עירובין ו ע"ב

מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים ורוצה לטלטל בין הבתים שלו דרך רשות הרבים, מבית לבית, עושה לחי מכאן ולחי מכאן מצידי הבתים. או קורה מכאן וקורה מכאן, ונושא ונותן באמצע. שעל ידי כך עשה אף את השטח שבאמצע כרשות היחיד. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך, נמצא שאין דרך לערב רשות הרבים גמורה.

וכי תימא [וכי תאמר] בכך הוא דלא מיערבא [שאינה מעורבת], שתקנה זו בלבד, של לחי או קורה, היא שאינה מספקת, הא [הרי, ואולם] בדלתות יכולה להיות מיערבא [מעורבת], והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! נמצא שלא די במציאותה של דלת כדי להתיר לטלטל ברשות הרבים ויש צורך שתהא הדלת נעולה ממש.

וכן אמר עולא: הני אבולי דמחוזא [אותם מבואות שבעיר מחוזא] שהיו רשות הרבים גמורה והיו שעריהם פתוחים זה כנגד זה אילמלא דלתותיהן ננעלות — חייבין עליהן משום רשות הרבים. הרי שבלא נעילת דלת ממש, אי אפשר לערב ברשות הרבים על ידי מחיצה סימלית כלחי וקורה. ואם כן כיצד נחלקו חכמים בברייתא כיצד מערבים את רשות הרבים?

אלא, אמר רב יהודה: יש לתקן את לשון הברייתא, והכי קאמר [וכך אמר]: כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, שהם עצמם אינם רשות הרבים אבל הם פתוחים בשני קצותיהם לרשות הרבים — עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה בנושא זה. רב אמר: הילכתא כתנא קמא [הלכה כתנא הראשון] ודי בצורת הפתח בצד אחד ולחי וקורה בצד השני, להתיר דרך רשות הרבים. ושמואל אמר: הלכה כחנניה לשיטת בית הלל, ודרושה גם דלת בצד אחד.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] לחנניה אליבא [לפי שיטת] בית הלל צריך לנעול או אין צריך לנעול את הדלת הזאת? תא שמע [בא ושמע] מביאים ראיה ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל שהוא, כפי שראינו, פסק כשיטה זו: אינו צריך לנעול. וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: אינו צריך לנעול. איכא דאמרי [יש אומרים] אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה] בבעיה כעין זו, ואמר לי שמואל: אין צריך לנעול.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ענן בענין זה: צריך לנעול או אין צריך לנעול? אמר להו [להם]: תא חזי הני אבולי דנהרדעא דטימן עד פלגייהו בעפרא, ועייל ונפיק [בא וראה אותם מבואות של נהרדעא שסתומים עד חציים בעפר, והיה נכנס ויוצא] בהם מר שמואל, ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. הרי שאין צורך בהגפת דלתות.

אמר רב כהנא: הנך [אלה דלתות שבנהרדעא] מגופות הואי [מוגפות היו] בחלקן, וכיון שכך, לא היה צורך לנעלן, אבל בדרך כלל דלתות צריכות להיות נעולות.

ומספרים, כי אתא [כאשר בא] רב נחמן אמר: פניוה לעפרייהו [פנו את עפרן] כדי שאפשר יהיה לנעול. ושואלים: לימא קסבר [האם נאמר שסבר] רב נחמן: צריך לנעול? ועונים: לא, אין זו ראיה, כי מכיון שראויות לנעול, אף על פי שאין ננעלות ממש — די בהן כדי להתיר. ואין להקפיד אלא שתהיינה ראויות לנעילה.

ב מסופר: ההוא [אותו] מבוי עקום דהוה [שהיה] בנהרדעא, רמי עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוהו [הוטל עליו חומרתו של רב וחומרתו של שמואל, והצריכוהו] דלתות. ומבארים: חומריה דרב [חומרתו של רב], שאמר מבוי עקום תורתו כמפולש. ותוהים: והאמר [והרי אמר] רב הלכה כתנא קמא, ולפי שיטה זו אפילו מבוי המפולש ממש דיו בצורת הפתח?!

ועונים: שעשו זאת כשמואל — שאמר: הלכה כחנניה. אולם אם כשמואל — והאמר [והרי אמר] שמואל שמבוי עקום תורתו כסתום! ועונים: שזאת עשו כרב שאמר תורתו כמפולש. והחמירו כשתי השיטות גם יחד.

ג ושואלים: ומי עבדינן כתרי חומרי [והאם עושים אנו כשתי חומרות]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, כדברי בית הלל — עושה. אם רצה לעשות גם מקולי [כהקלות] שיטת בית שמאי וגם מקולי בית הלל — הרי זה רשע. אם רצה לעשות גם מחומרי בית שמאי וגם מחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד). אלא, אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון [או כבית שמאי כהקלותיהם והחמרותיהם, או כבית הלל כהקלותיהם והחמרותיהם].

ומתחילה מבררים את עצם לשונה של ברייתא זו; הא גופא קשיא [זו עצמה קשה]: אמרת [אמרת] מתחילה: לעולם הלכה כבית הלל, והדר אמרת [וחזרת ואמרת]: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה!?

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] כאן, שנאמר שיכול לעשות כפי שירצה — קודם בת קול שיצאה ואמרה שהלכה כבית הלל. כאן שאמרו שהלכה כדברי בית הלל — לאחר בת קול.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: הא והא [זה וזה] — לאחר בת קול

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים, זה כנגד זה, ורוצה לטלטל מבית אחד לבית השני דרך רשות הרבים.

הרי הואיל ויש משני צידי רשות הרבים שתי מחיצות של כתלי הבתים [ולפי רבי יהודה מקום שיש משני צידיו מחיצות, נהיה השטח שביניהם רשות היחיד מדאורייתא].

לפיכך, די לו בתקנה פורתא: שיהיה עושה לחי מכאן בפינת הבית מצד אחד, ולחי מכאן בפינתו השניה של הבית!

או קורה מכאן לרוחב רשות הרבים מצד האחד של הבתים, וקורה מכאן בצד השני של הבתים, ונושא ונותן מטלטל באמצע, מבית לבית.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין מערבין רשות הרבים בכך!

ומוכח מכאן שלחכמים אין מתירין לטלטל ברשות הרבים על ידי סגירתה בלחי וקורה, והיכי אמרת דמהני?!

וכי תימא כי רק בכך, בשני לחיים או בשתי קורות הוא דלא מיערבא רשות הרבים.

הא בדלת [לפי דפוסים ישנים] מצד אחד, ולחי או קורה מצד שני כדאמרי בית הלל, כן מיערבא.

אי אפשר לתרץ כך. כי:

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, שרשות הרבים שלה מכוונת משער לשער ומפולשת, ויש בה דריסת ששים ריבוא, ורחבה שש עשרה אמה, אילמלא דלתותיה שבחומה, משני צדיה של רשות הרבים, ננעלות בלילה - חייבין עליה משום רשות הרבים.

ומכאן יש לנו לדייק:

א. אין די בדלת אחת [ואפילו ננעלת] מצד אחד.

ב. דלתות ללא נעילה אינן מועילות ברשות הרבים.

ועוד ראיה:

ואמר עולא נמי: הני אבולי, שערים, דמחוזא - שהיו מכוונין שעריה זה כנגד זה, ורשות הרבים מהלכת משער לשער - אילמלא דלתותיהן של השערים משני צדיה ננעלות בלילה - חייבין עליהן משום רשות הרבים!

ויש לדייק מכאן: הא בדלתות ללא נעילה, או בדלת אחת ואפילו ננעלת - לא סגי!

והשתא תיקשי, היכי אמרת דמהני צורת הפתח, או דלת אחת שאינה ננעלת מצד אחד, ולחי וקורה מצד שני?! [נתבאר על פי התוספות בהבנת רש"י, בשילוב פסקי רי"ד].

ומשנינן: אמר רב יהודה: אין הברייתא האומרת "כיצד מערבין דרך רשות הרבים" עוסקת ברשות הרבים עצמה.

אלא במבואות המובילים בין שתי רשויות הרבים.

והכי קאמר בברייתא:

כיצד מערבין את ה"מבואות המפולשין" לרשות הרבים - עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן.

ובאותם מבואות מפולשין נחלקו בית שמאי ובית הלל לדעת חנניה, אבל ברשות הרבים לא מיירי התנא כלל!

איתמר:

רב אמר: הילכתא כתנא קמא שאפשר להכשיר טלטול במבוי המפולש לרשות הרבים משני צידיו באמצעות צורת הפתח מכאן, ולחי או קורה מכאן! [ראה ציור 1]

ושמואל אמר: הלכה כחנניה אליבא דבית הלל, דבעינן דלת מכאן, ולחי או קורה מכאן!

איבעיא להו: לחנניה, אליבא דבית הלל שצריך דלת מצד אחד:

האם צריך לנעול את אותה הדלת כשיוצא ונכנס, כמו שמצריכים אותו בית שמאי בשתי דלתות.

או אין צריך לנעול?

ופשטינן: תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל: אינו צריך לנעול.

וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: אינו צריך לנעול.

איכא דאמרי: רב מתנה לא קאמר מימרא משמיה דשמואל.

אלא הכי אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא, ואז אמר לי שמואל: אין צריך לנעול.

ואת אותה הבעיה בעו מיניה נמי מרב ענן:

האם צריך לפי בית הלל לנעול את אותה דלת אחת.

או אין צריך לנעול?

אמר להו: תא חזי בואו וראו את הני אבולי שערים שבראשי מבואות המפולשין דנהרדעא. דטימן עד פלגייהו בעפרא, שדלתותיהן טמונין בעפר עד מחציתן, ואין יכולים להינעל.

ובכל זאת עייל ונפיק, היה נכנס ויוצא מר שמואל התם, ולא אמר להו ולא מידי שאין המבוי מתוקן היטב.

אלמא אפילו דלתות שאינן ננעלות שפיר דמי!

אמר רב כהנא: מהכא ליכא לאוכוחי דאין צריך לנעול. כי הנך שערי נהרדעא - מגופות הואי, לא פתוחות לגמרי היו ולא סגורות לגמרי. ובכי האי גוונא מועילות דלתות.

אבל פתוחות לגמרי ואין ננעלות - לא!

כי אתא רב נחמן לנהרדעא, וראה את הדלתות הטמונות בעפר, אמר: פניוה לעפרייהו [פנו העפר מן השערים]!

והוינן בה: לימא, קסבר רב נחמן צריך לנעול, ומטעם זה אמר שיפנו העפר מהדלתות, כדי שיוכלו לנעול אותן?

ודחינן: לא כדי לנעול ממש אמר רב נחמן לפנות העפר.

אלא כדי שיהיו "ראויות" לינעל. וכיון דראויות לנעול שפיר דמי, אף על פי שאין ננעלות בפועל.

ההוא מבוי עקום - האי מבוי עקום אינו כמבוי עקום דלעיל, אלא שתי עקמומיות יש למבוי, שהוא עשוי בצורת ח', ושני פתחיו פתוחים לאותה רשות הרבים - דהוה בנהרדעא.

רמו עליה חומריה דרב, הטילו על המבוי גם את חומרתו של רב, וגם את חומריה דשמואל, וכדמפרש ואזיל.

ואצרכוהו:

א. דלתות בשתי עקמומיותיו.

ב. לחי או קורה בשני פתחיו הפתוחים לרשות הרבים. [ראה ציור 1]

ומפרשינן לה:

חומריה דרב: הא דאמר רב לעיל גבי מבוי עקום, שאינו נחשב "מבוי סתום" אלא תורתו כ" מבוי מפולש", שאינו ניתר בפתח הסמוך לרשות הרבים בלחי או בקורה בלבד, אלא צריך גם תיקון של מבוי מפולש [כפי שיבואר] בעקמומיתו.

ומבוי זה שיש בו שני עקמומיות, צריך תיקון בשתי עקמומיותיו, כתורת מבוי מפולש כפול!

ומיהו, אם היו סוברים כרב בכל שיטתו, לא היו זקוקים לשים כאן דלתות, כי האמר רב גופיה: הלכה כתנא קמא, הסובר שמבוי מפולש ניתר בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

ואם כן, גם כאן היה די בצורות הפתח בשתי העקמומיות ולא היה צורך בדלתות!

אלא, שהחמירו בו גם כשמואל, דאמר הלכה כחנניה, ואליבא דבית הלל, שמבוי מפולש בעי דלת מכאן ולחי וקורה מכאן.

ואי הוה סברינן כשמואל בכל שיטתו, לא הוה בעינן לשים דלתות בעקמומיותיו. כי האמר שמואל: תורתו של מבוי עקום הוא כ" מבוי סתום", ולא בעינן ליתן בעקמומיותיו כלום, אלא רק לחיים בשני פתחיו הפתוחים לרשות הרבים.

[וליש מפרשים לעיל, ש"תורתו כסתום" היינו שלעקמומיות יש תורת סתום, נמי לא בעינן כאן דלתות בעקמומיותיו, אלא סגי ליתן שם לחי או קורה].

אלא משום הכי אצרכוהו דלתות, לפי שהחמירו בו גם כרב, דאמר: מבוי עקום תורתו כ" מבוי מפולש", וצריך ליתן בעקמומיותיו מה שצריך ליתן במבוי מפולש.

וכיון דלשמואל בעינן בסתם מבוי מפולש ליתן דלת, הכא נמי בעינן דלת.

והיינו הא דאמרינן דרמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל! שהוא מבוי מפולש כדרב ובעי דלתות כשמואל.

ותמהינן: ומי עבדינן כתרי חומרי?!

שהרי בין לרב ובין לשמואל, דיינו למבוי עקום שכזה בצורות הפתח בשתי עקמומיותיו, בלבד!

כי לרב, דאמר תורתו כמפולש, הא סבירא ליה דהיתר מבוי מפולש הוא בצורת הפתח! ולשמואל דסבר דהיתר מפולש בדלת, הא סבירא ליה דתורתו כסתום ולא בעינן [בעקמומיתו] ולא מידי.

[ולהיש מפרשים, סגי בלחי או קורה, וכל שכן דסגי בצורת הפתח].

וכל כי האי גוונא, מי עבדינן כתרי חומרי!? [תוספות]

והא תניא דלא עבדינן כהאי גוונא כתרי חומרי:

דתניא: לעולם הלכה כבית הלל בכל מקום שנחלקו עם בית שמאי. אלא:

והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה [ולקמן פרכינן עלה, דסותר סיפא לרישא].

והרוצה לעשות כדברי בית הלל - עושה!

אבל אדם העושה, במקום שיש ביניהם שתי מחלוקות הכרוכות זו בזו, גם מקולי בית שמאי, וגם מקולי בית הלל - הרי זה רשע!

ואם עושה גם מחומרי בית שמאי וגם מחומרי בית הלל במקום ששתי מחלוקות כרוכות זו בזו - עליו הכתוב אומר: הכסיל בחשך הולך!

שהרי אינו יודע להבחין על מי לסמוך אם על בית שמאי אם על בית הלל [רש"י בראש השנה דף טו א].

אלא, כך יעשה: אי נוהג כבית שמאי - יעשה כקוליהון וכחומריהון. אי נוהג כבית הלל - יעשה כקוליהון וכחומריהון!

ומפרשינן תחילה לברייתא, והדר הדרינן לעובדא דנהרדעא.

ומקשינן: הא גופא דברייתא קשיא מיניה וביה:

שהרי בתחילה אמרת: לעולם הלכה כבית הלל. ומשמע דחייבים לעשות כבית הלל.

ואילו הדר, לאחר מכן אמרת: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה?!

ומשנינן: לא קשיא.

כאן, בסיפא דאמרינן: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי, עושה - קודם שיצתה בת קול ואמרה: הלכה כבית הלל בכל מקום [וכדאיתא לקמן דף יג ב]. שאז היה רשאי כל הרוצה לעשות כדברי בית שמאי, לעשות כקוליהון וחומריהון.

כאן, ברישא דאמרינן: הלכה כבית הלל - לאחר שיצתה בת קול! ^[27]

ואיבעית אימא: הא והא רישא וסיפא איירי לאחר שיצתה בת קול.

הערות

^[27] נתבאר על פי פשטות הלשון, וכמבואר בתוספות ערכין ב ב ד"ה מי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: הא והא [זה וזה] — לאחר בת קול

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who has two houses opposite each other on the two sides of the public domain, and he wishes to carry from one house to the other on Shabbat via the public domain, he may place a side post from here, on one side of one of the houses, and an additional side post from here, on the other side. Alternatively, he may place a cross beam from here, from one end of one house, and an additional cross beam from here, from the other side of the house, and then he may carry objects and place them in the area between them, for in this manner he turns the middle area into a private domain. The Rabbis said to him: One cannot render a public domain fit for carrying by means of an eiruv in this manner. Apparently, there is no way to establish an absolute public domain fit for carrying by means of an eiruv.

The Gemara questions its previous conclusion: And if you say that it is only in this manner, by way of a side post or a cross beam, that a public domain cannot be rendered fit for carrying, but by means of doors it can be rendered fit for carrying. But this is not true, as didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: With regard to Jerusalem, were it not for the fact that its doors are locked at night, one would be liable for carrying in it on Shabbat, because its thoroughfares are regarded as a public domain? This shows that the presence of a door is not sufficient to render it permitted to carry in a public domain; rather, the door must actually be locked.

And similarly, Ulla stated: With regard to the city entrances [abbulei] of Meḥoza, which meet the criteria for a public domain, were it not for the fact that their doors are locked, one would be liable for carrying in them, because they are regarded as a public domain. Apparently, without the actual locking of doors it is impossible to establish a public domain fit for carrying by means of the symbolic partitions of a side post or a cross beam. If so, how can the Sages in the baraita argue about how to establish a public domain fit for carrying?

Rather, Rav Yehuda said: The wording of the baraita must be emended so that this is what it says: How does one render alleyways that are not themselves public domains but are open on two opposite sides into the public domain fit for carrying by means of an eiruv? He constructs an opening in the form of a doorway from here, on one side of the alleyway, and a side post or a cross beam from here, on the other side.

It was stated that the amora’im differed on how the halakha is to be decided with regard to this issue. Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of the anonymous first tanna of the baraita, and it is sufficient to have the form of a doorway on one side and a side post or cross beam on the other side in order to render it permitted to carry in an alleyway that is open on two opposite sides to the public domain. And Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Ḥananya, following the position of Beit Hillel, who also require a door on one side.

A dilemma was raised before the Sages concerning the position of Beit Hillel: According to Ḥananya, in accordance with the opinion of Beit Hillel, must this door be locked or need it not be locked? Come and hear a proof from that which Rav Yehuda said that Shmuel said, who, as mentioned earlier, rules in accordance with Beit Hillel: The door need not be locked. And similarly, Rav Mattana said that Shmuel said: The door need not be locked. Some say that Rav Mattana said: A case involving this very issue happened to me, and Shmuel said to me: The door need not be locked.

They raised a dilemma before Rav Anan with regard to this issue: Need the door be locked or need it not be locked? He said to them: Come and see these city entrances of Neharde’a that open on two opposite sides into the public domain, the gateways of which were filled up halfway with earth, so that the doors themselves could not possibly be locked. Mar Shmuel regularly goes in and out through them, but has never said anything to the people of Neharde’a about them. This shows that it is not necessary for the doors to be locked.

Rav Kahana rejected this proof and said: Those doors in Neharde’a were partially blocked, and therefore there was no need to lock them, but in general, the door of an alleyway that opens on both sides into the public domain must be locked.

The Gemara relates that when Rav Naḥman came to Neharde’a, he said: Clear away the earth, so that the doors can be locked. The Gemara attempts to understand Rav Naḥman’s instruction: Let us say that Rav Naḥman holds that the door of an alleyway that is open on two opposite sides must be locked. The Gemara explains: No, this is not proof. In order for carrying to be permitted in such an alleyway, it is enough that the doors be fit to be locked, even if they are not actually locked.

The Gemara describes a certain crooked, L-shaped alleyway that was in Neharde’a, upon which they imposed the stringency of Rav and the stringency of Shmuel, and required it to have doors. The Gemara attempts to understand this ruling: The stringency of Rav, namely, that which he said, that an L-shaped alleyway is regarded like an alleyway that is open on two opposite sides. But this is difficult, for didn’t Rav say that the law follows the anonymous first tanna of the baraita, who says that even an open alleyway itself does not require doors, and that an opening in the form of a doorway suffices?

The Gemara answers: They required doors in accordance with the opinion of Shmuel, who said that the halakha is in accordance with the opinion of Ḥananya. But this too is difficult, for if the doors were required in accordance with Shmuel’s opinion, didn’t Shmuel say that an L-shaped alleyway is regarded like an alleyway that is closed on one side, which does not need any doors at all? The Gemara explains: The doors were required in accordance with the opinion of Rav, who said that an L-shaped alleyway is regarded like an alleyway that is open on two opposite sides. Therefore, they adopted the stringencies of both Rav and Shmuel: Rav’s stringency that an L-shaped alleyway is deemed an open alleyway, and Shmuel’s stringency that an open alleyway requires a door.

The Gemara poses a question: But do we adopt the respective stringencies of two authorities who disagree on a series of issues? Wasn’t it taught in a baraita: The halakha is always in accordance with the opinion of Beit Hillel, but one who wishes to act in accordance with the opinion of Beit Shammai may do so, and one who wishes to act in accordance with the opinion of Beit Hillel may do so. If he wishes to adopt both the leniencies of Beit Shammai and also the leniencies of Beit Hillel, he is a wicked person. And if he wishes to adopt both the stringencies of Beit Shammai and also the stringencies of Beit Hillel, with regard to him the verse states: “The fool walks in darkness” (Ecclesiastes 2:14). Rather, he should act either in accordance with Beit Shammai, following both their leniencies and their stringencies, or in accordance with Beit Hillel, following both their leniencies and their stringencies.

The Gemara first raises a problem concerning the wording of the baraita: The baraita is itself difficult to understand, because it contains an internal contradiction between its clauses: You first said that the halakha is always in accordance with the opinion of Beit Hillel, and then you reversed that and said that one who wishes to act in accordance with the view of Beit Shammai may do so.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, the baraita’s statement that a person may act as he wishes was made before the Divine Voice emerged and announced that the halakha is always in accordance with Beit Hillel; and here, the statement that the halakha is always in accordance with Beit Hillel was made after the Divine Voice issued this ruling.

And if you wish, say a different answer: Both this statement and that statement were made after the Divine Voice announced that the halakha is in accordance with Beit Hillel,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול בפירקין לקמן אמרו יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל ובגמ' דבני מערבא היכן יצתה בת קול ר' ביבי בשם ר' יוחנן ביבנה יצאתה בת קול. ור' יהושע היא דאמ' אין משגיחין בבת קול בבבא מציעא בפר' הזהב אמרו עמד ר' יהושע על רגליו ואמ' לא בשמים היא לאמר וכבר פירשנוהו בברכות:

ואקשינן וכי מערבין רה"ר והתניא יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו ב' בתים מב' צדי רה"ר עושה לחי מיכן ולחי מיכן וכו' עד אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא כלומר בלחי או קורה הא בדלתות מיערב אע"ג דאינן ננעלות.

והאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר פי' אע"פ שיש לה דלתות אילו [לא] היו דלתות ננעלות המטלטל בתוכה חייב משום מטלטל ברשות הרבים. (וכל אבולי) [וכן באבולי] דמחוזא ופריק רב יהודה הא דתנו רבנן לאו מערבין רשות הרבים עצמה קתני הכי קתני כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן. חנניה אומר (בית שמאי אומר) [ב"ה אומרים] עושה דלת מיכן ולחי או קורה מיכן. וכיון דאוקימנא במבואות המפולשין לרה"ר אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כחנניה איבעיא לחנניה ואליבא דב"ה צריך לנעול. ופשטנא אינו צריך מיהו צריך להיות דלתות ראויות לנעול ואם אינו נועל לא חיישינן. פי' מוגפות סגורות כגון (יגופו) [הגפת] הדלתות. טיימי סתומות טמונות. אבולי בלשון יון מבואות פי' עקום. להריפיה עטפה ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא דרמי עליה חומריה דרב דאמר תורתו כמפולש וחומרי דשמואל דאמר הלכה כחנני' ואצרכוה דלתות. ומדשקיל וטרו כשמואל דאמר הלכה כחנניה ש"מ הלכה כשמואל בהא ואקשינן ומי עבדינן כתרין חומרי.

והתניא לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש עושה.

הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו'. איכא למידק דהא ודאי משמע דלחנניא קא פריך דאמר דלב"ה צריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, דאי לת"ק מאי קאמר הא בדלתות מיערבא, דהא אפילו לכשתמצא לומר דבדלתות מיערבא, מכל מקום קשיא לת"ק דאמר דלא בעי דלתות אלא בצורת פתח בלחוד סגי ליה, אלא ודאי לחנניא קא פריך, וכיון שכן מאי קא פריך דדלמא חנניא נמי נעילת דלת בעי דהא בעיא לקמן אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וי"ל דמקשה הוה שמיע ליה מסקנא דשמעתין דאין צריך לנעול וקושטא דמלתא הכין הוא ואמסקנא קא סמיך, ומשום מסקנא הוא דאוקימנא לה במבואות המפולשין לרשות הרבים אליבא דחנניא וכל שכן לת"ק דלא מצריך אפילו דלתות.

וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר חנה וכו'. פירוש: וכיון דלא נפיק מתורת רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות אי אפשר להתערב, דאין עירוב עושה אותו רה"ר ואין עירוב עושה אותו רשות היחיד וכדאמרינן לקמן (עירובין יב, ב) גבי הכשר מבוי וכי ככר עושה אותו [רה"י או] רה"ר. ורשות הרבים דמיערבא לר' יהודה, היינו משום דסבירא ליה דשתי מחיצות גמורות רשות היחיד דאורייתא והלכך מיערבא.

[והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. קשיא לי מדקאמר וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא משמע לכאורה (דהא אמרו) [דאהא דאמרו] לו קאי, כלומר: וכי תאמר יאמרו לו דלא מיערבא בכך דוקא (נמי) [נקט] (לו) [לומר] דבכך לא מיערבא הא בדלתות מודו דמערבא] והא אמר רבה בר בר חנה. קשיא לי דהא ודאי אפילו לרבנן דאמרו לו בכך הוא דלא מיערבא משום דשתי מחיצות לדידהו לאו דאורייתא, אבל בשלש מחיצות דאורייתא לא אכפת להו אם דרך הרבים מפסקת בנתים דבקיעת הרבים לדידהו לא מבטלת מחיצה, והא דר' יוחנן דבעי נעילת דלתות דלא כרבנן וכדתנן לקמן בפרק פסין (עירובין כב, א) אם היתה דרך הרבים מפסקתן יסלקוה לצדדין דברי ר' יהודה וחכ"א אינו צריך, ואמרינן עלה בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך כחן של מחיצות, ופרכינן כאן הודיעוך וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה וכו', ומשני אלא כאן הודיעוך ולא סבירא ליה, והלכך אף כאן שיש לו צורת פתח הרי הוא כדופן שלישי ולא מבטלה להו בקיעת הרבים. ויש לי לומר דהאי וכי תימא בכך היא דלא מיערבא לאו אאמרו לו קאי אלא קושיא הוא דאקשינן, דכדרך בשלמא לר' פלוני אלא לר' פלוני מאי איכא למימר קא פריך, והכי קאמר וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא לכולי עלמא והאמר רבה בר בר חנה ומי נימא דהא ברייתא דלא כר' יוחנן ודעולא, ואפילו לכשתמצא לומר דלא קיימא לן כר' יוחנן ניחא ליה לתרוצי לברייתא לכולי עלמא, וכל שכן אי קיימא לן כר' יוחנן כי היכי דלא תקשי ברייתא לדידן דקיימא לן כר' יוחנן, כך נראה לי.

אלא ראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרב דפסק כת"ק דלא מצריך דלתות משום דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואע"ג דההוא מבוי דהוה בנהרדעא ואצרכוה דלתות דחשו לה לדשמואל, התם אתרא דשמואל הוה. והרב ז"ל הביא ראיה מדאמר רבא לקמן (עירובין ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא, דאלמא בצורת פתח סגי כת"ק. אבל ר"ח ז"ל פסק הלכה כשמואל מדשקלי וטרי כל הני אמוראי בגמרא הכא אליביה אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לקמן לימא קסבר רב נחמן צריך לנעול לא ראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות, ולכאורה לימא קסבר רב נחמן לטעמיה דנפשיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד. וההיא דרבא דמבוי (עקום) [העשוי כנדל] מסתברא לי דאינה ראיה כל כך, דדילמא צדו האחד פתוח לכרמלית הוה, דבכי הא כו"ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך (ט, א).
וכן פסק הרמב"ם ז"ל כחנניה דמצריך דלת וראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שתי דלתות וז"ל שכתב בהלכות שבת פרק י"ז (ה"י): שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה רשות היחיד ואינו צריך לנעול הדלתות אבל הדלתות צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותם ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילים כלום בהכשר רשות הרבים ע"כ. הנה שהרב ז"ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשין לרשות הרבים אלא משום הא דר' יוחנן, הא לאו דר' יוחנן ברייתא אפילו ברשות הרבים גמורה כפשטה, ואיהו ז"ל סבור שאין הלכה כר' יוחנן אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפרק פסין (כב, א) דאמרי כאן הודיעוך כחן של מחיצות, וסבירא ליה כדאיתא לקמן בריש פרק פסין (עירובין כ, א), ואף על גב דר' אלעזר תלמיד אצל ר' יוחנן כיון דקאי כרבנן דר' יהודה כוותיה סבירא לן, והלכך אפילו רשות הרבים מערבא. ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן ולחי או קורה מכאן.
אלא שאני תמה למה הוצרך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב ז"ל סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ומכאן. ואי אפשר דהא לתרוצי דחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תקשי לחנניא, דאילו לחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, ודלתות דקאמרינן רשויות דעלמא (ודלתות דעלמא) קאמרינן, ומשום דבעי לאקשויי אדר' יוחנן דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות, וצ"ע.
ועוד צריך לי עיון במה שפסק דרשות הרבים גמורה מיערבא בלא נעילת דלתות כפשטה דברייתא, דהא משמע לקמן (עירובין ז, א) דבמבואות המפולשין לרשות הרבים בלחוד פליגי, מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן וכו', דאלמא לאו ברה"ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשין לסרטיא מכאן ומכאן. והרב אלפסי ז"ל כן פסק כר' יוחנן דרביה דר' אלעזר הוא, ומתניתא לאו ברשות הרבים גמורה, והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב נראה לי ראיה גמורה וכמו שכתבתי. ואולי מה שכתב שני כותלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרשות הרבים. וכן נראה ממה שכתב בפ"א דעירובין (ה"א) מדינה שהיא מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים שיש לה דלתות ננעלות בלילה כולה רשות היחיד היא זהו דין תורה עכ"ל דאלמא נעולות בעי כר' יוחנן.

מוגפות הוו. פי׳ כי הדלתו׳ לא היו עומדות פתוחות לגמרי אלא שהיו נטויות קצת סגורות ואינו סגורות:

ההוא מבוי עקו׳ דהוה בנה ריעא כו׳. כבר מפורש יפה בין לשיטת רש״י בין לשיטת התוספ׳: ראו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל כדמפרש ואזיל דראו עלי׳ חומרי דרב שאומר דמבוי עקום תורתו כמפולש גמור ואחר שדנו אותו כמפולש הצריכוהו דלתו׳ כדפסק שמואל לעיל במבוי מפולש ופרכי׳ ומי עבדי׳ כבי תרי והא תני׳ ק״ל דלמאי דס״ד השתא דלא מיירי ב״ש וב״ה כתרתי דסתרן אהדדי אמאי לא עבדי׳ כבי תרי וכי לא נתחייב לפעמים לעשות בזו כרב ובזו כשמואל וי״ל דשאני הכא דבין לרב בין לשמואל לכל באי עולם סגי במבוי זה בצ״פ ממה נפשך וקס״ד דברייתא בכיוצא בזה מיירי שזה ודאי כסיל הולך בחשך שאינו יודע ומצרף חומרא דמר וחומרא דמר לאסור מה שהוא מותר לדברי כל העולם ואפילו בשעושה כן דרך חומרא נקרא כסיל ובמסקנ׳ אסיקנ׳ דאפי׳ כי הא לא חשיב הכסיל הולך בחשך אם רוצה לעשות דרך חומרא וההיא בתרתי דסתרן אהדדי והכא לא סתרן אהדדי כי אפשר היה שתהיה הלכה כרב בחדא והלכ׳ כשמואל באידך ויהא מבוי זה צריך דלת מדברי שניהם:

מבואות המפולשים לרשות הרבי׳ הכשרן בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן כתנא קמא ומבואות אלו פירושן שאינן רחבין שש עשרה אמה ובתוספות שואלין בה אחר שאתה מפרש בראש השמועה כששאלו כיצד מערבין רשות הרבים שפירושה שרחבים שש עשרה אמה ומה (היאך) הוצרכו להקשות עליה משמועת ירושלם והיה לו להביאה ממשנתנו שאמר והרחב מעשר אמות ימעט אף במבוי (סתם) [סתום] שאין לחי או קורה מכשירי׳ בו אעפ״י שרוח שכנגדו סתום ואם כן היאך עלה על דעתו להכשיר בכאן בצורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד אחר. ואעפ״י שאמרו ואם יש לו צורת פתח אינו צריך בזו הוא שסתום משלש צדדיו ורביעית דיו בצורת פתח ובזו היאך אתה מתירה בצורת פתח מצד אחד ולחי מצד אחר ומתוך כך הם מפרשים שאף בשאינו רחב מעשר היא שנויה ויש לך צד שאף בפחות מעשר נקרא רשות הרבים הואיל ויש בה בקיעת רבים כגון שפתוח מכל צדדיו לסרטיא או פלטיא וארך המבוי לארכן שנמצאו רבים נכנסין בה מכאן ויוצאין מכאן בלא שום עקום ^{כגון זו} ואף על פי שאמצעו מתקצר לפחו׳ משש עשר׳ אין בכך כלום כלומר אחר שהיא ישרה שאי [אפשר] לרשות הרבים להתלקט במלקט וברהיטני שלא יהא בו קצת מקום קצר משש עשרה אמה ושמא תאמר ומה בין זה למבוי המפולש לרשות הרבים שהכשרנוה בצורת פתח הם פרשוהו בשאורך המבוי יוצא לרחב רשות הרבים שנראה המבוי כרשות לעצמו ^{כגון זה} ועקר הדברי׳ כדעת ראשון ומשנתנו שאמ׳ הרחב מעשר אמות ימעט אף זו פירושה שימעט הפתח עד עשר ואח״כ יניח את הלחי או את הקורה וצורת פתח שבצדו האחר במקום סתימה וחזרה לה כמבוי הסתום וכמו שפירשנו בראשון של שבת וכן מה שהקשו על מה שהביאו זו של ר׳יהודה והרי אף ר׳ יהודה לא התיר ברחב מבוי אלא בשלש עשרה אמה ושליש. אפשר שלא נאמרה בפסי ביראות אלא דרך דחייה שרב (אתי) [אחי] הוא שהיה סובר לאמרה ר״ל שלא אמ׳ ר׳ יהודה אלא בשלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות ורב אשי דחאו לאמר שאין ללמדה מפסי ביראות או שמא עדיין לא שמענו לאותה של רב (אתי) [אח׳] או שמא מקל וחומר מקשה כלומר שר׳ יהודה ודאי לא אמרה ברשות הרבים גמורה שהרי אף במבוי סתום אינו מכשיר פתחו בראשו אלא ברוחב שלש עשרה אמה ושליש אלא לא אמרה אלא במקום שרבים בוקעין בו והוא דרך סלולה להם ואף בזו נחלקו עליו חכמי׳ מפני שדינה כרשות הרבים וכדעת קצת מפרשי׳ ופרשוה במבואות המפולשים אלא שאין בהם דרך סלולה שאם בדרך סלולה אף מחיצות לא יועילו לדעת הפוסקים אתו רבים מבטלי (מחיצאחא) [מחיצתא] כמו שיתבאר. ומכל [מקום] רשות הרבים גמורה אין הכשרה אלא בדלתות ולא עוד אלא שגדולי הרבנים מוסיפין בו שאין נקרא רשות הרבים אף ברוחב י״ו אלא (בדלתות) אם כן רגילה בו דריסת ששים רבוא. ואם כן נמצא לדבריהם במבואות שלנו (שכלם) אין להם אלא דין מבואות ואפי׳ היו רחבים שש עשרה אמה אלא אם כן מצויה שם דריסת ששים רבוא. אלא שזו קולא יתרה:

זה שכתבנו שהלכה כתנא קמא שמבוי המפולש הכשרו בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן כך כתבוה גדולי הפוסקים ומצד שכך הוא דעת רב (במקום שמואל) ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואעפ״י שהוזכר בגמרא מעשה שעשאוה כשמואל כבר ידעת שנהרדעא מקומו של שמואל היה ואין כאן ראיה. וכן מבוי העשוי כנדל הכשירוהו בצורת פתח כמו שיתבאר אעפ״י שהמבוי העקום דינו כמפולש. ומכל מקום גאוני׳ הראשוני׳ פסקו כשמואל הואיל ונשאו ונתנו לדעתו אם צריכות לינעל אם לאו. ומה שאמרו במבוי העשוי כנדל פרשו בו גדולי הדור שמא צדו אחד פתוח לכרמלית כגון שהיה פתוח לבקעה שאין שם איסור הוצאה אלא מדברי סופרים ואף חנניה מודה בו שדיו בצורת פתח וכמו שאמרו מחלוקת בסרטיא או פלטיא מכאן וסרטיא או פלטיא מכאן אבל סרטיא או פלטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ואף הם סוברים שגדולי המחברי׳ סוברים כן בענין שני כותלים ברשות הרבים עד שמשבשים את דבריהם במה שכתבו בה דלתות מכאן ומכאן שהרי אף לחנניה דיו בדלת מצד אחד. אלא שנראה לי שדבריהם ברשות הרבים גמורה כמו שכתבנו למעלה ואעפ״י שכתבו בה ראויות לינעל ולא מצאנוה כן ברשות הרבים גמורה לא החמירו בנעולות דוקא אלא במדינה כמו שכתבנו:

יש למקצת גאוני׳ שטה אחת בזה לומר שאין רשות הרבים מתערבת בשום ענין ואף בדלתות ננעלות ומה שהקשו ורשות הרבים מי מיערבא הקשו אפי׳ לדעת המצריך דלת מכאן ודלת מכאן ושיהו נעולות בלילה וכמו שאמר וכי תימא וכו׳ הא בדלתות מיערבא והא אמ׳ ר׳ יוחנן ירושלם וכו׳ והם מפרשי׳ בשמועת ירושלם אלמלא דלתותיהן ננעלות בלילה חייבין עליהן משום רשות הרבים הא מכל מקום בדלתות ננעלות אינו רשות הרבי׳ גמורה אבל מכל מקום יש בה איסור ואין בה תקון חכמי׳ והרי היא ככרמלית אלא שלדעתנו לא נאמר אלא מפני שצריכה עדיין לעירוב פת כמו שידוע בכל תקוני המבואות שאעפ״י שהוכשרו צריכים הם לעירוב פת ואף גדולי המחברי׳ הזכירו מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ומבוי סתום המוכשר בלחי כאחד אלמא שבדין אחד הם. ואעפ״י שאמרו אין עירוב לכרמלית מכל מקום לא כרמלית גמורה כוונו לומר אלא לענין זה וכעין מרשות היחיד לרשות היחיד שבלא עירוב אסור לטלטל מזו לזו ככרמלית ואף הם החמירו לומר שמבואות שלנו רשות הרבי׳ גמורה הם שהם מקשים כדעת התוספות שהזכרנו אם ראש השמועה ר״ל כיצד מערבין רשות הרבי׳ אתה מפרש בשיש בה רחב שש עשרה היאך הכשירו צורת פתח מכאן ולחי מכאן והרי אמרו הרחב מעשר ימעט אלא בשאין בהם [שש] עשר׳ אמרוה ואעפ״י כן קראוה רשות הרבי׳ ולא שנצריך להיותם פתוחות לרשות הרבים ארכן לארך רשות הרבי׳ על הדרך שהזכרנו בשם רבותי הצרפתי׳ אלא אף בפתוחות לרשות הרבי׳ ארכן לרוחב רשות הרבי׳ הואיל ויש שם בקיעת רבים ואם כן לא הוכשר מבוי המפולש בתקון צורת פתח מכאן ולחי מכאן אלא במבוי ואעפ״י שרשות הרבי׳ עוברת משני צדדיו מכל מקום אין דריסת הרבי׳ בתוך המבוי ואין בו אלא דריסת רגלי יושביו. ודברים אלו מפריזים על המדות הרבה ואעפ״י שהם מביאים ראיה משמועת עיר של יחיד האמורה בפרק שני יש לפרשה לשיטתנו כמו שיתבאר במקומו:

משטתנו למדת שברשות הרבי׳ גמורה צריך דלתות וננעלות בלילה ומכל מקום יש פוסקי׳ בה שהכשרן בראויות לינעל ולדבריהם מיהא צריך שלא יהא דבר מעכב נעילתם וכל שיש שם דבר שמעכב נעילתם אסור לטלטל בו אלא אם כן מוגפות כלומר שרובן סגורות אעפ״י שלא נסגרו מכל וכל וכן למדת שמי שיש לו שני בתים מכוונים זה בצד זה ורוצה להעביר מזה לזה בשבת אם הם ברשות הרבי׳ צריכים דלתות ואם במבוי המפולש לרשות הרבי׳ צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ואם הוא מבוי סתום דיו בלחי או קורה מצד הבית החיצון ולמעלה ואעפ״י שאין הכשרו לכל המבוי שמכשירין לחצי מבוי ובלבד שיהא לחצי המבוי תורת מבוי כמו שיתבאר:

בד"ה וכ"ת בכך כו' ובכך הוא דלא מערבא הא בדלתות כו' עכ"ל ר"ל לרבנן דר' יודא דמבואות המפולשות לדידהו לא מיתקנא בלחי וקורה אלא בדלתות אליבא דחנניה וק"ל:

בא"ד מב' צידי המבוי רוחב ט"ז אמה ואורך רה"ר מהלכין דרך מבוי כו' עכ"ל:

כזה בא"ד וקורה מהני מדרבנן לי"ג כו' דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לט"ז וקסבר כו' עכ"ל ר"ל דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לט"ז היכא דאין להם ב' מחיצות הוי רה"ר גמור בשניהם והיכא דיש ב' מחיצות אין חילוק בין י"ג לט"ז ומהני לחי וקורה אבל בט"ז לא מהני לחי וקורה אפי' לר' יודא כדלקמן וק"ל:

בד"ה והאמר רבה כו' מר' יוחנן דאמר בפ"ב דהוי אליבא דר' יודא דאמר אתו רבים כו' עכ"ל ר"ל דשם ד' מחיצות כמו פסי ביראות לא מהני לר' יודא בדרך רבים משום דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ודומיא דהכי הוי ירושלים דהיתה מפולשת מד' צדדין וחייבין משום רה"ר לעומד באמצע הפילוש כו' כמ"ש התוס' שם אבל לרבנן מהני שם ד' מחיצות ולא הוי ירושלים רשות הרבים גמור אפילו באמצע הפילוש כמו בפסי ביראות דסברי חכמים דא"צ לסלק לצדדין וק"ל:

בד"ה ומי עבדינן כו' דלא דמי דהאי מבוי שרי בצורת הפתח לכ"ע כו' עכ"ל ר"ל דלא דמי לדעלמא דקיי"ל כמר בהא וכמר בהא בתרי מילי אבל הכא בהך חדא מבוי שרי בצורת הפתח לכ"ע והוי כסתרן אהדדי והמתרץ השיב דמ"מ לא דמי לשדרה וגולגולת דשפיר סתרן אהדדי ממש ודו"ק:

ח א דף ו ע"ב מחומרי ב"ש כו'. עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך כו'. מפורש פ"ק דר"ה:

בתוס' ד"ה וכי תימא וכו' וי"ל דמעיקרא ס"ד וכו' אבל לפי המסקנא וכו' ועוד יש לומר דמעיקרא נמי וכו' הציור לפירוש התוס' הוא כזה ב:

ד"ה והאמר כו' וי"ל דפריך כי היכי דלרבי יהודה בשם ד' מחיצות וכו'. פי' כגון פסי ביראות דלא הוי מחיצות גמורות דלקמן פ"ב (עירובין דף כ"ב) איתא דלרבנן שתי מחיצות גמורות לא הוי מחיצה ושם ארבע מחיצות דהיינו פסי ביראות הוי מחיצות ולרבי יהודה איפכא דשם ארבע מחיצות לא הוי מחיצות ושתי מחיצות גמורות הוי מחיצות וטעמו של רבי יוחנן דאית ליה בירושלים לא הוי מחיצות אע"ג דהוי שתי מחיצות גמורות ואיהו ס"ל כר' יהודה עי' לקמן בתוס':

בא"ד וכן משמע בפרק ב' דשתי מחיצות לרבנן וכו' כצ"ל:

ד"ה ומי עבדינן כתרי חומרי וכו' דלא דמי דהא מבוי כו'. פי' דבשלמא בעלמא בדמיון דפליגי רב ושמואל בדבר אחד זה אוסר וזה מתיר ופליגי נמי בדין אחר למשל בדין ממון זה פוטר וזה מחייב או בדבר איסור שאינו מענין פלוגתא הראשונה אז אע"ג דפסקינן בדין ראשון כרב נוכל לפסוק בדין השני כשמואל דהא לא סתרי אהדדי ומ"מ ככל דין ודין עבדינן כחד מינייהו אבל הכא בהאי מבוי דאצרכוה דלתות לא עבדו לא כרב ולא כשמואל דהא ממ"נ שריא היא בצורת הפתח דלרב דס"ל דתורתו כמפולש סבירא ליה נמי דמפולש די לו בצורת הפתח ולשמואל נמי דס"ל דמפולש צריך דלתות הא ס"ל דהאי מבוי אין לו דין מפולש כלל ואפי' צורת הפתח לא בעי אלא לחי וקורה כשאר מבוי סתום וא"כ ממ"נ שריא בצורת הפתח לכולי עלמא ולכך פריך ומי עבדינן כו' ולפי זה צ"ל דהברייתא שמביא המקשה דלא עבדינן כבית שמאי וכבית הלל איירי נמי בענין זה ודו"ק:

גמ' הני אבולי דמחוזא כו'. נ"ב פתחו מאבוסיה תרגום יונתן פתחו אבולהא:

רש"י בד"ה מבוי עקום כו' לר"ה אחת כו'. נ"ב כזה :

תוס' בד"ה וכי תימא כו' ואורך רשות הרבים מהלכין דרך מבוי כו'. נ"ב כזה :

בא"ד אלא ששני רשות הרבים עוברות אצל הפתחים. נ"ב כזה :

גמרא א"ד א"ר מתנה בדידי הוה כו'. כה"ג בסוכה (יא ב):

רש"י ד"ה ירושלים. כחצר של רבים ומערבין את כולה. וכ"כ לקמן (קא) וצ"ע דהא עיר של רבים תנן לקמן (נט) דא"מ את כולה וראיתי בתוי"ט לקמן פרק י' מ"ט שכתב ואם דלתותיה נעולות מערבין כולה. אבל ל"י מנ"ל הא עי' לקמן (נ"ט) בסוגיא:

תוס' ד"ה וכ"ת וכו' דהשתא אפילו במבוי דלא הוי רוחב י"ו אמה. עיין לקמן דף נט ע"א תוס' ד"ה עיר של יחיד:

הואיל ואיכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצת הבית מכאן ומחיצת בית השני מכאן סגי בתקנתא פורתא: לחי מכאן. אצל פאת הבית האחד: ולחי מכאן. אצל פאת השני לאותו בית עצמו והויא סתימה לשני ראשי רה''ר ומותר לטלטל מבית לבית: ירושלים. רשות הרבים שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלין דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום רה''ר אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מיחייבי עלה והכי נמי אמרינן בפרק בתרא (ד' קא.) דירושלים כרמלית היא: אבולי דמחוזא. שערי העיר מכוונים זה כנגד זה והיו בה ששים ריבוא: חייבין עליה כו'. אלמא נעילת דלתות בעינן בכל לילה והכא קתני עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן לבית הלל: צריך לנעול. אותו דלת יחיד: אבולי דנהרדעא. ראשי מבואות מפולשין לרשות הרבים הוו: דטימן עד פלגייהו בעפרא. סתומות עד חציין בעפר ואין אדם יכול לנועלן מפני העפר. טיימן כמו טמונין פלשתאי (בראשית כו): מגופות היו. לא היו כולן פתוחות אלא סגורות ופתוחות במקצת. מגופות כמו הגפת דלתות (ערכין ד' יא:): מבוי עקום. שני פתחיו מפולשין לרה''ר אחת כגון זה: ואצרכוהו דלתות. בשני עקמומיתו: תורתו כמפולש. וכאן שני פילושין דרה''ר יש: הלכה כת''ק. דלא בעי דלת אלא צ''ה: בת קול. לקמן בפירקין (ד' יג:) שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל:

מי שיש לו שני בתים כו'. פי' שתי חצירות דאין מבוי ניתר בלחי עד שיהו חצירות פתוחות לתוכו ובתוספתא גרסי' בהדיא ב' חצירות: וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא כו'. משמע דמסיק דאפי' בדלתות לא מיערבא ואם כן איירי ברה''ר גמורה רוחב ט''ז אמות וקשה דלקמן בפירקין (ד' י.) אמרינן דלכל היותר לא התיר ר' יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש וי''ל דמעיקרא ס''ד ודאי דמיירי ר' יהודה ברוחב ט''ז אמה אבל לפי המסקנא דמשני כיצד מערבין מבואות המפולשות הכי נמי ההיא דיתר על כן איירי במבוי המפולש ואין רוחב ט''ז ובכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא ולא קשה מירושלים דהוי רוחב ט''ז אמה ועי''ל דמעיקרא נמי ידע שפיר דלא התיר ר' יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש ומ''מ הוי רה''ר גמורה כגון שרשות הרבים אחת משני צידי המבוי רוחב ט''ז אמות ואורך רה''ר מהלכין דרך מבוי דהשתא אפי' במבוי דלא הוי רוחב ט''ז אמות הוי רה''ר גמורה כיון דבשני צידי המבוי הוי רוחב ט''ז אמה כמו בין העמודים דאמר פ''ק דשבת (ד' ז.) דהוי רה''ר אע''ג דלא הוי ט''ז אמה אפי' למ''ד התם בין העמודים נידון ככרמלית היינו משום דעמודים הן זה שלא כנגד זה ולא ניחא תשמישתיה ולא דמי למבואות המפולשות דהתם רה''ר אינה עוברת במבוי אלא ששני רה''ר עוברות אצל הפתחים וצ''ל לפי זה אע''ג דלר' יהודה לחי וקורה מהני מדרבנן לי''ג ולרוחב י''ו לא מהני מודה הוא דמדאורייתא אין חילוק בין י''ג לי''ו וקסבר ב' מחיצות דאוריתא ולכך פריך מירושלים אע''ג דרחבה י''ו אמה כיון דחייבין עליה משום רשות הרבים מדאורייתא הוא הדין ברחבה י''ג דמדאורייתא אין חילוק ואם תאמר כיון דאית ליה לרבי יהודה שתי מחיצות דאורייתא אמאי איצטריך למיתני בברייתא פרק קמא דשבת (ד' ו.) זו היא רשות היחיד גמורה אחריץ עמוק עשרה טפחים ורוחב ד' כו' למעוטי דרבי יהודה דיתר על כן הא מדקתני ברישא איזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשות שמעינן שפיר למעוטי דרבי יהודה דלדידיה מבואות המפולשות לא הוו רה''ר הואיל ואיכא ב' מחיצות ויש לומר דאי מרישא ה''א דטעמא דר' יהודה לאו משום שתי מחיצות אלא משום דקסבר לחי וקורה משום מחיצה דאיכא מאן דסבר הכי בפירקין להכי איצטריך זו היא רשות היחיד גמורה למעוטי דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד דלחי וקורה לא חשיבי מחיצה: והאמר רבה כו'. פ''ה דפריך אמאי דשרינן לחי וקורה מצד אחד ומדמצריך לנעילת דלת אינו נראה לו שהיה מקשה לו דאיכא לאוקומא נמי בננעלת ואם תאמר כיון דיש לו ב' מחיצות ושלישית בננעלת הוי ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב''ה שלש מחיצות דאורייתא ויש לומר לפירושו דהיינו דווקא היכא דאיכא ג' מחיצות גמורות הוו דאורייתא אבל הכא דשלישית ע''י דלת רביעית נמי צריך דלת ולר''י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב''ה לא בעי נעילה וכן אמר בסמוך דבברייתא לא מפרש בדברי ב''ה נעילה כמו בדברי ב''ש וא''ת והיכי פריך מר' יוחנן דאמר בפרק ב' דהוי אליבא דרבי יהודה דאמר אתו רבים ומבטלי מחיצתא ופליגי עליה התם רבנן ויש לומר דפריך כי היכי דלר' יהודה בשם ד' מחיצות דלא חשיבי ליה מצריך נעילה הכי נמי ב' מחיצות דלא חשיבי לרבנן יהיה צריך נעילה וכן משמע בפרק שני (ד' כב.) דשתי מחיצות לרבנן כשם ד' מחיצות לרבי יהודה: ומי עבדינן כתרי חומרי. ואם תאמר ומאי סלקא דעתך השתא כיון דלא סתרו אהדדי וכי משום דהלכתא כוותיה בחד דוכתא יהא הלכה כמותו בכל מקום ובכמה מקומות קיימא לן כמר בהא וכמר בהא ויש לומר דלא דמי דהאי מבוי שרי בצ''ה לכולי עלמא וליכא מאן דמצריך דלתות: כאן לאחר בת קול. ואם תאמר מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר דהזהב (ב''מ ד' נט:) ויש לומר דהתם לא יצאה אלא לכבודו כדמוכח התם ועוד דהתם היתה כנגד רבים והתורה אמרה אחרי רבים להטות אבל הכא אדרבה בית הלל הוו רובא ולא הוצרכו בת קול אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי ואם תאמר אם כן מאי קאמר ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הלא לא אמר רבי יהושע אלא אבת קול דר''א וי''ל דלא בשמים היא משמע דאין להשגיח כלל בשום בת קול:

עירובין ו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד