דף כג - א
ומשנינן: אמר רבא: קסבר רבי יהודה: כל שהוא תערובת של מין במינו וגם דבר אחר, שאינו מינו מעורב בו, אומרים - סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו המעורב עמו רבה עליו ומבטלו! [78] וכן הוא אצלינו, השמן אמנם אינו מבטל את השמן מחמת שהוא מינו, אבל הסולת של הקומץ מבטלת את השמן שנבלע בה ממנחת הנסכים. ומעתה אין לומר ששמן זה עדיין הוא קיים במנחת הנסכים, אלא לקומץ הוא שייך, והוי ליה "ריבה שמנה" לגבי הקומץ, ו"חיסר שמנה" לגבי המנחות. [ורבנן שחולקים על רבי יהודה של המשנה, ומכשירים הקומץ שנתערב במנחת נסכים, הולכים לשיטתם ש"עולין" אין מבטלין זה את זה ואפילו מין בשאינו מינו - ביאור הסוגיא עפ"י הרש"ש ופי' רעק"א במשניות].
איתמר: קומץ דנקמץ ממנחת חוטא [ודין מנחת חוטא הוא שאין נותנין בה שמן כלל] ששמנו, שנתן על הקומץ שמן, רבי יוחנן אמר: פסול! וריש לקיש אמר: הוא עצמו הקומץ תחילת מצותו כך היא - משכשכו לקומץ של מנחת חוטא בשירי הלוג שמן של מנחה אחרת שיש בה שמן ! ורק לאחר שהוא משפשף את הקומץ בשמן מעלהו על גבי המזבח [79], וכל שכן היכן ששימנו לקומץ, שהוא כשר להעלותו.
והוינן בה לריש לקיש: והכתיב במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לב ונה"?
ומתרצינן: ההוא קרא הכי קאמר: שלא יקבע לה שמן למנחת חוטא קודם הקמיצה כחברותיה, כשאר המנחות שקובע להם שמן עוד לפני קמיצתן, אבל לאחר קמיצה אם שימנו להקומץ הרי הוא כשר [80].
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תניא: קומץ חרב שאין בו שמן שנתערב בבלול, בקומץ של מנחה הבלולה בשמן - יקריב הכל למזבח ! רבי יהודה אומר: לא יקריב! [רבנן ורבי יהודה הולכים לשיטתם כמו שנחלקו במשנה].
מאי לאו לכאורה מדברת הברייתא בקומץ דמנחת חוטא שהוא חרב דאיערב שנתערב בקומץ דמנחת נדבה [81] שהוא בלול [82], ודוקא משום שנתערב בקומץ אחר, ששניהם "עולין" הן, חולקים רבנן על רבי יהודה וסוברים "יקריב", אבל אם נתן סתם שמן [שאינו "עולה" למזבח] על הקומץ של מנחת חוטא, מודים רבנן שפסול להקרבה, וקשה לריש לקיש?
ומתרצינן: לא מדובר בברייתא בעירוב קמצים של מנחת נדבה ומנחת חוטא, אלא מדובר שנתערבו מנחת פרים ואילים שהם "חרבים" יחסית, שאין בהם אלא שני לוגין שמן לעשרון סולת, במנחת כבשים שהיא "בלולה" יחסית, שיש בה שלשה לוגין שמן לעשרון סולת. וכיון שמנחת פרים ואילים גם היא בלולה בשמן, אלא שחריבה היא ביחס למנחת הכבשים, לכך נקטה בברייתא לשון "חרב שנתערב בבלול", ורק בזה נחלקו רבנן ורבי יהודה, וטעמו של רבי יהודה שפסולה, משום שנשתנה בלילתה - מבלילה עבה לבלילה רכה. אבל בקומץ של מנחת חוטא, שאין בה שמן כלל, לפי כולם אינה נפסלת כשנתן עליה שמן לאחר שנקמצה!
ומקשינן: והא בהדיא קתני לה למנחת פרים ואילים ברישא של אותה ברייתא. דתניא: מנחת פרים ואילים שנתערבה במנחת כבשים, וכן חרב שנתערב בבלול - יקריב. רבי יהודה אומר - לא יקריב! ואם כן על כרחך מה שכתוב "חרב שנתערב בבלול" לא מדובר במנחת פרים ואילים, אלא בקומץ דמנחת חוטא שנתערב במנחת נדבה?
ומשנינן: לעולם הברייתא מדברת במנחת פרים שנתערבה במנחת כבשים ומה שכתוב "חרב שנתערב בבלול", פרושי קמפרש לה, הוא פירוש למה שאמר בתחילה "מנחת פרים" וכו'. והכי קאמר: מנחת פרים וכו', דהיינו חרב שנתערב בבלול!
בעי רבא: קומץ שמיצה שמנו הבלוע בתוכו על גבי עצים של המערכה שעל גבי המזבח, ונתן גם הקומץ על אותם עצים והקטירו עליהם מהו לפוסלו משום שחיסר הקומץ? [83]
מי אמרינן חיבורי עולין, השמן שבעצים שהוא מחובר לקומץ כשחזר ונתנו לקומץ על העצים שבתוכם השמן, כעולין דמו כאילו מובלע השמן בקומץ ולא הוי חיסר הקומץ וכשר, או לאו כעולין דמו ופסול? [פי' אחר - חיבורי עולין דהיינו השמן שמחובר לקומץ כעולין דמו וחייב הוא בהקטרה כי אם לא יקטירנו הוי כמקטיר קומץ חסר ואם נתמצה על העצים יקטיר הקומץ עם העצים, או לאו כעולין דמו ולא חשיב כקומץ שחסר].
אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לאו היינו מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש. דאיתמר: המעלה מחוץ לעזרה אבר מהקרבן שאין בו כזית, ועצם משלימו לכזית [וכזית הוא השיעור לחיוב כרת משום העלאת חוץ] רבי יוחנן אמר: חייב כדין מעלה כזית קדשים בחוץ. ריש לקיש אמר פטור!
ומבארינן טעמייהו: רבי יוחנן אמר חייב משום שהוא סובר חיבורי עולין דהיינו העצם שמחובר לבשר שהוא "עולין" כעולין דמו, וריש לקיש אמר פטור משום שהוא סובר חיבורי עולין לאו כעולין דמו.
ודחינן: אין שאלתנו דומה למחלוקתם, אלא תיבעי לרבי יוחנן, ותיבעי נמי לריש לקיש.
תיבעי לרבי יוחנן: עד כאן לא קא אמר רבי יוחנן התם שחיבורי עולין כעולין אלא בעצם, דמינא ממין דבשר הוא, אבל הכא דשמן לאו מינא דקומץ הוא, שזה סולת וזה שמן, אולי לא נאמר חיבורי עולין כעולין דמו.
או דלמא אפשר לומר להיפך, דאפילו ריש לקיש לא קא אמר שחיבורי עולין לא כעולין דמו אלא בעצם, דבר מפרש הוא, שאפשר להפרישו מהבשר, ואי פריש מהמערכה ונפל לאו מצוה לאהדורי, אבל שמן דלאו בר מפרש הוא מהסולת לא אומרים לאו כעולין דמו, או דלמא לא שנא?
ומסקינן: תיקו!
מתניתין:
שתי מנחות שלא נקמצו עדיין ונתערבו זו בזו, אם נתערבו באופן כזה שנשאר מכל מנחה מעט סולת כדי שיעור קומץ שאינו מעורב במנחה השניה אלא הוא ניכר בפני עצמו, ויכול לקמוץ ממנחה זו בפני עצמה, וממנחה זו בפני עצמה, המנחות כשרות. ואם לאו, שנתערב כל הקמח של שתי המנחות זו בזו, הרי שתיהן פסולות, שאין המנחה כשרה אלא כשכל הקומץ הוא מהמנחה עצמה, ולא כשנתערב בו מסולת של מנחה אחרת.
קומץ שנתערב במנחה אחרת שלא נקמצה - לא יקטיר את כל התערובת, שאין להקטיר עם הקומץ דבר שאינו טעון הקטרה! וגם אי אפשר לקמוץ עתה מהתערובת באותו מקום שהתערב בו הקומץ, שתי קמיצות עבור שתי המנחות, שמא בכל קומץ יהיה מעורב מסולת המנחה האחרת.
ואם הקטיר את כל התערובת - זו שנקמצה עלתה לבעלים ויצאו ידי נדרם, שהרי הקומץ שלה הנמצא בתערובת הוקטר על גבי המזבח, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים משום שאינה ניתרת בלא קמיצה.
נתערב קומצה של מנחה בשיריה של אותה מנחה, או בשיריה של חבירתה [84] - לא יקטיר את התערובת, ששירים של מנחה אסורים בהקטרה, משום שכל דבר שחלק ממנו עולה לאישים על המזבח, שאר חלקיו אסורים בהקטרה מן התורה [85]. ואם עבר והקטיר, עלתה לבעלים, שהרי הוקטר הקומץ של מנחתם על המזבח.
גמרא:
אמר רב חסדא: חתיכת בשר נבילה שנתערבה בשתי חתיכות בשר של בהמה שחוטה - בטילה הנבילה [ברוב] בשחוטה, ואם נגע אדם באחת מהחתיכות אינו טמא, שתערובת זו נחשבת כתערובת מין בשאינו מינו שנוהג בה דין ביטול ברוב, שאי אפשר לעולם לשחוטה שתיעשה נבילה ותטמא, לפיכך הוי הנבילה לגבי השחוטה כמין אחר [86].
ושחוטה שנתערבה בשתי חתיכות נבילה [87] אינה בטילה בנבילה [88] ואם נגעה תרומה באחת מהחתיכות אינה טמאה בודאי, אלא הרי היא ספק טמאה, ואין שורפים אותה [89], משום שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה כלומר, אפשר שהנבילה יהיה בה דין של שחוטה לענין זה שלא תטמא, והיינו דלכי מסרחה כשבשר הנבילה יסריח ולא יהיה ראוי לאכילה פרחה טומאתה, הלכך הוי כמין במינו שאינו בטל. - שלפי לרב חסדא הולכים אחר הרוב המבטל, שאם הוא יכול להיות כהמיעוט, נחשב מין במינו, ואם לא, נחשב כמין בשאינו מינו.
ורבי חנינא אמר: הולכים אחר הדבר הבטל. הילכך, כל שאפשר לו להמעוט הבטל להיות כמוהו, כהרוב המבטל, כגון מיעוט נבילה שנתערב ברוב שחוטה הוי כמין במינו ואינו בטל, וכל שאי אפשר לו להבטל להיות כמוהו, כמבטל, כגון מיעוט שחוטה שנתערב ברוב נבילה הוי מין בשאינו מינו, ובטל, וכל החתיכות נחשבות כדין ודאי טמאות, ושורפין תרומה שנגעה באחת מהן.
והוינן בה: אליבא דמאן נחלקו רב חסדא ורבי חנינא?
אי אליבא דרבנן שאמרו לעיל (דף כ"ב - א') דם מבטל דם הא אמרי "עולין" למזבח, כגון דם פר ודם שעיר שנתערבו הוא דלא מבטלי אהדדי, אבל מין במינו אם זה לא עולה למזבח בטל, ואם כן נבילה ושחוטה מבטלין זה את זה בכל אופן שהתערבו!? אי אליבא דרבי יהודה שאמר אין דם מבטל דם, נחלקו האמוראים כאן, אם כן קשה -
הערות
[78] החזו"א [כט ו] מבאר שבלא חידוש זה ד"סלק את מינו", היינו אומרים שמצא מין את מינו ונעשו חטיבה אחת, ועל כן אין די לבטל [על ידי האינו מינו] רק את המינו דאיסור, אלא צריך לבטל את שניהן, כלומר להצריך ס' באינו מינו נגד כל המינו, אולם כל זה הוא בשאר איסורי תורה, אבל כאן הלא השמן של המנחה הזאת אינו מתבטל כלל על ידי הסולת שלה, שהרי שניהם יחד הם ממצות המנחה, ועל כן גם אם יהיה בסולת כדי לבטל את השמן של שתי המנחות יחד, לא היה מועיל ביטול כלל, שלעולם השמן של המנחה הזאת אינו מתבטל בה, והרי הוא מחזק ומצטרף עם השמן של חבירתה שהן מין אחד, ובזה חידש רבא שכל אחד הוא נידון בפני עצמו, ואפשר לבטל רק את האיסור, או בנידון דידן רק את השמן של חבירתה.
[79] הגרי"ז ביאר שהיו עושין כן לכתחילה, כדי שתהיה המנחה נדבקת יחד מעט, שאם לא תהיה מדובקת כלל, יש לחוש שיהיו חלקיה מתפזרים הרבה, ויוכל להיות שיהיה במקום אחד פחות מכדי שומשום, שנחלקו לעיל [טז ב] אם דרך הקטרה בכך.
[80] רש"י מפרש שהכונה היא שלא יתן בה שמן קודם קמיצה אלא אחר הקמיצה, והקשה הגרי"ז אם כן מה מקשים לריש לקיש מהבריתא דחרב שנתערב בבלול שהוא פסול משום שנעשה החרב משומן, והרי אפשר להעמיד בפשיטות קודם קמיצה שאז מודה ריש לקיש שפסול, ובטהרת הקדש כתב שכונת רש"י לומר שאם בא ליתן שמן בכונה תחילה, שאינו יכול ליתן אלא אחר הקמיצה, אבל כשנתערב שלא בכונה, כמו בבריתא, בזה אפילו קודם קמיצה יהיה כשר לריש לקיש, עכ"ד, וכנראה משום שעיקר הקפידא הוא שלא יהיה נעשה כשאר המנחות שיש בהם שמן, ועל כן כשהוא שלא בכונה או אחר הקמיצה כשר.
[81] התוס' לעיל [כב א] כתבו שהגירסא הנכונה היא "קומץ דמנחת חוטא דאיערב במנחת נסכים", וביארו שקומץ שנתערב עם קומץ אחר לעולם אינו נפסל על ידי דין ביטול ברוב אפילו לרבי יהודה, [וכדמוכח לקמן בעמ' ב' בגזירה שוה דרבי זירא], ודוקא כשנתערב עם מנחת נסכים שהוא כליל ואין בו קומץ ושיריים, בזה שייך פסול מצד ביטול, אולם הקשו על זה דהא גופא מנין לנו דין זה שאינו בטל קומץ בקומץ, עיי"ש. וליישב הגירסא שלפנינו אולי יש לומר שכל הגזירה שוה דרבי זירא היא רק לענין ביטול סולת בסולת, שהיה צריך להיות בטל [אף על גב שהם מין במינו, משום שדינם חלוק, וכמבואר לקמן בעמ' ב'], אבל סולת ושמן שהם מינים חלוקים לגמרי, בזה לא למדנו כלום מדברי רבי זירא, ואפילו בשני קומצים יש אצלם ביטול, ויעויין בטהרת הקדש שכתב על דברי התוס' לעיל, שרבי זירא דיבר לענין ביטול סולת בסולת, וצ"ע.
[82] הקשו התוס' מנין לנו שלא יקריב לרבי יהודה משום שהמנחת חוטא נפסלה הואיל ושימנה, והרי יתכן לפרש שלא יקריב משום שהבלול נפסל הואיל וחיסר שמנה, ומכיון שמעורבין מנחה כשירה עם פסולה יתכן שאסור להקריב כלל, ותירצו שלעולם אין נפסל [על ידי ביטול במנחה אחרת] מצד חיסר שמנה, אלא מצד ריבה שמנה, עכ"ד, והעולת שלמה מבאר שהנידון של התוס' אם מותר להקריב מנחה כשירה עם פסולה, זה תלוי במה שדנו התוס' בזבחים [עז] לענין דם קדשים שנתערב בדם חולין, אם מותר לזרוק הדם לרבנן דרבי אליעזר, וכמו שהובא בהערות לעיל [כב א]. ועיין עוד בטהרת הקדש בזה.
[83] לפי פירוש א' ברש"י הנידון הוא האם השמן המונח על גבי העצים נחשב כבלוע בקומץ משום דחיבורי עולין כעולין, או שאינו חשוב כמחובר, ועל כן הוא כאילו נחסר הקומץ בהקטרה, והקשה הגרי"ז למה לא יקטיר השמן בפני עצמו ומה פסול יש בזה, אולם השיטה מקובצת [ג] ביאר שמאחר ואין השמן ניכר, אינה חשובה הקטרה אם אינו נחשב כמחובר אל הקומץ. אולם הקשה בנתיבות הקדש, שהרי אפשר להוכיח ממה שלמדנו לעיל דלרבנן דאין עולין מבטלין זה את זה, אין פסול במה שהשמן של מנחה אחת בלוע ובלול עם מנחה אחרת, ואף על גב שהשמן אי אפשר להקטירו בפני עצמו, שאין הקטרתו חשובה וכנ"ל, ועל כרחך משום דחיבורי עולין כעולין, והרי הוא כמחובר לקומץ שלו. ולפי פירוש שני ברש"י, הנידון הוא, האם צריך להקטיר גם את העצים שהשמן נתמצה עליהם, שמאחר וחיבורי עולין כעולין, הרי דין השמן שהיה מחובר לקומץ כדין קומץ, ועל כן צריך להקטיר גם אותו, או לאו, וביאר השיטה מקובצת שם שמצד דין חיסר שמנה היה אפשר לומר שהוא רק כשנחסר קודם קמיצה ולא לאחריה. והשיטה מקובצת הביא שם מתוס' חדשים ביאור נוסף, שמאחר והשמן שמיצה נבלע בעצים ואינו בעין, אם כן יש לדון שהוא יתבטל אצלם ויהיה כחיסר שמנה דפסול, ורק אם נאמר שחיבורי עולין כעולין, נמצא שהעצים שהם מחוברין לעולין דין עולין עליהם, ושוב לרבנן אין מבטלין זה את זה, וכמו במשנתינו בנתערב קומצה עם מנחת נסכים, שכשר לרבנן מהטעם הזה. ויעויין עוד בתוס' ובקרן אורה.
[84] השיטה מקובצת [ז] מבאר בדברי רש"י שבמנחה שלא נקמצה אין איסור מן התורה להקטיר, אבל מכל מקום אין ראוי להקטירה מאחר שאין דינה להיות נקטרת, אבל בשיריים יש בזה איסור ד"כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", וכמו שכתב רש"י. והגרי"ז תמה למה לא יקטיר המנחה שלא נקמצה ואיזה איסור יש בדבר, והניח בצ"ע, ויעויין בזבחים [עט ב] שיש גזירה מדרבנן שלא לזרוק דם התמצית ודם פסולין שנתערבו עם דם כשר. והנה בתוספתא [ד א] מובא שרבי אליעזר סובר שמותר גם להקריב לכתחילה בכל אופנים אלו, וביאר באור שמח [פסולי המוקדשין יא לא] שרבי אליעזר הולך לפי שיטתו בזבחים [עז], שכשנתערבו אברים של חטאת עם אברי עולה מותר להקריב הכל, ורואין האברים של חטאת כאילו הם עצים, וכן כאן רואים השירים כאילו הן עצים, ואין האיסור של בל תקטירו.
[85] בפשטות כונת המשנה היא שנתערב קומצה בשירי חבירתה, וגם בזה האיסור להקטיר הוא משום הלאו ד"כל שממנו לאשים" הנ"ל, ומכל מקום אינו מתבטל בהם ברוב, וכמו שלומד רבי זירא מגזירה שוה לקמן בגמרא, אולם מדברי הרמב"ם [פסולי המוקדשין יא לא] מבואר שמפרש שנתערבו השירים של מנחה אחת בשירי מנחה אחרת, וביאר האור שמח שם, שכל הגזירה שוה של רבי זירא שאין ביטול ברוב בקומץ ושירים, היא רק לענין שאין הקומץ בטל בשירים, אבל השירים בטלים הם בשירים אחרים, וממילא חזר להיות דין המנחה כמנחה שנאבדו שיריה בין קמיצה להקטרה, שפסק הרמב"ם [שם כ] שלא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, ולכן גם כאן נאמר במשנה "לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים".
[86] הרמב"ם [אבות הטומאות א יז] הביא מימרא זו של רב חסדא כצורתה, ותמה עליו הראב"ד שם שהרי כל דברי רב חסדא הם רק לרבי יהודה, אבל לרבנן שמין במינו בטל, אין צריך כלל לטעם זה שאין השחוטה יכולה ליעשות נבילה, ועיי"ש בנושאי כלי הרמב"ם, ובקובץ הערות [נט] הוכיח מדברי הר"ן [עבודה זרה כא ב מדפי הרי"ף] שגם סובר בזה כהרמב"ם.
[87] בשו"ת עונג יו"ט [ד] דן האם ביטול ברוב בכחו רק להוריד ולהפקיע דיני איסור וטומאה וכדו', אבל אין בכחו לחדש דינים על המיעוט, או שיש באפשרותו גם להמציא דינים חדשים במיעוט, ונפקא מינה לענין חוטי ציצית שנעשו שלא לשמה שנתערבו עם רוב חוטין שנעשו לשמה, ורצה להוכיח ממה שהגמרא דנה כאן לענין ביטול השחוטה בנבילה, שיחול על השחוטה דיני טומאה על ידי הביטול, הרי שהביטול כחו יפה גם לחדש דינים, ועיי"ש מה שדחה זאת. ובקובץ הערות [נט] כתב שעיקר נידון זה הוא תלוי במחלוקת התוס' עם הרמב"ן, שנחלקו האם ההיתר יכול להיות נעשה איסור על ידי הביטול, ובאשר לראיה הנ"ל מסוגיין כתב לחדש שהיתר שחיטה הוא דבר הנמשך לעולם, ואם בזמן מן הזמנים יהיה מסתלק היתר השחיטה מכאן ולהבא מאיזה טעם שיהיה, תחזור הבהמה להיות נבילה, ואין די במה שבשעת מיתתה ניטל חיותה על ידי שחיטה, [וכונתו לומר שהוא הדין לענין טומאת נבילה], ועל כן מאחר שהביטול ברוב הסיר והפקיע ממנה את היתר השחיטה שלה, ממילא חזרה להיות כנבילה, ואין הביטול צריך ליתן עליה שם נבילה, אלא ממילא הוא. אולם הוקשה לו דאם כן מדוע בטילה הנבילה בשחוטה, שהרי גם השחוטה עצמה אם לא היתה בשם שחוטה היתה נאסרת, ומכיון ששם שחוטה אי אפשר שיחול על הנבילה על ידי ביטול ברוב, [שהרי לשיטה זו אין הביטול מחדש דינים נוספים], אם כן איך נתיר את הנבילה, והרי אין כחו של המיעוט יפה יותר מהרוב, להיות ניתר בלא שיחול עליו שם שחוט, ועיי"ש שהוכיח כן מסוטה [מג] שכדי להתיר את המיעוט אין די במה שסוף סוף אין על הרוב דיני איסור.
[88] רש"י מפרש שמאחר ואין ביטול הרי דינו שתולין, כלומר אין אוכלין ואין שורפין התרומה, אולם התוס' כתבו שברשות הרבים הרי הוא טהור לגמרי, שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, עכ"ד, וכונתם לכאורה שאם היה ביטול בזה, אזי היה הדין שטמא בתורת ודאי אפילו ברשות הרבים, ואין מועיל לזה דין קבוע, שמאחר והוא בטל, הרי הוא כאילו אין כאן חתיכת שחוטה כלל, וכן כתב הר"ן חולין [צה], אבל מאחר שאין בזה דין של ביטול ברוב, והשחוטה עומדת בטהרתה, ממילא לא שייך לדון בזה מצד הלך אחר הרוב, שהרי הוא קבוע, וכמחצה על מחצה הוא, וספק טומאה ברשות הרבים טהור, וסוברים התוס' כהראשונים דקבוע אע"פ שאין האיסור ניכר הרי דינו כקבוע, עיי' פרי מגדים [קי שפ"ד יד]. ובביאור דברי רש"י כתב העולת שלמה שרש"י סובר כהתוס' [סוטה כח ב] דספק טומאה ברה"ר שטהור הוא משום חזקת טהרה של האדם, וכאן מדובר שיודע בודאי באיזה חתיכה נגע, ורק שאיננו יודעים אם טהורה היא אם לא, ולכן אין שייך חזקה כלל בזה, שהרי ודאי נגע בה, וכל הנידון הוא רק על החתיכה, ובה אין שייך חזקת טהרה, [ויעויין בהערה הבאה]. והתוס' יפרשו שמדובר שנגע ואינו יודע גם כן באיזה חתיכה נגע, שבזה יסוד הספק הוא אם נגע בנבילה או בשחוטה, ובזה שייך לדון מכח חזקת טהרה של האדם שנגע בשחוטה.
[89] השב שמעתא [ד ב] הקשה למה לא נטמא בזה מצד חזקה, שהרי בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואם כן כשיש ספק על החתיכה שנגע בה אם היא נבילה או שחוטה, אנו מכריעים מכח חזקת איסור, שלא נשחטה, וכיון שהכרענו לענין איסור, הרי גם לענין טומאה ננקוט שלא נשחטה וטמאה היא, ותירץ שמאחר ויש לנו כאן כמה חתיכות, ובודאי שהיו בהם שחוטות ונבילות, על כן שם הספק הוא האם החתיכה הזאת היא השחוטה או שהיא הנבילה, ומאחר שאין הנידון עליה בפני עצמה מה היא, על כן לא שייך כלל חזקה בזה.
בדין ביטול
א דף כג אמר רב חסדא נבלה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, ושחוטה אינה בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה, ורבי חנינא אמר כל שאפשר להיות כמוהו אינו בטל וכו' אליבא דמאן אי אליבא דרבנן וכו' אי אליבא דר' יהודה וכו' אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן וכו' לעולם אליבא דר' יהודה וכו' ובהא קמיפלני דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן.
ב כתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ז וז"ל נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה, ואין הכל מטמא במגע, אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תיבטל עכ"ל, והנה פסק כרב חסדא דאזלינן בתר מבטל, אבל דבריו מרפסין איגרי, דהרי עיקר הפלוגתא דר"ח ור"ח אליבא דר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל, ועל זה דנו ר"ח ור"ח אם חשבינן לפי המבטל, או לפי הבטל, אבל אליבא דרבנן דסברי מב"מ בטל, אין שום נפק"מ, שנבילה בשחוטה הוי תמיד מב"מ ובטילין לעולם, וזהו השגת הראב"ד, יעוי"ש, - ומה שכתב מרן בשם מהרי"ק דשאני גבי טומאה דכיון דלענין משא לא בטל ממילא גם רבנן סברי דבעינן דהמבטל יכול להיות כהבטל, יעוי"ש, איני יודע דמה ענין זה לזה, דע"כ הא דלא בטל למשא, הוא משום דלא שייך ביטול כמבואר, אבל לענין מגע דשייך ביטול, א"כ למאי בעינן להא דהמבטל יכול להיות כהבטל, דהרי לרבנן בכל אופן מיבטל בטל.
ג ונראה דכוונת הרמב"ם דסבר אליבא דרבנן דאעפ"י דסברי מב"מ בטל, נמצא שאין יתרון למב"מ על שאינו מינו, מ"מ יש הבדל בין מב"מ למשא"מ והוא דבמשא"מ נתבטל המיעוט ברובא ומשוינהו לכמו שאינו בנמצא, והיינו דכיון דהביטול בא מכח אחר שהוא חזק ממנו, ובזה אמרינן דהמיעוט נהפך להיות כהמבטל, אמנם במב"מ דבזה אין כח המבטל חזק כל כך באופן שיכול לומר להבטל דהוי כמו שאינו, ואדרבה אית לן לומר מצא מין את מינו וניעור, וזהו באמת סברת ר' יהודה דסבר דלא שייך ביטול כלל למב"מ, הנה גם לרבנן, אעפ"י דסברי מב"מ בטל, מ"מ אינו בטל כל כך לומר שכמאן דליתא הוי, אלא אמרינן בזה תורת ביטול, לומר שיש בזה דין רובא, אבל אין כאן ביטול המציאות, היינו דרק התורה אמרה דאזלינן בתר רובא, אבל ביטול אין כאן, ונפק"מ דהמיעוט נשאר כמו שהוא במקומו.
ד ובזה יובדל ביטול מביטול שאינו מינו, היינו דבביטול מין בשא"מ גם המיעוט נהפך להיות כמוהו, ואם הוא איסור נהפך להיות היתר, אבל ביטול מב"מ אין המיעוט נהפך להיות להיתר, ואפשר לומר לפי"ז גם בלח בעינן ששים לבטולי, והיינו דכיון דהאיסור המועט לא נהפך להיתר, האיסור במקומו עומד, ובעינן ס' לבטולי, וזהו באמת שיטת התוס' ב"מ נ"ג ד"ה ועולה וכו' שכתבו שם ומה"ת חד בתרי ביבש ולח בס', יעוי"ש, - וקשה טובא דלפי"ז חמור לח מיבש, דביבש חד בתרי בטל ולח בס', - ודברי התוס' דברי תימה, וכבר כתב הגאון בספר ברוך טעם בשער התערובות פר"ד וז"ל ואמת שדברי התוס' שם פלאים הם, והפרמ"ג בפתיחה לתערובות מביא אשר הקרית ספר להמבי"ט מביא להלכה דברי התוס' אלו, - ובמה שכתבנו יש מקום להצדיק דברי התוס' וליתן לזה פנים בהלכה, והוא דביבש הכוונה שאינו אוכלן ביחד, ועל כל חדא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, - אבל לח דע"כ אוכל את האיסור, וכיון שאין האיסור נתבטל לומר דנהפך להיתר, ממילא באיסורו הוא עומד, ובעינן ס' לבטולי, דע"כ כשיש ס' הרי הוא כמו שאינו כלל, והנה הפרמ"ג שם הקשה על דברי התוס' דהלא בדה"פ ודה"ש חזינן דאי לאו עולין שאין מבטלין הוי אמרינן דדה"ש בטל בדה"פ, - נראה לומר דשאני חשיבות דמצוה מענין איסורים, דאעפ"י דבאיסור לא שייך ביטול, מטעם דעכ"פ ישנו לאיסור ואוכלו, אבל אין ראי' מזה לענין חשיבות דמצוה כיון דאמרה תורה להזות מדם השעיר, ע"כ הכוונה חשיבותי' דשעיר שיהי' כאילו הוא בעין, ולולא דרבתה תורה דאין כאן ביטול מטעם עולין, לא הוי ידענא דיש בזה חשיבותי' דדם השעיר, - והיינו דחשיבותי' לדה"פ המרובים מבטלין חשיבותי' דדה"ש, להיות נקרא בשם דה"ש, - עוד יש לומר דרבתה תורה אף באופן שנשפך דם השעיר ונשאר רק מעט, באופן אשר אחרי התערובות עם דם הפר יש ס' מדה"פ, - ומכל זה לא בטל מטעם דעולין אין מבטלין, וכן מה שהקשה מזרוע בשילה דמבואר בסוגיא דמה"ת בטל ברובא אעפ"י דהוי מב"מ, וגם לח, אבל אפשר לומר דשאני זרוע בשילה שלא הי' להאיסור מעולם חשיבות בפני עצמו, - אבל עכ"פ תצא מזה חדתא דבאופן שהי' להמיעוט חשיבות בפנ"ע לא נהפך להרוב ולא נתבטל מציאותו.
ה הנה כתבו התוס' הכא בסוגיא בד"ה שחוטה אינה בטילה בנבלה, וז"ל והיכא דקביעי ברה"ר ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמע"מ דמי היכא דאפשר למהוי כוותי', יעוי"ש, מבואר מדברי התוס' דאם אינו בטל מטעם דהוי מב"מ דנין להמיעוט להיות קבוע ובספק טהור ברה"ר וברה"י טמא כדין ספק טומאה ברה"י, - וממילא באופן דהוי מין בשא"מ דבטל אז אין דנין על המיעוט תורת קבוע, ואעפ"י דהוי קבוע שאינו ניכר, דע"כ אין לומר בכוונת התוס' דמיירי שהאיסור ניכר במקומו, דהא ע"כ דין ביטול ברוב משום מב"מ ע"כ מיירי באינו ניכר, דבניכר האיסור לא שייך שום ביטול, ולכאורה קשה טובא לפי הכלל שכתבו התוס' בכמה דוכתי דקבוע שאינו ניכר לא נחשב קבוע, כמבואר בתוס' נזיר י"ב, ובגיטין ס"ד, אבל נראה פשוט שאין זה סתירה, והיינו דדוקא במקום דשייך ביטול ברוב, אם הי' הדבר בתערובות, דאז אין דנין דין קבוע שאינו ניכר מטעם דאנו דנין זה לתערובות, ונחשב כאילו נתבטל הקבוע ברוב, - משא"כ במקום דלא מהני ביטול גם בתערובות, אז גם קבוע שאינו ניכר שהוא מטעם תערובות לא מהני, כיון שזה לא עדיף מתערובות, - וזה סברת התוס' הכא דדנין קבוע הכא מטעם דלא מהני תערובות לבטל מטעם דהוי מב"מ, ממילא גם קבוע שאינו ניכר נחשב לקבוע. -
ו והנה לעצם סברא זו כבר נחית לה המהרי"ט בתשובה ח"ב לאה"ע סי' י"ח שהקשה סתירה להתוס' מתוס' סנהדרין פ' שהקשה הריב"ם לר"ת בנסקלין שנתערבו בנשרפין אמאי לא ניזיל בתר רובא וידונו בשריפה, ותירצו שם בתירוץ בתרא דהוי לי' קבוע, ופטור מטעם ספק נפשות להקל, הרי חזינן דדנין קבוע אעפ"י שאינו ניכר. ותירץ דשאני התם משום דעיקר הטעם דהוי בע"ח וחשיבו ולא בטלי, עכת"ד, וע"כ ביאור דבריו דכיון דלא שייך ביטול, ממילא גם קבוע שאינו ניכר נחשב לקבוע, והנה אעפ"י שעיקר דבריו תמוהין, והלא כל עיקר הא דבע"ח לא בטל, הוא רק מדרבנן, וממילא כיון שמדאורייתא שייך ביטול, ממילא לא הוי קבוע זה אלא מדרבנן גרידא, וא"כ אין סברא לומר דבשביל דין דרבנן נעשה ספק נפשות להקל, - ופליאה עצומה על המהרי"ט בזה, - אבל נראה ליישב כוונתו דסבר המהרי"ט דע"כ הא דמן התורה בע"ח בטילי ברובא, אבל ע"כ יש להם גם חשיבות בפני עצמן לומר דלא נעשה כהמבטל, ולא אמרינן דנהפך להמבטל, וזהו גם מן התורה, מדין חכמים שאסרו כל התערובות, - אבל ע"כ יש חשיבות גם מה"ת על הבטל שהוא הבע"ח להיות עומד בפני עצמו ואין מציאות שלו נתבטל, - ונפק"מ דאסור לאוכלם כולם ביחד מן התורה, וכל עיקר הביטול אצלם הוי רק מטעם כל דפריש מרובא פריש, - וחכמים הוסיפו לאסור גם זה שמא יקח מן הקבוע, ובזה אתי שפיר הא דכתבו התוס' דלא בטלי נסקלין בנשרפין לדונם כולם בשרפה, והיינו דכיון דע"כ יש חשיבות לבע"ח שלא בטלו להיות נהפך להמבטל, וממילא אסור לדונם כולם בשריפה באופן לשרפם בבת אחת, ממילא די בחשיבות זה לעשותם קבוע, אעפ"י שאינו ניכר. -
ז ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם דסבר הרמב"ם דאף לרבנן דסברי מב"מ בטל, מ"מ לא נעשה הבטל כהמבטל במב"מ, - ויש לו עדיין החשיבות, ונפק"מ דבבת אחת אסור מטעם דע"כ אוכל איסור, וכמו כן לענין טומאה אמרינן דנוגע הוא בטומאה, - וממילא גם קודם זה יש לדון דין קבוע אם הם ביחד, ולפי"ז אין להם היתר רק באופן הפרוש, ואז אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולא באופן אחר, - ובזה יובדל מין במינו ממין בשאינו מינו. -
ח וזהו שכתב הרמב"ם נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע, - והיינו אפילו בשנגע בכולם בבת אחת, וכמו שפירש מרן, והיינו דכיון שהוי מין בשאינו מינו, אמרינן דהנבלה נתהפכה לכשרה, וכמאן דליתא דמיא, - אבל אם הדבר להיפך שחוטה שנתערבה בנבילה דהמבטל יכול להיות כהבטל, - דהיינו הנבילה אפשר להיות כהבטל כשתסרח, וממילא הרי"ז מב"מ ממש, דאז הדין דהבטל לא נשתנה מכמו שהי' ולא נהפך להיות כהמבטל, - ומציאותו קיימת, אז דנין בזה תורת קבוע, ואם נגע באחת מהן לא הוי יותר מספיקא, - זהו דינו של הרמב"ם, - כן נראה בס"ד.
בדין מב"מ דלא בטל
א אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה כנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, דלכי מסרחא פרחה טומאתה, ור' חנינא אמר כל שאפשר וכו' אינו בטל, וכל שאי אפשר וכו' בטל, ומסקנא דפליגי ברבי יהודה דאמר מב"מ דלא בטל, דרב חיסדא סבר דדוקא אם המבטל יכול להיות כהבטל אז אמרינן מב"מ לא בטל, אבל אם המבטל אינו יכול להיות כהבטל לא הוי מב"מ, ורבי חנינא סבר דבתר בטל אזלינן אם הבטל יכול להיות כהמבטל אז הוי מב"מ יעוי"ש, מבואר מסוגיא זו דר"י דסבר מב"מ לא בטל אינו בטל בכל אופן, אלא רק באלו אופנים, או שהבטל יכול להיות כהמבטל, או שהמבטל יכול להיות כהבטל, ובזה פליגי רב חסדא ורבי חנינא, ולפי"ז ע"כ מאן דסבר כרבי יהודה בדין זה דמב"מ לא בטל, ע"כ סבר או כר' חנינא דבתר בטל אזלינן, או דסבר כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן. -
ב חולין ק' ע"א אמר רב חתיכת נבילה שנתערבה במאה חתיכות שחוטות, כיון שנתן טעם בחתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, ופריך מאי איריא נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי, הא רב סבר כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל יעוי"ש, - ויש לעיין מאי קושיא זו שסבר רב דמב"מ לא בטל, דלמא סבר רב דבתר מבטל אזלינן כמו שסבר ר"ח אליבא דר' יהודה דדוקא אם המבטל יכול להיות כהבטל, אז הוי מב"מ, והכא אין המבטל יכול להיות כהבטל, דהמבטל שהוא השחוטה לעולם לא תהי' נבילה, ולהכי לא הוי זה מב"מ, ולפי"ז אעפ"י שסבר רב כר' יהודה דמב"מ לא בטל, אבל אם סבר דבתר מבטל אזלינן, א"כ הרי אין זה מב"מ, ולהכי הוכרח רב לומר דדוקא כי נתן טעם נאסרו החתיכות, וא"כ מאי פריך הש"ס לרב כ"כ בפשיטות, והנה מצאתי בפליתי סי' צ"ח אות ד' ד"ה והנה עמד בזה יעוי"ש, - ולכאורה אפשר לומר דקים להש"ס בשיטת רב דסבר כר' חנינא דבתר בטל אזלינן, אם הבטל יכול להיות כהמבטל, אז הוי מב"מ ובנידון דידן הבטל יכול להיות כהמבטל, דהיינו הנבילה שהוא הבטל יכול להיות כהמבטל לכשתסרח, ולהכי הרי"ז מב"מ, - ושפיר פריך הש"ס למה לו לרב לומר כיון שנתנה וכו', - אבל יש להוכיח דאין לומר דרב סבר בתר בטל אזלינן, אלא אדרבה משמע דסתמא דש"ס סוברת אליבא דרב דבתר מבטל אזלינן, כאשר יבואר.
ג שם חולין ק"ח מיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בה בנותן טעם אסורה, ואמר רב דכיון שנתן טעם בהחתיכה אותה חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ופריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתי' כרבי יהודה דאמר מב"מ לא בטל וכן סבר רב אפשר לסוחטו אסור, ומי סבר רב אפשר לסוחטו אסור, והא איתמר כזית הלב שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר, ואם אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכו' יעוי"ש, ואם סבר רב דבתר בטל אזלינן אם הבטל יכול להיות כהמבטל אז הוי מב"מ ולא באופן אחר, א"כ מאי פריך הש"ס לרב הלא אתי שפיר דברי רב בשני הדינים, דהלא בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, חתיכה זו אוסרת שארי חתיכות משום דהוי מב"מ גמור דהבטל הזה דהיינו החתיכה שקבלה הטעם יכולה להיות מותרת לכשתסרח, והוי מב"מ מעליא ואוסרת שארי חתיכות כדין מב"מ, ובדין זה דכזית בשר שנפלה לתוך יורה של חלב, דעיקר האיסור בשביל החלב שנאסר בהיותו בלוע בבשר, והכא הבטל הזה שהוא החלב לא יכול להיות לעולם כהמבטל, דאם בשביל שסופו להיות מותר לכשתסרח, הלא אז כדליתא במציאות דמיא, וממילא לא יותפס בשביל זה השם היתר, דזהו טבע המשקה דלאחר שתסרח בטל שם משקה ממנה לגמרי, ואבדה את התואר משקה שלה, וכן מבואר בתוס' זבחים ע"ג ד"ה רבי יהודה, ותוס' לעיל כ"ב ד"ה רב"י סבר יעוי"ש, והאי טיפה שאין הבטל יכול להיות כהמבטל להכי לא הוי מב"מ, וא"כ מאי פריך הש"ס, ואית לן לומר הכא דע"כ קים להש"ס בשיטת רב דסבר כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן, וא"כ תיקשה ממנפ"ש בין על סוגיא זו, או על סוגיא דלעיל.
ד ונראה דתרי עניני נבילה איכא בתורה, א) עצם נבילה שהבשר הוא בשר נבילה ממש, ב) עוד איכא נבילה בעצמותה היא בשר שחוטה, אמנם קבלה טעם נבילה דהיינו שבלוע בה איסור נבילה ודינה כדין נבילה, ולפי"ז אפשר לשחוטה שתעשה נבילה על ידי בליעת איסור טעם נבילות, ואז דינה כעצם נבילה, ולהרבה פוסקים דסברי דאיכא מלקות בטעם כעיקר, ודאי דסברי גם כן דאיכא מלקות למאן דאמר חתיכה נעשית נבילה, והרי זה כאוכל נבילה ממש, ולפי"ז שפיר אית לן לומר בנתערבה נבילה בשחוטה דהמבטל דהוא השחוטה דיכול מבטל זה להיות כהבטל, דהיינו כהנבילה על ידי קבלת טעם מנבילה, וא"כ למאן דסבר בתר מבטל אזלינן שפיר הוי מב"מ, ואתי שפיר סוגיא דחולין ק' שם דכיון דסבר רב חתיכה נעשית נבילה א"כ הרי המבטל יכול להיות כהבטל, והוי מב"מ מעליא, ופריך הש"ס למ"ל כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי כיון דמב"מ הוא, ושפיר מצי סבר רב כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן, ואתי שפיר גם כן הא דפריך הש"ס לרב בחולין ק"ח בסוגיא דטיפת חלב, דכיון דסבר בתר מבטל אזלינן והתם המבטל שהוא החלב שביורה דומה ממש להחלב הנבלע בבשר שהרי גם החלב שביורה יכול להיות כהחלב הנבלע בהבשר, וא"כ המבטל יכול להיות כהבטל, והוי מב"מ מעליא לרב דסבר כרב חסדא, ופריך שפיר לרב דסבר אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא והוי מב"מ ולא בטל, ומיושב שתי הסוגיות דחולין שפיר, ובאופן שסבר רב בתר מבטל אזלינן, וכמו שנתבאר לעיל.
ה אמנם כל זה לענין איסור נבילה אין הבדל בתורה, בין אם הבשר הוא עצם נבילה שמתה הבהמה, לבין אם קבלה טעם נבילה שגם כן תורת נבילה עליה, - אבל לענין טומאה דנבילה המטמאה בטומאת נבילה במגע ומשא בזה בעינן נבילה באופן אשר הבשר הוא בשר נבילה מהנבילה עצמה ממש אשר תואר מתה עליה ולא סגי במה שנעשית נבילה על ידי קבלת הטעם. דאעפ"י שגם זו נקראת נבילה מהדין, אמנם לא נקראת מתה כיון שבאמת בשר שחוטה הוא, ובשביל קבלת טעם נבילה לא מהני להיות עצמיות נבילה כיון שאין על טעם נבילה עצמיות נבילה, ולהכי לענין טומאה שפיר אמר רב חסדא דבנתערבה נבילה בשחוטה דבטלה ולא הוי הכא מב"מ כיון דהמבטל דהוא השחוטה אי אפשר להיות כהבטל דהיינו כהנבילה להיות בהם טומאת נבילה כהבטל עצמו, ולהכי שפיר בטלה הנבילה וליתא הכא טומאה דמגע ומשא, משא"כ בהא דחולין ק' דמיירי שם לענין איסור נבילה, בזה שפיר יכול להיות המבטל כהבטל דהיינו שאפשר לשחוטה שתהי' נבילה על ידי קבלת טעם איסור נבילה, ושפיר פריך הש"ס לרב דסבר מב"מ לא בטל מאי איריא כי נתן טעם דהיינו נתינת טעם בפועל ונעשה עי"ז נבילה מטעם דאמרינן חתיכה נעשית נבילה, והלא אפילו כי לא נתן טעם נמי, אלא מפני שטמון בכחם להיות נעשה נבילה, להכי אפילו במשהו נמי לא בטל כדין מב"מ, והכא הוי מב"מ מפני שהמבטל יכול להיות כהבטל. -
ו ולפי מה שנתבאר אמרינן דגם אם המבטל יכול להיות כהבטל על ידי מעשה ולא מאיליה גם כן אמרינן דדין מב"מ איכא בזה כמו הכא דאנו דנין להמבטלין השחוטין תורת מב"מ מפני שיכולין להיות כהבטל על ידי קבלת טעם, נמצא דרק על ידי פעולה חדשה נעשה המבטל כהבטל, ולא מאיליה, ואעפ"י שלא מצינו באופן זה בש"ס להדיא, דהרי באופן שמיירי הש"ס בדרב חסדא דאמר שחוטה אינה בטילה בנבילה, מפני שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לכי מסרחא, התם הרי נעשה המבטל כהבטל ממילא בלא שום מעשה ופעולה, וממילא תבוא לידי זה ברבות הזמן, ואילו היכא שאין המבטל נעשה כהבטל רק על ידי מעשה ופעולה, בהתקבלות דבר מן החוץ, מ"מ הסברא נותנת ומחייבת דאין לחלק ביניהם, אלא רק כיון דבכחה להיות כהבטל על ידי ההתקבלות מן הבטל לתוכה, גם כן יש לדון בזה תורת מב"מ מפני זה שיש בכחה כח טמור אשר עי"ז תתהפך להיות כהבטל. -
ז וכן מבואר בירושלמי פר"ה דתרומות ה"א בדין תרומה טמאה שנפלה חולין טהורין ועלתה התרומה נתבטל איסור זרות הטומאה לא בטלה, ופריך מהא דריוב"ח דאמר נבילה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה להכי מבטלין השחוטה את הנבילה דלא הוי מב"מ, ולפי"ז אמאי אין מבטלין החולין את התרומה טמאה גם את האיסור טמאה כיון שאי אפשר להמבטל שהוא החולין להיות כהבטל, ומשני התם וז"ל אמר רבי יוסה תמן אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ברם הכא אפשר לחולין להיעשות תרומה, - וביאור הדברים דחולין יכולין להיות תרומה להמשלם פירות חולין מתוקנים עבור אכילת תרומה בשוגג, וא"כ כל חולין יכול להיות תרומה, הרי מבואר דהמבטל, החולין, יכולין להיות כהבטל, והוי מב"מ, ואעפ"י שבאמת אינו נעשה כהבטל ממילא רק על ידי מעשה, דהיינו ע"י הפרשה, ובלעדי הפרשה לא נעשה החולין תרומה, ומכ"ז אמרו שהמבטל יכול להיות כהבטל, מפני הכח הטמור בהם, להיות כהבטל, יהי' באיזה אופן שיהי', עכ"פ מוכן הוא המבטל לקבל גם תמונת הבטל, ולהכי שפיר נקרא מב"מ, ולא גרע מקבלת טעם נבילה אשר עי"ז נעשית נבילה, וגם כן נקרא שהמבטל נעשה כהבטל, והוי מב"מ, - ובפשט הירושלמי דקאמר אפשר לחולין להיעשות תרומה יש לפרש דמיירי בחולין שעדיין טבל, וא"כ ראוין כל הטבל להיות תרומה באופן שעושה כל הטבל הזה תרומה על פירות שבמקום אחר, - ובאופן כזה כתבו התוס' לעיל כ"ב ד"ה ורבי יהודה וז"ל וההיא דשני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה, האי חולין מיירי בחולין שאינם מתוקנים שאפשר להו להעשות תרומה יעוי"ש, אבל באיזה אופן שיהי' עכ"פ הא מבואר דגם אם המבטל נעשה כהבטל גם כן ע"י איזו מעשה ופעולה מבן אדם ולא מאיליה באה, גם כן אנו דנין בזה המבטל נעשה כהבטל, ודין מב"מ יש לו, מפני שעכ"פ יכול להיות כמוהו.
ח נדה נ"ה מי האף, מאי מי האף אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק יעוי"ש והביאור בזה דסבר רב דמי האף לא הוי מעין בטומאת זב, ורק מטמאים למי האף מפני המעורב בו דהיינו מפני שמעורב בו צחצוחי הרוק, וכמובן ע"כ מי האף המה המרובין וקשה מדוע לא יתבטלו הצחצוחי הרוק במי האף, ואין ענין הא דתחילת ביאתו בתערובות לכאן, ובשלמא לענין טומאת משא איכא למימר דלא שייך ביטול כדאיתא בכורות כ"ג, אבל משמע דרב קאי לטומאת מגע, - וא"כ קשיא דלבטלינהו ברובא, וביותר לשיטת התוס' דבכורות שייך ביטול מדאורייתא גם לטומאה משא, וע"כ דסבר רב דהכא הוי מב"מ ולא בטל, אבל קשה הא סבר דבעינן דהמבטל יכול להיות כהבטל, והכא המבטל שהוא מי האף אינם יכולים להיות כהבטל שהוא הרוק, וגם הבטל אינו יכול להיות לעולם כהמי האף, דאם לכשתסרח ותטהר מטומאתה, הלא אז נתבטל שם משקה ממנה, ונאבדה מציאותה, כמו שנתבאר לעיל אות ג' בשם התוס', וא"כ קשה מדוע סבר רב הכא דלא נתבטל הרוק המועטין בהמי האף המרובין, ואולי אפשר דלא סבר רב כלל להני כללי דרבי חנינא ורב חסדא, אלא סבר דבכל אופן מב"מ לא בטל, - ומה שיש להעיר עוד מענין זה מסוגיא דפסחים ס"ה תניא רבי יהודה אומר כוס וכו' רבי יהודה לטעמי' דאמר דאין דם מבטל דם וכו' יעוי"ש, - מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ה. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0