דלג לתוכן

מנחות לא ע"א - Steinsaltz

that Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to a chest, as we learned in a mishna (Kelim 18:1): A wooden chest that is large enough to contain forty se’a is not susceptible to contracting ritual impurity, since it is no longer considered a vessel. In determining its capacity, Beit Shammai say that it is measured on the inside, and Beit Hillel say that it is measured on the outside so that the volume of the walls of the chest itself is included in the measurement. And both Beit Shammai and Beit Hillel concede that the volume of the legs and the volume of the rims [halevazbazin] are not measured.

Rabbi Yosei says: They concede that the volume of the legs and the volume of the rims are measured, but the space enclosed between the rims and the legs is not measured. Rabbi Shimon Shezuri says: If the legs were one handbreadth high then the space between the legs is not measured, since the area has an independent significance, but if the space is not one handbreadth high, the space between the legs is measured as part of the chest. It is with regard to this statement that Rabbi Ḥanina said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to wine, as we learned in a mishna (Teharot 3:2): Rabbi Meir says: Oil, an example of a liquid, that contracted impurity, is always considered to have first-degree ritual impurity, even if it came into contact with an item that was impure with second-degree ritual impurity, which, according to the standard halakhot of ritual impurity, should result in it having third-degree ritual impurity. And the Rabbis say that this is the halakha even with regard to honey. Rabbi Shimon Shezuri says: This is the halakha even with regard to wine. The Gemara asks: By inference, is that to say that the first tanna holds that wine is not considered a liquid? Rather, say as follows: Rabbi Shimon Shezuri says: Wine is considered a liquid, but oil and honey are not.

§ The Gemara relates another statement of Rabbi Shimon Shezuri: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon Shezuri said: Once, my untithed produce became mixed together with a greater quantity of non-sacred, i.e., tithed, produce, and I came and asked Rabbi Tarfon how I should separate tithes from the untithed produce that was mixed with the tithed produce. And he said to me: Go and take from the market doubtfully tithed produce, which requires the removal of tithes by rabbinic law, and separate tithes from it on behalf of the untithed produce that is mixed with the tithed produce.

The Gemara explains: Rabbi Tarfon holds that by Torah law the minority of untithed produce is nullified in the majority of tithed produce and is therefore exempt from tithes; it is by rabbinic law that it is not nullified and one is obligated to separate tithes from it. And additionally, he holds that the majority of those who are unreliable with regard to tithes [amei ha’aretz] do separate tithes, in which case by Torah law one is not obligated to separate tithes from produce purchased from the market. And therefore, if Rabbi Shimon Shezuri receives produce from an am ha’aretz, he is considered by Torah law to be separating tithes from exempt produce on behalf of exempt produce, while all of it is obligated in tithes by rabbinic law.

The Gemara suggests: But let Rabbi Tarfon say to him: Go and take produce from a gentile. Since it is exempt from tithes by Torah law but requires tithing by rabbinic law, he could then separate tithes from this produce on behalf of the untithed produce that is nullified by the tithed produce. The Gemara explains: Rabbi Tarfon holds that a gentile has no acquisition of land in Eretz Yisrael to abrogate the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce. And therefore, if Rabbi Shimon Shezuri were to take produce from a gentile, he would be considered to be separating tithes from produce that is obligated in tithes by Torah law on behalf of exempt produce, which one may not do.

There are those who say that Rabbi Tarfon said to him: Go and take produce from a gentile and separate tithes from it on behalf of the untithed produce that is intermingled in the majority of tithed produce. Accordingly, Rabbi Tarfon holds that a gentile has acquisition of land in Eretz Yisrael to abrogate the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce. And therefore, if Rabbi Shimon Shezuri takes produce from a gentile, he is considered, by Torah law, to be separating tithes from exempt produce on behalf of exempt produce, while all of it is obligated in tithes by rabbinic law.

The Gemara suggests: But let Rabbi Tarfon say to him: Go and take produce from an am ha’aretz in the market and separate tithes from it on behalf of the mixed untithed produce. The Gemara explains: Rabbi Tarfon holds that the majority of amei ha’aretz do not separate tithes, in which case he is considered to be separating tithes from produce that is obligated in tithes by Torah law on behalf of exempt produce.

Rav Yeimar bar Shelamya sent the following question to Rav Pappa: That which Ravin bar Ḥinnana said that Ulla says that Rabbi Ḥanina says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri, and moreover, any place where Rabbi Shimon Shezuri taught a halakha, the halakha is in accordance with his opinion, was that said even with regard to the case of one whose untithed produce became mixed together with non-sacred, i.e., tithed, produce, or was Rabbi Ḥanina referring only to cases where Rabbi Shimon Shezuri stated his opinion in the Mishna, but not in a baraita?

Rav Pappa said to him: Yes, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri even with regard to untithed produce that was mixed together with tithed produce. Rav Ashi said: Mar Zutra said to me: Rabbi Ḥanina of Sura raised a difficulty with this: Isn’t it obvious?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

רב פפא אמר  אשידה: דתנן במסכת כלים:

השידה, שהיא ארגז גדול, כיצד מודדים אותה אם היא מכילה יותר מארבעים סאה, ובכך היא יוצאת מתורת כלי ואינה נטמאת?

בית שמאי אומרים: נמדדת מבפנים, אם יש בחללה למעלה מארבעים סאה.

ובית הלל אומרים: נמדדת מבחוץ, שגם עובי הנסרים של כותליה מצטרפים לנפח חללה הפנימי לשיעור של יותר מארבעים סאה.

ומודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים שעליהם ניצבת השידה, שעובי הרגלים הוא יותר מעובי הנסרים, וכן אין עובי הלבזבזין [המסגרת שסביב לפיה של השידה].

רבי יוסי אומר: מודים בית שמאי ובית הלל שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין כן נמדד, אלא שהאויר שביניהן, בין הרגלים, אין נמדד!

רבי שמעון שזורי אומר: אם היו רגלים של שידה גבוהות מהריצפה טפח, שהוא מקום חשוב בפני עצמו, אין האויר ביניהן של הרגלים נמדד עמה, ואם לאו, שהיו רגלי השידה נמוכות מטפח, הרי גם האויר ביניהן נמדד ומצטרף לשיעור יותר מארבעים סאה!

עוד מבארת הגמרא היכן דיבר רבי שמעון שזורי על יין. רב נחמן בר יצחק אמר איין:

דתנן במסכת טהרות: רבי מאיר אומר: שמן הרי הוא כשאר המשקים המקבלים טומאה, ולפיכך, אם נטמא אפילו מדבר שהוא שני לטומאה הרי הוא בדרגת ראשון לטומאה, משום שגזרו חכמים על המשקין שיהיו "תחילה" לעולם! [65]

וחכמים אומרים: אף הדבש נחשב למשקה, וגם בו גזרו חכמים שאפילו אם נטמא משני לטומאה הרי הוא "תחילה" לעולם.

רבי שמעון שזורי אומר: אף היין משקה הוא והרי דרגת טומאתו היא "תחילה" לעולם.

ותמהינן: מכלל שהוסיף רבי שמעון שזורי על דברי תנא קמא שאף היין חשיב משקה משמע דתנא קמא עצמו סבר כי יין לא חשיב משקה. והדבר תמוה, האם יתכן מי שיסבור שיין אינו משקה?

ומשנינן: אימא רבי שמעון אומר: יין בלבד הינו משקה [ואפילו כשהוא קרוש!] ולמעט שמן ודבש שאינם משקין כשהן קרושין! ועל זה אמר רבין בר חיננא משמיה דעולא שפסק רבי חנינא בזה כרבי שמעון שזורי, שדוקא יין קרוש נעשה תחילה ולא שמן ודבש קרושין. [עיין תוס' שמעמידים הברייתא בקרוש!] [66]

תניא: אמר רבי שמעון שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל גמור [67] בחולין מתוקנים, ומדאורייתא בטל הטבל ברוב החולין אלא שגזרו חכמים שטבל שהתערב ברוב חולין הרי הוא חייב מדבריהם בתרומות ומעשרות [68].

ולהפריש מהתערובות עצמה הוא אינו יכול שהרי יש בה חולין מתוקנים, שאי אפשר להפריש עליהם, ושמא לא נבללו הטבל והחולין במידה שוה [69].

ובאתי ושאלתי את רבי טרפון כיצד לתקן את התערובת.

ואמר לי: קח לך מן השוק תבואת דמאי מן עם הארץ, ועשר עליו!

ומבארינן: קסבר רבי שמעון שזורי כי טבל דאורייתא ברובא בטל וחיוב המעשרות מן התערובת הוא רק מדרבנן, וביחס לתבואה מן השוק הרי רוב עמי הארץ מעשרים הן, ואם כן התבואה שנלקחה מעם הארץ אינה חייבת בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, והוה ליה המפריש מהדמאי על התערובת כתורם מן הפטור דאורייתא וחייב מדרבנן על הפטור מדאורייתא וחייב מדרבנן [70].

והוינן בה: והרי ישנה דרך נוספת לתקן את התערובת ולימא ליה רבי טרפון: לך קח תבואה מן העובד כוכבים, שתבואתו פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן!? [71]

ומשנינן: קסבר רבי טרפון אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע את קדושת הארץ מיד חיוב מעשר של פירותיה, ולכן התבואה הנקנית מן העכו"ם טבל גמור מדאורייתא, ואינו יכול להפריש ממנה על התערובת שאין חיובה אלא מדרבנן, כי הוה ליה כמפריש מן החיוב על הפטור!

[ועיין בתוס' ביחס למירוח העכו"ם שצריך לפטור].

איכא דאמרי הכי אמר ליה רבי טרפון לרבי שמעון שזורי: לך קח תבואה מן העובד כוכבים!

ומבארינן: קסבר רבי טרפון יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה הפרשה זו, הפרשה מן הפטור על הפטור. והוינן בה: ולימא ליה קח תבואה מהשוק מעם הארץ דהוה ליה הפרשה מן הפטור דאורייתא על הפטור דאורייתא.

ומשנינן: קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין ושמא זה שמכר לו את הפירות לא עישר, והוה ליה חייב מדאורייתא, וטבל המעורב בתערובת פטור הוא מדאורייתא. והרי זו הפרשה מן החיוב על הפטור.

שלח ליה רב יימר בר שלמיא לרב פפא את השאלה הבאה: הא דאמר רבין בר חיננא אמר עולא אמר רבי חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד, אלא כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו! האם אף בנתערב ליה טבל בחולין פסקינן כרבי שמעון שזורי?

אמר ליה: אין, גם בזה הלכה כמותו!

אמר רב אשי: אמר לי מר זוטרא: קשי בה הקשה על זה רב חנינא מסורא, מה היתה שאלתו של רב יימר בר שלמיא, פשיטא שגם בזה פסקינן כרבי שמעון שזורי.


הערות

[65] הטעם מבואר במסכת שבת י"ד ע"ב גזירה משום משקין שנגעו בשרץ שהם ראשון, ובאוכלים לא גזרו כן משום שמשקים עלולין לקבל טומאה שאינן צריכין הכשר כדי לקבל טומאה, אבל אוכלים שאינם מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לא גזרו בהם.

[66] ובחידושי הגרי"ז מדייק מדברי הרמב"ם שגם בזמן שהוא קרוש יש לו תורת משקה ומ"מ אינו מקבל טומאה משום שאינו ראוי לא לאכילה ולא לשתיה, ע"ש שהאריך.

[67] כך פירש רש"י בפירושו השני. ולפירושו הראשון מדובר בדמאי שהתבטל ברוב. וראה במל"מ פ"ה הי"ז מתרומות שמבאר היטב פירוש זה.

[68] הטעם שגזרו הוא מפני שלטבל יש לו מתירין [על ידי הפרשה] וכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל. [נדרים נ"ח א']. אלא שהדברים טעונים הסבר, שהרי מדאורייתא הטבל התבטל ואי אפשר להפריש עליו ממקום אחר, שזה מפריש מן החיוב על הפטור, וגם מדמאי או מנכרי אי אפשר להפריש [לולא הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל] שה"ז מפריש מן החיוב דרבנן על הפטור, ואם כן איך מתחיל הדין של דבר שיש לו מתירין, הרי אם יתבטל לא יהיו לו מתירין. והוכיח מזה בשו"ת בית הלוי [ח"ג סימן ל'] שגם באופן שרק על ידי שיאמרו חז"ל שלא יתבטל יהיה לזה דין דבר שיש לו מתירין תקנו שלא יתבטל ע"ש.

[69] הקשו הטורי אבן [ר"ה דף יג] והחזו"א [שביעית סימן ז ס"ק י"ח] הרי ר"ש שזורי עצמו סובר שיש בילה כמו ששנינו לעיל בברייתא לגבי פול המצרי ואם כן יכול להפריש מן התערובת. ותירצו שלא רצה להפריש מן התערובת שאז יפריש כמות גדולה גם כשעור החולין ויפסיד בתרומת המעשר כמות גדולה. עוד תירצו שרבי טרפון חולק על ר"ש שזורי וסובר שאין ברירה, ולא רצה ר"ש שזורי לנהוג במקומו של רבי טרפון נגד שיטתו.

[70] והקשה המשנה למלך [פ"ה מתרומות הי"ז] שהרי שנינו במסכת דמאי שאין מפרישין מן הדמאי על הדמאי שמא אחד מהם מעושר והשני לא. [ואין בזה היתר של ספק ספיקא שבשני גופין אין היתר ספק ספקא רע"א בתשובה ו]. ואם כן גם כאן לא יעשר שמא עישר מן הפטור. ותירץ המל"מ שרק על דבר שיש בו ספק איסור דאורייתא לא יעשר אבל כאן שהטבל אסור רק מדרבנן הקילו שיוכל להפריש מן הדמאי עליו. והקה"י [זרעים סימן ד] הוסיף לבאר שדמאי מלבד הספק דאורייתא יש בו גם "חיוב ודאי" מדרבנן, ולכן יכול לפטור את הטבל. [ודומה לזה כתב החזו"א [שביעית סימן א' סקי"ז], וע"ע במהרש"א פסחים דף ל"ה]. עוד הקשו האחרונים איך הדמאי מותר באכילה אחר ההפרשה הרי שמא הוא חיוב והרי זה כמפריש מן החיוב על הפטור שלא יאכל עד שיפריש על התרומה עצמה תרו"מ. ותירצו שלא החמירו על תרומת הדמאי כמו שבמפריש מן הדמאי על הדמאי אסרו רק את החולין ולא את התרומה, וראה באחרונים הנ"ל שהרחיבו בזה.

[71] לענין הפרשה מעציץ שאינו נקוב על הטבל שהתבטל ברוב, שיטת תוס' בסוגיתנו שאי אפשר להפריש משום שעציץ שאינו נקוב דומה יותר לחיוב מאשר טבל שהתבטל ברוב. ודעת הרא"ש בנדרים דף נ"ח שיכול להפריש גם מעציץ שאינו נקוב, וראה במל"מ פ"ה מתרומות הי"ז מה שכתב בזה.

על שידה, דתנן [ששנינו במשנה]: השידה שהיא כעין ארון עץ גדול, ששנינו שאם יש בה נפח ארבעים סאה אינה מקבלת טומאה, מפני שיצאה מתורת כלי, בית שמאי אומרים: נמדדת שיעורה מבפנים, ואם היה בחלל הפנימי ארבעים סאה אינה מקבלת טומאה, ובית הלל אומרים: מודדים אותה מבחוץ כולל עובי השידה עצמה. ומודים אלו ואלו, כלומר, גם בית הלל מודים שאין עובי הרגלים ועובי הלבזבזין (מעין זר על שפת השידה) נמדד בתוך השיעור הזה.

ר' יוסי אומר: מודים הם שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד, ואולם החלל שביניהן, בין הרגלים והלבזבזין, אין נמדד. ר' שמעון שזורי אומר: דווקא אם היו רגלים גבוהות טפח — אין החלל ביניהן נמדד, מפני שהוא מקום חשוב לעצמו, ואם לאו [לא] — ביניהן נמדד, שהוא נחשב כחלק מן השידה. ועל כך אמר ר' חנינא שהלכה כר' שמעון שזורי.

רב נחמן בר יצחק אמר: על ענין יין אמר כן, דתנן [ששנינו במשנה], ר' מאיר אומר: שמן תחלה לעולם, כלומר, תמיד הוא נחשב ראשון לטומאה, אפילו נגע בו דבר שהוא שני לטומאה, וכדין משקה. וחכמים אומרים: אף הדבש נחשב למשקה, ר' שמעון שזורי אומר: אף היין. ותוהים: האם מכלל הדברים אתה יכול להבין דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור] שיין לא משקה? אלא אימא [אמור] שנה כך, ר' שמעון שזורי אומר: יין נחשב משקה, ולא שמן ודבש.

א אגב כך מביאים דבר נוסף שאמר ר' שמעון שזורי. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) בחולין מתוקנים, ובאתי ושאלתי את ר' טרפון כיצד לתקן את הטבל שבתוך התערובת, ואמר לי: לך קח (קנה) לך מן השוק תבואה סתם, שלא ברור אם היא מעושרת (דמאי), והיא חייבת במעשרות מדברי חכמים, ועשר עליו על הטבל המעורב מתבואה זו.

ומסבירים את טעמו: קסבר [סבור] ר' טרפון כי דאורייתא [מן התורה] מיעוט הטבל ברובא [ברוב] בטל, ופטור מלעשר תערובת זו, ורק חכמים אמרו שאינו בטל וחייבוהו לעשר, וכן הוא סבור שרוב עמי הארץ מעשרים הן, ולפיכך מן התורה פטור מלעשר על תבואה הנלקחת מן השוק, והוה ליה [והרי הוא] כתורם מן הפטור על הפטור.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו]: לך קח תבואה מן הגוי, שהיא פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן, ועשר ממנה על הטבל שנתבטל ברוב! ומשיבים: קסבר [סבור] ר' טרפון: אין קנין לגוי בארץ ישראל כדי להפקיע את חובת התבואה מיד מעשר, ואם כן הוה ליה [הרי זה] מעשר מן החיוב (תבואת הגוי) על הפטור (הטבל שבטל ברוב), ודבר זה אסור.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גירסה אחרת, אמר ליה [לו] ר' טרפון: לך קח מן הגוי ועשר על הטבל שבתערובת, ולדרך זו קסבר [סבור הוא] שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה [והרי זה] כתורם מן הפטור על הפטור.

ועל כך שאלו, ולימא ליה [ושיאמר לו] עצה אחרת: קח מהשוק מעם הארץ ועשר עליו! ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: אין רוב עמי הארץ מעשרין, והרי זה כתורם מן החיוב על הפטור.

שלח ליה [לו] רב יימר בר שלמיא לרב פפא, הא [זו] שאמר רבין בר חנינא, אמר עולא, אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, ולא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו, האם אף בנתערב ליה [לו] טבל בחולין הלכה כמותו, או שמא אין אומרים כן אלא במשנה, ולא בברייתא?

אמר ליה [לו]: אין [כן], גם בענין זה הלכה כמותו. אמר רב אשי: אמר לי מר זוטרא, קשי [התקשה] בה בענין זה ר' חנינא מסורא: פשיטא [פשוט] הדבר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to a chest, as we learned in a mishna (Kelim 18:1): A wooden chest that is large enough to contain forty se’a is not susceptible to contracting ritual impurity, since it is no longer considered a vessel. In determining its capacity, Beit Shammai say that it is measured on the inside, and Beit Hillel say that it is measured on the outside so that the volume of the walls of the chest itself is included in the measurement. And both Beit Shammai and Beit Hillel concede that the volume of the legs and the volume of the rims [halevazbazin] are not measured.

Rabbi Yosei says: They concede that the volume of the legs and the volume of the rims are measured, but the space enclosed between the rims and the legs is not measured. Rabbi Shimon Shezuri says: If the legs were one handbreadth high then the space between the legs is not measured, since the area has an independent significance, but if the space is not one handbreadth high, the space between the legs is measured as part of the chest. It is with regard to this statement that Rabbi Ḥanina said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to wine, as we learned in a mishna (Teharot 3:2): Rabbi Meir says: Oil, an example of a liquid, that contracted impurity, is always considered to have first-degree ritual impurity, even if it came into contact with an item that was impure with second-degree ritual impurity, which, according to the standard halakhot of ritual impurity, should result in it having third-degree ritual impurity. And the Rabbis say that this is the halakha even with regard to honey. Rabbi Shimon Shezuri says: This is the halakha even with regard to wine. The Gemara asks: By inference, is that to say that the first tanna holds that wine is not considered a liquid? Rather, say as follows: Rabbi Shimon Shezuri says: Wine is considered a liquid, but oil and honey are not.

§ The Gemara relates another statement of Rabbi Shimon Shezuri: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon Shezuri said: Once, my untithed produce became mixed together with a greater quantity of non-sacred, i.e., tithed, produce, and I came and asked Rabbi Tarfon how I should separate tithes from the untithed produce that was mixed with the tithed produce. And he said to me: Go and take from the market doubtfully tithed produce, which requires the removal of tithes by rabbinic law, and separate tithes from it on behalf of the untithed produce that is mixed with the tithed produce.

The Gemara explains: Rabbi Tarfon holds that by Torah law the minority of untithed produce is nullified in the majority of tithed produce and is therefore exempt from tithes; it is by rabbinic law that it is not nullified and one is obligated to separate tithes from it. And additionally, he holds that the majority of those who are unreliable with regard to tithes [amei ha’aretz] do separate tithes, in which case by Torah law one is not obligated to separate tithes from produce purchased from the market. And therefore, if Rabbi Shimon Shezuri receives produce from an am ha’aretz, he is considered by Torah law to be separating tithes from exempt produce on behalf of exempt produce, while all of it is obligated in tithes by rabbinic law.

The Gemara suggests: But let Rabbi Tarfon say to him: Go and take produce from a gentile. Since it is exempt from tithes by Torah law but requires tithing by rabbinic law, he could then separate tithes from this produce on behalf of the untithed produce that is nullified by the tithed produce. The Gemara explains: Rabbi Tarfon holds that a gentile has no acquisition of land in Eretz Yisrael to abrogate the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce. And therefore, if Rabbi Shimon Shezuri were to take produce from a gentile, he would be considered to be separating tithes from produce that is obligated in tithes by Torah law on behalf of exempt produce, which one may not do.

There are those who say that Rabbi Tarfon said to him: Go and take produce from a gentile and separate tithes from it on behalf of the untithed produce that is intermingled in the majority of tithed produce. Accordingly, Rabbi Tarfon holds that a gentile has acquisition of land in Eretz Yisrael to abrogate the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce. And therefore, if Rabbi Shimon Shezuri takes produce from a gentile, he is considered, by Torah law, to be separating tithes from exempt produce on behalf of exempt produce, while all of it is obligated in tithes by rabbinic law.

The Gemara suggests: But let Rabbi Tarfon say to him: Go and take produce from an am ha’aretz in the market and separate tithes from it on behalf of the mixed untithed produce. The Gemara explains: Rabbi Tarfon holds that the majority of amei ha’aretz do not separate tithes, in which case he is considered to be separating tithes from produce that is obligated in tithes by Torah law on behalf of exempt produce.

Rav Yeimar bar Shelamya sent the following question to Rav Pappa: That which Ravin bar Ḥinnana said that Ulla says that Rabbi Ḥanina says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri, and moreover, any place where Rabbi Shimon Shezuri taught a halakha, the halakha is in accordance with his opinion, was that said even with regard to the case of one whose untithed produce became mixed together with non-sacred, i.e., tithed, produce, or was Rabbi Ḥanina referring only to cases where Rabbi Shimon Shezuri stated his opinion in the Mishna, but not in a baraita?

Rav Pappa said to him: Yes, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri even with regard to untithed produce that was mixed together with tithed produce. Rav Ashi said: Mar Zutra said to me: Rabbi Ḥanina of Sura raised a difficulty with this: Isn’t it obvious?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה אימא. פי' יין דוקא ולא שמן כו' (וכ"פ רש"י) והקשה ר"ת כו'. לעד"נ דהש"ס אינו משבש למלת אף אלא דמפרש דכוונת רש"ש הוא דיין לבד הוא דיש להוסיף על דברי ר"מ ולא דבש (והקושיא מכלל דת"ק סבר יין לא איננה רק על החכמים דיין הוא ק"ו מדבש) ואף דקאמר רש"ש אקמייתא. רצוני אדר"מ. וכמו שכ' התוס' לעיל בד"ה ר' יוסי כה"ג והבאתי דוגמא לדבריהם מקדושין ע"ש:

גמ' קח לך מן השוק. ע' בב"מ דף נג ע"א תוס' דלמא:

תוס' ד"ה קסבר כו' דמ"מ דמי. עי' מגילה דף יט ע"ב בטורי אבן ד"ה ר"י:

גמרא דתנן שידה ב״ש אומרים כו' כצ״ל:

תוס׳ ד״ה שידה כו׳ ובפ׳ כירה מייתי לה גמ' וכן מוכח כו׳ כצ"ל. ותיבת ואין ניאותי׳ יש למחוק ומ"ו כתב לקיים הגירסא ולא ניחא לי דזו פיסקא בפני עצמה:

בא"ד ולא דמי לעגלה של קטן בפ״ב דביצה דטמאה מדרס כו׳ כצ"ל בדכ״ג ע"ב. ודבריהם אינם מובנים לי דלמא לא דמי דהא התם ובמס׳ שבת דס״ו ע"א מפרש רש"י עגלה שהקטן יושב בתוכה וכתבו תוס׳ שם ולא נהירא דא״כ מאי קמ"ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה ומפרשים דהיינו עגלה שעושים לקטן להתלמד להלך טמאה מדרס דנשען עליה ע״כ משמע דמסתב׳ יותר לטמא מדרס עגלה שמיוחד לישיבה מדבר שמיוחד להיות נשען עליה וכאן כתבו להיפוך ועוד מי גרע שידה שמיוחד למרכבת נשים מסנדל של סיידין דאסיקנ׳ שם בשבת דמטמא מדרס שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו אע״ג שאין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד כמו שכתבו תוס׳ התם ומכ״ש שידה וצ״ע:

ד"ה אימא ר״ש כו׳ ובמסכת מכשירין דחשיב כו׳ כצ״ל. ותיבת ר״ע יש למחוק דשם במסכת מכשירין פ"ו משנה ד׳ דחשיב שם ז׳ משקי' סתם משנה היא ולא הוזכר שם ר"ע רק במשנה ח׳ שהביאו לקמן:

בא"ד ויש ספרים שרישא זו כתובה בהן כו'. פירוש דברישא תנא הרוטב והגריסין והחלב והשמן שהן משקה טופח הרי הן תחלה קרשו ואח״כ נימוחו ה"ה שניה ואח״כ תני ר״מ אומר כו׳ ועיין בתוספת מסכת פסחים די"ד ע"ב ד״ה אפילו כו'. ונלע"ד דרבינו הרמב"ם ס"ל דפלוגתא דהכא מיירי בנקרש ואח״כ נימוחו וקיבל טומאה אחר שנימוחו ופסק כר"ש שזורי דדוקא יין חשיב משקה אבל לא שמן ודבש כיון שנקרשו ומ״ה כתב בפ״א מהט״א די״ט גבי שמן הקרוש אינו משקה אפילו חושב עליו כשהוא קרוש למשקין בטלה דעתו וכונתו אפילו אחר שנימוח לא חשיב משקה אבל כשקיבל טומאה כשהיה נימוח אפילו ר״ש מודה דאפילו שמן ודבש חשיב משקה ומכ"ש יין ומ"ה כתב בפ״ט מהט"א דשמן ודבש שנטמאו ואח"כ קרשו ואח״כ נימוחו חשיבי משקה ומכ"ש יין ומ"ה לא קא חשיב יין דיין אפילו לא נימוח חשיב משקה דהלכה כר"ש ובזה שקטה תמי׳ התי״ט על הרמב״ם בפ"ג מס׳ טהרות הא דלא חשיב הרמב"ם יין ומהתימ׳ על הכ"מ שכתב שם דהרמב״ם לא ס״ל כר"ש וכאשר כתבתי נכון הוא. ומ״ו הב״ז נכנס בדרך אחר ודוחק הוא:

ד"ה קסבר אין קנין ומחייב וא"ת כו׳ כצ״ל:

בא״ד מירוח הנכרי דאינו פוטר וסב׳ יש קנין לנכרי דאינו פוטר לקמן בפ׳ ר"י ויש קנין בספ״ק כו' כצ״ל:

בא"ד ואיתא ליה נמי מירוח הנכרי אינו פוטר כו' כצ״ל:

בא"ד ועוד כל לוקח דרבנן כו'. פירוש ולמה לא אמר ליה סתם ליקח מן השוק והוי נמי מן הפטור על הפטור אע״כ משום דדמי לחיוב משום דאילו הדר מוכר קני ליה הוי חיוב ה"ה במירוח נכרי נמי דמי לחיוב:

בא"ד ומיהו הר"ר יצחק כו'. פירוש להרר״י דמפרש ה״מ דמדאורייתא פטור כשלקח עד שלא נתמרח שעדיין לא נתחייב לה ברשות מוכר לפ״ז מ"ה לא אמר ליה סתם ליקח מן השוק קודם שנתמרח דאפשר דלא הוה מצוי אבל לא משום דדמי לחיוב אבל לפר"ת דדוקא בממורח פטור אפילו לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינא ביה וזה מצוי לקנות אחר מירוח אפי׳ הכי לא אמר ליה אלא ע״כ משום דדמי לחיוב כנ״ל:

בא"ד בנכרי שלקח מישראל הס״ד ועיין לקמן דס״ז ע"ב בתוספת ד"ה גזירה כו' דדחו סברא זו:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא שמן תחילה כו׳ (מיימוני פ״א ופ"ט מהלכות טומאת אוכלין). ופסק דלא כר"ש וכן בשידה וטעמו דס״ל כר"י דלעיל דאין הלכה כר״ש אלא במסוכן ותרומ׳ מעשר של דמאי וז"ל הרמב״ם בפ"א דין י"ט השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה כו' וכתב עליו הר"א אין בתוספתא שקרש ואפשר בשמן שיצאה מעצמו ואע״פ שלא קרש כו׳ וע״ש וכתב ~המשנה~{ברכת הזבח: הכסף משנה} ז״ל וז״ל וי"ל לדעת רבינו שאע״פ שאין בתוספתא שקרש א״א לומר דבכל שמן איירי שהרי הוא מז' משקין ולפי' פי׳ כו׳ ומ״ש הר"א ראי׳ מדתנן במס' טהרות כו' וחכמים מודים לו איני יודע זו מנין לו אדרבה כו' ע"ש כי לא רציתי להעתיקו מפני האריכות וספרי הדפוס המצויי׳ ת״ל. (ודברי תימא הן דמדקאמרי אף הדבש מבואר דמודי גם בשמן דהא מכח ל' אף פריך כאן הש״ס מכלל דת״ק סבר יין לא כו' ונראה מדברי הכ״מ דס"ל להרמב"ם כדעת התוס' דדבש ושמן קרוש לא הוי משקה וכר"ש בן שזורי והא וודאי במחיל' תורתו בורכת' הי' דלהדיא פסק הרמב״ם דלא כר״ש בן שזורי ריש פ' ט' דין א' וכ"כ שם בכ"מ גופי׳ ע"ש וכמש"ל גם בפ״ג מהלכות טומאת כלים פסק דלא כר״ש וליישב השגת הר"א נ"ל דהרמב״ם ס"ל הא דאמר ר״מ השמן תחיל׳ לעולם היינו שקיבל טומאה בעודו לח ואח״כ נקרש ונשאר בטומאתו לעולם ולא מהני קרישתו מה שניקרש אחר שקיבל הטומאה וכך פי׳ רבינו להדיא בפי׳ המשניות ולקמן ריש פ"ט ע״ש אבל כשנגע בו טומאה בשעת קרישתו אינו לא משקה ולא אוכל וכהתוספתא ודלא כפי' התוספ' פרק כל שעה וכאן אבל ביין ס"ל להרב דחשיב משקה אפי׳ בקרוש והוי תחילה לעולם דכ"ע מודה לר"ש ב״ש בהא ומ״ה לא הזכיר הרב בפ"ט יין ומהתימא על הרב בעל תוס' יו״ט שתמה על הרמב"ם בזה ולא הרגיש במש״כ ובמ"ש יתיישב הכל דעת הרב על נכון ודו"ק היטב שם:

רש"י ד"ה אין רוב כו׳ וקשיא לי כו' פירות הללו לא עישרון כו׳ (ור"ל והוי פטור על החיוב ק״ל) וה״ל פטור מדאורייתא ורבנן כו' והשני שיטות מיותרות יש למחקן:

תוספות ד״ה אימא ר״ש כו' דאורייתא כו׳ מאי איריא בטמא מת אפי' בראשון ושני דהכא מיירי בקרוש כו׳ פי' דהוי משקים קרשו הרי הן שנים כו' לעולם אפי' קרוש כו' כול׳ בקרוש איירי כצ"ל. אמר המחבר הואיל ואתא לידן נימא בי׳ מלתא לפי מה שפסקו התוספות דדבש קרוש אינו משקה והכי ס״ל להרמב״ם ז"ל לסברתו שכתבתי לעיל יש להביא ראי' וסמך למה שנוהגים העולם לאכול דברים המטוגנים בדבש בלי שום נטילה ובפ' ערבי פסחים אמרי' דכל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכן פסקו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ולא ראיתי לרבנן קשישי שהיו נוטלים ידיהם לכך ולפי׳ דברי התוספות הנ״ל א"ש דדבש קרוש הוא ואין עליו תורת משקה כנ״ל. וראיתי בתשובת הר״ר יוסף מטראני שצידד הרבה למצוא סמך והיתר להנ"ל ולא עלה בידו היתר ברור ע"ש. ואני אומר דכדאי הא מ"ש בישוב המנהג העולם ולהקל מהטעם שכתבתי ק״ל נ"ל. אחר זמן רב באו לידי תשובת הרב הגדול מוה"ר דוד ן' אבן זמרא סי' פ"ג שמצאתי בו קרוב לדברי בקולא זו ע"ש. אבל במה שהתיר ג"כ ביין קרוש שקורין דב״ס לא נ״ל ולא שת לבו למ"ש לעיל בדעת הרמב"ם גם לא זכר מדברי התוס׳ בסוגיא דידן ומ"מ שמחתי שכוונתי לדעת הגדול בקולא זו וע״ש עוד ודו״ק:

ד״ה קסבר אין כו׳ וא״ת והא מיפטר כו' (וע"ל פ' ר״י דף ס״ו ע״ב בתוספות~ברכת הזבח:):~ ד"ה מירוח כמדומה לי דלק״מ ע"ש ודו״ק:

הגהות

גמרא שידה דתנן ב״ש כו׳ (מיימוני פ"ג מהלכות טומאת כלים):

ועשר עליו קסבר רוב עמי הארץ כו' ה"ג לפי' ראשון של רש"י:

רש״י ד״ה נמדדת בפנים כו' מקבלים טומאה כצ"ל והס"ד:

ד"ה השידה נמדדת כו':

ד״ה לבזבז כו' לפיה הס״ד:

ד״ה וביניהם מתחת אין נמדד כו׳ שולים כו׳ הרגלים כצ״ל והס״ד:

ד״ה קח מן השוק דמאי מע״ה כו' כצ"ל:

תוספות ד"ה שידה כו׳ מייתי לה גמרא כו' (ר״ל בפיסקא על גמרא דואין ניאותין כו') דאין עשוי׳ להנאת מדרס כו' ומנורה מדכתיב מכל כלי עץ וכו' (כצ"ל וע״ש בספרי דף כ״ו ע"ד בסופו):

דאית ליה מירוח עכו״ם דאינו פוטר וסבר יש קנין כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בדין משקה

א דף לא ר' שמעון שזורי אומר יין, ופירש"י דוקא יין ולא שמן ודבש דלא הוי משקין, - ובתוס' הקשו דהרי שמן ודבש הם מז' משקין, לכן פירשו דמיירי בקדושין יעוי"ש, והנה הרמב"ם פסק בפר"א מטו"א הי"ט השמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה, ופירש מרן בכס"מ דפסק כרש"ש דדוקא יין קרוש הוי משקה ולא שמן, אבל דבריו תמוהין דהרי להדיא כתב הרמב"ם בפר"ט ה"א דשמן ודבש שנקרשו הרי הן כמשקין, וכן כתב שם מרן דלא פסק כרש"ש, וכבר השיג בזה בברכת הזבח, וכתב דשאני בין אם קבל טומאה בעודו לח דשוב לא נפקע ע"י קרישתו, אבל כשלא קבל טומאה אלא בקרוש אינו מקבל טומאה לא שמן ולא דבש, מלבד יין שלעולם מקבל טומאה, ולהכי לא כתב הרמב"ם שם יין. עכת"ד, ולדבריו מתפרשה הכא כשלא קבל טומאה מקודם, דר"מ סבר דשמן קרוש מקבל טומאה, וחכמים סברי דגם דבש מקבל טומאה בקרישתו, ורש"ש סבר יין, היינו דוקא יין בקרישתו מקבל טומאה ולא שמן ודבש, ולפי פירוש זה פסק הכא הרמב"ם כרש"ש, ואעפ"י שכבר מוסכם דאין הלכה כרש"ש אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, אמנם שאני הכא דכו"ע מודו, ובדבש ר"מ ורש"ש סברי דאינו משקה ופסק כרש"ש, משום דר"מ מסייע לו, אבל זה קשה קרושה מדוע אינו פוסק בשמן דהרי ר"מ וחכמים סברי כן.

ב והנה הראב"ד הקשה בפר"א מטו"א בהשגה וז"ל ותנן במס' טהרות וכו' ר"מ אומר השמן תחילה לעולם וחכ"א אף הדבש רש"ש אומר היין תחילה לעולם מאי תחילה לעולם לאו אע"ג דקדשו דבהני איירי לעיל וחכמים מודין לו עכ"ל, ולכאורה הקשה על היין, ובאמת אין ברמב"ם אודות יין, ומשמע דביין סבר הרמב"ם דלעולם הוי משקה, אבל נראה דע"כ כוונת הראב"ד על השמן דחכמים מודים לר"מ מדקאמרי אף הדבש, ומכ"ש, שמן.

ג אמנם גם על פירוש זה תמוה מדוע השמיט הרמב"ם דין יין, ולכתוב בהדיא דגם אם קבל טומאה בקרוש דין משקה עליו לקבלת טומאה, ואעפ"י שמובן ממילא, אבל אין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין מפורש, - ואפשר שכיון שלפי מסקנת הסוגיא הפירוש בדברי ר"ש שזורי יין, - היינו לומר דשמן ודבש לא, - נמצא דלא הוזכר כלל יין בדברי רש"ש, דהרי עיקר דבריו לומר דשמן ודבש קדושין אינם בתורת משקה, אבל ביין אין צריך לפנים, דיין קרוש תורת משקה עליו, משום דכך עושין עיגולי יין, ואח"כ שורין אותן במים ותורת משקה עליו. -

ד אמנם יותר נראה דלא פסק הרמב"ם כמשנה זו כלל, אלא אזיל בתר סתמא דהתוספתא בפר"ב דטהרות דתניא שם כיצד אמרו שמן תחילה לעולם דהיינו אפילו קרשו [כמו שפירש הגר"א ז"ל שם] שאם נמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול משקין היוצאין הימנו מטמאים טומאת משקים, יעוי"ש בביאור הגר"א, הרי מבואר דסבר התנא דהתוספתא דשמן אחרי נימוח יש עליו טומאת משקין, ובזה מפרש הרמב"ם דמיירי שקבל טומאה בהיותו לח, דאל"כ הרי מבואר שם בתוספתא ברישא דשמן אינו לא אוכל ולא משקה, וע"כ הכוונה שמן קרוש, ומזה דן רבינו גם על הדבש כן, ופסק הרמב"ם כתוספתא זו, ומתורץ השגת הראב"ד שפיר.

ה כתב המג"א בסי' קנ"ח סק"ז בדבש שנעשה מרקחת מאחר שעומד להיות אוכל לא נקרא משקה ולא הוי טיבולו במשקה, ותמוה מהא דמבואר בפר"ג דעוקצים דהדבש הבא ע"י ריסוק מהכוורת לעולם הוי משקה, וכן מבואר בתוס' ב"ב פ' דכשמפרישים אותו מהשעוה הרי הוא משקה, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מטו"א הי"ח וז"ל רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, מבואר מזה דסתם דבש הנעשה ע"י ריסוק מהחלות בהכרח ירד עליו תורת משקה, ולפי מה שכתבנו במקום אחר בדין משקה הבא לתוך האוכל וכאוכל דמיא, זה דוקא אם בתחילת יצירתו ירד לאוכלין ולא חלה עליו תורת משקה מעולם, אבל אם הי' פעם אחת משקה שוב לא יהי' אוכל לעולם. וכמו שכתבנו במקום אחר בשם המהרי"ט שכתב כן, וא"כ יש לתמוה על פסקו של המג"א, והיינו דע"כ לא נעשה הדבש אוכל אח"כ אף כשבא לאוכל, מטעם שכבר ירד עליו תורת משקה.

ו ונראה לומר דשאני הא דדבש משארי משקין כאשר יבואר, והוא לפי דברי התוספתא והביאה הרמב"ם וז"ל דבש הבא מכוורתו מתטמא טומאת משקין, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין עכ"ל, ויש להבין כיון שכתב דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, א"כ הרי הוא משקה, ולפי"ז היאך אמר אח"כ חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, דתמוה מה מועיל מחשבה שחשב על הדבש להיות אוכלין, כיון שבאמת הדבש הוא משקה דהרי חזינן דסתמו משקה הוא אף בלעדי מחשבה למשקין, וא"כ חזינן דבעצמותו משקה הוא, ולפי"ז תיקשה מה מועיל מחשבה למשקין להיות אוכלין, הלא בכל המשקין כולם קיי"ל דלא נעשה אוכל במחשבה לאוכלין, וע"כ צ"ל דשאני דבש משארי משקין דעלמא, דכיון דהי' אוכל בהכוורת להדבורים, ואכילת בהמה ג"כ נקראת אכילה, כמבואר בב"ב פ' בתוס' ד"ה אינו וכו' דבכוורת הדבש עם השעוה תורת אוכל עלי', ומטעם זה עלול הוא להיות ג"כ בתורת אוכלין, ולהכי בדבש הזב מהכוורת, אף שסתמו משקה, מ"מ בחשב עליהן לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, אבל יש להבין מדוע כתב הרמב"ם דברדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, ומשמע דלא מהני מחשבה להיות אוכלין, וזה הוי לכאורה סתירה לדבריו שאח"כ, לפי מה שכתבנו.

ז ונראה לומר דשאני התם כיון דעושה פעולה בידים דהיינו הריסוק להכי ע"כ כיון שסתמא עומדים למשקה הוי הריסוק שהוא מעשה ג"כ למשקה, והוי כעושה מעשה למשקה, ושוב לא אתי מחשבה דאח"כ שמחשב לאוכלין להיות נתפס בזה תורת אוכלין מטעם דלא אתי מחשבה ומוציאה מידי מעשה, כמבואר בקדושין נ"ט, יעוי"ש, - ולפי"ז אם יעשה מעשה אחרת המורה דוקא על אוכלין ודאי דאתי מעשה זו ומוציאה מידי הפעולה הראשונה כהכלל שמעשה מוציאה מידי מעשה, ונעשה מהדבש אוכלין, וזה אנו לומדים מהא דכתב הרמב"ם דהדבש הזב מהכוורת מתטמא טומאת משקין, וזהו משום דסתמו משקין, ועל כל זה אתי מחשבה דלאוכלין ומפקע מסתמא, כן אית לן לומר בדבש שבא על ידי ריסוק דנעשה מעשה למשקה, עכ"ז אתי מעשה אחרת ומוציאה מידי מעשה ראשונה, ומטעם זה פסק המג"א דדבש המרקחת כיון שעומד לאכילה ע"י מעשה דהרי נתבשל לזה להיות אוכל, להכי דין אוכלין עליו, ולא הוי טיבולו במשקה.

ח והנה מצאתי בברכת הזבח שנחית להא דמרקחת וכתב דלפי דברי התוס' דדבש קרוש אינו משקה, והכי ס"ל להרמב"ם, יעוי"ש, ודבריו תמוהין בשתים, א) דהלא חכמים סברי הכא דדבש הוי משקה, וכיון דלא קיי"ל כרש"ש הוי בזה טיבולו למשקה, ב) דהלא הרמב"ם כתב דדבש אינו משקה היינו דבש תמרים כמבואר שם ברמב"ם פר"א מטו"א הכ"א, אבל דבש דבורים הבא מכוורת לא כתב הרמב"ם שאינו משקה, ואדרבה כתב להדיא שם בהי"ח דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, והנה מציין שם לדברי הרדב"ז סי' פ"ג, וראיתי שם שנחית לזה גם כן לומר דדבש אינו משקה בקרוש, אבל בסופו שם כתב דזה דוקא בדבש שאינו מדבורים, ופלא שלא הביא דברי הרמב"ם מה שכתב בהי"ח, אבל עכ"פ נחית לדינא לחלק בין דבש דבורים לשארי דבש, - ולדינא נכון הדבר כמו שכתבנו.

א דף לא תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לך קח מן השוק ועשר עליו וכו', הרי חזינן דלא סמכינן אבילה לעשר מינה ובה, ואין לחלק ולומר דדוקא באיסור דרבנן סמכינן אבילה ולא באיסד"א, דליתא דהרי גם שם הוה איסור דרבנן דהרי מיירי שם בנתערב ברובא, וביותר תוגדל התמי' דהרי ר"ש שזורי עצמו סובר בר"ה דיש בילה אף בדבר יבש, וכבר עמד בזה הטורי אבן יעוי"ש, - ונראה לומר בזה דדוקא במקום דליתא תורת ביטול אמרינן סברא דבילה, מטעם דכיון דלא נתבטל עדיין עצמותו של הדבר, להכי אמרינן דיש בהפרשה גם מהתערובות השני, אמנם אם נתבטל הדבר ברובא דאז אזלא החשיבות, מהדבר, - והוה כמאן דליתא, ממילא לא שייך בזה לדון תורת בילה, ובמס' ר"ה מיירי באופן שליתא דין ביטול מדאורייתא, ולהכי שפיר סמכינן אבילה, אבל הכא במנחות, מיירי שהי' התערובות ברובא, ואזיל לי' החשיבות של המיעוט מן התורה, וכיון דהתורה עשאה אותו כמאן דליתא, להכי אין לסמוך אבילה להקל, ומצאתי סעד לסברא זו בתוסיו"ט פר"ד דדמאי מ"ה ד"ה אבל בזמן יעוי"ש, והנה התם בר"ה בלא"ה לא שייך ביטול מטעם דהוה מב"מ גמור בין בכמות ובין באיכות דהרי שווים בשמא ובטעמא דלא שייך בזה ביטול כמבואר בר"ן נדרים נ"ב, והכא נמי כיון דרק לענין לעשר מזה על זה עיקר הנ"מ התם, ולהכי לא שייך בזה עיקר דין ביטול, וכמובן.

ב ובזה יובן לנו ג"כ הא דקשה לכאורה בהא דיליף ר' יהודה דמב"מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר דלא בטל דם השעיר המועט בתוך דם הפר המרובה וכו' וקשה דלמא סברת התורה בזה מטעם דסמכינן אבילה וכיון שע"כ איכא מעט דם השעיר בכל טיפה וטיפה, ולהכי עולה שפיר הזריקה גם לשם דם שעיר, אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דכיון דאם אמרינן בזה ביטול דהיינו כדין מיעוט שנתערב ברובא דהוא כמאן דליתא, להכי לא שייך אחר כך לדון בזה תורת בילה, ומוכח דמב"מ לא הוה בדין ביטול.-

ג והנה יש להעיר מהא דאיתא בפר"ג דחלה מ"ט זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות וכו' מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל יעוי"ש הרי חזינן דסמכינן אבילה אעפ"י דנתבטל ברובא, אמנם כבר הקשה שם הר"ש היאך סמכינן בזה אבילה, ומדוע במנחות לא סמיך ר"ט אבילה, ואין לומר דמיירי הכא שהטבל הי' - אמנם לא כן משמע בירושלמי דאיתא שם להדיא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דסברי דהמשנה מיירי בטבל שהוא מדרבנן והיינו קודם גמר מלאכה, - והקשה הירושלמי למ"ד דבטבל דרבנן כו"ע סברי דבטל ברובא, וא"כ מדוע לא בטל הכא האי טבל ברוב, יעוי"ש, ואם כדברי הר"ש, דהטבל הוה דובא אין מקום לקושיא, ונראה כך דכיון דמיירי קודם גמר מלאכה ומדאורייתא לא הוה בזה שום איסור וא"כ הוה היתר בהיתר דליתא ג"כ דין ביטול, וכיון דליתא בזה ביטול מדאורייתא שפיר יש לסמוך אבילה, - והנה לפי"מ שמוקים שם בירושלמי רבי מנא דמיירי בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף, וא"כ שייך בזה ביטול, אמנם ע"כ סובר הירושלמי דטבל מדאורייתא לא בטל דהיינו מטעם דסבר דכהיתרו איסורו, וכיון דליתא בביטול מה"ת סמכינן אבילה, אמנם עדיין תיקשה מתרומת מעשר דתנן שם דבעינן שם לפי חשבון, אבל יש לומר דבדבר לח בכל אופן יש בילה, ור' מנא דמוקים בשמן שהוא לח בכל אופן יש בילה, והכא במנחות מיירי ביבש, אמנם ר"ש שזורי דסבר דאף ביבש סמכינן אבילה, ע"כ מוקים להמשנה דחלה ג"כ ביבש ויפרש כמו זה הביאור, מטעם דליתא בזה ביטול ברובא, וע"כ הא דאיתא בזבחים פ' במי חטאת שנפלו לתוכן מים כל שהוא, ומ"מ רוצה הגמ' לומר שם דר"א סובר יש בילה, אעפ"י שאיתא שם דין ביטול מה"ת, היינו כמו"ש התוס' שם ע"ט ד"ה תנן דמשום חומרא דמי חטאת לא בטל ברובא, כן אית לן לומר גם בזה דרק בשביל חומרא דמי חטאת הוא, וע"כ זה הוה ג"כ דעת הרמב"ם בפר"ט מה' פרה אדומה ה"ח.

ד וכן יש להוכיח מהא דתנן בחלה פר"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, נתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא אחת על הכל וכו' יעוי"ש, הרי חזינן דסמכינן אבילה, התם ג"כ עיקר הטעם משום דלא שייך בזה ביטול כיון דשאור לטעמא עבידא וליתא בזה דין ביטול דהרי קיי"ל דהטעם כעיקר דאורייתא, וכך יש להוכיח סברא זו מזבחים ע"ח.

ה איברא לפי דברי הש"ך שכתב ביו"ד סי' שכ"ד סקי"ח דלא הוי בזה עיקר הטעם משום בילה, אלא משום דכיון שנעשית כולה טבולה, וכמו שכתב גם המחבר "לפי שנעשית כולה טבל", יעוי"ש, ולפי"ז אין ראי' לדין בילה מזה, אמנם ע"כ דברי הש"ך תמוה מדברי הר"ש שכתבנו לעיל, והוא מדהקשה הר"ש בהא דזיתי ניקוף וכו' מדוע סומכין אבילה וכו' כמבואר שם, ומדוע לא אמר דמפני שנעשית כל התערובות באיסור להכי יכול להפריש מינה ובה, וע"כ דזה הטעם לא יספיק, ומוכח מזה דעיקר הטעם משום בילה, והא דבאמת כתב המחבר לפי שנעשית כולה טבל" וזה הטעם כתבו גם כן הרא"ש ועוד ראשונים, זה בא לבאר מדוע סומכין אבילה כיון דמדאורייתא בטל ברובא, להכי אמרו הטעם לפי שנעשית כולה טבל, והיינו בשביל הטעם כמו שנתבאר, ולכן ליתא בזה ביטול ברובא וסמכינן אבילה, ולפי"ז ישתנה הדין דלפי דברי הש"ך אם נתערבה עיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה ג"כ סומכין אבילה מטעם דג"כ נעשית כולה טבולה, ולפי מה שכתבנו ע"כ דוקא בשאור הדין כן, ולא כעיסה שנתערבה, דבזה אחרונה אין סומכין אבילה, ועוד כתב הש"ך בשם התה"ד דבשאור מודה הרא"ש דאין בילה, ולדבריו דשאור הסברא מחייבת דלא נבלל כל כך היטב, הנה מפורש להיפך בתוס' לעיל כ"ב דכתבו שם דיותר מתערב יפה שאור בעיסה מעיסה בעיסה, דהרי כתבו שם להדיא דאין לך דבר לח מתערב יותר מזה, וגבי עיסה בעיסה כתבו דדוקא לענין מנחות מקרי לח יעוי"ש] אבל במקום שרובא חיוב, או שהוה חיוב משום הטעם שהוא כעיקר בזה סומכין אבילה, ומטעם זה סומכין אבילה בהא דאיתא בנדה מ"ז עיסה שנדמעה וכו' חייבת בחלה, וע"כ מהני הפרשה, והיינו כיון שרובא חולין מתוקנים והוה רובא חיוב, סומכין אבילה.

ו ויש לבאר לפי"ז שיטת הרמב"ם דפסק בפרי"ג מתרומות ה"ד דאין בילה בקמח בקמח יעוי"ש, והיינו דסבר דקמח בקמח דין יבש ביבש יש לו, וא"כ מסתמא שאור בעיסה ג"כ דין יבש ביבש הוא, ומפרש הרמב"ם דלח בלח לא הוה אלא יין ביין או שמן בשמן, וא"כ מדוע פוסק האי דינא דלעיל דשאור שלא הורמה חלתה וכו' דמהני במוציא אחת על הכל, וזהו מטעם דסמכינן אבילה, ונראה לומר מלתא חדתא דדוקא במקום דבעינן לפי חשבון כגון במעשר וגם בתרומת מעשר, בזה בעינן בלילה יפה, ולא סמכינן אבילה בלתי הדברים המתערבים ומתמזגים יפה, ובאופן הזה מיירי שם בתרומות, יעוי"ש, אבל בתרומה גדולה וחלה דמצד תקונם סגי במשהו בזה יש לסמוך אבילה גם בדברים יבשים, ומכ"ש קמח בקמח, ושאור בעיסה, ושפיר יש לומר דסבר הרמב"ם דקמח בקמח נקרא ג"כ דבר לח כשיטת התוס' יבמות פ"ב ורק לענין להוציא לפי חשבון בדיוק כהא דתרומת מעשר ומעשר בעינן דבר לח דאיתא במזיגה, ובזה מתערב גם לפי חשבון, וכמו שמבואר בתשב"ץ ח"ב סי' ד' לחלק בין הרכבה מזגיית, להרכבה שכונית, דכתב שם שהפרדה אעפ"י שבאה מסוס וחמור, אינה כלאים, משום דהוה הרכבה מזגיית והוה עכשיו צורה חדשה, משא"כ חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא מינו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד בת חורין, מטעם דכיון דלא הוה רק הרכבה שכונית, אמרינן דצד עבדות לחודיא קיימא, יעוי"ש, וה"נ קמח בקמח הוה הרכבה שכונית, משא"כ יין ושמן, - והנה אח"כ ראיתי בשיט"מ הנדפס מחדש שעמד ג"כ בקושיו' הטו"א וכתב שם בסוגיא זו אות ה' וז"ל וא"ת אמאי לא א"ל יצבור גורנו לתוכו ולעשר מיני' ובי' כדאמרי' לעיל וי"ל [דאה"נ] אלא שלא הי' רוצה להפריש עליו אלא כשיעור הטבל, שהי' מעורב ואם הי' צובר גורנו לתוכו הי' צריך להפריש מכל המעורב כאילו הי' [טבל גמור] ונמצא מפסיד להרבות בתרומה ליתן לכהן, עכ"ל, - ולפי"ז אתי שפיר הסוגיא. -

ז והנה בהא דנתערב טבל בחולין פירש"י שהי' דמאי וכו' ותמוה מדוע לא ניחא כפשוטו דאיירי בודאי ורק מטעם ביטול ברובא, אין כאן אלא חיוב דרבנן, ולהכי אמר ר"ט דמהני בשיקח מן השוק שהוא ג"כ דרבנן, ועי' במל"מ בפר"ה מתרומות בזה, גם עי' במרכבת המשנה.

ח ולימא לי' קח מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין, - וקשה לשיטת הרמב"ם דסבר דספד"א מה"ת לקולא, א"כ אין כאן אלא חיוב מדרבנן, וממילא הוי ג"כ מן הפטור על הפטור מדאורייתא, - ונראה לבאר לפי דברי הרמב"ם לפי מה שסבר בעצם יסוד דדמאי, וכאשר יבואר.

ט כתב הרמב"ם בפר"ו מסוכה הי"ג וביום השמיני יושבין ואין מברכין, וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק, כתב הראב"ד ואני רואה מדברי רבא דאמר הטעם לדמאי שאין מברכין על הפרשת מעשרות משום דרוב ע"ה מעשרין הם, הא לאו הכי מספיקא מברכין מפני שהוא ספד"א וכו' יעוי"ש, ולכאורה דברי הרמב"ם נכונים מטעם דאיכא חזקת טבל, להכי לולא הטעם דרוב ע"ה מעשרין הוי כודאי חיוב מטעם חזקה, אבל יש לדחות דלא הוי חזקת טבל ודאי, מטעם דאפשר דעביד כר' הושעי' דהכניס התבואה בשבלין, ובספר צל"ח לסוכה ראיתי כתב דזה תליא אם אזלינן בתר חזקה דהשתא, ותליא בפלוגתא דר"מ ורבנן בנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וחכמים מטמאין דאזלינן בתר שעת מציאתן, והרמב"ם לשיטתו דסבר דאף לחולין אמרינן כן כמו שפסק בפרי"ח מה' אבוה"ט הי"ד, והראב"ד סובר כשיטת התוס' דרק לקדשים אמרינן כשעת מציאתן, עכת"ד, אבל דבריו תמוהין דמה שייך כשעת מציאתן בטבל, דע"כ אנו יודעין שלא הי' טבל טרם שנתחייב בראיית פני הבית, ואם באמת הכניס במוץ שלה אין כאן טבל כלל, ואין זה דמיון לשעת מציאתן בהא דמת, דע"כ עכשיו הרי הוא מת בודאי ומטמא, - ובפירות אין אנו יודעין גם עכשיו שהוא טבל ודאי גם בלעדי ההפרשה, מטעם דאולי לא נתחייבו כלל, ואין זה טבל האמור בתורה. -

י ונראה דהנה יש לחקור אם תרי מיעוטי מגרעין לחזקה, היינו חזקה שהיא מכח רובא, - והנה לכאורה הדבר פשוט דאם תרי מיעוטי מגרעין לרובא כמו שמבואר בגמ' ברכות נ"ג, וכמו כן כתב הר"ן ליישב קושיות התוס' חולין ס"ג ע"ב בהא דאין לוקחין ביצים מנכרי מחששא דשמא מין טמא הוא והקשה הא רוב עופות טהורין ומדוע לא ניזל בתר רובא, ותירץ הר"ן משום דיש לצרף מיעוט נו"ט שיש גם בטהורים, יעוי"ש ואם ברובא מגרען תרי מיעוטי מכש"כ בחזקה, אבל יש לומר לאידך גיסא דדוקא ברובא שייך לומר כן, מטעם דהכרעת הרובא אינו לומר דליתא למיעוט, - אלא אמרינן דזהו מן הרובא, אבל כיון שיש מיעוט במציאות, להכי יש לומר דבדאיכא עוד מיעוט אחר, הרי שני מיעוטין במציאות, ושני מיעוטין מגרעין את הרוב, - אבל חזקה שזהו לומר שהדבר הזה בלא השתנות מדמעיקרא, והרי הוא כמעיקרא, א"כ מה מוסיף לנו אם יש שני מיעוטים המורים היפוך חזקה, הלא סו"ס יש לנו לומר דהדבר לא נשתנה, והרי הוא כמדעיקרא.

יא והנה הכא בחזקה דטבל כמו שהוא לפנינו יש שני מיעוטין המורים לומר שאין זה טבל היינו מיעוט המעשרין, ומיעוט המכניסין במוץ, - וסבר הראב"ד שאין כאן חזקת טבל, ומזה שפיר מוכיח הראב"ד דבספק מברכין, ורק בדמאי אין מברכין משום דרוב ע"ה מעשרין, ושיטת הרמב"ם דתרי מיעוטין אין מגרעין חזקה, והכא בטבל אית לן לומר דהוי טבל ודאי, וזהו חזקה מכח רובא, דרוב אנשים אין מכניסין במוץ, ומטעם זה איתחזק בטבל ובצירוף מיעוט המעשרין לא הוגרע חזקת טבל.

יב והנה אפשר בזה לפרש הפלוגתא דר"מ ורבנן דכשעת מציאתן, דהנה כתבו התוס' שם בנדה דאם ראוהו חי מבעוד יום גם רבנן מודו דטהור, ותמוה דאם חזקת חי מהני, מה לי אם ראוהו חי או לא, הלא כל אדם יש לו חזקת חיים, וכבר עמדו בזה הנו"ב, ועוד אחרונים, אבל יש לומר גם כן דשם יש גם כן מיעוט שאינו חי, דע"כ נמצא גוף מת בעולם, וגם מהחיים יש מיעוט שאין לו חזקת חיים, כמו גוסס, עי' גיטין כ"ח, או תינוק קודם שהוחזק להיות בחזקה דחיים, ותרי מיעוטי מגרעין לחזקה דחיים, וכל זה בשלא ראוהו חי מבעוד יום, אבל כשראוהו חי מבעוד יום, היינו שראה אותו בחזקת חי, שהוא מהאנשים שיש להם חזקה דחיים. -

יג והנה ר"מ מטהר מטעם דסבר דלא מהני תרי מיעוטי לגרוע חזקה דחיים, - ורבנן מטמאין מטעם דהתרי מיעוטי מגרעין חזקת חיים, -- אבל לפי"ז תיקשה דהתם פסק הרמב"ם כחכמים, דנתבטלה חזקה דמעיקרא בשביל המיעוטים, והכא בטבל סבר דיש להפירות חזקת טבל.

יד עוד קשה דשיטת ר"מ בכ"מ לחוש למיעוט, ורבנן לא חיישי למיעוטא, והכא להיפוך, דר"מ לא סבר התרי מיעוטי לגרע לחזקה, ורבנן סברי דיש חשיבות להמיעוטין לגרוע להחזקה, ותמוה.

טו והנה ליישב דברי הרמב"ם יש לומר דהכא מפני ששעת מציאתן מכריע, דהרי עכ"פ לפי ראות ענינו אנו רואים דהגוף הזה שנגע בו מת לפנינו, משא"כ בתבואה אין לפנינו ריעותא בהתבואה אשר תהי' מורה ריעותא בחזקה, אבל לר"מ תיקשה.

טז ונראה דהנה יש להקשות בהא דנגע באחד בלילה מדוע לא אזלינן בתר רובא, ורוב גופים שבעולם הם חיים, וע"כ דמיירי ביושב בין ההרים, דאין לדון בזה רובא דעלמא, כמו שמוקים הש"ס ב"ב כ"ג לענין רוב וקרוב, יעוי"ש, - אמנם ע"כ גם נידון זה הוא כעין רובא לומר שלא בא גוף אחד מן רובא לכאן, אבל יש לחוש למיעוט שבא מעלמא אף שהמקום בין ההרים, וממילא יש חששא דלמא מעלמא אתא, ואדרבה ר"מ דחייש למיעוט לא מהני גם ביושב בין ההרים, ולהכי מטהר, ורבנן לא חיישי לזה. -

יז ביאור הדברים דר"מ מטהר מטעם חזקה דמעיקרא שהי' חי, ובצירוף גם המיעוט שבא אחד מעלמא, דגם ביושב בין ההרים יש חששא למיעוט שבא לכאן, וממילא אין כאן שני מיעוטים המורים על גוף מת, ולא הוי אלא חד מיעוט, משום דכיון דאיכא מיעוט כלפי מיעוט, וממילא מטהר ר"מ מטעם חזקה ומיעוט שמא בא מעלמא, ורבנן דלא חיישי למיעוט בכל מקום דאיכא רובא, וממילא אין לחוש שמא בא אחד מעלמא, וא"כ הוי תרי מיעוטים המגרעים חזקת חי הבא מכח רובא, וזהו חזקה דהשתא, והוי ר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא, ורבנן לשיטתייהו דלא חיישי למיעוט, וכמוש"נ.

יח כתבו התוס' בריש נדה מדוע בנגע באחד בלילה מטמאי רבנן ברה"ר משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ובאשה אמאי מטהרין לחולין, ותירצו דלקמן בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים, יעוי"ש, וקשה לשיטת הרמב"ם דפסק כחכמים כמו שכתבנו לעיל ואיהו סובר אף לחולין תיקשה לדידי' קושיות התוס', - אבל לפי מה שביארנו יתיישב לנכון, והיינו משום דעיקר הטעם דמטמאי רבנן התם הוא בשביל השני מיעוטין שמגרעין את החזקה, דחזקת חי, והרי"ז הכרעה דהגוף שנגע בו הוי מת גם מאתמול, ובצירוף חזקה דהשתא, אעפ"י שחזקה דהשתא לא הוי חזקה מעליא, ואינה אלא לקדשים ולתרומה, אמנם מפני השני מיעוטים דהוי ריעותא גדולה להחזקת חי דמעיקרא, - להכי נחשב לודאי טומאה גם לחולין, משא"כ בנדה דאין כאן סיבות המגרעים את החזקת טהרה דמעיקרא, רק הריעותא דהשתא מציאת דם שלפנינו, - הנה ריעותא זו אין בכחה לבטל חזקת טהרה דמעיקרא, ולהכי גם לחכמים דמטמאין למפרע טומאת מעל"ע אינה אלא לתרומה ולקדשים.

יט ובביאור הסוגיא דידן ע"כ צריך לומר כמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם דסבר דתרי מיעוטין אינן מגרעין חזקה, וממילא כל טבל יש לו חזקת טבל בודאי, וזהו חזקה מכח רובא, ובמקום חזקה גם הרמב"ם מודה דאזלינן לחומרא מדאורייתא, ומכ"מ ודאי טבל לא הוי, בשביל השני מיעוטין, ומטעם זה הוי בגדר איקבע איסורא, והוי ספקא לחומרא מדאורייתא, ושפיר קאמר הש"ס דבשביל שלא סבר רוב ע"ה מעשרין, אין עצה ליקח מן השוק, מטעם דיש כאן ספק חיוב דאורייתא, - וכמו שנתבאר.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

נמדדת מבפנים. דאמרינן התם כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית ושידה תיבה ומגדל שמחזיקים מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש יצאו מתורת כלי ואין מקבלין טומאה: השידה נמדדת מבפנים. אם מחזיק חללה כוריים טהורה: מבחוץ. עובי הנסרים נמדד עמה דרואין אילו היה חלל מבפנים היה משלים לכוריים: עובי הרגלים. הרגלים עבים יותר מן הנסרים: לבזבז. מסגרת סביב לפיהם: וביניהם. אותו אויר שבין הרגלים מתחת אין נמדד דלא אמרי' רואין כאילו שולים יורדין עד סוף הרגלים: טפח. מקום חשוב הוא: שמן תחילה לעולם. בין שנטמא באב הטומאה או בראשון או בשני הוי איהו ראשון דקי''ל (פסחים דף יד:) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ושמן משקה: יין לא. בתמיה דיין מי איכא למ''ד לאו משקה הוא: אלא אימא ר''ש שזורי אומר יין. ולא שמן ודבש דלא הוו משקין ואהך קא''ר חנניא הלכה כר''ש: נתערב לי טבל. דמאי בחולין ולא יכול להפריש ממנו מפני חולין המעורבין בו ואע''ג דדמאי לא מיחייב מדאוריי' במעשר אפילו הכי הואיל ומיחייב מדרבנן הוה ליה מן חולין הפטור על טבל החייב: קח מן השוק. דמאי מעם הארץ דהוי נמי פטור מדאורייתא על הפטור דאורייתא: ולימא קח מן העובד כוכבים. דפטור מדאורייתא וחייב מדרבנן: אין רוב עמי הארץ מעשרין. אלא מספקינן בהו מחצה על מחצה הילכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר אי נמי איפכא כך שמעתי וקשיא לי א''כ כשלוקחה מן העובד כוכבי' נמי שמא ע''ה זה שמכר פירות הללו לא עשרן והוה ליה מן פטור על החיוב ונראה בעיני שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטל דמדאוריית' חד בתרי בטיל והוה ליה פטור מדאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמור טבל אסור במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפי' חיובא דרבנן ליכא וא''ל צא וקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון טבל שבו קסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן והוה ליה פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן כי האי ונימא ליה קח מן העובד כוכבים דפטור נמי מדאורייתא דקס''ד יש קנין [לעובד כוכבים להפקיע] כו' וחייב מדרבנן קסבר אין קנין לעובד כוכבים א''ד כו' קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין ושמא זה שמכרו לא עישר והוה ליה חייב מדאורייתא וטבל המעורב בה פטור מדאורייתא: קשי. פריך:
שידה דתנן בית שמאי אומרים נמדדת בפנים כו'. בפ' כירה (שבת דף מד:) ושם פי' בקונטרס דשידה היא מרכבת נשים וקשה דא''כ למה לי מדידה דבמיוחדים למדרס לא בעינן מיטלטל מלא וריקן דאפי' פשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס מיטמא מדרס כדמוכח בבכורות בפ' על אלו מומין (דף לח.) דאמרינן בהנך דחזו למדרסות דלא איתקוש לשק ועוד קשה כיון דמיטמא מדרס מיטמא טמא מת כדתניא בפ' בא סימן (נדה דף מט.) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת אלמה תנן במס' כלים (פי''ח מ''ב) דשידה מצלת באהל המת ובפ' כירה (שבת דף מד:) מייתי לה בגמרא (ואין ניאותין) וכן מוכח בנזיר בפרק כהן גדול (דף נה.) דאינה עשויה למרכבת אדם דאמרינן הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל כו' וקאמר התם כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן משמע דלא שכיחא ליכנס בה ונראה לפרש דעשויה להניח בה כלים ומיהו קשה מספינה פרק ר''ע במסכת שבת (דף פג:) דתניא רבי חנינא אומר נלמדנה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן כו' ואמאי הא עשויה למדרס שנכנסים בה בני אדם וי''ל דאיירי בספינות גדולות שעיקרן עשויות לתת לתוכן פרקמטיא ולא דמיא למדרס ועוד נראה דאפי' עיקרו אתי להעביר בני אדם מעיר לעיר וכן שידה למרכבת נשים לא חשיב מדרס כיון דלא עבידא להיות נשען עליה אלא ללכת ממקום למקום מידי דהוה אלוקטמין טהורין בפ' במה אשה יוצאה (שבת דף סו:) פירש אשקינ''ש בלעז שהולכים עליהן בימות הגשמים ולא דמי לעגלה של קטן [בסוף פרק שני] דביצה (דף כג:) דטמאה מדרס ומיהו ר''ח פירש אלוקטמים מקי''נש גדולות שהולכין עליהן הליצנים לחידוש ואין טמאין מדרס כיון דאין עשויות להנאת מדרס מידי דהוה אסולם דממעט בפרשת ויהי ביום השמיני סולם וקולב וניחותיה ומנורה מדכתי' (ויקרא יא) מכל כלי עץ ולא כתיב כל כלי עץ ומדאינה מטמא במת אינה מטמא מדרס דכל המטמא במדרס מטמא טמא מת כדתנן בפ' בא סימן (נדה מט.) והיינו טעמא משום דאינו עשוי להנאת מדרס אלא לירד בו ולעלות. מ''ר: אימא ר''ש שזורי אומר יין. פי' יין דווקא ולא שמן ודבש והקשה ר''ת דהכא פסקינן כר''ש שזורי ובכל דוכתא משמע סתמא דהש''ס דשמן חשיב משקה בפ''ק דשבת (דף יז.) גבי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובמסכת מכשירין (פ''ו מ''ד) (ר''ע) דחשיב בשבעה משקין יין ושמן ובפ' חבית (שבת דף קמד:) גבי מוהל השמן ובפ''ק דפסחים (דף יד: ושם) גבי הוסיף ר''ע מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת ומוקי לה בנר של מתכת דהויא אב הטומאה דחרב הרי הוא כחלל ודייק קסבר ר''ע טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא כו' מאי איריא בטמא מת אפי' בראשון ושני נמי תחילה הוי דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה והשתא מאי קושיא לימא דר''ע סבר כר''ש שזורי דלא חשיב שמן משקה אלא אוכל ומיהו מר''ע אינה קושיא דשמעינן ליה דחשיב שמן משקה במסכת מכשירין ומייתי ליה במס' שבת בריש פרק חבית (דף קמג:) חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון כו' וקאמר סלי זיתים וענבים יוכיחו כו' אבל מסתמא דהש''ס קשה כמו שפירשתי ותירץ ר''ת דהכא מיירי בקרוש כדקתני רישא השמן והחלב של גריסין בזמן שהם לחים הרי הן ראשונים פי' דהוו משקין קרשו הרי הן שניים ויש ספרים שרישא זו כתובה בהן והדר קתני ר''מ אומר שמן תחילה לעולם אפי' קרוש והשתא ניחא הא דנקט לעולם וכן דבש דחכמים ויין דר''ש שזורי כולה בקרוש איירי מ''ר: קסבר אין קנין (מחייב). וא''ת והא מיפטר משעת מירוח העובד כוכבים ואין לומר דקסבר אינו פוטר דלא אשכחן תנא דאית ליה תרתי מירוח העובד כוכבים אינו פוטר ואין קנין דא''כ דגנך במאי מוקים ליה דר''מ אשכחן דאית ליה מירוח העובד כוכבים דאינו פוטר (וסבר יש קנין לעובד כוכבים דאינו פוטר) לקמן בפרק רבי ישמעאל (דף סו:) אבל קסבר יש קנין בספ''ק דע''ז (דף כא.) ורבי יהודה אית ליה יש קנין בפ' השואל (ב''מ דף קא.) ואית ליה נמי מירוח העובד כוכבים [אינו] פוטר לקמן בפ' ר' ישמעאל וי''ל דמ''מ דמי לחיוב כי היכי דלא א''ל קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת חוצה לארץ ועוד כל לקוח דרבנן הוא כדדרשינן תבואת זרעך ולא לקוח בפ' השוכר את הפועלים (ב''מ דף פח.) ומיהו הר''ר יצחק בהר''ר מאיר מפרש הני מילי בשלקחו עד שלא נתמרח ואפשר שלא היה מצוי ומיהו ר''ת מפרש דאדרבה בממורח הוא דמיפטר לקוח וצריך עיון אי מירוח העובד כוכבים פוטר אפילו מדרבנן בתבואה דעובד כוכבים דאמרינן בפ''ק דבכורות (דף יא:) הלוקח טבלים ממורחים מן העובד כוכבים כו' דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עובד כוכבים כו' והא דגזרינן משום בעלי כיסין בעובד כוכבים שלקח מישראל. מ''ר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד