לא היו נשרפים בעזרה אא״כ אירע בהן פסול קודם זריקה אבל כמצותן היה נמי נשרפים חוץ לג׳ מחנות כדאמרי בזבחי׳ שם וביומא דמ"א ולפ״ז כיון דגזירת הכתוב היא כמו שפרש״י שהשירי׳ של מנחת חוטא לכהנים ילכו לאיבוד דהיינו לשריפה הוה כמצותן ומ״ה פרש"י על שפך הדשן בחוץ כמו פרים ושעירים כמצותן אלא ע״כ צריך לומר דתוספת אזלי לשיטתן דכתבו במס׳ יבמות ד"ק ע״א בד״ה והשירים כו' דשירי מנחת חוטא של כהנים הוה כמו פסולים בבעלי׳ שאין לו אוכלי׳ והוה כמו פרים ושעירים שאירע בהן פסול ולפ"ז צדקו ג"כ דברי ר״ת שמתפזרי׳ במקום ת״ה ואי אמרת דכבר נצטנן לאחר התמיד היה מקריבי׳ מנחות דהא אנן קי"ל כל שפסולו בבעלי׳ טעון עיבור צורה ומתני׳ היא במסכ׳ פסחים דפ״ב וא״כ שפיר היו מניחים על ת״ה אפי׳ לא נשרפה עד למחרת לא נפסלה בלינה כיון דבל״ה טעון עיבור צורה דהיינו לילה א׳ וכן פי׳ רש"י בפסחים דפ״ב ע״א במתני׳. ובזה ניחא ג״כ פיר׳ רש״י דרש״י לא ס"ל דשירים הוי כמו פסולו בבעלי׳ אלא מצותן בכך כיון דג״ה היא ומ"ה פי׳ רש״י בחוץ כמו פרים ושעירי׳ כמצותן כנ״ל ברור ונכון. וצ"ע על תוספ׳ שכתבו על ר״ת ולא יתכן ומ״ו הב״ז מיישב דברי רש״י בדוחק וכאשר כתבתי ניחא:
ד"ה ויש לך דבר שקרב למטה ואע״ג דאיכא כו׳. ודבריהם אינם מובנים לי כיון שהיו מתפזרי׳ על בית הדשן דלמטה והדשן היה מפסיק בין השירי׳ לרצפת העזרה לא היה מקדש וכן משני תוספת גופא במסכ' זבחים דע״ד ע"א ד״ה ואת כו׳ וז"ל וי״ל כגון שיש הפסק כו׳ משמע כל מידי דמפסיק וצ״ע:
ד"ה לאכילה הקשתיו כו׳ לחביתין כו׳ והא דלא מפרשי כפי׳ רש״י מנחת חוטא למנחת נדבתו משום דאכתי לא אסיק דקרא איירי בתרוייהו:
ד"ה מאי קאמר כו׳ משום לאו אלא לא תאכל כו׳ כצ״ל:
בא״ד מקיים כל דמנחות כו׳ כצ״ל. פי׳ קאי כל אתרוייהו דהוקשו לחביתין:
ד"ה ובסים ריחא כו׳ דלא חשיב שמן ולבונה כו'. פי׳ דבמנחת נדבה ובמנחת חוטא ליתא מ"ה כתבו כלשון אחר ובסים ריחא היינו מחמת שמן ולבונה בסים ריחא:
ד"ה לאו דזרות כו׳ י׳ יוחסין וכתיב בתריה תושב כהן ושכיר כו׳ כצ״ל:
בא"ד פטור קאמר נמי כו׳ כצ״ל:
בא"ד דכריתות דשייך ביה לאו כו׳ כצ״ל. ותיבות ודמכות יש למחוק דהתם לא שייך לאו דכל זר לא יאכל קדש ולומר דפריך דלילקי משום לאו דמעילה דא״כ מאי משני הכא כיון דלכהנים נמי לא חזי אדרבא כיון דלכהנים לא חזי חייב משום מעילה כדאמרי׳ במסכת מעילה ד"ט ע״א בעולה מועלין עד שתצא לבית הדשן ופי׳ רש״י כיון דכולה כליל ואין בה היתר לכהנים לעולם מועלין בה אלא ע״כ דפריך התם דלילקי משום לאו דזרות כי קדש הם נ"ל. ותמי׳ לי על מ"ו הב״ז שלא הרגיש בזה:
בא״ד גבי זרות כתיב דהכל כו׳ כצ״ל:
בא״ד תיקשי לן דלילקי כו׳. פירוש בכריתות:
בא"ד ועוד דשייך נמי בהנאה כו׳ כצ״ל:
בא"ד ומיהו קשה כו׳. פירוש בכריתות דבמכות פריך {צאן קדשים: ב}אמת:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ אי דלמעלה היינו אבוה כצ״ל ור״ל כיון הא דקאמר ראב"ש והשיריים מתפזרין על בית הדשן היינו בית הדשן דלמעלה שע״ג המזבח א״כ היינו סברת אביו ר״ש דאמר והשירים קריבין בפני עצמן וא"כ מאי איכא בינייהו וק״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא במזיד כו׳ בזדון שבועה. ה"ה באשם שפחה חרופה וכמ״ש רש״י ק״ל:
רש״י ד"ה וכי יש כו' תני אבוה כו׳ לאיבוד גזירה כו' מנחה כו׳ לאכילה כו' דשאני מנחת חוטא כו׳ הד"א וכצ״ל ויש ליישב בלא הג"ה לענין הקרבה דשרי (ר"ל במנחת נדבה שרי להקריב) ומנחת חוטא נתפזר ק״ל. (או י"ל דצ״ל דשניא מנחת כו׳ ועיקר):
ד״ה ורבנן דפליגי עליה דר״ש כו׳ (וה"ה דאף לר״ש קשה דהא ס״ל דכולה כליל ויליף לה מן לכהן כמנחה א״כ האי וכל מאי עביד ליה. וכ״כ התוס׳ להדיא ודו"ק):
תוספות ד״ה אי כלמטה כו׳ ור״ת מפרש כו' אצל הכבש כו׳ (וכן הוא בפירש"י שלפנינו) ואז כבר נצטנן והס"ד. ול״נ דל"ק כלל לפירש"י דקרב היינו פיזור ומה שאמר וכי יש דבר שקרב לאיבוד היינו מתחילתו ר"ל הקומץ היאך קרב שיהיה השירים לאיבוד ודו״ק בלשון רש״י ותראה דל״ק כלל קושייתם נ"ל:
הגהות
גמרא מנין לכהן שבא ומקריב כו׳ (מיימוני פ"ד מהלכות כלי המקדש):
מלמד שהכהן מתכפר כו׳ (גם זה במיימוני שם):
תני כו׳ כל מנחת כהן כליל כו׳ (מיימוני פי״ב מהלכות מעשה קרבנות):
רש"י ד"ה אלא במנח׳ כו' כדקאמרת מקיש כו' לנדבתו והלא לא נאמר כו׳ והס"ד: ואח״כ ד״ה לכהן כו' דנקמצת הס"ד:
ד"ה ולא כו' מזבח אין כו׳ כהנים קריבים הד"א והס״ד: ואח״כ ד"ה ומקריב כו׳ במשמר שאינו שלו כצ"ל והס"ד:
ד"ה אלא אבית כו׳ היה מתפזר הס״ד: ואח"כ ד"ה דילמא כו׳ שלמטה הס"ד: ואח"כ ד"ה וכי כו׳ שקרב מתחילתו לאיסור כצ"ל והס״ד: ואח"כ ד"ה תני כו׳ בפני עצמו הס"ד:
ד"ה לא תאכל כו׳ מנחת חוטא אבל נקמצת כו' מנחת נדבתו כו׳ כמנחת חביתין כיון כו׳ כצ״ל נ״ל ודו"ק:
ד"ה סכינא כו׳ מפסקא כו' כצ״ל:
ד"ה ע״א דבזה כו' ריח ניחוח הס״ד: ואח״כ ד"ה שכן כו' עשרוני' שירצה כצ"ל והס"ד: ואח״כ ד״ה חובה כו׳ חביתין הס״ד:
ד"ה האי לא כו׳ וכו' הס״ד:
ד"ה לאו דזרות כו׳ דכהן לגבי אימורים כזר כו' כצ"ל:
תוספות ד"ה מאי קאמר כו׳ ומה שהקדים אביי כו׳ הך לענין כליל כו׳ (ר"ל דנדבה) כצ״ל:
ד"ה ובסים ריחי׳ כו׳ כלשו' אחר שפי׳ דמינייהו בסים ריח׳ כצ״ל:
ד"ה ורבנן כו' כר״ש הס"ד: ואח״כ ד"ה לאו דזרות ושייך לעמוד ב׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף עד במזיד היכי משכחת לה בזדון שבועה וקמ"ל דגם בזה כהן בעצמו יכול להקריב קרבנו, ויש לעיין בעיקר הדין דשמיעת הקול דמביא קרבן על זדון כשוגג, וקשה לשיטת הפוסקים דבפעם אחת נעשה מומר, ואם כן היאך מקבלין קרבן מן המומר, איברא דבמומר לשארי עבירות לבד ע"ז ושבת, לא הוי מומר רק אם שנה בחטא, וזהו גם דעת הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ד וז"ל היה מומר לעבירה, והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה יעוי"ש, ומשמע מזה דגם בעובר להכעיס ובמזיד בעינן שיהי' הורגל בה, דאז דינו כמומר, אבל בפעם אחת לא נעשה מומר, וזהו דדוקא בעבירה דשבת וע"ז נעשה מומר בפעם אחת ולא בשארי עבירות, וא"כ אתי שפיר הא דשבועת הפקדון, אף במזיד ומיירי בפעם הראשון, מקבלין ממנו קרבן, אמנם ע"כ לא כן דעת הפוסקים בעושה להכעיס, והוא דעת הר"י הביאו היש"ש בחולין סימן ו' דבעושה להכעיס אפילו בפעם אחת דינו כמומר, וכן הכריע הש"ך ביו"ד סי' ב' סקט"ז בשם הפוסקים, וזהו דעת הט"ז ביו"ד סי' רנ"א, וכיון שהכרעתם דבלהכעיס אפילו בפעם אחת למומר יחשב, ודינו כעכו"ם, ולפי"ז יש לעיין לענין קרבן דפשיטא דלשיטת הני פוסקים אין מקבלין קרבן ממנו.
ב ודברי הרמב"ם שכתב דגם בלהכעיס בעינן הורגל בה, תמוה לפי מה שפסק הוא עצמו בפרי"א מה' גזילה ואבדה ה"ב דאוכל נבלות להכעיס הרי הוא אפיקורוס, יעוי"ש, ומשמע אפילו בפעם אחת, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד מה' רוצח ה"י, - ומשמע אפילו בפעם אחת יעוי"ש, וכן יש להוכיח מסוגיא דע"ז כ"ו ע"ב דפריך שם אמ"ד מומר להכעיס הוי מין מיתיבי אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר, והא הכא דלהכעיס הוא, והיינו דלא שייך תיאבון באכילת פרעוש או יתוש וכדפירש"י, יעוי"ש, הרי מבואר דגם בפעם אחת הוי מומר, ופשיטא שאין מקבלין ממנו קרבן גם כן ומדוע כתב הרמב"ם דבעינן בלהכעיס ג"כ הורגל בכך, וצריך עיון.
ג והנה בהחלטה שאין מקבלין קרבן מן העושה להכעיס אפילו בפעם אחת, קשה היאך מביאין על זדון שבועת העדות ושבועת הפקדון בשעשה במזיד וגם בהתראה דלוקה גם כן, כמו שרוצה הש"ס לומר בשבועות ל"ז, ותמוה היכי הוי ס"ד דש"ס שם לומר דמייתי קרבן בהדי מלקות, וקשה הא כיון דלוקה וקבל התראה, והתיר עצמו למלקות, אין לך עושה להכעיס יותר מזה, ואם כן היאך מקבלין ממנו קרבן.
ד ונראה דבשעשה המומר תשובה מקבלין ממנו הקרבן, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ג משגגות ה"ז וז"ל והמומר לעבירה משאר עבירות אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא, כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה, - הרי מבואר דבעושה תשובה מקבלין קרבן ממנו, אבל זהו דלא כמו שמוכח מסוגיא דחולין להיפך, והוא בהא דאיתא בחולין ה' ע"ב שהקשו התוס' למאי איצטרך למעט באינו שב מידיעתו הא הוי זבח רשעים תועבה, ותירצו דמיירי שעשה תשובה יעוי"ש, וע"כ כן גם לרבנן דממעטי מומר דלא מהני תשובה, דאל"כ מדוע לא קאמר הש"ס כשפריך מ"ב לימא דאיכא בינייהו בשעשה תשובה, וע"כ דלא מהני תשובה לכו"ע, וכן מדייק המל"מ, ודברי הרמב"ם יש לפרש ג"כ דלא פליג בזה אתוס', והא דכתב הרמב"ם דמהני תשובה, - היינו דיכול להביא קרבן על החטא שיעשה אחרי שעושה תשובה, אבל לפי"ז תיקשה היאך הוי סלקא דעתא דש"ס שם בשבועות דגם בשקבל התראה למלקות בר קרבן הוא, והא הוי מומר שאין מקבלין קרבן ממנו אפילו בשעשה תשובה על אותו החטא.
ה והנה לולא דברי התוס' יש מקום לומר וליישב קושיות התוס' באופן אחר, באופן שאין אנו נזקקין לחדש דתשובה לא מהני על אותה עבירה שחטא בהיותו מומר, אלא אמרינן דתשובה מהני, וע"ד קושיות התוס' אפשר ליישב באופן אחר, והוא דראיתי בספר משיב כהלכה מסתפק בהא דממעטין מומר מן קרבן, היאך הדין בשהביא קרבן עבור אחר אדם כשר שחטא אם מקבלין ממנו, והספק בזה כיון דהמקדיש נקרא בעלים לענין חומש, כמו שמבואר בנדרים ל"ו המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, ומפרש הר"ן שם דמקדיש נקרא מי שהקרבן שלו, וא"כ יש מקום לומר דלא מקבלין מן מומר גם כשהפריש קרבן עבור אחר, ובזה מיושב קושיות התוס' דגם באינו שב מידיעתו איצטרך קרא למעט שאין מקבלין ממנו קרבן היינו עבור אחר, דלא שייך בזה זבח רשעים תועבה כיון שהחוטא עבור מי שהזבח נזבח עליו כשר הוא, ומ"מ גילתה תורה שאין מקבלין ממנו מפני שהמקדיש אינו שב מידיעתו, וכמו כן נדרוש בדרשא דת"ק שממעט מעם הארץ פרט למומר, היינו ג"כ באופן זה, ואם נאמר כן אין לנו למעט דלא מהני תשובה, ולפי"ז אתי שפיר סוגיא דשבועות דבמביא קרבן על חטאו שעושה תשובה שפיר מקבלין ממנו.
ו והנה בסברא זו יש לבאר גם דברי התוס' נזיר וכתבנו לתמוה כדלעיל במה שחדשו דלא מקבלין מן העכו"ם קרבן נזיר אפילו כשנותן אותו עבור נזיר ישראל, - אבל אם אמרינן דהתורה מיעטה למומר, אפילו כשנותן קרבן עבור ישראל כשר מטעם דהוא נקרא הבעלים של ההקדש, ולפי"ז אין רחוק לומר דגם עכו"ם שממועט מלהביא קרבנות נזיר, דממועט גם להביא עבור נזיר ישראל, ואעפ"י שעכו"ם עדיף ממומר שהרי מקבלין ממנו קרבן עולה נדבה, וממומר גם זה אין מקבלין, אבל לא רחוק הסברא לומר דלענין זה דאין מקבלין שוה עכו"ם למומר, ואפשר שזהו סברת התוספות שמסיימין בצריך עיון, והיינו דזהו הספק כמו שכתבנו. -
ז אבל הנכון בזה לדעתי לומר בעיקר הסברא דממועט מומר מקרבן הוא מפני שני טעמים, א) שאינו בר קרבן והחסרון הוא בהבעלים, ב) חסרון בהחטא שחסר במומר הפרט דשוגג אשר הקרבן בא על זה כאשר יבואר, וזה הדבר דהמומר המביא קרבן נדבה ממועט מטעם שאינו בר קרבן, דהתורה פסלתו מלהביא קרבן, וקרבן על חטא אינו יכול להביא אף כשעושה עתה תשובה, דע"כ לא סגי בלאו הכי דכל המביא קרבן על חטא בעי תשובה, אבל לא נתחייב בקרבן מטעם דמומר הוא, והטעם דכיון דהיה מומר בשעת עשיית החטא אעפ"י שהיה שוגג, אבל אין שגגת מומר נקראת שגגה, והדמיון לזה סוגיא דהוריות ב' בהורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן דסבר רב שפטור, וביארנו סברת רב דהוראה דבי"ד פעלה על העושה השוגג בהעדר זהירות במעשה האיסור ואין זה נקרא שוגג, ומבואר זה באר היטב בספרנו נזר הקודש לזבחים י"ב וה"ג שכן הדין במומר שחסר לו הזהירות לעבירה, ואין זה שוגג גמור, אלא קרוב למזיד ומה"ט לא מהני תשובה ג"כ, כיון דהחסרון בהחיוב.
ח ובזה יש ליישב שפיר הא דרוצה הש"ס שם בשבועות לומר דבזדון שבועת הפקדון מייתי קרבן וגם לוקה, ואין בזה חסרון מטעם מומר אף אם נחליט דמומר הוי מטעם שעושה בשאט נפש וביד רמה בהתראה דמלקות, והיינו דלפי מה שביארנו דעיקר החסרון דלא מהני תשובה למומר לקבלת קרבנו על החטא אעפ"י שעושה תשובה עתה, - זהו מפני כי החסרון בהחיוב בדבר השוגג, כי אין שגגתו שגגה, אבל כל זה באלה הקרבנות הבאות על שוגג, משא"כ בהני שמביאין קרבן על המזיד כשוגג, א"כ שפיר נתחייבו בחיוב גמור, ועתה כשעושה תשובה שפיר דמי, וכמו שנתבאר.
ט ובזה יש ליישב גם שיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל לתמוה מדוע כתב בהא דלהכעיס דבעינן שהורגל בזה, אעפ"י שסבר הרמב"ם דגם בפעם אחת הוי מומר, והיינו דסבר הרמב"ם דכיון דעיקר הדבר בחסרון קבלת הקרבן ממנו כשמביא על חטא ועושה תשובה, הוא מפני החסרון החטא דשוגג דלא הוי שוגג במילואו, הנה כל זה שייך דוקא בשהורגל בעבירה זו, אז אנו דנין להשוגג שאינו שוגג גמור, אבל לא בפעם אחת שעשה אף להכעיס, כיון שעתה חטא בשוגג, ולא נגרע ערכו של שוגג רק בשהורגל בזה, וזה נראה לנכון בס"ד.
י והסוגיא דידן מלמדנו דהכהן הזה שחטא באופן זה אף שחטא כמזיד, ואפילו אם אמרינן דלוקה ג"כ כהבעי' דשבועות שם, ומכ"ז כשעושה עתה תשובה בר קרבן הוא, והוא עצמו יכול להיות המקריב לכפר בעד עצמו.
יא הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן, ויש לעיין אם צריך להמתין בקריבת שיריים עד שישלוט האור ברובו של קומץ, ואפשר לומר שזה תליא ג"כ בהא דאיתא בירושלמי סוטה והובא בתוס' שם כ"ג אם השיריים קריבין בתור שירים יעוי"ש, ואיפשטא דמשום שירים הן קריבין, וא"כ מסתברא דממתינין בהקרבתו עד שישלוט האור ברובו של קומץ.
יב והנה רש"י פירש בסוטה שם דר"ש לית ליה דרשא דכל שממנו לאישים, ולכאורה איזה הכרח הי' לרש"י לפרש כן, הלא אפשר לומר דלא שייך הכא דכל שממנו לאישים כיון דכן המצוה להקריב שניהם הקומץ, והשירים, והקר"א עמד בזה, ונראה דכיון דסבר ר"ש דהשירים הן בתור שירים ולא קרבו עד שישלוט האור ברובו של קומץ, ואם סבר ר"ש דרשא דכל שממנו לאישים לא הוי דרש להקריב השירים להמזבח, וע"כ דלא סבר דרשא זו, והא דהקשה בקר"א מדוע לא מוקים שם המשנה כר"ש, זה לא קשה דהסוגיא עדיפא משני דאתיא המשנה גם לרבנן כמבואר שם.
יג מניין לכהן שבא ומקריב קרבנות וכו' בשגגה מלמד שהכהן מתכפר על ידי עצמו וכו', וקשה מדוע לא ילפינן מפר של כהן גדול ביוהכ"פ דמתכפר ע"י עצמו, ואפשר לומר דשאני התם דלא הוי הקרבן על חטא ידוע, וגם אם יצוייר שלא נעשה שום חטא בשנה זו גם כן מקריב פר, וזהו מפני שהוא חובת היום, אבל יש לעיין מפר העלם דבר של פר כהן משיח שחטא, דג"כ הכהן גדול בעצמו מכפר כמבואר במגילה ט' אין בין כהן משוח וכו' פר הבא על כל המצות, ופירשו התוס' פר כהן משוח שחטא בשוגג בדבר שזדונו כרת, ובזה קשה מדוע לא ילפינן דכהן מתכפר ע"י עצמו בשוגג, ומצאתי בטו"א שעמד בזה, וכתב דשאני התם משום דלא אפשר, ואין דנין אפשר משאי אפשר יעוי"ש, אבל קשה דהלא פליגי תנאי בזה, ותיקשה למ"ד דנין אפשר משאי אפשר, ונראה דיש לומר דשאני כהן גדול דעובד בשמנה בגדים, וכפרתו מרובה, וגם ציץ מסייע לו, ואין מזה ראיה לכהן הדיוט.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מנחת חוטא של כהנים אלא שתהא עבודה כשרה בו: אלא כמנחה. דמשמע כמנחת חוטא של ישראל דאילו נאמר כמנחתו הוה משתמע כדקאמרת מקיש חובתו לנדבתו (והלא לא נאמר כו'): לכהן כמנחה. כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת: ולא לאשים כמנחה. לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין: ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפי' במשמר שאינו שלו: דבר הבא על חטא. כגון מנחת חוטא: בחטאה בשגגה מלמד וכו'. דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע''ג דאתי על חטא: ה''מ בשוגג. כדכתיב על הנפש השוגגת: אבל אמזיד. כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו: קמ''ל. והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג: דלמעלה. על התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ''ר ז''ל: אלא אבית הדשן דלמטה. במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר: דלמא לאיבוד. שאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה: וכי יש לך דבר שקרב. מתחילתו לאיבוד: תני אבוה וכו'. מימרא בפני עצמו. ע''א מ''ר ז''ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר' אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו' לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן: מאי קאמר. היכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי' למימר לאכילה הקשתיו: לא תאכל חובתו. מנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו: סכינא חריפא מפסקא קראי. וכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו': ואיפוך אנא. דאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי. שיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין: שכן נדבתו תדירה. שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: ולא חטי. נדבתו וחביתין אין באין על חטא: ובסים ריחיה. שנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע''א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח: שכן באה עשרון. בחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה: חובה. שמחוייב להביא כמו חביתין: ורבנן. דפליגי עליה דר''ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו': אלא עליונה. חביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת''ל כו': לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:
רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל לכהן כמנחה. דמה שתלוי לעשות בכהן במנחת חוטא של ישראל כלומר דנקמצת: ולא לאשים. כמנחת חוטא דהך ודאי [לא נאכל]: קרבנותיו. שהוא מחוייב: בכל עת. ואפילו במשמרה שאינו שלו: ובא בכל אות נפשו. וכי יבא הלוי וגו' ובכ''ד מקומות נקראו [כהנים] לוים: בחטאה בשגגה. דמדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא הכי קאמר אפי' חטא נפשו של [כהן] יכפר על נפשו: בשוגג. חטאת דאתיא על השוגג: אבל. חטאת דאתיא על מזיד כגון מנחת חוטא דכתיב [אשמיעת קול] ואמרי' בכריתות ארבעה מביאין על הזדון כשגגה אשמיעת הקול מדלא כתיב ונעלם: אימא לא. לכפר הוא [בעצמו]: אי דלמעלה. הצבור על גבי המזבח כלומר שמקריב השירים על גבי מזבח היינו אבוה: אי דלמטה. על שפך הדשן [בעזרה]: יש לך דבר שקרב לאיבוד. שיפרישו לכתחילה לכך: תני אבוה דרבי אבין. לתרוצי טעמא דראב''ש דודאי לאיבוד קרב: לאכילה הקשתיו. מנחת כהן לחביתין שלא תאכל ולא לדבר אחר שיהא [השירים] מתקרבין אלא ודאי מתפזרין: מאי קאמר. הא בהאי קרא גופיה כתיב כליל תהי': לא תאכל. מהדר אמנחת חובתו של כהן כלומר לא תאכל וכליל נמי הוי ואי כולה קרא בחדא מנחה משתעי ליכתב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל: סכינא חריפא מפסקא קראי. גואי כלומר דדריש סיפא דקרא לרישא: ואיפוך אנא. דחובתו כליל ולא נדבתו: מסתברא נדבתו הוי ליה לרבויי. להיות כליל כחביתין: שכן תדירה. שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: [בסים ריחיה. כאשר כתוב בפי' שבדפוס]: שכן עשרון. חביתין וחוטא אין יכול להביא אלא עשרון אחד אבל נדבה יכול להתנדב עד ס' עשרונים בכלי אחד: ורבנן. דפליגי עליה דר''ש ואמרי דמנחת כהנים אינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה: עליונה. חביתין כתיב בהו כליל תקטר ועל אכילתה אינו עובר בלאו: תחתונה. שאר מנחת כהנים למטה בלא תאכל וכליל לא הוי: מנין ליתן כו'. שיהיו שניהם כליל ולא תעשה על אכילה: כליל. תקטר: כליל. תהיה: מו האימורים. כליות ויותרת הכבד: לאו דזרות. וכל זר לא יאכל קדש:
אי דלמטה. פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א''כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור''ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן: ויש לך דבר שקרב למטה. ואע''ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה: ויש לך דבר שקרב לאיבוד. ואע''ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה: לאכילה הקשתיו. דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל: מאי קאמר. דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל: ובסים ריחיה. פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה: ורבנן האי כל מנחת כו'. היינו בין רבנן בין ר''ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון: לאו דזרות. פי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ''ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר''ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה''מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע''ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא