ברכות כג ע"ב

נינטרן [ישמרוני], שאף שהיה לו למי לתת את התפילין, המשיך להחזיקם בידו כשמירה מהסכנה. וכן אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחריו], אחרי ר' נחמן, היינו רואים כי הוה נקיט ספרא דאגדתא [כאשר היה מחזיק ספר אגדה] בידו — יהיב לן [היה נותן לנו], כי הוה נקיט [כאשר היה מחזיק] תפילין — לא יהיב לן [היה נותן לנו], שכן אמר: הואיל ושרונהו רבנן [שהתירום חכמים], נינטרן [ישמרוני].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יאחז אדם תפילין בידו או ספר תורה בזרועו ויתפלל. שמתוך הפחד שמא יפלו מידיו, אין דעתו פנויה לתפילה. וכן כשמחזיק דברי קדושה אלה בידו לא ישתין בהם מים, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. אמר שמואל: לענין תפילה לא רק זה שמחזיק תפילין לא יתפלל, אלא גם המחזיק סכין או מעות או קערה או ככר לחם, הרי אלו כיוצא בהן, שאף אז דואג הוא לחפץ שבידו שלא יישמט, ואין לבו פנוי לתפילה.

על ברייתא זו אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא [אין הלכה כברייתא זו], משום שעל פי שיטת בית שמאי היא. דאי [שאם] תאמר שהיא לשיטת בית הלל — השתא [עכשיו] הרי בבית הכסא קבוע שרי [התירו] חכמים להחזיק תפילין בידו, אם כן בבית הכסא עראי מיבעיא [צריך] לומר שמותר?!

על מסקנה זו הקשו מתוך המשכה של הברייתא, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בהקשר לנושא זה: דברים שהתרתי לך כאן, אסרתי לך כאן. כלומר, יש דברים שהתירו אותם לגבי בית הכסא קבוע, ולא בבית הכסא ארעי. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן לגבי תפילין? ואז, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי האיסור להטיל מים בתפילין הריהו כדעת בית הלל, הרי נבין את הברייתא כך: דברים שהתרתי לך כאן להחזיק תפילין בבית הכסא קבוע, אסרתי לך כאן בבית הכסא העראי. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שברייתא זו כדברי בית שמאי היא הא [הרי] לא שרו [התירו] ולא מידי [דבר] בבית הכסא קבוע, ואם כן, מה פירוש "מה שהתרתי לך כאן"?

קושיה זו דוחים בהסבר, כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה אימרה] לא לענין תפילין, כי אם לענין טפח וטפחיים. כמבואר, דתני חדא [שנויה ברייתא אחת]: כשהוא נפנה לצרכיו אף אז צריך לנהוג בצניעות — מגלה מבשרו לאחריו טפח ולפניו טפחיים. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינו מגלה אלא לאחריו טפח ולפניו ולא כלום.

מאי לאו אידי ואידי [האם לא זה וזה] מדובר באיש (גבר), ולא קשיא [ואין קושיה סתירה] בין הברייתות, שכן כאן, בברייתא האומרת שמגלה טפח לאחריו ולפניו ולא כלום, מדובר בצרכים גדולים, וכאן בברייתא האחרת האומרת שלאחריו מגלה טפח ולפניו מגלה טפחיים — בצרכים קטנים. ולפי דברים אלה ייצא שאף על פי שמגלה אדם עצמו בבית הכסא ארעי יותר ("מה שהתרתי לך כאן"), אין לו להתגלות בבית הכסא קבוע ("מה שאסרתי לך כאן"). את ההסבר הזה דוחים מיד:

ותסברא [וכי תסבור כך]?! וכי יכול אתה באמת לקבל הסבר זה? שהרי אי [אם] מדובר בצרכים קטנים, לאחריו גילוי טפח למה לי, לשם מה עליו לגלות? אלא יש לומר כי אידי ואידי [זו וזו] שתי ברייתות אלה מדברות בצרכים גדולים, ולא קשיא [קשה, אין ביניהן סתירה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שמגלה לפניו טפחיים, מדברת באיש הצריך להתגלות גם מלפניו אז מחשש מי רגלים, והא [וזו] האחרת שנאמר בה שאין מגלה לפניו ולא כלום — באשה, שאינה צריכה כלל להתגלות מלפניה.

על כך מקשים: אי הכי הא דקתני עלה [אם כן, זה ששנו עליה], שבברייתא שמדובר בה כאן מובא הביטוי "זה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה", כלומר, אף שהיה ראוי להחמיר בבית כסא קבוע (בצרכים גדולים) יותר מבארעי, מצד קל וחומר — אין עושים כן. ואם נפרש כדרך שהסברנו, מאי [מה טעם אמרו] "אין עליו תשובה"? הרי דרכא דמלתא הכי איתא [דרכו של הדבר כן הוא], שיש הבדל בצורך הגילוי בין איש ואשה,

אלא לאו אין ללמוד מקרה ממקרה בדרך קל וחומר. ועל כן חייבים להסביר כי "מה שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן" כוונתו לענין תפילין כפי שהסברנו קודם, והרי זאת תיובתא [קושיה חמורה] על רבא שאמר בשם רב ששת שלא כך פירש. ומסכמים: אכן זו תיובתא [קושיה חמורה].

ושואלים: מכל מקום, ביסודו של דבר קשיא [קשה], שכן השתא [עכשיו] בבית הכסא קבוע שרי [מותר] להכניס תפילין, ואם כן בבית הכסא ארעי לא כל שכן שיהא הדבר מותר!

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: בית הכסא קבוע דליכא [שאין] ניצוצות של מי רגלים על בגדיו או נעליו כי שם הוא יושב ועושה צרכיו, הרי אינו צריך ללכלך את ידיו בניקוי הבגד, ולכן שרי [מותר] להכניס בו תפילין. ואולם בית הכסא עראי דאיכא [שיש] שעומד בו ולכן נתזים ניצוצות, שעשוי לנגוע בהם בידו — אסרי [אסרו] בו.

על כך מקשים: אי הכי, אמאי [אם כן, משום מה] אמרו שזה הוא קל וחומר ש"אין עליו תשובה"? הלא תשובה מעליתא [מעולה] היא להסביר את ההבדל!

ומסבירים כי הכי קאמר [כך אמר]: הא מילתא תיתי לה [דבר זה הבא למד אותו ] בתורת (בתור) טעמא [טעם] לפי מהות ענין הדברים בטבעם, ולא תיתי לה [תלמד אותו] בדרך קל וחומר, דאי אתיא לה [שאם רוצה אתה ללמוד אותו] בתורת קל וחומר, הרי זהו קל וחומר שאין עליו תשובה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הרוצה ליכנס לסעודת קבע הנמשכת זמן רב, מנהג דרך ארץ שמהלך עשרה פעמים ארבע אמות, או ארבע פעמים עשר אמות לזרז את פעולת המעיים, ויפנה לצרכיו, ואחר כך נכנס לסעודה. שאם לא כן שמא יצטרך לצאת באמצע, ויגרום לעצמו אי נעימות.

באותו ענין אמר ר' יצחק: הנכנס לסעודת קבע, חולץ תפיליו ואחר כך נכנס. שאין זה נאה לשבת בסעודה שיש בה גם קלות ראש כשהוא חבוש בתפילין. ודבר זה פליגא [חולק] על שיטת ר' חייא, שאמר ר' חייא: בסעודת קבע מניחן את התפילין על שלחנו, וכן הדור (ראוי) לו, כדי שיהיו מזומנים לפניו, שמיד כשירצה להניחם יוכל להניחם בלא עיכוב.

ושואלים: ועד אימת [מתי] בסעודה יהיו תפיליו חלוצים? אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה, ברכת המזון.

ג תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו [עטיפת ראש]. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יצור אדם תפילין וכסף יחד.

ומסבירים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שיש לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת מדברת באופן דאזמניה [שהזמינו לכלי], שהכין את הכלי לצורך תפילין. ואילו הא [ברייתא זו] המתירה מדברת באופן שלא אזמניה [הזמינו] לצורך זה. שאמר רב חסדא: האי סודרא [סודר זה] של תפילין דאזמניה למיצר ביה [שהזמינו לצרור בו] תפילין, אם כבר צר ביה [צרר בו] תפילין — אסור למיצר ביה פשיטי [לצרור בו מעות], ואם רק אזמניה [הזמינו] לצורך זה ועדיין לא צר ביה [צרר בו תפילין], או צר ביה [צרר בו תפילין] אלא שלא אזמניה [הזמינו מלכתחילה לשם כך] — שרי למיצר ביה זוזי [מותר עוד לצרור בו מעות].

ואילו לשיטת אביי שאמר ככלל כי הזמנה מילתא היא [דבר הוא], שלשיטתו, אם מכינים חפץ לצורך מסויים — חלים עליו כל הדינים השייכים בשימוש זה אף אם עדיין לא השתמש בו בפועל, אם כן לשיטתו יש לפסוק כך להלכה: אזמניה [הזמינו] אף על גב [אף על פי] שלא צר ביה [צרר בו] — אסור להניח בו כסף. ואולם אם כבר צר ביה [צרר בו תפילין], אי אזמניה [אם הזמינו לכך] — אסיר [אסור], אי [אם] לא אזמניה [הזמינו] — לא.

ד בעא מיניה [שאל ממנו] רב יוסף בריה [בנו] של רב נחוניא מרב יהודה: מהו הדין לענין שיניח אדם תפיליו במיטתו תחת מראשותיו כשהוא ישן? והוא עצמו מסביר: תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי [אין זו שאלה עבורי], שכן נוהג בהן מנהג בזיון, ובוודאי אסור לעשות כן. כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלה זו, לענין להניחם תחת מראשותיו מאי [מהו] הדין בכגון זה? אמר ליה [לו] רב יהודה: הכי [כך] אמר שמואל: מותר, ואפילו כאשר אשתו עמו באותה מיטה.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא : לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון, אבל מניחם תחת מראשותיו. ואף תחת מראשותיו אם היתה אשתו עמו — אסור. ורק אם היה מקום שהניח בו תפילין גבוה שלשה טפחים מעל ראשו או נמוך שלשה טפחים מראשו — מותר, שרווח זה יוצר מקום לעצמו.

ועל כל פנים, תיובתא [קושיה חמורה] היא על שמואל על דבריו אלה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא [ששנויה קושיה חמורה] על שמואל, מכל מקום הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] בענין זה. מאי טעמא [מהו טעם הדבר]?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

ננטרן, אכניסם עמי וישמרוני שם מהמזיקים. ^[32]

אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן.

אבל כי הוה נקיט תפילין - לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהו רבנן - ננטרן.

תנו רבנן: לא יאחז ^[33] אדם תפילין בידו ולא יאחז ספר תורה בזרועו, ויתפלל, ^[34] משום שאינו יכול להתרכז בתפילתו כי הוא טרוד לשמרם שלא יפלו מידו ויתבזו. ^[35]

ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי שמא יפיח בהם בעת שינתו, שאז אינו יכול להשמר מכך. ^[36]

אמר שמואל: המחזיק בידו בשעת התפילה סכין, ומעות, וקערה, וככר - הרי אלו כיוצא בהן, שאינו יכול לכוון משום שחושש שמא יפלו ויזיקו או ינזקו, ואסור לו להתפלל עד שיניחם מידו. ^[37]

אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי הא מתניתא שלא ישתין כשהתפילין עליו, משום דבית שמאי היא, הסוברים לעיל שאסור להכנס בתפילין לבית הכסא!

דאי בית הלל - השתא להכנס עם תפילין שמחזיק בידו אל בית הכסא קבוע שרי. בית הכסא עראי, שעתה הוא בא להשתין שם, ולא היה עד עתה בית הכסא - מי בעיא?

מקשה הגמרא על דברי רב ששת שהברייתא "בית שמאי היא": הרי שנינו בהמשך הברייתא, ביחס לחילוקים בין דיני בית הכסא עראי ובין בית הכסא קבוע: "דברים שהתרתי לך כאן - אסרתי לך כאן".

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, כוונת התנא לומר: תפילין, שהתירו בית הלל להכנס עמם בידו אל בית הכסא קבוע, "אסרתי לך כאן" - להשתין כשהם עליו אפילו בבית הכסא שאינו קבוע.

אי אמרת בשלמא שהברייתא הזאת היא לפי בית הלל יתכן להסבירה כך:

"דברים שהתרתי לך כאן", היינו להכניס תפילין בידו לבית הכסא קבוע - "אסרתי לך כאן", להשתין כשהוא לבוש בהם ואפילו בבית הכסא עראי.

אלא, אי אמרת כרב ששת, שברייתא זאת היא לפי בית שמאי - הא לא שרו בית שמאי ולא מידי?!

מתרצת הגמרא: כי תניא ההיא "דברים שהתרתי לך כאן - אסרתי לך כאן" - לא לענין תפילין, אלא לעניני צניעות, לענין גילוי טפח וטפחיים בבית הכסא.

דתני חדא: כשהוא נפנה - מגלה לאחריו טפח, ולפניו טפחיים.

ותניא אידך: לאחריו טפח, ולפניו ולא כלום! מאי לאו אידי ואידי, שתי הברייתות עוסקות באיש, ולא קשיא: כאן שמגלה לפניו טפחיים - לגדולים, שצריך לגלות יותר. ואילו כאן שאינו מגלה לפניו - לקטנים, שאינו צריך לגלות כל כך.

דוחה הגמרא: ותסברא, אי בקטנים - לאחריו גילוי טפח למה לי?

אלא, אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא:

הא שמגלה לפניו טפחיים - באיש, שבשעה שהוא נפנה לגדולים הוא צריך גם להטיל מים ולכן הוא צריך לגלות גם את הטפח שלפניו.

הא שאינו מגלה לפניו - באשה, שאינה צריכה לגלות מלפניה כלום, גם לא לצורך הטלת מים.

מקשה הגמרא: אי הכי, שהמשך הברייתא אינו עוסק בענין תפילין אלא בענייני צניעות, ^[38] תיקשי הא דקתני עלה, בהמשך הברייתא:

זהו, דבר זה, שיש לדחות את מה שאמרתי "דברים שהתרתי בזה אסרתי בזה" - הוא אכן קל וחומר שאין עליו תשובה.

כי בשלמא אם המשך הברייתא הוא בענין תפילין בבית הכסא, שפיר טענינן, בקל וחומר שאין עליו תשובה, שלא יתכן שנחמיר בבית הכסא ארעי יותר מבית הכסא קבוע.

אבל, אם הנושא הוא בדיני צניעות, שדברים שהתרתי באיש להתגלות אסרתי באשה - מאי "קל וחומר שאין עליו תשובה" לדחות את הדברים האלה?

והרי זו היא אכן ההלכה, שהרי דרכא דמילתא - הכי איתא, שבאמת לאשה יש צורך בגילוי מועט מהאיש!?

אלא לאו, בהכרח שדברי התנא בברייתא נסובים על מה שאסר להשתין עם תפילין, וכך אמר: מה שאמרתי "דברים שהתרתי לך בבית הכסא קבוע אסרתי לך בבית הכסא ארעי", הוא דין המופרך בקל וחומר שאין עליו תשובה.

ותיובתא דרבא אמר רב ששת, שאמר שברייתא זו "בית שמאי היא". ומסקנת הגמרא כי אכן תיובתא היא, שהרי לבית שמאי אין בכלל דברים המותרים בבית כסא קבוע שאפשר לאוסרם בבית כסא ארעי.

ועתה עוסקת הגמרא בביאור הברייתא: מכל מקום קשיא מה היתה ההוה אמינא של התנא להחמיר בארעי יותר מבקבוע, עד שהוא נדחה בקל וחומר שאין עליו תשובה, והרי השתא בית הכסא קבוע שרי - בית הכסא עראי לא כל שכן שמותר?

מבארת הגמרא: הכי קאמר: בית הכסא קבוע, שמוכן לעשיית גדולים ויושבים בו, דליכא בהטלת המים בו התזת ניצוצות של מי רגלים, ואין חשש שינתזו על רגליו וישפשפם בימינו ^[39] - שרי.

אבל בית הכסא עראי, דהיינו מקום מזדמן שמטיל בו מי רגליים בעמידה ^[40] דאיכא בהטלת המים בו התזת ניצוצות על רגליו ^[41] - אסרי משום שצריך לנגב את הניצוצות, ^[42] ואינו רשאי לעשות זאת כשהתפילין עליו. ^[43]

מקשה הגמרא: אי הכי, אמאי נפרך דין זה בקל וחומר, ומדוע הסכים עליו התנא שאין עליו תשובה?

וכי אין עליו תשובה? והלא תשובה מעלייתא היא!

מתרצת הגמרא: הכי קאמר: כשאתה בא לדון הא מילתא של דיני בית הכסא, ארעי וקבוע, - תיתי לה דוקא בתורת טעמא, שאז יש להתיר הטלת מים כאשר תפילין בראשו דוקא בבית הכסא קבוע, משום שבו אין את החשש של התזת ניצוצות, ומחמת הטעם הזה ראוי להקל בקבוע יותר מאשר בארעי.

ולא תיתי לה ללמוד את הלכות בית הכסא ארעי וקבוע בקל וחומר, דהיינו שיש להחמיר בבית הכסא הקבוע החמור ולהקל בבית הכסא ארעי הקל.

דאי אתיא לה בתורת קל וחומר, אכן אי אפשר להקל להטיל מים דוקא בקבוע החמור ולהחמיר בארעי. כי - זהו קל וחומר שיש להחמיר בקבוע, שאין עליו תשובה לומר שמצינו שהקלנו באיזה שהוא מקום בקבוע והחמרנו בארעי. ^[44]

תנו רבנן: הרוצה ליכנס לסעודת קבע ולא יצטרך להתפנות באמצע הסעודה שגנאי הוא לו ^[45] - מהלך עשרה פעמים ארבע אמות, או ^[46] ארבע פעמים עשר אמות, ויפנה, ואחר כך נכנס לסעודה.

אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע, ^[47] ויש לחשוש שמא ישתכר ויתגנה בתפילין שבראשו - חולץ תפיליו ויכול להשאירן בחוץ, ואחר כך נכנס.

ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: מניחן לתפילין סמוך לו על שלחנו. וכן הדור לו לנהוג כן, כדי שיוכל להניחם עם סיום סעודתו ולא יצטרך לילך למקום שחלץ את תפיליו. ^[48]

ועד אימת יושב בסעודה בלי תפילין?

אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה אחרונה על המזון, והיינו, שמניחם עוד לפני ברכת המזון. ^[49] תני חדא: צורר אדם תפיליו יחד עם מעותיו - באפרקסותו, שהוא הסודר שנוהג לשים על ראשו וכתפיו, ושני צידיו של הסודר תלויים לו לשני צידי ראשו, ויכול לצור בהם תפילין ומעות יחד. אך כיון אינו דרך כבוד לצוררם יחד עושה בו שני קשרים - האחד לתפיליו והשני למעותיו. ^[50]

ותניא אידך: לא יצור אותם יחד!

לא קשיא:

הא ששנינו "לא יצור" את המעות עם התפילין יחד - הוא באופן דאזמניה, שהקצה את הסודר לתפילין, ושוב אי אפשר להשתמש בו לצורך מעות.

הא ששנינו "צורר אדם תפיליו ומעותיו" יחד - הוא באופן דלא אזמניה. ^[51]

דאמר רב חסדא: האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין, אם צר ביה תפילין - שוב אסור למיצר ביה פשיטי מעות. אבל אם אזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה - שרי למיצר ביה זוזי.

ולאביי, דאמר "הזמנה - מילתא היא", הרי: אם אזמניה לתפילין - אף על גב דלא צר ביה אסור להשתמש בו לצורך חולין.

ואם אירע שצר ביה, אז רק אי אזמניה - אסיר, אבל אי לא אזמניה - לא נאסר לצור בו מעות, אפילו שכבר צר בו תפילין.

בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו כשהוא ישן בלילה? ^[52]

תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי שאסור - לפי שנוהג בהן מנהג בזיון. כי קא מיבעיא לי - תחת מראשותיו, מאי?

אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותר, ^[53] ואפילו כאשר אשתו עמו במטה ויתכן שישמש מטתו ^[54].

מיתיבי: לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון. אבל מניחן תחת מראשותיו.

ואם היתה אשתו עמו - אסור.

ואם היה מקום שגבוה שלשה טפחים למעלה מראשותיו, או נמוך מתחת למראשותיו שלשה טפחים - מותר להניח שם תפיליו אפילו אשתו עמו.

תיובתא דשמואל, תיובתא.

אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא דשמואל - הלכתא כוותיה. מאי טעמא? ^[55]

הערות

^[32] כך פירש רש"י, ורבינו יונה הביא י"מ שאמר שישמור אותם בעצמו, וי"ג "לא נטרח" דהיינו שלא יטריח את תלמידיו לשמרם.

^[33] הב"ח [צו] כתב שאם אחזן יחזור ויתפלל, אך הט"ז [סק"א] נקט שאינו מן הנמנע לכוון, אלא שאסרו חכמים לכתחילה שמא יטרד ויברך ברכה לבטלה. ורבינו יונה ותרומת הדשן [יז] כתבו שמותר לאחוז סידור בידו לצורך התפילה, כשם שמותר לאחוז לולב משום שהמצוה חביבה עליו, ורק כשאוחזן לשמירה טרוד ואסור, וכתב הט"ז שלדבריהם מותר לאחוז ס"ת בתפילתו כדי שתהא עליו יראת שמים ויראת התורה ויכוון יותר, וראה בסמוך.

^[34] הפמ"ג נקט שאיסור זה שייך גם באמירת ק"ש ופסוקי דזמרה, ובסמוך [הערה 37] נוכיח שדין זה שייך רק בס"ת ותפילין, אך בשאר דברים רק לדעת השו"ע [צו א] טעם האיסור משום טירדא ושייך בכל תפלה, אולם דעת הרמב"ם [תפלה ה ה] שהוא מדיני העמידה לפני המלך, ושייך רק בתפילת שמונה עשרה.

^[35] כך פירש רש"י [כאן, וראה סוכה מא ב] ומסקנת הגמרא בסוכה [שם] שמותר להחזיק לולב, כי מתוך חביבות המצוה אינו נטרד במשאו. והוכיחו מכך הב"י והב"ח שהאיסור להחזיק שאר דברים הוא דוקא במקום הפסד, ורק בחפצי מצוה שחושש שלא יתבזו אסור אף כשאין הפסד. אולם רבינו יונה כתב שאסור ליטול שום דבר בידו, והסיק הב"ח שג' חילוקים בדבר א. בחשש ביזוי כתבי הקדש או הפסד, חוזר ומתפלל. ב. לולב מותר לכתחילה. ג. שאר דברים המתפלל יצא בדיעבד.

^[36] כך פירש רש"י, ובפסקי רי"ד ובגליון הש"ס הקשו הרי בסוכה [כו א] מצינו שחשש הפחה שייך רק בשינת קבע כשהן בראשו, אך כשהן בידו החשש הוא שמא יפלו מידו, [וכן משמע בסוגיין, שעושה צרכיו כשהן בידו]. ואמנם הרא"ה ביאר שהחשש שמא יפלו, וכן גרס הגר"א בדברי רש"י. וכ"כ רש"י בסוכה [מא ב]. והרש"ש צידד שרש"י פירש כהרמב"ם [תפילין ד טו] ש"לא יישו בהם" נסוב על כשהן בראשו. ורבינו יונה תמה איך מותר בשינת ארעי כשהן בראשו, והרי הוא מסיח דעת מהתפלין. וביאר שרק שחוק וקלות ראש נחשבים כהסח הדעת, אך אין צריך שתהא דעתו עליהם ממש, ולכן העומד ביראה ועוסק בצרכיו אינו נחשב כמסיח דעתו, ולכן מותר בשינת ארעי שבה שוכח הבלי העולם, [וכ"כ הרשב"א בסוכה כו א, ואילו בשבת מט א כתב שאסור לישן מפני היסח דעת]. ובשאגת אריה [לט] כתב שעדיין קשה לשיטת הרמב"ם [תפלין ד יג] שגם מצטער נחשב כהסח דעת, ובישועות יעקב [מג א] כתב שאמנם הרמב"ם לא התיר שינת ארעי בתפילין, והצריך לפרוס עליהן סודר. אולם בעמק ברכה [תפילין ה] ביאר שכל סיבה שמסירה מחשבתו מיראה נחשבת כהסח דעת, אך ישן נחשב במצב של יראה כי שוכח הבלי עולם. וראה פרי יצחק [ח"א ה] שהסח דעת הוא רק בשעת מצוותן, וישן אינו מקיים מצוה.

^[37] כך פירש רש"י, ולביאורו נמצא שטעם איסור אחיזת תפילין וס"ת שוה לאיסור אחיזת פריטים אלו, ואכן בשו"ע [צו א] הובאו כלם יחד, ומסתבר שטרדא זו שייכת רק בכלים הנשברים, ואסורה בכל חלקי התפלה. אולם הרמב"ם [תפלה ה ה] נקט את הטעם של טרדא רק על תפילין וס"ת, ואילו את שאר הפריטים הביא ללא טעם, וראה לחם משנה שלדעתו אסור להחזיק כל כלי ואפילו שאינו שביר ואינו נטרד, ומשמע שהאיסור בהם הוא משום שאינו כדרך עמידה לפני המלך, ונמצא לדבריו שמואל חידש דין נוסף שאינו כלול בברייתא, והוא אינו שייך בק"ש אלא בתפלה.

^[38] רש"י [ד"ה אי הכי, וד"ה אלא] פירש אם דברים שהתרתי לך נסוב על "טפח וטפחיים", ותמוה שהרי קושיית הגמרא על האוקימתא "כאן באיש כאן באשה" ובאשה אסור לגלות כלום. וביאר מהר"ם בנעט שקושיית הגמרא לשני האוקימתות, וכוונת רש"י "בין לאוקימתא א' שלגדולים הותר רק טפח, ובין לאוקימתא ב' שלאיש מותר טפחיים". אך הצל"ח כתב שקושיית הגמרא רק לאוקימתא ב', כי לאוקימתא א' שהחילוק בין גדולים לקטנים, הרי יש לומר קל וחומר כך: אם לקטנים מגלה לאחוריו שמא יתעורר לגדולים, ק"ו שהנדחק לגדולים יפנה לפניו שמא יתעורר לקטנים, [ועי"ש שביאר כל השקו"ט בסוגיא].

^[39] ראה ב"י שרק קינוח אסור בימין, אך שפשוף מותר, ולכן חוששין לו אפילו כשאוחזן בימינו שלא כנכנס לבהכ"ס קבוע שאוחזן בימינו ומקנח בשמאלו כדלעיל.

^[40] רש"י [ד"ה בית] לפי ביאור הב"י [ריש מג].

^[41] הרא"ש ביאר שבקבוע עושה צרכיו מיושב ומי רגלים כלים, ואין ניצוצות, אך בארעי משתין מעומד ויש ניצוצות, והטור [מג] לא חילק בין קבוע לארעי אלא בין מיושב למעומד, והב"ח דן אם כוונתו שמעומד היינו ארעי, או שמעומד אסור אפילו בקבוע מפני הניצוצות [וכדעת הרמב"ם תפילין ד יח], וראה ב"י [ד"ה ואהא] ובהערה הבאה.

^[42] תוס' [ע"א ד"ה חיישינן] הוכיחו מכאן שלא ישתין עם תפילין "אפילו בבית הכסא עראי". ותמהו הב"ח ומהרש"א הרי ארעי חמור מקבוע כי יש בו ניצוצות, והעלהו מכך שבידו אין חילוק בין ביכ"ס ארעי לקבוע אלא בין מעומד למיושב, וכיון שבהכ"ס קבוע חמור יותר, ק"ו שאסור בו מעומד, וכן פסק הרמ"א [מג א]. ופמ"ג [משב"ז א] כתב שגם לדבריהם יש נפקא מינה במיושב בין ארעי לקבוע, כי אף שמותר לאחזן בידו בלי בגד, בקבוע אוחזן בימינו שמא יפנה ויקנח, אך בארעי מיושב אוחזן בשמאלו כי אין ניצוצות, ולא חוששין שיפנה. אולם דעת רבינו יונה שבקבוע צריך לאוחזן בימינו ובבגדו, ומשמע שבארעי אפילו מיושב, יכול לאחזן בידו אפילו בלי בגד.

^[43] הט"ז [מג ד] נקט שהאיסור לשפשף הוא גם כשהם בבגדו, כי הוא ביזוי התפילין, [ולכן ביאר שהשו"ע בסעיף ד התיר להשתין בעראי רק כשהם מכוסים בבגדו ואינם קשורין ואינו יכול לשפשף כי יפלו]. אך המג"א [שם ח] נקט שהאיסור מחשש שמא יפלו מידו בעת השפשוף [ולכן ביאר להפך שהיתר השו"ע הוא דוקא כשקשורים בבגדו ולא יפלו]. ורבינו יונה כתב שהחשש הוא שיגיעו הניצוצות לתפילין, וביאר באפיקי מגינים שודאי אוחזן בבגד אלא שהם כלפי חוץ [והיתר השו"ע כשהן כלפי פנים], ובערוך השלחן כתב שהחשש שמא יגע בתפילין ביד ששפשף בה [והאיסור בבגדו הוא כשתופסן מגולין עם בגד חוצץ, והיתר השו"ע הוא כשאוחז בגד והן בתוכו, שנוגע רק בבגד.

^[44] הפני יהושע ביאר שאילו למדו מק"ו נמצא שבארעי אסור לאחזן בידו אפילו מיושב ובקבוע מותר אפילו מעומד, אך אם האיסור משום "טעמא" שחוששין שיקנח ניצוצות נמצא שאינו תלוי בארעי וקבוע אלא האיסור רק במשתין מעומד ולא במיושב.

^[45] כך פירש רש"י, והרמב"ם [דעות ד ב] נקט שההילוך מועיל לחמם גופו, והוא מבריא את הגוף לעבודת ה'. והריטב"א הביא שאמרו בשבת [מא א] שהאוכל כשהוא נצרך לנקביו דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, ונמצא שההילוך הוא דרך רפואה, ובשפתי חכמים כתב שרש"י חילק בין מי שכבר נצרך לנקביו, למי שבא לאכול וצריך לעורר עצמו. וראה מג"א [קנז ג] שהביא טעם נוסף מהזוהר.

^[46] בשבת [פב א] הגירסא "ואמרי לה" ופירש רש"י "ד פעמים של י י" והיינו שהלוך וחזור נחשב כפעם אחת. אולם כאן כתב הרא"ה שלא נחלקו ושיעור אחד הוא, [וכן משמע מתיבת "או"].

^[47] בשו"ע [מ ח] למד מלשונו של רבי יצחק שהנכנס לסעודת ארעי אינו צריך לחלוץ, ובספר שלחן שלמה צידד דהיינו דוקא למי שמניחן כל היום, אך המניח רק בשעת ק"ש ותפילה יחלוץ גם לסעודת ארעי. וראה מאירי שאסר לאכול בהן אפילו אכילת ארעי.

^[48] כך פירש רש"י, והרש"ש פירש שרבי חייא אינו חושש לשכרות, וסבר שמניחן על ראשו כשהוא סועד על שולחנו, ולביאורו נמצא שסיום הגמרא "עד זמן ברכה" נסוב רק לדעת רבי יצחק.

^[49] הרמב"ם [תפילין ד טז] נקט שמניחן אחר שנטל מים אחרונים, וביאר הבה"ל [מ ד"ה הנכנס] שטעמו כדי שלא ילבשם בידים מזוהמות. אך להלכה כתב שצריך להניח קודם נטילת מים אחרונים, כיון שהשו"ע פסק [קעט] שאסור להפסיק אחר מים אחרונים אפילו בדיבור. וראה שם שדן אם חייב לחזור ולברך מפני האיסור לאכול עם תפילין, כמו שחייב לברך כשחולצן להכנס בבהכ"ס [כה יב].

^[50] כך משמע מדברי רש"י [ד"ה עם], אולם רבינו יונה [בסמוך ד"ה מבליעו] פירש בשם רב האי גאון שהוא הבגד התחתון שלובשו תחת חלוקו, והיו עושים בו כיסים סביב הצואר, [וראה כד ב הערה 47].

^[51] בדברי רש"י [ד"ה עם] מבואר כי אף שלא אזמניה אינו צוררם יחד בקשר אחד, וכמבואר בפנים. וביאר במשנה ברורה [מב כו] שאע"פ שהסודר לא התקדש, וכשאין בו תפילין יכול לצור בו מעות, מכל מקום לא יצררם יחד כי אינו דרך כבוד לתפילין. ובבה"ל [ד"ה שרי] הוסיף שהגמרא לא חילקה בכך גופא בין הברייתות, שלא יצור בקשר אחד אלא בשנים, כי משמעות "לא יצור" היא איסור, ואילו זה אינו איסור אלא מעלה לתפילין.

^[52] כך ביאר רש"י, וכוונתו לפרש שההיתר רק בלילה שצריכין שימור מגנבים ועכברים, אך ביום אסור אפילו תחת מראשותיו ואפילו אין אשתו עמו, משום ביזוי התפילין, וכן כתב הרמב"ם [תפילין כד ד] "מותר כדי לשמרן". והמג"א [מ ד] דקדק כך ממה שאמרו בסמוך "כל לנטרינהו טפי עדיף", ודחה הפמ"ג שהגמרא הוצרכה לטעם זה באופן שאשתו עמו, אך כשאינה עמו יתכן שמותר אף שלא לצורך שמירתן.

^[53] כתב הריטב"א ששמואל חידש שכדי לשמרן מותר להניחן בכלי תוך כלי אפילו תחת מראשותיו שהוא חמור משאר הבית, כיון ששם הם משומרים ביותר. [ולא משום שלמרגלותיו הוא דרך בזיון אפילו בשני כיסויים].

^[54] כך פירש הריטב"א. וביאר הט"ז [מ ג] שחוששין שמא ישכח וישמש. וכן ביאר המהרש"א בדעת תוס' [כד א ד"ה והא] ששמואל התיר כשאשתו עמו רק בכלי בתוך כלי, [ולהלן נברר אם הכר מצטרף לכיסוי שני]. וכן דקדק הראש יוסף מלשון הרמב"ם [ד כד "עמו במטה", וכ"כ פמ"ג משב"ז מ ד]. אולם הב"י נקט שאם אינו רוצה לשמש אינו נחשב כ"אשתו עמו", וכן ביאר הפני יהושע בדברי שמואל, שעוסק באינו רוצה לשמש, ובאמת אינו מצריך כלי בתוך כלי.

^[55] רבינו יונה ביאר שאין דרך האמוראים לחלוק על ברייתא, אלא בדבר שהוא בדקדוק המצוות כגון זה שהוא משום שמירה. והפני יהושע ביאר ששמואל סמך על הברייתא לעיל שמפני העכברים שבו ותקנו שיכניס תפיליו בידו לבהכ"ס אף שיש בכך בזיון, ולמד שהוא הדין להניחן תחת מראשותיו לשמירה אפילו כשאשתו עמו.

ושואלים: ועד אימת [מתי] בסעודה יהיו תפיליו חלוצים? אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה, ברכת המזון.

ועל כל פנים, תיובתא [קושיה חמורה] היא על שמואל על דבריו אלה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they will protect me. Although there were people on hand to whom he could have handed the phylacteries, he kept them to protect himself from danger. Rava said: When we would walk after Rabbi Naḥman, we would see that when he was holding a book of aggada, he would give it to us. When he was holding phylacteries, he would not give them to us, as he said: Since the Sages permitted to hold them, they will protect me.

The Sages taught: One may not hold phylacteries in his hand or a Torah scroll in his arm and pray, because his concern that the phylacteries or Torah scroll might fall will distract him from his prayer. And so too, with regard to sacred objects, one may not urinate with them in his hands and may not sleep with them in his hands, neither a deep sleep nor even a brief nap. Shmuel said: Not only should one holding phylacteries refrain from prayer, but one holding a knife, money, a bowl, or a loaf of bread have a similar status in that his concern that they might fall will distract him from his prayer.

Rava said that Rav Sheshet said: The halakha is not in accordance with this baraita, because it is in accordance with the opinion of Beit Shammai. As if it was in accordance with the opinion of Beit Hillel, now Beit Hillel permitted to hold phylacteries in his hand when he defecates in a regular bathroom, is it necessary to say that it is permitted when he urinates in a makeshift bathroom?

The Gemara raised an objection based on the second part of the baraita, where it was taught: Matters which I permitted you to do here, I prohibited you from doing there. In other words, there are matters that were permitted in a regular bathroom and not in a makeshift bathroom. What, is it not referring to phylacteries? Granted, if you say that the prohibition against urinating while wearing phylacteries is in accordance with the opinion of Beit Hillel, then we would understand the baraita as follows: Matters which I permitted you to do here, to hold phylacteries in a regular bathroom, I have prohibited you from doing there, in the makeshift bathroom. But if you hold that this baraita is in accordance with the opinion of Beit Shammai, they did not permit anything in a regular bathroom. What, then, is the meaning of matters which I permitted you to do here?

This challenge is rejected by the Gemara, which explains: When that baraita was taught it was not in reference to phylacteries, but with regard to the matter of one handbreadth and two handbreadths. As is it was taught in one baraita: When one relieves himself, he must maintain modesty and bare a single handbreadth of his flesh behind him and two handbreadths before him. And it was taught in another baraita: One may only bare a single handbreadth behind him and nothing before him.

What, are not both this baraita and that one referring to a male, and the apparent contradiction between the two baraitot is not difficult, as here the baraita that states that one may bare a handbreadth behind him and nothing before him is referring to defecation, while here, the other baraita that states that one may bare a handbreadth behind him and two handbreadths before him is referring to urination. Accordingly, despite the fact that one may bare two handbreadths before him when urinating in a makeshift bathroom, matters that I have permitted you to do here, one may bare nothing before him when defecating in an established bathroom, I have prohibited you from doing there.

The Gemara rejects this explanation: And how can you understand it that way? If that baraita is referring to urination, why do I need to bare one handbreadth behind him? Rather, both this baraita and that baraita are referring to defecation, and the apparent contradiction between the two baraitot is not difficult. This baraita that states that one may bare two handbreadths before him is referring to a man, who must bare himself in case he inadvertently urinates. That baraita that states that one may not bare anything in front is referring to a woman, who does not need to uncover herself to account for inadvertent urination.

The Gemara challenges this: If so, then that which is taught with regard to this halakha in the baraita: This is an a fortiori inference for which there is no refutation, meaning that even though logically it would seem correct to be stricter in the case of defecating in a regular bathroom than in the case of urinating in a makeshift bathroom, that is not the ruling, is difficult. According to the distinction suggested above, what is the meaning of: for which there is no refutation? That is the nature of the matter; men and women need to uncover themselves differently.

Rather, is it not so that the baraita that states: Matters which I permitted you to do here, I prohibited you from doing there, is referring to phylacteries, and the a fortiori inference that cannot be refuted is similarly referring to phylacteries. And the refutation of that which Rava says that Rav Sheshet says, that the baraita is in accordance with the opinion of Beit Shammai, is indeed a conclusive refutation.

The Gemara asks: Nevertheless, it remains difficult: Now, holding phylacteries in his hand when he defecates in a regular bathroom is permitted, all the more so that it is permitted when he urinates in a makeshift bathroom.

The Gemara explains: It says as follows: When defecating in a regular bathroom, where one sits there are no drops of urine on one’s clothes or shoes, he need not dirty his hands to clean his garment, and therefore one is permitted to hold phylacteries in his hand. However, in a makeshift bathroom, where one stands, and there are ricocheting drops which he may touch with his hand, it is prohibited.

The Gemara challenges: If so, then why was it referred to as an a fortiori inference that “cannot be refuted”? This seems an excellent refutation that explains the distinction.

The Gemara explains that it says as follows: Derive this matter based on the reason mentioned above that due to different circumstances the ruling is different. Do not derive it by means of an a fortiori inference, as if you were to derive it by means of an a fortiori inference, it would certainly be an a fortiori inference that cannot be rebutted.

The Sages taught: One who wishes to enter and partake of a regular meal that will last for some time, paces a distance of four cubits ten times, or ten cubits four times, in order to expedite the movement of the bowels, and defecates. Only then may he enter and partake of the meal. That way he spares himself the unpleasantness of being forced to leave in the middle of the meal.

On this same subject, Rabbi Yitzḥak said: One who partakes of a regular meal removes his phylacteries and then enters, as it is inappropriate to partake in a meal where there is frivolity while wearing phylacteries. And this statement disputes the statement of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya said: During a formal meal one places his phylacteries on his table, and it is admirable for him to do so in order that they will be available to don immediately if he so desires.

The Gemara asks: And until when in the meal must he refrain from wearing phylacteries? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Until the time of the recitation of the blessing of Grace after Meals.

It was taught in one baraita: One may bundle his phylacteries with his money in his head covering [apraksuto], and it was taught in another baraita: One may not bundle phylacteries and money together.

The Gemara explains: This is not difficult, as one must distinguish and say that this baraita, which prohibits bundling phylacteries and money together, refers to a case where the vessel was designated for use with phylacteries, while this baraita, which permits one to do so, refers to a case where the vessel was not designated for that purpose. As Rav Ḥisda said: With regard to this cloth used with phylacteries that one designated to bundle phylacteries in it, if one already bundled phylacteries in it then it is prohibited to bundle coins in it, but if he only designated it for that purpose, but did not yet bundle phylacteries in it, or if he bundled phylacteries in it but did not originally designate it for that purpose, then it is permitted to bundle money in it.

And according to Abaye, who said that designation is significant, as Abaye holds that all relevant halakhot apply to an object designated for a specific purpose, whether or not it has been already used for that purpose, the halakha is: If he designated the cloth, even if he did not bundle phylacteries in it, he is prohibited from bundling money in it. However, if he bundled phylacteries in it, if he designated the cloth for that particular use, it is prohibited to bundle money in it, but if he did not designate it, no, it is not prohibited.

Rav Yosef, son of Rav Neḥunya, raised a dilemma before Rav Yehuda: What is the halakha; may a man place his phylacteries in his bed, under his head while he sleeps? He himself explains: With regard to whether or not one may place them under his feet, I have no dilemma, as that would be treating them in a deprecating manner and is certainly prohibited. My dilemma is whether or not one may place them under his head; what is the halakha in that case? Rav Yehuda said to him, Shmuel said as follows: It is permitted, even if his wife is with him in his bed.

The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita: A man may not place his phylacteries under his feet, as in doing so, he treats them in a deprecating manner, but he may place them under his head. And if his wife was with him, it is prohibited even to place it under his head. If there was a place where he could place the phylacteries three handbreadths above or three handbreadths below his head it is permissible, as that space is sufficient for the phylacteries to be considered in a separate place.

This is a conclusive refutation of Shmuel’s statement. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

Rava said: Although a baraita was taught that constitutes a conclusive refutation of Shmuel, the halakha is in accordance with his opinion in this matter. What is the reason for this?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא. עיקר דבריו של אביי במס' סנהדרין בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז) איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא:

לא יאחוז אדם תפלין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל. דחושש שמא יפלו מידו וטריד ולא מכוין. ולא ישתין בהם מים משו' כבוד ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינ' עראי. דוקא בידו קאמר והטעם דחיישינן שמא יפלו מידו אבל כשהן בראשו מותר לישן בהן שינת עראי במניח ראשו בין ברכיו:

לית הלכתא כי הא מתניתא. פי' דאמר לא ישתין בהם מים ומני בית שמאי דאי ב"ה השתא בית הכסא קבוע שרו כלומר אפי' נכנס לגדולים כדאמרינן לעיל הרוצה ליכנס לבית הכסא ב"ה אומרים אוחז תפליו בידו ונכנס בית הכסא עראי כלומר לקטנים לא כש"כ דשרו:

מתיבי דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן. לענין בית הכסא אתמר אי אמרת בשלמא ב"ה וכו' אסרתי לך כאן בבית הכסא עראי, וטעם שחמור יותר בית הכסא עראי כדאמרינן לקמן משום דאיכא ניצוצות נתזות על רגליו ויצטרך לשפשף שלא להוציא לעז על בניו שהוא כרות שפכה ואין זה דרך כבוד שישפשף בתפלין בידו אלא אי אמרת ב"ש הא לא שרו כלל לא בעראי ולא בקבע ומאי קאמר התרתי לך:

כי תניא ההיא שהתרתי לך לענין טפח וטפחיים תניא וכו' כאן בגדולים כאן בקטנים. וה"ק דברים שהתרתי לך בקטנים גילוי לפניו טפחיים אסרתי לך בגדולים לפניו ולא כלום כאן באיש כאן באשה והתרתי באיש אסרתי באשה אי הכי היינו דקתני עלה דדברים שהתרתי לך וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. כלומר יש להקשות כאן בקושיא בהיפך מדין זה ואין עליו מענה ואי אמרת בשלמא בתפלין ק"ו הוא מאי דאמרן לעיל השתא בית הכסא קבוע שרו בית הכסא עראי מיבעיא ואין עליו תשובה דלא מצינו בשום מקום שיהא חמור יותר בית הכסא עראי מבית הכסא קבוע אלא אי אמרת באיש ואשה קא מיירי אמאי אין עליו תשובה דרכא דמילתא הכי איתא דאשה לפניה ולא כלום אלא לאו תפלין והתרתי לך בית הכסא קבוע אסרתי לך בית הכסא עראי:

מכל מקום קשיא השתא בית הכסא קבוע שרו וכו'. כלומר אע"ג דאיתותב רבא א"ר ששת אכתי מה שהקשה לעיל בקו"ח בדוכתיה קאי ומה נתרץ לקושיא זו. ה"ק ב"ה קבוע כלומר לא קשיא מידי דטעמא איכא דבית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי שאינו צריך לשפשף. ויש ששואלין היאך איפשר דליכא ניצוצות והלא אמרו אי איפשר לגדולים בלא קטנים ונמצא דאיכא ניצוצות בשעה שמשתין. וי"ל דכי אמרינן דליכא ניצוצות ה"מ כשהוא נפנה מיושב דאין מי רגלים כלים אלא מיושב אבל כשמשתין מעומד אינו כלה ואיכא ניצוצות ולפיכך אסרו בעוד התפלין בידו שמא ישפשף הניצוצות באותו יד כדי שלא יראה כרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים אבל בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות מותר. א"נ י"ל דליכא אלא פורתא ובכי הא פורתא לא גזרו:

הא מלתא תיתי לה בתורת טעמא. כלומר דאע"ג דלכאורה איפכא מסתברא. מ"מ טעמא איכא דהכא איכא ניצוצות והכא ליכא דאי אתית לה בתורת ק"ו, ק"ו שאין עליו תשובה הוא. פירוש דבשום דוכתא לא אשכחן שיהא חמור בית הכסא עראי מבית הכסא קבוע:

הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך עשר פעמים וכו'. דרך ארץ קמ"ל שלא יצטרך לקום בחצי הסעודה לצורך נקביו ודרך רפואה נמי היא דכל האוכל כשהוא נצרך לנקביו דומה כתנור שהסיקוהו על גבי אפרו:

תני חדא צורר אדם תפליו עם מעותיו באפרקסותו. בשלא הזמינו לתפלין ותניא אידך לא יצור בהזמינו לתפלין משום קדושה:

כי קא מיבעיא לי תחת מראשותיו מאי א"ל הכי אמר שמואל מותר ואפי' אשתו עמו. פירוש שהוא קרוב לשמש מטתו ודוקא בכלי בתוך כלי דלא עדיף מראשותיו משאר הבית דאפי' היו מונחין בשאר מקום הבית ורצה לשמש מטתו בעינן שיהו מונחים כלי בתוך כלי ואדרבא רבותא הוא דתחת מראשותיו סגי בכלי בתוך כלי מאי טעמא דשמירתן יפה להם דודאי תחת מראשותיו משומרין הם ביותר:

לא יאחז אדם תפלין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שהוא טרוד בשמירת תפלין וספר שבידו ותפלתו נפקעת, ולא ישתין בהם מים אע"פ שמותר להשתין בעוד השתפלין בראשו כמו שכתבנו, ולא יישן בהם אפילו שינת עראי שמא יפלו מידו, ויש מפרשים שמא יפיח בהם שהרי כל שמונחים בראשו יכול לישן בהם שינת עראי כמו שיתבאר במס' סוכה [כ"ו ע"א] אלא שבכאן ענינה כשהתפלין בידו ומחשש שמא יפלו מידו, ולפי מה שיתבאר בשני של סוכה אם היו מונחין בראשו יכול לישן בהן שינת עראי ובלבד שיניח ראשו בין ברכיו שלא ירדם או שימסור שנתו לאחרים, ויש שמתירים שינת עראי אע"פ שלא הניח ראשו בין ברכיו ולא מסר שנתו לאחרים ואין חוששין שמא ירדם, ויש אוסרים כל שינה שבעולם ממה שאמרו פרק במה טומנין [מ"ט ע"א] שצריכים גוף נקי כאלישע וכו' ופירשוה שלא יישן בהם ולא חלקו בין קבע לעראי ואף גדולי הפוסקים הביאוה אלא שנראה שעל אותה של מסכת סוכה הם סומכים וכשמונחות בידו לא עראי ולא קבע, מנחן אארעא ר"ל בצדו ונתכסו בסודר מותר לישן בהם אפילו שינת קבע וכן אם היו תפלין כרוכין בידו על דרך שאין יכולים ליפול מותר לישן בהם אפילו שינת קבע ועיקר דברים אלו מתבארים בשני של סוכה ושם ביארנו בשינת עראי שהוא שיעור הלוך ק' אמה:

בתלמוד בבא מציעא התבאר שאין נושאים שום דבר על ראש שיש בו תפלין אפילו מטפחת שלהן אין מניחים בו, ומה שאנו נוהגים להביא עליהם כובע של פשתן ובית ראש של גלימא נראה לי שכל שהוא דרך מלבוש מותר, ומגדולי המחברים כתבו שמותר לצנוף עליהם מצנפת, ויתבאר למטה בסוגיא זו שאסור לתלות התפלין ביתד ואע"פ שהקציצה מונחת ביתד והרצועה תלויה אלא מניחן בתוך מקום כהנחת ספר תורה ואם הניחן בכיס ותלה את הכיס ביתד ותפלין בתוכה הרשות בידו:

זה שאמרנו שלא יתפלל אדם ותפלין בידו וספר תורה בזרועו הוא הדין לכל דבר שהוא טרוד בשמירתו מחשש נפילתו, מכאן אמרו סכין וקערה וככר ומעות כיוצא בהן ר"ל שכל אלו הוא טרוד בשמירתן, סכין שמתירא שמא יפול ויזקינו, וקערה שמא ישפך מה שבתוכה, ככר שמא יפול ויבא לידי מאוס, מעות שמא יפלו ויאבדו אבל דבר שאין בנפילתו חשש טירדא מותר ליטול בידו ולהתפלל ואע"פ שבקושי התירו במס' סוכה להתפלל ולולב בידו עד שפירשו שחבוב המצוה הוא שהביאנו להתיר כן טעם הדבר מפני שאף שם יש לחוש שמא יפול ויותר האגד ונפקעת מצות זה אלי ואנוהו:

בתשיעי של מציעא התבאר שהנושא משאוי על ראשו והגיע זמן תפלה פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל, של ד' קבין מניחו על גבי קרקע ויתפלל, ובתוספתא אמרו לענין ק"ש הכתף אע"פ שמשאוי על כתפו הרי זה קורא ובשעה שפורק וטוען לא יקרא ובין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרוק:

לעולם יהא אדם צנוע בבית הכסא ולא יגלה את בגדיו עד שישב ואף כשישב לא יגלה בין מלפניו בין לאחריו אלא כשיעור הצריך לו בצמצום והוא שאמרו כאן שבאיש מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחים ולאשה שאינה צריכה גלוי לפניה, לאחריה טפח ולפניה ולא כלום, ובתלמוד המערב נראה בהפך והוא שאמרו מפני שהאיש מפשיל לאחוריו כלומר מפניה ערותו לאחריו ואינו צריך גלוי לפניו אבל אשה צריכה גלוי לפניה מחמת ניצוצות וכן צריך בשעה שנכנס להפנות שיתרחק מכל אדם כמו שיתבאר:

הנכנס לסעודת קבע חולץ תפליו שמא ישתכר ויתגנה בתפליו והדור הדבר שיניחם על שלחנו כדי שיהיו מזומנים לו להניחם אחר אכילה, והיכן הוא חוזר ומניחם בשעת ברכה והוא שאמרו עד זמן ברכה וממה שאמרו עד זמן ברכה ולא אמרו לאחר ברכה, דקדקו גאוני ספרד שקודם שיברך יסלק את השולחן ונוטל ידיו ומניחן ומברך ברכת המזון, ואע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה חיבת המצוה מכשרת, ואין זה הפסק הא כל שהם מונחים בראשו אפילו אכילת עראי אסורה לו וכן כתבוה גדולי המחברים.
אחר שביארנו על התפלין שהם צריכים שמירה מכל דבר חול ראוי לחלוק מכבודם על הנטפלים להם וצריך להזהר בקדושת הסודר שאדם צר את התפלין בתוכו מכאן אמרו סודר שהוכן לצור התפלין וכבר הותחל לצור את התפלין אסור לצור בו מעות או להשתמש בו לדברי חול, אבל הזמינו לצור בו תפלין ולא צר בו מותר הזמנה לאו מילתא היא וכן אם צר בו התפלין במקרה שלא הוזמן הסודר לכך מותר לצור בו מעות אפילו בעשה שהתפלין בו ובלבד שלא יגעו המעות בתפלין, ומה שאמרו צורר אדם תפליו עם מעותיו הואיל ולא הוזמן לכך לא עם מעותיו ממש אלא שני קשרים בסודר זה אצל זה:

אסור לאדם שיניח תפליו תחת מרגלותיו שזה דרך בזוי הוא אבל מניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת ויזהר שלא יניחם כנגד ראשו שלא יניח ראשו עליהם ודי להם שיהיו מונחים בכלי אחד ותחת מראשותיו, ואם היה הכלי ארוך והניח ראשו על ראש הכלי ותפלין בראשו האחר מותר, וזהו שאמרו והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו כלומר ולא חלק בין תחת ראשו ושלא מתחת ראשו ותירץ דמפיק ליה למורשא דכובע מלבר כלומר אותו הראש שהתפלין שם מוציא חוץ מראשו, ואם היתה שם אשתו עמו במטה אף זו מניחן תחת מראשותיו אלא שבזו צריך שיניחם כלי בתוך כלי שאינו מיוחד להם:

בית שיש בו תפלין אסור לשמש מטתו אלא אם כן מניחן בתוך כלי המיוחד להם ואחר כך בתוך כלי שאינו מיוחד להם, ויש אומרים שהנחה בין כר לכסת עולה לו לאותו כלי שאינו מיוחד להם ודי לו בכלי אחד בהנחה בין כר לכסת, ומקצת חכמים היו נוהגים להניחן בתוך כלי שלהם על התיבה או על הכסא ומכסין אותן בבגד והיה אותו הבגד עולה להם בכלי שאינו מיוחד לכך, ומה שאמרו כאן באשתו עמו שאם היה מקום גבוה או עמוק שלשה מותר, נראה שאינה הלכה ואף גדולי הפוסקים והמחברים לא הביאוה:

לא ישתין בהן מים. ובעודן בידו מיירי ומשום ניצוצות כדמסקינן בסוף שמעתין דחיישינן שמא ישפשף בידיו אבל כשהם בראשו שרינן ליה להשתין בהם בבית הכסא שאינו קבוע:

ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. בסוכה פרק הישן [דף כ"ו] רמי ברייתות אהדדי ומוקי לה הך ברייתא בדנקיט בידיה:

דברים שהתרתי לך כאן וכו'. תימא אמאי לא מתרץ לה הכי דברים שהתרתי לך בבה"כ עראי אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות לגדולים] כשתפילין בראשו אבל להשתין מותר, וי"ל משום דלא אשכחן הך מילתא מפורש בברייתא אבל הך דטפח אשכחן לה בברייתא:

בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי ביה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור. דילמא אתי לשפשף בידו, דמצוה לשפשף אבל כשהם בראשו שפיר דמי כדאיתא לעיל, תמיה לי בה"כ קבוע נמי הלא צריך לקנח דאמרי' ביומא פ' להם הממונה [דף ל'.] אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש, וצ"ע:

בד"ה דברים כו' אבל להשתין מותר משום דלא אשכחן בברייתא כו' עכ"ל אבל בגמ' אשכחן הך מילתא לעיל מדבעי' לן לעיל מהו שיכנס אדם בתפילין לב"ה קבוע להשתין מים כו' מוכח מזה דפשיטא להו לכ"ע בב"ה (קבוע לפנות) [עראי להשתין] בהן בראשו (דאסור) [דמותר] וק"ל:

גמרא ולא ישתין מים ולא יישן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אם היה התפילין או למטה כו' הד"א:

גמרא דאר"ח מניחן על שולחנו. עי' פירש"י וכ"נ שפי' הפוסקים. ולולי דבריהם הנל"פ מניחן בראשו (כמו חולץ ומניח) ועד אימת קאי על דברי רי"צ:

רש"י ד"ה ולא יישן. שמא יפיח. עי' בגה"ש להגרע"א ז"ל. ול"נ שרש"י תפס כאן שיטת הרמב"ם (בפ"ד מה' תפילין ה' ט"ז) וכפי שבאר הגהמ"י שם לדעתו הברייתא הלזו ודלא ככ"מ שם. ודברי תר"י בכאן הם נגד הש"ס דסוכה כ"ו וכמו שאבאר בחדושי הרי"ף בעז"ה:

רש"י ד"ה ולא יישן בהן שמא יפיח. עיין סוכה דף כ"ו ע"א וצ"ע:

גמרא ת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו כו' ויתפלל, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. טעמא דכלהו משום שמא יפלו מידו, אבל משום חשש שמא יפיח ליכא בשינת עראי, דהא כשהם על ראשו מותר לישן שינת עראי, כדאיתא בפ"ב דסוכה (דף כו ע"א) והכא דקתני ולא ש"ע מוקי כשהם בידו.

ורש"י ז"ל פירש כאן ולא יישן בהם שמא יפיח, ופירושו תמוה לי:

בתוספות בד"ה דברים שהתרתי כו' ולא בעי לשנויי דברים שהתרתי בבה"כ איירי כו' עד סוף הדיבור. לכאורה יש לתמוה על דבריהם בזה דהאיך אפשר לפר ש כן הברייתא דא"כ מאי האי דקתני עלה זהו ק"ו שאין עליו תשובה דמאי ק"ו שייך הכא דפשיטא דבה"כ קבוע חמיר מבה"כ עראי אלא דיש לפרש דבריהם אהא דבעי לשנויי מעיקרא כי תניא ההיא לענין טפח וטפחיים וע"כ דלא אסיק אדעתיה סיפא דברייתא דקתני עלה זהו ק"ו שאין עליו תשובה דהא היינו הא דמקשינן עלה בסמוך וא"כ שפיר קשיא להו להתוס' אדבעי לשנויי לענין טפח וטפחיים טפי הו"ל לשנויי דלענין גדולים וקטנים איירי. אלא דאכתי אין מקום לקושייתם דא"כ מאי קמ"ל בברייתא בהא דקאמר דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן דההיא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין דבה"כ קבוע חמיר מבה"כ עראי דהא מה"ט גופא מסיק בברייתא שהוא ק"ו שאין עליו תשובה לכן דברי הר"ר יוסף צריכין עיון:

בגמרא ה"ק הא מלתא תיתי לה בתורת טעמא ולא תיתי לה בק"ו כו' הכוונה בזה דתורת טעמא מבטל הק"ו אלא דאכתי יש לתמוה דלאיזה צורך מסיק הכי דהא בכל הק"ו שבתורה נמי הפירכא מבטל הק"ו אפילו בפירכא כל דהוא שיש טעם להקל או להחמיר בא' יותר מבחבירו אם כן מכ"ש הכא שהטעם הוא מצד הענין עצמו ופשיטא דפירכא כי האי יש לה לבטל הקל וחומר. והנראה לע"ד בזה דאדרבא הא גופא אתי לאשמעינן דודאי אי הוי מצינן שום חומרא בבית הכסא עראי יותר מבה"כ קבוע הוה מצינן לומר דהא דאסרינן לאחוז התפילין בידו בבה"כ עראי היינו בכל ענין ולהיפך נמי הא דשרינן לה בבה"כ קבוע היינו נמי בכל ענין ואי משום קל וחומר הא איכא פירכא. אלא משום דבאמת הוא ק"ו שאין עליו תשובה דלא מצינן כלל שום חומרא בעראי יותר מבקבוע. אע"כ דהא דאסרינן בעראי אינו אלא משום חששא דניצוצות דהיינו בתורת טעמא א"כ ממילא דאזלינן בתר ה"ט שאין לאסור אלא במשתין מעומד דאיכא ניצוצות משא"כ במשתין מיושב דליכא ניצוצות מותר להשתין אפי' בבה"כ עראי וה"ה איפכא דהא דמותר בבה"כ קבוע היינו דוקא במיושב אבל במעומד דאיכא ניצוצות אסור ועיקר החילוק שבין עראי לקבוע אינו אלא משום דסתמא דמלתא משתין בבה"כ עראי מעומד ובקבוע מיושב כמ"ש הרא"ש ז"ל וכל הפוסקים כנ"ל נכון:

ותסברה אי בקטני' וכו'. הך ותסברה אינו כפי סוגיית כל ותסברה שבש"ס שהרי אינו סותר בזה האוקימתא דטפח וטפחיים דהרי גם אי מוקי הא באיש וכו' ג"כ מוקמינן לענין טפח וטפחיים אי לאו קושיית אי הכי שהקשה אח"כ. ונראה דאי מוקמינן אידי ואידי באיש וכאן לגדולים וכאן לקטנים לא הוה שייך קושי' א"ה וכו' דשפיר הוה ק"ו שאם גם לקטנים מגלה גם לאחריו מכלל דחיישת שמתוך קטנים יתעורר גס לגדולים א"כ ק"ו כשנפנה לגדולים שראוי לחוש שמתוך שנדחק לגדולים יצטרך גם לקטנים ולכן הקשה מתחלה אי לקטני' לאחריו למה לי והניח זה לפשוט שזה ודאי אינו חשש כלל שמחמת קטנים יבוא לגדולים וא"כ ע"כ אי לענין טפח וטפחיים בעית לאוקמי תצטרך לאוקמי כאן באיש וכאן באשה אם כן קשה הא דקתני עלה זה ק"ו וכו' והך אי הכי סיומא של והתסברה הוא:

תיובתא דשמואל. ואין לתרץ דשמואל מיירי במונחין כלי בת"כ וברייתא מיירי דליכא כלי בתוך כלי דא"כ איך מסיים בברייתא הי' מחום גבוה ג' טפחים וכו' מותר ואי מיירי שאינם בכלי ת"כ מה מועיל מקום גבוה הלא אסור עד שיוציאם מכל החדר כמפורש לקמן דף ך"ה ע"ב:

(כג ב) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן וכו' ק"ו שאין עליו תשובה וכו'.—מבואר מזה שהמקשה עצמו לא ידע על מה נשנתה ברייתא זו, וכמו שכתב רש"י (ד"ה תיובתא) "דא"כ לא משכחת מידי לאוקמה הך ברייתא". ומתפלא אני למה אסיקו הכא "ותיובתא דרבא א"ר ששת תיובתא", דהא יתכן דנישנית ברייתא זו על ענין אחר, שלא נודע לנו, ואנחנו מצאנו כעין זה בירושלמי ערלה (פ"א סוף הלכה ה', סא ע"ב): תני ר' חייה כל מה שאסרתי לך במקום אחר התרתי לך כאן לפי שבכל מקום (פי' בתרומה) מאה אסור ומאה ועוד מותר ברם הכא (פי' בזרוע בשלה של נזיר) אפי' מאה מותר (ע"ש היטב). ושפיר שייך ע"ז "וזה ק"ו שאין עליו תשובה" דק"ו הוא: ומה תרומה מאה אסור, קדשים לא כ"ש שמאה אסור. ועוד כעין זה יש בתוספתא ידים פ"ב [ה"ו] ע"ש, ועי' עוד חולין צח ב.

ננטרן. ישמרוני אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין: לא יאחוז בידו וכו' ויתפלל. שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה שהרי לבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו: ולא יישן בהן. שמא יפיח: הרי אלו כיוצא בהן. לענין תפלה שדואג עליהן שלא תפול הסכין ותזיקנו והקערה תשפך והמעות יאבדו והככר יטנף: לית הלכתא כי הא מתניתא. דקתני לא ישתין בתפילין: דבית שמאי היא. דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא יכניסם בידו ויכנס: דאי בית הלל. הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס: בית הכסא עראי. כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה: שהתרתי לך כאן. בבית הכסא קבוע: אסרתי לך כאן. בבית הכסא עראי: מאי לאו תפילין. שאמרו בית הלל אוחזן בידו ונכנס לבית הכסא קבוע ולהשתין בהם אסרו כדמפרש טעמא לקמן: הא לא שרו. בבית הכסא קבוע: כי תניא ההיא. לאו לענין תפילין תניא אלא לענין גלוי טפח וטפחיים דלגדולים אינו מגלה אלא טפח ולקטנים מגלה טפחיים ועלה קאי גלוי טפחיים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: לאחריו טפח. ולא יותר משום צניעות: ולפניו טפחיים. משום קילוח מי רגלים הנתזין למרחוק: מאי לאו כו'. והיינו דקאמר לעיל דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי לך בקבוע: אלא אידי ואידי בגדולים. ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים הלכך באיש מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים ובאשה מלפניה ולא כלום והכי קאמר הא דלעיל דברים שאסרתי לך באשה התרתי לך באיש: אי הכי. דלענין טפח וטפחיים קתני דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: הא דקתני עלה. בסיפא דידה וזה הוא ק''ו שאין עליו תשובה בדבר הזה יש לך להשיבני ק''ו ואין לי עליו תשובה להחזיר לך אי אמרת בשלמא בתפילין קאמר וכדאמרן וב''ה היא היינו דקתני דיש כאן להקשות קל וחומר השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא ואין לי תשובה להשיבך עליו אלא אי אמרת לענין טפח וטפחיים מאי ק''ו יש להקשות כאן: אורחא דמילתא הכי הוא. שהאיש צריך לגלות לפניו ולא האשה: תיובתא דרבא אמר רב ששת. דאמר בית שמאי היא ולא בית הלל דאם כן לא משכחת מידי לאוקמה הך ברייתא דקתני מאי שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: דליכא ניצוצות. שיהא צריך לשפשפן בימינו מעל רגליו: בית הכסא עראי. לקטנים: דאיכא ניצוצות. הניתזין על גבי רגליו ואמרינן במסכת יומא (דף ל.) מצוה לשפשפן שאסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו שמא יראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים הילכך אי אפשר לאחוז תפילין בידו: הא מילתא. דתפילין דבית הכסא עראי וקבוע: תיתי לה בתורת טעמא. להתיר בבית הכסא קבוע את האסור בבית הכסא עראי משום טעמא דניצוצות: דאי אתיא לה בתורת ק''ו. לומר דין הוא להקל בבית הכסא עראי קל ולהחמיר בבית הכסא חמור ולא תזול בתר טעמא אלא בתר חומרא וקולא ואנן עבדינן איפכא אין לי עליו מה להשיבך שאין לי למצוא שיהא בשום מקום בית הכסא עראי חמור מן הקבוע שאוכל להשיבך אם התרתי בקבוע שהוא קל בדבר פלוני נתיר בשל עראי שהוא חמור בה אבל טעמא איכא למאי דעבדינן דהכא איכא ניצוצות והכא ליכא ודבר זה לאו קל וחומר לא קל ולא חמור: הנכנס לסעודת קבע. וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה: מהלך עשרה פעמים כו'. ובכל פעם ופעם בודק עצמו ויושב אולי יוכל להפנות שההילוך מוריד הגדולים לנקב: חולץ תפיליו. שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו: וכן הדור לו. שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה: באפרקסותיה. סודר של ראשו: עם מעותיו. לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה: ה''ג הא דאזמניה הא דלא אזמניה. לההיא סודר לתפילין דכיון דאזמניה שוב אסור לצור בו מעות מאחר שהקצו לכך: צר ביה. אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא קדיש ושרי למיצר ביה דהכי תניא בהדיא בסנהדרין (מח:) הניח בו תפיליו יניח בו מעות: ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא. גבי אורג בגד למת בסנהדרין בפרק נגמר הדין (ד' מז:): מהו שיניח תפיליו תחת מראשותיו. בלילה כשהוא ישן: אם היה מקום גבוה ג' טפחים. למעלה מראשותיו ועליו נותן התפילין או למטה מראשותיו יוצא מקום מן המטה:

דברים שהתרתי לך כאן כו'. ולא בעי לשנויי דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות בגדולים והתפילין בראשו אבל להשתין מותר משום דלא אשכחן בברייתא אבל הך דטפח וטפחיים אשכחן ליה בברייתא בהדיא הר''ר יוסף:

ברכות כג ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד