שבת קנו ע"ב

Is it because Jupiter is situated in the west that you cannot have children? I will restore it and establish it in the east. And that is the meaning of that which is written with regard to Abraham: “Who has raised up one from the east, he will call justice [tzedek] to his steps [leraglo]. He gives nations before him, and makes him rule over kings; his sword makes them as the dust, his bow as the driven stubble” (Isaiah 41:2). God established Jupiter [tzedek] in the east on behalf of [leraglo] Abraham.

And from that which transpired to Shmuel, one can also conclude that there is no constellation for the Jewish people. The Gemara relates that Shmuel and the gentile sage Ablet were sitting, and they saw these people were going to the lake. Ablet said to Shmuel: This person will go and he will not return, because a snake will bite him and he will die. Shmuel said to him: If he is a Jew, he will go and come back. As they were sitting for a while, the person they discussed went away and then returned.

Ablet stood up, threw down the person’s burden, and inside he found a snake cut and cast in two pieces. Shmuel said to him: What did you do to merit being saved from death? The person said to him: Every day we all take bread together and eat from the bread. Today, there was one of us who did not have bread, and when it came time to gather the bread, he was embarrassed because he did not have any to give. I said to the others: I will go and take the bread. When I came to the person who did not have bread, I rendered myself as one who was taking from him so that he would not be embarrassed. Shmuel said to him: You performed a mitzva. Shmuel went out and taught based on this incident that even though it is written: “And charity will save from death” (Proverbs 10:2), it does not only mean that it will save a person from an unusual death but even from death itself.

And from that which transpired to Rabbi Akiva as well it can be derived that there is no constellation for the Jewish people, as Rabbi Akiva had a daughter, and Chaldean astrologers told him that on the same day that she enters the wedding canopy, a snake will bite her and she will die. She was very worried about this. On that day, her wedding day, she took the ornamental pin from her hair and stuck it into a hole in the wall for safekeeping, and it happened that it entered directly into the eye of the snake. In the morning, when she took the pin, the snake was pulled and came out with it.

Her father Rabbi Akiva said to her: What did you do to merit being saved from the snake? She told him: In the evening a poor person came and knocked on the door, and everyone was preoccupied with the feast and nobody heard him. I stood and took the portion that you had given me and gave it to him. Rabbi Akiva said to her: You performed a mitzva, and you were saved in its merit. Rabbi Akiva went out and taught based on this incident that even though it is written: “And charity will save from death” (Proverbs 10:2), it does not mean that it will save a person only from an unusual death, but even from death itself.

And from that which transpired to Rav Naḥman bar Yitzḥak as well it can be derived that there is no constellation for the Jewish people, As Chaldean astrologers told Rav Naḥman bar Yitzḥak’s mother: Your son will be a thief. She did not allow him to uncover his head. She said to her son: Cover your head so that the fear of Heaven will be upon you, and pray for Divine mercy. He did not know why she said this to him. One day he was sitting and studying beneath a palm tree that did not belong to him, and the cloak fell off of his head. He lifted his eyes and saw the palm tree. He was overcome by impulse and he climbed up and detached a bunch of dates with his teeth. Apparently, he had an inborn inclination to steal, but was able to overcome that inclination with proper education and prayer.

MISHNA: One may cut the pumpkins before an animal on Shabbat, as long as they were picked prior to Shabbat. And likewise one may cut an animal carcass before the dogs on Shabbat. Rabbi Yehuda says: If it was not already a carcass, i.e., it was not dead, prior to Shabbat, it is prohibited to cut it or even move it on Shabbat because it is not prepared for use on Shabbat.

GEMARA: A dispute between the amora’im with regard to the prohibition of set-aside on Shabbat was stated. Ayin, reish, lamed, shin, ḥet, zayin is a mnemonic for the names of the amora’im who stated the following halakhot. Ulla said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there is a prohibition of set-aside on Shabbat. And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

And Rav also holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. From where is it ascertained that this is Rav’s opinion? From that which was taught with regard to the mats that are on ships; Rav prohibited moving them on Shabbat due to the prohibition of set-aside, and Shmuel permitted moving them. And Levi also holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as can be seen from his practice when they would bring a slaughtered animal with regard to which there was concern that it was an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], before Levi on a Festival. He would examine it only when he was sitting near a garbage dump, as he said: Perhaps it would not be determined to be kosher and it would not be suited even for dogs, and then it would be prohibited to move the carcass. Apparently, he holds that it is prohibited to move a carcass that was not prepared for use before Shabbat.

And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the prohibition of set-aside does not apply on Shabbat. And Ze’eiri also holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as we learned in a mishna: With regard to an animal that died on Shabbat, one may not move it from its place on Shabbat. And Ze’eiri explained: This prohibition only applies to a consecrated animal, as consecrated items may not be fed to dogs in deference to their sanctity; therefore, it is set-aside and may not be moved on Shabbat. However, in the case of a non-sacred animal, one may well move it and use it because it does not have set-aside status. And Rabbi Yoḥanan also said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan really say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is in accordance with an unattributed mishna, and we learned in a mishna:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנו - ב

ואמר לו הקדוש ברוך הוא: מאי דעתיך שאינך ראוי להוליד? - הלא הוא משום דקאי כוכב צדק שהוא מזלך, במערב [ו"צדק" הוא כוכבו של אברהם. כדאיתא לעיל, "האי מאן דבצדק יהי צדקן במצוות". וכתיב באברהם "כי ידעתיו למען יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". מהרש"א]. וצד מערב הוא הוא מקום מצונן ואינו ראוי להוליד. מהדרנא ומוקמינא ליה לצדק במזרח שהוא מקום חם, ושוב תהיה ראוי להוליד.

והיינו דכתיב "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו". שקרא הקדוש ברוך הוא לצדק, והביאו למזרח.

אלמא, על ידי הזכויות, משתנה מזלן של ישראל לטובה.

ומדשמואל נמי שמעינן, דסבר: אין מזל לישראל.

דשמואל ואבלט [שם חכם נכרי שהיה חוזה בכוכבים] הוו יתבי. והוו קאזלי הנך אינשי בדרכם לאגמא לקצוץ קנים, ועברו לפניהם. אמר ליה אבלט לשמואל על אדם אחד מהם: האי גברא אזיל לאגם, ולא אתי בחזרה משם. משום דטריק [הכיש] ליה חיויא [נחש] לאותו אדם, ומיית.

אמר ליה שמואל: אי אותו אדם בר ישראל הוא, לא יתקיים מה שחזית בו. אלא הוה אזיל ואתי בחזרה, ולא ימות. לפי שאין מזל לישראל. ותפלה תועיל לו להנצל ממזלו.

אדיתבי [בעוד שהיו יושבים], אזיל אותו אדם, ואתי מהאגם. קם אבלט, ושדיה לטוניה [הסיר את משאו] דההוא גברא. אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי [כשהוא חתוך לשתי חתיכות]. שקצץ את הנחש יחד עם הקנים, בלא ידיעתו.

אמר ליה שמואל לההוא גברא: מאי מעשה עבדת, שבזכותו נצלת ממזלך?

אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן [מטילין] כל בני החבורה ריפתא [פת] בהדי הדדי לתוך סל אחד, ואכלינן את סעודתנו יחד. ואחד מאתנו היה גובה את הפת מכולם. האידנא, הוה איכא חד גברא מינן דלא הוה ליה ריפתא להטיל לסל. הוה קא מיכסף [מתביש] בכך. אמינא להו לבני החבורה: אנא קאימנא וארמינא [אני אעמוד ואגבה מכולם].

כי מטאי לגביה דההוא גברא, שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה [עשיתי עצמי כמו שאני לוקח ממנו פת], כי היכי דלא ליכסיף.

אמר ליה שמואל: מצוה עבדת. ובזכות זה נצלת מהנחש.

נפק שמואל ודרש: הא דכתיב "וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה בלבד היא מצילתו להביאו למיתה הגונה, אלא ממיתה עצמה הוא ניצל, והיא נותנת לו חיים ^[1].

ומדרבי עקיבא נמי שמעינן דסבר: אין מזל לישראל.

דרבי עקיבא הויא ליה ברתא. אמרי ליה כלדאי [חוזים בכוכבים]: ההוא יומא דעיילה בתך לבי גננא [לחופתה], טריק לה חיויא ומיתא [יכישנה נחש ותמות].

הוה רבי עקיבא דאיגא [דואג] אהאי מילתא טובא.

ההוא יומא שנכנסה לחופה שקלתה בת רבי עקיבא למכבנתא [טס של זהב לקשוט הראש], ודצתא בגודא [נעצה אותה בקיר]. איתרמי דאיתיב [ארע הדבר, וננעצה] המכבנתא בעיניה דחיויא, ומת.

לצפרא, כי קא שקלה לה למכבנתא, הוה קא סריך ואתי [נמשך ויצא] החיויא בתרה.

אמר לה אבוה: מאי מעשה עבדת, שבזכותו נצלת מן הנחש שעמד להכישך?

אמרה ליה: בפניא [אמש] אתא עניא וקרא אבבא ובקש צדקה. והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא דבי הילולא, וליכא איש דשמעיה לעני. קאימנא [קמתי], ושקלתי לריסתנאי [למנת הסעודה שלי] דיהבית לי, ויהבתיה ניהליה דעני.

אמר לה: מצוה עבדת. ובזכותה נצלת מהמיתה שהיית אמורה למות בה על פי מזלך.

נפק רבי עקיבא ודרש: הא דכתיב "וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה בלבד,, אלא ממיתה עצמה.

ומדרב נחמן בר יצחק נמי חזינן דאין מזל לישראל.

דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי ^[2] [חוזים בכוכבים]: בריך [בנך] גנבא הוה.

ומאז לא שבקתיה [הניחתו] אימיה לגלויי רישיה. והות אמרה ליה: כסי רישיך, ^[3] כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא. ובעי רחמי על עצמך, שלא ישלוט בך יצר הרע.

לא הוה ידע רב נחמן בר יצחק אמאי קאמרה ליה אמו הכי.

יומא חד הוה יתיב, וקא גריס תותיה דיקלא [למד תחת הדקל]. נפל גלימא מעילויה רישיה, ונגלה ראשו. דלי [הגביה] עיניה, וחזא לדיקלא. אלמא [נתגבר] עליו יצריה, וסליק [עלה] לדקל, ופסקיה לקיבורא [חתך אשכול תמרים] בשיניה. והדקל לא היה שלו, והיה בו איסור גזל.

ומכל מקום, מהא דלא נעשה גנב כדברי החוזים בכוכבים, שמע מינה, אין מזל לישראל. ^[4]

מתניתין:

מחתכין את הדלועין התלושין ^[5] לפני הבהמה בשבת. וחידוש המשנה הוא, שעל אף שסתם דילועין עומדים למאכל אדם, לא אמרינן דמוקצין הם מאכילת בהמה. ^[6]

ומחתכין את הנבלה לפני הכלבים. ואף שנתנבלה היום, ובין השמשות דערב שבת היתה הבהמה עומדת לאכילת אדם ולא לכלבים, אינה אסורה לאכילת כלבים משום מוקצה. ^[7]

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה כבר מערב שבת, אסורה בשבת משום מוקצה. לפי שאינה מן המוכן לאכילת כלבים.

ד"מוכן לאדם" אינו מוכן לכלבים. ^[8] וכיון דבין השמשות איתקצאי לכלבים, איתקאצי לאכילת כלבים לכל השבת.

גמרא:

איתמר: [ער"ל, שח"ז, סימן]. אמר עולא: הלכה כרבי יהודה האוסר את הנבלה שנתנבלה בשבת, משום מוקצה.

ואף רב סבר: הלכה כרבי יהודה ^[9].

מדמצינו בכרכי דזוזי [מחצלות שמכסים בהם את הפרגמטיא של הספינה] דפליגי בה רב ושמואל. דרב אסר, משום דמוקצין מחמת מיאוס הן. ואית ליה מוקצה, כדרבי יהודה.

ושמואל שרי. משום דסבר כרבי שמעון [תנא קמא דרבי יהודה] דלית ליה מוקצה בדבר הראוי [מלבד באופנים מסוימים שנתבארו במהלך מסכתין].

ואף לוי סבר: הלכה כרבי יהודה.

כי הא דמצינו, דלוי, כי הוו מייתי טריפתא [בהמה שנולד בה ספק טריפות, וצריכה הוראת חכם] לקמיה ביומא טבא, לא הוה חזי לה. משום שאם יטריפנה, תיאסר בטלטול משום מוקצה, ולא יוכל לסלקה מביתו. ולא היה בודקה אלא כי הוה יתיב אקילקילתא [על האשפה]. שאם יראה שהיא טריפה, יניחה שם.

דאמר: דלמא לא מיתכשרא, ואינה ראויה לאדם. ואפילו לכלבים לא חזיא. שהרי בין השמשות לא היתה מוכנת לכלבים. ומוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים, כרבי יהודה.

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון, דלית ליה מוקצה. כדאשכחנא בכרכי דזוזי, דאף דמוקצין מחמת מיאוס הן, שרי שמואל לטלטלן.

ואף זעירי סבר: הלכה כרבי שמעון.

דתנן: בהמה שמתה ביום טוב, לא יזיזנה ממקומה.

ותרגמא זעירי להאי מתניתין בבהמת קדשים, דלא חזיא למידי. שהרי אסור להאכילה לכלבים. [לפי שאין לה פדיון לאחר שמתה, כיון דהיא צריכה העמדה והערכה. ועוד, הרי אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים [רש"י, ביצה כז ב]. ובדבר דלא חזיא לכלום, כולי עלמא מודו דאסור משום מוקצה.

אבל בבהמת חולין שמתה, שפיר דמי, ומותר לטלטלה. דהרי היא ראויה לכלבים. ואף שנתנבלה ביום טוב, ולא עמדה לכלבים בין השמשות, לית לן בזה משום מוקצה.

והיינו כרבי שמעון. ומדמהדר לאוקמא למתניתין כוותיה, שמע מינה דכן הלכה.

ואף רבי יוחנן אמר: הלכה כרבי שמעון.

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ואשכחנא סתם משנה כרבי יהודה.

הערות

^[1] שהרי העני חשוב כמת. ובזה שנותן לו צדקה ומפרנסו, הרי הוא משפיע לו חיים. הלכך הוא קודם וראשון לזה. שכל המשפיע חיים, הוא קודם לקבל חיים. מהר"ל, חידושי אגדות.

^[2] תוספות [וכן פירש רש"י לעיל]. ולמאן דאמר לעיל "מזל שעה גורם", ידעו שיהיה גנב משום שנולד במזל לבנה. אבל למאן דאמר "מזל יום גורם", גם אם נולד בחד בשבת, דאמרינן ביה דהוי ריש גנבי, הא מסיק לעיל, או כוליה לטיבו או כוליה לבישו. מהרש"א. ורש"י פירש ב"ערבי פסחים", ד"כלדאי" היינו בעלי אוב.

^[3] ואף שכל אדם צריך לכסות ראשו, משום דשכינה למעלה מראשו, אימיה דרב נחמן דקדקה לכסות ראשו טפי. כדי שיהיה לו כובד ראש ביותר. והיינו דקאמר לקמן, "נפל גלימא מעל רישיה". דלעיל איתא דרבנן היו פורסין סודר על ראשם. אבל רב נחמן הוסיף עוד כיסוי בגלימה. מהרש"א.

^[4] כתב הרמב"ם בפרק יא מעבודה זרה הלכה ט: כל העושה מעשה מפני האיצטגנינות, וכוון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה משום "לא תעוננו". ועוד האריך לומר, שדברי הבל ושטות הם. והמאמין שיש בהם ממש, בכלל נשים ועמי הארץ הוא. ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפג, השיג עליו מעובדא דרב נחמן בר יצחק, ומעובדא דרבי עקיבא, דהוה דאיג טובא מדבריהם. ועוד האריך שם בראיות שאין האיצטגנינות בכלל ניחוש. ואף דאין שואלין בהם, לפי שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך", אם ראה בהם דבר שלא לטובתו, עושה מצוות ומרבה בתפלה. ואם ראה באיצטגנינות יום שאינו טוב למלאכתו, נשמר ממנו, ואין סומך על הנס. ויעויין באגרות הרמב"ם שהתייחס שם לטענות אלו, ודחאן.

^[5] ובתלושין מערב שבת מיירי. דאם לא כן אסורים משום גזירת פירות הנושרים. וכן משום מוקצה, שהרי הויין גרוגרות וצימוקין. דמדלא ליקטן מאתמול, דחאם בידים. תוספות, חולין יד א, בתירוצם הב'. וכן כתב הרמב"ן. מיהו, בשם רבינו תם כתבו שם, דבנתלשו בשבת איירי. דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת. ואיירי בענין שלא שייכא גזירת פירות הנושרים. וכן משום מוקצה אינם אסורים. משום דמערב שבת הכינם למאכל הבהמה, להעמידה עליהם שתאכלם מחוברים.

^[6] רש"י. ומשמע מדבריו, דהוא נמי בכלל פלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה. ולרבי יהודה אסור משום מוקצה. ולא נהירא, דהא ליכא מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה. וודאי לא אסר רבי יהודה ליתן פתו לבהמה. ודוקא בסיפא, דנתנבלה ונדחית אף מאכילת אדם, קאסר רבי יהודה אף לבהמה. ולא אתא מתניתין אלא לאשמועינן, דמיטרח באוכלא טרחינן, או דאשוויי אוכלא משוינן, לכל מר כדאית ליה [כמבואר לעיל קנה ב]. ריטב"א. וכן נראה מדברי רש"י ותוספות בביצה [ב ב]. ובתוספות רבי עקיבא איגר כתב בביאור שיטת רש"י, דלרבי יהודה חשיב מוקצה, משום שהוא מצניעם לאכילת אדם לאחר השבת.

^[7] ולמאן דאמר "מודה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין", מוקי לה בביצה [כז ב] בבהמה שהיתה מסוכנת בין השמשות. דהוא מצפה מתי תמות, ודעתו עליה להאכילה לכלבים. אבל מאן דאמר "חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין", אפשר שהוא מצפה למיתתה אף כשהיא בריאה. כיון דבהמה למיתה קיימא. רמב"ן.

^[8] כן מבואר בביצה [ו ב]. דמוכח מהך מתניתין, ד"מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים". ותימה, הרי הכא אינו מוכן לא לאדם ולא לכלבים. שהרי אף לאדם היתה אסורה בין השמשות. ותירץ ר"י, שיש דברים שהם מוכנים לבהמה אף בעודם חיים. כגון עופות וכיוצא בהם. הלכך, אי מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים, הוה שריא לכלבים. דאף דהבהמה עומדת לאדם, הכנה לאכילת הכלבים, הרי היא בכלל הכנה לאדם. וריב"ם רצה להעמיד משנתנו ביום טוב. דחזיא לאדם על ידי שחיטה. וגריס, "אם לא היתה נבלה מערב יום טוב". מיהו מוכח התם [ב א] דמתניתין איירי בשבת. והרב פורת תירץ, דממשנה יתירא דייקינן, דאפילו לא היה מוקצה לאדם מחמת איסור, לא הוה מוכן לכלבים. תוספות. ובביצה [שם] כתבו בשם ר"י מקורביל, דאי מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים, הרי בערב שבת כשהיתה מוכנת לאדם נכלל בזה גם הכנה לבהמה. אם כן, אף כשבטלה ההכנה לאדם בין השמשות [משום איסור שבת], אבל ההכנה לבהמה לא נסתלקה.

^[9] ואף דאמרינן לעיל [קכח א], דרב במוקצה לטלטול סבר כרבי שמעון, היינו דוקא במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא. אבל במוקצה מחמת מיאוס וכדומה, אוסר רב. ואף נבלה שנתנבלה בשבת, מוקצה מחמת איסור היא. תוספות, לעיל יט ב.

דקאי [שעומד] צדק במערב ולפיכך אין אתה יכול להוליד — מהדרנא ומוקמינא ליה [אני מחזיר ומעמיד אותו] במזרח. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר], כך מבינים את הכתוב הנדרש באברהם אבינו: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גויים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב) — שהביא הקדוש ברוך הוא את כוכב צדק — בשביל ("לרגלו") אברהם אבינו.

וממה שאירע לשמואל נמי [גם כן] אפשר לומר שאין מזל לישראל. שמסופר ששמואל והחכם הגוי אבלט הוו יתבי [היו יושבים], והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא [והיו הולכים כמה אנשים לאגם]. אמר ליה [לו] אבלט לשמואל: האי גברא אזיל [אדם זה ילך] ולא אתי [יבוא ישוב], כי טריק ליה חיויא ומיית [יכיש אותו הנחש וימות]. אמר ליה [לו] שמואל: אי בר [אם בן] ישראל הוא, אזיל ואתי [ילך ויבוא]. אדיתבי אזיל ואתי [עד שהם יושבים במשך זמן, הלך ובא] אותו האיש,

קם [עמד] אבלט שדיה לטוניה, אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי [השליך מאותו איש את משאו ומצא בתוכו נחש שחתוך ומושלך בשני גזרים]. אמר ליה [לו] שמואל לאותו אדם: מאי עבדת [מה עשית] שבשכר זה ניצלת ממות? אמר ליה [לו] אותו אדם: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן [אמר לו בכל יום היינו מטילים ונותנים פת ביחד והיינו אוכלים] יחד מן הפת. האידנא הוה איכא חד מינן [היום היה אחד מאיתנו] שלא הוה ליה ריפתא [היה לו לחם], ובשל כך הוה קא מיכסף [היה מתבייש] שכאשר יגיע זמן גביית הלחם לא יוכל לתת משלו. אמינא להו [אמרתי להם] לבני החבורה: אנא קאימנא וארמינא [אני אקום ואקח את הלחם]. כי מטאי לגביה, שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי [כשהגעתי אליו, עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו, כדי] שלא ליכסיף [יתבייש]. אמר ליה [לו] שמואל: מצוה עבדת [עשית]. נפק [יצא] שמואל ודרש על סמך מעשה זה: אף שנאמר "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב) ולא ממיתה משונה בלבד מצילה הצדקה, אלא ממיתה עצמה.

וממעשה שאירע לר' עקיבא נמי [גם כן] אפשר להסיק שאין מזל לישראל. שר' עקיבא הויא ליה ברתא [היתה לו בת], אמרי ליה כלדאי [אמרו לו החוזים בכוכבים]: ההוא יומא דעיילה לבי גננא, טריק לה חיויא, ומיתא [באותו יום שתיכנס לחופה, יכיש אותה הנחש, ותמות]. הוה, דאיגא אמילתא טובא [היתה דואגת לדבר הרבה]. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא [באותו יום של חתונתה לקחה סיכה מראשה, נעצה בחור שבכותל לשמירה, ונזדמן שנכנסה הסיכה בעינו של הנחש]. לצפרא כי קא שקלה לה, הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה [בבוקר כשהוציאה את סיכתה, היה נמשך ובא הנחש אחריה].

אמר לה אבוה [אביה], ר' עקיבא: מאי עבדת [מה עשית] שזכית להנצל מן הנחש? סיפרה לו: בפניא אתא עניא, קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה [בערב בא עני, ודפק על הדלת והיו טרודים הכל בסעודה, ולא היה מי שישמע אותו]. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה [עמדתי, לקחתי את מנתי שנתת לי, ונתתי אותה לו]. אמר לה: מצוה עבדת [עשית] ובשכרה ניצלת. נפק [יצא] ר' עקיבא ודרש: מה שנאמר "וצדקה תציל ממות" הרי זה לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

וממעשה שאירע לרב נחמן בר יצחק יש להסיק נמי [גם כן] שאין מזל לישראל. דאימיה [שאמו] של רב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי [אמרו לה החוזים בכוכבים]: בריך גנבא הוה [בנך גנב יהיה]. לא שבקתיה גלויי רישיה [הניחתו לגלות ראשו]. אמרה ליה [לו] לבנה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי [כסה ראשך, כדי שתהיה עליך יראת שמים, ובקש רחמים]. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה [היה יודע מדוע אומרת לו] כך. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא [יום אחד היה יושב ולומד תחת דקל] שהיה שייך לאחרים, נפל גלימא מעילויה רישיה [הגלימה מעל ראשו], דלי עיניה חזא לדיקלא [הרים את עיניו וראה את הדקל], אלמיה יצריה, סליק, פסקיה לקיבורא בשיניה [תקפו יצרו, ועלה, וחתך את צרור התמרים בשיניו]. נמצא שאמנם היה בו יצר זה של גניבה מטבעו ובכל זאת אפשר להתגבר על היצר על ידי חינוך ותפילה.

א משנה מחתכין בשבת את הדלועין שנתלשו מבעוד יום לפני הבהמה, ואת הנבלה שמתה בשבת לפני הכלבים בשבת. ר' יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת — אסורה בחיתוך והזזה לפי שאינה מן המוכן.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדיני מוקצה בשבת. (ער"ל שח"ז הוא סימן להלכות שתילמדנה להלן). אמר עולא: הלכה כר' יהודה הסובר שיש דין מוקצה בשבת, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון,

ואף רב סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. ומהיכן אתה למד זאת? מדכרכי דזוזי [ממה ששנינו בענין המחצלות שבספינות] שרב אסר לטלטלן בשבת משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. ואף לוי סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. כי הא [כמו זה] שלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא [כאשר היו מביאים טריפה לפניו ביום טוב] לא הוה חזי לה [לא היה רואה, בודק אותה] אלא כי יתיב אקילקליתא [כאשר היה יושב על האשפה]. דאמר [שהיה אומר]: דילמא [שמא] לא מתכשרא [תימצא כשרה], ואפילו לכלבים לא חזיא [אינה ראויה], ולכן אם יטריפנה לא יוכלו להזיזה משם. הרי שפסק כר' יהודה שנבילה שלא הוכנה מבעוד יום אסורה בטלטול.

ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון הסובר שאין דין מוקצה בשבת, ואף זעירי סבר [סבור] שהלכה כר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בהמה שמתה בשבת — לא יזיזנה בשבת ממקומה, ותרגמא [והסבירה] זעירי: לא אסרו אלא בבהמת קדשים, שמפני כבוד הקדשים אסור לתת אותה לכלבים, ואם מתה — מוקצה היא מכל שימוש. אבל בחולין — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] להזיזה ולהשתמש בה, לפי שאין בה דין מוקצה. ואף ר' יוחנן אמר שהלכה כר' שמעון. ותוהים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [וכן שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושוין שבוחשין את השתית בשבת. פי' השתית היא שתיתא דאמור רבנן בכיצד מברכין (דף ל"ח ע"א) ודברי הכל מותר לבחוש בשבת והוא נתינת השתית שהוא הקליא בכלי ואחר כך יתן בו חומץ ויערבנו שתי וערב בתרווד או כיוצא בו כלי הניטל בשבת וינער אח"כ את הכלי לכלי אחר אבל לא יערבנו כדרך מריסה שמריץ התרווד סביבות כל הכלי שבתוכו השתית אלא שתי וערב בלבד. והני מילי דבחיש בה רכה אבל לבוחשה עבה גיבול הוא ואסור. ואקשינן עלה היכי אמרת דשוין שבוחשין את השתית ומי שרי והא אמרת רישא אין גובלין את הקליא. כלומר ת"ק וי"א (אסור) [מתיר] גיבול הקליא וקתני סיפא דשוין שבוחשין את הקליא מכלל דאפי' [ת"ק] שרי ומפרקי' ל"ק הא דתני אין גובלין בעבה וסיפא דקתני ושוין שבוחשין ברכה והוא דמשני ממעשה דחול שדרכו בחול נותן החומץ ואחר כך הקמח ובשבת ישנה יתן השתית ואחר כך יתן החומץ ואפילו נתינת מים למורסן כעין גיבול בשנוי שרי כדאמרי משמיה דרב ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלשניה מלקיטין והני מילי גיבול בשנוי והוא עירוב שתי וערב וניעור מכלי אל כלי אחר אבל מירוס כעין טוחן ברחים של יד שמסבב ומוליך ומביא אסור. אמרו לו לרבי חנינא מהו לגבל אמר להו אסור לפרק מאי אמר [להו] מות' ולמה לא פירש מהו לפרק ומהו חד קמי חדא ותרי קמי תרתי כו' שראיתי בין הגאונים חילוקם בפירושם והלכתא כעולא דאמר אפילו כור אפילו כוריים שרי ואפילו לשלשה ועוד ובלבד ע"י שינוי כאשר פירשנו למעלה ושאר השמועה פשוטה היא:
אבלט שהיה רבן שמואל אומר גוי הוא דאמרינן בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים שמואל ואבלט הוו יתבי כו:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה:

אתמר ע'ר'ל' אמר הלכה כר' יהודה. פי' ע'ר'ל' סימן שמות החכמים דאמרו דהלכה כר' יהודה והם ע'ולא ור'ב ול'וי אילו שלשתן כר' יהודה עולא בפירוש אמר הלכה כר' יהודה רב מכלל חלוקתו על שמואל בכראכי דזוגי פי' מחצלאות הכרוכות זוגות זוגות העומדות לתפירה דרב אסר להתירן ולישב בהן שמעינן מינה כיון שהן לסחורה מוקצות הן מכלל דסבר הלכתא כר' יהודה לוי נמי מכללא דכי הוו מייתי טרפה לקמיה דלוי ביו"ט לא הוה חזי ליה אלא אקיקלתא סבר דלמא לא מכשרא ואפילו לכלבים לא חזי שמעינן מינה דכר' יהודה סבירא ליה דאמר לפי שאינה מן המוכן:
ש'ז'ח' סימן והן שמואל זעירי ור' יוחנן:
שמואל ור' יוחנן בהדיא אמרי הלכתא כר' שמעון זעירי מכללא מדחזינן ליה לזעירי דמתרגם להא דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה דבבהמת קדשים [מיירי] מכלל דחולין שרי כר' [שמעון] דלית ליה מוקצה.

מתני': מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. בדלועין שנתלשו מע"ש מכיון דלא פליג עלה ר' יהודה ולא אתי לאשמועינן אלא דמיטרח באוכלא [שרי] כדאמרי' לעיל (שבת קנה.). ואע"ג דהאי תנא ל"ל מוקצה, כיון דקתני ואת הנבילה לפני הכלבים דהיינו אף כשנתנבלה בשבת מכיון דפליג עלה ר"י ואמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה וה"ט דמודה בדלועין משום דמה שנתלש מן המחובר אסור לד"ה שאין אדם מצפה מתי יתלוש מן המחובר והו"ל כבכור שנפל בו מום דקאמר ר"ש אם אין מומו ניכר מעי"ט אסור לפי שאינו מן המוכן משום שאין אדם מצפה מתי יפול בו מום כדאיתא בפ' כירה ואף אם תאמר שאף בדלועין אדם מצפה להן מ"מ יש להן איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. ובנבלה שנתנבלה בשבת דשרי ואע"ג דאית לן למימר שאין אדם מצפה מתי תמות פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ומוקי לה בחולה או במסוכן כדאיתא במסכת ביצה ואיכא מ"ד שאין ר"ש מודה בב"ח שמתו דכיון דבהמה למיתה קיימה אפשר שהוא מצפה למיתתה ואע"פ שהיא בריאה, ואינו דומה למום בבהמה שאינו מצוי ולא עביד דאתי:

לפי שאינה מן המוכן. ואע"פ שהיתה מוכנת לאדם כגון שהיתה עומדת לאכילה הא אמרי' בפ' מקום שנהגו ובפ"ק דביצה דס"ל לר' יהודה דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כלומר שאין הביצה מפורשת לכלבים בכלל ההכנה שהיא לאדם ולפיכך כשנתנבלה בשבת שאין הכנת האדם מתירתה מפני שהקצית לו מחמת איסור א"א להתירה בשביל הכנת הכלבים שלא הקצית להם מפני שלא היתה מוכנת לכלבים אלא ע"י הכנת האדם ועוד יתבאר זה ביאור שלם פ"ק דביצה ות"ק דשרי א"ל דטעמיה משום דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אלא דל"צ להכי שאף במקום שאין הכנה כלל הוא מתיר דהא לית ליה מוקצה כלל:

גמרא: ואף ר' יוחנן סבר הלכה כר"ש. לא הביאו בגמ' האיך אמרה ר' יוחנן מפני שאין הדבר מוכרע מדבריו כמו שתראה בפרק כירה שלא העלו בזה כלום וכשאמרו כאן שר"י סבר הלכה כר"ש לומר שכך היא קבלה בידם שכך היא סברתו של ר"י:

ומי אר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות. תימא היא, מאי קשיא ליה דהא מתני' נמי סתמא היא כר"ש דקתני ואת הנבילה לפני הכלבים ולא מצית למימר משום דפליג עלה רבי יהודה לאו סתמא היא דהא אמרינן בפרק כל הכלים נגר הנגרר נמי סתמא היא ואע"ג דפליג עלה ר"י ובהא מתניתא גופא אמרינן בפ"ק דביצה דהיא סתמא דאמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו'. וא"ל ודאי אע"ג דפליג ר"י עליו סתמא היא ואית לן למיפסק הלכתא הכי שהרי לכל הפחות שנויה היא בלשון חכמים ואמרינן בפ' אותו ואת בנו ראה ר' דבריו של ר"ש באותו ואת בנו ושנאוה בלשון חכמים אבל מכיון שר"י חולק עליו אינה מכלל סתם משנה שאמר בה רבי יוחנן הלכה כסתם משנה כדאמרי' בפרק החולץ דרמי' הא לא חש לקמחי' סתם ואח"כ מחלוקת היא ופי' רש"י ז"ל שמחלוקתה בצדה הילכך כיון דסתמא אין מבקעין עצים דהיא סתמא אלימתא פליגא אהא ההיא עדיפא ליה לר"י. מיהו לענין פסק הלכה לגבי יחיד סתמא גמורה הוא לפסוק כמותה כההיא דנגר הנגרר דאמרי' בס"פ כל הכלים מאי דעתך משום דקתני סתמא נגר הנגרר הוי נמי סתמא כלומר אין אתה צריך להביא ראיה מאותה סתמא שיש בזו הסתמא די לפסוק הלכה כמותה ולפיכך אמרינן בפ"ק דביצה גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש שיש סמך וסעד בסתמא זו לפסוק כר"ש אכל בכאן שהן סבורין שהסתמות חולקות זו בזו יותר יש לסמוך על הסתמא שאין בה מחלוקת כמ"ש. ודאמר לקמן ר"י סתמא אחרינא אשכח בש"א מגביהין מעל השולחן וכו' משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכיון שדברי ב"ה הם כר"ש דינם כסתמא גמורה בלא מחלוקת ובדין היא דהו"ל לתרוצי דההוא סתמא בי"ט הוא ובי"ט הוא דסתם לן תנא כר"י כדאיתא בפ"ק דביצה אלא שאין הסוגיא זו מסכמת כן הרי השוו מדותיהן בשבת ויום טוב ורנב"י הוא דאית ליה האי סברא בפרק קמא דביצה ומתרץ לה למתנית' בהכי אבל רבי יוחנן לית ליה האי סברא דהא מוקים לה למתניתין התם באוקימתא אחריתא גזירה משום משקין שזבו מיהו אנן כרב נחמן ב"י קיימא לן דמסתבר טעמיה לאוקמיה לכולהו סתמא אליבא דהלכתא ובמקומו נפרש בע"ה:

ואף רבי יוחנן סבר הלכה כרבי שמעון. והא דלא אמר מהיכא שמעינן ליה לר' יוחנן, כדאמר ברב וזעירי ושמואל, משום דסוגיא דפרק כירה (לעיל שבת מו, א) קמא להו, דהתם שקלינן וטרינן טובא אי כר"ש סבירא ליה ואי כר"י סבירא ליה, והכא מסיק דכר"ש סבירא ליה.

כבר כתבנו הרבה פעמים בענין מוקצה שהלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב ואע"פ שבסוגיא זו אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון והקשו לו ממשנת בקוע עצים שהיא בי"ט אלמא שר' יוחנן פסק כר' שמעון אף ביום טוב עד שמכאן פסקו גדולי הרבנים כר' שמעון אף ביום טוב א"א להעמידה ומ"מ סוגיא זו נאמרה על דעת ר' שמעון שהיה מתירו אף ביום טוב אלא שמ"מ ראה ר' דבריו של ר' יהודה בי"ט ושל ר"ש בשבת כמו שביארנו במסכת י"ט והוא שאמרו כאן בכל השבת כלה הלכה כר' שמעון ר"ל בענין מוקצה ואפי' במחמת מיאוס כגון נר ישן חוץ ממוקצה מחמת איסור והילכך אף הכלים מותר לטלטלן בשבת אא"כ הוקצו מחמת איסור ומ"מ אף הוא מודה בחסרון כיס כגון המסר הגדול וכיוצא בו ובקצת מוקצים אחרים כמו שהתבאר ומ"מ גדולי קטלוניא כתבו שזה אמרו כאן בכל השבת כלה כלל גדול הוא לפסוק כר' שמעון בין במוקצה בין במלאכה שאין צריכה לגופה ובדבר שאין מתכוין ובמקלקל בחבורה ומעתה כראכי דזוגי והם מחצלאות שאדם מביא בספינה לכסות המשואות של סחורה מותר לטלטלן וכבר הארכנו דרך כלל בענין המוקצה בראשון של י"ט ומה שנתגלגל כאן בענין בהמה שמתה ובקוע עצים והתחלה בערימת התבן ושחיטת המדבריות כבר ביארנו הכל במסכת י"ט וכן ענין הגבהת עצמות וקליפין ואיסור מסר גדול ויתד של מחרישה כבר התבאר במסכתא זו בפרקים שעברו:

ממה שכתבנו למדת שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים בשבת וביום טוב אסור ומ"מ מותר לבדוק את הבהמה בי"ט אע"פ שמא תמצא טרפה ותאסר לטלטל שהולכין אחר הרוב ולכשיתברר איסורה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומ"ש בסוגיא לוי כי הוה אתי טריפתא לקמיה לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא ביאורו שאם היה בודקה בביתו שמא תמצא טרפה ויהא ביתו מטונף בה ויש חוששין שלא לבדוק כלל במה שנולד בו ספק וכבר כתבנוה במסכת י"ט פרק שלישי:

בד"ה ר' יהודה כו' לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים כו' מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאקשויי כך הכא בשמעתין דמוכח דזעירי סבר הלכה כר"ש מדתרגמא בבהמת קדשים אימא דהתם ביו"ט קאי דאפי' ר"י מודה ביה דשרי משום דאינו מוקצה מחמת איסור ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אלא דהכא בשבת אוסר משום דהוי מוקצה מחמת איסור כו' כמ"ש התוס' אלא דניחא להו להקשות כן אההיא דפרק מקום שנהגו דהתם מפורש טפי טעמא דר"י דאוסר משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וק"ל:

בד"ה תרגמא כו' היכי מוכח מהכא דס"ל כר"ש כו' ומשום כו' ומשום דמתני' נמי דיקא כו' ודחיק ר"י לתרץ כו' עכ"ל ויש לדקדק אכתי תקשי להו מאי פריך והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו' אימא דסתמא אחרינא אשכח הך בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה דאיצטריך לאוקמא בקדשים מכח דיקא דהתם הא חולין שפיר דמי והיינו סתמא כר"ש וי"ל דאין זה מקרי סתמא כיון דלא תני בהדיא דבחולין ש"ד דאימא דקתני קדשים דלכ"ע הוי מוקצה אבל בחולין איכא פלוגתא דר"י אוסר ור' שמעון מתיר ודו"ק:

צדק במערב כו'. מזלו של אברהם היה צדק כדאמרי' לעיל מאן דבצדק יהא גבר צדקן במצות וכתיב באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' וק"ל:

ממזרח צדק וגו'. לכאורה כפי פירש"י ה"ל לכתוב למזרח בל' וצריך לומר דה"פ מי העיר ממזרח לשנות טבע הצדק שהוא מצונן מצד מערב ולהביאו למזרח שיהיה נעשה חם ממזרח וק"ל:

אזיל ואתי כו'. ר"ל דאפשר דאתי ע"י זכות יהיה ניצול דהא אכתי לא ידע ביה שמואל דה"ל זכות כדקא"ל לבסוף ומאי עבדת והא דשמואל לא היה מוחה בההוא גברא דלא ליזול שה משום דאפשר דטריק ליה חויא כיון דלא ידע מאי עביד י"ל דמ"מ ה"ל ס"ס ספק אם ישראל הוא ואת"ל ישראל הוא שמא יהיה לו זכות ואין מזל לישראל וק"ל:

אלא ממיתה עצמה כו'. ובפ"ק דב"ב מוקי האי קרא וצדקה תציל ממות ממיתה משונה וי"ל דהכא הכי קאמר ולא ממיתה משונה לחוד אלא אף ממיתה גופה שהרי האי גברא נשאר חי ומציל נמי ממיתה משונה כדקאמר התם דהיינו גם מי שמת בזמנו מצילו דלא ימות בזמנו במיתה משונה ודו"ק:

טריק לה חויא כו'. הרבה שלוחים למקום ונקט בהני תרי עובדי טריק לה חויא דהוא הנחש היא הביאה המיתה לעולם ע"י חטא אכילת אדם וחוה ולא ניתן כח בארס שלה להמית האדם כמ"ש ואתה תשופנו עקב ולכך זו הצדקה של אכילת חלקה דנקט בהני תרי עובדי מציל מאותה מיתה וק"ל:

שקלתיה דסתנאי דיהבת לי כו'. פי' חלק שלי כן פי' הערוך בערך דסתן ע"ש:

כלדאי בריך גנבא הוה כו'. לפי' התוס' לעיל כלדאי היינו חוזי כוכבים ומזלות ואפשר דהוו ידעי דגנבא הוה למאן דאמר דמזל שעה גורם דהוו ידעי ביה דנולד במזל לבנה כדלעיל אבל למאן דאמר דמזל יום גורם גם אם היה נולד בחד בשבת דאמרי' ביה דהוה ריש גנבא הא מסיק לעיל או כוליה לטיבו כו' וק"ל:

גילוי רישא א"ל כו'. בשאר אינשי נמי אמרי' פ"ק דקדושין דבעי כיסוי ראש ומשום דשכינה למעלה מראשו ומאי רבותיה דרב נחמן ב"י ואיכא למימר דאימיה דרב נחמן ב"י דקדקה לכסות ראשו טפי שיהיה לו כובד ראש ביותר משום יראה שלא יהיה גנב וניחא השתא דאמר דנפל גלימא מעל רישיה ואנן אמרי' דרבנן הוה להו פריסת סודר על רישיהון כדאמרי' פ' המוציא יין סודרא סוד ה' ליראיו פי' הערוך יראי ה' יוצאין בו ובפרק ע"פ סודריה דמר כדרבנן כו' אלא דאית לן למימר דאימיה דרב נחמן ב"י הוסיפה לכסות ראשו בגלימא כדי שיהיה לו כובד ראש טפי משום הך יראה דא"ל כלדאי וק"ל:

ובעי רחמי כו'. שלא ישלוט בך יצה"ר כפירש"י גם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ"מ יבקש אדם רחמים על כך ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ומן השמים מסייעין אותו:

בגמ' אמר עולא הלכה כר' יהודה ואף רב סבר הלכה כר' יהודה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה את הדלועין וכו' ומיהו סתמן לאו למאכל בהמה קיימי וכו' ועיין באשר"י:

בתוס' ד"ה והא א"ר יוחנן וכו' נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפי' לעיל וכו' כצ"ל:

גמ' קם אבלט שדייה לטוניה אשכח כו' קא מכסיף כו' מטאי לגביה כו' דשקילי מיניה כו' אמר עולא הלכה כר"י ואף רב סבר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דקאי צדק כו' שלך הס"ד:

בד"ה במערב שהוא מקום מצונן כו' כצ"ל:

בד"ה במזרחו שהוא מקום חום כצ"ל:

בד"ה מרמינן כו' פת לסל לכל כו' כצ"ל:

בד"ה אנא כו' ואשים בסל כצ"ל:

אחר ד"ה כלדאי צ"ל ד"ה דצתא תחבתא:

בד"ה למכבנתא אישפינגלי"ז בלע"ז נושקא כו' כצ"ל:

בד"ה דסטנאי צ"ל רסטנאי ונ"ב פי' חלק סעודה שלי:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' שלא היתה ראויה חיה לאדם ותירץ ר"י כו' כצ"ל:

בא"ד דאפי' הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה כו'. נ"ב פי' וכגון שהיה חולה בין השמשות וק"ל:

בד"ה תרגמה כו' ומודה היה ר' שמעון בבעלי חיים כו'. נ"ב פי' ומוקי מתני' דהכא במסוכנת והא הכא דוקא קדשים תניא הא דחולין שריא ומשני דההיא מתני' דהתם נמי במסוכנת איירי:

בד"ה והא א"ר יוחנן כו' לכלבים בלא שחיטה כו' לטלטל נבילה בשבת כו' כצ"ל:

במשנה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. עפירש"י ובתור"ע כתב דלפ"ז שייך זה בפלוגתת ר"י ור"ש דלר"י אסור כו' ע"ש. והנה מלישנא דמתניתין משמע להדיא דל"פ ר"י אלא בנבלה אבל בדלועין מודה. וטעמא נ"ל דלא מצינו בגמרא לומר לר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה. רק לישנא לא הוי מוכן לכלבים (פסחים נו ב' ביצה ו ב') וע' ג"כ בחולין (יד א). וטעמא נראה משום דאין אדם חס עליהן עי' לעיל (קנה ב') משא"כ בשאר הבהמות. וראיה לזה תמצא לעיל (קכח א) בתוד"ה דג ושם ע"ב בד"ה בשר. ולפ"ז ל"ד הרע"ב במש"כ בדר"י דכל מידי כו' לא מקצה ליה לבהמה. רק דלכאורה יש סתירה לזה קצת מלעיל (ס"ד קמב) ע"ש. אבל המעיין היטב יש לחלק ועי' מש"כ בס"פ מפנין:

תוס' ד"ה תרגמא. דקתני עליה ועל החלה כו' כצ"ל:

גמ' א״ל אבלט לשמואל האי גברא כו'. נ"ב שמא ידע אבלט מזל מולדו של האיש ההוא שהיה מכירו:

שם כי קא שקלא לה הוה קא סריך כו'. נ"ב נ"ל פירושו הנחש היה מת ע"י שתקעה הטס בעינו וכשנטלה התכשיט מחור הכותל נמשך הנחש עם הטס שהיה תקוע בעינו ובא אחריה כלומר עם נטילת הטס:

רש"י ד״ה מדכרכי דזוזי כו' זוזי כו'. נ״ב ובפ"ק (י"ט ב') מפרש לשון זוג ולפי' הגאונים גרס זיווי:

מַאי דַּעְתִּיךְ, דְּקָאִי צֶדֶק בְּמַעֲרָב, מְהַדָרְנָא וּמוּקְמִינָא לֵיהּ בְּמִזְרָח. נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (שבת דף פט:) זכות יעקב הועיל לאברהם אבינו ע"ה, דכתיב (ישעיהו כט, כב) לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם, וידוע יַעֲקֹב הוא מִזְרָח, ותצרף 'צֶדֶק' [194] עם מספר 'יַעֲקֹב' [182] יהיה 'שָׁלוֹם' [376], ושפע פריה ורביה הוא שָׁלוֹם, שבו תלוי שלום הבית בין איש לאשתו, וזה שאמר מְהַדָרְנָא לֵיהּ בְּמִזְרָח, שאצרף מספר צֶדֶק עם צֶדֶק שהוא מִזְרָח ובזה יהיה שָׁלוֹם של פריה ורביה.

אִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא, אָזִיל וְאַתִּי. יש להקשות הא ודאי הכירו בו מקודם שהוא בַּר יִשְׂרָאֵל, דהא ודאי היו קרובים אצלם וידועים היטב בפרצוף פניהם, דהא בחזרה תכף ידעום שהן הן האנשים שדברו בעדם, אם לא ראום היטב בתחלה איך ידעום אחר כך? דדילמא אחריני נינהו דאיכא רבים קטלי באגמא! וכיון דנתקרבו אצלם ודאי הכירום דישראל הם מן הפיאות וממלבושם ומתואר פניהם, ולמה אמר לו בלשון ספק לֵימָא אָזִיל וְאַתִּי? ונראה לי בס"ד כיון שמואל בדבר זה להזכיר שם ישראל על זה האיש כדי למתק הגבורה בחסד, מפני שהיתה מדת הדין מתוחה על אותו האיש וידוע שבשם יִשְׂרָאֵל יש סוד מיתוק הגבורה בחסד כנזכר בתיקונים, יִשְׂרָאֵל 'שיר' משמאלה גבורה 'אל' מימינא חסד, ושמואל ע"ה עשה רפואה לזה האיש בפני אַבְלֵט בהזכירו שם יִשְׂרָאֵל בכונה הידועה לו וזה אַבְלֵט לא ידע. אי נמי שמואל כיון בזה דרך תפלה, אך לא התפלל להדיה עליו כדי שלא ירגישו המקטרגים לקטרג מאחר שהיתה מדת הדין מתוחה עליו, לכך הבליע התפלה בנעימה כאלו ספור דברים הוא מדבר לאבלט, אבל בלבו כיון בזה לתפלה, והשם יתברך בוחן לבבות קבל תפלתו ועשתה פירות בצירוף הטובה שעשה אותו האיש באותו סעודה וחזר לשלום.

שַׁוָאִי נַפְשָׁאִי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵיהּ. יש להקשות הא איכא בזה גזל שזה לא נתן ואכל מן האמצע בחינם? ונראה לי דאפשר שזה הגובה לא אכל אותו היום וזיכה חלקו לאותו האיש, אי נמי אותו האיש עצמו מאחר דיודע הוא שלא נתן לא אכל עמהם. אי נמי כגון שזה אחר כך הגיד לחביריו הענין בינו לבינם ומחלו לו, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמר לו שמואל מִצְוָה עָבַדְתְּ, דקשא פשיטא ומאי חידוש זה דאמר לו מִצְוָה עָבַדְתְּ? ובזה ניחא לומר אף על פי שבתחלה עשית ערמה ואכל זה שלא כדין אל תחשוב שזה הוה כמצוה הבאה בעבירה, אלא מצוה גמורה עבדת, מאחר שאחר כך גלית לחביריך הענין בסתר ומחלו לו מה שאכל מהאמצע. והנה במאמר הנזכר פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו הכתוב (תהלים מא, ב) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כמו הך עובדא שעשה גמילות חסדים בחכמה והשכל, אז אפילו בְּיוֹם רָעָה ממש שקרוב הדבר גם כן יְמַלְּטֵהוּ הֳ'.

וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. קשא והלא רבי עקיבה קדים, והוה ליה למימר האי עובדא קודם הך דשמואל? ונראה לי בס"ד דהא ההוכחה ממעשה דשמואל עדיף טפי, דְאַבְלֵט ראה הוראת המזל לרעה קודם הנס בשעה אחת, ואיכא רבותא טפי שבמשך שעה אחת או שתים נשתנה המזל, אך בת רבי עקיבה הגידו הכל, דאי על הרעה ימים רבים קודם מעשה הנס, ובמשך שנים רבים על ידי רבוי מעשים טובים ותפילות וצדקות נשתנה המזל. ועוד נראה לי בס"ד דהתם איכא רבותא טפי, שזה האיש לא ידע ולא הרגיש ברעתו כדי שיצטער ויספיק לו הצער במקום מיתה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.) חלמא בישא עציבותיה מסתייה, מה שאין כן בת רב עקיבה כבר גילו הַכַּלְדָאֵי שנים הרבה קודם מעשה הנס והיו מצטערים אביה ואמה הרבה, וכמו שנאמר בגמרא הֲוָה דְּאִיגָא אַמִּילְתָא טוּבָא, ויתכן גם היא ידעה בענין זה, ולכן אין זה חידוש כל כך אם נשתנה המזל, כי הספיק כל אותו הצער תמורת המיתה, דנמצא נתקיים הוראת המזל במקצת על ידי הצער דהוה דְּאִיגָא אַמִּילְתָא טוּבָא. אי נמי נראה לי דבת רבי עקיבא שאני, כיון דנשאת ומיתתה נוגעת לבעלה החתן גם כן, אפשר שהוא היה מזלו חזק וממנו נתחזק המזל של הכלה ונתבטלה רעת המזל שלה שלה, וכדאמרי אינשי מזל מחזיק מזל, מה שאין כן בהך דשמואל דלא הוה כהאי גוונא, ועם כל זה נשתנה המזל לטובה ולא נתקיימה רעתו. אי נמי נראה לי אַבְלֵט כיון את היום ואת השעה שהוא דבר על אותו היום ואותו שעה שהולך בה, אבל כַּלְדָאֵי לא אמרו באיזה עת יהיה זה, אלא רק אמרו יוֹמָא דְּעַיְלָא לְבֵי גְּנָנָא, נמצא הוראת המזל לא היתה על יום ידוע ושנה ידוע, וידוע כל דבר שאינו מסויים וידוע בזמן ידוע לא יהיה חזק בקיום שלו, ולכן כתוב בספרי המקובלים ז"ל דהרוצה שיתקיים חלום טוב שלו יעמוד בבוקר ויכתוב השנה והחודש והשבוע והיום והשעה שראה החלום ואז יתחזק החלום יותר ויתקיים בודאי, וכן כתבו נמי בשם מוהר"ן ז"ל.

שָׁקַלְתֵּיהּ דִּיסְתְּנָאִי דִּיהָבַת לִי יְהַבְתֵּיה נִיהֲלֵיהּ. נראה לי בס"ד לכך הצליחה להרוג את הנחש בעיניו, בשביל שהיא עשתה הנאה לעני בעין טובה שלא נתנה לעני שליש ומחצה אלא נתנה כל סעודתה, ובשביל טובת עין שלה הצליחה להרגו בעיניו, ונרמז כל זה באותיות שם אביה הקדוש שהוא 'ע' קיבה', כלומר בשכר המתנה הזאת שהיא אכילה ומזון הקיבה שנתנה לעני הרגה את הנחש בעין שלו. גם 'עני' אותיות 'עין' בזכות צדקה שעשתה עם העני הרגה הנחש בעין שלו.

אָמַר לֵיהּ: מִצְוָה עָבַדְתְּ. יש להקשות פשיטה ומה חידוש חדש בזה? ונראה לי בס"ד דרצונו לומר גם עתה בסיפור זה שספרת לי עבדת מצוה, כי על ידי כן אדרוש דבר זה ברבים וידעו הכל כוחה של צדקה שתציל ממות במעשה רב זו! ולפי גרסת בעל עין יעקב דגריס 'מִצְוָה קָעָבְדַתְּ' יתיישב הלשון יותר על נכון, דלא אמר לה עָבַדְתְּ לשון עבר אלא קָעָבְדַתְּ עתה, דקאי על הסיפור הזה ועל אשר אני אספר מו"מ את המעשה שיהיה לך זכות בזה גם מכאן ולהבא. או נראה לי בס"ד רצונו לומר אל תחשבי שאכלת שכרך בעת ההצלה שנצלת מן המיתה, אלא גם עתה אחר ההצלה בנס קורא אני בך מִצְוָה עָבַדְתְּ! או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב חיד"א ז"ל (בחומת אנך משלי יח) כאשר יעשו צְדָקָה אזי נכנסת אות צד"י בתוך 'מָוֶת' ונעשה צירוף 'מִצְוֹת 'יעוין שם, וזהו מִצְוָה עָבַדְתְּ דבטל המות ונעשה מִצְוֹת. או יובן בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א אותיות מִצְוָה יש בה שם הוי"ה, כי 'מצ' בא"ת ב"ש הוא 'יה' וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל על פסוק (ישעיהו לב, יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, שאם העני יתבע תחלה יהיה מזה צירוף 'וְהָיָה' אבל אם בעל הבית פושט ידו תחלה 'יִהְיֶה' צרוף שם הוי"ה ככתבו, והנה כאן העני דפק על הפתח ולא פשט ידו אליה, ורק היא קמה ופשטה ידה ונתנה לו נמצא נעשה אצלה צירוף השם ככתבו, ולזה אמר מִצְוָה עָבַדְתְּ, כי אותיות 'מִצְוָה' היא צירוף השם ככתבו. או יובן הכונה שנעשה הדבר הזה בשלימות מעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה הרמוזים באותיות 'מִצְוָה'.

כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִּשְׁמַיָּא. פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב (בראשית ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר (איוב א, ז) הַשָּׂטָן: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש שהוא כנגדם יותר משאר הגוף. וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיג:) 'מאן רשעים? גנבי!' וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כַּלְדָאֵי. והא דנזדמן פעם אחת דְּפַּסְקֵיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵיהּ, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.

רש"י ד"ה אקלקילתא על האשפה. מאשפות ירים אביון (תהלים קלג) תרגום מקלקלתא מרים חשוכה רש"י ע"ג דף כח ע"א ד"ה ויקרא:

תוס' ד"ה תרגמא וכו' דהכי קים ליה. עיין לעיל דף ט ע"ב תוספ' ד"ה הא לן וש"נ:

א"ל שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי. יש להעיר דנהי דאין מזל לישראל וזמנין דניצול אבל ידוע דכמה זמנין בעונות שולט המזל ותחול הגזרה ואיך שמואל אמר בפשיטות ואפשר דהגם דהוא ישראל לא אתי. ואפשר דשמואל היה בטוח שהקב"ה יצילהו לקדש שמו יתברך ולפרסם כי ישראל מאותות השמים אל יחתו ויראה אבלט חכם שבאומות מעשה ה' כי נורא הוא ולכן אמר בפשיטות אי בר ישראל הוא אזיל ואתי וכתיב בצדיקים ותגזר אומר ויקם לך והוא ברחמיו הזמין צדקה זו לידו להצילו כן צדקה לחיים:

דקאי צדק. שהוא מזל שלך: במערב. שהוא מקום מצונן ואין ראוי להוליד כך מצאתי בהש''ס רבינו הלוי: במזרחו. שהוא מקום חום: צדק. הקב''ה קראו להביאו למזרח: לרגלו. בשבילו: אבלט. שם חכם נכרי היה וחוזה בכוכבים: אזיל ואתי. דאין מזל לישראל ויועיל לו תפלה: בתרתי גובי. בשתי חתיכות שקצצו עם הקנים בלא יודע: מרמינן בהדדי. מטילין פת [לסל] לכל החבורה כאחד ואוכלין יחד והאחד גובה מכולן: אנא קאימנא ומרמינא. אגבה ואשים בסל: שוואי נפשאי כמאן דשקלי מיניה. עשיתי עצמי כגובה ממנו ונתתי משלי חלקו: לא ממיתה משונה. ומיהו מיתה הגונה ימות אלא ממיתה עצמה מצלת ונותנת חיים: כלדאי. חוזים בכוכבים: דצתא. תחבתה: למכבנתא. [אישפינגלי''ז בלע''ז] נושקא של זהב שיש כמו טס בראשה: ריסתנאי. אמנשטריישו''ן: ובעי רחמי. בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע: קיבורא. אשכול תמרים והדקל לא שלו היה: מתני' את הדלועין. התלושין ומיהו סתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם: ואת הנבלה. שנתנבלה היום ובין השמשות היתה עומדת לאדם ואפ''ה מחתכין: גמ' כר''ש. דלית ליה מוקצה: מדכרכי דזוזי. מחצלות העשויות לספינות לכסות פרקמטיא שבתוכן. זוזי ספינות בלשון ארמי כך מצאתי בתשובת הגאונים: כי הוו מייתי טריפתא לקמיה. בהמה שנולד בה . ספק טרפות וצריכה להוראת חכם: אקלקילתא על האשפה שאם יראנה טריפה יניחה שם: ואפילו לכלבים לא חזיא. דנשחטה היום ולא יוכלו לטלטל כרבי יהודה: תרגמא זעירי. במסכת ביצה בבהמת קדשים דאסורה בהנאה ולא חזיא לכלבים הא דחולין שפיר דמי להאכילה לכלבים:

כלדאי. בכולה סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים ולא כמו שפירש''י בערבי פסחים (דף קיג:) מניין שאין שואלין בכלדאים שנאמר תמים תהיה וגו' ופירש דהיינו אוב ועוד קשה דבהדיא כתיב אל תפנו וגו' ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא: רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע''ש כו'. תימה היכי מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו בסופו (דף נו: ושם) ובפ''ק דביצה (דף ו: ושם) מהך מתניתין דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהואי מוקצה מחמת איסור שלא היתה ראויה חיה (לא) לאדם (ולא לכלבים) ותירץ ר''י דיש דברים ראויים ליתן לפני הכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן הלכך אי לאו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוה שריא ליתן לכלבים וה''ר יצחק בן הר''ר מאיר גריס במתני' אם לא היתה נבלה מעיו''ט אסורה השתא אתי שפיר בפשיטות דמוכן שפיר לאדם ואינו מוקצה מחמת איסור ולא נהירא לי דבריש ביצה (דף ב.) דייק מינה דגבי שבת סתם לה תנא כר''ש אלמא גבי שבת מיתניא וה''ר פורת מפרש דממשנה יתירה דייק דה''ל למתני אם לא היתה נבלה מע''ש אסורה ותו לא דמאי צ''ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפילו הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים. מ''ר: ושמואל אמר הלכה כר''ש. תימה לר''י תרתי דשמואל למה לי דתיפוק ליה מההיא דכרכי דזוזי ועז לחלבה ורחל לגיזתה דשילהי פ''ק (דף יט: ושם) ותירץ ר''י דמוקצה דהתם קיל ממוקצה דהכא: תרגמא זעירי בבהמת קדשים. תימה לר''י היכי מוכח מהכא דס''ל כר''ש ע''כ איצטריך לאוקמה בבהמת קדשים כדמוכח פרק אין צדין (ביצה דף כז:) משום דמתני' נמי דיקא דקתני עלה ולא החלה שנטמאת מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים ומכח האי דיוקא פריך התם למר בר אמימר דאמר מודה היה ר''ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ודחיק ר''י לתרץ דהכי קים ליה להש''ס שלא פירש זעירי כן אלא משום דבעי לאוקמה כר''ש. מ''ר: והא א''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו'. תימה לר''י היכי מוכח מהכא דלא ס''ל כר''ש דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה שנשברה אפילו לר''ש איתקצאי בין השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר''ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם והיה רוצה רבי לתרץ דאי אית ליה לר' יוחנן מיגו דאיתקצאי היה אוסר ודאי לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפירשית לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכולי עלמא מודו דבעלי חיים הם מוקצים הוה לן למימר מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהיא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבלה בשבת מידי דהוה אפירות הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה (דף ג.) שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אע''פ שבעת חבורן היו אסורין לטלטל ותירץ רבי דמסתמא מתניתין בכל ענין איירי בין אותן שראויין לכלבים בעודן חיים בין שאינן ראויין לכלבים דבכולהו שרי ר''ש ואכולהו קאי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי שמעון דמתניתין ולא למחצה אלמא לית ליה מיגו דאיתקצאי. מ''ר: והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. בריש ביצה (דף ב.) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר''ש משמע דחשיב לסתמא דמתני' סתמא. אמר רבי לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתניתין נמי פליג רבי יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים. מ''ר: