עירובין ח ע"ב

אבל זה כנגד זה, אימא [אמור] לא, ואף לענין שבת אינה כרשות היחיד, על כן השמיע לנו שאף אם נפרצה החצר בפרצות שהן זו כנגד זו — בכל זאת היא מותרת.

ומקשים: ולרבה שאמר שאם היה מבוי שכלה לרחבה והיו הפרצות זה כנגד זה אסור, הא [דבר זה] של רב במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותו], בודאי במקרה שהיו הפרצות זה שלא כנגד זה, ואם כן תרתי [שתיים] למה לי, הלא עיקרה של הלכה זו כבר נאמר בתוספתא, ולשם מה צריך רב לומר הלכה נוספת באותו ענין עצמו?

ומסבירים שאף כאן יש חידוש: אי מהתם הוה אמינא: הני מילי [אם משם, מהתוספתא בלבד, הייתי אומר: דברים אלה] שהחצר רשות היחיד לשבת הם לענין לזרוק. שהזורק לחצר זאת מרשות הרבים מתחייב, שדינה מן התורה כרשות היחיד. אבל לטלטל בה כברשות היחיד ממש — אימא [אמור] לא. ואסרו חכמים לטלטל בה, משום שרבים מצויים בה. ולכן קא משמע לן [משמיע לנו] רב שאין לחשוש לדבר, ומותרת החצר בטלטול, אף מדברי סופרים.

א איתמר [נאמר] מבוי העשוי כנדל, כלומר מבוי ארוך הפתוח לרשות הרבים, ובשני צידיו מבואות קטנים שאף הם פתוחים לרשות הרבים, מה דינו? אמר אביי: עושה צורת הפתח למבוי הגדול, והנך כולהו [ואלה כולם] המבואות הקטנים מישתרו [מותרים] בלחי וקורה.

אמר ליה [לו] רבא: כמאן [כמי] אומר אתה הלכה זו, כשיטת שמואל, שאמר שמבוי עקום תורתו כסתום. ולכן גם מבוי זה העשוי כנדל, כל אחד ממבואותיו הקטנים בהתחברו אל המבוי הגדול הריהו כמבוי עקום. ואולם אם כך, שנוהגים כשמואל, למה ליה [לו] צורת הפתח? הלא לדעת שמואל מותר מבוי כזה בלחי או קורה בלבד. ועוד, הא ההוא [הרי אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בנהרדעא וחשו [וחששו] לה לדברי רב. ומשמע שיש לנהוג הלכה למעשה כרב ולא כשמואל!

אלא אמר רבא, כך יש לתקנו: עושה צורת הפתח לכולהו להאי גיסא [לכולם למבואות הקטנים בצד זה] צד אחד שלהם, ואידך גיסא מישתרו [והצד האחר מותרים] בלחי וקורה.

ב אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה [משמו] של רב כהנא בר מניומי משמיה [משמו] של רב כהנא בר מלכיו משמיה [משמו] של רב כהנא רביה [רבו] של רב, ואמרי לה [ויש אומרים]: רב כהנא בר מלכיו היינו [זהו] רב כהנא רביה דרב. וכך נמסרה הלכה: מבוי הפונה לרשות הרבים שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר, אם היה הבדל האורך שבין צד אחד לשני פחות מארבע אמות — מניח את הקורה באלכסון, על קצותיהם של שני כותלי המבוי. היה ארבע אמות או יותר — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הצד הקצר, כלומר: מקצה הצד הקצר בקו ישר למקום המקביל בקיר הארוך, ואינו משתמש בחלק המבוי שמעבר לקורה. רבא אמר: אחד זה ואחד זה — אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר.

והוסיף רבא: ואימא טעמא דידי, ואימא טעמא דידהו [ואומר את הטעם שלי ואומר את הטעם שלהם לשיטות השונות]. אימא טעמא דידי [אומר את הטעם שלי]: קורה טעמא מאי [מה טעמה] — משום היכר, שתיקנו חכמים שידעו בני המבוי שזה סוף התחום שמותר לטלטל בו, ובאלכסון לא הוי [אינו] היכר. ואלה שיראו אנשים מטלטלים בחלק של הצד הארוך יחשבו שמותר בכלל לטלטל ברשות הרבים.

אף אימא טעמא דידהו [אומר את הטעם שלהם], הם סבורים שקורה משום מאי [מה] — משום מחיצה, שהקורה נחשבת כיורדת ונמשכת עד למטה ויוצרת כעין כותל רביעי למבוי. ואם מחיצה היא באלכסון נמי הוי [גם כן הריהי] מחיצה.

אמר רב כהנא: הואיל ושמעתתא דכהני היא, אימא בה מילתא [והלכה של "כהנים" היא, אומר בה דבר] אף אני, ואוסיף להלכה זו שנמסרה על ידי חכמים ששמם רב כהנא. הא דאמרת [זה שאומר אתה] מניח הקורה באלכסון, לא אמרן [לא אמרנו] אלא שאין באלכסונו זה יותר מעשר אמות, אבל יש באלכסונו יותר מעשר, אף שרוחב המבוי עצמו פחות מעשר, דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הצד הקצר. מפני שפתח הרחב מעשר אמות אינו ניתר על ידי קורה, והרי כאן כל השטח שמתחת הקורה הוא בחינת פתח.

ג איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו להשתמש ולטלטל בשטח המקביל אל תחת הקורה בכל מבוי הניתר על ידי קורה? ונחלקו הדעות: רב ור' חייא ור' יוחנן אמרו: מותר להשתמש תחת הקורה. שמואל ור' שמעון בר רבי ור' שמעון בן לקיש אמרו: אסור להשתמש תחת הקורה.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר בדבר זה נחלקו], דמר [שחכם זה, המתירים] סבר: קורה משום היכר, ומר [וחכם זה, האוסרים] סבר: קורה משום מחיצה.

ודוחים שאין זה הכרחי, לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] קורה משום היכר, ואולם הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: היכרא [ההיכר] הוא בשביל אלה הנמצאים מלגיו [בפנים], ולכן אין להשתמש מחוץ לקצה הפנימי של הקורה. ומר סבר: היכרא מלבר [וחכם זה המתירים סבר: ההיכר מבחוץ] לנמצאים ברשות הרבים, ולכן מותר לטלטל עד גבולה החיצוני של הקורה.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא [ואם תרצה אמור שהכל סבורים שקורה מתירה] משום מחיצה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו] דמר [שחכם זה, האוסרים] סבר: חודו הפנימי של הקורה נחשב כיורד וסותם, ומה שמתחת לקורה אינו בתחום הסגור. ומר סבר [וחכם זה המתירים]: חודו החיצון יורד וסותם, ולכן מותר לטלטל גם תחת הקורה. ונמצא שאין לצרף מחלוקת זו בנוגע לדין שימוש תחת הקורה עם המחלוקת בדבר מהותה של הקורה.

ואמר רב חסדא: הכל מודים במקום של בין לחיים, כלומר, כנגד הלחי ששמים להתיר את המבוי, שאסור, שהלחי דינו כמחיצה ואין משתמשים אלא עד צידו הפנימי ולא הלאה מכן.

ד בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: מה יהא הדין אם נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי, ורוחב היתידות הוא מבחוץ והניח קורה על גביהן של היתדות, במקום על כותלי המבוי, והיא צמודה לפתח המבוי מבחוץ, מהו? האם קורה זו מתירה או לא?

אמר ליה [לו] רב חסדא: לדברי המתיר — אסור, שהמתיר בשימוש תחת הקורה סבור שצידה החיצון הוא החשוב, וצד חיצון זה הלא מצוי מחוץ למבוי ואינו יכול להתיר. ואילו לדברי האוסר שימוש מתחת לקורה — מותר לטלטל במבוי זה, שהרי קצהו הפנימי צמוד לפתח המבוי.

ואילו רבא אמר: לדברי האוסר, נמי [גם כן] אסור כי בעינן [צריכים אנו] קורה המתירה שתהיה על גבי מבוי, וכאן ליכא [אין], ואין קורה הסמוכה למבוי מתירה.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנה לרבא מן הברייתא: היתה קורתו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

אבל במימרא דרב, דמיירי כשהיו הפתחים זה כנגד זה [וכדקאמר: ונפרצה חצר "כנגדו" של מבוי], אימא לא הוי מחיצה, דאמרינן בכי האי גוונא: אתו רבים ומבטלי מחיצתא.

קא משמע לן רב דאפילו בכי האי גוונא הוי מחיצה.

ומקשינן אהך תירוצא: ולרבה, דאמר לעיל בעמוד א, דהא דאמרינן במבוי שכלה לרחבה ונפרצה אף הרחבה לרשות הרבים דלא חשיב מבוי מפולש, הני מילי כשלא היו הפירצה ופתח המבוי מכוונין זה כנגד זה, אבל אם היו מכוונין זה כנגד זה אסור משום מבוי מפולש!

על כרחנו, הא דרב - דאמר: מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור, עד שיערבו עם בני החצר. הא עירבו עמם מותר לטלטל במבוי, דלא חשבינן ליה כמפולש - במאי מוקי לה רבה?

בהכרח, בנפרצה זה שלא כנגד זה.

דאם לא כן, היה אסור אף בעירבו, משום דהוי כמפולש [והא דאמר רב: ונפרצה חצר "כנגדו", היינו בכותל שכנגדו של מבוי, ולא שהיתה הפירצה עצמה "כנגדו" של פתח המבוי - רש"י לעיל ח א ד"ה אבל, ועיין רש"י כאן].

והשתא תיקשי, דכיון דרב גופיה - לרבה - נמי מיירי בזה שלא כנגד זה, תרתי - ברייתא ד"חצר שהרבים נכנסין לה", ומימרא דרב - למה לי לחדש דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, בפתחים שאינן מכוונין זה כנגד זה?!

ומשנינן שינוייא אחרינא:

אי מהתם - מברייתא ד"חצר שהרבים נכנסין לה" דשמעינן מינה דלא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא - הוה אמינא: הני מילי דלא מבטלי מחיצה - מדאורייתא!

וללמד: שרשות היחיד גמורה היא, ולזרוק מרשות הרבים לתוכה הוי הוצאה, וחייב עליה.

אבל לטלטל בתוכה אימא לא שרי, דמדרבנן לאו רשות היחיד היא, דאתו רבים ומבטלי מחיצתא!

ולפיכך קא משמע לן רב: דאף מדרבנן לא בטלו המחיצות, והחצר מותרת לטלטל בה!

איתמר:

מבוי גדול עקום כמין ד', הפתוח משני ראשיו לרשות הרבים, והוא עשוי כנדל [שרץ שיש לו רגלים הרבה], שפתוחין לו מבואות קטנים הפתוחים בראשיהם השני לרשות הרבים ההולכת בצדי המבוי הגדול, [והמבואות פתוחים משני צדי המבוי הארוך זה שלא כנגד זה - תוספות], אם בא להתירו: [ראה ציור 1]

אמר אביי: עושה צורת הפתח למבוי הגדול, באחד משני ראשיו הפתוחים לרשות הרבים [ולחי או קורה בצדו השני הפתוח לרשות הרבים], והנך כולהו מבואות קטנים מישתרו [מותרים בטלטול] בלחי וקורה בפתח שבראשיהם שלצד רשות הרבים, ובמקום פתיחתם למבוי הגדול אין עושה להם כלום.

אמר ליה רבא לאביי: ממה נפשך!

אי אמרת שהמבואות הקטנים ניתרים בלחי וקורה ואין צריך ליתן בראשיהם הפתוחים למבוי הגדול ולא מידי, על כרחך כמאן סבירא לך, כשמואל, דאמר לעיל: מבוי עקום תורתו של מבוי זה כסתום, ומתירו בלחי מכאן ולחי מכאן.

ולפיכך: הני מבואות קטנים שעקומים הם [שהרי פתוחים בעצמם לרשות הרבים, ופתוחים הם למבוי הגדול שאף הוא פתוח לרשות הרבים, והיינו מבוי עקום] מותרים בלחי בפתחיהם, ולחי נוסף בפתחו של המבוי הגדול לרשות הרבים, ואין צריך ליתן בעקמומיתם - במקום שהם פתוחים למבוי הגדול - כלום!

[ולא כרב, דסבירא ליה לעיל: דבמבוי עקום צריך ליתן בעקמומיתו צורת הפתח, דסבירא ליה שנותנין לעקמומית תורת מבוי מפולש].

וכיון שכן, למה ליה למבוי הגדול - שאף הוא אינו אלא מבוי עקום - צורת הפתח באחד מראשיו?!

והרי כסתום הוא לשמואל, וסגי בלחי מכאן ולחי מכאן אף למבוי הגדול.

ועוד תיקשי, הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא שהוא מקומו של שמואל, ומכל מקום חשו לה לדרב דפליג אשמואל, ואמר: מבוי עקום תורתו כמפולש, וצריך להתירו בעקמומיתו כדרך שמתירין מבוי מפולש [וכדאמרינן לעיל ו ב].

וכל שכן דבעלמא, שאינו מקומו של שמואל, צריך למיחש לדרב [ריטב"א]. ואמאי לא אצרכת בעקמומיתם של המבואות הקטנים - ולא מידי?!

אלא, אמר רבא: עושה צורת הפתח לכולהו מבואות קטנים להאי גיסא בראשיהן הפתוחים למבוי הגדול, וכרב דאמר: תורתו של עקמומית המבוי כמפולש. ואידך גיסא דמבואות הקטנים מישתרו בלחי וקורה. [ראה ציור 1]

ובכך הותרו המבואות הקטנים. ^[34]

[שמועה זו דמבוי העשוי כנדל, נתבארה על פי ריטב"א ומהרש"ל בדעת רש"י].

אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא בר מניומי משמיה דרב כהנא בר מלכיו משמיה דרב כהנא רבה.

ואמרי לה: רב כהנא בר מלכיו היינו הוא עצמו רב כהנא רבה [ב"ח]:

מבוי שכותלו שמצידו האחד ארוך, וצידו אחד קצר. אם עודף הארוך על הקצר פחות מארבע אמות, מניח את הקורה באלכסון מראשו של כותל הארוך לראשו של קצר, ומטלטל עד הקורה בכל מקום שהיא. [ראה ציור 2]

אבל אם היה הארוך עודף על הקצר ארבע אמות או יותר, אינו מניח את הקורה אלא כנגד ראש הכותל הקצר, ומניחה כשהיא מאונכת לכותל הארוך. ^[35] [ראה ציור 3]

רבא אמר: אחד זה שעודף ארבע אמות, ואחד זה שעודף פחות מארבע אמות, אינו מניח את הקורה, אלא כנגד ראש הכותל הקצר.

[ואם הניח באלכסון לא מהניא קורה זו כלל, ואסור לטלטל אף כנגד הקצר, ביאור הלכה סימן שס"ג כהפרי מגדים, ודלא כהמחצית השקל].

והוסיף רבא: ואימא טעמא דידי, ואימא טעמא דידהו:

אימא טעמא דידי דלא מהני קורה באלכסון, דאנא סבירא לי: קורה טעמא מאי תקון רבנן דמהני להתיר את המבוי בטלטול? - משום היכר [שלא יבואו להחליף בין מבוי לרשות הרבים]!

וקורה העומדת באלכסון לא הוי היכר, שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין במבוי שלא כנגד הכותל הקצר, יבוא לטעות ולומר: מותר להשתמש ברשות הרבים!

לפי שאותו עודף שאין מחיצה מהצד השני כנגדו, אינו נראה להם כחלק מן המבוי. ^[36]

ואימא טעמא דידהו דמהני קורה באלכסון: דאינהו סבירא להו, קורה משום מאי תקון חז"ל דמהני, משום מחיצה, שרואין חודה של קורה כאילו יורד וסותם. ובאלכסון נמי הוי מחיצה.

אמר רב כהנא: הואיל ושמעתתא דמבוי שצידו אחד ארוך, דכהני [של כהנים] היא, אימא בה אנא דכהן אנא, נמי מילתא:

הא דאמרת, שאם היה הכותל הארוך עודף על הכותל הקצר עד ארבע אמות מניח את הקורה באלכסון - לא אמרן אלא שאין באורך אלכסונו של מבוי מראש הכותל הקצר עד ראש הכותל הארוך, בקו אלכסון, יותר מעשר אמות!

[ומבאר רש"י כי המדובר הוא במבוי צר, שרוחבו ביחד עם עודף ארבע האמות של הכותל הארוך נותנים אלכסון של פחות מעשר אמות].

אבל אם יש באלכסונו יותר מעשר אמות, דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר. שהרי כל תחת הקורה הוי פתח, ואי אפשר לפתח שיהא יותר מעשר אמות. ^[37]

איבעיא להו: מהו להשתמש [לטלטל] בכל מבואות דעלמא תחת הקורה?

רב, ורבי חייא, ורבי יוחנן אמרו: מותר להשתמש תחת הקורה. [ראה ציור 1]

שמואל, ורבי שמעון בר רבי, ורבי שמעון בן לקיש אמרו: אסור להשתמש תחת הקורה.

והוינן בה: לימא בהא קמיפלגי: דמר, הנך אמוראי דסברי מותר להשתמש תחת הקורה, סבר כי קורה משום היכר הוא דמהני, ולפיכך מותר להשתמש אף תחת הקורה.

ומר, הנך אמוראי דסברי אסור להשתמש תחת הקורה, סבר כי קורה משום מחיצה, וחודה הפנימי של מחיצה הוא זה שיורד וסותם, ונמצא שתחת הקורה ליכא מחיצה, ולפיכך אסור להשתמש תחתיה.

ודחינן: לא בהכי פליגי.

אלא דכולי עלמא סברי כי קורה משום היכר.

והכא בהא קמיפלגי:

דמר סבר, היכירא של קורה מלגיו

דבעינן הכירא לאלו שבפנים המבוי, וההיכר הוא צדה הפנימי של עובי הקורה, ולפיכך אסור להשתמש תחת הקורה עצמה, העומדת מן ההיכר ולחוץ.

ומר דמתיר להשתמש תחת הקורה, סבר: היכירא מלבר.

לבני רשות הרבים שמחוץ למבוי היא, וההיכר הוא צד עוביה החיצון של קורה, ולפיכך מותר להשתמש אף תחת הקורה.

ואיבעית אימא, דכולי עלמא קורה משום מחיצה.

והכא בהא קמיפלגי: דמר סבר: חודו הפנימי של קורה יורד וסותם, ותחת הקורה מחוץ למחיצה הוא, ואסור להשתמש תחתיה.

ומר סבר: חודו החיצון של קורה יורד וסותם, ותחת הקורה מבפנים למחיצה הוא, ומותר להשתמש תחתיה.

אמר רב חסדא: הכל שנחלקו אם מותר להשתמש תחת הקורה, מודים בבין לחיים [אם התיר מבואות דעלמא בלחיים], כלומר: בצדו של לחי, שאסור להשתמש ולטלטל שם, אלא מחודו אולי צ"ל הפנימי של לחי ולפנים.

וטעמא: משום דלחי שיעורו אפילו במשהו, ואם נתיר לטלטל בין הלחיים יבוא לטלטל מחוצה להם - תוספות.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא:

נעץ שתי יתידות שוכבות בשני כותלי המבוי בעובי הכותל שמבחוץ למבוי, והניח קורה על גביהן של יתידות מחוץ למבוי, וסמך חודה הפנימי של קורה לשפת המבוי

- מהו להתיר המבוי בקורה זו? [ראה ציור 1]

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא:

לדברי המתיר במבוי דעלמא להשתמש תחת הקורה - ומשום דסבר, חודו החיצון של קורה יורד וסותם - אסור להשתמש במבוי שהניח קורתו על גבי יתידות. שכיון שחודו החיצון של קורה יורד וסותם, נמצא שאין סתימת המחיצה דבוקה לכתלים של מבוי, שהרי אויר כרחבה של קורה יש ביניהם. ^[38]

ולדברי האוסר במבוי דעלמא להשתמש תחת הקורה - ומשום דסבר חודו הפנימי של קורה יורד וסותם - מותר להשתמש במבוי שהניח קורתו על גבי יתידות, שהרי חודו הפנימי של קורה סמוך לכתלים וסתימתו דבוקה לכתלים, ומהני!

רבא אמר: לדברי האוסר במבוי דעלמא להשתמש תחת הקורה, ומשום דקסבר חודו הפנימי יורד וסותם, נמי אסור להשתמש במבוי שנעץ קורתו על גבי יתידות. משום דלא מהני קורה חוץ למבוי, אלא בעינן קורה על גבי מבוי, והכא ליכא קורה על גבי מבוי!

הערות

^[34] ואם בא להתיר גם המבוי הגדול עושה לו צורת הפתח בעקמומיתו, ושתי לחיין בשתי ראשיו הפתוחין לרשות הרבים].

^[35] דכיון דעודף עליו ארבע אמות, הרי הוא כמבוי בפני עצמו, דהא שיעור משך מבוי ארבע אמות, ולפיכך צריך מחיצות כנגדו, ר"ח.

^[36] וכתב בביאור הלכה: משמע ברמב"ם דאין שיעור לעודף, ואפילו עודף מעט נמי אסור. ומיהו הני מילי אם נראה לעין שצידו אחד ארוך יותר, אבל באם אין נראה בהדיא לעין, רק על ידי מדידה אנו יודעין שצד אחד ארוך לא קפדינן בזה, דבזה לא שייך הטעם שיבואו לטעות ולהשתמש ברשות הרבים.

^[37] וכדתנן בריש פירקין: והרחב מעשר אמות, ימעט. וכתב הריטב"א: לאו דוקא הא דאמרינן ש"אינו מניח אלא כנגד הקצר", אלא, מניח את הקורה באופן שלא יהא הפתח רחב יותר מעשר אמות. ובגאון יעקב כתב: דלא משמע הכי בגמרא.

^[38] ואף לבוד ליכא למימר, כיון דלאו מחיצה ממש היא, אלא "רואין" כאילו יורד וסותם - רש"י וריטב"א. ולמעלה בקורה עצמה נמי ליכא למימר לבוד, דאם כן הרי אתה רואה עובי הקורה כאילו אינו, נמצא שאין לנו קורה רחבה טפח - ריטב"א.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר מתנה לרבא מן הברייתא: היתה קורתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but if the two breaches are opposite one another, you might say that it is not considered a private domain even with regard to Shabbat. Rav therefore teaches us that even if the breaches of the courtyard line up with each other, carrying is nonetheless permitted therein.

The Gemara raises a difficulty: And according to Rabba, who said that where the alleyway terminates in a backyard and the breaches are one opposite another, carrying is prohibited, how does he construe Rav’s case? Rav’s ruling must refer to a case where the breaches are not one opposite another, and if so, why do I need two rulings? The essence of this halakha, that the yard is deemed a private domain with regard to Shabbat, was already stated in the Tosefta, so why did Rav need to teach another halakha with regard to the very same issue?

The Gemara explains that there is a novelty in Rav’s teaching: If one learned the halakha from there, the Tosefta, alone, I would have said that this ruling that the courtyard is a private domain with regard to Shabbat only applies to the issue of throwing, i.e., that one who throws from the public domain into this courtyard is liable, since it is considered a private domain according to Torah law. But to allow carrying in it like a proper private domain, you might say no, that the Sages forbade carrying in it, owing to the many people passing through it. Rav therefore teaches us that we are not concerned about this, and that carrying in the yard is permitted, even by rabbinic law.

It was stated that the amora’im disagree about the following matter: With regard to an alleyway that is shaped like a centipede, i.e., a long alleyway that opens to the public domain but with a series of small alleyways branching off of it on both of its sides, all of which also open to the public domain, Abaye said: An opening in the form of a doorway is made for the large alleyway, and all the small alleyways are permitted by means of a side post or a cross beam.

Rava said to him: According to whom do you state this halakha? Apparently according to the opinion of Shmuel, who said that the halakha of a crooked L-shaped alleyway is like that of an alleyway that is closed at one side. For in this case of an alleyway that is shaped like a centipede, when each of the smaller alleyways connects to the larger alleyway, it forms a crooked L-shaped alleyway. However, if the halakha is indeed in accordance with the opinion of Shmuel, why is the form of a doorway needed for it? According to Shmuel, an alleyway of this kind only requires a side post or a cross beam at each end in order to permit carrying within it. And furthermore, with regard to the crooked, L-shaped alleyway in Neharde’a, which was Shmuel’s place of residence, didn’t they take into consideration the position of Rav? This indicates that the halakha in practice follows Rav as opposed to Shmuel.

Rather, Rava said: An alleyway made like a centipede can be rendered fit for one to carry within it as follows: An opening in the form of a doorway is made for all of the small alleyways on this one of their sides, and the other side is permitted by means of a side post or a cross beam.

The Gemara considers a new case: Rav Kahana bar Taḥalifa said in the name of Rav Kahana bar Minyumi, who said in the name of Rav Kahana bar Malkiyu, who said in the name of Rav Kahana, the teacher of Rav; and some say that Rav Kahana bar Malkiyu is Rav Kahana, the teacher of Rav: With regard to an alleyway that opens into the public domain, its one side being long and its other side being short, i.e., one side juts out into the public domain more than the other, the halakha is as follows: If the difference in length between the two sides is less than four cubits, the cross beam is placed diagonally across the opening between the ends of the two walls of the alleyway. If, however, the difference is four cubits or more, the cross beam is placed straight across the alleyway at the end of the short side, i.e., at the end of the short side straight across toward the corresponding spot on the longer wall such that the beam is perpendicular to both walls, and no use may be made of the portion of the alleyway that lies beyond the cross beam. Rava disagreed and said: In both this case and in that case, the cross beam is placed straight across the alleyway at the end of the short side.

Rava added: I will state my reason, and I will state their reason. I will state my reason: What is the reason for a cross beam? To function as a conspicuous marker that separates the alleyway from the public domain, so that the residents of the alleyway should know the boundary within which carrying is permitted, and when placed diagonally, the cross beam is not sufficiently conspicuous. Those who see people carrying in the section extending past the short side will think that one is generally permitted to carry in a public domain.

I will state their reason as well: What is the reason for a cross beam? To function as a partition, that is to say, the cross beam is considered as though it descended to the ground, creating a fourth wall for the alleyway. Hence, even when placed diagonally, it is considered a partition.

Rav Kahana said: Since this involves halakhot of Sages named Kahana, I too will say something with regard to it: That which you said, that the cross beam is placed diagonally across the alleyway, this was only said in a case where the diagonal is no more than ten cubits. But if the diagonal is more than ten cubits, then even if the width of the alleyway itself is less than ten cubits, all agree that the cross beam must be placed straight across the alleyway at the end of the short side, for an entrance wider than ten cubits cannot be permitted by a cross beam, and here the entire length under the cross beam is considered an entrance.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to utilizing and carrying in the area beneath the cross beam spanning the opening of an alleyway, which the beam permits carrying? Opinions differ on the matter. Rav, Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan said: It is permitted to utilize the area beneath the cross beam. Shmuel, Rabbi Shimon bar Rabbi, and Rabbi Shimon ben Lakish said: It is prohibited to utilize the area beneath the cross beam.

The Gemara suggests a way to understand this dispute: Shall we say that these amora’im argue over the following issue, that Master, representing those who permit it, holds: A cross beam serves in an alleyway as a conspicuous marker that separates it from the public domain, and Master, representing those who prohibit it, holds: A cross beam serves as a partition.

The Gemara rejects this argument: No, everyone might agree that a cross beam serves as a conspicuous marker, but here they argue over the following: Master, representing those who forbid it, holds that the conspicuous marker is intended for those situated inside the alleyway, and hence the area outside the inner edge of the cross beam may not be used; and Master, representing those who permit it, holds that the conspicuous marker is intended for those outside in the public domain, and it is therefore permitted to carry up to the outer edge of the cross beam.

The Gemara proposes an alternative explanation: And if you wish, you can say that everyone agrees that a cross beam permits carrying as a partition, and here they argue over the following issue: As one Sage holds that the inner edge of the cross beam descends to the ground and seals off the alleyway, and therefore under the cross beam is not within the closed-off area; and the other Sage holds that the cross beam’s outer edge descends to the ground and seals off the alleyway, and therefore it is permitted to carry even in the area beneath the cross beam. Consequently, there is no need to connect the dispute with regard to utilizing the area beneath the cross beam to the dispute with regard to the nature of the cross beam.

Rav Ḥisda said: All concede that utilizing the area between the side posts placed at the entrance to an alleyway to permit carrying is prohibited, for a side post functions as a partition, and therefore one may only use the space up to its inner edge, but no further.

Rami bar Ḥama raised a dilemma before Rav Ḥisda: What is the halakha in a case where a person inserted two pegs in the two alleyway walls, one in each wall, on the outside of the entrance facing the public domain, and he placed a cross beam on top of the pegs, such that the beam is attached to the front of the alleyway walls instead of on top of them? Does this cross beam permit carrying within the alleyway?

Rav Ḥisda said to him: According to the statement of the one who permits utilizing the area beneath the cross beam, carrying within the alleyway is prohibited, for he holds that the cross beam’s outer edge is the critical one, and here this outer edge is positioned outside the alleyway and therefore cannot permit it. Whereas according to the statement of the authority who prohibits utilizing the area beneath the cross beam, carrying in the alleyway is permitted, for the cross beam’s inner edge is attached to the entrance of the alleyway.

Rava, however, disagreed and said: Even according to the opinion of the one who prohibits utilizing the area beneath the cross beam, carrying in the alleyway is prohibited, for we require that the cross beam that permits the alleyway be placed on top of the walls of the alleyway, and it is not. A cross beam that merely touches the alleyway from the outside does not permit it.

Rav Adda bar Mattana raised an objection to Rava from a baraita: If the cross beam being used to render an alleyway permitted for carrying is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דקיי"ל בחצר אע"פ שרבים בוקעין בה מותר לטלטל.

אתמר מבוי העשוי כנדל. פי' מבוי ארוך שמשני צדדין יש לו מבואות קטנים פתוחין מיכן ומיכן כגון רגלי השרץ הנקרא נדל. ויש לו רגלים הרבה משוכות מהנה ומהנה כדתניא עד כל מרבה רגלים זה נדל. אסקה רבא דהלכתא כוותיה. עושה צורת הפתח לכולהו אחד גיסא לכל חד וחד ואידך גיסא מישתרי בלחי וקורה. והא דרבא שייכא כרב דסבר מבוי עקום תורתו כמפולש וקאמר רב במבוי המפולש לרה"ר הלכה כת"ק דאמר עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן. הא דאמר רב כהנא רביה דרב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר. פחות מד' אמות מניח קורה באלכסון. פי' אם עודף צד הארוך על הצד הקצר ד' אמות כאילו מבוי בפני עצמו הוא וצריך מחיצות כנגדו. פחות מד' אמות חשוב כמו פירצת מבוי ומחיצות של מבוי פוטרות אותו. ואסיקנא בשיש באלכסונו יותר מעשר אמות דברי הכל אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר. וכן אם בא לעשות לחי אינו עושה אותו אלא כנגד הקצר. הא דאיבעיא לן מהו להשתמש תחת הקורה רב ור' חייא ור' יוחנן אמרי מותר וקיימא כוותייהו. וסוגיא דקאמר סברי קורה משום היכר הני סבירא להו היא והיכירא מלבר.

וא"ת משום מחיצה הני סברי חודה החיצון סותם ולפיכך מותר להשתמש תחת הקורה. וכן בין לחיים נמי מותר להשתמש כר' יוחנן דאמר לתנא דר' זכאי דהוה תני תחת הקורה ובין לחיים ככרמלית פוק תני לברא. כלומר זו אינה משנה. הכיר כלומר בין הקורה ובין הלחיים משום היכר הן ואע"ג דא"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואת לא תסברא דבין לחיים אסור והאמר משמיה דר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים. ס"א נפרץ בלחיים פחות פחות מד' טפחים אליבא דרשב"ג דאמר אמרינן לבוד בד' טפחים אשתמש עם חודו הפנימי של פנימי לרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד בכי האי גוונא אשתמש עם חודו הפנימי של חיצון ודכולי עלמא בין לחיים אסור. ופרקינן דפתוח לכרמלית ואקשינן אבל לרה"ר מאי שרי. יציבא בארעא וכו'. כלומר ברה"ר מותר בכרמלית אסור. ופרקינן (היאך) מצא מין את מינו ונעור.

בעא מיניה רמי מרב חסדא נעץ ב' יתידות בין ב' כותלי מבוי מבחוץ והביא קורה על גבן שנמצאת הקורה ע"ג היתידות מחוץ לכותלי המבוי מהו (זה) להשתמש במבוי וכו'.

א"ל לדברי רב ור' חייא ור' יוחנן דשרו להשתמש תחת הקורה דסברי חודה של קורה החיצונה מתרת הכא אסרי דהא חודה החיצונה חוץ למבוי הוא ואין בו המחיצות מבוי לפיכך המבוי אסור.

תרתי למה לי. פירש רש"י ז"ל: מתניתין ודרב. ואינו מחוור דלא אמרינן הכי אלא בשתי משניות ולא במתני' ודברי אמורא. ואפילו תאמר רב תנא הוא אפילו במתני' וברייתא לא מצינו כלשון זה והוה ליה למימר הא דרב למה לי. ובתוס' פירשו הני תרתי דרב למה לי, דהיינו מבוי שכלה לרחבה ומבוי שנפרץ במלואו לחצר, דכל מאי דאשמעינן רב בתרווייהו שמעינן מהני מתני'. גם זה אינו מחוור כל הצורך.

אביי אומר עושה צורת פתח לגדול ואידך משתרי בלחי וקורה ואביי סבר לה במבוי עקום כשמואל. וכן נראה לי לקמן (עירובין י, ב) גבי מבוי הרחב עשרים, ומש"ה אקשי ליה רבא כמאן כשמואל א"ה למה לי צורת פתח. ולפי גירסא זו מיירי בשהמבוי הגדול אינו מפולש ולפיכך לשמואל בין המבוי הגדול בין האחרים סגי להו בלחי. ויש ספרים דלא גרסי ליה, ומיירי בשהמבוי הגדול מפולש בשני ראשיו לרה"ר או לבקעה. ואין גירסא זו נכונה בעיני, דא"כ אפילו כשמואל לא עביד דלמבוי הגדול היה צריך דלת לדידיה דאמר (לעיל עירובין ז, ב) הלכה כחנניה.
לעיל (עירובין ח, א) גריס ר"ח ז"ל כרוך בודיא ואותבוה בשפתיה, והיא הגירסא הנכונה.

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון. פירש רש"י ז"ל: ומשתמש כנגד אלכסונו, וכן נראה כפירושו. ומצאתי [בירושלמי] (פ"א, ה"ו) נותן את הקורה אלכסון ומשתמש לאלכסון. וא"ת והא אין שם אלא מחיצה אחת חוץ מכנגד הקצר והיאך ישתמש שם. י"ל דכיון שאין הרבים בוקעין שם להדיא הוי ליה ככרמלית ומדבריהם הוא והם התירו בכענין זה.

אמינא טעמא דידהו קורה משום מחיצה ומחיצה באלכסון הויא מחיצה. וכתב הראב"ד ז"ל שאם עשו בו צורת פתח אפילו לרבא שפיר דמי, דצורת פתח לכולי עלמא משום מחיצה. ומסתבר לי דצורת פתח עדיפא נמי מקורה ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דאילו בקורה אינה מתרת אלא בשאין בו ארבע אמות אבל צורת פתח מתרת אפילו יתר מד' אמות, דצורת פתח מערב הכל ועושה הכל כמבוי אחד וכמחיצה גמורה. ותדע לך דהפרש יש בין קורה לצורת פתח ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דהא רב כהנא אמר דלכולי עלמא והוא שלא יהא באלכסונו יותר מעשר ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה וכדתנן (לעיל עירובין ב, א) הרחב מעשר ימעט, ואילו בצורת פתח אפילו יש באלכסונו יתר מעשר שרי וכדתנן (שם) ואם יש לו צורת פתח אין צריך למעט כך נראה לי.

אמר רב חסדא הכל מודים בבין לחיים שאסור. פירשו בתוספות (ד"ה הכל) משום דלחי אין לו שיעור אלא אפילו כחוט הסרבל, וגזרינן דלמא אתי לטלטולי חוץ ללחיים לפי שהוא דבר מועט. ואע"פ שאפשר לעשותו רחב עד כדי ד' אמות פחות משהו, מ"מ כיון דעיקרו משהו לא פלוג, אבל קורה דלפחות צריכה טפח אפשר לו להשתמש תחתיה ולדקדק שלא יוציא חוצה לה. ואיני יכול ליישב לפי דבריהם מחלוקתן של אביי ורבא דבסמוך (ט, א) דבין לחיים, דהא משמע לכאורה מהתם דאדרבה כל שהוא רחב יותר אסור, דאלמא לא משום קטנות של לחי אסרו דכל שהוא יותר רחב הוא נאסר יותר ולגבי קורה לא פלוג בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר. ומשום הכי נראה דקסבר רב חסדא דלחי לכ"ע משום מחיצה וחודו הפנימי סותם והוה ליה בין הלחיים כמקום בפני עצמו, וקורה משום היכר. ואע"ג דשרי אביי לקמן (עירובין ט, א) תחת הקורה ואיכא חד לישנא לעיל (עירובין ה, א) גבי כמה ממעטו דאביי סבר דקורה משום מחיצה ואפילו הכי שרי הכא, דאלמא לאו במחיצה והיכר תליא מילתא, לא היא דההוא לישנא לא קאי. ועוד דדילמא בקורה סבירא ליה חודו החיצון סותם ובלחי סבירא ליה חודו הפנימי סותם. ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש ג"כ הטעם דלחי משום מחיצה לאביי וחודו הפנימי סותם וקורה משום היכר.

לדברי המתיר אסור. וא"ת אף לדברי המתיר אמאי אסור לימא לבוד דהא אין ברחב הקורה אלא טפח. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דשאני הכא שהקורה מפסקת ולא אמרו לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בנתים. ואינו מחוור בעיני דהא מוקי רב (אמי) [אשי] בסמוך תלויה או משוכה בעומדת על שתי יתדות עקומות ואמרינן חביט ולבוד, ואף ע"ג דאפילו כי אמרת חביט היכי אמרת לבוד והא מפסקי הנך יתדות בין קורה לכותל. ומסתברא דהכא אי אפשר, משום דטעמא דלבוד בכל מקום הוא שאנו רואים מה שהוא בנתים שנתמלאו ונתארכו הזויות ומילאו את הכל, הלכך כשאתה רואה כאן את המבוי שנתארך עד חודו החיצון של קורה הרי אתה רואה את הקורה כאילו אינה, ואי אפשר דהא על כרחך קורה רחבה טפח בעינן, ואי אפשר לומר שנראה את הקורה כאילו אינה ואינה מפסקת ונראה אותה כאילו היא וחוד של קורת טפח יורד וסותם, דאי אפשר להתקבץ שני הפכים במקום אחד.

בעינא קורה על גבי מבוי וליכא. ומסתברא דדוקא קורה אבל לחי לא בעינא שיהא ממש במבוי, שהרי לחי המושך עם דופנו של מבוי כזה: אף על פי שהלחי אינו בתוך חלל המבוי מתיר הוא, וכן נראה מבחוץ ושוה מבפנים. ונראה לחלק משום שהקורה שהיא למעלה כל שאינה עומדת ממש לפנים מחלל המבוי אינה נכרת שתהא להכשיר את המבוי, אבל לחי שהוא למטה ונראה להדיא כל שהיא סמוכה למבוי ניכר הוא שהוא משום לחי ובא להתיר. וראיתי מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו דאף לחי בעי ע"ג מבוי כקורה, ואי אפשר לי להעמיד דבריהם וכמ"ש.

מבוי העשוי כנדל. פרש״י ז״ל מבוי עקום מפולש לרשות הרבים משתי רוחותיו שהוא עשוי כנדל הזה שהו׳ שרץ קטן המרבה רגלים רק יוצאין מן המבוי מן הצד האחד מבואות קטנים שמפולשים לרשות הרבים והמבוי הגדול הוא עקום שאין פלושיו מכווני׳ אלא כגון זה וזו היא צורתו . והוצרך רבי׳ ז״ל לפר׳ כי המבוי הגדול עקום כמין גם והיא מפני הגרסא שהוא גורס ז״ל מצויה במקצת ספרי׳ כדבעי׳ למימר:

עושה צור׳ פתח לגדול. פרש״י ז״ל בא׳ משני ראשיו ואינך מבואו׳ כולהו משתרו בלחי או קורה שעושה לפתחיהן היוצאין לרשות הרבי׳ כדין מבוי סתום א״ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום פי׳ כמאן כשמואל מבוי עקום תורתו כסתו׳ ואין עושין בעקמימותו כלום דאלו כרב דאמר תורתו כמפולש הא בעי למעבד צורת הפתח לכל אחד מהם בעקמימותו:

גרש״י ז״ל למה לי צורת פתח כלומר אפילו במבוי הגדול ל״ל צורת הפתח שהרי אין פילושיו מכוונים לשמואל דאמר תורתו כסתום אפילו מבוי גדול נמי לא בעי צורת פתח ומכאן הוכרח רש״י ז״ל דפי׳ דמבוי הגדול עקום היה שאלו היה מבוי ישר היכי קא אמרינן למה לי צורת פתח אדרבה אליבא דשמואל בעי׳ דהא פסק הלכה כחנניה ועוד הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו ליה לדרב ועוד היכי עבדת כשמואל במבואות הקטנים דהא בההיא מבוי דנהרדעא דהוא מקומו של שמואל חשו לדרב וכ״ש דבעלמא אית לן למיעבד כרב וא״ת ומאי האי דפריך רבא כמאן כשמואל לא עבד דאי לשמואל לא עביד צ״פ הוה ליה למימר כמאן לא כרב ולא כשמואל דאי כשמואל למה לי צ״פ ואי כרב כולהו בעי צ״פ וי״ל דהשת׳ בדין המבואות הקטנים הוא דבעי למפלג עליה ולהכי א״ל כמאן מכשרת להו כשמואל וא״כ למה לן למיעבד צ״פ בגדול ועוד היכי עבדת במבואות הקטנים דהא בנהרדעא חשו לדרב ומ״מ למדנו מכאן דאפי׳ מבוי עקום העשוי כמין חית צריך הוא צ״פ למ״ד מבוי עקום תורתו כמפולש דהא בכל המבואות הקטנים שבכאן כולן כצורת חית וקאמרי אליבא דרב בעי צ״פ ושלא כדברי ריב״א ז״ל שפי׳ דלכ״ע מבוי העקום כמין חית דינו כסתום אבל י״ל דשאני הכא דאיירי דמפולשין כלפי המבוי הגדול ולגבי דידיה הוי כל חד מינייהו כמין גם הא בקעי ביה רבים כשרוצים ללכת לצאת לסרטיא שהמבוי הגדול פתוח לה מה שאין כן במבוי דצורת חית דעלמא דלא בקעי ביה רבים כגון ששני ראשיו יוצאין לסרטיא אחת כי מה להם לעקם דרכם ומיהו אין גרסא זו מחוו׳ דכיון שזה המבוי הגדול עקו׳ היה ואביי כשמואל סבר היכי הוה טעי למעבד צ״פ בגדול והנכון כגרסת הספרים דגרסי הכי כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא ההיא מבוי עקום כו׳ ול״ג למה צ״פ כי המבוי הגדול הזה מבוי ישר הוה הוא דבעי׳ צ״פ דברי הכל ולא עוד אלא דאליבא דשמואל דפסק כחנניה דלא בעי אלא דבהא אביי כרב ס״ל דפסק הלכה כת״ק דחנניה ולגבי מבוי עקום הוא דס״ל כשמואל ומ״ה לא עבד למבואות הקטנים אלא לחי או קורה בפתחיהם כדפרש״י ז״ל והא דא״ל רבא כמאן כשמואל משום הכשר המבואות הקטנים קאמר דאלו במבוי הגדול כרב הוא דעבד וכתנא קמא דחנניה:

שם אלא אמר רבא עושה צ״פ לכולהו מהאי גיסא ואידך כולהו משתרו בלחי וקורה פרש״י ז״ל עושה צ״פ לכולהו מבואו׳ קטנים מחד גיסא דהיינו בעקמומית שלהם ואידך גיסא לחי או קורה כרב דאמר תורתו כמפולש ולפי׳ זה תקשי הא דרב׳ למאי דפרי׳ דלרב דאמ׳ תורתו כמפולש אין עושין במקום העקמומית כלום וליכ׳ לפרושי עוש׳ צ״פ לכולהו מחד גיסא בפתחי׳ הפתוח לר״ה ואידך גיסא דהיינו ראש המבוי הגדול משתרי בלחי או קורה דא״כ לא הוה קרי ליה אידך גיס׳ דכיון דקאמר מחד גיסא אידך גיסא דקאמר לא משמע אלא הצד השני שכל א׳ וא׳ מן המבואות הקטני׳ אבל ר״ת ז״ל הקשה לפירושו של רש״י ז״ל דכיון שאין למבוי הנדול הזה מבואות קטנים אלא מצד א׳ היאך קורא אותו שהוא עשוי כנדל כי הגדל משתי צדדיו הוא מרבה רגלים לכך פי׳ הוא ז״ל כי המבוי הגדול היו לו מבואות קטנים משני צדדיו שיוצאים לסרטיא ופלטיא והם לא היו מכוונים אלו כנגד אלו דא״כ לכ״ע כל חד מינייהו מבוי מפולש גמור אלא פתחו של מבוי קטן שבצד זה מכוון כנגד הסתימה שבצד האחר בכצורת למד היא צורתו ובהא פליגי אביי ורבא דאביי הוה סבר דכיון שאנם מכוונים דינם כעקו׳ וסב׳ לה כשמואל דא׳ מבוי עקו׳ תורתו כסתום וא״ל רבא דלפי דעתיה דחשיב ליה עקום כרב ה״נ למיעבד כדעבדו בנהרדעא אלא דינו כמפולש ועושה צ״פ למבואות הקטנים שאין הצד האח׳ מהך גיסא הפתוח לרשות הרבים ועושה לאידך שמצד השני לחי או קורה מאידך גיסא הסמוך לרשות הרבים האחר והלכתא כרבא ומ״מ נראה מכאן דהלכתא כתנא קמא דחנניה כדפסק רב לעיל דאי כשמואל דלת בעי כחנניה: וכן הביא ראיה מכאן רי״ף ז״ל דהא רבא דהוא בתראה עבד עובדא כת״ק דחנניה וכדפסק רב ועוד דרב ושמואל הלכת׳ כרב באיסורי אבל יש תימ׳ דהא כולהו אמוראי דלעיל שקלו וטרו אליבא דחנניה אם צריך לנעול או לא וי״ל כדאי הוא חנניה לפרש דבריו ור״ת ז״ל פס׳ כשמואל מדשקלן וטרו כולהו אמוראי דלעיל אליבא דידיה והא דרבא יש לדחותה דמיירי שהיה המבוי הזה פתוח מהאי גיסא לבקע׳ ואמרי׳ לעיל דסרטיא מכאן ובקעה מכאן דברי הכל עושה צ״פ מכאן או לחי וקורה מכאן:

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר פחות מד׳ אמות. פי׳ ויהא מותר להשתמש אף באותו אלכסון וכן אמרו בירוש׳ בפירו׳ נותן את התקרה לוכסון ומשתמש לוכסון והקשו בתו׳ היאך משתמש שם דהא ליכא אלא שתי המחיצות המחיצה האמצעית וזה העודף על הצד השני הקצר ותרצו דהכא כיון שאין הרבי׳ בוקעין בו להדיא ה״ל כקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שדינה ככרמלית ואיסורו מדרבנן והם התירוהו כאן ע״י קורה זו אבל יש באלכסונו יותר מעשר אינו מניח אלא כנגד הקצר פי׳ שאם מניחו באלכסון ה״ל פתח רחב יותר מעשר שהוא צריך למעט וכיון שכן אם עשה בו צ״פ אפי׳ ביותר מעשר מניח את הקורה באלכסון ומסתברא דהא דאמרי׳ שאינו מניח אלא כנגד הקצר לאו דוקא אלא שיכניסנו לפנים מן האלכסון עד שיחזירנו לעשר דהא לא בעי׳ קורה בראש מבוי ממש:

אמר רב חסד׳ הכל מודים בין הלחיים שהוא אסור. פי׳ דאפי׳ מאן דסבר מותר להשתמש כנגד הלחי וטעמא דמילתא פי׳ בתוספו׳ משום דלחי כיון דשיעורו כל שהוא לא עביד היכירא כלל ודילמא אתי להשתמש חוצה לו אי נמי דכיון דלי׳ ליה היכר כולי האי לא חשיב ובטיל לגבי חוץ מה שאין כן בקורה שהוא רחבה טפח דאי׳ לה היכירא וא״ת א״כ כשהלחי רחב יהא מותר י״ל דכיון דשיעורו מן הדין בכל שהוא לא פלוג רבנן ולפי הטע׳ הזה שנתנו רבותינו ז״ל לא תלי טעמא השתא לרב חסד׳ אם טעם לחי או קורה משו׳ היכיר׳ או משום מחיצה דבין דתימ׳ דלחי משום מחיצ׳ או משום היכירא ושיהא דינו לסתום מחודו החיצון ולחוץ משום דהיכירא מלבר עבוד. או משום דמחיצת לחי חודו הראשון החיצון כדין קורה שאמרו לעיל הכא בלחי אסור מטעמא דאמרן וטעם נכון הוא מדנקט לה רב חסדא סתמא בלישנא דהכל מודים ולא פרישו בה מידי. אבל יש שפי׳ דטעמו של רב חסדא משום דס״ל דלחי משום מחיצה וכל שהוא משום מחיצה וחודו הפנימי׳ סותם: אבל קורה משום היכירא והיכירא עביד מלבר:

נעוץ שתי יתדות על שני כותלי מבוי מבחוץ. פי׳ בשטח עובי הכותלי׳ הפונה לחוץ כמי שנועץ מסמרים והניח קורה על גביהן לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה דעלמא מתיר כאן פי׳ או משום דקירה משו׳ היכירא והיכיר׳ מלגאו בעינן או משום דקורה משום מחיצה ס״ל דחודו הפנימי סותם ונמצ׳ כי הדבר העושה המחיצ׳ דהיינו חודו הפנימי סמוך לכותלי המבוי שיורד וסותם לדברי המתי׳ פי׳ בקורה דעלמא דס״ל מלבר או דחודו החיצון יורד וסותם אסו׳ כיון כי כשאתה רואה חודו החיצון יורד וסותם הרי הוא רחוק מן הכותלים כשיעור הקורה פרש״י ז״ל דאין הסתימה מחוברת לכותלים ויש אויר בנתים דהכא לא מחיצה ממש היא להכשיר ע״י לבוד פירש לפירושו שאלו היהמחיצה ממש יורדה משם היינו אומרים לבוד מסוף הכותלים לאותה מחיצה היורדת דהא ליכא אלא טפח בנתים כשיעור רחב הקורה וכל הפחות מג׳ כלבוד דהא אבל השתא דליכא מחיצה ממש אי אפשר לומר לבוד למטה כלפי אויר שאין בו כלום נעשות לו לבוד והקשו בתוספות מ״מ נימא לבוד למעלה בגופה של קורה ויהא חודו החיצון כאלו דבוק בכותלי׳ ותרצו דליכא לבוד במקו׳ שיש דבר מפסיק בנתים ואיכא דמקשי דהא לקמן בהא דרב אשי דאמר משוכה והיא תלויה כגון שנעוץ שתי יתדות עקומות ואמרינן חבוט ולבוד והיכי אמרינן לבוד מן הקורה המשוכה לכתלים דהא איכ׳ יתדו׳ דמפסקי דאינהו לא חזו לקורה דהא אין ברחבו טפח כדפרש״י ז״ל והא לא קשי׳ דהתם הקורה עומדת על היתדות ואומר לבוד דרך האויר שבין הקורה על היתדות מה שאין כן בזו ומיהו בר מהכא נראה דהכא אין לומר לבוד דא״כ הרי אתה רואה עובי הקורה כאלו אינו ונמצא שאין לנו קורה רחבה טפח:

בעינא קורה ע״ג מבוי וליכא. פי׳ ודוקא קורה אבל לחי לא בעי׳ תוך חלל המבוי אלא אפי׳ חוץ לחלל המבוי דהא לחי המושך מדפנו של מבוי וכן לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו תוך חללו של מבוי אלא כנגד עובי הכותל מבחוץ ואפי׳ הכי הוי לחי וטעמ׳ דמילתא משום דלחי לעולם עביד היכירא שבא להכשיר את המבוי אבל קורה אינה נראית שבא להכשיר את המבוי אלא כשהיא תוך חללו של מבוי שאין דרך שום תקרה ושום קורה לתתה אלא ע״ג הכתלים כגון שאין בגובהו ג׳ טפחים ואין בעקמימותם פיר׳ שתי יתדות עקומות כמין דלת נתונות על עובי הכתלים למעלה והעקום שהוא גגו של דלת פונה כלפי המבוי ושתיהן פונות זו לזו וכיון שאין בעקום ג׳ טפחים אמרינן לבוד וכאלו נמשכה הקורה עד כנגד הכותל ואח״כ אומר חבוט וכאלו היא יורדת למטה דאמרי׳ לבוד וחבוט כדאמרי׳ בסמוך וא״ת ואפי׳ יש בגבהן ג׳ נימא חבוט דהא קיימא לן במסכת סוכה גבי סוכה המדולדל׳ דכל שיש ברחבה טפח אמרי׳ ביה חבוט רמי ואפילו גבוה ג׳ טפחים והכא קורה זו רחבה טפח ויש מתרצים דשאני הכא דבעי׳ הכר קורה על גב מבוי ובג׳ טפחים לא מינכרא דהויא על גבי מבוי כלל ולי נראה דשאני הכא שאין הקורה שלימה אלא על ידי לבוד ובמקום דאמרינן חבוט ליכא קורה רחבה טפח ויתדות דעלמא הוא דאיכא אלא שעל ידי לבוד אתה נותן שם את הקורה:

מבוי העשוי כנדל נחלקו בו אביי ורבא שלדעת אביי צריך צורת פתח בראש המבוי הגדול היוצא לרשות הרבים ולחי או קורה בכל ראשי המבואות הקטנים אחד לרשות הפתוח לרשות הרבים בצד ימין ואחד לראש הפתוח לרשות הרבים בצד שמאל ולדעת רבא עושה צורת פתח בראש המבוי האחד וכן לכל ראשי המבואות הקטנים היוצאים לרשות הרבים בצד ימין למבוי ולחי בראשיהם היוצאים לרשות הרבים בצד שמאל או בהפך וכן לחי לראש המבוי הגדול השני והלכה כרבא ונדל זה הוא שיש כאן מבוי גדול מפולש משני צדדיו לרשות הרבים ומבואות הרבה מפולשים לו בצדו מכאן ומכאן (ברגלי) [כרגלי] הנדל ואין פלושי המבואות הקטנים זה כנגד זה שא״כ הרי הוא מפלש בפני עצמו אלא מפולש שבצד ימין כנגדו בצד שמאל סתום ומפלש שבצד שמאל כנגדו בצד ימין סתום ואף רגלי הנדל כך הם שאין רגלי הצד האחד מכוונים כנגד רגליו שבצד האחר ^{וזו היא צורתו} ומבואות אלו כולם יש בתי׳ וחצרו׳ פתוחו׳ לתוכו ויש מפרשים בכל מבוי עקום דיו שבין כלם יהו בתים וחצרו׳ פתוחו׳ לתוכו ומכל מקו׳ הרי אתה מבין בצורת הנדל שהנכנס דרך פתח המבוי הגדול ויוצא לו דרך אחד המבואות הקטני׳ הולך כמין גאם ודינו דין מבוי עקום לגמרי הן לצד ימין הן לצד שמאל ואם נכנס דרך מבוי אחד קטן ויוצא דרך מבוי קטן שכנגדו הולך כמין [למ״ד] שזויותיה נצבות ^{כגון זו} ואם נכנס דרך מבוי (אחר) [אחד] קטן ויוצא דרך מבוי אחר קטן שבאותו צד עצמו הוא הולך כמין ח׳ ^{כגון זו} וכבר ידעת שמבוי העקום פסקנו שתורתו כמפלש ואם כן אף זה דינו ודין מבואותיו כמבואות העקומים לדעת רבא וצריך צורת פתח לראש המבוי הגדול על כל פנים ולחי מצדו האחר בהכשר מבוי מפלש וכן המבואות הקטנים צריכים צורת פתח מצד אחד ולחי מצד אחר ונמצאו כלן בהכשר מבוי מפולש אם שילך כמין גאם אם כמין למ״ד על הדרך שפרשנו. וראשיהם הפתוחים למבוי פטורים מכלום ושמא תאמר והלא בהולך כמין ח׳ מיהא שהוא ממבוי למבוי שבאותו צד בעצמו אין כאן צורת פתח כבר ביארנו לדעת התוספות שכל העקום כמין ח׳ אינו צריך צורת פתח שמאחר שהכל יוצא לרשות הרבים אחת אין דרך העוברים להתעקם בחנם לסבב המבוי אלא הולך מפתח (לזה) [זה] לפתח זה בכוון וכן שמא תאמר והלא הנכנס למבוי גדול מצד הפלוש שבו הלחי ויוצא דרך הפלוש בו בצד שמאל שבו הלחיים אין בו צורת פתח נראה שכל שהולך ממבוי גדול למבוי קטן כשנכנס במבוי גדול צורת פתח שבראשו האחר עולה לו שמאחר שהוכשר בדינו אין לנו אם נכנס דרך צורת פתח אם לאו ומכל מקום יש מפרשי׳ אותה בסתום ואומרים מתוך כך שאם הוא מפלש צריך צורת פתח משני ראשיו ואין הדברים נראין. וצריך שתדע שלדעת הפוסקים כחנניה להצריך דלת מכאן אתה צריך לפרש בכל המבואות שאין פלושן לרשות הרבים אלא מצד אחד אבל הצד השני בכלם פתוח לכרמלית כגון בקעה והדומים לה שאין חנניה מודה בה שדיו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן כמו שביארנו ואפי׳ היה מבוי הגדול סתום כך דינו שהרי מכל מקום מפלש הוא מצד המבואות הקטנים שכלם מפלשים לו ואין סתימתו עולה אלא ללחי שהיה צריך לו אלו היה מפולש ולא עוד אלא שלענין ביאור גרסת גדולי הרבנים מוכחת שהמבוי הגדול סתום שהם גורסים אמ׳ ליה רבא כמאן כשמואל דאמ׳ (תורתום כסתום) [תורתו כסתום] למה לי צורת פתח אלמא שלא היה מפלש מצד עצמו ועוד שלדעת שמואל מפלש לדלת הוא צריך שהרי הוא פוסק כחנניה ולא עוד אלא שיש פוסקי׳ שאם היה מפלש צריך צורת פתח משני הצדדין כמו שביארנו.

ויש שמצריכין במבואות הקטנים לדעת אביי בכל המבואות הקטנים לחי בראשן היוצא לרשות הרבים ולחי בראשן היוצא למבוי ולרבא צורת פתח לראשן היוצא למבוי שהוא מקום העקמימות ולחי מצד האחר ויש לך נדל שכלו מצד אחד ^{כגון זה} ולשטה ראשונה שכתבנו יראה שדיים בלחי בכל אחד מראשיהן היוצאים לרשות הרבים וראשיהן הפתוחים למבוי פטורים מכלום מצד צורת פתח שבגדול ולשטה שניה צריך צורת פתח בכל אחד מן המבואות לצד עקמימותם והוא הראש היוצא למבוי ולחי מצד האחר היוצא לרשות הרבים וכן פרשוה גדולי הרבנים:

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר כשבא להכשירו בקורה אינו מתיר אלא כנגד הקצר ולא סוף דבר כשיש בשיור הארוך על הקצר ארבע אמות שאותו השיור כמבוי בפני עצמו ואינו מכלל המבוי אלא אף אם לא היה שם ארבע אמות שהיה לנו לומר שמכלל המבוי הוא והיה לנו להניח בהכשר את הקורה באלכסון ^כזה כל זמן שלא יהא רחב כל כך שיהא באלכסונו. יותר מעשר לחשבון כל אמתא ברבועא אמתא ותרין חומשי באלכסונא אין אומרין כן אלא דוקא כנגד הקצר שהקורה אינה משום מחיצה אלא משום היכר ובאלכסון אינו היכר והרואים אותו משתמש בצד הארוך יותר על מה שהוא מכוון כנגד הקצר יאמרו שברשות הרבים הוא משתמש. וכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא בקורה אבל צורת פתח מכשירו אפי׳ באלכסון ואפי׳ ברחב מעשר ואפי׳ היה משוך העודף ארבע אמות ומכל מקום בלחי אעפ״י שהוא משום מחיצה כתבו גדולי מפרשי הלכות שאינו מכשיר אלא כנגד הקצר כיון שהוא יוצא חוץ למבוי מצד אחד שמחיצת לחי אינה חשובה מחיצה לענין זה:

קורת המבוי מותר להשתמש תחתיה שאם תאמר קורה משום מחיצה אף אני אומר חדו החיצון יורד וסותם ואם תאמר קורה משום היכר אף אני אומ׳ שאין צורך היכר אלא לבני רשות הרבים וצד החיצון הוא היכר להם. ומכל מקום הלכה קורה משום היכר ולמדת שאין צריך היכר אלא לבני רשות הרבים:

בין הלחיים ר״ל מבוי שאין בו קורה והכשרו בלחי ולא נאמר בגמרא בין הלחיים בלשון רבים אלא על לחיים של כל מבואות וכל שהכשרו בלחי כתבו גדולי הפוסקי׳ שמותר להשתמש כנגד הלחי וראיה לדבריהם מה שאמרו בסוגיא זו תני ר׳ זכאי קמיה ר׳ יוחנן תחת הקורה ובין הלחיים נדון ככרמלית ודחאו ר׳ יוחנן ואמ׳ לו פוק תני לברא ואמ׳ אביי מסתברא לי הא דר׳ יוחנן תחת הקורה כלומר שאין ראוי לדחותו אלא מתחת הקורה שאין זה כרמלית אלא הכשר גמור כשאר המבוי אבל בין הלחיים ודאי אסור ויפה שנה ר׳ זכאי משנתו לענין בין הלחיים ורבא אמ׳ אף בין לחיים מותר. ונמצא שבין הלחיים מחלקת אביי ורבא הוא. ואעפ״י שאפשר לפרש שלא נחלקו אביי ורבא אלא על דעתו של ר׳ יוחנן היאך היה ואין זה מחלקת של עצמם מכל מקום הואיל וכל אחד מביא ראיה לדבריו נראה שמחלקת על עצמם הוא והלכה כרבא. וגדולי המגיהים עליהם פסקו שזה תלוי במחלקתם שבלחי העומד מאליו שטעם אביי בו שהלחי משום מחיצה ולרבא משום היכר ואף כאן נחלקו בטעם זה שלאביי אחר שהוא משום מחיצה כל שהוא משום מחיצה חדו הפנימי סותם ולרבא משום היכר ואין היכר צריך אלא לבני רשות הרבים וצד חיצון נותן להם היכר ומאחר שפסקנו לחי משום מחיצה וכאביי אף בזה ראוי לפסוק כאביי ובין הלחיים אסור בין בפתוח לכרמלית בין בפתוח לרשות הרבים. ומכל מקום גדולי הדורות מסכימים שאין מחלקת זו תלויה באותה של לחי העומד מאליו ואעפ״י שהלחי ודאי הלכה רווחת שמשום מחיצה הוא אף לדעת זה רבא מתיר בכאן אם שנאמר חדו החיצון סותם או שאף לדעת האומר חדו הפנימי סותם מתוך גריעותו בטל הוא לגבי מבוי ועל הדרך שאמ׳ ר׳ יוחנן במקום שאין בו ארבעה על ארבעה כמו שיתבאר ואעפ״י שבקצת ספרים גורסי׳ במחלוקת לחי העומד מאליו ואזדו לטעמייהו לא על מחלקת זו הוא חוזר אלא שאף בקורה ראינו שאביי סובר משום מחיצה למעלה בשמועת מבוי גבוה מעשרים שבא למעטו ואם כן הדבר פשוט שאף בלחי הוא אומר כן ואף רבא ראינו לו בשמועת מבוי העשוי לשתוף שקורה ולחי משום היכר ומאחר שכן הדבר פשוט להם שאביי סובר לחי וקורה משום מחיצה ורבא משום היכר והלכה כאביי בלחי וכרבא בקורה ועל סמך אותה ידיעה הוא אומר ואזדו לטעמייהו ולא על שמועה זו אלא רבא חולק בזו אף לדעת לחי משום מחיצה ולא עוד אלא שגאוני ספרד אין גורסי׳ בה ואזדו לטעמייהו והילכך בין הלחיים מותר ומכל מקום לא חלקו בה גדולי הפוסקי׳ בין שהלחי רחב ארבעה לשאינו רחב ארבעה נראה דעתם שאעפ״י שהלחי מחיצה הם מכשירים מטעם חדו החיצון סותם שאלו תכשירה מטעם שמתוך גריעותו בטל הוא היאך נאמר כן בשיש בה ארבעה. וגדולי הדור שלפנינו מקשים שהרי רבא אף הוא בעצמו לא הביאה אלא ממקום שאין בו ארבעה על ארבעה וכמו שאמרו (אמא) [אמר] רבא מנא אמינא לה דאמ׳ ר׳ יוחנן מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו וביאור הדברים מפני שהוא מקום פטור ושתי הרשויות יכולין להשתמש בו ובלבד שלא יחליפו ר״ל שלא יטול אחד מהם מרשות היחיד ויתן לאחד מבני רשות הרבים דרך הנחה ממקום פטור וכן הלכה על הדרך שביארנו בראשון של שבת. אלמא אף רבא לא היה מביאה אלא ממקום שאין בו ארבעה על ארבעה אלא שאף הם תירצוה שמא לא הביאה מזו אלא כנגד אביי כלומר (דויי) [אודי] לי מיהא באין בו ארבעה ודחאו אביי התם בגבוה שלשה ורשומו ניכר שהוא מקום פטור ואין (בחיובו) [לחוש] לידי מכשול אבל כנגד הלחי אם תתירהו בתשמישו יבא משם להשתמש ברשות הרבים.

ולעיקר השמועה פירשו בה גדולי הרבנים שמאחר שבמקום פטור אמרו שבטל לשתי רשויות אף בין הלחיים כן ולמדו רבים מדבריהם שבין הלחיים מותר הן לבני רשות הרבים הן לבני המבוי ובזו תמהו עליהם גדולי הדור והיאך לחי בא להקל לבני רשות הרבים והרי אינו בא אלא להשלים מחיצה רביעית למבוי הסתום אלא לא בא רבה להוכיח ממנה אלא שמתוך גריעותו אינו חשוב לעצמו ובטל אצל כל רשות ואף זה מתוך גריעותו בטל אצל המבוי וזה כדינו וזה כדינו:

ונשוב לדברינו הוא שעדיין יש לפקפק על מה שהתירוה אף ביש בו ארבעה ממה שהביאה אביי מדאמ׳ רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו כלומר מבוי שיש בו פצימין רחבים בפתחו מכאן ומכאן והם לחיים שלא צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמש בין הפצימין ואמר עליה וכי תימא דאית בהו ארבעה על ארבעה והא אמ׳ רב אע״ג דלית בהו ארבעה על ארבעה אלמא שאלו היה בהן ארבעה על ארבעה אף רבא מודה באיסורן. ואף בזו הם מתרצים וכי תימא בשיש בהן ארבעה ותודה לי בה אלא שתחלוק עדיין באין בהן ארבעה ולא עוד אלא שהם מחזקים בראיות לומר שרבא אף ברחבים ארבעה מכשיר כמו שיתבאר בפרטים שבסוגיא זו ואין הדברים נראין כן אלא בין הלחיים שהכשיר רבא דוקא באין רחבי׳ ארבעה ולקושיית אביי מכל מקום תירץ שזה שאסרוה אף באין רחבים ארבעה דוקא בפתוח לכרמלית ואעפ״י שהיה לנו להחמיר ברשות הרבים יותר מבכרמלית מצא מין את מינו וניעור שאף בין הלחיים ככרמלית הוא. ומכל מקום בקורה אף פתוחה לכרמלית משתמשין תחתיה שלא אמרו כן אלא בבין הלחיים וגדולי המחברי׳ השוו בה תחת הקורה לבין הלחיים לאסור בפתוחה לכרמלית אלא שגדולי המגיהים כתבוה כדברינו ומכל מקום דוקא בקורה שאין רחבה ארבעה אבל ברחבה ארבעה ובריאה הכל משתמשין. אף בפתוחה לכרמלית שפי תקרה יורד וסותם ברחבה ארבעה כמו שביארנו באסקופה בראשון של שבת:

מי שנעץ שתי יתדות על שתי כותלי מבוי מבחוץ. ר״ל דבוקות בעובי הכותל לצד רשות הרבי׳ והניח קורה על גביהן אין זה כלום ואף לדברי האומר קורה משום מחיצה ושחודו הפנימי סותם עד שאוסר להשתמש תחת הקורה אין אומרין מאחר שחדו הפנימי סותם הרי נמצאו אלו דבוקות למבוי אלא קורה על גבי מבוי ממש בעינן אבל כל שאינה על המבוי אעפ״י שהיא סמוכה להם בפחות משלשה ואפי׳ דבוקה מכל וכל למבוי אינו כלום. ובסוגיא זו הקשו עליה ממה שאמרו היתה משוכה או תלויה פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת והיה המקשה סובר שהמשוכה פירושה מבחוץ ועל גבי יתדות כמו שפירשנו שנעץ יתדות בצד הכותלים והניח הקורה עליהם ותלויה מבפנים כגון שנעץ שתי יתדות סמוך לכותלים מבפני׳ לא בצדן והניח הקורה עליה׳ ^{כגון זו} או שנעץ קנה באמצע המבוי ונתן קורה על גבו ^{כגון זה} או שנמצא בעובי הכותל בראשונה אלא שאין היתדות משלימות לקורה כגון שאין עובי היתדות טפח. ותרצה ששתיהן מבפנים שמבחוץ ודאי אינו כלום אלא משוכה מרוח אחת ר״ל שראשה האחד על הכותל וראשה השני אינו מגיע לשכנגדו ותלויה משתי רוחות ובא ללמדנו שאומרי׳ לבוד אף משתי רוחות וכל שהקורה מבפנים אעפ״י שאין אחד מראשיה מגיעין לכותלים כל שהיא קרובה לכותלים בפחות משלשה כשר וכן הלכה:

אמר ליה רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא האי מבוי עקום כו' ה"ג בכל הספרים והמורה אמר ה"ג למה לי צו"פ ועוד הא האי מבוי עקום כו' ונ"ל דאע"ג דצורת פתח קשיא לשמואל כיון דלא כתיב בספרים יש לומר דלא חשש להקשותו אלא היאך לא הי' אצריך שום דבר בעקמימותו ולא חשש על החומרא שעשה יותר משמואל עיין במהדורא תליתאה:

בד"ה ולרבה דאמר כו' ואסור אפי' חצר כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מלת אפי' חצר מפרש"י וכתב תלמיד טועה הגיהו וסבר שהקושיא היא דאסר זה כנגד זה אפילו חצר וליתא דלא מחלקינן לעיל בין זה כנגד זה כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואין זה מוכרח דודאי אי משום איסור פילוש אין חילוק בין מבוי לחצר ומשום שרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו ומה שהבין מפרש"י לקמן שכתב ומלתיה דרב למשתרייה חצר מינה כו' דר"ל ההיא דחצר שרבים נכנסים שהיא כרה"י משתמע מן הסתם אפי' זה כנגד כו' עכ"ל זה אינו דהא מעיקרא בעי למימר אי מהתם ה"א ה"מ זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אסור והתם לא קתני אלא חצר וכפרש"י בהדיא אבל זה כנגד זה לא הויא חצר רשות היחיד לשבת כו' אבל כוונת רש"י הוא אהא דפריך תרתי ל"ל הא תנן לה חצר כו' דאימא דרב אשמועי' למשתרייה חצר מינה כלומר דלא יאסר החצר מן המבוי וקאמר דהא מלתא משתמע ואפי' זה כו' ואיסור מבוי נמי משתמע מאידך מתני' דחצר קטנה שהגדולה מותרת וקטנה אסורה דלגבי איסור גדולה מהקטנה לא שייך למימר זה כנגד זה ושלא כנגד זה וק"ל:

בד"ה כמאן כשמואל כו' וקאמרת לא בעי תיקון לעקמימותו כשמואל עכ"ל זהו לשיטת רש"י דלשמואל הוי כסתום ולא בעי תיקון לעקמימותו אבל לפירוש שני שפרש"י לעיל בשם רבו הזקן דהוי כסתום ובעי לחי לעקמימותו ליכא לפרושי הכי אלא דהכי פריך כמאן כשמואל דהנך כולהו משתרי בלחי וקור' אף בעקמימותו אבל לרב צריך צורת הפתח מיהו מהך קושיא דפריך כמאן כשמואל ה"מ להוכיח כפרש"י דלרב הוה כמפולש וצריך צורת הפתח בעקמימותו דאל"כ מאי פריך כמאן כשמואל דהא אדרבה לרב ניחא וכן הקשה הרא"ש לפירוש ר"י ע"ש:

תוס' בד"ה מניח את כו' אע"ג דאית ביה ד' על ד' עכ"ל ר"ל ד' טפחים על ד"ט וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' ולחי משום מחיצה ומשום היכר כו' עכ"ל מה שהכריח אותם לומר משום מחיצה ומשום היכר ולא סגי להו בלחי משום מחיצה בלחוד יש ליישב כמ"ש התוס' לעיל גבי ד' אמות נידון משום מבוי דאפי' למ"ד לחי משום מחיצה והיה לו להועיל יותר אם סותמו מ"מ היכר קצת בעינן וק"ל:

בא"ד ורבא נמי כו' דתרווייהו משום היכרא ובסמוך מודה רבא דאסור כו' היכא דרחבה ד' כו' עכ"ל אין ראייתם מובנת לי דהא בתרוייהו שרי רבא לקמן בין לחי ובין קורה [א] ואדרבה הוה ניחא טפי להאי טעמא דרב חסדא אוסר בלחי משום דס"ל משום מחיצה ולרבא תרוייהו משום הכירא אבל לטעמא דאסר רב חסדא משום דלחי הוי משהו לא א"ש אמאי פליג רבא עליה דרב חסדא והא דהביאו מהא דרבא מודה דאסור להשתמש ברחבו ד' ודאי דליכא ראייה דאיך שיהיה ע"כ טעמא אחרינא איכא התם דאוסר כפרש"י לקמן דכל ד' רשות באנפי נפשיה הוא וצ"ע בכוונת דבריהם ודו"ק:

בתוס' ד"ה מניח את הקורה וכו' הא אין כאן כי אם שני מחיצות. פי' מחיצה האמצעית והכותל הנמשכת להקורה:

רש"י בד"ה ולרבה כו' ואסור אפילו חצר. נ"ב בס"א אינו ובודאי תלמיד טועה הגיה וסבר שהקושיא הוא דאם זה כנגד זה אפילו החצר נאסר וליתא דלא מחלקינן לעיל בין זה כנגד זה או לענין שנפרן בצדו דהוי כמפולש היינו לענין לאסור המבוי אפילו עירבו אבל דין חצר כדקאי קאי גם רש"י פי' אח"כ מיד שעיקר הקושיא היא ממבוי דמוכח דלא איירי אלא בזה שלא כנגד זה דאי זה כנגד זה אסור משום מפולש ואפילו עירבו ורב גופיה פירש לעיל דעיקר תלוי בעירבו ולא עירבו דהיינו שאינו נאסר המבוי אלא בלא עירבו אבל עירבו שרי ואי הוי זה כנגד זה הוי אסור אפי' בעירבו גם אח"כ מפרש להדיא דברייתא דחצר שרבים נכנסים שהוא כרשות היחיד משתמע מן הסתם אפילו זה כנגד זה וכן האמת דחצר שרי בכל ענין ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה מבוי העשוי כו' וראשו פתוח כו'. נ"ב בכאן משמע שמצד א' הוא פתוח לרשות הרבים והשניה סתום ואחר כך פי' עושה צורת הפתח למבוי הגדול משני ראשין משמע דהוי מפולש בשני ראשין ואפשר לומר דהמבוי גדול היה ג"כ עקום קצת שלא היה פילושיו מכוונים וכן מצאתי להדיא באור זרוע הגדול שהעתיק דברי רש"י וכתב ושתי ראשין פתוחין לרה"ר והמבוי היה עקום כמו שפירשתי:

בד"ה עושה צורת הפתח לכולהו הקטנים הס"ד:

בד"ה ד"א כו' אלא כונס לפנים כו'. נ"ב כזה*):

בד"ה אם פחות כו' מניח קורה באלכסון כו'. נ"ב כזה ב:

בד"ה ונעץ שני יתידות כו' וסמך לכותל כזה. נ"ב כצורה זו ג:

בד"ה לדברי האוסר כו' יורד וסותם הס"ד ואח"כ יורד וסותם הוא ג"כ ס"ד:

תוס' בד"ה מבוי העשוי כנדל כו'. נ"ב כזה ד:

רש"י ד"ה תרתי למ"ל. למשתריי' חצר מיניה מישתמע כו'. כצ"ל ועיין מהרש"א:

רש"י ד"ה קורה משום מחיצה. וחודו הפנימי כו'. לכאורה יל"פ איפכא דמאן דאסר סבר משום היכרא והיכרא מלגו ומאן דשרי סבר משום מחיצה וחודו החיצון כו' והוה דומיא דאינך דמזכיר תחלה טעם האוסר וכה"ג דקדקו התוספות בגיטין (סד"ז) ועמש"כ בברכות (נט) אבל לא פירש כן משום דהיכר לכ"ע אית להו וכמ"ש המהרש"א בתד"ה הכל:

תוס' ד״ה מניח. דאית ליה קורה משום מחיצה. נ"ב לפ"ז לא היה רבא צ״ל ובאלכסון לא הוי היכר ת"ל משום דליכא אלא ב' מחיצות:

ברש"י ד"ה נדל. כדתניא בתורת כהנים. והוא בחולין דף סז ע"ב:

תוס' ד"ה מניח את הקורה. משום מחיצה הוי אפי' דאורייתא. עי' לקמן דף פו ע"א תד"ה קורה:

בא"ד לא בקעי. עי' בר"ן פ"ק דסוכה דף רלא ע"א ד"ה גרסינן:

גמרא אר"ח הכל מודים בבין לחיין שאסור [דתחת הקורה פליגי אי שרי להשתמש אבל בין לחיין אסור], וכתבו תוס' טעם החילוק בזה דלחי דהוי אפילו משהו, ואתי לאפוקי, אבל בקורה דרחבה טפח ליכא למיחש, וכתבו דאין לומר דהחילוק דר"ח סבר קורה משום היכר מש"ה שרי להשתמש תחתיו אבל לחי משום מחיצה וא"י להשתמש אלא מן המחיצה ולפנים דהא אביי אית ליה לעיל לחד לישנא דקורה משום מחיצה ומכ"ש לחי וקאמר בסמוך מסתברא מלתא דר"י בקורה אבל בין לחיים אסור, ורבא נמי אית ליה בפרקין דתרווייהו משוס היכר ובסמוך מודה רבא דאסור להשתמש בין לחיים היכא דרחב ארבע, היינו דמשמע דבקורה אפילו ברחב מותר להשתמש.
ותמיה לי, דאיך יתיישב זה בטעם החילוק דלחי דהוי אפילו במשהו אתיא לאפוקי דזה שייך אם אסרו בלחי משהו, ממילא אפשר דאף ברוחב טפח לא חלקו חז"ל בזה, ושאני קורה דבכל פעם אינו פחות מטפח אבל לר"י דבלחי פחות מד' לא אסרו, א"כ האיסור דלחי רק בד', ובזה יקשה דמ"ש מקורה רחב ד'. ודוחק לומר דהאיסור מתחיל בלחי משהו ופתוח לכרמלית ומש"ה אסרו גם בלחי רחב ד' בפתוח לרה"ר וצ"ע, ובאמת לולי דברי תוס' היה נ"ל מקום לומר דבאמת לרבא גם בלחי רחב ד' מותר, ואף דהראיה רק מההיא דאר"י מקום שאין בו ד' על ד', היינו דבלא ראיה י"ל דבין הלחיים חמיר מקורה מסברת תוס' כיון דלחי סגי במשהו אתי לאפוקי וזהו באמת סברת אביי, לזה מביא רבא ראיה דעכ"פ בלחי בפחות מד' בודאי שרי ויהיה שייכות האיסור רק בד', וזהו בודאי א"א דתיקשה דמ"ש לחי מקורה דאר"י דתחת הקורה מותר, משמע דאף ברחב ד', ואף דאמרינן וכ"ת דאית ביה ד' על ד' היינו דשמא תאמר לחלק בזה, אבל לקושטא דמלתא כיון דבפחות מד' מותר לרבא ממילא גם בד' מותר דתו אין מקום לחלק בין קורה ללחי, ומרווחנא בזה ליושב בזה גם קושיית תוס' בשמעתין ד"ה לרשב"ג, כמובן:

רש"י ד"ה נדל כו' וראשיהן פתוחין לר"ה וכו' הנה מהרש"ל מיישב דבריו של רש"י ע"ש. אבל עקר מלתא דרש"י שמפרש ששני ראשין פתוחין לר"ה נשאר בתימה מהיכן יצא לרש"י זאת דלמא רק פתח אחד פתוח לר"ה וצ"ע:

אבל זה כנגד זה. לא הויא לה חצר רה''י לשבת השתא אשמעינן דכנגדו ואפילו הכי מותרת: ולרבה. דאמר לעיל אבל זה כנגד זה הוי מבוי מפולש ואסור (אפילו חצר) הא דרב במאי מוקים לה בזה שלא כנגד זה ועל כרחיך כנגד דקאמר רב לאו דווקא דהא אוקימנא טעמיה דרב בשלא עירבו אבל עירבו אפילו מבוי מותר: תרתי למה לי. הא תנא לה חצר שהרבים נכנסין לה בזו כו' ומילתיה דרב למשתרייה חצר מינה מסתמא ואפילו זה כנגד זה וכל שכן בזה שלא כנגד זה ואיסור מבוי מאידך מתניתין דחצר קטנה שמעינן: אי מהתם. מחצר שהרבים נכנסין לה כו' דקתני רשות היחיד לשבת: הוה אמינא. האי דקרי ליה רה''י: לזרוק. כלומר מדאורייתא רה''י הוא והזורק מרה''ר לתוכו חייב: אבל לטלטל. בתוכו: אימא לא. משתריא ומדרבנן דליגזור רבנן עליה: קמ''ל. רב מותרת: נדל. שרץ שיש לו רגלים הרבה כדתניא בתורת כהנים (פרשת שמיני): מרבה רגלים זה נדל מבוי העשוי כנדל שפתוחין לו מבואות הרבה וראשיהן פתוחין לרשות הרבים וראשו פתוח לרשות הרבים אחר: עושה צורת פתח לגדול. באחד משני ראשין והאחרים קטנים משתרו בלחי וקורה בראשיהן על פני רשות הרבים: כמאן כשמואל. דאמר מבוי עקום תורתו כסתום דהא כל מבואות קטנים הללו מבואות עקומות הן נכנס בדרך זה ויוצא בדרך זה וקאמרת לא בעי תיקון לעקמומיתו כשמואל: ה''ג למה לי צורת פתח. אמאי אצרכת צורת פתח לגדול הא איהו נמי אין פילושיו מכוונין: ועוד הא ההוא מבוי. דהוה באתריה דשמואל בנהרדעא וחשו ליה לדרב כדאמר לעיל רמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל: עושה צורת פתח לכולהו. הקטנים: מהך גיסא. בעקמומיתן לצד מבוי גדול: ואידך גיסא. לרשות הרבים מישתרי בלחי או קורה: צידו אחד ארוך. ונמשך כותלו לרה''ר יותר מכותל השני: אם פחות מד' אמות. עודף זה על חבירו מניח קורה באלכסון וישתמש כאן בארוכה וכאן בקצרה: ארבע אמות אינו מניח קורה. על ראש כותל הארוך אלא כונס לפנים מראשו כנגד ראש כותל הקצר ומניחה: ובאלכסון לא הוי היכירא. שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברה''ר חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברשות הרבים לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי: שאין באלכסונו יותר מעשר. שהמבוי קצר לרחבו הרבה ואין ברוחבו ובארבע אמות הנמשכין להצטרף יותר מעשר: אבל יש באלכסונו יותר מעשר. נמצא פתחו רחב מעשר שהרי כל תחת הקורה הוי פתח: מהו להשתמש תחת הקורה. אכל מבואות קאי: קורה משום מחיצה. וחודו הפנימי יורד וסותם הלכך אסור דמן המחיצה ולפנים בעי אשתמושי: מר סבר היכירא. להנך מגוואי בעינן וצד הפנימי הוי להו היכר ואסור להשתמש מן ההיכר ולחוץ: מלבר. לבני רשות הרבים דהיינו צד החיצון: מר סבר חודו הפנימי יורד וסותם. נמצא תחת הקורה מן המחיצה ולחוץ ואסור: הכל מודים. במבוי שאין בו קורה והכשירו בלחי שאסור להשתמש בין לחיים כלומר כנגד הלחי והאי דנקט בין לחיים אמבואות טובא קאי: נעץ שתי יתידות קביליי''ש נעוצות בכותל בעוביו שלצד רה''ר ונמצאת קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל: לדברי האוסר. להשתמש תחת הקורה בכל מבואות דטעמא משום חודו הפנימי יורד וסותם: מתיר. כאן להשתמש במבוי הזה אגב הך קורה שאינה על גבי מבוי דכיון דחודו הפנימי סותם נמצאת סתימת הקורה דבוקה לכתלים וסתימה מעלייתא היא: לדברי המתיר. להשתמש תחת הקורה אלמא חיצון יורד וסותם אוסר כל המבוי הזה עד שיביאו קורה אחרת דאין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אויר ביניהם והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר הפסק אויר שמכאן ומכאן ע''י לבוד:

מבוי העשוי כנדל. פי' רבינו תם שמבואות קטנים פתוחים למבוי גדול משני צדדין ואינן זה כנגד זה דאם כן הוו מפולשין וכענין זה הם כרגלי הנדל שיש לו ב' שורות של רגלים מימין ומשמאל והם זה שלא כנגד זה: והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדע' ורמו עליה חומריה דרב. ממאי דחשו נמי לדשמואל לא פריך ויצטרך דלתות דהא דחשו משום דנהרדעא אתריה דשמואל הוה אבל מדחשו לדרב באתריה דשמואל פריך שפיר: מניח את הקורה באלכסון. פ''ה משתמש כאן בארוכה וכאן בקצרה והדין עמו שפי' כן דאי לא תימא הכי אמאי מניח את הקורה באלכסון הא בעינן קורה לכל הפחות דבוקה במבוי כדאמר בסמוך גבי ב' יתידות בשני כותלים כו' לדברי המתיר אסור ואף על פי שכאן מונח ראשו האחד על גבי המבוי אין סברא לחלק וא''ת והיכי שרי להשתמש נגד הארוך הא אין כאן אלא ב' מחיצות וי''ל דאית ליה קורה משום מחיצה ומאן דאית ליה משום מחיצה הוי אפילו דאורייתא כדמוכח בפירקין אי נמי כיון דצידו האחד ארוך מסתמא לא בקעי בה רבים ולא גזרו ביה רבנן הואיל ובטל לגבי מבוי אע''ג דאית ביה ד' על ד': הכל מודים בבין לחיים דאסור. טעמא משום דלחי הוי אפילו משהו ואתי לאפוקי אבל בקורה דרחבה טפח ליכא למיחש אבל אין לפרש דטעמא דרב חסדא משום דסבר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה ומשום היכר ובין לחיים אסור ואינו יכול להשתמש אלא מן המחיצה שלפנים דהא אביי אית ליה לעיל (ד' ה.) גבי היה גבוה מכ' ובא למעטו לחד לישנא קורה משום מחיצה וכ''ש לחי וקא אמר בסמוך מסתברא מילתיה דר' יוחנן תחת הקורה אבל בין לחיים אסור ורבא נמי אית ליה בפירקין דתרוייהו משום היכירא ובסמוך מודה רבא דאסור להשתמש בין לחיים היכא דרחב ארבעה:

עירובין ח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד