מנחות מז ע"ב

דתנן [ששנינו במשנה]: נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא בדינם של אימורי (חלקי הקרבן העולים למזבח) של קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים וזרק אחר כך את הדם עליהם. שר' אליעזר אומר: אין זריקה זו נחשבת כלל, ומשום כך אין מועלין בהן. ואין חייבין עליהן משום פיגול אם בשעת אחת העבודות קודם לזריקת הדם הראויה חשב על הקרבן לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי, שלא נתפגל הקרבן, והאוכל מבשרו במזיד אינו חייב כרת, כיון שאין זו זריקה ראויה. ואינו חייב כרת על אכילת בשרם של אלו אם נותר הבשר לאחר זמן אכילתו הראוי, וכן אינו חייב כרת על אכילתם כשהוא טמא טומאת הגוף. שהרי הם כמי שלא נעשתה בהם זריקה כלל.

ואילו ר' עקיבא אומר: זריקה זו נחשבת לענין זה שיהיו מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

ובדבר זה הוצעה בעייתו של ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא: לשיטתו זו של ר' עקיבא מאי [מה] הוא הדין לענין היתר אכילתו של הלחם בכבשי עצרת שנשחטו לשמם אך נזרק דמם שלא לשמם?

ומפרט את צדדי הבעיה: האם יש לומר כי מאחר שלמדנו כי זריקת דם כבשי העצרת במחשבת פיגול קבעה (מחילה דין) לשתי הלחם שהריהם באיסור פיגול, שאף שזריקה זו נעשית על קדשים שנפסלו בפסול יוצא, מכל מקום נחשב הלחם היוצא כבשר הקרבן וחל עליו דין פיגול. אף בענייננו נאמר שזריקה שלא לשמה כיון שהיא מתירה את בשרם של כבשי העצרת, כמו כן נמי [גם כן] הריהי שריא ליה [מתירה אותו] את הלחם. ומן הצד האחר: או דלמא [שמא] יש לומר כי לא נאמרה שיטה זו של ר' עקיבא אלא לחומרא [להחמרה] בדין (וכגון לענין שיחול איסור פיגול על הלחם שיצא אל מחוץ לעזרה בין שחיטה לזריקה), שדווקא בזה אמרינן [אומרים אנו] שייחשב הדבר היוצא כבשר הקרבן הנמצא בעזרה, ופועלת בו הזריקה. אבל לקולא [להקלה] בדין (וכגון בענייננו, שיותר הלחם באכילה בזריקה זו) — בזה לא אמרינן [אין אומרים אנו] כן.

על דרך העמדה זו של מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: וממאי [וממה, ומנין] לנו דכי איתנהו אבראי פליגי [שכאשר הלחמים נמצאים בחוץ הם חולקים]?

דילמא [שמא] יש לומר כי בדאיתנהו אבראי [במקרה שהם נמצאים בחוץ] — דכולי עלמא לא פליגי [שהכל מודים, ואף ר' עקיבא, אינם חלוקים] שלדעת הכל אין הזריקה מועלת (מועילה, מחילה דינים) ליוצא. אלא באופן שהדר עיילינהו פליגי [שחזר והכניסם לעזרה לפני הזריקה, הם חלוקים], שר' אליעזר סבר לה [הריהו סבור] כדעת רבי, שאמר כי השחיטה מקדשא [מקדשת] את הלחם, ומשום כך איפסלו להו [נפסלו להם] הלחמים ביוצא כאשר יצאו לאחר שחיטת הכבשים, ומעתה אף שהוכנסו חזרה לפני הזריקה שוב לא יחול בהם פסול פיגול.

ואילו ר' עקיבא סבור כר' אלעזר בר' שמעון שאמר כי השחיטה כשלעצמה לא מקדשא [אינה מקדשת] את הלחם, אלא זריקת הדם היא המקדשת אותם, ולכן הלחמים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם כיון שלא התקדשו עדיין, לא מיפסלי [אינם נפסלים] בפסול יוצא, ולכשיזרוק את הדם, אם תהא הזריקה במחשבת פיגול — תחיל עליהם זריקה זו דין פיגול. ומעתה אין עוד מקום לבעייתו זו של ר' שמואל בר רב יצחק לשיטתו של ר' עקיבא, שהרי אין הזריקה מועילה לדבר שנפסל (כלחמים הללו שנפסלו בשחיטה שלא לשמה)!

ודוחים את קושיית רב פפא: האי מאי [פירוש זה של מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, מה טיבו]? הלא אין הוא הולם את מחלוקתם. שכן אי אמרת בשלמא [נניח, זה ברור, אם אתה אומר] שר' עקיבא כשיטת רבי סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי השחיטה מקדשא להו [מקדשת אותם, את הלחמים] — היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' עקיבא דקדשי להו [שמקדשים אותם, את הלחמים] בשחיטה, ואתיא [ובאה] הזריקה זו שנעשתה במחשבת אכילה חוץ לזמנו, וקבעה להו [קובעת אותם] באיסור פיגול.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שר' עקיבא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי הזביחה (שחיטה) כשלעצמה לא מקדשא [אינה מקדשת] את הלחם, אלא הזריקה, וכי זריקת פיגול מי מקדשא [האם מקדשת]?

והאמר [והרי אמר] רב גידל, אמר רב כי זריקת הדם במחשבת פיגול אמנם מחילה איסור פיגול על בשר הקרבן, ואולם היא אינה מביאה מעתה את הקדשים שלא היו עד כה בכלל דין מעילה לידי דין מעילה, וכמו כן היא אינה מוציאה מעתה את הקדשים שהיו בכלל דין מעילה מידי דין מעילה.

ומפרש רב את דבריו: זריקה שאינה מביאה קדשים לידי מעילה — באימורי (בחלק הקרב על המזבח) קדשים קלים שבשרם ממון בעליהם, ואף האימורים אינם נכללים בהגדרת "קדשי ה' " ("נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ". ויקרא ה, טו) שבהם אמור דין מעילה, שכיון שאינם קרבים על המזבח, מפני שנפסלו בזריקה זו.

וזריקה זו אינה מוציאה מידי מעילה — בבשר קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי ציבור שהוא נאכל לכהנים, שעדיין יש בו דין מעילה, שהרי לא פסק מלהיקרא "קדשי ה' ", שמאחר והיתה זו זריקת פיגול — לא הועילה

! ודוחים: כיצד מביאים מדברי רב גידל שאמר בשם רב, ולאו איתותב [האם לא הוקשו] דברים אלה של רב גידל אמר רב במסכת מעילה (דף ג,ב) ונדחו?

א ועוד בעיה שעניינה הוא כבשי ולחמי העצרת בעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: שני כבשי העצרת ששחטן לשמן, והוקבעו בשחיטה זו עם שתי הלחם הבא איתם, ואחר כן אבד הלחם. אם יזרק דם הכבשים לשמם — ודאי שלא תתיר זריקה זו את הכבשים, שהרי הוקבעו עם הלחם וזה הלא אבד. ואולם יש לשאול: מהו הדין שיזרוק הכהן את דמן של הכבשים על המזבח שלא לשמן אלא לשם שלמים, כדי להתיר בכך את בשר הכבשים באכילה?

אמר ליה [לו] ר' זירא בתמיהה על עצם העלאת אפשרות שכזו: וכי יש לך דבר כיוצא בזה, שהוא אינו כשר אם נעשה לשמו, ואולם הוא כשר אם נעשה שלא לשמו?! הקשה ר' ירמיה על תמיהתו זו של ר' זירא: וכי לא מצאנו כדבר הזה?! והרי קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן (ערב פסח) קודם חצות היום (שהוא תחילת זמן הקרבתו) — אינו כשר אם נשחט לשמו, לשם פסח, שהרי נשחט קודם זמנו, והריהו כשר אם נשחט שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים! אמר לו ר' זירא לר' ירמיה בהסבר תמיהתו:

הכי קאמינא [כך אני אמרתי, זאת התכוונתי לומר]: האם יש לך דבר כיוצא בזה, שכבר נראה (היה ראוי) להקריבו לשמו (כדוגמת כבשי עצרת אלה, שנשחטו לשמם כשהיה לחם אתם), ולאחר מכן נדחה (חדל להיות ראוי) מלהקריבו לשמו (שכבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, אף הם נדחו מהקרבה), ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ואולם הריהו כשר אם יוקרב שלא לשמו?!

הקשה ר' ירמיה גם על הסבר זה: וכי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן פסח, כשמגיע זמנו בין הערביים שבי"ד בניסן — הריהו ראוי להקריבו לשמו, ומאחר זמנו — אף שהוא נדחה מהקרבה לשמו, בכל זאת בשאר ימות השנה אף קודם חצות היום — הרי הוא כשר אם יוקרב שלא לשמו, אלא לשם שלמים!

חזר ר' זירא והסביר את תמיהתו: הכי קאמינא [כך אמרתי, זאת התכוונתי לומר]: האם יש לך דבר כיוצא בזה, שכבר נראה (היה ראוי) להקריבו לשמו (כדוגמת כבשי עצרת אלה, שהובאו להקרבתם עם הלחם, כדין), וגם נשחט קרבן זה לשמו ולאחר מכן נדחה (חדל להיות ראוי) מלהקריבו לשמו (וכגון כבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, נדחו מהקרבה), ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ואולם הריהו כשר אם הוא יוקרב שלא לשמו?!

חזר והקשה ר' ירמיה גם על הסבר זה: וכי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן תודה ולחמיו, שלמדנו את דינו למעלה (מו,א) שאם לאחר שנשחט קרבן התודה נפרס הלחם, ונפסל בכך — יזרק דם התודה לשם שלמים ובשר הקרבן ייאכל, ואילו היה נזרק דם התודה לשמו — לא היה הבשר מותר באכילה, ואילו משנזרק שלא לשמו — הריהו מותר באכילה.

ודחה ר' זירא ראיה זו: אין להביא ראיה מקרבן תודה שכן שאני [שונה, נבדל] דין התודה משאר דיני הקרבנות, דרחמנא קרייה [שכן התורה קראה אותו] "שלמים" ("זבח תודת שלמיו". ויקרא ז, יג), וכשם שהשלמים הריהם קרבנות הבאים בלא לחם, כן יש והתודה באה בלא לחם. ולכך אין אובדנו של הלחם מחשיב את הקרבן כנדחה. מה שאין כן בבעיית ר' ירמיה, שנדחו הכבשים באובדנו של הלחם.

ב ומביאים עוד בדינם של כבשי ולחמי העצרת. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שחט את שני הכבשים כדין, ואולם שחטם על ארבע חלות ולא על שתים כדינם — מה יעשה? הריהו מושך שתים מהן מן החלות הללו, שהן תהיינה לחמי העצרת, ומניפן עם שני הכבשים שנשחטו,

As we learned in a mishna (Me’ila 6b): In the case of sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, Rabbi Eliezer says: The sprinkling of the blood is completely ineffective with regard to these portions, and therefore one is not liable for misusing them. And if one eats them, he is not liable due to the prohibitions of piggul, notar, or of partaking of sacrificial meat while one is ritually impure.

Rabbi Akiva says: The sprinkling is effective and therefore, one is liable for misusing them. And if one eats them he is liable due to the prohibitions of piggul, notar, or of partaking of sacrificial meat while one is ritually impure.

The Gemara now concludes the dilemma that Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak raised before Rabbi Ḥiyya bar Abba: According to the opinion of Rabbi Akiva, what is the halakha with regard to eating the loaves when the sheep were slaughtered for their own sake, but their blood was sprinkled not for their sake?

The Gemara clarifies the two sides of the dilemma: Should one say that from the fact that sprinkling the blood of the sheep in a manner that renders it piggul renders the loaves piggul, like the meat of the offering, despite the fact that the loaves were disqualified by leaving the courtyard of the Temple, it can be derived that sprinkling the blood not for its own sake also permits the loaves to be eaten, just as it permits the meat of the sheep to be eaten? Or perhaps it is only to be stringent that we say that sprinkling the blood is effective with regard to loaves that have left the Temple courtyard, but we do not say this in order to be lenient, e.g., to render the loaves permitted to be eaten.

Rav Pappa objects to this understanding of the dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Eliezer. From where do we know that they disagree in a case where the loaves are outside the courtyard at the time of the sprinkling?

Perhaps in a case where the loaves are still outside the courtyard everyone agrees that sprinkling the blood is not effective with regard to offerings that left the Temple courtyard, and they disagree in a case where the loaves left the courtyard and one then brought them back into the courtyard before the sprinkling. As Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: The slaughter of the sheep consecrates the loaves, and therefore the loaves became disqualified by leaving the courtyard after the sheep were slaughtered. Consequently, even if they were brought back into the courtyard before the sprinkling of the blood they cannot become piggul because they have already been disqualified for a different reason.

And Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who said: The slaughter of the sheep does not consecrate the loaves at all before the sprinkling of the blood. Since the loaves were not yet consecrated, they do not become disqualified by leaving the Temple courtyard.

The Gemara asks: What is this interpretation of the dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Eliezer? It does not fit what they say. Granted, if you say that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: The slaughter of the sheep consecrates the loaves, that is what Rabbi Akiva means when he says that the loaves are consecrated by the slaughter of the sheep and then the sprinkling that was done with the intent to consume the offering after its appointed time comes and renders the loaves piggul.

But if you say that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who said: The slaughter of the sheep does not consecrate the loaves without the sprinkling of the blood, does sprinkling with an intent that renders the sheep piggul actually consecrate the loaves?

But doesn’t Rav Giddel say that Rav says: Sprinkling with an intent that renders an offering piggul does not cause items to become subject to the prohibition against misuse of consecrated property, and it does not remove items from being subject to the prohibition against misuse of consecrated property?

Rav explains: The halakha that it does not cause items to become subject to the prohibition against misuse of consecrated property applies with regard to sacrificial portions of offerings of lesser sanctity. The prohibition against misusing consecrated property applies to: “The sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). Consequently, it does not apply to offerings of lesser sanctity, as the meat is the property of those who brought the offering, and the sacrificial portions are disqualified by the sprinkling performed with improper intent.

And the halakha that it does not remove items from being subject to the prohibition against misuse of consecrated property applies with regard to meat of offerings of the most sacred order, such as a sin offering, a guilt offering, or a communal peace offering. Since the sprinkling of the blood was not valid, the meat, which would have become permitted for the priests to eat, retains the status of “the sacred items of the Lord,” and the prohibition against misuse of consecrated property still applies.

The Gemara rejects this explanation: Wasn’t that which Rav Giddel says that Rav says conclusively refuted? Consequently, one cannot ask a question based on this statement.

§ The Gemara cites another dilemma concerning the sheep and loaves of Shavuot. Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: In a case of the two sheep of Shavuot that one slaughtered for their own sake, thereby establishing a bond between the sheep and the loaves, and the loaves were then lost, if the blood of the sheep would be sprinkled for their sake, the meat would not be permitted to be eaten because the loaves were lost. That said, what is the halakha with regard to whether the priest may sprinkle their blood not for their own sake but rather for the sake of a peace offering in order to permit the meat of the sheep to be eaten?

Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: Do you have anything that is not fit if the sacrificial rites are performed for its own sake, and yet it is fit if the sacrificial rites are performed not for its own sake? This is certainly not a logical option. Rabbi Yirmeya responded: And is there no precedent for this? But there is the Paschal offering before midday on the fourteenth of Nisan, which is not fit if it is slaughtered for its own sake, as it is before the proper time for the Paschal offering, and yet it is fit if it is slaughtered not for its own sake but rather for the sake of a peace offering.

Rabbi Zeira replied: This is what I was saying: Do you have anything that was fit to be sacrificed for its own sake, like these sheep of Shavuot that were slaughtered before the loaves were lost, and was then rejected from being sacrificed for its own sake, like these sheep when the loaves were lost, and is not fit if it is sacrificed for its own sake, and yet it is fit if it is sacrificed not for its own sake?

Rabbi Yirmeya responded: And is there no precedent for this? But there is the Paschal offering, which was fit to be sacrificed for its own sake during its designated time, and after its designated time, during the rest of the days of the year before midday, it is not fit to be sacrificed as a Paschal offering but it is fit to be sacrificed as a peace offering.

Rabbi Zeira replied: This is what I was saying: Do you have anything that was fit to be sacrificed for its own sake, like the two sheep of Shavuot that were slaughtered before the loaves were lost, and it was slaughtered for its own sake, and was then rejected from being sacrificed for its own sake, like the two sheep when the loaves were lost, and it is not fit if it is sacrificed for its own sake, and yet it is fit if it is sacrificed not for its own sake?

Rabbi Yirmeya responded: And is there no precedent for this? But there is the thanks offering, as the Gemara (46a) states that if the thanks offering was slaughtered and then its accompanying loaves broke into pieces and thereby became disqualified, the blood should be sprinkled for the sake of a peace offering rather than a thanks offering, and then the meat may be eaten. Yet, if the blood was sprinkled for the sake of a thanks offering, the meat would not be permitted to be eaten.

Rabbi Zeira answered: The thanks offering is different, as the Merciful One called it a peace offering (see Leviticus 7:13). Just as a peace offering is sacrificed without loaves, so too a thanks offering may sometimes be sacrificed without loaves. Therefore, the loss of the loaves does not render the thanks offering disqualified, and this case is not comparable to the case of the two sheep and two loaves of Shavuot.

§ The Gemara cites another discussion concerning the sheep and loaves of Shavuot. The Sages taught in a baraita: If one slaughtered the two sheep as required but they were accompanied by four loaves rather than the requisite two loaves, he draws two of the loaves from the four and waves them together with the sheep,