עירובין ג ע"ב

דף ג - ב

רבא אמר: זה וזה כשרים, ומשום  ד"חלל סוכה" שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה הוא דתנן דפסול, אבל כל שאין חלל הסוכה למעלה מעשרים, אף על פי שאין הסכך עצמו בתוך עשרים - שפיר דמי.

וכן "חלל מבוי" שהוא גבוה מעשרים הוא דתנן דפסול. [דהא קתני "למעלה" מעשרים אמה, תורת חיים, ראה שם].

אמר ליה רב פפא לרבא: תניא דמסייע לך שבגובה חלל תליא מילתא:

דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל - ימעט!

ומוכח כי אם אין בחלל המבוי יותר מעשרים, אלא יש בו עשרים בלבד, לא מיפסיל. שהרי והיכל גופו - חללו של פתחו הוא עשרים אמות. ומשמע כי כל פתח שאין חללו גבוה יותר מחלל פתח ההיכל לא מיפסיל!

איתיביה רב שימי בר רב אשי לרב פפא אהא דאמרן "חלל מבוי תנן", מהא דתניא:

אם בא לתקן מבוי שהוא למעלה מעשרים - כיצד הוא עושה?

מניח קורה משפת עשרים ולמטה.

ומשמע כי צריך שתהיה הקורה בתוך עשרים.

ואי "חלל מבוי" תנן, אין צריך שתיכנס הקורה בתוך החלל, שהרי כל שאין גובה החלל יותר מעשרים לא מיפסיל!?

ומשנינן: אימא הכי: מניח קורה משפת עשרים ולמעלה. ואין צורך שתיכנס הקורה בתוך עשרים.

ומקשינן עלה: והא בברייתא "משפת עשרים ולמטה", קתני!

ומשמע שעובי הקורה צריך שיהיה בתוך עשרים!? ומשנינן: לעולם חלל מבוי של עשרים אמה כשר, ותנא דברייתא הכי קאמר:

א. מניח את הקורה משפת חלל עשרים ולמעלה, כי די בכך שלא יהיה חלל יותר מעשרים.

ב. ואם בא להנמיכה מאד ולתתה "למטה", סמוך לתחתית המבוי, כדי לצמצם את גובה חלל הפתח, יניחנה משפת עשרה טפחים של פתח המבוי ולמעלה, עד שישאר בגובה חלל המבוי לפחות עשרה טפחים, כי בפחות מחלל עשרה לא הוי מבוי.

והא קא משמע לן התנא בהך ברייתא: שהשיעור הנמוך ביותר של עשרה טפחים שקבעו חכמים לפתח המבוי דלמטה, מתייחס לחלל שבפתח [ולא למקום הקורה], כלמעלה, בדומה לשיעור הגבוה ביותר של עשרים אמה, שהוא מתייחס לחלל ולא למקומה של הקורה.

מה למעלה חללה של קורת המבוי צריך שיהיה עד עשרים ולא יותר, ואין צורך שהקורה עצמה תהיה תוך עשרים. אף למטה, חללה של קורת המבוי צריך שיהא גבוה לפחות עשרה. ללמדך, שאם תהיה מקצת מהקורה בתוך עשרה, פסול, לפי שבעינן חלל בגובה עשרה טפחים לפחות.

בכמה מקומות נתנו חכמים שיעור לפי אמות [כגון במשנתנו: "מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה"]. ועתה מבארת הגמרא באיזה אמות שיערו חכמים. כי יש מהן ששיערו חכמים באמה בת חמשה טפחים, ויש מהן ששיערו חכמים באמה בת ששה טפחים.

ובכל מקום - אזלינן לחומרא.

אמר אביי משמיה דרב נחמן:

"אמת סוכה", האמה ששיערו בה חכמים לענין סוכה, וכן "אמת מבוי" - באמה בת חמשה טפחים שיערו!

אבל "אמת כלאים" - באמה בת ששה טפחים שיערו!

ומשמע ממימרא זאת של רב נחמן, שבכל מקום אזלינן לחומרא. שלכן חילק רב נחמן בין אמת סוכה ואמת מבוי, שאותן משערים לחומרא באמה מצומצמת של חמשה טפחים, וכפי שיבואר להלן, לבין אמת כלאים שמשערים באמה של ששה טפחים כדי להחמיר בהרחקת הכלאיים.

ומבארת הגמרא: אמת מבוי באמה בת חמשה - למאי הלכתא? לאילו דיני מבוי ששיערו חכמים באמות, אמרינן שבאמה בת חמשה שיערום?

א. לגובהו של מבוי - שלא יהא גבוה למעלה מעשרים אמה קטנות בנות חמשה טפחים.

ב. ולפירצת מבוי. דקיימא לן שאם נפרץ אחד מכתלי המבוי פירצה גדולה יותר מעשר אמות, אסור לטלטל במבוי. ומשערים את הפירצה לחומרא בעשר אמות קטנות, בנות חמשה טפחים [דהיינו חמשים טפחים].

ומשערים באמות קטנות היות וביחס לשתי הלכות הללו המדידה באמה קטנה בת חמשה טפחים היא לחומרא.

ומקשינן: היכי אמרת בסתם, שמשמע כי בכל ענין אמת מבוי משערים באמה בת חמשה?

והרי במבוי הקילו בו חכמים להתירו בלחי או בקורה [בעוד שבחצר צריך דוקא פס של ארבעה טפחים]:

ואם כן, הא איכא שיעור משך [אורך] מבוי, שהוא לפחות בארבע אמות [ואם ארכו הוא פחות מיכן אין הוא ניתר בלחי וקורה אלא דינו כחצר, והוא ניתר רק בפס ארבעה], דלקולא, שאם משערינן למשכו של המבוי באמה קטנה בת חמשה טפחים הוי לקולא, שהרי בכך נתירנו בלחי או בקורה.

והרי היה צריך להחמיר ולשער את משך המבוי באמה בת ששה?!

ומשנינן: רב נחמן סבירא ליה כמאן דאמר שיעור משך מבוי אינו ארבע אמות אלא הוא בארבעה טפחים, שאין משערין אותו באמות כלל [ופלוגתא דאמוראי היא - לקמן]!

ואיבעית אימא: רב נחמן נמי מצי סבר כמאן דאמר שיעור משך מבוי בארבע אמות. ולעולם משערין באמה גדולה בת ששה טפחים, ולהחמיר.

ורב נחמן, לא בכל ענין אמר שמשערים באמה בת חמישה טפחים, אלא רק לענין רוב דיני מבוי ששיערו חכמים באמות, קאמר רב נחמן שהן באמה בת חמשה, אך לא בכולן! עוד מבארת הגמרא: הא דאמר רב נחמן אמת סוכה באמה בת חמשה - למאי הלכתא?

א. לגובהה של סוכה, שלא תהא למעלה מעשרים אמה קטנות בנות חמשה טפחים.

ב. ולדופן עקומה.

דקיימא לן, שאם סיכך את הסוכה בסכך פסול סמוך לדפנות הסוכה, בפחות מארבע אמות מהדפנות, ואת מרכז הסוכה הוא סיכך בסכך כשר, אין הסוכה נפסלת בכך, ויכולים לישב תחת הסכך הכשר, לפי שאין הסכך הפסול נחשב כדבר המפסיק בין הסכך הכשר לדפנות הסוכה.

אלא אדרבה, חשבינן לסכך הפסול כאילו הוא חלק מן הדופן, וכאילו נתעקמה הדופן ובאה לה עד הסכך הכשר, והרי אין כאן הפסק בין הסכך לדפנות, אלא אם כן היה שיעור הסכך הפסול ארבע אמות.

ושיעור ארבע אמות הללו משערינן באמה בת חמשה טפחים.

והטעם ששיערו חכמים בשתי הלכות אלו באמה בת חמשה טפחים הוא, משום דהוי לחומרא.

ומקשינן: היכי קאמר רב נחמן בסתם "אמת סוכה באמה בת חמשה"?

והא איכא משך [אורך] סוכה שהוא בארבע אמות.

דאי משערינן לה באמה קטנה בת חמשה הוי לקולא.

דהכי תניא, דשיעור משך סוכה הוא ארבע אמות:

רבי אומר, אומר אני: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה!

ומשנינן: רב נחמן - כרבנן סבירא ליה, דאמרי דלא משערינן משך סוכה באמות כלל. כי אפילו אינה מחזקת הסוכה אלא ראשו ורובו ושולחנו של היושב בה, שהוא שבעה טפחים על שבעה טפחים, כשירה הסוכה.

ואיבעית אימא: לעולם שיטת רב נחמן כדברי רבי היא. ומשערינן למשך סוכה באמה בת ששה טפחים.

ורב נחמן, רוב אמות של סוכה הוא דקאמר דמשערינן באמה בת חמשה, ולא כולן.

איסור זריעת כלאיים מתחלק לשני לאוים חלוקים.

האחד, לזרוע בסמוך שני זרעים שונים.

והשני, לזרוע זרעים בכרם של גפנים.

בעוד שבכלאי זרעים האיסור הוא זריעה בסמוך, בכלאי הכרם האיסור הוא לזרוע זרעים בכל מקום ששם "כרם" עליו, אפילו שאין הזרעים סמוכים לגפנים.

וכגון, המקום המיועד לעבודת הכרם מסביבו, שהוא ארבע אמות, מצטרף לשם "כרם", וכן כרם שגדרו אותו מסביב בגדר, נחשב המקום הפנוי שבין הגפנים לגדר כחלק מהכרם, ואסור לזרוע בו.

תו מפרשינן להא דאמר רב נחמן: אמת כלאים באמה בת ששה טפחים - למאי הילכתא? לאמות שנאמרו בשיעור קרחת הכרם, ולמחול הכרם.

דתנן: שיעור קרחת הכרם:

קרחת הכרם היא הגדרה למקום בתוך הכרם הפנוי מגפנים, והנחשב למקום בפני עצמו, שלא חל עליו שם כרם, היות שהוא נקרא "קרחת הכרם" [כמו קרחת בשערות], ומותר לזרוע בו זרעים.

בית שמאי אומרים: רק אם היה רוחבה של הקרחת לפחות עשרים וארבע אמות, חל עליה שם קרחת הכרם, ובטל ממנה שם כרם, ויכול לזרוע בתוכה.

ובית הלל אומרים: די לה שתהא רחבה שש עשרה אמות כדי שיהיה מותר לזרוע בה זרעים.

והיינו, שירחיקו את הזרעים מהגפנים ארבע אמות מכל צד, כדי עבודת הגפן, וישאר מקום לזריעה בשיעור של שמונה אמות על שמונה אמות.

ושיעור מחול [סביבות] הכרם:

מקום פנוי בין הגפנים לגדר שמסביב הכרם, כשיש בו שיעור חשוב של שטח פנוי המחיל עליו שם של "מחול הכרם".

בית שמאי אומרים: אם היה בין הכרם לגדר שש עשרה אמות הרי זה מקום בפני עצמו, הקרוי "מחול הכרם", ואין עליו שם "כרם", ויכול לזרוע שם.

ובית הלל אומרים: בשתים עשרה אמות סגי.

ומפרשת המשנה: איזו היא קרחת הכרם? כרם שחרב שאין נטועים גפנים באמצעיתו, אלא נשארו נטיעות מארבעת צידי הקרחת: [והוא הדין אם נטוע רק משני צידי הקרחת]

סוברים בית הלל: אם אין שם בקרחת שש עשרה אמות לארכה ולרחבה, לא יביא זרע לשם.

כי, כאמור, ארבע אמות הסמוכות לחלק הנטוע, שהן מיועדות ל"עבודת הכרם" [מקום הנצרך למעבר בקר ועגלות בשעת בצירה ובשעת חרישה], הרי הן בטלים לכרם וכזורע בתוך הכרם דמי.

ושיעור שם שדה בפני עצמה, שלא תיבטל לכרם שבצדיה, אף הוא ארבע אמות, שהן מקום חשוב.

ולפיכך: אם לא נותר בקרחת [מלבד מקום עבודת הכרם] שמונה אמות, מתבטל מחצית השדה לכרם שבצדו, ומחציתו לכרם שבצידו השני, ואסור לזרוע שם כלל, כי הכל "כרם" מיקרי.

אבל היו שם בקרחת שש עשרה אמה - נותן לו לכרם, בכל צד, ארבע אמות כדי עבודתו של כרם, שאינו זורע בו, וזורע את המותר.

ובית שמאי סברי: שיעור שדה שלא תיבטל לכרם שבצדיה הוא שמונה אמות. ולפיכך בעינן עשרים וארבע אמות. לפי:

ארבע אמות לכל צד כדי עבודת הכרם.

ושש עשרה אמה בינתיים, כדי שלא תתבטל חצי הקרחת, אם תהיה פחות משמונה אמות, לצד אחד של הכרם, וחציה השני לצד השני של הכרם.

[ויש אומרים: טעמא דבית שמאי, משום שהם סוברים ששיעור "עבודת הכרם" הוא שמונה אמות, ומודו לבית הלל בשיעור "שדה" שהוא ארבע אמות].

ואיזהו "מחול הכרם"?

בין כרם לגדר [ומחול היינו סביבות הכרם, מלשון מחולות שרוקדות הנשים סביב].

וסברי בית הלל: אם אין שם שתים עשרה אמה, מהכרם עד הגדר - לא יביא זרע כלל לשם.

לפי שארבע אמות מתוכן, הסמוכות לכרם, מיועדות ל"עבודת הכרם", ובטלים הן לכרם וחל עליהן שם כרם.

ומצד שני, ארבע האמות הסמוכות לגדר, כיון שדורכים האנשים שם, הרי בעל הכרם מתיאש מלזורעם. ולכן אין הם מצטרפין כדי לעשות את השטח הנותר לשדה בפני עצמו.

וכיון שנותר במקום הפנוי פחות מארבע אמות, אין אותו המקום חשוב להיקרא שדה בפני עצמו, אלא הוא בטל, ומצטרף לכרם הסמוך לו, ולכן אסור לזרוע שם.

אבל היו שם שתים עשרה אמה, נותן לו לכרם כדי עבודתו שהוא ארבע אמות, וזורע את השאר.

ובית שמאי סברי: בעינן שש עשרה אמה. דלשיטתייהו שיעור שדה שמונה אמות, ועוד ארבע אמות כדין עבודת הכרם, וארבע אמות הסמוכין לגדר.

[ויש אומרים: דטעמייהו משום דבעינן שמונה אמות לעבודת הכרם, וארבע לשיעור שדה, ועוד ארבע הסמוכים לגדר].

ובכל אלו האמות שהוזכרו, משערינן באמות גדולות בנות ששה טפחים - להחמיר!

ומקשינן: היכי קאמר רב נחמן בסתם: "אמת כלאים באמה בת ששה", דמשמע שבכל עניני כלאים מודדים באמה של ששה טפחים?

והא איכא רצופים [ומפרש להו בסמוך], ששיעורן הוא בארבע אמות, דאם משערינן להו באמה בת ששה הוי לקולא?

דתנן: כרם הנטוע שורות שורות רצופות, שאין בין שורה לשורה כדי צרכו להילוך עגלה בינתיים, אלא נטוע על פחות מארבע אמות בין שורה לשורה:

רבי שמעון אומר: כיון שאין דרך הכרמים להיות נטועים בצורה שכזאת - אינו נחשב "כרם" כלל, ומותר לזרוע שם זרעים.

וחכמים אומרים: הרי הוא כרם, ואסור לזרוע שם. מפני שרואין את האמצעיים [השורות האמצעיות] כאילו אינם, ונשאר בין שורה לשורה כשיעור הראוי.

והשתא תיקשי, הרי לרבי שמעון צריך לשער באמה קטנה, דאזלינן לחומרא.

ומשנינן: דרב נחמן סבירא ליה כרבנן, דאמרי אפילו נטועין רצופין הוי כרם.

ואיבעית אימא: לעולם איכא למימר דרב נחמן כרבי שמעון סבירא ליה.

ורק רוב אמות שהוזכרו לענין כלאים הוא דקאמר רב נחמן דמשערינן באמה בת ששה לחומרא, ולא כולן! ורבא משמיה דרב נחמן אמר: כל אמות שאמרו חכמים בין בסוכה ומבוי ובין בכלאים - באמה בת ששה משערים.

אלא, הללו, האמות שבכלאים משערינן להו באמות גדולות שוחקות [כשהאדם שוחק שפתיו מתרחקות זו מזו, ערוך]. כלומר: מודדים בטפחים גדולים, שנמדדים כשיש ריוח בין האצבעות [שהרי הטפח ארבע אצבעות], לחומרא. ^[10]

והללו, שבסוכה ושבמבוי באמות עצבות [כשהאדם עצב שפתיו מדובקות זו לזו, ערוך], כלומר: שנמדדים בטפחים קטנים, שהאצבעות מדובקות זו לזו, לחומרא.

מיתיבי לאביי משמיה דרב נחמן:

אמת המבוי ואמת סוכה בת חמשה בסדר טהרות במסכ' כלים שנינו כל כלי בעלי בתים ב' אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע ושל קרן דרומית מזרחית היתה יתירה עליה חצי אצבע נמצאת יתירה על של משה אצבע ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה אלא שהאומנין נוטלין בקטנה וחוזרין בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה ר' מאיר אומ' כל האמות היו בבינוניות חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד ר' יהודה אומ' אמת הבניין ו' טפחי' ושל כלים ה' ובתוספת' גרסי בפר' כלי עור אצבע מארבע אצבעות בטפח טפח מו' טפחים באמה זרת האמור' בתורה חצי אמה של ו' טפחים ואי זו היא אמה בינונית זו אמה של ו' טפחים ר' מאיר אומ' כל מידות שאמרו חכמי' בכרם כגון חרבן הכרם ומחול הכרם ופיסקי עריס ומותר אפיפירות כולן באמה בת ו' טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה בת ה' טפחי' שנ' (יחזקאל מ״ג:י״ג) אלה מדות המזבח שהיו למזבח ב' מידות יכול יהו כולן באמה של ה' טפחי' תל' לומ' באמות אמה אמה וטופח באמה שהיא יתירה על של חברתה טפח ובמסכ' מנחות בפר' שתי הלחם (מנחות צח) אמרו וכמה אמה בינונית אמ' ר' יוחנן ו' טפחים ובפר' התכלת (מנחות מא) אמ' רב פפא טפח דאורית' ו' בקטנה ה' ותולתא בגדולה ד' בגודל ובמסכ' בכורות בפר' כל אלו מומין (בכורות לט) גרסי תאנא אצבע שאמרו אחת מארבע בטפח של כל אדם ושאמרו ב' אמות היו בשושן לזה נתכוונו לצורת שושן הבירה שהיתה במקדש על שער מזרחית כדתנן במידות בפר' א' שער המזרחי ועליה שושן הבירה צורה ובפר' שתי הלחם פירשו טעמ' דמילתא דאמ' מאי רב חסדא ורב יצחק בן אבדימי חד אמ' כדי שידעו מהיכן באו וחד אמ' כדי שתהא אימת מלכות עליהם ומכל הראיות שהזכרנו תבין שיעור הטפח ושיעור האמה הגדולה והבינונית והקטנה ותבין מה שפירשו בפסוק שהביאו ראיה ממנו ואלה מדות המזבח וכי אמה וטפח פירוש שתהא יתירה על חברתה טפח:

מאי הוי עלה רבה בר עולא אמר זה וזה פסול. רבא אמר זה וזה כשר.

חלל סוכה וחלל מבוי תנן. תניא כרבא מבוי שהוא גבוהה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והא היכל חלליה עשרין הוא. ומותבינן עליה מהא דתניא כיצד ממעטו מניח קורה משפת כ' ולמטה ודחינן אימא מניח הקורה למעלה מכ' ואקשינן והא למטה קתני בהדיא ומשני קמ"ל דלמטה כלמעלה ומה למעלה למעלה מכ' אמות דנשאר חלל יתר מכ' אמה כך למטה למטה מעשרה טפחים שלא נשאר חלל שם י' טפחים פסולה.

אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי בת ה' טפחים. אמת כלאים בת ו' אמת מבוי למאי הלכתא לגובהה כ' אמה ולפירצת המבוי שהיא עד עשר אמות דגבהה דמבוי באמה בת ה' טפחים כ' אמה. הן ק' טפחים ואם הן ק' [טפחים] פסולה. ואילו היתה אמה בת ו' אינה פסולה עד ק"כ טפחים הנה לחומרא. וכן בפירצה כדבעינן למימר לקמן אם נשתייר בו פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר. פי' אם הפירצה עד נ' טפחים שהן י' אמות (פסולה) מתירה ואם היא יתר מזה אפילו טפח (אמר) [אחד] פסלוה (מתירה) [מחתירה] הנה גם זה לחומרא.

ואקשינן והא [איכא] משכא פי' משכא רוחב כדבעינן למימר לקמן. משך החקיקה במבוי שהוא פחות מי' טפחים גובהו וחקק בו והשלימו לי' טפחים רוחב זה שחקק בכמה. אביי אמר בד' אמות הוה הכשר כל המבוי בחקיקת כ' טפחים ואילו היה באמה בת ו' טפחים אינו כשר עד שיהיו בחקיקתו כ"ד טפחים שהן ד' אמות בת ו' טפחים וכיון שהכשרת במבוי בכ' טפחים נמצא זה קולא ופרכינן רב נחמן דאמר כרב יוסף דסבר משך חקיקתו בד' טפחים ואין שם מדת אמה איבעית אימא לעולם כאביי ומאי אמות רוב אמות של מבוי באמה בת ו' טפחים אמה כלאים למאי הלכתא לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן בכלאים בתחלת פרק רביעי בכרם שחרב באמצעיתו צריך להיות המקום החרב שאין בו גפנים י"ו אמה באמה בת ו' טפחים שהן צ"ו טפחים אם הוא פחות מזה השיעור אסור לזרוע באותו המקום שחרב.

שאע"ג שאין בו גפנים מכלל הכרם הוא חשוב ולא תזרע כרמך כלאים קרינא ביה.

והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים. ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה.

מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם. והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן עירובין צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם.

כרבנן דאמרי הוי כרם. וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.

ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות. מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל.

חלל סוכה תנן או חלל מבוי תנן: ואפילו היתה כל הקור׳ וכל הסכך משפ׳ עשרים ולמעלה כשר: ואינו נפסל אלא כשיש תחתיו חלל יותר מעשרים. ובודאי דסוגיין כולה רהט׳ כמ״ד קורה משום היכירא או משום מחיצ׳ דאלו בפתחו של היכל כסבר׳ דרב פשי׳ דלא מפסיל דהא היכל בכללו היה עשרים אמה. והא דאמרי׳ תניא דמסייע לך כו׳ ה״פ דאע״ג דסבי׳ לן דהכל סימנא בעלמא מ״מ לגבי הא שוים הם וסימן יש בו ג״כ שיהא מניין זה שתופס בחלל לבדו כי התם ואפילו נאמר שאין האמות שוות כדכתי׳ לעיל:

הא קמ״ל דלמט׳ כלמעלה. פי׳ ומתנית׳ ה״ק מניח את הקורה משפ׳ עשרי׳ אם ירצה ובלבד שיזהר שלא יגביהנה יותר וכן למטה יניחנה עכ״פ משפת עשר ולמעלה וכדפרש״י ז״ל: כמ״ד בארבעה טפחי׳ וא״ת והא סבירא ליה לאביי דמשך מבוי בד׳ אמו׳ י״ל דהכא משמע דרב נחמן רביה קאמר לה ולדידיה מתרצי׳ וד׳ טפחים דאמרי׳ פי׳ טפחים שוחקו׳ דאי מצומצמות ה״ל רחבו של מבוי כארכו דהא אין פתח בפחות מד׳ טפחי׳ וקי״ל דאין מבוי ניתר בלחי וקור׳ עד שיהא ארכו יותר על רחבו. תוספ׳ דף ג׳ ע״ב כמ״ד בארבע פי׳ ומשהו יותר כו׳ וצ״ע מה כוונתם שכתבו פי׳ זה פה. ולא סמכו על מה שכתבו לקמן בדף ה׳ ושם מקומו הוא ונ״ל כי תוספ׳ יראים מאחר בשאר מקומות מחזיקים ג׳ טפחי׳ ופה ד׳ טפחים ויטעה מאחר ששאר עניינים נמנים פה באמת. ולכן ד׳ טפחים הם ב׳ שלישי אמה ומזה יבין שסוכ׳ אמה הוא בת ו׳ טפחי׳ והוא אמר לעיל בת ה׳ טפחים. ולכן כתבו פי׳ זה דצריך משהו יותר מד׳ דאין הפתח פחות מד׳ וק״ל: א״ז הגאון זצ״ל הנ״ל.

אמת סוכה באמה בת ששה טפחי׳ למאי הלכת׳ לגובהה ולדופן עקומה. פירוש דכיון שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה בת חמשה טפחים פסולה וביש מן הגג נכותל סכך פסול כד׳ אמות בת ה׳ פסולה ולא אמרי׳ דופן עקומה:

והא איכא משך סוכה בד׳ אמות אליבא דר׳ דהוי לקולא. פי׳ דקס״ד דרב נחמן לכ״ע קאמר דתני׳ ר׳ אומר כו׳ ולר׳ כיון שיש בה ד׳ אמות על ד׳ אמות באמה בת ה׳ טפחי׳ מכשירין לה ופרקי׳ דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר לה דלא משערי לה לסוכה בהכי ומכשרי לה כשמחזק׳ כדי ראשו ורובו ושולחנו דהיינו ז׳ טפחים על ז׳ טפחים:

לקרחת הכרם באמצעיתו ונעשה קרח ויש גפנים סביב הקרחה ודכ״ע אסור לזרוע בנתי׳ עד שיהא הקרחה כשיעור שיוכל לתת לכל צד סמוך לגפנים כדי עבדת הכר׳ דהיינו ז׳ אמו׳ ושיהא בו עוד בנתים כשיעור ב׳ שדות דניתן שיעור שדה להאי גיסא ושיעור שדה להאי גיסא דאי לא בטיל הכא והכא ושיעור שדה לב״ה ד׳ אמות ולהכי סגי להו בי״ו אמה על י״ו אמה קראה ד׳ אמות מכאן וד׳ אמות מכאן לעבודת הכרם וח׳ אמות באמצע לשיעור שתי שדות אבל ב״ש סברי דשיעור שדה ח׳ אמות ולהכי בעו כ״ד אמות י״ו לשתי שדות וד׳ אמות מכאן וד׳ אמות מכאן לעבודת הכר׳ ומחול הכר׳ היינו כרם שחרב סביביו מכל הצד בין. הכר׳ לגדר ולהכי קרי לה מחול שהוא סביב סביב ודכ״ע בעי׳ שיניח סמוך לגדר ד׳ אמות וד׳ אמות סמוך לגפנים להרחיק כדי עבדת הכרם ושיהא שיעור שדה ניר בין ד׳ אמות לד׳ אמות לב״ש ח׳ ולב״ה ד׳ אמות. וזהו שמניחין ד׳ אמות סמוך לגדר משום דאין דרך לזרוע בד׳ אמות סמוך לגדר דדרסי בה רבים ולא חשיב שדה התם ומיהו כל האי שיעורא בקרחת הכרם ומחול הכרם לפי שהוא בא לזרוע עכשיו במקום שהיה כר׳ גפנים ולפי׳ חמור יותר וצריך הרחקה יתירה דאילו בעושה וכרם לכתחילה הא קיימא לן בנוטע כרמו שש עשרה אמה על י״ו דלכ״ע בהפוך שער משו׳ מראי׳ העין מותר לזרוע כל מה שתוכו בו בלא הרחקה כלל דלא חשיב כרם ולב״ש אפילו כ״ח אמות כדאי׳ בבבא בתרא שלא חל עליו תורת כרם כלל ואפילו במחול הכרם לא אמר זה השיעור אלא כשיש שם גדר בין שירחיק מן הגפנים ארבע אמות לעבוד׳ הכרם וזורע את השאר ואפילו לא נשאר כן שיעור שדה וכדאי׳ פ׳ כל גגות אלא א״כ הדפנות מתפשטים יותר מד׳ אמות שהוא צריך להתרחק בענין שלא יהא שלם בערבוביא דגפנים על הזרעים וכל היכא שעושה גדר סמוך לגפנים ואפילו של קנים יכול לסמוך כגדר מבחוץ וזורע ואין צריך להרחיק אלא כדי עבדת הגפן יחידית דהיינו שיעור ב׳ טפחים לרבנן וג׳ טפחים לר׳ עקיבא והלכת׳ כר׳ עקיבא והא דאמרי׳ התם שנותן לגפן יחידית ו׳ טפחים כדי עבדת הגפן לרבנן היה אומר מורי הרב נר״ו דלאו גפן יחידית דווקא דהא ודאי אפי׳ היו גפנים הרבה בשורה אחת כל שאין כאן צורת כרם ב׳ מכאן וב׳ מכאן ואחת יוצא זנב אין לו שום עבדה כלל ולא צריך הרחקה כל היכא דליכא למיחש משום הרכבה והאי דאמרי׳ עבדת הגפן לפי שכל גפן וגפן צריכה שיעור זה לעבדת עצמה וצריך להרחיק מכל אחת ואחת כשיעור זה ואפי׳ יש גדר בנתי׳ דליכ׳ ערבובי׳ ולאפוקי ממאי שנותן עבודת הכרם לכל הכרם כשאין שם גדר ואמות אלו קרחות הכרם ומחול הכרם או׳ רבנן שמשערין אותה באמה בת ו׳ טפחים להחמיר:

והא איכא רצופין בד׳ אמות דלקולא. פי׳ לר׳ שמעון אם אנו משערין באמה בת ו׳ טפחים יהיה לקולא דכל שאין בין גפן לגפן ד׳ אמות גדולות אלו יהא חשוב גפנים רצופים ולא הוי כרם ומותר לזרוע שם בנתים כדתנן כרם הנטוע כו׳ ופרקינן כרבנן דאמרי כרם הוי וק״ל דמ״מ אפילו רבנן מודו שאם הגפנים מועטי׳ כענין שאלו רואין את האמצעיי׳ כאלו אינם דלא הוי כרם כל שאין בין זו לזו ד׳ אמות ואם אנו משערין באמו׳ גדולות בת ששה טפחים אכתי הוי לקולא אפילו לרבנן: תירצו בתוס׳ דרב נחמן לא איירי אלא באמות שנתנו בפי׳ במשנה או בברייתא ובכאן לא שנינו בזה היתר בפירוש אליבא דרב נחמן ומדיוקא דאתי לן ולא נהירי ויותר י״ל דמשום האי קושיא דהדר אמרינן איבעית אימא רוב אמות קאמר ותדע דאי לא אכתי קשיא הא דתנן במסכת כלאים גדר ופרץ עד עשר אמות הוי פתח ומותר לזרוע אפילו כנגדו יתר כנגד הפרצה אסור: ואם אתה משער אותן עשר אמות באמות גבוהות הוי לקולא. אלא ודאי דלהאי ולכיוצא בה פרקינן דרוב אמות קאמר כלומר שלא דבר רב נחמן אלא ברוב אבל יש מהם שמודדין אותה באמה בת ה׳ להחמיר:

רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ו׳ טפחים אלא דהללו שוחקות והללו עצבות. פי׳ אמות כלאים מודדין באמות שוחקות להחמיר. תירץ ר״ז ז״ל דלרבא נמי משנינן כדלעיל דרוב אמות קאמר אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרי׳ רוב אמות קאמר ושיהא בכל א׳ מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות אלא כולן שוות. כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפי׳ להקל וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפי׳ להקל דאזלינן בתר רובא ורובא הוי לחומרא דלרב׳ כיון שבכולן בת ו׳ טפחים ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות לא חששו לקולא במיעוטא.

גרסת מקצת הספרים איתיבי כל אמות שאמרו באמה בת ו׳ טפחים ובלבד שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. וכן נראה שגורס רש״י ז״ל וה״פ בשלמא לרבא ניחא דהא קתני שכל האמות יש לנו למדוד באמה בת ו׳ אלא שאינם כולם מכוונות לגמרי כי יש מהן עצבות ויש מהן שוחקות אבל לאביי קשיא דהאיכא אמות שהם בת ה׳ טפחים ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמות בת ו׳ פרש״י ז״ל וה״ק כל אמות שאמר בכלאי׳ באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות בעצבות אלא גדולים בטפחים שוחקי׳ ולשון רש״י ז״ל קצת כי הוא גורס בתירוצו של אביי אימא אמות כלאי׳ באמות בת ו׳ טפחים ואח״כ הוא מפרש דה״ק כל אמות שאמרו בכלאים וא״כ אמאי לא גריס אימא כל אמות כלאים וי״ל דאלו הוה גריס אביי בברייתא כל הא ודאי כל אמות במשמע ולאו דכלאים לחוד אבל כיון דלא גרס בברייתא כל יכול לפרשה אביי דבכלאים בלחוד מיירי ומיהו כל אמות דכלאים קאמר ואע״ג דברייתא קתני כל אמות אביי מתרץ דלא גרסי׳ כל וי״מ שגורסי׳ בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבו׳ אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. וגרסא זו קשה קצת דהא מדקאמר בשלמא לרבא כי היכי דליהוי כו׳ נראה דבעי לומר דבשלמ׳ לרבא אתי שפיר מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות ולאביי קשיא וא״כ מאי האי דקאמר ועוד מאי ובלבד היינו קושיא קמייתא אבל יש לפרש לפי גרסא זו דלישנא קלילא הוא וה״פ בשלמא לרבא אתיא מתניתא שפיר דקתני כל אמות באמה בת ו׳ ומשמע כל אמה שבעולם ואתי שפיר נמי מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות כלומר שלא יהו שוות ומכוונות אלו כנגד אלו לגמרי אלא דלהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא לישנא דפשטא דמתני׳ דקתני בהדיא כל אמות ועוד קשיא ליה מאי ובלבד דאפילו איירי תנא באמות כלאים בלבד לא שייך לומר ובלבד שלא יהו מכוונות שהרי אינו מדבר אלא בכלאים בלבד כי אע״פ שאמרנו למעלה דרוב אמות קאמר ויש מהם שהם בת ה׳ ולהחמיר לא שייך האי לישנ׳ דמכוונות אלא כשבא לכלל שני מינין ואמ׳ ששיעוריהם שוין אלא שאינו מכוונים לגמרי זה כנגד זה להיות כולם שוחקו׳ אבל במין אחד לא שייך למימר הכי ואם רצה לומר שלא יהו מצומצמות ושיהו כולם שוחקות לא היה ג״כ לומר לשון מכוונות ולתני מצומצמות ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמה בת ו׳ ובלבד שלא יהו מצומצמות. וי״ג בשלמא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא בלבד ולא גריס ועוד ופריק אימא כל אמות כלאים כו׳ ואין גרסא זו בשום ספר:

אמה האמורה לענין מבוי ולענין סכה נחלקו בה בסוגי׳ זו שלדעת אביי בשם רב נחמן שיעורן בחמש׳ טפחים ושל כלאים בששה הכא לחומרא והכא לחומרא וכשהקשו עליו שאין כאן חומרא אלא לגובה המבוי שלא יהא חללו גבוה מעשרים באמה בת חמשה וכן בפרצת מבוי ר״ל מבוי שנפרץ בראשו מצדו האחד שעד עשר אמות נחשב פתח וביתר מעשר פסול ונמצאת מדידת שיעור זה בחמשה טפחים חומרא הא לענין משך מבוי ר״ל שלא להקרא מבוי להכשירו בלחי וקורה אלא במשך ארבע אמות אם תשערם בחמשה הרי זה קולא תירצו בה רוב אמות קאמ׳ כלומר שלענין משך מבוי מודה הוא שבששה הם נמדדות ומכל מקום לענין סוכה אין בה קולא שהרי לענין גובה ולענין דופן עקומה נמצאת מדידתם בחמשה חומרא ורחבה אינה משוערת באמות שאין הלכה כר׳ שאמ׳ כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה אלא כרבנן שאפי׳ אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו כשרה.

ומכל מקום רבא בשם רב נחמן אמ׳ שכלן משוערות בששה אלא של סוכה ומבוי מצומצמות ושל כלאים שוחקות וכמו שאמרו אמת כלאים בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות. והיתרון שבין עצבות לשוחקות יראה לגדולי הדור שהוא חצי אצבע לאמה ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מערבית דרומית. ושושן זה הוא מקום שהיה על חומת שער המזרחי של הר הבית ושושן הבירה היה (מצוייה) [מצוירת] שם ואמר עליהן אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע ואחת יתרה עליה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ואותה של משה ודאי היא היתה המכוונת והבינונית ועשו בשושן זה האחת שוחקת בערך לראשונה ומתוך שהיו אלו יתרות היו אותן של ששה נקראות בינוניות. ולגדולי המחברים ראיתי בקצת חבוריהם שפירשו במצומצמות שיהיו אצבעות מהדקים זה עם זה בשעת המדידה ובשוחקות שיהו נוגעות זו בזו ולא בהדוק אלא בדרך שיכנס האויר ביניהם. ומכל מקום אתה צריך לחקור במשך מבוי מיהא אם נשערם עצבות או שוחקות שהרי השוחק בהם חומרא. ותדע שגדולי המחברים מזקיקים בה לשוחקות ולגובה ופירצת מבוי עצבות הכא לחומרא והכא לחומרא וכן כתבוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא. ומכל מקום יראה לגדולי הדור שכל לענין מבוי בששה מצומצמות ואף במשך מבוי שצמצומן קולא והניחום על שיעורן שאם לא כן הרי אף לרבא יכול להקשות הכא עצבות מאי טעמא משום חומרא הא איכא משך מבוי דקולא והיה לו לתרץ רוב אמות קאמ׳ ולהודות במשך מבוי ששיעורן בשוחקות אלא כל שבמבוי שיעורן בצומצמות הואיל (ורבן) [ורובן] צמצומן חומרא אין לחלק במין אחד בין מצומצם לשוחק והדברים נראין. ומכל מקום בכלאים נראה לי שאין משערין אותן בשוחק אלא במקום שהשוחק בו חומרא שאם אמרוה לענין סוכה ומבוי ולענין העמדתן על מתכונתן יאמרו להרבות במדתן להקל הא ודאי לא. ושיעור הטפח לא נתבאר כאן ובמנחות פרק התכלת התבאר שטפח של תורה ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה:

יתבאר במקומו לענין כלאי הכרם שהבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפני׳ וזורע. הא בתוך הכרם מיהא אסור אף בהרחקת ארבע אמות כל שהוא בכלל שם הכרם וגפן יחידית אינה נקראת כרם ומרחיק ממנה ששה טפחים ודיו (ממטה) [מעתה] קרחת הכרם והוא כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם בגפניו בסביבות הקרחה משני צדדיו ר״ל למזרח ולמערב נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי אין קרוי שדה אלא בשמנה אמות וכל שאינו קרוי שדה בטל הוא אצל הכרם ונקרא תחום הכרם ואסור לכתחלה אף בהרחקת ארבע אמות אבל כשקרחתה בעשרי׳ וארבע אמות [שכשתטול ארבע אמות לכל רוח] משני צדדיו ר״ל למזרחה ולמערבה לעבודת הכרם שהיו רגילים לחרוש בשוורים נשתיירו שש עשרה שמנה למזרח ושמנה למערב והרי הוא שדה ואינו בטל לגבי כרם. ועל הדרך הזה אתה מפרשה אם נשתייר שלם בגפניו בכל סביבותיו ולבית הלל ארבע אמות חשוב שדה ודיינו בקרחת שש עשרה שכשתטול ארבע לכל רוח לעבודת הכרם נשתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן וזורע בהן אחר שהניח לכרם כדי עבודתו הא פחות מיכן אסור לכתחלה הא בדיעבד הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח לא קדש אעפ״י שהוא בתחום הכרם והלכה כבית הלל:

היתה קרחה זו שלא באמצע הכרם אלא בין הכרם לגדר והוא הנקרא מחול הכרם ואף הוא צריך ד׳ אמות לצד הכרם לעבודת הכרם וארבע לצד הגדר שאין דרך לזרוע ולנטוע בה אלא שאדם מניחן לילך סביבותיה ולהעמיד שם בקר וכליו וכל שיש שדה באמצע שהוא שמנה לבית שמאי וארבע לבית הלל זורע. וזהו שאמרו בית שמאי אומ׳ שש עשרה ובית הלל אומרי׳ שנים עשר והלכה כבית הלל. ואם היתה הקרחה בין הכרם לגדר אלא שיש בסביבותיה גפנים לשלש רוחות ר״ל לצד מזרחה ומערבה וצפונה והגדר לצד הדרום אתה (משמר) [משער] שישתיירו ד׳ אמות לכל רוח וד׳ אמות שדה ונמצאת משער בהן שש עשרה על שש עשרה שכשתטול ארבע לכל צד ישתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן שאין אתה צריך ליתן ארבע לכל צד אלא מצד הגדר ובצד שכנגדו וכן הדין בקרחת אמצע הכרם שיש גפנים לכל ארבע רוחותיו אי אתה צריך ליתן ארבע לכל צד יתר על כדי עבודתו אלא לשני צדי אורך הכרם ויש חולקים בזו:

דרך הכרם להיות שורותיו נטועות ברחוק ארבע אמות ביניהן כדי להלך עגלה ביניהן וכל שנטע בפחות מכן אינו כרם אם מצד שאין לו צרכו להלוך עגלה אם מפני שיונקים הם זה מזה וכמתים הם חשובים ואם כן אינו נקרא כרם ודינו כגפן יחידית ומרחיק ששה טפחים וזורע ואין הלכה כדברי האומר רואים את האמצעיים כאלו אינם:

ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול לדעת האומר כן תינח בכרם גדול אבל בכרם קטן והוא שנים על שנים ואחת יוצאה זנב שאם אתה אומר רואין אין כאן כרם כלל הרי מכל מקום שיעורן בשוחק קולא. אפשר שלא דברו אלא על הרוב. ומכל מקום אחר שפסקנו שאינו כרם ולקולא צריך אתה לשערן בצמצום ולהעמידן על (מתקונתן) [מתכונתן] כמו שכתבנו למעלה:

ר"ש אומר אינו כרם. פי' עבודת הכרם היא ד"א. ואם אינו חשוב כרם הו"ל גפנים יחידים ועבודת הגפן היא ששה טפחים כדתנן בכלאים וכמה היא עבודת הכרם ששה טפחים לכל רוח ר"ע. אומר שלשה:

בד"ה חלל סוכה תנן והא דאמרינן בסוכה והוצין כו' ואע"ג דנקט למעלה כו' עכ"ל טפי ה"ל למימר אמלתא דהכא גופיה דקאמר א' זה כו' דמשמע מקצתו בתוך כ' דלאו דוקא הוא אלא כלומר בתוך הכשר עשרים גם לישנא דלמעלה מכ' שכתבו התוס' לא הוזכר שם אלא גבוה מכ' ודברי הרא"ש בכל זה יותר נכונים ע"ש וק"ל:

בד"ה והא איכא כו' וא"ת הא איכא כו' שנפרץ עד עשר כו' וי"ל רוב אמות קאמר עכ"ל אם נפרש רוב אמות דקאמר תלמודא בכולה שמעתין היינו בתרתי מילי במבוי לגובהו ולפרצת מבוי ולקולא לא הוי אלא בחדא וכן בסוכה לגובה ולדופן עקומה ולקולא לא הוי אלא חדא וכן בכלאים וקרחת הכרם ולמחול הכרם ולקולא הך חדא דר"ש תקשי גבי כלאים לאיבעית אימא ר"ש ורוב אמות קאמר אמאי הוי קרחת ומחול רוב אמות דהא איכא נמי תרתי מילי דהוי לקולא הא דר' שמעון והא דגדר שנפרץ עד י' אמות כו' וע"כ נראה דר"ל רוב אמות דמילי דחומרא רוב אמות הן גבי מבוי כ' אמות לגובהו ולפירצה י' וכן בסוכה לגובהה כ' אמות ולדופן ד' וכן בכלאים לקרחת ט"ז ולמחול י"ב אמות לב"ה משא"כ לקולא לא הוו רוב אמות ואפי' גבי כלאים דתרתי מילי נינהו לקולא לא הוו רוב אמות אלא ד' דר' שמעון וי' לפירצה משא"כ לחומרא הוי קרחת ט"ז ומחול י"ב וק"ל:

בתוס' ד"ה כמאן דאמר בארבעה וכו' דאין פתח פחות מד' וכו'. עיין לקמן (עירובין דף ה') בתוס' ד"ה ואי בד' וכו':

גמ' אמת סוכה באמת בת חמשה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כרבנן ס"ל לר"נ הס"ד:

בד"ה הללו כו' גדולים ושל סוכה כו' הד"א:

[גמ' איתיביה כו' כיצד כו' משפת עשרים ולמטה כו'. ק"ל מדוע לא משני דה"ק וכן יוכל להשפילה למטה מעשרים ודלא תימא דדוקא בעינן עשרים גובה ולא פחות. וי"ל דא"כ ה"ל לסיים עד עשרה] :

שם כיצד היה עושה כו'. ובגליון מגיה דצ"ל הוא ועי' בק"נ אות ו' ותראה שגי' דלפנינו הוא דווקנית:

שם לגובהו ולפרצת מבוי. ק"ל מדוע ל"ק לרחבו דתנן והרחב מעשר אמות ימעט ופירצתו לא תנן בהדיא אלא משמעתא דאמוראי היא לקמן. ואולי משום דממתניתין לקמן (טו ב) גבי שיירא שמעינן לה:

שם כמ"ד בד"ט. ק"ל דהא גם הוא מודה בהא דלחי הבולט ד"א נידון משום מבוי וא"כ מדוע לא נקטי' מעיקרא בלמאי הלכתא ולפמש"כ בסמוך י"ל משום דהיא משמעתתא דאמוראי ועמש"כ בתוס':

רש"י ד"ה הא קמ"ל. דשיעור שנתנו חכמים למטה י' טפחים כו'. כצ"ל ולמחוק המ':

רש"י ד"ה ואם לאו. דד"א כו' הוי עבוה"כ דתנן כמה עבוה"כ כו'. זה הלשון ל"מ במס' כלאים ובב"ב (כו) איתא תנא ד"א שאמרו כדי עבוה"כ:

בסה"ד א"נ ס"ל לב"ש עבה"כ ח"א. אין כוונתו דלב"ש יאסר לזרוע ח"א סמוך לכרם דמוכח מכ"ד במס' כלאים דלכ"ע אינו אסור אלא ד"א וע"ש פ"ד מ"ה אלא דס"ל דח"א נצרך לעבה"כ לכן בקרחת או במחול בעינן שיעור כזה כדי שלא יתבטל לגבי הכרם ואם יש בו שיעור הנצרך לכל חד כדא"ל אינו מרחיק אלא ד"א וזורע אה"מ אפי' לב"ש וכ"כ להדיא לקמן (דף צג) ע"ש:

תד"ה והא. עי' מהרש"א ופירושו ברוב אמות דחוק וקושייתו י"ל בקושיית גה"ש דאיכא עוד חדא דלחומרא ד"א דעבה"כ. והגמרא כי רוכלא ליחשוב וליזל. אמנם קושיית הגה"ש י"ל דד"א דעה"כ נכלל בהא דקרחת ומחול כדפירש"י בטעמם וטעמא דב"ש כפירוש הראשון:

גמרא באמת. צ"ל באמה וכן בכל הענין:

גמ' לקרחת הכרם. ק"ל אמאי לא נקט ולעבודת הכרם שהוא בד"א:

רש"י ד"ה ולפירצת מבוי כו' בי' אמות פסל להו וכו' דבי' אמות קטנות. לישנא קלילא הוא דהא בי' אמות לא הוי פרצה רק ביתר מעשר:

תוס' ד"ה כמאן וכו'. דאין פתח פחות מד'. לקמן י"ב ע"א:

גמרא אמר אביי משמיה דר"נ אמת סוכה ואמת מבוי באמת בת חמשה כו' למאי הילכתא לגובהו [כי מגבה לה טפי מכ' אמות קטנות פסלי] ולפרצת מבוי דקיי"ל דבעשר אמות פסול לה בי' אמות קטנות מפסיל.
קשה לי דאמאי לא נקט ולרחבו, דקתני במתני' והרחב מעשר אמות ימעט, ולדחוק נמי דקאמר כיון דהטעם דרחבו יותר מי' הוי פרצה קרי לה ולפרצת מבוי, הא מלשון רש"י דקיי"ל בהאי פרקא משמע דלא קאי אמתני' דהכא דרחבו יותר מי' [וברש"י ד"ה ולפרצת בי' אמות פסיל כו'] דבי' אמות קטנות פסול, הלשון אינו מדוקדק, דהא בי' אמות לא פסיל, אלא ביתר מי' דוקא, וכן קשה במה דאמר ואמת כלאים אמת בת ששה למאי הלכתא לקרחת הכרם, דאם קרחתה ט"ז אמות לב"ה מותר לזרוע שם, וכי משערת ליה בגדולות משערת אמאי לא קאמר להרחקת הכרם ד' אמות:

רש"י ד"ה ואבע"א ר"נ וכו' אלא בשאר אמות קאמר. הא דלא פירש רש"י הכא כדמפרש לעיל רוב אמות קאמר לסברת המהרש"א דמפרש רוב אמות היינו דמילי דחומרא רוב אמות הן מבוי כ' אמות לגובהה ולפירצה ע"ש ולזה לא נוכל לפרש גבי סוכה רוב אמות כמבוי דהא דופן עקומה הוא רק ד' אמות לכך דקדק רש"י בלשונו וכתב סתם אלא כשאר אמות: