דף יח - א
ב. ורבי יהודה סבר רק בהנך באותם שחשב עליהם שלא כדרכם, דהיינו מאכילת מזבח לאדם או להיפך פליגי רבנן על רבי אליעזר - ומכשירים. אבל מחשבת להניח שהיא מחשבה בדבר שדרכו בכך, דברי הכל פסול מדרבנן. מאי טעמא פסול מדרבנן? גזירה במחשב להניח מקצת דמו למחר אטו מחשב להניח כל דמו למחר, ומחשבה להניח כל דמו למחר הרי הוא פסולא דאורייתא! [10]
ומצאנו שרבי יהודה סובר שמחשבת הינוח פוסלת. דתניא: אמר להם רבי יהודה לחכמים שסוברים שאין מחשבת הינוח פוסלת מהתורה, גם כשמחשב להניח כל דמו: וכי אי אתם מודים לי שאם הניחו למחר שהוא פסול, ומכיון שמניח למחר פסול, אף אם חישב להניחו למחר נמי הרי הוא פסול! וטעמו של רבי יהודה הוא, כיון שאילו יעשה את הדבר בפועל ייפסל הקרבן, אף מחשבה פוסלתו.
ג. ואתא רבי אלעזר למימר - אף בזו, במחשבת הינוח נחלקו, שרבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין!
והוינן בה: וכי סבר רבי יהודה כי חשב להניח מדמו למחר דברי הכל פסול?!
והתניא: אמר רבי: כשהלכתי למצות מדותי, לשאול ספיקותי, אצל רבי אלעזר בן שמוע, ואמרי לה ויש אומרים שכך אמר רבי: כשהלכתי למצות מדותיו של רבי אלעזר בן שמוע, ללמוד ולמצות מחכמתו, מצאתי את יוסף הבבלי יושב לפניו. והיה חביב לו יוסף לרבי אלעזר ביותר. ועסקו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת. אמר לו יוסף לרבי אלעזר: רבי, השוחט את הזבח על מנת להניח מדמו למחר, מהו? האם זו מחשבת פסול, או שמא רק כשחושב לאכול או להקטיר למחר הרי זו מחשבה הפוסלת, ולא כשחושב להניח למחר בלבד.
בשחרית, אמר לו רבי אלעזר: כשר! בצהרים שאלו שוב, אמר לו: כשר! במנחה שאלו שוב, אמר לו: כשר! ערבית שאלו שוב, ואז אמר לו: כשר, אלא שרבי אליעזר פוסל!
צהבו פניו של יוסף הבבלי מחמת שמחה, אמר לו רבי אלעזר: יוסף! כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו, שמה שאמרתי לך שהזבח כשר, לא היה נראה לך שזוהי ההלכה, עד עתה שאמרתי לך - פסול!?
אמר לו יוסף: הן רבי הן, אכן כיוונת קודם לכן להלכה, אלא לכך צהבו פני לבסוף, מפני שרבי יהודה - "פסול", שנה לי! וחזרתי על כל תלמידיו של רבי יהודה ובקשתי לי חבר שיאמר כן משמו של רבי יהודה ולא מצאתי וחששתי שמא שכחתי וטעיתי בדבריו של רבי יהודה. עכשיו, ששנית לי - פסול, החזרת לי אבדתי!
זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע. אמר: אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר! קרא עליו המקרא הזה "מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי"! [עיין "אמונה ובטחון" לחזון איש פרק ג - כ]
ועוד אמר לו רבי אלעזר בן שמוע: הא שאמר לך רבי יהודה "פסול", לא משום שהלכה כן, אלא מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי, ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר, לפיכך שנה לך רבי יהודה משנת רבי אליעזר הואיל וחביבה עליו.
ומסקינן לקושיא: ואי סלקא דעתך שרבי יהודה שלימד את יוסף הבבלי "דברי הכל פסול" על מחשבת "להניח" אתנייה לימד לו, מאי "החזרת לי אבדתי" שאמר לו יוסף לרבי אלעזר, והרי גם כששמע מרבי אלעזר בן שמוע את דברי רבי יהודה, אין זה אותם דברים ששמע יוסף הבבלי מרבי יהודה, דאיהו, רבי אלעזר, נמי פלוגתא [כשר, ורבי אליעזר פוסל]. קאמר ליה, ואילו יוסף הבבלי שמע מרבי יהודה שלפי כולם פסול?
ומתרצינן: אלא מאי רצונך להוכיח מכאן, שגם לפי רבי יהודה מחשבת הינוח היא מחלוקת, ו"כשר, ורבי אליעזר פוסל" אתנייה רבי יהודה ליוסף הבבלי, וכמו שאמר רבי אלעזר בן שמוע. אי הכי מאי האי שאמר רבי אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי, "הא מפני" וכו', שמשמע שהוצרך לתת טעם למה שנה רבי יהודה את דברי רבי אליעזר שפוסל, הרי אין הלכה כמו רבי אליעזר, והא אנן נמי פלוגתא קא מתנינן, שבכל מקום גם אנו שונים אף את דברי היחיד, אף שהם נגד הרבים? [עפ"י ביאור הרש"ש].
ומסקינן לתירוצא: אלא, לעולם "דברי הכל פסול" אתנייה רבי יהודה ליוסף הבבלי. ומה שהקשית "ומאי החזרת לי אבדתי" שאמר יוסף, הרי רבי אלעזר בן שמוע אמר לו שזה מחלוקת, ולא כדברי רבי יהודה? הכי קאמר: דאהדר ליה דאיכא מיהא שום פסלות בעולם. כיון שאמר לו רבי אלעזר שיש דיעה הסוברת דפסול ב"להניח", הוא החזיר לו אבדתו בכך, שמעתה הוא יכול לשנות משום רבי יהודה דלדברי הכל פסול.
סדר המנחה:
הנודר או הנודב מנחת סולת מביא עשרון סולת ולוג שמן. ונותן תחילה מעט שמן בכלי, ונותן הסולת עליו. וחוזר ויוצק מעט שמן על הסולת, ובולל הכל יחד. ואחר כך, יוצק עליה את מותר השמן הנשאר מהלוג, ונותן עליה לבונה, ומביאה אל הכהן. והכהן מגישה למזבח בקרן דרומית מערבית, בחוד הזוית, ואחר כך קומץ הכהן מהמנחה, ומלקט את הלבונה ומולחם, ומקטירם על גבי המזבח, והשיריים נאכלים לכהנים.
ויש מנחות שאחר הבלילה בשמן נאפות הן, ואחר אפייתן פותתן לפתיתים בגודל של כזית, ויוצק עליהם את השמן הנשאר מהלוג, והכהן קומץ מהפתיתים ומקטיר על המזבח.
מתניתין:
לא יצק את השמן על המנחה והיינו יציקה אחרונה של מותר השמן, אלא נתן את כל לוג השמן בכלי קודם עשיית המנחה, וכן אם לא בלל [11] את השמן עם הסולת, ולא פתת [12] את המנחה באותן מנחות הצריכות פתיתה [13], ולא מלח, ולא הניף את אותה המנחה הטעונה תנופה, כגון מנחת סוטה ומנחת העומר, וכן אם לא הגיש למזבח, או שפתתן פתים "מרובות", [14] שהיו הפתיתים גדולים מכזית, וכן אם לא משחן [15] את אותן המנחות הטעונות משיחה [והיא מנחה הבאה רקיקין, שדינה למשוח את הרקיקין מלוג השמן המובא עם המנחה] [16] כשירה המנחה גם אם לא עשה את כל אלו.
גמרא:
והוינן בה: מאי "לא יצק" האמור במתניתין? אילימא לא יצק כלל, מדוע המנחה כשירה, והא עיכובא כתיב בה שהרי דין יציקה כתבה התורה פעמיים, ויש לנו כלל "כל דבר שחזר ושנה הכתוב במנחה, אינו אלא לעכב". ואם כן הדין ביציקה שאם לא עשאה פסולה המנחה?
אלא, כך פירוש המשנה: לא יצק כהן אלא זר כשירה [17], שהיציקה היא מעבודות הכשירות בזר [18].
ומקשינן: אי הכי "לא בלל" שכתוב במשנה נמי נפרש כן שלא בלל כהן אלא זר, ונדייק מזה, דוקא כשבלל הזר כשירה, הא לא בלל כלל פסולה,
הערות
[10] התוס' דנו האם גם במחשבת הינוח על כל האימורין יש פסול מן התורה, ובתירוצם הב' כתבו שמאחר ואם לא הקטיר האימורין אין הקרבן נפסל, משום כך לא יפסול כלל מחשבת הינוח בהם מן התורה, ורק מדרבנן פסול בזה אטו מחשבת הינוח בכל הדם, אולם בזבחים [לו א ד"ה שיאכלוהו] נקטו התוס' שנפסל מן התורה, וביארו שם שמאחר וכל זמן שהאימורים קיימים ולא הוקטרו, עדיין אסור הבשר באכילה, ואחר שיעלה השחר ויפסלו האימורין בלינה, יפסל הבשר גם כן בלינה, עכ"פ בקדשי קדשים, אם כן כשחישב להניח האימורין יש בזה מחשבה על פסול הקרבן, דאף על גב שהבעלים נתכפרו שהרי נזרק הדם כדינו, מכל מקום הבשר אין בו היתר אכילה, וכן נראה כאן בתירוצם הא'. והנה בבריתא נזכר בדברי רבי יהודה "להניח מדמו", ויש לעיין למה לא הזכיר גם להניח מאימוריו כמו ברישא, ולפי תירוצם הב' של התוס' הנ"ל ודאי שלא קשה כלום, שמכיון שבמחשבת הינוח בכל האימורין לא נפסל אלא מדרבנן, משום כך לא גזרינן במקצתו אטו כולו, שהוא גזירה לגזירה, אבל לפי שיטתם בזבחים הנ"ל יקשה לכאורה, ויש ליישב עפ"י מה שכתב המקדש דוד [לג א] שמחשבת הינוח באימורין חמור יותר מבדם, שהרי נתבאר שבאימורין מחשבת הינוח פוסלת משום שהבשר לא הותר כל זמן שלא הוקטרו, ומשום כך אפילו כשחישב להניח מקצת האימורין יפסל הבשר מן התורה, שהרי כל זמן שעדיין קיימים מקצת האימורין לא הותר הבשר, עכ"ד, ולפי זה יש ליישב בפשיטות שלכן לא הזכיר ר' יהודה להניח מאימוריו, משום שבזה הלא נפסל מן התורה, הגם שחישב רק על מקצתן, ורבי יהודה הרי בא להשמיענו פסול דרבנן במקצת דמו אטו כל דמו. ובעיקר הדין דמחשבת הינוח באימורין, יעויין בחידושי רעק"א זבחים [לו] ובקהלות יעקב שם [כא ב].
[11] רש"י מפרש שהכונה היא שלא נתן מתנת שמן שנותנים לצורך מצות בלילה, אבל עשה את פעולת הבלילה, והחזו"א [כה יב] כתב שלכאורה היה אפשר לפרש כפשוטו שנתן שמן לבלילה, ורק שלא בלל, אלא שא"כ נמצא שגם לא יצק, שהרי כל שמן שנותן במנחה כשעדיין לא בלל, כל זה נחשב ממתנת השמן שנותנים לבלילה, ורק אחר שבולל ומוסיף אח"כ עוד שמן, זה נחשב יציקה, והרי כשלא יצק למדנו בגמרא שפסול, ומשום כך לא פירש רש"י כן, אולם כתב החזו"א שעדיין יש להעמיד המשנה באופן שבלל בלילה פסולה, וכגון שבלל ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, שמבואר לקמן בסוגייא שאין זה בלילה כשירה, שבזה יש לומר שמכל מקום נחשב שנעשית בלילה, לענין השמן שמוסיף אח"כ שהוא נחשב ליציקה, ועיי"ש. וכתב המנחת חינוך [קטז ה] שגם מתן שמן בכלי דינו כבלילה לענין זה, שאם לא נתן שמן בכלי קודם עשיתו כשר.
[12] הרש"ש מבאר שאין כונת המשנה שלא פתת כלל, שהרי למדנו לעיל [ו א] שאם קומצו מבורץ, כלומר גדוש יותר מדאי, פסול, והרי המנחה גדולה הרבה יותר מכדי קומצו, אלא הכונה שפתת רק כדי קמיצה והשאר הניחו כמות שהיה, וכן מפרש בכונת דברי רש"י.
[13] המשנה למלך [מעשה הקרבנות יג י] מביא בשם רבינו אליהו מזרחי לדקדק מלשון רש"י [פרשת ויקרא, וכן הוא לשון רש"י במשנתינו] שמצות פתיתה הוא רק במנחות הנאפות קודם קמיצה, אבל מנחת הסולת שהיתה נקמצת כשהיא סולת, לא היה בה כלל מצות פתיתה, עיי"ש.
[14] לקמן [עה ב] במשנה מבואר שכל חלה מהעשר חלות היה פותת לארבעה, ופירש רש"י שם בלשון א' ששוב היה פותתו עד שיעמיד כל פתית על כזית, עיי"ש, והחזו"א [כה ט] העיר בלשון משנתינו שלא אמר "שלא פתתן לארבעה", ורצה לדקדק מזה כדברי רש"י הנ"ל, ומשום כך לא נקט התנא מנין הפתיתין, הואיל ובאמת אין להם שום מנין, אלא הפתיתה היא עד שיהיה כל פתית כזית.
[15] הלחם משנה [מעשה הקרבנות יג ח] הביא בשם רבינו אליהו מזרחי שאם שינה ועשה מצות חלות ברקיקין או מצות רקיקין בחלות פסול, וכתבו האחרונים שכן הוא בתוספתא [ח ג], והטעם הוא שכשעושה תורת חלות ברקיקין ובללן כדין חלות, הוא גרוע מלא משח הרקיקין כדינם.
[16] המשנה למלך [מעשה הקרבנות יג ה] הביא שלהתוס' היה מצות מתן שמן בכלי קודם עשיה במאפה תנור כשאר המנחות, ולהרמב"ם לא נאמר מתן שמן בכלי במאפה תנור, עיי"ש. והקשה הליקוטי הלכות אם כן איך יפרש הרמב"ם למשנתינו, שהרי מפורש לקמן [עה א] שלא נאמר יציקה במאפה תנור, ואם כן כשלא משח הרקיקין נמצא שלא נתן בהם כלל שמן, שמתן שמן בכלי ויציקה לא נאמרו בהם, ובלילה ודאי שלא נאמר בהם, שהרי זהו החילוק שבין חלות לרקיקין, שהחלות נבללין בשמן קודם אפיה והרקיקין נמשחין אחר אפיה, והרי חיסר שמנה פסול [לעיל יא], וכתב שנצטרך לומר שעכ"פ נתן בהם שמן בתחילה, עכ"ד. אלא שהעיר החזו"א [כה יג] שאם נתן בהם שמן בכלי קודם עשייתן אם כן שם חלות עליהן, שהרי יהיו אח"כ נבללין בשמן זה, וכמו שנתבאר שזהו החילוק שבין חלות ורקיקין, והגם שמשיחת הרקיקין לא נאמר בה עיכוב, מכל מקום ודאי שצריך שיהיה עליהם שם רקיקין, ולא שם חלות, [וכמו שהובא לעיל מהתוספתא], והוסיף החזו"א שאפילו שישנו חילוק נוסף ביניהם, שהחלות הם עבות והרקיקין הם דקות, [וכמו שציינו לדברי אבן עזרא שמות כט ב], מכל מקום גם חילוק זה של זמן נתינת השמן צריך שיהיה ביניהם, עכ"ד, ולכאורה כונתו שנצטרך להעמיד בדוקא באופן שנתן השמן אחר הבלילה וקודם אפיה, שאז אמנם לא נמשח כדינו אחר אפיה, אבל שם חלות גם כן אין עליהם, הואיל ולא נבללו, וכל זה להרמב"ם, אבל לדעת התוס' שלעולם נותן שמן ברקיקין, אם כן בזה שנבללו אח"כ הרקיקין בשמן עדיין שם רקיקין עליהן. אולם המנחת חינוך [קטז י] הבין שמכיון שנתן בהם שמן קודם אפיה, אף על גב שהיה זה אחר בלילה, מכל מקום שם חלות עליהן, שהרי גם בחלות אין מעכב שיהיה בלילה בדוקא, ומשום כך הניח בקושיא עיקר דין זה דלא משחן כשר.
[17] לקמן בגמרא לומדים להכשיר בזר משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה, וכתב המנחת חינוך [קטז ה] שא"כ הוא הדין שלכתחילה כשרה יציקה בזר, וכמו בשחיטה שכשירה לכתחילה בזר, משום הלימוד ד"מקבלה ואילך מצות כהונה", ודקדק כן גם מלשון הגמרא לעיל [ט א] "דכהונה לא בעיא", וכן כתבו הליקוטי הלכות והחזו"א [כה יז], והוכיחו כן מדברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות יג יב]. והקשו האחרונים שמלשון המשנה דתני כשר משמע שהוא רק בדיעבד, ותירצו שנקט כן אגב שאר הדברים שכשרים רק בדיעבד, וכגון לא בלל ולא הגיש.
[18] כתב המנחת חינוך [קטז ה] שהוא הדין בשאר פסולין שיצקו דכשר, אולם כתב המקדש דוד שאם יצק עכו"ם פסול, משום דבאמת יציקה עבודה היא אלא שהיא כשירה בפסולים, מה שאין כן עכו"ם שהוא מופקע לגמרי מזה, והחזו"א [כה יא] כתב גם כן שאם נשפך עליה שמן מאליו או על ידי קוף פסול.
יז דף י"ח להניח דברי הכל פסול מ"ט גזירה מקצת דמו אטו כל דמו וכו', - והקשו בתוס' לאכול מאימורים נמי לגזור אטו כל אימורים, וי"ל דההיא נמי אפשר באכילה לאחר שהעלן ומשלה בהן האור, ולא דמי להניח דמשמע שלא יעשה זריקה כלל, ותמוה לכאורה הא תנן במעילה ט' דיש מעילה באימורין עד שיצא לבית הדשן, ומצאתי בספר עול"ש שנחית לזה, אבל אין זה כלום דמה איכפת לן הא דלא חזי לאכילה מצד איסור מעילה, - דהלא עיקר כוונת התוס' דיש עצה שתקום מחשבתו באכילת האימורין, ובאופן שאינו מגרע הקרבתו של הקרבן, דהיינו שחושב לאכלן לאחר שהוקטרו ומשלה בהן האור, ועדיין ראוין הן לאכילה.
יח בשיט"מ הקשה מדוע סבר ר' יהודה דאם אמר להניח כל אימורין שהוא פסול כדאיתא זבחים ל"ו, והא הלא הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, - ותירץ דדוקא בנאבדו, אבל כל זמן דאיתנהו אסור לאכול מן הבשר, ומשום הכי דבלהניח כל אימוריו פסול יעוי"ש, והנה מבואר לפי"ז דאסור מדאורייתא באכילת בשר קודם הקרבת אימורים, - וכן משמע דעת רש"י סוכה ט' ד"ה על החגיגה, - ויש לעיין דבספרי פ' קרח אות ב' דרש ר' יהונתן בדין חזה ושוק שלא זכו הכהנים קודם הקטרה, - ויש לעיין במעילה ז' דפריך שם לאחר זריקה והא ממון בעלים הוא, ואפשר לומר דהכוונה שאיסור אכילה אינו בא מצד העדר זכיי', ורק איסורא איכא, - וע' בפירש הרא"ש נדרים י"א ע"ב דמשמע ג"כ שבדעתו שאסור מדאורייתא. -
בדין יציקה
א משנה לא יצק לא בלל ולא פתת וכו' - ויש לעיין מדוע שינה התנא את הסדר ונקט לא יצק ברישא, אעפ"י שתמיד בלילה באה מקודם כמבואר בספרא פ' ויקרא פרי"ב פסקא ב' דתניא כיצד עושה נותן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן, ובלילה במנחה ונותנה ונותן שמן עלי' ובוללה ולשה ואופה ופותתה ונותן עלי' שמן וקומץ, יעוי"ש,- והנתינה האחרונה זהו היציקה, וכן מבואר בפירש"י, וברמב"ם בפרי"ג מה' מעה"ק ה"ה, יעוי"ש, וא"כ תמוה מדוע לא נקט התנא כפי הסדר, ואף שיש לומר דהתנא לא דקדק בהסדר, וכמו"ש התוס' בהא דלא מלח וכו', אבל אינו דומה דשם מיירי רק בעבודות הבאות להמנחה, משא"כ בזה דמיירי בעצם דין מנחה, סדר עשייתה בהכרח, וגם על התוס' תמוה מדוע לא דייקו ארישא דמתניתין. -
ב והנה לכאורה אפשר לומר דיש מזה ראי' להרמב"ם שכתב דעד יציקה נעשית בכלי חול, והיציקה היתה באה כשהיא מונחת בכלי קודש, ומתוך חשיבותה אקדמה, - אבל מה נעשה לשיטת התוס' חולין ל"ו ד"ה צריך שכתבו דגם הבלילה היתה בכלי שרת, - והמל"מ מביא הרבה ראיות דשיטת רש"י ותוס' דהבלילה בכ"ש,- וא"כ תמוה טובא מדוע שונה התנא הסדר כפי עשייתן,- ואפשר לומר דנקט לפי הסדר הכתוב בפרשה, ויציקה כתובה בפ' במנחת סולת, ובלילה במאפה ומחבת,- עוד יש לומר דנקט יציקה מקודם משום חשיבותה דמעכבא, משא"כ בלילה דאינה מעכבא, ואפשר שזה הי' הוכחה לר' זירא דהתנא סבר לא בלל כלל כשר, וכמו שמבואר לקמן בגמרא -
ג לא יצק לא בלל, - פירש"י שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה, דאי חיסר שמנה פסולה, יעוי"ש, - ביאור הדברים משום דשלש נתינות ישנן, א) מתן שמן בראשונה קודם נתינת הסלת, ב) נתינה שניי' על הסלת ובולל הסלת, ונתינה שלישית אחרי האפיי' והפתיתה, - וכל אלו הג' נתינות מהלוג שמן, ואם נתן כל הלוג בראשונה שוב אין בידו לקיים שתי נתינות השניות, דהרי אין לו שמן, משום דאסור להוסיף והוי ריבה שמנה ופסול, ובאופן הזה שנתן בנתינה הראשונה כל השמן, - חיסר המצוה דבלילה ויציקה, אעפ"י שאין כאן פסול מצד חסרון שמן, דהרי כל הלוג בא בתוך המנחה, ודברי רש"י מוכרחין, משום דמוכח בגמ' דיציקה מעכבת, וזה נלמד מקרא, וקשה אם נפרש דלא יצק כלל, א"כ בלא"ה פסול מטעם חיסר שמנה, - וע"כ הפירוש לא יצק שנתן כל השמן בראשונה, ועל זה בעינן ללימוד דיציקה מעכבת, וכוונת רש"י להורות לנו כוונת הש"ס דפריך מאי לא יצק וכו' עיכובא כתיב בה, והיינו דמיירי באופן שאין כאן חסר שמנה, ובאופן זה מיירי גם כן הא דלא בלל, - וביותר לפי המסקנא בגמ' דלא בלל כלל גם כן כשר, - וע"כ מיירי שנתן כל השמן בראשונה, דאל"כ הוי חסר שמנה, - וע"כ עיקר כוונת רש"י אלא בלל, משום דאלא יצק הא המסקנא בגמרא דלא יצק כהן אלא זר, וא"כ למאי צריך רש"י לומר דלא נעשית יציקה, אבל רש"י הוכרח לזה משום הא דלא בלל, ובאמת טוב יותר כאשר בש"ס שלנו נרשם קוים על לא יצק, אבל הרע"ב במשנה מביא דברי רש"י גם אלא יצק, וכתב ובגמ' דפירקין מוכח דיציקה מעכבת, משמע כוונתו דרש"י נחית לפרש לפום הס"ד, ותמוה, וע"כ כוונת רש"י כמו שכתבנו.
ד גמרא א"ה לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר, הא לא בלל כלל פסולה והתנן וכו' והתנן לא בלל כשרה וכו', - וקשה היכא תנן לא בלל כלל, והא שפיר יש לפרש לא בלל כהן אלא זר, וע"כ עיקר ההוכחה מר' זירא מדמשני כל הראוי לבילה וכו' וע"כ דר"ז מפרש להמשנה לא בלל כלל - אבל זה תמוה דליפרוך הש"ס מר"ז, דהלא תיקשה ור"ז גופי' מנא לי', והנה אפשר לומר דר"ז הוכיח מדנקט התנא לא יצק בראשונה אעפ"י שבא באחרונה, וע"כ משום חשיבותי' דלעיכובא, משא"כ בלילה דאינה מעכבת, אבל דוחק הוא דהלא מצינו לקמן ע"ד ע"ב דנקט התנא יציקה בראשונה ובלילה ומתן שמן באחרונה, אעפ"י שהיא באה בראשונה, והיא לעיכובא דלא סגי בלא"ה, - וכן איתא בתוספתא דמנחות פר"ח בזה הלשון, וע"כ צריך לומר משום דכן כתיבא הסדר בתורה, וא"כ תמוה מניין יודע גם ר"ז דבלילה אינה מעכבת, - ונראה דהי' להש"ס הוכחה דבלילה אינה מעכבת, מדלא כתיב בלשון ציווי, כמו"ש התוס' והרשב"א. -
ה והנה הא דלא בלל יש לפרש בשני אופנים, א) דנתן כל השמן בתחילה במתן כלי, ושוב אין לו שמן בכדי לקיים מצות בלילה, ב) שנתן שמן בכדי לקיים המצוה דבלילה, אבל לא עשה הבלילה, וא"כ יש לדייק באיזה אופן אמרינן לא בלל כשר, אם על אופן השני דלא חסר השמן רק בלילה לא קיים, או שגם על אופן הראשון כשר, - והנה מפירש"י שפירש לא בלל שנתן השמן בתחילה, וא"כ לא קיים גם נתינת השמן למצוה דבלילה, א"כ משמע דהש"ס במסקנא שמכשיר לא בלל במתניתין, היינו אף באופן שחסר גם נתינת השמן, אבל לא כן משמע מהרמב"ם מפיה"מ שכתב וז"ל והבלילה והיא בלילת הסולת באותו השמן הנצוק עליו הוא בא להשלים מצוה ואינו מעכב, עכ"ל, הנה לשון זה מתפרש דרק הבלילה בעצמותה לא עשה, אבל נתן השמן על המנחה, ומשמע מזה דאילו לא עשה גם הנתינה בעצמותה דאז תהי' עיכובא, - ובזה יתיישב הא דכתב שם הרמב"ם לקמן וז"ל ומה שאמר לא יצק ולא בלל ר"ל לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר היא כשרה, יעוי"ש, והנה האי לא מלח ט"ס, וצ"ל ולא בלל, ותמוה הרי הוא בעצמו כתב דבלילה אינה מעכבת, וא"כ היאך פירש דמיירי שבלל זר, ומשמע מדבריו דבלא בלל כלל פסולה, וזה היפוך הסוגיא, וגם סותר דבריו הראשונים, אבל יש לפרש הכוונה דבסוף דבריו הכוונה לא בלל כמו בלא יצק, והיינו שחיסר גם הנתינה דהשמן, ובזה מעכבא.
ו והנה בהא דפריך הסוגיא הכא אי לימא לא יצק כלל וכו' א"ה לא בלל נמי לא בלל כהן וכו' הא לא בלל פסולה והתנן וכו' - הלא יש לחלק דבאופן שמקיימין מצות נתינה בפעם שניי' רק שחיסר הבלילה כשרה, אבל כשלא נתן השמן בשניי' לשם בלילה מעכבא, וע"כ מוכח מזה דבכל אופן לא בלל כשר, וזהו כפירש"י, - ובזה יש להטעים המשנה דנקט לא יצק לא בלל, היינו דנקט יציקה בראשונה להורות דהלא בלל דומיא דלא יצק, והיינו שחיסר גם הנתינה, וצ"ע, - והרמב"ם בספר היד לא נחית לזה, מדכתב בפרי"ג הי"א לא בלל וכו' כשר, ולא מחלק בין אם חסרה גם נתינת השמן או לא, אבל דין דלא יצק לא כתב שם דכשר, והיינו משום דסבר יציקה מעכבא ובלילה לא מעכבא, אבל זה לפלא מדוע השמיט האי דינא דלא יצק דמיירי שלא יצק כהן אלא זר כאוקימתא דש"ס, וצ"ע, ואפשר שסמך הרמב"ם על מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ ה"ז שכתב דיציקה כשר בזר, יעוי"ש, ובלא יציקה כלל דפסול, סמך על זה שכתב בפרי"ג ממעה"ק דדוקא לא בלל כשר, ולא השיב יציקה, - ובאמת דלזה כיוון בקרית ספר שם, אבל יציקה מעכבת, אבל תמוה מדוע השמיט האי סוגיא ודין המשנה, ולא כתב בפירוש דלא יצק כהן אלא זר כשר, כדרכו תמיד לכתוב הלכה המפורשת כמו שהיא, ומצאתי בלקוטי הלכות להגרי"מ שליט"א שכתב שאין דין זה מפורש ברמב"ם ומהלכה י"ב [צ"ל י"א] אין ראי' דהרי הוי חסר שמנה, יעוי"ש, ונראה דע"כ מיירי דומיא דלא בלל, שהכוונה באופן שלא חסר, והיינו שנתן בתחילה כל השמן, וממילא מדלא כתב דין דלא יצק דפסול, היינו ג"כ באופן זה דלא הי' חסר, - ומדלא כתב הרמב"ם דלא יצק ג"כ דכשר, - מוכח מזה דבלא יצק אף באופן שנתן מתחילה כל השמן, ואין בו משום חסר ג"כ פסול מטעם דיציקה בעצמה מעכבת. -
בדין מליחה למנחה
ז במשנה לא מלח כשר, - והנה הכא אי אפשר לפרש לא מלח כהן אלא זר, משום דמליחה היא אחר קמיצה, ופסול בזר, כמו שמבואר לקמן כ' וכי זר קרב לגבי מזבח, וע"כ הפירוש לא מלח כלל, ובדיעבד כשר בלא מלח, ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שפסק בפר"ה מאיסו"מ הי"ב שבמנחה המליחה מעכבת, וכבר הקשה מרן שם שזה היפך סתם משנה דידן דלא מלח כשר, וכתב דהרמב"ם פסק דלא בהמשנה אלא כהברייתא דלקמן דסבר התנא דלמליחה מעכבת במנחה, יעוי"ש, - והנה באמת דוחק לומר דהרמב"ם דחה לסתם משנה מפני הברייתא.
ח והנה כד נעיין ונדייק בלשון הרמב"ם משמע שמחלק בין המנחה כולה לבין הקומץ, והיינו שכתב שם שבמנחה המלח מעכב בקמיצה, ומטעם זה יש מקום לומר ולפרש דלא פליגי סתם משנה וברייתא, והמשנה הא דתנן לא מלח כשר, היינו שלא מלח להמנחה, - אבל מליחת הקומץ מעכבת, - ומצאתי להרע"ב במשנה שפירש כן הא דלא מלח כשר, היינו להמנחה כולה, והסכים לזה התוסיו"ט, יעוי"ש, - ולדבריהם ע"כ שתי מצוות יש במליחת המנחה, היינו מליחת המנחה כשהיא עם הקומץ ביחד, וזו אינה מעכבת, ועוד יש מליחה שניי' והוא מליחת הקומץ הבאה על המזבח, והיא מעכבת, וע"כ מתפרש הא דאיתא לקמן כ' בברייתא יכול תהא מנחה כולה מעונה מלח ת"ל קרבן, יעוי"ש, היינו הכוונה יכול תהא מליחת המנחה כולה בעיכובא ת"ל קרבן, היינו מליחת הקרבן בעיכובא, ולא מליחת המנחה כולה בעיכובא. -
ט והנה לכאורה יש להקשות מסוגיא דלקמן כ' דאמר שם רב יוסף דתנא דמתניתין פליג אברייתא וסבר דמליחה אינה מעכבת, והוכיח מדקתני לא מלח כשר ואי אפשר לפרש לא מלח כהן אלא זר דהרי זר אינו קרב לגבי מזבח, - וקשה הא יש לפרש המשנה דמיירי במליחת המנחה, - ואין זה שייכות למזבח כלל, - ומצאתי בתפ"י שהקשה כן, יעוי"ש, אבל נראה דלא קשה מדי, משום דלהס"ד דליתא קרא לעיכובא גבי מלח, ומטעם זה ס"ד דרב סבר דאין עיכוב במליחה כלל, היינו אפילו בדבר הקרב למזבח כמו הקומץ, וא"כ מסתבר הדבר דכוונת התנא בלא מלח דכשר היינו אפילו מליחת הקומץ, אבל להמסקנא דיש עיכובא במלח, - א"כ שפיר יש מקום לומר דעיכוב זה לא נאמר אלא לגבי קומץ, ולא לגבי מנחה כולה. -
י והנה הגרע"א ז"ל בתוסר"ע הקשה וז"ל תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח היאך אפשר לפרש מתניתין דלא מלח היינו המנחה כולה, הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל, אלא ודאי דמתניתין דלא מלח קאי אקומץ וכו' ומתניתין פליג אברייתא, והרמב"ם פסק כהברייתא, וכמו"ש הכס"מ, והרמב"ם השמיט האי דינא דהמשנה דלא מלח, משום דלהלכה קיי"ל כהברייתא, עכת"ד, הנה במה שרצה להוכיח מהא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דלא מלח, שמזה מוכח דלא סבר לה, לדעתי יש לדחות זה דאין זו הוכחה, דהרי כמו כן השמיט הא דלא יצק דכשר אעפ"י שיש לפרש לא יצק כהן אלא זר ומ"מ לא כתב לה וסמך בזה על מה שפסק דיציקה כשרה בזר, וא"כ שפיר יש לומר דאף אם סבר כהמשנה בדין זה דלא מלח כשר, וסמך על מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ ה"ז וז"ל כל המנחות וכו' כגון הזר וכו' או שמלחן כשרות, יעוי"ש, - ויש לפרש דמיירי בהמנחה כולה, ובזה זר כשר, וגם אם לא מלח כלל כשר, מטעם דלא הוי עבודה המעכבת, - והא דלא כתב הרמב"ם בלא מלח כלל דכשר, אפשר לומר דרבותא משמיע לנו דמליחת זר לא גרע. - ולאפוקי מסברת ר' שמעון דכתבו התוס' לקמן י"ח ע"ב ד"ה ור' שמעון, - וכוונת הרמב"ם להודיענו דע"כ מליחת המנחה כולה כשרה בזר, והיינו שרק מקמיצה ואילך מצות כהונה, וממילא מובן שהמליחה שאחרי הקמיצה פסולה בזר, ואעפ"י שאין מזה הוכחה לומר דאם לא מלח כלל כשר, משום דיש לומר ולפרש לפי"ז המשנה דלא מלח כהן אלא זר, - ומצאתי בליקוטי הלכות להגרי"מ שליט"א בזבח תודה שמפרש כן כוונת הרמב"ם, אבל יש מקום גם לדברי הרע"ב והתוסיו"ט לפרש דהרמב"ם דגם בלא מלח כלל כשר, כיון דבאמת מליחה זו אינה מעכבת כמו שאינה מעכבת בכל הקרבנות כולן לבד ממה שבא בהקרבה על המזבח. -
יא ויש לומר דרב נחמן בסוגיא זו ע"ב שמשני כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל סבר ג"כ כפירושם של הרע"ב והתוסיו"ט, והוא מכח הא דתיקשה היאך מוקים למתניתין כר"י ור"ש הא אינהו סברי דמליחה מעכבת, ובמתניתין תנן לא מלח כשר, ובאמת כן הקשו התוס' יעוי"ש, - אבל אם אמרינן דרב נחמן מפרש דמתניתין לא מלח כשר מיירי במליחת המנחה כולה, - ואינהו סברי דמליחה מעכבת, היינו במליחת הקומץ.
יב והנה בעיקר הדבר שכתב מרן בתוסר"ע שם דלא בעינן מליחה בהמנחה כולה אף בלכתחילה, נראה דמלשון הרמב"ם שכתבנו מוכח להדיא דיש מליחה בהמנחה כולה, והיינו דחשיב שם מליחה בזר כשרה, ומסיים משום דרק מקמיצה ואילך מצות כהונה, - וע"כ מיירי האי מליחה דזר היינו להמנחה כולה, וזהו קודם הקמיצה, - הרי מבואר דסבר הרמב"ם דיש מצוה למליחה דהמנחה כולה, ולפי מה שכתבנו יש לזה הוכחה מהסוגיא מדברי רב נחמן כמו שכתבנו לעיל. -
יג ובעיקר הדבר אם יש מצוה בלכתחילה למלוח, מחלוקת קדומה היא, הרא"ה והרשב"א, דהנה הרא"ה בבדה"ב בשער השלישי כתב דבעי מליחה, וכן משמע בספר החינוך, דהנה הרשב"א בתוה"ב שם מוכיח דלצלי בעי מליחה מהא דאיתא במנחות כ"א דאמר אביי וכן לצלי אלמא דצלי בעי מליחה, ועל זה כתב הרא"ה בבדה"ב דכוונת אביי לענין קדשים, ולא לחולין, דמה שייטי' דחולין הכא דמיירי בקדשים, - אלא לענין קדשים מיירי, ולענין ברית מלח, ומחדש אביי דגם בבשר הנאכלין לכהנים ולבעלים, ולקדרה לא צריכה למימר דבלא"ה בעי מליחה, אלא אפילו לצלי דלא בעי מליחה בחולין, הכא בקדשים צריכה מטעם ברית מלח, ובפסחים פר' אלו דברים דשעירי הרגלים בשבת חיין נאכלין במליחה הוא דנאכלין, עכת"ד, - ובמשמרת הבית השיג עליו מהא דתניא בתו"כ דדוקא קרבן טעון מליחה, יעוי"ש, ולדעתי לא ראיתי ולא מצאתי שם מה שיש להדחות דברי הרא"ה, וביותר להראי' שמביא מהא דאמר אביי וכן לצלי, כי על זה לא השיג הרשב"א שם מאומה במשמרת הבית, - ועוד דהרי יש לפרש דכוונת הרא"ה במצוה דלכתחילה, ושם הדין לעיכובא, איברא דבש"ס איתא הגירסא לקדירה, אבל עכ"פ אנו רואים דלהרא"ה והרשב"א הגירסא לצלי, והנה כמו כן כתב הרא"ש בפר"ב דפסחים סימן כ"ג דיש מביאין ראי' דמותר ליתן מלח בתוך מצה מטעם שמלח אינו מחמיץ מהא דתנן ל"ה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהן אעפ"י שבודאי יש מלח בהן כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, - והרא"ש כתב דטעות הוא בידם דאין נותנין מלח אלא על דבר הקרב על גבי המזבח, יעוי"ש, אמנם ע"כ הני ראשונים סברי דגם בקדשים הנאכלים יש מצוה דמליחה, וכשיטת הרא"ה, - הרי מבואר דפליגי בזה הראשונים, וע"כ שזהו סברת הרע"ב והתוסיו"ט בשיטת הרמב"ם, וביותר שיש מקום לזה לפי מה שהוכחנו לעיל דע"כ סבר הרמב"ם כן מסגנון לשונו וכמוש"נ לעיל. -
יד והנה הרמב"ן בפירוש החומש כתב כי הציווי המלח שייך להבעלים, ומטעם זה כתב שכשרה מליחה בזר, יעוי"ש, - ותמוה עליו מסוגיא דלקמן כ' - עי' בשי"ת חת"ס בליקוטים סי' כ' שמאריך בזה. - ונראה דאפשר לומר דכוונת הרמב"ן על מליחת המנחה כולה, וכמו"ש הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל, - ומצאתי בשעה"מ פר"ג מה' יו"ט מביא בשם ספר חזון נחום שהוקשה לו בדברי הרמב"ם שכתב מליחה קודם קמיצה, ותירץ שאם מלח המנחה קודם כשר, יעוי"ש, - ולדעתי יותר נכון לומר שיש מצוה לכתחילה למלוח המנחה כולה קודם קמיצה, וזהו כשיטת הרא"ה בבדה"ב, ומה"ט נראה שזהו גם כוונת הרמב"ן, ואעפ"י שהשעה"מ כתב שם שדוחק לומר דהרמב"ן מיירי במליחה הקודמת משום דהקרא בקומץ קא מיירי. יעוי"ש, - אבל נראה שאין זה דוחק, ושתי מצות איכא בזה, איברא דדעת התוס' הכא במנחות ד"ה לא מלח דהמליחה אחר קמיצה, מזה משמע דהתוס' לא סברי דיש מצות מליחה קודם, וע"כ דדעת התוס' כהרשב"א במשמה"ב דאין מצוה דמלח רק בקרבן הבא על המזבח, אבל דעת הרמב"ם והרמב"ן כהרא"ה דיש מצוה דמליחה גם להמנחה כולה, וכמוש"נ. וזה מתאים לדברי הרע"ב והתוסיו"ט. -
טו והנה יש להעיר מהא דתנן לעיל ו' ע"א קמץ והעלה בידו צרור או גרגר מלח וכו' פסול, ואם אמרינן דבא מלח על כל הלבונה, א"כ מה זה פסול שנמצא מלח כיון שהוא גם כן ממין המנחה, אבל זה ליתא דע"כ לבונה בודאי באה עם המנחה, ומכל זה לבונה עושה להקומץ חסר. וע"כ הטעם בזה משום דקודם הקמיצה הלבונה הי' מניח בהצד, - ומצאתי שכן כתב שם השיט"מ, וכן יש לפרש גם בדבר המלח, - איברא דהשיט"מ מפרש שם דלא בא מלח כלל מעיקרא, - וסבר דרק הקומץ בעי מלח, ולא המנחה כולה, והיינו משום דסבר כן דרק חלק הבא בהקטרה בעי מלח. - אבל הני ראשונים דסברי דהמנחה כולה באה במלח, ע"כ יפרשו כמו שמפרשים בלבונה, - והא דקאמר בגמ' י"א דמלח לא איקבע בהדי מנחה מעיקרא, - הכוונה לענין הקרבה בהדי קומץ. -
טז וראיתי לתמוה על התוסיו"ט דהנה לפי מה שביארנו ע"כ סבר דכל המנחה כולה בעי מלח, ותמוה לפי מה שכתב לעיל בפר"א מ"ב בד"ה או גרגר מלח. אין להביא מזה ראי' שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר וכו', יעוי"ש, - ונראה דכוונת התוסיו"ט הכא לענין דין מלח הבא בהקרבה עם הקומץ, אבל בדבר המלח הבא על כל המנחה. הרי נעשה מעורב עם המנחה כולה, כמו שאנו נותנים מלח לתוך העיסה, וכבר נמס והי' למים, ולא יצוייר גרגר מלח, אבל הכא יש לפרש בדבר המלח שנותן עבור הקטרה וקרב עם הקומץ בזה יש מקום לומר דבא על המנחה כמו לבונה, - על זה כתב דליתא אלא הכוונה דומיא דצרור שבא במקרה, וזהו ע"כ כוונת הרמב"ם בפיה"מ שכתב כאילו אמר צרור, יעוי"ש, - ולפי מה שפירשנו אפשר לומר דגם השיט"מ סבר דיש מליחה להמנחה כולה. אבל הוא באופן אחר, והיינו כמו"ש. -
יז והנה לפי"ז מבואר צדקת הרע"ב והתוסיו"ט כפירושם להמשנה לפי שיטת הרמב"ם, ומבואר גם כן הא דפסק הרמב"ם דמליחה בזר כשר. היינו מליחת כל המנחה כולה, - ולפי"ז יש לעיין טובא היאך הדין במליחת הקומץ אם מלח זר אם כשר בדיעבד, דאפשר לומר דכיון דמקמיצה ואילך מצות כהונה, א"כ בעי כהן דוקא, דע"כ הפירוש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, היינו דכיון דבעי כהן פסול בזר, וכן פירשו התוס' הכא י"ח ע"ב ד"ה ור"ש. - ודברי התוס' מוכרחין משום דאל"כ מאי פריך לקמן אביי לרב יוסף וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, והלא איכא נפק"מ אם עבר זר ומלח, ואשמעינן מתניתין דכשר, וע"כ צריך לומר דכיון דבעינן כהן גם בדיעבד פסול. וצ"ע.
יח כתב הרמב"ם בפר"ה מאי"מ הי"ב הקריב בלא מלח כלל לוקה וכו' ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, ויש להבין הטעם מדוע שונה בזה מנחה משארי קרבנות לענין הרצאה. - נראה דשאני מנחה שהוא הקומץ הבא לרצות, והכפרה תלוי' בו, והקומץ במנחה כמו זריקה בדם, והנה בכל הקרבנות ענין הרצאה אינה אלא ריצוי הקרבה אבל לא כפרה שהכפרה כבר נעשית בדם, משא"כ מנחה לענין הקומץ שהכפרה תלוי' בו, וכשהקריב בלא מלח עשה איסור. ואין אדם מתכפר בעבירה, כמו שאמרו בתמורה כ' וכתבו התוס' וז"ל ותמורה באה בעבירה היא שעבר על לאו דלא יחליפנו, ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה. הנהו לאו לכפרה אתיין, יעוי"ש, ומכש"כ הכא בקומץ שהיא עיקר כפרה.
יט והנה הסמ"ג מצוה ש"כ כתב וז"ל שלא להקריב קרבן בלא מלח וכו' והמקריב בלא מלח לוקה, ואעפי"כ שנינו בפר' הקומץ רבה לא מלח כשר, יעוי"ש, - נראה שדעתו שמפרש להמשנה כפשוטה בלא מלח כשר, היינו גם הקומץ. וסבר דהתנא דהמשנה פליג אתנא דברייתא ומכשיר גם הקומץ בדיעבד בלא מליחה, וכן פסק היראים מצוה שע"א שפסק כסתמא דמתניתין דלא מלח כשר, ומסיים בטעמא דלא שנה עליו הכתוב לעכב, יעוי"ש. - ותמוה טובא הלא מסקנת הש"ס דיש כאן עיכובא. והיינו מדכתיב בה ברית והוי עיכובא, וגם אינם מחלקין בין קומץ לשארי המנחה. -
כ ונראה דהם תפסו דתנא דמתניתין פליג ולא סבר דברית הוי עיכובא, - וסברי דהמלח שבא בהקרבה עם הקרבן הוי כקרבן בפני עצמו, - היינו שהתורה אמרה דבשעה שמקריבין קרבן צריך להקריב גם מלח לקרבן, אבל הוא קרבן בפני עצמו, וממילא לא הוי עיכובא. כי מה לו לעכב כיון שהוא קרבן בפני עצמו, - ומטעם זה לא שייך לומר דברית הוי עיכובא להקרבן, כיון דשתי קרבנות נינהו, - ולשון ברית הכא סבר תנא דידן שאינו עבור עיכוב. עי' רמב"ן בפירוש החומש בדבר ענין ברית במלח מה שפירשו חכמים, ומטעם זה לא שייך לפסול המנחה מטעם כפרה על ידי עבירה. כיון דאין המלח עושה כפרה, והוא ענין בפני עצמו, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0