מנחות מג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

ומקשינן: ורבנן, החולקים על רבי שמעון, וסוברים שאף לילה זמן ציצית הוא והיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות, האי פסוק "אשר תכסה בה", שדרש רבי שמעון לרבות כסות סומא, מאי עבדי ליה? שהרי לרבות כסות סומא אינם צריכים דרשא, כיון שרבנן אף בכסות לילה מחייבים בציצית, כל שכן שכסות סומא, שישנה בראיה אצל אחרים, חייבת בציצית? ^[37]

ומשנינן: רבנן מיבעי להו לדרוש פסוק זה לכדתניא: כתיב בציצית "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ודרשינן "ארבע כנפות", ולא שלש, שטלית בעלת שלש כנפות, פטורה מן הציצית.

אתה אומר לדרוש למעט ארבע ולא שלש, או אינו בא למעט אלא ארבע ולא חמש, שטלית בעלת חמש כנפות פטורה מן הציצית?

כשהוא אומר בהמשך הפסוק "אשר תכסה בה", בא לרבות טלית בת חמש כנפות שחייבת בציצית. ואם כן, הרי בעלת חמש אמור, ובהכרח מה אני מקיים במיעוט מ"על ארבע כנפות"? - טליות בת ארבע כנפות חייבת בציצית, ולא טלית בעלת שלש כנפות.

ומקשינן: מה ראית לרבות בעלת חמש שחייבת בציצית ולהוציא בעלת שלש לפוטרה מן הציצית? נדרוש להיפך, שהפסוק "אשר תכסה בה" מרבה בעלת שלש, והפסוק "על ארבע" ממעט בעלת חמש?

ומשנינן: מרבה אני בעלת חמש לחייבה בציצית ולא בעלת שלש, משום שיש בכלל חמש ארבע, ^[38] ומוציא אני בעלת שלש, שאין בכלל שלש ארבע.

ומקשינן: ורבי שמעון, שדורש את הפסוק "אשר תכסה בה" לרבות כסות סומא, מהיכן דרש שבעלת חמש חייבת בציצית? ומשנינן: רבי שמעון מתיבת "אשר"

האמורה בפסוק "אשר תכסה בה", נפקא ליה, ומתיבות "תכסה בה" יליף לכסות סומא.

ורבנן, שדרשו לחייב בעלת חמש מאשר תכסה בה, ולא דרשו מתיבת "אשר", כי המילה "אשר" לא משמע להו שהיא באה לדרשה.

ומקשינן: ורבנן, האי "וראיתם אותו" שדרש רבי שמעון למעט כסות לילה, מאי עבדי ליה, שהרי הם סוברים שלילה זמן ציצית, ונשים חייבות בציצית?

ומשנינן: מיבעי להו לכדתניא: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". ראה מצוה זו וזכור על ידה מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו, זו קריאת שמע, שזמן קריאת שמע הוא משעה שיש די אור המאפשר להכיר בין גווני הציצית.

כדתנן בברכות, מאימתי קורין את שמע בשחרית? - משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה. ^[39]

ותניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם". ראה מצוה זו ציצית וזכור על ידה מצוה אחרת הסמוכה לה בתורה, ואיזו זו, זו מצות כלאים, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו". וסמוך לה "גדילים תעשה לך". ^[40]

תניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'." כיון שנתחייב אדם במצוה זו כשהאיר היום נתחייב בכל המצוות כולן, שרוב המצוות נהגות ביום. ^[41]

וברייתא זו, כרבי שמעון היא, דאמר ציצית מצות עשה שהזמן גרמא היא, ואין חיובה אלא ביום, ואילו לרבנן אין זמנה של ציצית משהאיר היום, שאף בלילה זמנה.

תניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'." שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן, כדכתיב "את כל מצוות ה'". וכן ^[42] מצוה זו בגימטריא היא תרי"ג, כמנין כל המצוות, שציצית בגימטריא ת"ר, הוסף עליהם חמשה קשרים שבציצית ושמונה חוטים, הרי כאן תרי"ג. ^[43]

ותניא אידך, "וראיתם אותו וזכרתם... ועשיתם". ראיה של הציצית ^[44] מביאה לידי זכירה של כל המצוות. וזכירה מביאה לידי עשיה. ^[45] ורבי שמעון בן יוחאי אומר: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. דכתיב הכא גבי ציצית "וראיתם אותו", וכתיב התם "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", מה להלן דכתיב "אותו" היינו שכינה, כמו כן בציצית שנאמר "וראיתם אותו", היינו ראיית פני שכינה.

תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן ^[46] הקדוש ברוך הוא במצות.

ציום להניח תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן [ארבע ציציות ארבע מצוות הן], ^[47] ומזוזות בפתחיהן. ועליהן, על שבע מצוות אלו המקיפות את האדם, אמר דוד המלך בתהילים "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך".

ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, ^[48] וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! ^[49] וכיון שנזכר במילה שבבשרו, ^[50] נתיישבה דעתו. לאחר שיצא, אמר עליה על מצוה זו שירה. שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד", והיינו מזמור לדוד על המילה שנתנה בשמיני. ^[51]

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק. מכל וכל עומד בחזקה שלא יחטא. שנאמר "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". והחוט המשולש היינו תפילין ציצית ומזוזה.

ואומר, "חונה מלאך ^[52] ה' סביב ליראיו [אלו המסובבין במצוות], ויחלצם" מחטא.

תניא: היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה צבע התכלת שייחדו הקדוש ברוך הוא למצוות ציצית יותר מכל שאר מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים [שנעשו בו ניסים לישראל], וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, ומתוך התכלת שבבגדו שצבעה ככסא הכבוד, מכיר וזכור הוא ביושב הכסא.

וטעם נוסף יש בצבע התכלת, שנאה הוא לישראל, שיהא דמות כסאו עליהם.

ומה שרקיע דומה לכסא הכבוד למדנו מהפסוק, שנאמר "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". ולמדנו שהמים דומים לספיר, וספיר הוא מראה כסא הכבוד. דכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא", אם כן, מראה הרקיע כמראה כסא הכבוד הוא. [תכלת דומה לים וים לרקיע, דבר הנראה לעיניים הוא].

תניא: היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של מי שאינו מטיל חוטי לבן בכנף בגדו יותר מעונשו של מי שאינו מטיל פתיל תכלת, לפי שאינו מצוי. ^[53]

משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו להביא לו חותמות [דרכם היה לעשות חותם לבהמה ולעבד כשקונים אותם לשם סימן עבדות], לאחד אמר, הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שאמר לו המלך הבא לי חותם של טיט, לפי שמצוי הוא ולא הביא, עונשו מרובה. ולכן מרובה עונשו של זה שאינו מטיל חוטי לבן, מאחר שחוטי לבן מצויים הם.

תניא: היה רבי מאיר אומר: ^[54] חייב אדם לברך מאה ^[55] ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך", וקרינן ביה: מאה שואל מעמך!

רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבא [בשבתות ובימים טובים] שאין מתפללים שמונה עשרה ברכות כי אם שבע, טרח וממלא להו למנין מאה ברכות באיספרמקי, בבשמים הטעונים ברכת הריח, ומגדי, מיני מגדים שטעונים ברכה, ועל ידי שהרבה בברכות הנהנין השלים ברכותיו למנין מאה ברכות.

תניא: היה רבי יהודה אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות ^[56] בכל יום, ואלו הן: א. שעשאני ישראל [ויש שגרסו: שלא עשני גוי]. ^[57]

ב. שלא עשאני אשה.

ג. שלא עשאני בור [עם הארץ].

רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך [שמע בנו שמברך ברכת] שלא עשאני בור. אמר ליה: כולי האי נמי אתה מוסיף לברך ולשבח עצמך שאינך עם הארץ!? ^[58] ודאי אין לברך כלל ברכה זו.

אמר ליה בריה: ואלא אם כן, שאינו מברך ברכה זו, מאי מברך להשלים שלש ברכות שאמר רבי מאיר שחייב אדם לאמרם בכל יום?

ענהו רבי חייא: מברך שלא עשאני עבד.

ומקשינן: למה צריך לברך שלא עשאני עבד, הרי עבד היינו אשה, שאשה מחוייבת במצוות כמו כמו עבד, ועל זה הרי מברך שלא עשאני אשה ומדוע צריך שתי ברכות על ענין זה?

הערות

^[37] בגליון מהרש"א ציין שער המלך [ציצית ג] שתמה מכאן על רש"י בסוכה [יא א ד"ה לפרזומא] שכתב שרבנן דרשו מוראיתם אותו לפטור כסות סומא ואם כן מה קושיית הגמרא? ובנמוקי הגרי"ב ציין שכך כתבו גם התוס' בשבת [קלא א ד"ה ושוין] וכן הרא"ש בהלכות תפילין [סימן טז] הובא בבית יוסף [לח] כתב שסומא פטור מציצית מדרשא זו, וראה מעדני יום טוב שם [אות י]. וכתב שצריך לומר שהיה להם גירסא שרבנן דרשו פרט לסומא אי נמי לכדתניא וכו'. והשו"ע פסק [יז א] שסומא חייב בציצית ובמשנה ברורה [שם א] כתב שיברך עליה.

^[38] לעיל בגמרא [לז ב] מבואר שנחלקו חכמים ורבי ישמעאל בטלית בעלת חמש אם יטיל בה חמש ציציות או ארבע. והרמב"ם [ג ג] פסק שיתן בה ארבע ציציות ולמד כן מהטעם של הגמרא כאן, שהסיבה שמחייבים בעלת חמש כיון שיש בכללה ארבע ולכן החיוב רק על ארבע. והרא"ש [סימן ג] הביא ספרי שדרשו מ"ארבע כנפות" לפטור בעלת חמש, ופירש שכונת הדרשא בספרי לפטור את הכנף הנוסף. והרמב"ם הוסיף שיעשה את הציציות בכנפיים המרוחקות ביותר והכס"מ כתב שהיא סברת הרמב"ם. והט"ז [י ב] פירש ש"כנפות" בתורה הם הקצוות הניכרות ביותר וראה אור שמח שכתב מקור לסברא זו מגמרא. והמשנה ברורה [י ה] מביא יש אומרים שאם עשה בארבע הכנפות שאינם המרוחקות פסולה הציצית מדאורייתא, וכתב עוד [שם ג] שלא ילבש לכתחילה טלית בעלת חמש כנפות.

^[39] התוס' כתבו שזו אסמכתא בעלמא כיון שקריאת שמע דרבנן. ותמה הקרן אורה שרק אמורא יחיד סובר כך רב יהודה, ולכולי עלמא קריאת שמע דאורייתא? ותירץ שכונתם לרב יהודה לעיל [מג א] שסובר שלילה זמן ציצית, ולדבריו תירוץ זה בגמרא הוא אסמכתא. והשאגת אריה [סימן א] תמה הרי מפורש בגמרא שזו דרשא גמורה ולכן חייבו חכמים כסות לילה? ותירץ שבאמת גם מי שסובר קריאת שמע דרבנן היינו קריאת פרשה זו, אבל גם הוא מודה יש מצוה מדאורייתא ללמוד תורה בזמן שכיבה וזמן קימה כמבואר בנדרים [ח א] שמושבע ועומד מהר סיני ללמוד תורה שחרית וערבית, וחכמים קבעו חיוב על פרשה זו דוקא. וכונת התוס' שנקטה הברייתא "קריאת שמע" לאסמכתא כיון שהיא מדרבנן, ועיקר הדרשא מהתורה היא על מצות תלמוד תורה בשחרית. [והמהרש"א פירש שדרשו כך על קריאת שמע דוקא, שהיא כ"כל מצות ה"' שהיא אמונה וקבלת עול מצוות כדרך שאמרו חכמים בא חבקוק והעמידן על אחת אמונה].

^[40] השפת אמת פירש שיזכור על ידי שצריך לבדוק את התכלת שאינו קלא אילן. והמשך חכמה [במדבר טו לח] פירש שדרשו כעין דרשת הגמרא בביצה [טו ב] שדרשה זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו, כשחל ערב יום טוב בשבת והכנת יום טוב משכח את השבת, זכרהו על ידי עירוב תבשילין, וכמו כן דרשו כאן שתזכור מצות כלאים על ידי מצות ציצית שהיא גורמת לשכחה שהרי הותר כלאים בציצית, ולכן סמכו לה לאו דכלאים להזכירו.

^[41] בספר אמת ליעקב [הגר"י קמינצקי] על התורה [במדבר טו מא] הקשה הרי זמן כל מצוות היום הוא מעלות השחר כדתנן במגילה [כא], וזמן ציצית משיכיר בין תכלת ללבן הוא זמן מאוחר יותר כמו שכתבו תוס' בברכות [ח ב ד"ה לא], ובגמרא כאן משמע שזמן חיובם אחד? ותירץ שישנם שני זמנים המחלקים בין יום ולילה עלות השחר והנץ החמה. והדרשא מציצית היא, כיון שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן הוא קודם נץ החמה, אם כן למדנו שתחילת היום ביחס למצוות הוא עלות השחר כיון שאין זמן אחר לחלק בין היום והלילה. והזמן של ציצית אינו תלוי ביום ולילה אלא בראיה.

^[42] לשון רש"י "ועוד" שציצית בגמטריא וכו'. והטור [כד] העתיק את לשונו והשמיט "ועוד", וכתב הבית יוסף שהשמיט בלא כונה והם שני טעמים שונים. אבל הב"ח כתב שהטור סובר שהגמטריא אינה סיבה שתהא מצות ציצית "שקולה" כנגד כל המצוות שאין זה מוסיף חשיבות למצוה, ולכן פירש שחשיבות המצוה היא משום שעל ידה יזכור ויקיים את כל המצוות. והסיבה שעל ידה יזכור המצוות היא משום שציצית עולה בגמטריה תריג.

^[43] התוס' לעיל [לט א ד"ה לא] העירו שציצית בתורה חסר ואינו עולה ת"ר? ותירצו שיש שלש פעמים בפרשה "ציצית" ובפעם אחת כתיב "לציצית" והלמ"ד משלים עשרה לכל ציצית. והטור הביא תירוץ זה ממדרש תנחומא. והרמב"ן על התורה הקשה על רש"י שמן התורה צריך רק שני קשרים, ופירש שהזכירה היא על ידי התכלת שדומה לרקיע וכסא הכבוד.

^[44] הרשב"א לעיל [לח א] כתב שהפסוק בא ללמד שיש מצוה בראיית הציצית. והסמ"ק מנה הראיה למצוה, וכן החרדים [פ"י] מנה במצוות התלויות בעיניים ראיית הציצית. והשו"ע [כד א] כתב ונכון ללובשו על המלבושים וציין הגר"א לגמרא כאן, ושם סעיף ג': טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה וציין הגר"א למה שפירש רש"י [במדבר טו לח] שנקראת ציצית על שם "וראיתם אותו" מלשון מציץ מן החרכים. וראה שו"ע ח יא ומשנה ברורה שם. והאבן עזרא [במדבר טו לט] כתב שכיון שהמצוה "למען תזכרו" לכן המצוה כל היום. והמתפללים בטלית רק בשעת התפילה עושים כך מפני שקוראים הפרשה ועשו להם ציצית, ולפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפילה לא יעשה עבירה.

^[45] במנחת שלמה [סימן א] כתב שיש כאן דרשא ולימוד לגדר מצות ציצית. שהביאור הלכה [ס ד ד"ה וי"א] כתב שאם לובש טלית בלי כונה לשם מצות ציצית מבטל מצות עשה של ציצית. והמנחת שלמה מפקפק בזה, אבל על כל פנים מבואר שמצות ציצית אינה מסתיימת בתליית הציציות אלא כל לבישה היא מצוה לעצמה. והקשה מנין לנו שציצית אינה דומה למצות מעקה שעיקרה שיהא מעקה לגגו ואין המצוה עשיית המעקה, ופשוט שאם בנה מעקה בלי כונה יצא ידי חובה ובודאי שלא נחשב לביטול עשה, ואחרי שבנה מעקה אין מצוה לגור בבית כזה יותר מבית שאינו צריך מעקה, ובמה שונה מצות ציצית? וביאר שכיון שאמרה תורה שמצות ציצית כוללת ראיה כדי שיזכור ויעשה את כל המצוות לכן היא מצוה תמידית ונמשכת והלבישה יש בה קיום מצוה חדשה וצריכה כונה כמו כל מעשה מצוה שצריכה כונה, ובמעקה אחר העשיה אין שום מצוה לגור בבית שיש בו מעקה, ואינה דומה למצות מזוזה וציצית שיש מצוה לדור בבית עם מזוזה וללבוש בגד עם ציצית.

^[46] הטור ושו"ע [ח ד] כתבו: מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מסובב במצוות. [והטור בסימן כד כתב ועל כן יש בה ארבע כנפיים שבכל צד שיפנה יזכור] והבית יוסף הביא שלמדו זאת ממדרש. והגר"א [ח י] הביא שכך מבואר בפסיקתא. ומצינו שכך היא עיקר צורת קיום המצוה, שהרמ"א [יז ג] פסק שחיוב חינוך קטן בציצית ששנינו שהוא כשיודע להתעטף, היינו דוקא כשיודע לעטוף שתי ציצית לפניו ושתים לאחריו ומקורו מירושלמי סוכה. ובדרכי משה [סוף סימן י] הוסיף עוד שבגד שדרך לבישתו היא שכל הארבע כנפות לפניו פטור מציצית, משום שמהמדרש הנ"ל למדנו שכך היא צורת מצות ציצית. והאחרונים שם חלקו עליו ראה משנה ברורה וביאור הלכה [י יב]. ובכתר ראש [ו] ומעשה רב [לט] מובא שהגר"א הקפיד בשעת קריאת שמע להחזיק בידיו רק את הציציות שלפניו משום שאין מקור מהגמרא להחזיק את הציציות, ועיקר המצוה היא שיהיו שני ציציות מאחוריו. ובביאור הגר"א [יז בסופו] הביא שהגירסא בירושלמי תינוק שיודע להשליך ב' ציציות לפניו וב' לאחריו כשורה בשעת קריאת שמע.

^[47] העיר המהרש"א אף שנחלקו בזה תנאים לעיל [כח א], וחכמים סוברים שארבע ציציות מצוה אחת אבל ביחס לסיבוב במצוות, הם ארבעה גופי מצוה.

^[48] המגן אברהם [כא ב] הביא שהאר"י ז"ל הקשה למה כשישן בלילה לא אמר שהוא ערום מן המצוות. והוכיח מכאן שיש לישן בטלית קטן ולא כהדעות שהביא הרמ"א [כא ג] שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית. והמגן אברהם דחה את הראיה משום שבלילה היה מסובב במצות מזוזה ולכן דוקא במרחץ שאין בו מזוזה אמר כן. [ראה עוד להלן מד א על דברי המגן אברהם]. ובגליון רע"א [שם] כתב שתירוץ האריז"ל מיישב רק לפי דעת הרא"ש [הובא בשו"ע יח א] שכסות יום חייב בלילה וכיון שישן עם ציצית מקיים את המצוה, אבל לפי דעת הרמב"ם שכסות יום פטור בלילה עדיין קשה שבלילה היה ערום ממצות ציצית. ובשערי תשובה [שם ד] כתב שדוד מלך היה. והיה קשור לו ספר תורה בזרועו, ורק במרחץ שאינה נכנסת עמו אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה.

^[49] בבן יהוידע העיר הרי היה לו מצות פאת הראש והזקן, וביאר שצערו היה שעומד בלא מצות עשה ופאת הראש היא מצות לא תעשה.

^[50] בשו"ת מהר"ח אור זרוע [יא] הקהש הרי כבר קיים את המצוה בשעת המילה ולמה שמח בה עכשיו יותר מכל המצות שקיים. והוכיח מכאן שמצות מילה אינה מעשה המילה אלא שיהא נימול, וזו מצוה שנמשכת כל ימי חייו ולכן שמח בה. וכתב עוד [קפג] שכיון שמבואר כאן שכל חייו מקיים מצות מילה מוכח שדין עוסק במצוה פטור ממצוות לא נאמר על "מקיים" מצוה, שאם כן כל מי שנימול פטור ממצוות אלא דוקא "עוסק" במצוה פטור מן המצוה. וראה לעיל מב א בהערות שרע"א [עבודה זרה כז א] כתב סברא זו ביחס לכונה לשם מילה. ובבית הלוי [ח"ב מז] חידש שהידור מצוה שייך דוקא בשעת קיום עיקר המצוה אבל אחר קיום המצוה אי אפשר להוסיף הידור מצוה בפני עצמו, ולכן לאחר שסילק ידו ממעשה המילה בשבת אסור לחזור על ציצין שאין מעכבין שהם רק מדין הידור מצוה. וביאר לפי זה את המחלוקת אם יש לחזור על ציצין שאין מעכבין את המילה כשמל בחול, שנחלקו אם מצות מילה מסתיימת בגמר מעשה המילה, או שהיא נמשכת כל זמן שהוא מהול, וממילא תמיד ההידור נחשב בשעת המצוה. והפרי יצחק [ח"ב ל] השיב לו שממעשה דוד המלך כאן מוכח שהיא מצוה הנמשכת לעולם. והעיר אם כן למה אינה כמו שבע המצוות שמסובב בהן, וביאר ששבע המצוות הם על ידי עשייה מתחדשת. [וראה להלן שהמהרש"א באמת פירש שמילה היא כשבע המצוות, ועדיפה מהן]. והשפת אמת בבכורות [מט א] כתב לפרש לפי דברי מהר"ח אור זרוע הנ"ל למה לא מברכים שהחיינו על מצות מילה לדעת תוס' שם, משום שהיא מצוה שאין לה זמן עשיה אלא נמשכת משעת המילה כל ימי חייו.

^[51] התורה אור ציין תהלים יב, וכתבו היפה עינים וחשק שלמה שמזמור זה אינו שייך למילה לכאורה, ולכן כתבו שהגירסא היא "למנצח בנגינות על השמינית" והיינו מזמור ו שהמדרש תהלים דורשו על מצות מילה. וכתבו המהרש"א ושפת אמת שעל השמינית מרמז על המצוה השמינית שנוספת על השבע המצוות שמסובב בהן ועליהם "שבע ביום הללתיך", יש מצוה שמינית שאפילו כשאינו מסובב בשבע המצוות מקיים אותה.

^[52] לשון הרמב"ם סוף פ"ו מתפילין: שהרי יש לו מזכירים רבים, והם [המצוות] הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו.

^[53] באור ישראל [להגאון רבי ישראל סלנטר] אגרת ח ובאהבת חסד [ח"ב כב] למדו מכאן שכשם שבמצוות עשה אמרו חז"ל לפום צערא אגרא ששכר מצוה הוא לפי הקושי והנסיון בקיום המצוה, כמו כן בחטא, העונש הוא לפי הקושי והנסיון במניעת העבירה שככל שקל יותר להמנע מהחטא יגדל עונשו.

^[54] ברמב"ם בספר המצות [שרש א] כתב שהיא מצוה מדרבנן. והדרשא כאן בגמרא צריך לומר שהיא אסמכתא, וכן הוא לשון הטור [מו] וכתב שדוד המלך תיקנה ברוח הקודש על שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל. והשייכות לגמרא לעיל משום שתקנת ברכות היא גם "כדי שיזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו" כלשון הרמב"ם. [ברכות א ג וד].

^[55] כתבו בשם הגרי"ז שאם יודע שיחסר לו ממאה ברכות [כגון ביום הכיפורים] אין צריך להרבות ברכות, שהתקנה אינה להרבות ברכות עד מאה אלא תיקנו שיברך מאה ברכות ואם לא יקיים את התקנה במאה, כשיוסיף קצת לא עשה כלום. [וכן משמע בספר שערי אורה שער א עמוד ו].

^[56] כתב רבנו גרשום שנקט ברכות אלו בפני עצמם משום ששאר ברכות השחר מברך על צורך דבר מעשה. והיינו כששומע שכוי וכשלובש בגדיו וכדומה וברכות אלו הם על עצם בריאתו. ודעת הרמב"ם [תפלה ז ז] שאם לא שמע שכוי או שישן בכסותו או הולך יחף וכדומה לא יברך, וכתב [שם ט] שמנהג העם לברך כשלא נהנה, טעות. והשו"ע [מו ח] פסק שיברך בלא שם והרמ"א כתב שיברך בשם ומלכות. ובודאי שעיקר התקנה היתה שיברך בשעה שנהנה [ושלש ברכות אלו לא שייך שעת מעשה] ורק מפני נקיות ידיים וכן מפני עמי הארץ נהגו לברך כולם בבית הכנסת ראה טור ושו"ע [מו ב]. עוד כתב רבנו גרשום שהגמרא באה לומר ששלש ברכות אלו הם מכלל המאה ברכות. והיינו שאין צריך מאה ברכות הנאה, או שבח על מעשה שבא לידו אלא גם ברכות אלו בכלל המאה ברכות.

^[57] כך גירסת רי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים. והקשה הב"ח [מו] למה תיקנו ברכות אלו בלשון שלילה שלא עשני, ולא כשאר ברכות שהם בלשון חיוב על מה שנתן לנו? והביא תירוץ משום שאי אפשר לברך בלשון חיוב על שעשני ישראל ובן חורין כיון שאמרו חז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. והב"ח תירץ שאם יברך שעשני ישראל שוב לא יוכל לברך שעשני איש ובן חורין שהכל נכלל בברכה שעשני ישראל, ולכן תיקנו בלשון שלילה שיברך שלש ברכות על כל חסד בפני עצמו. והמגן אברהם [מו ט] חולק וסובר שאם בירך שעשני ישראל יכול לברך את שני הברכות שלא עשני עבד ואשה. והמשנה ברורה [טו] מזהיר שלא יברך שעשני ישראל שיש לחוש לדעת הב"ח. והט"ז [שם ד] תירץ שאם יברך בלשון חיובי שעשני ישראל ובן חורין יהא משמע שיש חיסרון בבריאת הגויים והעבדים וזה אינו נכון, לכן תיקנו את הנוסח שיברך על שהוא זכה להברא במעלה נוספת.

^[58] רש"י. ועוד פירש שהברכה היא על שנברא מחוייב בתוספת מצוות מעבד ואשה, אבל בור חייב בכל המצוות וכן פירשו התוס'. והוסיף הקרן אורה שעל דבר שתלוי בבחירה אי אפשר לברך שלא עשני בור שאינו בידי שמים. ובאמת הב"ח [מו] כתב סברא זו ביחס לגר שלא יברך שעשני גר כיון שתלוי בבחירתו הטובה, אבל הרמ"א [מו ד] פסק שיברך שעשני גר.

האי [הפסוק הזה] "אשר תכסה בה" (דברים כב, יב) מאי עבדי ליה [מה עושים הם לו]? מה הם לומדים ממנו? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [נצרך הוא להם לכמו ששנויה בברייתא]: נאמר "על ארבע כנפות כסותך" (שם), ומכאן נלמד: ארבע ולא שלש, שכסות בעלת שלוש כנפות פטורה מציצית.

ויש לשאול: אתה אומר ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" לרבות — הרי בעלת חמש אמור, ומה אני מקיים "על ארבע"? לומר: ארבע ולא שלש.

ושואלים: ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש? מדוע לא תלמד להיפך? ומשיבים: מרבה אני בעלת חמש — מפני שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש — מפני שאין בכלל שלש ארבע.

ושואלים: ור' שמעון, כיצד לומד הוא הלכה זו לחייב בעלת חמש? ומשיבים: מהמילה הנוספת "אשר תכסה" נפקא [יוצא] הדבר. ורבנן [וחכמים]? ללמוד מן המלה "אשר" לא משמע להו [להם].

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [אותו] הכתוב "וראיתם אתו" (במדבר טו, לט), שר' שמעון למד ממנו לפטור כסות לילה, מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? כיצד מפרשים הם אותו? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [נצרך להם לכמו ששנויה ברייתא]: "וראיתם אתו וזכרתם" (שם) לומר: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו מצות קרית שמע, דתנן [ששנינו במשנה]: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן שבציצית.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "וראיתם אותו וזכרתם" — ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה בכתוב, ואיזו זו? זו מצות כלאים, דכתיב [שנאמר]: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך" (דברים כב, יא—יב).

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצו‍ת ה' "(במדבר טו, לט), כיון שנתחייב אדם במצוה זו של ציצית — נתחייב בכל מצו‍ת כולן. ומעירים: ודעת ר' שמעון היא, שאמר: ציצית מצות עשה שהזמן גרמא היא, שרק אנשים חייבים בה ולא נשים, ולכן רק מי שחייב בציצית חייב גם בכל המצוות, להוציא נשים שאינן חייבות בכל המצוות.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצו‍ת ה' ", לומר: שקולה מצוה זו כנגד כל המצו‍ת כולן.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "וראיתם אתו וזכרתם... ועשיתם" — ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. ור' שמעון בר יוחאי אומר: כל הזריז במצוה זו של ציצית, ששוקד לקיימה כראוי — זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא [נאמר כאן]: "וראיתם אתו", וכתיב התם [ונאמר שם]: "את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד" (דברים ו, יד), מה "אותו" האמור שם מתייחס לשכינה, אף "וראיתם אותו" מתייחס לשכינה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצו‍ת מכל צד, שיש תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן על מצוות אלה אמר דוד: "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" (תהלים קיט, קסט), שתי תפילין, ארבע ציציות ומזוזה — הרי שבע.

ומוסיפים: ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במצות המילה שבבשרו נתיישבה דעתו עליו, שהרי בכל זאת יש בו מצוה. לאחר שיצא מבית המרחץ, אמר עליה על מצות מילה שירה מיוחדת, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד" (תהלים יב, א) — על מילה שניתנה ביום השמיני להולדת הבן.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו — הכל בחיזוק כלומר, מחוזק הוא מכל צד שלא יחטא, שנאמר: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב), והן שלוש המצוות המוזכרות כאן, ואומר: "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים לד, ח), שמלאך ה' מסבב את יראי ה' המקיימים מצוותיו ומחלצם מן החטא.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: מפני מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שאותו בחר ה' לציצית? מפני שהתכלת דומה בצבעה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), וכתיב [ונאמר]: "כמראה אבן ספיר דמות כסא" (יחזקאל א, כו).

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: גדול עונשו של המבטל לבן שבציצית יותר מעונשו של המבטל תכלת, למרות שהתכלת חשובה יותר, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו ציוה עליהם, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב, ופשעו (התרשלו) שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא, שהרי הוא זול ומצוי לכל.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] בשם ר' מאיר, היה ר' מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך" (דברים י, יב), "מה", כמו "מאה".

מסופר, רב חייא בריה [בנו] של רב אויא בשבתא וביומי טבי [בשבת ובימים טובים], שהתפילות קצרות יותר, ואין שמונה עשרה ברכות בתפילה, טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי [היה טורח וממלא אותן, את מאה הברכות, בבשמים ומגדים] שהיה מברך עליהם.

עוד תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום לשבח את הקב"ה על חסדיו, ואלו הן: "שלא עשאני גוי", "שלא עשאני אשה", "שלא עשאני בור".

מסופר, רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא [שמע את בנו שהיה] מברך "שלא עשאני בור" כדברי הברייתא, אמר ליה [לו]: כולי האי נמי [כל כך גם כן] אתה מברך? כלומר, אין זה מן הראוי לזלזל בכבוד ישראל אף כשהם בורים. אמר ליה [לו]: ואלא מאי [מה] מברך כדי להשלים את מנין הברכות? אמר לו: "שלא עשאני עבד". שאל אותו: היינו [הרי זה] בדיוק כמו הברכה "שלא עשאני אשה", שעל שניהם מוטל שיעבוד! השיב לו: עבד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

what do they do with, i.e., how do they interpret, this verse: “With which you cover yourself” (Deuteronomy 22:12)? The Gemara answers that the Rabbis require it for that which is taught in a baraita: The phrase “on the four corners of your garment” (Deuteronomy 22:12) indicates that one is required to attach ritual fringes to a garment that has four corners, but not to one that has three corners.

The baraita continues: Do you say that a garment with four corners is obligated but not a garment with three corners? Or is it teaching only that a garment with four corners is obligated but not a garment that has five corners? When the verse states: “With which you cover yourself,” a garment with five corners is thereby mentioned in the verse as being obligated. Then how do I realize the meaning of: “On the four corners of your garment”? It teaches that this obligation is limited to a garment that has four corners, but not to one that has three corners.

The Gemara asks: But what did you see that led you to include a garment with five corners and to exclude a garment with three corners, rather than including a garment with three corners and excluding a garment with five corners? The Gemara answers: I include a garment with five corners, as five includes four, and I exclude a garment with three corners, as three does not include four.

The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon derive the halakha that a five-cornered garment is required to have ritual fringes? The Gemara answers: He derives it from the seemingly extraneous word: “With which [asher] you cover yourself” (Deuteronomy 22:12). The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this word? The Gemara answers: They do not learn any new halakhot from the word “which [asher].”

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this phrase: “That you may look upon it” (Numbers 15:39), from which Rabbi Shimon derives that a nighttime garment is exempt? The Gemara answers: They require it for that which is taught in a baraita: The verse: “That you may look upon it and remember” (Numbers 15:39), teaches that one should see this mitzva of ritual fringes and remember another mitzva that is contingent on it. And which mitzva is that? It is the mitzva of the recitation of Shema. As we learned in a mishna (Berakhot 9b): From when may one recite Shema in the morning? From when one can distinguish between the sky-blue strings and the white strings of his ritual fringes.

And it is taught in another baraita: The phrase “that you may look upon it and remember” teaches that one should see this mitzva of ritual fringes and remember another mitzva that is adjacent to it in the Torah. And which mitzva is that? It is the mitzva of diverse kinds of wool and linen, as it is written: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together. You shall prepare yourself twisted cords” (Deuteronomy 22:11–12).

It is taught in another baraita: The verse states: “That you may look upon it and remember all the commandments of the Lord” (Numbers 15:39). This indicates that once a person is obligated in this mitzva of ritual fringes, he is obligated in all of the mitzvot. The Gemara comments: And this is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that ritual fringes are a positive, time-bound mitzva, and women are exempt from it. Only men are obligated in all mitzvot, including positive, time-bound mitzvot, just as they are obligated in the mitzva of ritual fringes.

It is taught in another baraita: The verse states: “That you may look upon it and remember all the commandments of the Lord”; this teaches that this mitzva of ritual fringes is equivalent to all the mitzvot of the Torah.

And it is taught in another baraita: The verse states: “That you may look upon it and remember all the commandments of the Lord and do them.” This teaches that looking at the ritual fringes leads to remembering the mitzvot, and remembering them leads to doing them. And Rabbi Shimon bar Yoḥai says: Anyone who is diligent in this mitzva of ritual fringes merits receiving the Divine Presence. It is written here: “That you may look upon it [oto]” (Numbers 15:39), and it is written there: “You shall fear the Lord your God; and Him [oto] shall you serve” (Deuteronomy 6:13). Just as oto in that verse is referring to the Divine Presence, so too in this verse it is referring to the Divine Presence.

The Sages taught in a baraita: The Jewish people are beloved, as the Holy One, Blessed be He, surrounded them with mitzvot: They have phylacteries on their heads, and phylacteries on their arms, and ritual fringes on their garments, and a mezuza for their doorways. Concerning them David said: “Seven times a day I praise You, because of Your righteous ordinances” (Psalms 119:164). This alludes to the two phylacteries, the four ritual fringes, and the mezuza, which total seven.

And when David entered the bathhouse and saw himself standing naked, he said: Woe to me that that I stand naked without any mitzva. But once he remembered the mitzva of circumcision that was in his flesh his mind was put at ease, as he realized he was still accompanied by this mitzva. After he left the bathhouse, he recited a song about the mitzva of circumcision, as it is stated in the verse: “For the leader, on the Sheminith: A Psalm of David” (Psalms 12:1). This is interpreted as a psalm about circumcision, which was given to be performed on the eighth [bashemini] day of the baby’s life.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Anyone who has phylacteries on his head, phylacteries on his arm, ritual fringes on his garment, and a mezuza on his doorway is strengthened from all sides so that he will not sin, as it is stated in the verse: “And a threefold cord is not quickly broken” (Ecclesiastes 4:12). This is interpreted as an allusion to the three mitzvot of phylacteries, ritual fringes, and mezuza. And the verse states: “The angel of the Lord encamps round about them that fear Him, and delivers them” (Psalms 34:8). This is interpreted to mean that the angel of the Lord surrounds those who fulfill the mitzvot and saves them from sin.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is different about tekhelet from all other types of colors such that it was chosen for the mitzva of ritual fringes? It is because tekhelet is similar in its color to the sea, and the sea is similar to the sky, and the sky is similar to the Throne of Glory, as it is stated: “And they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness” (Exodus 24:10), indicating that the sky is like a sapphire brickwork. And it is written: “The likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezekiel 1:26).

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: The punishment for not attaching white strings is greater than the punishment for not attaching sky-blue strings, despite the fact that the sky-blue strings are more important. Rabbi Meir illustrates this with a parable: To what is this matter comparable? It is comparable to a king of flesh and blood who said to his two subjects that they must bring him a seal. The king said to one of them: Bring me a seal of clay, and he said to the other one: Bring me a seal of gold. And both of them were negligent and did not bring the seals. Which of them will have a greater punishment? You must say that it is this one to whom he said: Bring me a seal of clay, and despite its availability and low cost, he did not bring it.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person is obligated to recite one hundred blessings every day, as it is stated in the verse: “And now, Israel, what [ma] does the Lord your God require of you” (Deuteronomy 10:12). Rabbi Meir interprets the verse as though it said one hundred [me’a], rather than ma.

The Gemara relates that on Shabbat and Festivals, when the prayers contain fewer blessings, Rav Ḥiyya, son of Rav Avya, made an effort to fill this quota of blessings with blessings on spices [be’isparmakei] and sweet fruit, of which he would partake in order to recite extra blessings.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A man is obligated to recite three blessings every day praising God for His kindnesses, and these blessings are: Who did not make me a gentile; Who did not make me a woman; and Who did not make me an ignoramus.

Rav Aḥa bar Ya’akov heard his son reciting the blessing: Who did not make me an ignoramus. Rav Aḥa bar Ya’akov said to him: Is it in fact proper to go this far in reciting blessings? Rav Aḥa bar Ya’akov’s son said to him: Rather, what blessing should one recite? If you will say that one should recite: Who did not make me a slave, that is the same as a woman; why should one recite two blessings about the same matter? Rav Aḥa bar Ya’akov answered: Nevertheless, a slave

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' שמעון מאשר מרבי בעלת ה':

כיון שנתחייב אדם במצוה זו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד נתחייב בכל המצות לאפוקי נשים שאינן חייבות בכל המצות ור' שמעון היא:

זו מצות כלאים שאם היה כלאים בבגדו חייב להסירו:

את ה' אלהיך תירא האי תירא עביד לשון ראיה:

שבע ביום. שתי תפילין וד' ציציות ומזוזה היינו שבע:

חונה מלאך ה' סביב ליראיו המסובין במצות ויחלצם מחטא:

שנאמר כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא להכי הוי צריכי קראי לאשמועינן מה שאנו יכולין לראות היינו רקיע דומא לכסא הכבוד:

מה [ה' אלהיך] שואל מעמך. כלומר מאה שואל:

בשבתא וביומי טבי. שאין מתפלל י"ח ברכות (חסרו ד'):

אספרמקי. מיני בשמים:

חייב אדם לברך ג' ברכות משום הכי אמר חייב שהשאר ברכות מברכן על צורך דבר מעשה ואלו אינן לצורך מעשה וגם הם מכלל המאה:

כולי האי. נמי אתה מוסיף לברך:

גמרא ורבנן אשר לא משמע להו כו' כצ"ל:

פרש"י בד"ה האי אשר כו' לרבות כסות סומא לא אצטריך כו' ובד"ה זו ק"ש כו' את ק"ש הס"ד ואח"כ מ"ה כיון דנתחייב כו' לכלל מצוה זו דהיינו כו' ובד"ה חותם כו' שא"ל המלך הביא כו' הד"א ובד"ה כולי האי כו' מצות הוא הס"ד כ צ"ל:

תוס' בד"ה ור"ש מאשר כו' גבי האי מאן דצייר לגלימיה כו' כצ"ל:

בד"ה בין תכלת כו' דא"כ מאי ראייה זו עכ"ל ועיין בתוס' פ"ק דברכות וק"ל:

וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו כו' זו ק"ש כו'. דהיא נקראת כל מצות ה' שיש בק"ש עיקר האמונה קבלת מלכות ואחדות וע"פ מ"ש בסוף מסכת מכות תרי"ג מצות הן כו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה נמצא כשנזהר בק"ש שמפורש בה כלל אמונה זוכר את כלל המצות כולן וכמ"ש שם. ומאן דתני ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת כו' מצות כלאים כו'. דריש כל מצות ה' ולא מקצתן כדרך שדרשו גבי כל המצוה אשר וגו' אם התחלת גמור ה"נ הכא דאי לאו הסמיכות דכלאים שרי בציצית בחצי בגדים דהיינו בכל כלי פשתן לא היה מתקיים מצות תכלת אלא בחצי בגדים בבגדי צמר אבל ע"י הסמיכות מתקיים המצוה בכל הבגדים אף בפשתן. ומאן דתני כיון שנתחייב אדם במצוה זו כו'. עיין שני פירושים בפרש"י ולשני הפירושים יש לעיין למה תלה אותן לענין זמן גרמא במצות ציצית ולא במצוה אחרת שזמנה גרמא ויש ליישב דבלילה בשכבו האדם ערום הוא ובקומו בשחרית בתחלת קומו הוא לובש בגדים שנתחייבו בציצית ע"כ תלה כל המצות במצות ציצית דמיד שלובש הבגדים בבוקר נתחייב בכל המצות ור"ש היא דלרבנן כסות לילה נמי חייב בציצית. ומאן דתני שקולה מצוה זו כו'. כמו שאמרו גבי מצות שבת ששקולה כו' דהיינו דעונשה ושכרה מרובה כדלקמן וכפרש"י בחומש שע"כ נסמכה למצות שבת. ומאן דתני וראיתם אותו וגו' ראייה מביא לידי זכירה כו'. נראה דמשמע ליה אותו לשון יחיד דקאי אחוט יחידי של תכלת דכתיב לעיל מיניה הכנף פתיל תכלת וגו' וע"פ מ"ש לקמן שתכלת דומה לים כו' עד כסא הכבוד שהכוונה בו שתעשה המצות לשם שמים וזה שאמר בראיית צבע התכלת תהיה זכרונך מן הדומה עד כסא כבוד ושתהיה עשייתך לשם שמים ורשב"י נמי דדריש מהאי קרא כל הזריז כו' נמי מדכתיב אותו בלשון יחיד אחוט של תכלת קאי למדרש מניה ג"ש דע"י אותו שהוא חוט של תכלת מן הדומה לדומה כדלקמן יבא עד כסא כבוד לקבל פני שכינה דהיינו אותו תעבוד ובו תדבק וגו' וק"ל:

חביבין ישראל שסבבן כו'. ר"ל באלו מצות סיבבן דרך שמירה כדלקמן חונה מלאך ה' סביב וגו' דהתפילין סביב לראש וסביב לזרוע ברצועותיהם וד' ציצית לבגד סביב בד' כנפות והמזוזה היא עיקר הסיבוב של מחיצות הבית לשמור במקום הפתוח ומייתי ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך וגו' פרש"י תפילין בראש ובזרוע הרי ב' וד' ציצית כו' עכ"ל בזוג של תפילין ניחא דחשיב להו בתרי מצות כמו ששנינו לעיל בפרק הקומץ של יד אינו מעכב את הראש כו' אבל בד' ציצית קשה למה חשיב להו בד' כיון דמעכבים זה את זה הרי הן מצוה א' ודוחק לאוקמא סוגיא דהכא כיחידאה כר' ישמעאל דס"ל דד' מצות הן ויש ליישב כיון דד' ציצית גופים מחולקין הן חשיב להו כד' משא"כ ד' פרשיות של תפילין דנעשין גוף אחד. ואמר כשנכנס דוד למרחץ כו' עמד ערום כו' ערום בלא מצוה כו'. דבית המרחץ פטור מן המזוזה כדאמרינן פ"ק דיומא ואמר כשנזכר במילה כו' אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית וגו' פירוש שמצות שמינית זאת שהיתה גם במרחץ נצחה על הז' מצות שזכר וקראה שמינית לגבי שבע שזכר אבל ממה שאמר שניתנה בשמינית נראה דקראה שמינית לפי שנתנה למול ביום שמיני ללידה או ע"ש שהיא מצוה שמינית שניתנה לאברהם דז' מצות נתנו כבר לבני נח וק"ל:

הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט וגו'. דמיונו כי החוט המשולש הוא מגודל דרך סביב כעין ג' מצות הללו כמ"ש לעיל שמסבבין את האדם כגדר הזה שלא יבא לידי חטא ומשמע ליה דאיירי קרא דלא ינתק לענין אצולי מחטא דלענין אגוני מפורענות שאר מצות נמי מגני כדאמרינן פרק נוטל מצוה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני מפורענות אצולי לא מצלי מחטא אבל לענין אצולי מחטא אשמעינן בהאי קרא דהנך ג' מצות שמסבבין האדם מהני טפי משאר מצות ומיהו לא מצילין מן החטא אלא בעידנא דעסיק בה דלא עדיפי הנך ג' מצות מתורה דמסיק שם דבעידנא דעסיק בה אצולי מחטא ובעידנא דלא עסיק בה לא מצלא וז"ש לא במהרה ינתק דהיינו בעוסק בה כמו (עושה) [תורה] ומייתי נמי הכי מקרא דחונה מלאך ה' סביב וגו' כמ"ש דכל מצוה שאדם עושה בורא לו מלאך וקאמר דבהנך ג' מצות הסובבים לאדם בורא לו מלאך דוגמתן להיות חונה סביבו לחלצו ולשמרו מחטא דאי לחלצו מפורענות קאמר שאר מצות נמי אגוני מגני מפורענות כדלעיל ודו"ק:

מפני שתכלת דומה לים כו' ורקיע לכסא כו'. מפורש פרק כיסוי הדם ע"ש:

גדול עונשו של לבן כו'. פרש"י למי שאינו מטיל ציצית ותכלת כו' עכ"ל דליכא לפרושי הכא כמו במשל בב' אנשים דהא ודאי כל איש ישראל חייב בתרווייהו ובמשל לא שייך לפרש בעבד אחד כי הכא דאין דרך להביאו בב' חותמות דסגי בחד לסימן עבדות ומיהו ה"מ לפרושי הכא נמי בב' אנשים ובמי שיש לו לבן ואין לו תכלת ושיש לו תכלת ואין לו לבן ולמאי דמסיק לעיל לכ"ע דהתכלת אינו מעכב הלבן והלבן אינו מעכב תכלת:

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר כו'. פרש"י קרי ביה מאה עכ"ל לפי מה שהבינו התוספות מפירושו דר"ל אל תקרי מה כו' אינו מפורש טעמו אמאי נימא אל תקרי מה כו' ולולי דבריהם היה נראה לקיים פרש"י כפירוש ר"ת דר"ל קרי ביה בפסוק אותיות מאה ועי"ל אל תקרי מה כו' דלפי פשוטו דקאי מלת מה אני אם ליראה כו' קשה וכי יראה מלתא זוטרתי היא כו' כדמקשינן בפרק אין עומדין ובפ"ג דמגילה וע"כ דרשו מיניה אל תקרי מה אלא מאה וה"פ דקרא מה ה' אלהיך שואל וגו' מאה ברכות ששואל הקב"ה מעמך אין כוונתו כ"א ליראה וגו' שהיא ודאי מלתא רברבי. וע"פ דעת חכמי האמת בסוד נפש רוח נשמה דמיון כהן לוי ישראל דלכך היו ק' ברכות שמעשר מן המעשר מהם יבא לחלק הנשמה ברכה אחת שהיא חלק אלוה ממעל ורמז על זה חסר הא' ממאה שהיא הברכה האחת ממאה הברכות היא בסוד הנשמה ממעל ליראה ה' וגו' ובזולת הא' הוא מה שהוא מורה על דבר קטן אבל אם אות הא' שהוא חלק הנשמה נעשה מאה בסוד אי"ק וק"ל:

מברך שלא עשאני בור א"ל כולי האי כו'. עיין ב' פירושים ברש"י ועי"ל דבריאת איש ואשה קלים מצד א' וקשים מצד אחד דאם יזכו הרי שכר האיש גדול מן האשה שזכה בהרבה מצות שהוא חייב בהן יותר מהאשה וכן בהיפך אם לא יזכו הרי עונש האיש יותר מהעונש האשה וכיון דהבור ודאי שאינו זוכה הרי הוא גרוע בבריאתו מהאשה ולהכי קאמר כיון דכבר בירך שלא עשאני אשה כולי האי נמי מה לו לברך שלא עשאני בור דהא בכלל שלא עשאני אשה הוא כיון שהוא גרוע טפי לענין עונש וק"ל:

רש"י ד"ה דומה לים. שנעשו בו כו'. עצ"ק. ול"נ דמשום הא לא אריא. מפני דהתכלת חלוקה הרבה ממראית הרקיע. ומראית הים ממוצעת ביניהם:

(בסה"ד) [רש"י ד"ה וכתיב ספיר] . וים לרקיע אנן קחזינן. כצ"ל בלא ו':

גמ' (בסוף הדף) ואלא מאי "אברך" כצ"ל:

גמ' וים דומה לרקיע. בסוכה דף לא ע"ב תוס' ד"ה ירוק הביאו ירושלמי דאיתא מים דומה לעשבים ועשבים לרקיע:

היה ר"מ אומר חייב אדם לברך ק' ברכות. בפתח עינים הבאתי מרז"ל שדוד הע"ה תקנם ואחר זמן מצאתי לחד מרבוותא קמאי רבינו בעל המנהיג ז"ל שכתב מסורת בידינו מאבותינו שהם למשה מסיני ואחר שיסדם משה רבינו ע"ה שכחום וכו' ע"ש ובקונטריס יוסף אומץ סימן ן' דף מ' ע"ג כתבתי בעניותי על זה. ותמהתי על הטור ומרן ז"ל ושאר רבוותא ז"ל איך לא זכרו מדברי רבינו בעל המנהיג ז"ל עש"ב בס"ד:
ודע דבפתח עינים דקדקתי על התוספות וארחות חיים דבתנחומא מפורש כדברי רש"י. וכיוצא בזה דקדקתי על הראשונים לפעמים מדברי התנחומא כגון בשמות המרגלים וכיוצא. ואח"כ ראיתי בספר תנחומא שבידינו דבפרשת האזינו מזכיר פסיקתא ת"כ ופרקי רבי אליעזר ור' משה הדרשן. ומזה מוכח דס' תנחומא יש בו תערובת מס' אחרים. והדבר ברור דספר התנחומא שביד הראשונים היה תנחומא אמיתי בלי תערובות והגהות. אבל בתנחומא שבידינו יש תוספת ותערובות וכמו דבפ' בראשית הועתק מהשאלתות ע"ש ואם כן אין לדקדק על הראשונים ז"ל מהתנחומא שבידינו. ומה גם כי מהר"ם די לונזאנו ז"ל כתב דהוא היה בידו תנחומא לחוד וילמדנו לחוד וזה שבידינו משונה ע"ש:

ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וכו'. עיין בשוחר טוב מזמור ו'. ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ח' אות ז' ובספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן כ"א בס"ד:

תניא היה ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סימן קס"א כתב דמסתברא דבפני הבית היו מברכין מאה ברכות שהרי אמרו ז"ל שדוד המלך ע"ה תקנם וכו' ע"ש וכזה ראיתי שכתב בספר ארחות חיים דף ד' ע"ד. ושרש דברי רז"ל מצאתי במדבר רבה סוף פרשה י"ח וז"ל הוקם ע"ל כנגד מאה ברכות שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים בא דוד ותקן להם ברכות כיון שתקנם נעצרה המגפה עכ"ל וכן הוא במדרש תנחומא שם סוף פרשת קרח ע"ש. ושם בתנחומא נראה קצת דדוד הע"ה סמיך על פסוק ועתה ישראל מה וכו' כדדריש ר"מ ע"ש ודוק הטב:

שנאמר ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך וכו'. רז"ל דרשו תיבת ועתה של הכתוב הזה תשובה ואמרו בכמה כתובים דכתיב ועתה אין ועתה אלא תשובה והכא דרוש דרמז הכתוב שחייב לברך מאה ברכות. ויראה לקשר השתי דרשות הללו ונקדים מ"ש הגאון הרב פנים מאירות בספרו הנחמד כתנות אור על התורה דבתוכחות תבא יש צ"ח תוכחות ועוד שתים הרמוזות במש"ה גם כל חולי וכל מכה והוו זיבורא ועקרבא והוו מאה וק' ברכות מבטלים הק' תוכחות עכ"ד ע"ש פרשת נצבים:
והנה ברכת המזון מדאוריתא ומדאוריתא בחדא ברכה סגי גם איכא מרבוואתא קמאי דסברי דברכת התורה היא מן התורה כמתבאר מדברי הרב פני משה בתשובה בראשון בראשו. ולפי זה אפשר לומר דרך דרש בעקבות הרב הנזכר דפשו צ"ח ברכות מדבריהם וכבר אמר רחמנא דחביבים דברי סופרים כיינה של תורה הנה כ"י כ"ן יברך גבר ק' ברכות תרי מדאוריתא וצ"ח דרבנן ובעבור הצ"ח דרבנן נצול מצ"ח תוכחות. ובנימוקי רבינו ישעיה הראשון מטראני על התורה כ"י פרשת תבא יש הגהה אחת (כמדומה שהיא מהרב שבלי הלקט) וז"ל למה אמר משה רבינו ע"ה צ"ח תוכחות פרשת תבא לפי כי גהנ"ם גימטריא צ"ח אמר משה רבינו יבואו אלה הצ"ח תוכחות ויפטרו לישראל מדין גהנ"ם עכ"ל וכתב הרב ארחות חיים דף ד' ע"ד שבאמירת ק' ברכות נזכה לעה"ב וזה רמז לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום לכ"ן גימטריא ק' אמור שיאמר מאה ברכות ובזה יותן לו ברית שלום לעה"ב עכ"ד. והשתא אתי שפיר דאם מברך ק' ברכות ניצול מהתוכחות ואין צורך לתוכחות לפוטרו מן גהנם כי בק' ברכות בא לעה"ב וניצול מגהנם וממילא שנצול מהתוכחות:
וכל זה היינו כשהוא ירא שמים וכמו שרמוז בפסוק הנה כ"י כ"ן יברך גבר ירא ה' דטוב לגבר לברך ק' ברכות הרמוז בתיבות כ"י כ"ן כמשז"ל ובתנאי שיהא ירא ה' דאם ח"ו יהיה רשע. תפלתו תהיה לחטאה ולימודו ומצותיו עוברי בעמק הבכה גם ברכות הכל בחלקו של טורף הסט"א ועתיד ליתן את הדין גם על אשר למד ובירך ונתן כח לסט"א. וגם צריך לברך הברכות כתקנן וכבר כתבו ז"ל דאחד מת לפני זמנו ואחר י"ב חדש אמר בחלום שבכל יום דנין אותו על שלא היה מדקדק בברכת המוציא וברכת המזון וברכת הנהנין ובכונת הלב ובי"ב חדש דנוהו בגהנם בדינים חמורים ואח"ך חוץ לגהנם בדינים קלים:
ומעתה יבא הכל נכון והיה טרם ירמוז הכתוב ענין ק' ברכות פתח ועתה שהיא תשובה כמשז"ל (ובמקומו בעניותנו ביארנו טעם רמז תשובה בתיבת ועתה) שצריך לשוב בתשובה ואז ישראל נקרא ישראל המורה על היושר ולא יעקב המורה עקבה. ואחר התשובה מה ה' אלהיך שואל מעמך דבתיבת מה רמוז מאה ברכות דאז הברכות הולכות לקדושה וניצול מגהנם וזוכה לעה"ב ובתנאי שיאמרם ביראת ה' וכמו דכתיב אח"ך כי אם ליראה וכו':
והתוספות כתבו שואל מעמך פירש רבינו תם דהוי מלא ויש מאה אותיות בפסוק וכו' ע"ש והתוספות קצרו דברי ר"ת. ובספר ארחות חיים כתב וז"ל וכתב ר"ת כי מצא במסורת לית בר מאה אתיין שואל מלא בתקוני ס"ת שלו עכ"ל והכונה כי במסרה כתוב לית בר ק' וכו' ופירושו שלא יש שואל מלא כי אם בפסוק של מאה אותיות דבפסוק ההוא שואל מלא וי"ו ובשאר שאל חסר וי"ו. ובפסוק זה ועתה ישראל יש ק' אותיות אם שואל מלא. ורמז למאה ברכות. ומ"ש מהרש"א באגדתיה דזה כונת רש"י שכתב קרי ביה מאה כר"ת. דחוק מאד דלר"ת יש מאה אותיות בפסוק ממש ולא הו"ל לרש"י לומר קרי ביה ולומר כמ"ש מהרש"א קרי ביה בפסוק אותיות מאה. תורה מבחוץ. ומצאתי בתנחומא ס"פ קרח שאמרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך קרי ביה מאה אלו מאה ברכות ע"ש והוא כדברי רש"י וק"ק על התוס' וארחות חיים והרשב"ץ שלא הזכירו דבתנחומא מפורש כדברי רש"י:

רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלא להו באספרמקי ומגדי. רבינו ירוחם כתב דיש מן הגדולים שכתבו דסעודה ג' יכול להשלימה בפירות והביאו ראיה מהא דרב חייא ממלא להו באספרמקי ומגדי. ולכאורה צריך ביאור לראיה זו דהכא להשלים ק' ברכות קאמר ואני בעניי ישבתי קצת בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן רצ"א בקונטריס אחרון ע"ש:
וכת הקודמין פירשו מה מאמר הכתוב האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו כי מוכח פרק כסוי הדם דשכר ברכה עשרה זהובים ואסמכוה רבוואתא אקראי כמ"ש אור זרוע והביאו הרב תורת חיים בשיטתו לקמא דף צ"א והרב ארחות חיים שם וכ"כ בשו"ת יכין ובועז ח"ב סימן ט"ז משם הרמב"ן ע"ש ולפ"ז מאה ברכות שכרן אלף זהובים ובשבת יש חסרון ך' ברכות והתקון להשלימם בפירות. וזה רמז האלף לך שלמה כלומר אלף זהובים לך שלמה מלך שהשלום שלו לתת לאיש המברך ק' ברכות בכל יום. וכי תימא שבת חסרים ך' שהם מאתים לז"א ומאתים לנוטרים את פריו דממלאו בפירי. ע"כ דברי הראשונים נ"ן:
ואפשר לדקדק תיבת לנוטרים את פריו במ"ש הרב מהר"ם גאלנטי הזקן בתשובה סימן ל"ח דמי שיש לו פירות הרבה וברכותיהן שוות ורוצה להרבות בברכות בשבת שיכול להביאם זה אחר זה ויוכל לברך על כל אחד. והאחרונים חלקו עליו דהויא ברכה שאינה צריכה ועמ"ש מהר"ש הלוי בתשובה הובאה במרכבת המשנה למהר"א אלפנדארי פי"ב דתפלה להליץ בעד חמיו זקנו ובמקום אחר כתבתי בעניותי על דבריו. ולדעת האחרונים יש תקון שיביאו פרי א' ויברך אחד מהמסובין ואח"כ יביאו פרי אחר ויברך אחר וכיוצא. ולדעת הרב מהר"ם גאלנטי ז"ש ומאתים לנוטרים את פריו כפשטו שאינם מביאים כל הפירות ביחד דמנטר להו כדי לברך על כל אחד ולדעת האחרונים לנוטרים את פריו היינו ששומרים עצמם לברך על פרי ראשון עד שיבא פרי אחר שיברך הב'. וכן על זה הדרך השאר נטרי עד עת בא הפרי שיברכו עליו. והיינו שאחד מברך וכלם שומעים לענות אמן לא לצאת וז"ש חברים מקשיבים לקולך לענות אמן ואומר למברך השמיעני לענות אמן וכן לכלם בעת שמברך כל א' וגדול העונה אמן:

(מג סע"ב) שלא עשני גוי שלא עשני אשה שלא עשני בור וכו' שלא עשני עבד.—זה לשון הריקאנטי בפיה"ת פ' משפטים (קד ע"ד): " נחלקו רבותינו במנחות אם יש לברך שלא עשני בהמה". וברור אצלי שהרב ז"ל סמך על זכרונו וכתב דבר שלא היה ולא נברא, כי לפתח הזכרון השכחה רובצת. והרי ענין זה שנוי בתוספתא ברכות פ"ו ומשולש בירושלמי שם פ"ט ה"ב, ובכולם הנוסח אחד, וגם כל הקדמונים והמפרשים העתיקו כנוסח שלפנינו (ועי' מ"ש במו"ק יח א). ואולי רחף לנגד עיני הריקאנטי מ"ש סופרי היונים, שהפילוסוף סוקרטס הודה לאלהיו בכל יום על שעשאו אדם ולא בנמה איש ולא אשה יוני ולא ברברי^*[כך קראו היונים לכל מי שאינו יוני.]. ועי' מ"ש בערכין יג ב.

האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. לרבות כסות סומא לא איצטריך דהשתא ומה כסות לילה מיחייבי כ''ש כסות סומא דישנה בראייה אצל אחרים: ולא ג'. דטלית בעלת ג' פטורה: מאשר. ריבויא: זו קריאת שמע. דכשתכיר מנין של ציצית קרא את ק''ש: כיון דנתחייב במצוה זו. שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור''ש היא ל''א כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו י''ג שנה נתחייב בכל המצות ולהכי אתא עיקר מילתא: ור''ש היא. דפוטר בנשים דאי רבנן הא איכא נשים חייבות בה ופטורות מכמה מצות: שקולה מצוה זו. מדכתיב את כל מצות ועוד דציצית בגימטריא ת''ר וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי''ג: ראיה. ציצית מביאה לידי זכירת מצות: כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם (דברים ו) ואותו תעבוד. מה להלן שכינה אף כאן שכינה: שבע ביום. תפילין בראש ובזרוע הרי שתים וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע: הכל בחיזוק. מכל וכל עומד בחזקה שלא יחטא: המשולש. תפילין וציצית ומזוזה: סביב ליראיו. העושים מצות ויחלצם מחטא [את הצדיקים]: מה נשתנה תכלת. שיחדו הקב''ה למצוה זו: דומה לים. שנעשו בו נסים לישראל: ורקיע לכסא הכבוד. ומכח התכלת מזכיר היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וגו' דהיינו רקיע: וכתיב ספיר. ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן: גדול עונשו של לבן. למי שאינו מטיל ציצית ותכלת: חותם. היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות: זה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט. שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה: מה ה' אלהיך וגו'. קרי ביה מאה: בשבתות וימים טובים. דלא מצלו י''ח: טרח וממלא להו. למאה ברכות: באספרמקי ומגדי. אספרמקי בשמים ומגדי מיני מגדים שטעונים ברכה: כולי האי נמי. דמשבחת נפשך דאינך עם הארץ ל''א כולי האי נמי בשלמא עובד כוכבים ואשה הואיל ולא בני מצוה נינהו שפיר מברכת אלא בור בר מצות הוא: אלא מאי מברך. להשלים ג' ברכות דר''מ: היינו אשה. דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו ל''א היינו אשה דלענין מצות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה (חגיגה דף ד.):

ורבי שמעון מאשר [נפקא]. ר''ת לא גריס ליה דא''כ כולהו מרבו בעלת חמש ופ''ב דזבחים (דף יח:) תניא ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש ומוקי לה כר''ש ומיהו על כרחין נ''ל דתלת תנאי הוו ואליבא דר''ש פליגי התם דהא קיימא לן הלכה כר''ש בכסות לילה כמו שהוכחתי למעלה (דף מ:) וקיימא לן נמי דבעלת חמש חייבת לעיל (דף לז:) גבי האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד כלום דשויה בעלת חמש ואנן כמאן אלא על כרחין גירסא נכונה היא והא דפ' בית שמאי (זבחים דף מ.) לא דריש ר''ש אשר היינו לההיא דרשא וכי האי גוונא הוי טובא: ואיזו זו זו קרית שמע. אסמכתא בעלמא דקרית שמע דרבנן: בין תכלת ללבן. בברכות (דף ט:) אמרינן בין תכלת [שבה] ללבן שבה פירש בקונטרס בין צמר שקלט צבע תכלת לצמר שלא קלט וליתא דא''כ מאי ראיה זו ובערוך פי' בין חוליא של תכלת לחוליא של לבן ופ''ק דברכות ירושלמי כיני מתניתין בין תכלת שבציצית ללבן שבה וראיתם אותו מן הסמוך ר''א דאמר כדי שיכיר בין תכלת לכרתי וראיתם אותו שיהא ניכר בין הצבועים: ה''ג רקיע דומה לספיר. דהכי כתיב קרא וה''נ גרסי' פרק כסוי הדם (חולין דף פט.) ולא כספרים דגרסי רקיע דומה לכסא הכבוד: חותם של טיט. מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב''ה כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן: שואל מעמך. פי' ר''ת דהוי מלא ויש מאה אותיות בפסוק וי''מ דמה עולה בא''ת ב''ש מאה ובקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה כלומר שחייב ק' ברכות וי''מ כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן:

דף מג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד