דלג לתוכן

מנחות כז ע"א - Steinsaltz

as “upon [al] the wood” is written, and not: Next to the wood.

When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the one who says in the mishna (96a) that the term “upon [al]” (see Numbers 2:20) means adjacent to. According to that tanna, what is the halakha in this case? Is it explained that here, too, the phrase “upon [al] the wood” can mean adjacent to the wood? Or perhaps, the phrase “upon [al] the wood that is on the fire upon the altar” teaches that “upon the wood” is to be understood as similar to “upon the altar”: Just as there “upon the altar” is meant literally, so too here, the phrase “upon the wood” is meant literally. The Gemara comments: No answer was found, and the dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: With regard to the handful, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from rendering it permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering. With regard to a tenth of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from qualifying as a proper meal offering. With regard to the wine poured as a libation, failure to pour the minority of it prevents the majority of it, which was poured, from qualifying as a proper libation. With regard to the log of oil that is required for the meal offering, failure to add the minority of it prevents the majority of it, which was added, from being a sufficient measure of oil.

With regard to the fine flour and the oil, failure to bring each prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the handful and the frankincense, failure to burn each prevents fulfillment of the mitzva with the other.

GEMARA: What is the reason that the failure to sacrifice the minority of the handful disqualifies the entire offering? This is derived from the fact that the verse states “his handful” twice, once with regard to the voluntary meal offering (Leviticus 2:2) and once with regard to the meal offering of a sinner (Leviticus 5:12), and any halakha repeated in the verses is deemed indispensable.

The mishna teaches: With regard to a tenth of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it from qualifying as a proper meal offering. What is the reason? The verse states: “The priest shall remove of it a handful of its fine flour” (Leviticus 2:2). The usage of the term “of its fine flour” instead of: Of the fine flour, teaches that if any amount of its flour was missing, it is not valid.

The mishna teaches: With regard to the wine poured as a libation, failure to pour the minority of it prevents the majority of it from qualifying as a proper libation. What is the reason? The verse states concerning the libations: “So shall it be done” (Numbers 15:11). The term “so” indicates that the libations must be sacrificed exactly in the manner described, without any deviation.

The mishna teaches: With regard to the log of oil that is required for the meal offering, failure to add the minority of it prevents the majority of it from being a sufficient measure of oil. In the case of the oil of the meal offering that accompanies the libations, this halakha is learned from the term: “So” (Numbers 15:11), stated with regard to the libations. And in the case of the log of oil that accompanies a voluntary meal offering, the verse states: “And of its oil” (Leviticus 2:2), demonstrating that if any amount of its oil was missing, it is not valid.

The mishna teaches: With regard to the fine flour and the oil, failure to bring each prevents fulfillment of the mitzva with the other. The halakha that each is indispensable is derived from the fact that the two are juxtaposed in the verse: “The priest shall remove of it a handful of its fine flour and of its oil” (Leviticus 2:2), and the fact that this requirement is repeated in the verse: “Of its groats, and of its oil” (Leviticus 2:16), teaches that each is indispensable.

The mishna teaches: With regard to the handful and the frankincense, failure to burn each prevents fulfillment of the mitzva with the other. The halakha that each is indispensable is derived from the repetition of the mention of the two together in the verse, as it is written: “The priest shall remove of it a handful of its fine flour and of its oil, as well as all of its frankincense” (Leviticus 2:2), and again with regard to the meal offering of a sinner it is stated: “And all the frankincense which is upon the meal offering” (Leviticus 6:8).

MISHNA: With regard to the two goats of Yom Kippur, the absence of each goat prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two sheep brought together with the meal offering of the two loaves on Shavuot, failure to bring each of the sheep prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two loaves brought on Shavuot, failure to bring each of the loaves prevents fulfillment of the mitzva with the other.

With regard to the two arrangements of the shewbread, failure to place each of the arrangements prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two bowls of frankincense that accompany the shewbread, failure to place each of the bowls prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the arrangements of the shewbread and the bowls of frankincense, failure to bring each of them prevents fulfillment of the mitzva with the other.

With regard to the two types of loaves that accompany the offerings of a nazirite: The bread and wafers (see Numbers 6:15); the three species that are part of the rite of the red heifer: The cedar, hyssop, and scarlet wool (see Numbers 19:6); and the four types of loaves that accompany the thanks offering: The loaves, wafers, loaves soaked in hot water, and leavened bread (see Leviticus 7:12); and the four species of the lulav: The lulav, etrog, myrtle, and willow (see Leviticus 23:40); and the four species that are used in the purification process of the leper: The cedar, hyssop, scarlet wool, and birds (see Leviticus 14:4), failure to bring each of the components prevents fulfillment of the mitzva with the others.

With regard to the seven sprinklings of the blood of the red heifer that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary (see Numbers 19:4), failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the seven sprinklings of the blood of the bull and goat of Yom Kippur that are sprinkled on the Ark between the staves (see Leviticus 16:14–15), the seven sprinklings that are sprinkled on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, and the sprinklings that are sprinkled on the golden altar on Yom Kippur, and from all other inner sin offerings, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others.

GEMARA: The mishna teaches: With regard to the two goats of Yom Kippur, the absence of each goat prevents fulfillment of the mitzva with the other. This is derived from the verse that states with regard to the Yom Kippur service: “And it shall be a statute forever” (Leviticus 16:29), since wherever the term “statute” appears concerning a sacrificial rite, it signifies that the rite is an indispensable requirement.

The mishna teaches: With regard to the two sheep brought together with the meal offering of the two loaves on Shavuot, failure to bring each of the sheep prevents fulfillment of the mitzva with the other. This is derived from the verse: “They shall be holy” (Leviticus 23:20), since the employment of a term of being indicates an indispensable requirement. Similarly, with regard to the two loaves brought on Shavuot, the reason failure to bring each of the loaves prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse states: “They shall be of fine flour” (Leviticus 23:17), employing a term of being.

With regard to the two arrangements of the shewbread, the reason failure to place each of the arrangements prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse employs the term statute concerning them (see Leviticus 24:9). With regard to the two bowls of frankincense that accompany the shewbread, the reason failure to place each of the bowls prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse employs the term statute concerning them (see Leviticus 24:9). With regard to the arrangements of the shewbread and the bowls of frankincense, the reason failure to bring each of them prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse employs the term statute concerning them, as that verse addresses each of these two components.

With regard to the two types of loaves that accompany the offerings of a nazirite, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as it is written with regard to the nazirite: “So he must do after the law of his naziriteship” (Numbers 6:21), demonstrating that must bring his offerings precisely as detailed in the verse. With regard to the three species that are part of the rite of the red heifer, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, since the term statute is written about them: “This is the statute of the law” (Numbers 19:2).

With regard to the four types of loaves that accompany the thanks offering, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, since the thanks offering is juxtaposed to the offerings of a nazirite, as it is written with regard to the thanks offering: “With the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving” (Leviticus 7:13). And the Master said: The term “his peace offerings” serves to include the loaves of the peace offering of a nazirite, and it has already been demonstrated that with regard to the loaves that accompany the offerings of a nazirite, each prevents fulfillment of the mitzva with the others.

And with regard to the four species that are in the purification process of the leper, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as it is written: “This shall be the law of the leper” (Leviticus 14:2), and the term “shall be” indicates an indispensable requirement. And with regard to the four species of the lulav, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as the verse states: “And you shall take” [ulkaḥtem]” (Leviticus 23:40), which alludes to: A complete taking [lekiḥa tamma], comprising all four species.

§ Rav Ḥanan bar Rava says: The mishna taught that the four species of the lulav are necessary for the fulfillment of the mitzva only in a case where one did not have all four species; but if one has all four species, failure to take each of the components does not prevent fulfillment of the mitzva with the others, and he fulfills the mitzva by taking each species individually.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to the four species of the lulav, two of them, the lulav and etrog, produce fruit, and two of them, the myrtle and willow, do not produce fruit. Those that produce fruit have a bond with those that do not produce fruit, and those that do not produce fruit have a bond with those that produce fruit. And a person does not fulfill his obligation of taking the lulav until they are all bound together in a single bundle.

And so too, when the Jewish people fast and pray for acceptance of their repentance, this is not accomplished until they are all bound together in a single bundle, as it is stated: “It is He that builds His upper chambers in the Heaven, and has established His bundle upon the earth” (Amos 9:6), which is interpreted as stating that only when the Jewish people are bound together are they established upon the earth. This baraita contradicts Rav Ḥanan bar Rava’s statement, since it teaches that the four species of the lulav must be taken together in order for one to fulfill his obligation of taking the lulav.

The Gemara answers: Whether the different species must be taken together is a dispute between tanna’im; as it is taught in a baraita: A lulav, whether it is bound with the myrtle and willow or whether it is not bound, is fit. Rabbi Yehuda says: If it is bound, it is fit; if it is not bound, it is unfit.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: By means of a verbal analogy, he derives the term taking, written with regard to the four species, from the term taking written with regard to the bundle of hyssop. It is written there, in the context of the sacrifice of the Paschal offering in Egypt: “Take a bundle of hyssop” (Exodus 12:22), and it is written here, with regard to the four species: “And you shall take for you on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm, boughs of dense-leaved trees, and willows of the brook” (Leviticus 23:40).

Just as there, with regard to the Paschal offering, the mitzva to take the hyssop is specifically in a bundle, so too here, the mitzva to take the four species is specifically in a bundle. The Gemara asks: And what is the reasoning of the Rabbis? The Gemara answers: They do not derive the meaning of the term taking from the meaning of the term taking by means of the verbal analogy.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: There is a mitzva to bind the myrtle and the willow together with the lulav, but if one did not bind it, it is fit? In accordance with whose opinion is the baraita? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, if one did not bind it, why is it fit? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, what mitzva is one fulfilling by binding it?

The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of the Rabbis. And what mitzva is one fulfilling? The mitzva is due to the fact that it is stated: “This is my God and I will beautify Him” (Exodus 15:2), which is interpreted to mean that one should beautify himself before God in the performance of the mitzvot. The Rabbis agree that although failure to bind the three species does not render them unfit for performing the mitzva, the performance of the mitzva is more beautiful when the lulav is bound.

§ The mishna teaches: With regard to the seven sprinklings of the blood of the heifer that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others, since the term statute is written about them (see Numbers 19:2).

The mishna further teaches: With regard to the seven sprinklings of the blood of the bull and goat of Yom Kippur that are sprinkled on the Ark between the staves, and the sprinklings that are sprinkled on the golden altar on Yom Kippur, and the sprinklings from all other inner sin offerings that are sprinkled on the golden altar, and the seven sprinklings that are sprinkled on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the sprinklings of Yom Kippur, the reason that each prevents fulfillment of the mitzva with the others is that the term “statute” is written about the Yom Kippur service (see Leviticus 16:29).

With regard to the sprinklings of the bull of the anointed priest, i.e., the High Priest, and of the bull for an unwitting communal sin, and those of the goats of idol worship, which are sprinkled on the Curtain and on the golden altar, the reason that each prevents fulfillment of the mitzva with the others is as it is taught in a baraita: The verse states with regard to the bull for an unwitting communal sin: “So shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering” of the anointed priest (Leviticus 4:20). Why must the verse state that the bull offering for an unwitting communal sin is sacrificed in the same manner as the bull of the anointed priest, when the Torah has already explicitly specified the manner in which the service should take place? The reason it states it is in order to repeat the command of the sprinklings,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

כיון ד"על העצים" כתיב יש ליתנו ממש על העצים.

כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר, "על" - בסמוך משמע. מאי - האם הכא נמי נאמר "על העצים", בסמוך לעצים, או דילמא "על העצים" דומיא ד"על המזבח" - מה התם "על המזבח" ממש, שהרי לא יתכן להקטיר שלא על גבי המזבח, אף הכא נמי "על העצים" ממש?! [161]

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

הקומץ - מיעוטו מעכב את רובו, שאם חסר ממנו אפילו כל שהוא פסול הוא.

העשרון סולת של המנחה - מיעוטו מעכב את רובו.

היין שמביאים עם הקרבן לנסך על המזבח - מיעוטו מעכב את רובו.

השמן של המנחה - מיעוטו מעכב את רובו, שאם חסר כלשהוא משיעור היין והשמן הצריך באותה מנחה - פסולים הם.

הסולת והשמן שבמנחה - מעכבין זה את זה, שאם חסר אחד מהם פסולה.

הקומץ והלבונה - מעכבין זה את זה, שאם הקטיר אחד מהן בלא השני - פסולה המנחה [162].

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא מעכב הקומץ מיעוטו את רובו?

ומשנינן: אמר קרא "מלוא קומצו" תרי זימני

- שנה עליו הכתוב לעכב שלא יחסר ממנו כלום.

והוינן בה: עשרון סולת שכתוב במשנה מיעוטו מעכב את רובו - מאי טעמא?

ומשנינן: אמר קרא "מסלתה" ודורשים מהיתור של האות ה"א, שאם חסרה כל שהוא פסולה.

היין מיעוטו מעכב את רובו לומדים מזה שכתוב בנסכים "ככה", ומשמע לעכובא.

השמן - מיעוטו מעכב את רובו!

שתי מנחות הן שיש בהן שמן, ובשניהם לומדים שהשמן מעכב: שמן דמנחת נסכים נלמד שמעכב, מזה שהתורה כתבה "ככה", ושמן דמנחת נדבה נלמד שמעכב, מזה שאמר קרא "ומשמנה" ביתור ה"א לומר: שאם חסר כל שהוא פסולה.

השמן והסולת מעכבין זה את זה, ולומדים זאת מזה שכתוב "מסלתה ומשמנה", ומשמע ששניהם צריכים להיות במנחה, וחזרה התורה וכתבה "מגרשה", דהיינו סולת, "ומשמנה", ללמד ששניהם מעכבים. [שכן הוא הכלל, כל דבר ששנה עליו הכתוב, אינו אלא לעכב].

הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה נלמד מזה שכתוב "וקמץ מלוא קומצו... על כל לבונתה", ומשמע ששניהם צריכים להיות בהקטרה, וחזרה התורה וכתבה "והרים ממנו בקמצו... ואת כל הלבונה אשר על המנחה", ללמד ששניהם מעכבים אחד את חבירו, [וכמו שנתבאר גבי שמן וסולת].

מתניתין:

שני שעירי יום הכפורים, שנותנים עליהם גורלות אחד לה' ואחד לעזאזל, מעכבין זה את זה, שאי אפשר להביא אחד בלא השני.

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה.

שתי חלות הבאים עם כבשי העצרת מעכבות זו את זו.

שני סדרין של לחם הפנים הערוכים על השולחן בשתי מערכות, שש חלות בכל אחת, מעכבין זה את זה.

שני בזיכין כפות שבהן לבונה הנתונים על שתי המערכות של לחם הפנים, מעכבין זה את זה.

הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה, שאם חסר אחד מהם, לא ישים על השולחן את השני לבד.

שני מינים של לחם שבקרבנות הנזיר שמביא בגמר נזירותו, שלושה מינים שבפרה אדומה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שמשליכין לתוך שריפת הפרה, וארבעה מיני לחמים שבתודה, וארבעה מינים שבלולב, וארבע מינים שבמצורע, צפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, כל אלו מעכבין זה את זה.

שבעה הזאות שבפרה שמזה מדמה נכח פני אהל מועד מעכבות זו את זו.

שבע הזיות שעל בין הבדים ביום הכפורים [163], שבע שעל הפרכת, שבע שעל מזבח הזהב [מאותם קרבנות שמזין מהן על הפרכת ועל מזבח הזהב] מעכבות זו את זו שאם חסר הזיה אחת מהן לא כיפר.

גמרא:

שני שעירי יום הכפורים שלמדנו במשנה שמעכבין זה את זה נלמד מזה שכתוב בהם "חוקה" ומשמע עיכובא. [וכמו שאמר רב לעיל דף י"ט - א', כל מקום שכתוב "חוקה" אינו אלא לעכב].

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה נלמד מזה שכתוב בהם לשון "הויה", שכתוב "קדש יהיו לה' לכהן", ו"הויה" משמע שזה מעכב.

שתי חלות מעכבין זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהן לשון "הויה", שכתוב "סולת תהינה ".

שני סדרין מעכבים זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "חוקה".

שני בזיכין מעכבים זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "חוקה".

הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "חוקה".

שני מינים שבנזיר מעכבין זה את זה, נלמד מדכתיב בנזיר "כן יעשה" ומשמע עיכובא.

שלושה מינים שבפרה מעכבים זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "חוקה".

ארבעה לחמים שבתודה מעכבין זה את זה, נלמד מדאיתקש תודה לנזיר, דכתיב "על זבח תודת שלמיו", ואמר מר: "שלמיו"

מיותר הוא לרבות שלמי נזיר שדינו כתודה לענין שיעור הסולת והשמן שבלחם שהנזיר מביא, וכיון שהוקש נזיר לתודה, דינו כתודה גם לענין עיכובא.

וארבעה מינים שבמצורע מעכבין זה את זה, נלמד מהא דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע", ו"תהיה" משמע עיכובא.

וארבעה מינים שבלולב מעכבין זה את זה, נלמד מזה שכתוב בהם "ולקחתם" ודרשינן: שתהא לקיחה תמה [שלימה] שיקח ארבעתן כאחד [164].

אמר רב חנן בר רבא: לא שנו שארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה, אלא שאין לו את כל ארבעת המינים, ואז אינו יוצא, כיון שלא נטל את כולם. אבל יש לו ארבעה מינים ונטלם כאחד, אלא שלא אגדם באגודה אחת, אין מעכבין זה את זה, ויצא [165].

מיתיבי: תניא: ארבעה מינים שבלולב, שנים מהן האתרוג והלולב עושין פירות, ושנים מהם ההדס וערבה אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהיו כולן באגודה אחת [מלבד האתרוג] [166].

וכן ישראל אפילו כשהן מתענים ומתפללים, אינם בהרצאה, שאינם נענין עד שיהיו כולן באגודה אחת, צדיקים ורשעים, שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", ומשמע שכך יסדם, כדי שיהיו באגודה אחת.

וקשה לרב חנן, שהרי מבואר בברייתא להדיא, שארבעה מינים מעכב בהם שיהיו אגודה אחת?

ומתרצינן: מחלוקת תנאי היא אם מעכב האגוד.

דתניא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד עם שני המינים האחרים כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד פסול! ורב חנן סובר כתנא קמא.

מאי טעמא דרבי יהודה שאגד מעכב? גמר לומד זאת מגזירה שוה "קיחה" - "קיחה", לולב מאגודת אזוב שבפסח מצרים, שבשניהם נאמר "ולקחתם", מה להלן בפסח מצרים צריך שיהיו הקלחין של האזוב באגודה, שהרי נאמר "אגודת אזוב", אף כאן בלולב צריך שיהיו באגודה.

ורבנן שסוברים שלא צריך לאגוד הלולב עם שאר מינים, לא גמרי לא קיבלו מרבותיהם ללמוד את הגזירה שוה של "קיחה" - "ק יחה".

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו ביחד עם שני המינים האחרים, ואם לא אגדו כשר! כמאן, אי כרבי יהודה לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן, מאי מצוה איכא באיגוד?

ומשנינן: לעולם רבנן היא, ומאי מצוה? - משום "זה אלי ואנוהו" שכך הוא נוי המצוה בלולב אגוד.

הא דתנן במתניתין: שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו נלמד מזה שכתוב בפרשת פרה "חוקה".

שבע הזאות שעל בין הבדים ושעל מזבח הזהב ושעל הפרוכת מעכבות זו את זו, מנלן?

הני הזאות דיום הכפורים מעכבין זה את זה, נלמד מדכתיב בהם "חוקה".

ודפר כהן משוח ודפר העלם דבר של צבור ודשעירי עבודת כוכבים שמזין מהם על הפרוכת ועל מזבח הזהב, לומדים בהם שמעכבים, כדתניא: כתוב בפר העלם דבר של צבור "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת" והיינו כאשר נעשה בפר כהן משיח שכתוב למעלה ממנו.

מה תלמוד לומר הלא כל העבודות של פר כהן משיח, כתובים גם בפרשת פר העלם דבר, ולשם מה הוצרכה התורה לומר שעושים לפר העלם דבר, כמו לפר כהן משיח?

אלא לכך הוא בא: לכפול בהזאות של פר העלם דבר, וכאילו שנה הכתוב את סדר הזאותיו לומר:


הערות

[161] הליקוטי הלכות מבאר שספק זה הוא בדרך אם תמצא לומר, כלומר שגם אם ננקוט ש"על העצים" הוא בדוקא, ותחת המערכה אי אפשר להקטיר, עדיין יתכן שבצידי המערכה יהיה כשר. עוד כתב שם, שלכאורה כל ספק זה דצידי המערכה הוא רק לענין אברים, שבהם נאמר "על העצים", אבל לענין קומץ יהיה ודאי כשר, דאף על גב שתחת המערכה הוא ספק, הואיל ויתכן שאינו דרך הקטרה שם, מכל מקום בצידיה דרך הקטרה הוא, ולכן נסתפק רבי יצחק נפחא רק מכח פירוש הפסוקים, אולם הביא שהרמב"ם שם הביא ספק זה דצידי המערכה גם בקומץ.

[162] הנה הלבונה היתה ניתנת בכלי שבו המנחה קודם הקמיצה, ויש לעיין האם העיכוב של לבונה הוא רק בהקטרה, או שהעיכוב נאמר גם לענין שיתן אותה בכלי קודם קמיצה, ומלשון המשנה נראה קצת שרק בהקטרה מעכב.

[163] כתב הרש"ש, שגם ההזאה אחת למעלה שעל בין הבדים ושעל הפרוכת שביום הכפורים, היתה מעכבת. עוד הביא רש"י [לקמן בגמרא] מסוגיא דזבחים, שגם הד' הזאות שהיו על קרנות מזבח הפנימי בכל חטאות הפנימיות, הן מעכבות זו את זו, ועיין ברש"ש שנתן טעם מדוע המשנה לא הזכירה דינים אלו גם כן. והנה הגרי"ז [רי"ז הלוי עמ' 96] מבאר שיש חילוק גדול בין הדין עיכוב שנאמר בז' הזאות, ובין העיכוב שנאמר בד' הזאות, שבז' הזאות מאחר שנאמרו בפסוק בתורת מספר שבע, "שבע פעמים", אם כן כל שלא היזה ז' הזאות, הרי זה כמו חצי קומץ, שלא עשה כלום בזה, מה שאין כן במתן ד', שלא נאמרו בפסוק כמספר ארבע, אלא נאמר שצריך ליתן על קרנות מזבח הפנימי, וממילא ידענו שהן יחד ארבע, ועל כן אמנם למדנו מפסוקים שהם מעכבין אלו את אלו, מכל מקום אין זה כחצי דבר שלא עשה כלום.

[164] החזו"א [או"ח קמט] כתב שלולא דרשה זאת, היה הדין שהשלשה הדסים גם כן אינן מעכבין זה את זה, וגם לפי האמת שהן מעכבין, מכל מקום אם יטול שלשה הדסים בזה אחר זה יוצא ידי חובתו, וכמו בשאר המינים [לשיטת הבה"ג המובאת בהערה הבאה], אולם אם יטול הדס אחד ג' פעמים ודאי לא יצא. עוד כתב שם, שגם לרבי יהודה שלולב צריך אגד, מכל מקום לענין אתרוג, מאחר שאינו עם הלולב באגודה אחת, אם כן יוכל ליטלו אפילו אחר גמר נטילת הג' מינים, וכמו בכל המינים לרבנן [לשיטת הבה"ג].

[165] יש בדבר זה כמה שיטות בראשונים, התוס' הביאו בשם רבינו תם, שכל חידושו של רב חנן בר רבא הוא רק שלולב אינו צריך אגד, אבל עדיין צריך ליטלם יחד בבת אחת מן התורה משום "לקיחה תמה", [וכן דייקו כמה אחרונים מדברי רש"י], אולם בשם הלכות גדולות כתבו, שאפילו יטול כולם בזה אחר זה יצא, וביאר החזו"א [או"ח קמט א], שלפי זה למדנו מהדרשה ד"לקיחה תמה", שהד' מינים אין הם כארבע מצוות נפרדות, שיכול לקיים אחת מהן בפני עצמה, אלא כולם יחד מצוה אחת הן [כלשון הרמב"ם], ועל כן מעכבות זו את זו, אבל עדיין יכול ליטלם כל אחד בפני עצמו, והרמב"ם [לולב ז ו] גם כן פסק כשיטה זו, אלא שהצריך שיהיו כולם מצויים אצלו ברשותו, אבל אם היה לו רק מין אחד ונטלו, ואח"כ הביאו לו שאר המינים ונטלן לא יצא, אלא צריך לחזור וליטול שוב את המין הראשון, וכתב הקרן אורה שכדבריו משמע מלשון רב חנן בר רבא, שחילק בין יש לו ובין אין לו, ולא חילק בין נטל כולם ובין נטל מקצתם, הרי שהדבר תלוי בזה שיש לו וכולם מצויים אצלו יחד, ובין אין לו את כולם יחד, והגר"א [תרנא יב] פירש בדעת הרא"ש, שצריך גם כן שיהיו כולם נמצאים לפניו כשנוטל אחד מהם, ואם לא כן, אינו חשוב "לקיחה תמה", והביאור הלכה שם הוסיף, שאפילו אם נחלוק על כך, מכל מקום צריך שלא יפסיק בדיבור ביניהם מן התורה, כדי שיהיה נחשב לקיחה אחת.

[166] העיר הרש"ש ממה שלמדנו בסוכה [לד] שהאתרוג אינו עם הג' מינים באגודה אחת, ואם כן כולן הוא לא בדוקא, והב"י [תרנא] הביא בשם הארחות חיים שכתב בשם הירושלמי, שאם נטל כל הד' מינים ביד אחת [אפילו לא אגדן כאחד] לא יצא.

ש"על העצים" כתיב [נאמר], ולא בצידם,

כי תיבעי לך [כאשר תישאל לך השאלה] הרי זה אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] במשנה להלן (מנחות צו,א) בענין בזיכים של לחם הפנים ש"על" משמעו בסמוך, מאי [מהו]? הכא נמי [כאן גם כן] נאמר "על העצים" — בסמוך לעצים, או דלמא [שמא] כאן שנאמר: "על העצים אשר על האש" יש לפרש "על העצים" דומיא [בדומה] למה שנאמר "על המזבח", מה התם [שם] על המזבח ממש, אף הכא נמי [כאן גם כן] על העצים ממש? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולפיכך תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א משנה הקומץ מיעוטו מעכב את רובו, שאם חסר כל שהוא — פסול. עשרון עשירית האיפה סולת שמביאים למנחה מיעוטו מעכב את רובו. היין שמביאים לנסכים מיעוטו מעכב את רובו. לוג השמן שמביאים למנחה מיעוטו מעכב את רובו.

הסולת והשמן של המנחה מעכבין זה את זה. הקומץ והלבונה שנותנים על המנחה, שצריך להקטיר את שניהם, מעכבין זה את זה.

ב גמרא ביחס למה ששנינו שהקומץ מיעוטו מעכב את רובו, מבררים: מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין]? אמר קרא [המקרא]: "מלא קמצו" תרי זימני [שתי פעמים], במנחת נדבה (ויקרא ב, ב) ובמנחת חוטא (שם ה, יב), וכל ששנה עליו הכתוב — מעכב.

ומה ששנינו: עשרון המנחה מיעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא [מה הטעם]? אמר קרא [המקרא]: "וקמץ הכהן מסלתה" (שם ב, ב) — מן הסולת שהיתה בה מתחילה, ללמד שאם חסרה כל שהוא — פסולה.

ומה ששנינו: היין של הנסכים מיעוטו מעכב את רובו, נלמד ממה שנאמר בפרשת הנסכים: "ככה יעשה" (במדבר טו, יא), להדגיש: כך ולא פחות מכך.

ומה ששנינו שהשמן של המנחה מיעוטו מעכב את רובו, השמן של מנחת נסכים נלמד ממה שנאמר: "ככה" (שם), ושל מנחת נדבה — ממה שאמר קרא [המקרא]: "ומשמנה" (ויקרא ב, ב), מן השמן שהיה בה, ללמד שאם חסר כל שהוא — פסולה.

ומה ששנינו שהשמן והסולת מעכבין זה את זה נלמד ממה שנאמר: "וקמץ וכו' מסלתה ומשמנה" (שם), ללמד שיש צורך בשניהם יחד, ושוב חזר על כך הכתוב במנחת העומר: "מגרשה ומשמנה" (שם טז), הרי שנה על כך הכתוב לעכב.

ומה ששנינו: הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה, נלמד ממה שנאמר: "וקמץ וכו' מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (שם ב), ושוב נאמר במנחת חוטא: "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" (שם ו, ח), ללמד שהם מעכבים זה את זה.

ג משנה שני שעירי יום הכפורים, השעיר לה' והשעיר לעזאזל, מעכבין זה את זה, שאין עושים עבודתו של האחד בלא האחר. שני כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם מעכבין זה את זה. שתי חלות, שתי הלחם שמביאים בעצרת מעכבות זו את זו.

שני סדרין של לחם הפנים מעכבין זה את זה. שני בזיכין של לבונה של לחם הפנים מעכבין זה את זה. הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה.

שני מינים של לחם שבקרבן נזיר, חלות ורקיקים (במדבר ו, טו), שלשה מינים שבפרה האדומה, ששורפים עמה עץ ארז ואזוב ושני ותולעת (שם יט, ו), וארבעה מיני לחם שבתודה, חלות ורקיקים, רבוכה וחמץ (ויקרא ז, יב), וארבעה מינים שבלולב, לולב, אתרוג, הדס וערבה (שם כג, מ), וארבע מינים שבמצורע שהוא נטהר על ידם, עץ ארז ואזוב ושני תולעת וציפורים (שם יד, ד) — מעכבין זה את זה.

שבעה הזאות שבפרה אדומה, שמזה הכהן מדמה כנגד פתח אהל מועד (במדבר יט, ד), מעכבות זו את זו. שבע הזיות שעל בין הבדים בפר ושעיר של יום הכיפורים (ויקרא טז, יד-טו), וכן ההזיות שעל הפרכת, ושעל מזבח הזהב ביום הכיפורים, ובשאר כל החטאות הנעשות בפנים — מעכבות זו את זו.

ד גמרא ומביאים את המקור לדינים שבמשנתנו. שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה — שנאמר בעבודת יום הכיפורים חוקה ("והיתה לכם לחקת עולם". ויקרא טז, כט), וכל מקום שנאמר חוקה הוא לעכב.

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה — שנאמרה בהם לשון הויה ("קדש יהיו". שם כג, כ), וכל לשון הויה היא לעכב, לומר שכך יהיה ולא אחרת. שתי חלות של עצרת מעכבות זו את זו — שנאמרה בהן הויה ("סלת תהיינה". שם יז).

שני סדרין של לחם הפנים — שנאמרה בהם לשון חוקה ("חק עולם". שם כד, ט), וכן שני בזיכין — מחוקה האמורה שם, וכן הסדרין והבזיכין — מחוקה האמורה שם.

שני מינים שבנזיר — דכתיב [שנאמר] בנזיר: "כן יעשה על תורת נזרו" (במדבר ו, כא), להדגיש: דווקא כך יעשה. שלשה מינים שבפרה — שנאמרה בה חוקה ("זאת חקת התורה". שם יט, ב).

ארבעה מינים שבתודה — דאיתקש [שהוקשה] לנזיר, דכתיב [שנאמר] בתודה: "על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג), ואמר מר [החכם]: "שלמיו" — לרבות שלמי נזיר, וכבר למדנו בנזיר שהמינים שבו מעכבים זה את זה.

וארבעה מינים שבמצורע מעכבים זה את זה — דכתיב [שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצרע" (ויקרא יד, ב), ולשון הויה היא לעכב. ומה ששנינו: וארבעה מינים שבלולב שמעכבים זה את זה, נלמד מה שנאמר בהם "ולקחתם" (שם כג, מ), ודורשים מלה זו במשמעות לקיחה תמה, שלימה.

ה אמר רב חנן בר רבא: לא שנו שארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה אלא במקרה שאין לו את כל ארבעה המינים, אבל יש לו את כל הארבעה — אין מעכבין, ויוצא ידי חובתו גם אם נוטל כל אחד בפני עצמו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ארבעה מינין שבלולב, שנים מהן עושין פירות — לולב (של תמר) ואתרוג, ושנים מהם אין עושין פירות — הדס וערבה, העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת;

וכן ישראל בהרצאה, כאשר הם מתרצים לפני המקום בתפילה ותענית, אינם נענים עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), לומר שבזמן שהם באגודה אחת הם מיוסדים בארץ. הרי שאין יוצאים בנטילת ארבעה מינים עד שיהיו אגודים כאחד!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד — כשר; ר' יהודה אומר: אגוד — כשר, שאינו אגוד — פסול.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? ומשיבים: גמר [שהוא לומד] בגזירה שוה קיחה קיחה מאגודת אזוב שבפסח מצרים, שנאמר שם: "ולקחתם אגודת אזוב" (שמות יב, כב), ובארבעה מינים נאמר: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" וכו' (ויקרא כג, מ),

מה להלן באגודה — אף כאן באגודה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? ומשיבים: לא גמרי [הם אינם למדים] גזירה שווה זו של קיחה קיחה.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנויה בברייתא]: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר, כמאן [כשיטת מי]? אי [אם] תאמר כשיטת ר' יהודה, אם לא אגדו אמאי [מדוע] כשר בדיעבד? הרי הוא אומר שפסול! אי רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] מאי [מה, איזו] מצוה יש בכך? הרי אינם לומדים גזירה שווה של קיחה קיחה!

ומשיבים: לעולם שיטת רבנן [חכמים] היא, ומאי [ומה] מצוה יש כאן? משום "זה אלי ואנוהו" (שם טו, ב), שיש לעשות את המצוות בצורה נאה, ומשום כך ראוי ליטול את ארבעת המינים כשהם אגודים יחד.

ו ושבים לדין משנתנו. מה ששנינו: שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו, נלמד ממה שנאמרה בפרה אדומה לשון חוקה (במדבר יט, ב).

ומה ששנינו: שבע הזאות שעל בין הבדים ושעל מזבח הזהב ושעל הפרוכת מעכבות זו את זו; הזאות של יום הכפורים — שהרי כתיב [נאמר] בעבודת יום הכיפורים לשון חוקה (ויקרא טז, כט).

הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב של פר כהן משוח ושל פר העלם דבר של ציבור, ושל שעירי עבודה זרה — כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], מה שנאמר בפר העלם דבר של ציבור (שם ד, כ): "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת" של כהן משיח (שם ד, ג— יב) מה תלמוד לומר? אין בכך צורך, שהרי ממילא חזרה התורה על כל הפרטים האמורים שם! אלא נאמר כדי לכפול את הציווי בהזאות, ללמד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as “upon [al] the wood” is written, and not: Next to the wood.

When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the one who says in the mishna (96a) that the term “upon [al]” (see Numbers 2:20) means adjacent to. According to that tanna, what is the halakha in this case? Is it explained that here, too, the phrase “upon [al] the wood” can mean adjacent to the wood? Or perhaps, the phrase “upon [al] the wood that is on the fire upon the altar” teaches that “upon the wood” is to be understood as similar to “upon the altar”: Just as there “upon the altar” is meant literally, so too here, the phrase “upon the wood” is meant literally. The Gemara comments: No answer was found, and the dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: With regard to the handful, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from rendering it permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering. With regard to a tenth of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from qualifying as a proper meal offering. With regard to the wine poured as a libation, failure to pour the minority of it prevents the majority of it, which was poured, from qualifying as a proper libation. With regard to the log of oil that is required for the meal offering, failure to add the minority of it prevents the majority of it, which was added, from being a sufficient measure of oil.

With regard to the fine flour and the oil, failure to bring each prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the handful and the frankincense, failure to burn each prevents fulfillment of the mitzva with the other.

GEMARA: What is the reason that the failure to sacrifice the minority of the handful disqualifies the entire offering? This is derived from the fact that the verse states “his handful” twice, once with regard to the voluntary meal offering (Leviticus 2:2) and once with regard to the meal offering of a sinner (Leviticus 5:12), and any halakha repeated in the verses is deemed indispensable.

The mishna teaches: With regard to a tenth of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it from qualifying as a proper meal offering. What is the reason? The verse states: “The priest shall remove of it a handful of its fine flour” (Leviticus 2:2). The usage of the term “of its fine flour” instead of: Of the fine flour, teaches that if any amount of its flour was missing, it is not valid.

The mishna teaches: With regard to the wine poured as a libation, failure to pour the minority of it prevents the majority of it from qualifying as a proper libation. What is the reason? The verse states concerning the libations: “So shall it be done” (Numbers 15:11). The term “so” indicates that the libations must be sacrificed exactly in the manner described, without any deviation.

The mishna teaches: With regard to the log of oil that is required for the meal offering, failure to add the minority of it prevents the majority of it from being a sufficient measure of oil. In the case of the oil of the meal offering that accompanies the libations, this halakha is learned from the term: “So” (Numbers 15:11), stated with regard to the libations. And in the case of the log of oil that accompanies a voluntary meal offering, the verse states: “And of its oil” (Leviticus 2:2), demonstrating that if any amount of its oil was missing, it is not valid.

The mishna teaches: With regard to the fine flour and the oil, failure to bring each prevents fulfillment of the mitzva with the other. The halakha that each is indispensable is derived from the fact that the two are juxtaposed in the verse: “The priest shall remove of it a handful of its fine flour and of its oil” (Leviticus 2:2), and the fact that this requirement is repeated in the verse: “Of its groats, and of its oil” (Leviticus 2:16), teaches that each is indispensable.

The mishna teaches: With regard to the handful and the frankincense, failure to burn each prevents fulfillment of the mitzva with the other. The halakha that each is indispensable is derived from the repetition of the mention of the two together in the verse, as it is written: “The priest shall remove of it a handful of its fine flour and of its oil, as well as all of its frankincense” (Leviticus 2:2), and again with regard to the meal offering of a sinner it is stated: “And all the frankincense which is upon the meal offering” (Leviticus 6:8).

MISHNA: With regard to the two goats of Yom Kippur, the absence of each goat prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two sheep brought together with the meal offering of the two loaves on Shavuot, failure to bring each of the sheep prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two loaves brought on Shavuot, failure to bring each of the loaves prevents fulfillment of the mitzva with the other.

With regard to the two arrangements of the shewbread, failure to place each of the arrangements prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two bowls of frankincense that accompany the shewbread, failure to place each of the bowls prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the arrangements of the shewbread and the bowls of frankincense, failure to bring each of them prevents fulfillment of the mitzva with the other.

With regard to the two types of loaves that accompany the offerings of a nazirite: The bread and wafers (see Numbers 6:15); the three species that are part of the rite of the red heifer: The cedar, hyssop, and scarlet wool (see Numbers 19:6); and the four types of loaves that accompany the thanks offering: The loaves, wafers, loaves soaked in hot water, and leavened bread (see Leviticus 7:12); and the four species of the lulav: The lulav, etrog, myrtle, and willow (see Leviticus 23:40); and the four species that are used in the purification process of the leper: The cedar, hyssop, scarlet wool, and birds (see Leviticus 14:4), failure to bring each of the components prevents fulfillment of the mitzva with the others.

With regard to the seven sprinklings of the blood of the red heifer that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary (see Numbers 19:4), failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the seven sprinklings of the blood of the bull and goat of Yom Kippur that are sprinkled on the Ark between the staves (see Leviticus 16:14–15), the seven sprinklings that are sprinkled on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, and the sprinklings that are sprinkled on the golden altar on Yom Kippur, and from all other inner sin offerings, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others.

GEMARA: The mishna teaches: With regard to the two goats of Yom Kippur, the absence of each goat prevents fulfillment of the mitzva with the other. This is derived from the verse that states with regard to the Yom Kippur service: “And it shall be a statute forever” (Leviticus 16:29), since wherever the term “statute” appears concerning a sacrificial rite, it signifies that the rite is an indispensable requirement.

The mishna teaches: With regard to the two sheep brought together with the meal offering of the two loaves on Shavuot, failure to bring each of the sheep prevents fulfillment of the mitzva with the other. This is derived from the verse: “They shall be holy” (Leviticus 23:20), since the employment of a term of being indicates an indispensable requirement. Similarly, with regard to the two loaves brought on Shavuot, the reason failure to bring each of the loaves prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse states: “They shall be of fine flour” (Leviticus 23:17), employing a term of being.

With regard to the two arrangements of the shewbread, the reason failure to place each of the arrangements prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse employs the term statute concerning them (see Leviticus 24:9). With regard to the two bowls of frankincense that accompany the shewbread, the reason failure to place each of the bowls prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse employs the term statute concerning them (see Leviticus 24:9). With regard to the arrangements of the shewbread and the bowls of frankincense, the reason failure to bring each of them prevents fulfillment of the mitzva with the other is that the verse employs the term statute concerning them, as that verse addresses each of these two components.

With regard to the two types of loaves that accompany the offerings of a nazirite, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as it is written with regard to the nazirite: “So he must do after the law of his naziriteship” (Numbers 6:21), demonstrating that must bring his offerings precisely as detailed in the verse. With regard to the three species that are part of the rite of the red heifer, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, since the term statute is written about them: “This is the statute of the law” (Numbers 19:2).

With regard to the four types of loaves that accompany the thanks offering, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, since the thanks offering is juxtaposed to the offerings of a nazirite, as it is written with regard to the thanks offering: “With the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving” (Leviticus 7:13). And the Master said: The term “his peace offerings” serves to include the loaves of the peace offering of a nazirite, and it has already been demonstrated that with regard to the loaves that accompany the offerings of a nazirite, each prevents fulfillment of the mitzva with the others.

And with regard to the four species that are in the purification process of the leper, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as it is written: “This shall be the law of the leper” (Leviticus 14:2), and the term “shall be” indicates an indispensable requirement. And with regard to the four species of the lulav, each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as the verse states: “And you shall take” [ulkaḥtem]” (Leviticus 23:40), which alludes to: A complete taking [lekiḥa tamma], comprising all four species.

§ Rav Ḥanan bar Rava says: The mishna taught that the four species of the lulav are necessary for the fulfillment of the mitzva only in a case where one did not have all four species; but if one has all four species, failure to take each of the components does not prevent fulfillment of the mitzva with the others, and he fulfills the mitzva by taking each species individually.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to the four species of the lulav, two of them, the lulav and etrog, produce fruit, and two of them, the myrtle and willow, do not produce fruit. Those that produce fruit have a bond with those that do not produce fruit, and those that do not produce fruit have a bond with those that produce fruit. And a person does not fulfill his obligation of taking the lulav until they are all bound together in a single bundle.

And so too, when the Jewish people fast and pray for acceptance of their repentance, this is not accomplished until they are all bound together in a single bundle, as it is stated: “It is He that builds His upper chambers in the Heaven, and has established His bundle upon the earth” (Amos 9:6), which is interpreted as stating that only when the Jewish people are bound together are they established upon the earth. This baraita contradicts Rav Ḥanan bar Rava’s statement, since it teaches that the four species of the lulav must be taken together in order for one to fulfill his obligation of taking the lulav.

The Gemara answers: Whether the different species must be taken together is a dispute between tanna’im; as it is taught in a baraita: A lulav, whether it is bound with the myrtle and willow or whether it is not bound, is fit. Rabbi Yehuda says: If it is bound, it is fit; if it is not bound, it is unfit.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: By means of a verbal analogy, he derives the term taking, written with regard to the four species, from the term taking written with regard to the bundle of hyssop. It is written there, in the context of the sacrifice of the Paschal offering in Egypt: “Take a bundle of hyssop” (Exodus 12:22), and it is written here, with regard to the four species: “And you shall take for you on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm, boughs of dense-leaved trees, and willows of the brook” (Leviticus 23:40).

Just as there, with regard to the Paschal offering, the mitzva to take the hyssop is specifically in a bundle, so too here, the mitzva to take the four species is specifically in a bundle. The Gemara asks: And what is the reasoning of the Rabbis? The Gemara answers: They do not derive the meaning of the term taking from the meaning of the term taking by means of the verbal analogy.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: There is a mitzva to bind the myrtle and the willow together with the lulav, but if one did not bind it, it is fit? In accordance with whose opinion is the baraita? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, if one did not bind it, why is it fit? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, what mitzva is one fulfilling by binding it?

The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of the Rabbis. And what mitzva is one fulfilling? The mitzva is due to the fact that it is stated: “This is my God and I will beautify Him” (Exodus 15:2), which is interpreted to mean that one should beautify himself before God in the performance of the mitzvot. The Rabbis agree that although failure to bind the three species does not render them unfit for performing the mitzva, the performance of the mitzva is more beautiful when the lulav is bound.

§ The mishna teaches: With regard to the seven sprinklings of the blood of the heifer that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others, since the term statute is written about them (see Numbers 19:2).

The mishna further teaches: With regard to the seven sprinklings of the blood of the bull and goat of Yom Kippur that are sprinkled on the Ark between the staves, and the sprinklings that are sprinkled on the golden altar on Yom Kippur, and the sprinklings from all other inner sin offerings that are sprinkled on the golden altar, and the seven sprinklings that are sprinkled on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the sprinklings of Yom Kippur, the reason that each prevents fulfillment of the mitzva with the others is that the term “statute” is written about the Yom Kippur service (see Leviticus 16:29).

With regard to the sprinklings of the bull of the anointed priest, i.e., the High Priest, and of the bull for an unwitting communal sin, and those of the goats of idol worship, which are sprinkled on the Curtain and on the golden altar, the reason that each prevents fulfillment of the mitzva with the others is as it is taught in a baraita: The verse states with regard to the bull for an unwitting communal sin: “So shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering” of the anointed priest (Leviticus 4:20). Why must the verse state that the bull offering for an unwitting communal sin is sacrificed in the same manner as the bull of the anointed priest, when the Torah has already explicitly specified the manner in which the service should take place? The reason it states it is in order to repeat the command of the sprinklings,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ד' מינין שבלולב ב' מהן עושין פירות כו' וב' מהם אין עושין כו'. כל דברי המאמר מפורש בפיוט יום ראשון דסוכות וכמו בעץ הדר ריח וטעם כן כו' וכמו הם אגודים כו' ולכפר אלה על אלה כו' ע"ש באורך דהיינו ב' כתות מהן שעושין פירות דהיינו מעשים טובים נדמו לאתרוג ולולב שעושים פירות ושנים מכן שאין עושין פירות ומעשים טובים נדמו להדס ולערבה דאין עושין פירות וצריכין להיות אגודה א' שיגינו צדיקים על רשעים וק"ל:

במשנה שני שעירי יוה"כ מעכבין זא"ז. ק"ל מאי איריא השעירים דהוזקקו זל"ז בהגרלה. אפי' הפר של כה"ג והקטורת דלפני ולפנים וכל האמור בפ' אחרי בסדר היום מעכבי אהדדי עי' יומא (ס) פלוגתת ר"י ור"נ. ואולי קמ"ל דאף שעיר המשתלח דעיקר מצותו בחוץ להשתלח וגם כשר בזר אפ"ה מעכב. ועי"ל דהא כבר תני להו בדוכתייהו ביומא שם. אלא דכאן רצה התנא לזווג שנים שנים ועמש"כ לקמן בסמוך:

רש"י ד"ה שעל הפרוכת ומזה"ז. בין דפהע"ד כו'. ועיין בלשון הרע"ב דמשמע מדבריו דגם פהע"ד ופכה"מ טעונין ז' הזיות על מזבח הפנימי וז"א כדמוכח בזבחים (ר"ד מב) ובש"ד. ומש"כ עוד וד' מתנות כו' אע"פ שלא הוזכרו במשנה. נ"ל דזה כבר שנה בפ"ד דזבחים כל הניתנין על מזבח הפנימי כו' ושם תני דומיא דחטאת החיצונה דהויא בקרנות. וכן לקמן (מד ב) תני המתנות שעל מזבח החיצון א"מ זא"ז דמשמע הא דפנימי מעכבות. אך ק"ל מדוע לא תני הזאה ראשונה שעל בין הבדים ושעל הפרוכת דפר ושעיר של יוה"כ. וה"ל למיתני בבא דשמונה. שכן רש"י כללה עם השבע לעיל (טז) ד"ה מ"ג דיו"ה ועשאן שמונה. ואולי דזה כבר נכלל בהא דיומא (ס) וכאן לא שנה רק לזווג שבע שבע וכמש"כ בסמוך לעיל:

גמרא ואין אדם יוצא יד"ח בהן עד שיהו כולן באגודה אחת. לאו דוקא כולן שהרי האתרוג אינו עמהן באגודה כדאיתא בסוכה (לד ב):

אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב. שְׁנַיִם מֵהֶן עוֹשִׂין פֵּרוֹת, וּשְׁנַיִם מֵהֶן אֵינָן עוֹשִׂין פֵּרוֹת (ויקרא כג, מ). נראה לי בס"ד העושים פירות הם לולב ואתרוג שהם אחד אחד כי בעלי תורה ובעלי מצות שעושין פירות יש להם 'לב אחד' לכן ראשי תיבות לוּלָב אֶתְרוֹג ל"א שהוא ראשי תיבות לֵב אֶחָד. ואותם שאין עושין פירות הם שנים ושלשה כי יש להם כמה לבבות שנים ושלש וראשי תיבות עֲרָבָה הֲדַס הוא ראשי תיבות עַם הָאָרֶץ וסופי תיבות ה"ס [עֲרָבָה הֲדַס] לשון שתיקה שאין פיהם פתוח בדברי תורה.
גם לולב כנגד בעלי תורה ואתרוג כנגד בעלי מצות לכן לולב גבוה מכולם כי תלמוד תורה גדולה מכולם והדס כנגד הבטלים מן דברי תורה וערבה כנגד הבטלים ממצות. גם עוד תפס כנגד צדיקים שני מינין לולב כנגד אנשים ואתרוג כנגד נשים וכן בהפך תפס הדס כנגד אנשים וערבה כנגד נשים.
ומה שאמר 'שֶׁיִּהְיוּ זְקוּקִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ' נראה הכוונה אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז, כ) אך יעריך השם יתברך הצדיקים לגבי החוטאים ונראין צדיקין גמורים שאין בהם חסרון על דרך שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל (הושע ט, י) ונמצא זקוקין הצדיקים לאלו החוטאים שהם נשלמים מחמתן וכיון דהצדיקים נראו שלמים וגמורים אז כדאי הוא זכותן להגין בעד הרשעים ולסלק הרעה לגמרי שלא תבא ונמצא החוטאין צריכין לאלו הצדיקים.
ומה שאמר 'וְכֵן יִשְׂרָאֵל בְּהַרְצָאָה עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן בַּאֲגֻדָּה אַחַת' מפרש רש"י צדיקים ורשעים ונראה לי אַחַת [409] גימטריא הַזַּכָּאִים וְרָעִים [409] וזהו 'אֲגֻדָּה אַחַת' רצונו לומר אגודה של זכאים ושל רעים.

מתני' הסולת והשמן מעכבין. עיין לקמן דף מד ע"ב תוספות ד"ה הסולת:

רש״י ד"ה אליבא דמ"ד על בסמוך כו' כצ"ל:

ד"ה היין כו' דמנחת נסכים שהוא כשיעור היין בין כו' כצ״ל:

ד״ה שאם חיסר כו' פסולה מסלתה מריבוי דה"א דריש הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מסלתה ומשמנה כו' לעכב גרש וסולת כו׳ הד"א:

ד"ה על כל. כל הלבונה כו' לעכב הס״ד ואח״כ לציין מתני':

ד"ה שתי חלות עצרת הס"ד ואח"כ ד"ה ג' שבפרה כו' תולעת הס"ד ואח"כ ד"ה וד' שבמצורע נוסיף ציפורים במצורע הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שעל הפרכת בויקרא הס"ד ואח"כ לציין גמרא:

ד"ה חוקה במעשה יום הכפורים כו' כצ"ל ואח"כ ד"ה הוייה סלת תהיינה הס"ד. ואח״כ ד"ה בלחם הפנים כו' ואכלהו קאי כו' כצ"ל. ~ואכ"ח~{ואח"כ} ד"ה כן יעשה כו' עיכובא הס"ד ואח"כ ד"ה חוקה כו' התורה הס"ד ואח"כ ד"ה שלמי נזיר כו' ~צאן קדשים: התורה שמן~{שמן כתודה} בפרק התודה הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה תהיה הויה עכובא הס"ד ואח"כ ד"ה לקיחה כו' כאחד הס"ד ואח"כ ד"ה שאין לו כו':

תוס' ד"ה ארבע שבמצורע כו' ושני תולעת וציפורין כו' כצ״ל:

בא"ד שהיה מערב בהם הדם כו'. פירוש דהדם הי׳ העיקר כדאמרינן במסכת סוטה די״ז ע״ב דצריך שיהא הדם ניכר במים וכתבו תוספות התם שיהא ניכר ממשותו של דם וכיון דדם עיקר של ציפורין וכבר חשיב צפורין נ״ל:

בא"ד וי״ל דתנא ושייר כו'. ובזה מתורץ נמי קושיא ראשונה דלא חשיב מים חיים אבל דעדיפי משני:

ד״ה ולקחתם כו' שאול וגזול לא בעי כו' כצ״ל:

ד״ה לא שנו כו' ור"ת הגיה בספרו לא שנו דמעכבי׳ משום תמה כו׳ כצ״ל. פי' דלא ניחא לר"ת שיועיל זא"ז משום דמצוה אחת הן ולפי הגירסא שלפנינו לא שנו פירוש כו׳ לא ניחא דמשמע דמפרש דברי ~ר"ח~{צאן קדשים: ר"ת} הכי לפ"ז לא שייך דר"ת הגי"ה בספרו דבגירס׳ אינם מחולקין אלא דכך הגיה בפני׳ בפירוש משום תמה וכ״מ גירסא זו בהרא״ש מסכת סוכה דס"ג ע"א:

בא״ד אא"כ אגדו ולכולה{ו} פירוש דגמרא אפי׳ לפירוש ה"ג כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הגהות

גמרא הקומץ מיעוטו מעכב כו' (מיימוני פי"ב ופי"ג מהל' מע"ק):

היין מיעוטו כו' רובו השמן מיעוטו מעכב את רובו הסולת והשמן כו' כצ"ל:

שני כבשי עצרת כו' (מיימוני פ"ה מהל' תמידין ומוספין):

שני סדרין מעכבין כו' (מיימוני שם פ"ה):

ב' מינים שבנזיר כו' (מיימוני פ"ט מהל' מע"ק):

רש"י ד"ה היין כו' דמנחת נדבה הס"ד:

ד"ה שתי חלות כו' עצרת הס"ד (ושייך למתני' דלקמן):

ד"ה שאם חסר כו' מריבוי' דה"א כצ"ל:

ד״ה ככה כו׳ לשור האחד כו׳ כצ״ל:

ד״ה מסלתה הכתוב לעכב הס״ד: {ברכת הזבח: ואח"כ} צ"ל ד"ה גרש וסולת כו׳ בשאר מנחות הס"ד: {ברכת הזבח: ואח"כ} צ״ל ד״ה על כל הלבונה ואת כל כו׳ הד"א כצ״ל נ״ל:

ד״ה במעשה כו' וחוקה עיכובא הס״ד:

ד"ה ג׳ שבפרה כו' ושני תולעת וציפרים במצורע כצ״ל והס״ד:

ד״ה חוקה כו׳ עיכובא הס״ד:

ד"ה לקיחה כו׳ כאחד הס"ד:

תוספות ד״ה מסלת׳ כו' כדפרישית לעיל (דף י״ט ע״א):

ד"ה ארבע שבמצורע כו' וי"ל דתנא ושייר כו׳ כצ״ל:

ד״ה ולקחתם כו׳ בשביל כולם וליתא דבסוף לולב כו׳ כצ״ל:

ד״ה לא שנו כו' א"צ אגודה ור״ת הגיה כו׳ הד״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף כז ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה, אמר רב חנן בר רבא ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין מתיבי' וכו' ומשני תנאי היא דתניא לולב בין אגוד ובין שאינו אגוד כשר ר' יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול מ"ט דר"י גמר קיחה קיחה מאגודת אזוב, ורבנן לא גמרי קיחה קיחה וכו' יעוי"ש, והביאור בדברי רב חנן דמחלק בין אין לו ליש לו, - דאם אין לו הד' מינים ע"כ אינו יוצא משום דאין זה לקיחה תמה, אבל אם יש לו ולקח' כל מין ומין בפני עצמו קרינן לזה לקיחה תמה כיון שעכ"פ לקח כל המינים, והלקיחה בבת אחת באגודה אינו מעכב, זהו תוכן הסוגיא לפי פירושן של הראשונים, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מה' לולב ה"ה וז"ל ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהי' ארבעתן מצוין אצלו אבל אם לא הי' לו אלא מין אחד, או שחסר מין אחד לא יטול עד שימצא השאר עכ"ל, וכתב הה"מ דטעם הרמב"ם משום דקיי"ל לולב אין צריך אגד, יעוי"ש, והנה יש לעיין טובא דהנה אעפ"י דאין צריך אגד היינו שיהי' כל המינים באגודה כדעת ר' יהודה דבעי אגודה, וגם בקשר של קיימא כמבואר בסוכה ל"ב דבעי איגוד מעליא באופן שאסור לעשות ביו"ט מטעם קשר. והיינו דלדידי' דיליף קיחה קיחה מאגודת אזוב בעי אגודה ממש, ורבנן דלא סברי להאי גז"ש לא בעי אגודה, אבל קשה הוא כיון שאמרה תורה ולקחתם דזה מורה על לקיחה תמה, ולקיחה תמה לא הוי עד שיקח כל הד' מינים, וכשיקח כל מין ומין בפני עצמו, ע"כ אין זה נקראת לקיחה תמה, דכל מין ומין בפני עצמו הרי"ז כחצי שיעור לגבי המצוה כולה והיאך מהני הלקיחה של כל אחד ואחד בפני עצמו, וגם אם אמרינן דגם זה נקראת לקיחה תמה לבסוף כשיקח כולם משום דעכ"פ יצטרפו הלקוחות כולן, ושפיר הוה לקיחה תמה לבסוף, א"כ מה זה ההבדל בין אם יש לו כל הד' מינים בביתו וברשותו לבין אם אין לו, דהלא משמע מהסוגיא ומהרמב"ם דלא יצא יד"ח אף בשלקחן כולן לבסוף באופן שלא הי' לו כל המינים ברשותו גם בשעת הלקיחה הראשונה של מין הראשון, וקשה הא עכ"פ יש כאן לקיחה תמה, דהרי נטל כל המינים לבסוף.

ב עוד תמוה טובא מהא דתנן במשנה פרה פר"ג דנוטל שלשה המינים השייכים לשרפת הפרה, היינו האזוב והארז והתולעת, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה של פרה, כמו שנאמר והשליך אל תוך שרפת הפרה, וכן כתב הרמב"ם להלכה בפרי"ג דפרה ה"ב, יעוי"ש, - הרי מבואר דבעינן כריכת שלשת המינים ביחד, והטעם בזה כמו שמבואר ביומא מ"א ע"ב דתניא למה כורכן כדי שיהיו כולן באגודה אחת דברי רבי, - וקשה דהנה לכאורה יש למצוא מקור מניין לרבי דבעי אגודה אחת, וע"כ משום הלימוד לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, וכן פירש הריב"א הובא בתוסי"ש שם, ולפי"ז קשה הא לדידן דקיי"ל כרבנן דלא דרשי לקיחה לקיחה א"כ אין כאן דין אגודה, ולא בעי גם כריכה ושפיר דמי גם אם השליך כל אחד ואחד לחודיא, איברא דיש לפרש דלמצוה בעלמא קאמר רבי דבעינן אגודה וכריכה, וכמו שגבי לולב יש מצוה לכתחילה לאגדו אעפ"י שגם אם לא אגדו כשר, וכן יש פירוש זה שם בתוסי"ש בשם ה"ר יוסף שרק הידור מצוה הוא יעוי"ש, אבל ע"כ אין לפרש כן בדברי הרמב"ם מדלא כתב דזהו למצוה, וע"כ דכן הדין, ותמוה מדוע ישתנה דין פרה מדין לולב, ומצאתי בגבו"א להגאון שאג"א שם בחידושיו ליומא שעמד בזה בסתירת הסוגיא, עוד הוסיף לתמוה דאם בעינן אגודה מצד הדין, א"כ מדוע לא בעינן גם קשירה מעליא כמו לר' יהודה בלולב, יעוי"ש, - אמנם זה לא קשה לפי מה שכתב הריטב"א בשם מורו דבאזוב אין צריך אלא אגד ביד ואין אגד בחוט מעכבו, ולפיכך אמרו שאעפ"י שפסגו ולא אגדו כשר, ואעפ"י שאגד בידי שמים לא שמי' אגד לית לן בה דהא אין אגד מעכב, יעוי"ש, אבל קשה מה שכתבנו לעיל, וביותר לדברי הרמב"ם תיקשה שמשמע שהכריכה מעכבת, וכדלעיל.

ג ונראה לבאר לפי מה שכתב הריטב"א בסוכה י"ג וז"ל ומיהו אנן הא כתיבנא דודאי אזוב דמצרים צריך אגד גמור בחוט, ומתניתין דמסכת פרה באזוב של פרה היא שנוי' דלא כתיב בה אגודה, ואע"ג דכתיב קיחה קיחה, רבנן סברי דלא גמרינן קיחה מאזוב דמצרים לאזוב דפרה, תדע דלא גמרינן קיחה קיחה דלולב מאזוב כדאיתא לעיל, ואילו הוי גמירי גז"ש דקיחה קיחה בין ללולב בין לאזוב דפרה הוי גמרי לי' וכו' אלא ודאי דרבנן לא גמירי גז"ש דקיחה קיחה כלל לענין שיהא אגד מעכב אלא לענין שיהא לולב ואזוב פרה ראוי לאגד הן בשלשה קלחים הן בשנים וכו' יעוי"ש, הנה יוצא מזה דכו"ע סברי גז"ש דקיחה קיחה, אבל כיון דנאמרה הגז"ש בלשון קיחה ולא בלשון אגודה, לכן אין ללמוד מזה אלא לקיחה, ולא לענין אגודה, ומבאר לנו רבינו הריטב"א דהפירוש של הגז"ש נאמרה לענין ראוי לאגודה.

ד ובזה יבואר לנכון דברי רב חנן בר רבא דמחלק בין יש לו לאין לו, דביש לו כל הד' מינים דהוי ראוי לאגודה אז אין האיגוד מעכב, אבל כשאין לו דאז אינו ראוי לאיגוד, אז האיגוד מעכב.

ה אמנם בפרה ע"כ אין לומר דבאופן שיש לו המינים דלא ליבעי כריכה ביחד כמו גבי לולב, והיינו דשאני הא דפרה מלולב, דבשלמא בלולב שפיר משכחת לה ויצוייר הלקיחה בזה אחר זה, משום דהוי ראוי לאגודה בין קודם נטילה בין לאחר נטילה, משום דגם לאחר נטילה המין עדיין בעין, וכל שעה ושעה ראוי לאיגוד, וגם כשנוטל המין האחרון הנה גם המין שנטל מקודם עוד ראוי להיות באיגוד, וממילא על כל מין ומין קרינן ראוי לאיגוד, ויוצא י"ח, ואעפ"י שאינו מחויב ליטול עוד פעם המין שנטל מקודם, אבל כיון שטרם יצא י"ח לולב עם כל מינים להיות לקיחה תמה ממילא טרם נתבטל החיוב מכל וכל גם מהמינים דהנטילה הקודמת בכדי לקיים ולקחתם לקיחה תמה, וממילא מישך שייכי כולם גם עם המין האחרון שנוטל באחרונה, וממילא כולם שייכי להיותם בחיוב אחד בהדין ראוי לנטילה,

ו והנה תצא מזה גם בלולב אם לאחר שנטל מין אחד נאבד או נשרף דעתה שוב המין השני והשלישי אינו ראוי לאיגוד, קרינן לזה אין לו, ואינו יוצא בנטילה, וזהו דין חדש, אבל לדעתנו הוא ברור ונכון, ובזה יהי' שוה לולב לפרה, וכמוש"נ.

א נסתפקתי בדבר מצות ד' מינים אם יש מצוה בנטילה כל פעם ופעם, והיינו דהנטילה הראשונה חובה ושאר הנטילות רשות, אבל יש מצוה בנטילתן, או"ד דאין קיום מצוה כלל יותר מהנטילה הראשונה.

ב הנה הסברא נוטה דיש קיום מצוה בכל פעם ופעם שנוטלן, וזהו כמו שכתבו התוס' בר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ותוקעים וז"ל וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכו' יעוי"ש, והנה משמע מדבריהם שיכול גם לברך עוד פעם כמה שירצה, מדמדמה לולב לברכת כהנים, וכמו שיכול לברך ברכת כהנים כמה שירצה, הנה כן יכול לברך גם על הלולב כמה שירצה, - ואעפ"י שיש לומר דשאני ברככ"ה שהברכה הוא עצם המצוה, אבל עכ"פ מדחזינן שיכול לעשות כמה פעמים, היינו מצוה כזו אעפ"י שיש בה ברכה, הנה מסתבר שיכול לברך גם ברכה בכל פעם מהנטילה, אבל עכ"פ מבואר בתוס' להדיא דיש מצוה בנטילה כל פעם ופעם.

ג והנה יש להעיר מסוגיא דסוכה מ"ו ע"ב אמר לי' ר"פ לאביי מ"ש סוכה מאתרוג, א"ל סוכה דחזיא לביהש"מ וכו' אתרוג דלא חזי לביהש"מ, ופירש"י סוכה דחזיא לביהש"מ שהרי מצותה כל היום, אתרוג דלא חזי לביהש"מ משיצא בו שחרית, יעוי"ש, הרי משמע דמשנטל פעם אחת שוב אין לו שייכות עם האתרוג עוד כל היום, ואם אמרינן דמצוה איכא בכל פעם שנוטל, א"כ אפילו אחר שיצא בו אכתי איכא בו ענין מוקצה אם ירצה לקיים המצוה דנטילה עוד פעם, אבל אפשר לומר דכיון דדעתו למיכל א"כ מתייאש הוא מליטול עוד פעם, להכי לא שייך לומר בזה מוקצה, משא"כ סוכה דלא תלי בדעתו מטעם דכיון דאי מתרמי לי' סעודתא מחויב הוא בסוכה.

ד אמנם תמוה מהא דאיתא בירושלמי פר"ג דסוכה הי"א וז"ל דאמר ר' אילא ותניי תמן כך הי' המנהג בירושלים אדם הולך לביה"כ ולולבו בידו וכו' הניחו לארץ אסור לטלטלו אמר ר' אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנאה, יעוי"ש, וכן תניא בתוספתא דסוכה פר"ב ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו, יעוי"ש, וגירסת הגר"א כן בברייתא הקודמת שם בתוספתא, והנוסחא כדתניא בירושלמי, יעוי"ש, - ואם אמרינן דיש מצוה בכל פעם דהנטילה מה שייך לומר מוקצה על דבר שעומד לעשות מצוה בו.

ה והנה תמהני טובא על עצם הדין דהתוספתא והירושלמי ממשנה ערוכה סוכה מ"ב מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת, ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביו"ט מוסיפין, ובגמ' פשיטא מה"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא לא תקבל קמ"ל, יעוי"ש, ובפירש"י וז"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מלולב הכ"ה, ובשו"ע סי' תרנ"ב, הרי חזינן דליתא תורת מוקצה בלולב כלל, ותמוה טובא שלא מצאתי למי שיעורר בזה, וצע"ג.

ו ומתוך חומר הענין נראה דלא לחנם דייקו בירושלמי הניחו לארץ. ונראה דהכוונה אם בדעת הבעלים שלא ליטול עוד בזה היום, נעשה עתה מוקצה, ותרתי בעינן שיניחו לארץ וגם שיסיח דעתו מליטול עוד, והנה כל זמן שהלולב בידו אין כאן מוקצה, דהרי רשאי לטלטלו עד המקום שרוצה להניח, כמו שהדין בכל מוקצה, כמו שכתבו התוס' ביצה ג' ע"ב ד"ה אבל, לכן כשיש בזה שתים, היינו מחשבתו שלא ליטול עוד וגם הניחו לארץ נעשה מוקצה, ולהכי יכולה אשה לקבל מיד בנה ומיד בעלה טרם נעשתה הנחה בארץ, מטעם דטרם שהונח בארץ לא חלה עדיין שום מוקצה על הלולב, משום דאכתי יש לומר דימלך בדעתו ויחזור ליטול, ולהכי יכולה האשה לקבל מיד בנה ומחזירתו למים, ועתה ע"י החזרה למים נעשה מוקצה, - ולפי"ז אין סתירה למה שכתבנו, ושפיר יש לומר דיש מצוה בנטילה בכל פעם ופעם.

ז איברא דיש להעיר מהא דתניא בתוספתא שם והובא גם בש"ס דילן ראבר"צ אומר כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו וכו' קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הרי מבואר שאף שמניחו ע"ג קרקע ומכ"ז נוטלו אח"כ ולא נעשה מוקצה גם בזה שהניחו עג"ק, וגם הגר"א ז"ל מביא גירסא זו, יעוי"ש, - ומצאתי בספר יד שאול להגאון רי"ש בספרו בסי' רס"ו שבא להשיג על רבינו הגר"א ז"ל שמסכים להלכה דאסור הלולב בטלטול לאחר שיצא בו, והשיג מברייתא זו, יעוי"ש, אבל בדברינו אתי שפיר, משום דלא נעשה מוקצה רק בשתי אלה, היינו במחשבה שלא ליטול עוד, וגם הנחה עג"ק, - והנה שם בתוספתא איתא ונושא את כפיו ומניחו על גבי קרקע, נמצא דרק בשביל נשיאות כפים הניח הלולב עג"ק, משום דלא סגי בלא"ה, וא"כ אין כאן היסח הדעת מליטול עוד הפעם ואדרבה חשב ליטול את הלולב אחרי נשיאות כפים, להכי אין כאן מוקצה, וברור.

ח גם מה שמחדש שם בספר יד שאול דכוונת הירושלמי דוקא בנתן לחברו לצאת בו, דכיון דלדידי' הוי מוקצה כיון דאינו שלו, - מלבד שדחוק בסברא, הנה מלבד זה כבר ביארנו במקו"א דמוקצה בדעת בעלים תליא, וביותר שתיקשה מהמשנה שכתבנו דבאופן שחזי לאנשים לא הוי מוקצה גם לנשים, וא"כ פשיטא אם אין מוקצה לבעלים דפשיטא שאין מוקצה לגברא בר חיובא, - אבל הברור בזה כמו שכתבנו. -

ט והנה אין להקשות דאם אמרינן דיש מצות נטילה בכל פעם שנוטל, א"כ הא דאמר אביי בסוכה מ"ב בדינא דר"י במשנה דפוטר השוכח להוציא הלולב לר"ה דזה דוקא אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, - וקשה הא גם כשיצא בו אכתי איכא מצוה דנטילה, וא"כ הוי טרוד טירדא דמצוה, אבל זה ליתא דמצוה לא שייכה רק בשעת הנטילה, וזהו ולקחתם, דהמצוה הוי הלקיחה, והכא אשר תופס הלולב בידו, אין כאן מצוה מחדש, וממילא אין כאן טירדא דמצוה, וזהו כוונת הגמ' דפריך והא מדאגבהי' נפק בי', - והנה לפי"ז משמע דליכא מצוה בכל פעם שנוטל. -

י כתב האור זרוע בה' סוכה מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה וכו' מכאן אני המחבר לומד לנשים שלא לברך על כל מ"ע שהז"ג דאי יכולת לברך מאי איריא משום דראוי לאנשים תיפ"ל דראוי לה לעצמה ליטול ולברך, מיהו רש"י שפירש כך שהוא אוסר להם לברך, אבל ר"ת מתיר להם לברך, הוא יפרש דאשה לאו בת חיובא היא, ואסורה לטלטלו קמ"ל כיון שהרשות בידה ליטול ולברך עליו הו"ל תורת כלי עליו לגבי דידה, מיהו נראין דברי רש"י, יעוי"ש, והנה לפי פירושו לשיטת הר"ת לא תיקשה מהירושלמי דלאחר שיצא תורת מוקצה עליו משום דשאני הכא דכיון דהרשות בידה ליטול ולברך, אין עלי' תורת מוקצה, והנה לפי"ז יש להוכיח דע"כ לשיטה זו מוכח דאין קיום מצוה בשחוזר ונוטל עוד פעם לאחר שיצא ידי מצוה בהנטילה הראשונה, דאל"כ לא הוי מוקצה גם לדידי', מטעם זה דהרשות בידו לחזור וליטול, - דע"כ לא גרע הוא עצמו בקיום מצוה לחזור וליטול מאשה שפטורה היא לגמרי ממ"ע שהז"ג, ויש בזה גם ק"ו, ומה אשה שפטורה היא לגמרי ממצוה זו, ומ"ל כיון שהרשות בידה להכניס עצמה בקיום מצוה, אעפ"י שאינה מצווה כלל במצוה זו, ומ"מ סגי זה עצמו לבטל ענין מוקצה מלולב הזה. א"כ כש"כ וכש"כ איש אשר ישנו בחיוב מצוה זו, וגם לאחר שיצא ידי חובתו בנטילה הראשונה, אמנם אם יש בקיום מצוה זו כשיטול עוד פעם, הרי יש בזה קיום מצוה דבר חיובא, פשיטא שיש בזה השיעור לבטל ענין מוקצה מלולב הזה, - ומדחזינן מהירושלמי והתוספתא דיש איסור מוקצה לאחר שיצא י"ח בהנטילה הראשונה, ע"כ מוכח דאין קיום מצוה כלל בשיחזור ויטול עוד פעם, - אמנם לשיטת רש"י דאשה אינה במצוה דלולב כלל, ועיקר ההיתר של הטלטול הוא מטעם דחזי לאיש לצאת בו, והנה הכא במשנה זו דמקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, דכבר יצא יד"ח, וא"כ לשיטת הירושלמי והתוספתא יש איסור מוקצה אחרי שאין צורך בו עוד בהלולב הזה נמצא דעתה לא חזי גם לאיש, וע"כ לא הותר טלטול אלא למי שמחזיק בו בעצמו, וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס' דביצה ג', אבל היאך תקבל האשה הלולב מיד בנה ומיד בעלה, וע"כ צ"ל דטרם שהונח הלולב עג"ק, עוד חזי לקיום מצוה כשיחזור הבעל או בנה ליטול עוד פעם, וא"כ לא נעשה מוקצה עדיין לבנה ולבעלה, ועל זה משמיע התנא דמטעם זה מותרת גם האשה בטלטול, ולפי"ז מוכח דלשיטת רש"י יש מצוה בשיחזור ונוטל עוד פעם, וזה מתאים לדברי התוס' דר"ה שכתבנו לעיל, נמצא דנידון שאילתין תליא בפלוגתא דרש"י ותוס', וכמוש"נ.

יא ולפי"ז יש לעיין לפי מה שאנו נוהגין לטלטל הלולב מביהכ"נ להביא הביתה עבור נשים שיברכו, והנה זהו לשיטת ר"ת שאנו נוהגין כוותי' אבל תיקשה הא לאחר שיצא י"ח נעשה מוקצה לאנשים, וא"כ היאך מטלטלין אנשים את הלולב עבור נשים, וזה דוחק לומר דלענין טלטול אנו תופסין שיטת רש"י, ומותר בטלטול מטעם דחזי עוד לחזור ולברך, דא"כ הוי תרתי דסתרי, ואף שבתרי גופין לא אמרינן תרתי דסתרי, אמנם אינו נכון לכאורה לעשות כן, אבל נראה דע"כ מודה ר"ת לסברא זו דבאופן דחזי לשום איש אכתי לא נעשה מוקצה משום דכן מוכח מפרק מפנין, דמטלטל זר תרומה מטעם דחזי לכהן, וה"נ כיון דלר"ת אשה בת לולב היא וחזיא לה, הנה מטעם זה מותר גם לאנשים לטלטל, ולא נעשה מוקצה עד שיצאו גם נשים ידי מצוה זו, ולענין אם רוצה אדם לחזור וליטול עוד פעם מפני קיום מצוה, - לדעתי יכול אדם לעשות כן, וזהו לשיטת רש"י, אבל אשה אינה יכולה לעשות כן לחזור וליטול מפני שתהי' תרתי דסתרי בגוף אחד, דלשיטת רש"י אינה במצוה זו כלל, ולר"ת בלא"ה אין מצוה לחזור וליטול, וממילא אסורה בטלטול. -

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אצל העצים על המזבח: אליבא דמ''ד (על העצים) על בסמוך. בפ' שתי הלחם (לקמן דף צו.) במשנה פליגי ה''נ דכתיב על העצים על בסמוך: מתני' מיעוטו מעכב את רובו. שאם חיסר כל שהוא פסול: היין. שלישית ההין של איל ורביעית ההין לכבש וחצי ההין לפר וכן השמן בין דמנחת נסכים כשיעור ההין בין בלוג דמנחת נדבה: גמ' מלא קומצו תרי זימני. בויקרא חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קומצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו חד למצוה וחד לעכב: שאם חסר כל שהוא פסולה. דסלתה מריבויא דה''א [דריש]: ככה. בנסכים ככה יעשה לשור האחד בפרשת שלח לך: מסלתה ומשמנה. ומשמע שיהו שניהן והדר כתיב נמי מגרשה ומשמנה שיהו שניהן שנה הכתוב לעכב: גרש וסולת חד הוא אלא שגרש במנחת ביכורים וסלת בשאר מנחות: על כל לבונתה ואת כל הלבונה. שנה הכתוב לעכב: מתני' במעשה יה''כ כתיב חוקה באחרי מות והיתה זאת לחוקת עולם וגו' וחוקה עיכובא: הוייה. סלת תהיינה: בלחם הפנים כתיב מאשי ה' חק עולם ואכולהו קאי אסדרים ואבזיכין: מתני' שתי חלות. עצרת: שני סדרים. דלחם הפנים: שני מינין שבנזיר. חלות ורקיקין בפרשת נשא: ג' שבפרה אדומה. עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפורין במצורע: שבע הזאות שבפרה. והזה אל נכח פני אהל מועד וגו': שעל בין הבדים. ביה''כ כדאמרינן במס' יומא (דף נג:): שעל הפרכת ומזבח הזהב. בין דיה''כ בין דפר העלם דבר בין דפר כהן משיח בויקרא: גמ' כן יעשה על תורת נזרו (במדבר ו) עיכובא: חוקה. זאת חוקת התורה: תהיה. הויא עיכובא: לקיחה תמה. ארבעתן כאחד: שלמי נזיר. ליו''ד קבין ירושלמיות סלת ולרביעית שמן כתודה בפ' התודה (לקמן עח.): שאין לו. ד' מינין דלולב מעכבין: אבל יש לו אין מעכבין. אפילו לא אגדן כאחד: שנים מהן עושין פירות. דאתרוג ותמרים: יהו זקוקים. כלומר כולן יהו כאחד: בהרצאה. כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא דעושין ואין עושים פירות: על הארץ יסדה. בזמן שאגודתו ביחד אז יסדה: ועשה לפר כאשר עשה לפר חטאת. בפר העלם דבר כתיב שיעשו לו כאשר עשה לפר כהן משיח שלמעלה הימנו: מה ת''ל. והלא כל מה שפירש לפר כהן משיח פירש לפר העלם דבר: לכפול בהזיות. לשנות באזהרת הזאת הדם עליו:

מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה. לגבי עיכובא דנפשיה דאם חסר לא בעי שנה הכתוב אבל למעכבין זה את זה בעי שנה הכתוב כדפרישית לעיל (דף יט.) מ''ר: ארבעה שבמצורע. עץ ארז ואזוב ושני תולעת [וצפורין] אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב (ויקרא יד) וטבל ' אותם בדם תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבות זו את זו וי''ל דתנא ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואילים דחג דכתיב בהו (במדבר כט) כמשפט לעכב ואיכא טובא. מ''ר: ולקחתם לקיחה תמה. י''מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וליתא דבסוף לולב הגזול (סוכה מא:) ובריש לולב וערבה (שם מג.) דרשינן מולקחתם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון. מ''ר: לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין. פי' בהלכות גדולות בהלכות לולב יש לו אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפיק אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי דקי''ל לולב אין צריך אגודה מ''ר. ור''ת הגיה בספרו ל''ש פירוש דמעכב' משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברו באגודה כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן קיחה קיחה ולר' יהודה דדריש ליה קיחה קיחה דלא הויא תמה אלא א''כ אגדו וכולהו פי' דגמ' אפי' לפי' הלכות גדולות נראה דצריך לאוגדו כדמסיק עליה זה אלי ואנוהו. מ''ר: לא גמרי קיחה קיחה. אע''ג דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון בריש קידושין (דף ב.) שמא הך דהכא אינה מופנה א''נ קיחה קיחה גמרי לקיחה לקיחה לא גמרי. מ''ר: ועשה כאשר עשה כו'. ברייתא זו מיתנייא בפרק ב''ש (זבחים לט.) והתם מפרש לה שפיר. מ''ר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד